אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

על העוורון


עוורון הוא חוסר יכולת לראות, כך לפחות לפי רוב המילונים. מצב מפחיד, מאיים, שכן הוא מתקשר לחוסר אונים ולחוסר יכולת להבין את המציאות לאשורה ולפעול בהתאם. העוור הוא מוגבל.
אבל גם אנו, הרואים, שכל חושינו מפקדים, עלולים לא לראות. לא עוורון פיסי חלילה, אלא עוורון לדברים, לתכונות, לפעולות, למצבים. עוורון רגשי, אם תרצו. זו לא חדשה מרעישה, אבל לכל אדם יש תחום של עוורון. לעתים אדם עוור מול עצמו (מה שאני לא יודע על עצמי אבל אחרים יודעים עלי), לעתים אדם עוור מול אחרים (הוא אינו רואה מצבים שאחרים מבינים אותם). אומרים שמטרת האנליזה, בטיפול פסיכולוגי, היא לצמצם את העוורון (במקרה זה, לצמצם את החלק הלא מודע, החלק שאנו עוורים לו בתוך נפשנו, ולהרחיב את השטח הנראה). יש בזה מן ההגיון: אם אתה יותר מודע למה שקורה סביבך ואיתך, יש יותר סיכוי שתפעל באורח הגיוני ומתאים ולא באופן המונע ממניעים נסתרים, בלתי מובנים. אבל בכל מקרה, תמיד, לכל אחד מאיתנו יש כזו "נקודה מתה". נקודה שגם אם נכוון היטב את המראות, היא עלולה לחמוק מאיתנו.
למשל, אנשים שאומרים לי: "גם ככה אני לא אוכל בכלל לחם", תוך כדי שהם אוכלים סנדוויץ' (נשבע לכם שהיה לי כזה אחד). וסיפרתי כאן על אחותי שגלתה פתאום כמה בעצם הרבה וופלים היא הייתה "גונבת". היא פשוט לא ראתה אותם עד שלא כוונה לשם את הזרקור הפנימי שלה. והתנהגות שאנו לא מודעים לה, גובה מחיר. תמיד.
כל אחד יודע ש"הנקודה המתה" במראות הרכב מסוכנת מאוד כשיוצאים לעקיפה, אבל ברמה הפנימית, האישית, מהי ההשפעה של הנקודה המתה הזו?
אני שואל אתכם, כי השבוע הבנתי שיש לי כזו נקודה מתה, ושיש לה השפעה. מיד אגיע לזה.
בבלוג הזה אני לא מנסה לקדם *רק* תזונה נכונה ו*רק* אימון נכון, כאלה המתאימים לאורח החיים הטבעי, הקדמוני, אלא לקדם אורח חיים נכון, בריא, שפוי, מהנה ומתגמל. בתוך "סל" המאפיינים של סגנון חיים איכותי הוא גם הרוגע הנפשי שלך, המרחב המשפחתי, ההנאה שבמשחק ובצחוק, שינה מספקת וטובה, טיולים, ועוד דברים שכבר כתבתי עליהם למשל בהקשר של "לחיות את החיים". אנו רוצים חיים מלאים ומשמעותיים, מהנים ושמחים, ולא רק טעימים, חזקים או בריאים.
אז ככה. בשנה האחרונה עשיתי לא מעט שינויים. עזבתי מקום עבודה כשלא היה לי ברור לאן אפנה, הקמתי עסק חדש ומתפתח, המשכתי לנסוע (עוד יותר מאשר בעבר) לחו"ל, והדברים האלה דורשים הרבה אנרגיות, הרבה זמן, הרבה קשב. ומרוב עשייה, וכתיבת הבלוג הזה, ומענה למיילים של קוראים, וטיסות, וגיוס עובדים, וניהול חברה חדשה, ולמרות כל זאת, גם כשהתבוננתי במראה, ראיתי רק טוב.
יפה לי.
אבל הנקודה המתה הייתה שם כל הזמן וחסמה לי את שדה הראייה.
