בשבוע האחרון מתנהלת מערכה אינטרנטית על מחיר הקוטג'. מהפייסבוק היא עברה לעיתונים ואפילו לכנסת וסופה מי ישורנו. מאחורי ההצלחה והמומנטום של המאבק הזה מסתתרים שני כעסים שהציבור מבטא:
- כעס על ההווה - על הממשלה, על המונופולים ועל אי התחרותיות במשק.
- וכעס על העבר - געגועים לתקופה בה כל אחד יכל לאכול מזון פשוט, טריא ובריא בלי ללכת לבנק לפני כן.
אין כמו נמל התעופה בן גוריון כדי להמחיש את האבסורד הזה שאנו חיים בו. את האשליה של ארץ זבת חלב ודבש לעומת המציאות של ארץ אוכלת יושביה.
פשוט הזדמנתי היום לשדה והנה מה שצילמתי (כולכם מכירים):
אתה פוסע החוצה או פנימה ומקדם את פניך שלט ענק ואינסופי שאומר לך טוב שבאת הביתה, ובעצם, על רקע השדות והנוף, הוא גם אומר: כאן אוכלים בריא וזמין, אוכל של פעם, אוכל של בית. אבל בעצם אתה יודע שבשדה התעופה תמצא רק אוכל מעובד, יקר להחריד ומכובס היטב ושמחוץ לשדה, בשדות המוריקים, תקבל בעצם גביע קוטג' בשמונה שקלים.
ארץ. אוכלת. יושביה.
מחכה לכם קוטג' בבית או שהצטרפתם למאבק?
3 הערות קוראים:
מה זאת אומרת הזדמנת לשדה? כדי לראות מטוס ממריא דרך איזו דמעה שקופה או בשביל ממש להיות במטוס?
יכול להיות שהם שמו לב שעובדים עליהם עם ה-5%?
ריבי היקרה, אכן הזדמנתי לשם בשביל להיות במטוס ולא רק כדי לראות את הנוף ועד עכשיו כל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן.
הוסף רשומת תגובה