אני אוהב לקרוא, זה לא סוד. אני קורא הרבה. פעם אפילו בבלוג זה היתה תקופה בה כתבתי סקירות על כל מיני ספרים שקראתי, אבל בעצה אחד עם חלק מקוראי הבנתי שאין זו האכסניה המתאימה לבקורת ספרים, אלא לנושאי בריאות, תזונה וכושר. אז הפסקתי לכתוב (כאן), אבל המשכתי כמובן לקרוא.
למותר לציין שאני לא מגביל את עצמי לספרות מקצועית, אלא אוהב ספרות בכלל (מישהו אמר הרוקי מורקמי?), ובייחוד אני נהנה לראות מפעם לפעם אזכורים של תזונה קדמונית משתרבבים להם לספרים "סתם". לא מזמן קראתי שוב את "מובי דיק" האלמותי של הרמן מלוויל, הרומן האמריקאי החשוב בכל הזמנים, ואולי הקשה מכולם לקריאה, על מסעו המטורף של הקברניט אחאב קטוע הרגל אחרי הלוויתן המפלצתי מובי דיק (תרגם את זה יפה אהרון אמיר). ישמעאל, מספר הסיפור, מתאר בין היתר את הצלצלן הראשי של הספינה: יליד איי האוקינוס השקט, שחור ומקועקע כולו בשם קוייקווג, שכוחו העצום, שריריו ומהירותו מתוארים במקומות רבים בספר. הנה תיאור ארוחת הבוקר הראשונה אותה הם אוכלים יחד, בפונדק, עוד טרם יצאה ספינת ציד הלוויתנים שלהם, "פיקווד", לדרכה:
"אך באשר לקוויקווג...הלה צונן היה כגזיר קרח. אמנם לא אוכל להפליג בשבח נימוסיו. הגדול במעריציו לא היה יכול להצדיק בלב שלם את העובדה שהביא עמו את צלצלו לפת-שחרית, גם השתמש בו שם בלי גינונים של טכס; תוך שהוא משלחו מעל לשולחן, וגורם בכך סכנה בלתי אמצעית להרבה ראשים, ומביא את האומצות אליו....לא נדבר כאן על כל זרויותיו של קוויקווג; איך הדיר עצמו מקפה ולחמניות חמות, וייחד את כל תשומת לבו לאומצות, צלויות על דמיהן".
נראה לי שזהו התיאור הראשון בספרות המודרנית של תזונת פליאו מושלמת.
יפה, לא?
וטריוויה למתקדמים: הידעתם שסטארבקס היה שמו של הקצין הראשון של "פיקווד", הרבה לפני שאימצו את השם הזה לטובת רשת בתי הקפה?
עוד ספר שאני אוהב הוא סדרת "אנדר" של אורסון סקוט קארד. לגמרי לא מובי דיק. הספר הטוב בסדרה "הצל של אנדר" מספר על בין, ילד רחוב גאון וזעיר ממדים, שנשלח לבית הספר ללחימה בחלל (זה מדע בדיוני, למי שלא בעניין), שם הוא מפליא להלחם ומציל את האנושות. פחות או יותר. גיבורנו בין לא בעניין של תזונת פליאו אלא בעניין של לעשות רק מה שטוב עבורו, ולהיות קשוב לעצמו ולצרכי הגוף האמיתיים שלו. בבית הספר ללחימה יש תפריט מיוחד ויעיל עבור הלוחמים, אבל התפריט הזה לא מתאים לבין, שצריך פחות. לרוע המזל כל המנות נשקלות ונמדדות גם בסיום הארוחה, כדי לוודא שהם אוכלים הכל, ובין ננזף על ידי אחראי המשמרת לאחר שביומו הראשון לא סיים את המנה מהצלחת:
"בין הביט בו ללא מילה. הוא כבר קיבל החלטה. אם תכנית האימונים שלו תגרום לו להיות רעב יותר, הוא יאכל יותר. אבל אם הם ציפו ממנו להאביס את עצמו, שישכחו מזה. זה יהיה פשוט למדי לשפוך את האוכל על מגשי הבכיינים. הם ישמחו ובין יאכל רק כמה שגופו ירצה. הוא זכר היטב את הרעב, אבל חי עם האחות קרלוטה חודשים רבים וידע לבטוח בתיאבונו. לזמן מה הוא הניח לה לדחוק בו לאכול יותר מכפי שרעבונו דרש, והתוצאה הית תחושת עציות, קושי מסוים להרדם וקושי להשאר ער. הוא חזר לאכול רק ככל שגופו רצה, מניח לרעבונו להנחות אותו, וכך נשאר חד וזריז. רק בתזונאי זה בטח. שהבכיינים יעשו כבדים".
כל מילה בסלע! התזונאי הטוב ביותר נמצא בתוכנו.
קראתם משהו מעניין לאחרונה?
ספרו לנו מה אתם חושבים! (מה קרה, לאן נעלמו כל המגיבים לאחרונה?)
2 הערות קוראים:
בילדותי היתה סדרת ילדים מקסימה של א.ת. זנליטנר, בשם "ילדי המערות"; סיפר על ילדים שנתקעו בעמק מנותק מהעולם, ובבלי לדעת משחזרים את חיי האדם הקדמון (כפי שהובנו בתקופה שהספרים נכתבו); ספר (ילדים) אחר שמשחזר את חיי האדם הקדמון בצורת רומן זה "המלחמה לאש" של ז.ה. רוני. מה שנחמד בספר זה שהוא מתאר תקופה שבה קיימים סוגים שונים של בני אדם, דבר שלא מוכר לנו כיום מאז השתלט ההומו ספיאנס ספיאנס על כל הטריטוריה.
סדרת ילדים מודרנית שגם היא מוצלחת היא "דברי ימי האופל", על ילד קדמון (אולי ניאנדרטלי?) וידידו הזאב שעוברים הרפתקאות על רקע חיי אנשים קדמונים.
סתם הפוסט שלך הזכיר לי, וגם ביקשת תגובות...
המאה השביעית, שחקת אותה עם אחת התגובות הטובות שאני זוכר!
הוסף רשומת תגובה