היא הסתירה לי את הזמן שלי עם האשה שלי, עם הילדים שלי. היא הסתירה לי לקחת יום חופש ולצאת עם הילדים לטיול. היא החשיכה ממני דברים רגילים של בית שלא כל כך דרמטיים ואטרקטיביים כמו טיול אבל עדיין הם קיימים וחלק אינטגרלי מקיום משפחתי: שיעורי בית ביחד, משחקים קטנים, לשים מדיח, לתלות כביסה, כאלה.
האדם הקדמון חי בקהילה קטנה ובילה הרבה מאוד זמן עם משפחתו ועם חבריו הקרובים. הוא התנדנד בערסל וסיפר סיפורי מעשיות ואגדות ולפעמים, אם הוא היה מוכשר במיוחד, הוא צייר לילדים הפרטיים שלו קומיקס, שנשאר עבורנו אחרי עשרת אלפים שנה כציורי קיר במערות. היה לו שפע של זמן, וכשירד החושך, ובחורף מחשיך מוקדם, היו לו 14 שעות של מנוחה, קשקושים מסביב למדורה, ציורי קיר, סיפורים מותחים (כנראה אגדות בלי אבירים ונסיכים אבל עם הרבה אריות וממותות) ובסוף שינה עמוקה בחושך מוחלט, בלי שום שעון מעורר בסופה.
אז אנחנו (אני) מנסה כבר כמה שנים לחקות את הסגנון הזה, ולאכול שורשים וחיות ולא לדאוג ולא לספור קלוריות, ולאכול הרבה שומנים טובים, אבל הקטע הזה של סוף היום, כזה שעבור כל קדמון או יליד הוא טבעי בדיוק כמו הליכה, צייד או שינה, הצטמצם מדי באורח החיים שלי, ואני הייתי עוור לזה. הסגנון של לחיות בנחת עם האנשים שאתה אוהב ולראות אותם חלק גדול מהיום שלך, מצטמצם במירוץ החיים המודרני, ולא תמיד פשוט לצעוק "תעצרו את האוטובוס, אני רוצה לרדת".
זה לא לגמרי פשוט.
אני עוד צעיר (יחסית, יחסית. למרות זאת הבת שלי טוענת במרץ שאני דווקא זקן. בן ארבעים. פחד). וכצעיר, אני יודע שאני עוד יכול הרבה, ואני משתדל אכן "למצות את הפוטנציאל" (שזה משפט מערבי לגמרי, שילידי האוקיינוס השקט, לדוגמא, לא היו מבינים אותו כלל וכלל, גם אם היה נאמר בשפתם). אבל תעזבו אותי מפוטנציאל, אני מנסה להרוויח די כדי לחיות טוב היום וגם מחר. אבל, וכאן זה כבר אתגר, איך למנוע מהצורך להתפרנס לכסות את עינינו בכל הנוגע בצורך האינטראקציה אנושית משפחתית יומית ארוכה, או בעברית: איך לא להשתעבד לעבודה מחד, ולהקדיש יותר אנרגיה, חום ואהבה לאנשים הקרובים לך. לשבט שלך, אם תרצו. הילדים, למשל, היו בשבוע האחרון בחופש חנוכה, אם מישהו פספס, ואני דווקא עבדתי במרץ, כי בשבוע וחצי הקודמים הייתי במילואים. תרגיל גדוד. מלא. באש. נחמד.
אז בסופו של יום התעצבנתי על עצמי. על העוורון. על היציאה מהפרופורציות הנכונות בין רוח לחומר, בין שקט להמולה, בין עבודה לבין בטלה. עבודה היא לא חיינו, חברים. עבודה היא רק אמצעי אחד במסגרת חיינו, אבל החיים שלנו הם בדרך כלל נמוכים, חייכנים ומתרוצצים.
לכן החלטתי שמחר אנחנו (עבדכם, זוגתו ושלושת צאצאיו) יורדים ליומיים טיול ספונטני באיזור ערד. משהו עם תרמיל על הגב (וגזייה), נעליים גבוהות וגבים עמוקים של מי שטפונות. נישן בשקי שינה באחד מהחניונים באיזור (יש למרגלות המצדה ממערב, משהו נחמד, או בחוות הנוקדים. נחליט מחר בבוקר). לילדים, במקום לחזור לבית הספר אחרי שבוע חופש, יש הארכה של יומיים.
לנו, לי, יש הזדמנות לפקוח את העיניים מחדש.

מזדהים במשהו?
ספרו לנו! (ותנו המלצה למסלול)

By מר קדמוני with 5 comments

אז מה עושים עם חלב? שותים או שופכים?


כל יום יומיים אני מקבל שאלה במייל או תגובה הנוגעת לחלב. איך אני מעז, או איך אני סבור שאפשר לצרוך חלב, ומה היה פעם, וכו'. אז הנה החדשות ועיקרן תחילה: האדם הקדמון לא אכל מעודו חלב. אוקיי?
חדשות מרעישות, לא?
כלומר, לפני שנכנס לוויכוח אם כן בסדר או לא בסדר לצרוך מוצרי חלב, ברור שלפני העידן החקלאי בני אדם לא צרכו כל חלב לאחר גיל שנה-שנתיים גג. ודאי שלא חלב פרות. חלב פרות הוא טבעי והגיוני אם אתה עגל או עגלה, אבל לבני אדם? אז מבחינה זו, הראשונית, האינטואיטיבית, חלב "נפסל" מהתפריט הקדמוני. ואכן, לורן קורדיאן (פרופסור קורדיאן בשבילכם, שטבע ראשון את הביטוי Paleo diet), וכן ממשיכיו כמו Robb Wolf לא כוללים בתפריט שלהם שום דבר מהחלב ומוצריו, וקורדיאן מתנגד להם נחרצות.
אוקיי.
עכשיו בואו נתבונן מעט יותר בדברים, ונפסיק לכנות בשם אחד כולל את כל מה שיוצא מעטיני הפרה, ונתייחס למוצרי חלב שונים באופנים שונים. חלב הוא לא חמאה, חלב גולמי אינו חלב מפוסטר, שמנת אינה קוטג' ויוגורט שמן וטבעי אינו דניאלה. תיכף נתייחס מי מתאים למי ולמה, אם בכלל.

בדרך כלל מתנגדי החלב מפרטים את הבעיות של החלב ומכניסים מיד לסל אחד את כל הבעיות יחד עם כל המוצרים. אנחנו נשתדל להזהר מעט יותר. הנה עקרי הבקורת כלפי החלב כפי שזו מופיעה בספרים שונים בתחום (ד"ר אבני הוא מוביל בתחום):
1. אי סבילות ללקטוז
2. אי סבילות לקזאין, ויצירה של שרשרת מחלות אוטאימוניות מכך וגרוע מכך, סרטן
3. השפעת ההורמונים שמקבלות הפרות
4. יצירת סוכרת (ובעיקר סוכרת נעורים)
5. עודף שומן רווי בחלב רע לבריאות
6. עודף ויטמין D בחלב רע לבריאות
ראשית נפטר מטענות 5 ו 6 שאני חושש שאין להן שחר. עודף שומן רווי אינו מזיק לנו, וכדי להגיע לנזק מעודף ויטמין D אדם צריך להיות ברמות שמעל 100 ng/l. ברוב המוחלט של הציבור יש חוסר חמור לויטמין D (וכבר אמרתי, חברים, תלכו להבדק, ואם צריך, תתספו!).
עכשיו נתייחס ברצינות ובכובד ראש לטענות 1-4
ראשית, אם אתם לא אוהבים חלב או מוצריו, אין לכם סיבה להתחיל. אין שום צורך לצרוך חלב ואפשר לשגשג גם בלי חלב (ולא, לא צריך חלב בשביל העצמות או הסידן, זה סתם יחסי ציבור של תנובה. קבלו את הסידן מעצמות שאתם אוכלים. עדיף).
עכשיו לפרטים:
הלקטוז הנו הסוכר שבחלב והקזאין הוא חלבון העקרי בחלב. עבור שניהם יש לכל התינוקות אנזימים האחראיים לפירוקם, ולכן הם מתפרקים היטב בינקות, אבל אנזימים אלו אינם זמינים תמיד אח"כ, ואז מופיעות תגובות שונות אצל המבוגרים בהנתן חלב. נראה שרוב אוכלוסיית כדור הארץ אינה סובלת במיוחד לקטוז. אי סבילות ללקטוז מתרגמת לפעילות מעיים נמרצת (בין היתר)... ומעניין שסבילות ללקטוז היא אחת התופעות הגנטיות בהן אנו רואים התאמה גנטית בבני אדם במהלך התקופה החקלאית. כך, תושבי המדינות הצפוניות באירופה עמידים הרבה יותר ללקטוז מאשר אנשי אפריקה, למשל. זאת מכיוון שראשית המרעה וביות הבקר לחלב החל במדינות הצפון. אז אם אתה "אשכנזי" (סליחה על הגזענות) יש יותר סבירות שתיטיב לעכל חלב מאשר "לא אשכנזי", אם כי גם זה לא ממש ערובה...
אז באמת מי שסובל מרגישות ללקטוז, שלא יצרוך חלב (כדי לדעת אם אתם רגישים ללקטוז, אם אתם לא בטוחים, אני ממליץ להמנע מכל מוצר חלב לשבועיים, ולראות מה הולך. אולי תגלו שהבטן שלכם פשוט נפלאה עכשיו, אז סימן שיש בעיה). מאידך, גם מי שרגיש ללקטוז, יכול עדיין לצרוך מוצרים בהם הלקטוז הוא מינימלי (אלא אם כן הוא רגיש מאוד). למשל חמאה או חמאה מותכת (ג'י) בה הוסרו מוצקי החלב, וכך גם שמנת אמיתית ועבה. בכל אלה יש בעיקר שומן רווי איכותי הדומה בהרכבו לשומן מהחי (טוב, הוא באמת שומן מהחי) ואין בו את הלקטוז.
הקזאין (תזכורת, החלבון של החלב), גם עבורו יש רמות שונות של סבילות, וגם שם, מי שיש סבילות נמוכה עלול להגיב בתגובה לא סימפטית, בדומה לתגובת חולי צליאק ללחם. דודה שלי, למשל, לא מסוגלת לאכול בכלל בכלל כלום עם שריד חלב. היא פשוט לא מסוגלת לעכל את זה בכלל. ועדיין, רוב האנשים יבדילו מיד אם יצרכו חמאה מותכת, למשל, בה יש שרידים בלבד של חלבון קזאין לעומת חמאה רגילה, וודאי בהבדל עצום מחלב.
ישנה שורה של מחקרים המראים קשר בין צריכת חלב לבין הופעת סרטנים שונים. אני באופן כללי חשדן מאוד מאוד מול מחקרים המראים קשר ומסיקים סיבתיות. גם אם אדם צורך גלון חלב ליום כל חיי, בלתי אפשרי להוכיח מכך שבגלל זה הוא מקבל סרטן. קשר אינו סיבתיות, וכבר חרשתי על הנושא. ובכל זאת, להתעלם לא נכון ולא חכם. בהחלט יתכן. אם כי, בבקורת שכתב כריס עם השם משפחה הלא אפשרי מאסטרג'ון, אחד מהבלוגרים הותיקים והנחשבים בעולם הפליאו, נראה כי הבעייתיות של הקזאין קיימת רק כאשר מפרידים אותו מהשומן הטבעי של החלב (למשל במוצרי חלב מופחתי שומן). אני לא משוכנע בביקורת של כריס ואני ממש לא משוכנע ממחקרי הסרטן. איש הישר בעיניו יעשה. אני חושב שאם אין לכם בעיה של אי סבילות אז מוצרים שמנים יהיו תוספת טובה לשומנים איכותיים מאוד וזמינים מאוד. חמאה, שמנת ויוגורט מלא אבל לא שום דבר 0%, 1% וחבריהם. החלבון יבוא טוב עם השומן הטוב, ואם נתחיל להתעסק איתם, הוא יתעסק איתנו חזרה.
הורמונים. כאן נשפכו נהרות של דיו וכותרות בעיתון וכל אחד יודע לצטט שילדות היום מקבלות מחזור בגיל 10 בגלל ההורמונים שבחלב (או בעוף). כאן המציאות בעיני המתבונן. יש הקושרים זאת לקרינה סלולרית דווקא, או לקרינה מגנטית, או לכספית שבדגים, או לחוטי החשמל שברחוב. בקיצור, תרגיעו.
חלב וסוכרת נעורים הוא עוד כותרת נפוצה הקשורה בעיקר לעובדה שהחלב מעלה מאוד את רמת האינסולין בגוף, כמו אחרי אכילת סוכר. ולכן, אם שותים כל הזמן חלב, רמת האינסולין תשאר בגוף גבוהה, ואנו הרי רוצים לפעול תחת רמות אינסולין נמוכות יותר. יש המקשרים זאת להופעת סוכרת נעורים, אבל גם שם הסיבתיות הממצאית חלשה מאוד. ואם אתם רוצים לשמור על יעילות ברמות האינסולין שלכם, אני מסכים עם מארק שלשתות חלב אחרי אימון זה אולי לא רעיון פיגוז.

נו בקיצור, אז מה כן ומה לא?
אישית, אני צורך הרבה מאוד חמאה וג'הי שעשיתי לבד בכל חביתה, בישול או טיגון. אנחנו בבית מוסיפים כמעט לכל מרק שמנת 38% בעת ההגשה (אבל לא למרק עוף...), והיא מצוינת גם כבסיס להכנת דגים. כחטיף אני אוהב מדי פעם פרוסת מוצרלה של גד 22%. אני גם אוהב יוגורט עבה לפעמים בבוקר (ובפעם אחרת אסביר למה הוא טוב מאוד למעיים, לפחות לשלי, אבל בדרך כלל אני לא אוכל ארוחת בוקר). באופן כללי אני לא צורך כמעט בכלל חלב נטו או גבינות או קוטג'.
נראה שזה התפריט המתאים לי. הוא לא 100% קדמוני, אבל הוא 100% שלי.
בסופו של יום, חלב הוא חיה משונה ולכל שני אנשים שלוש דעות או תחושות. בשורה התחתונה אני ממליץ על סדר הפעולות הבא:
1. אם אתם לא בעניין של חלב, אין צורך שתתחילו
2. תבדקו אם אתם רגישים לחלב. אולי תעדיפו לא לצרוך אותו.
3. תתמקדו בשומנים. חמאה ושמנת כבדה. הם יהיו בסדר גמור לרוב מוחלט של האוכלוסיה.
4. תגוונו לכם בתפריט מוצרים פשוטים, טריים, שמנים, וכמה שפחות מעובדים. יוגורט 7% יהיה טוב.

ומה איתכם?
צורכים מוצרי חלב?
שותים קרטון ביום או טיפה בקפה? אולי תשקלו לעבור לשמנת בקפה במקום חלב? טעים לאללה, דרך אגב, ובריא בהרבה, לכל הדעות..

By מר קדמוני with 30 comments

סיפורה של לינור

כאמור, אני מקבל כל הזמן מכתבים מקוראים (מיילים, מיילים. מי כותב היום מכתב? עם בול?), עם שאלות או עם סיפורי הצלחה אישיים, ואני מפרסם אותם מפעם לפעם, אז הנה אחד מהשבוע, סיפורה של לינור שמובא כאן ככתבו וכלשונו:

סיפורה של לינור- בחורה בת 25
מאז גיל 10 אני סובלת מבעיות אנרגיה. לא ברור למה. אני עושה את כל מה שאומרים לי: אוכלת ארוחת בוקר. קמח מלא. מעט שומן. ארוחות קטנות. ועם זאת, אני רעבה ועייפה. רעבה ועייפה.
אז מה עושים? מגדילים אתה ארוחות. אוכלים יותר פירות וירקות. מוסיפים חלבונים. התפוצצתי כבר מרוב פריכיות אורז עם טונה וגבינה דלת שומן. יישמתי באדיקות את הדיאטה של אולגה רז (דיאטת הלחם, שגורסת כי יש לאכול כל 3 שעות ולבסס את התפריט על פחמימות מורכבות).
והמצב הלך והחמיר. התחלתי להיות פריקית של ספאי דיאטות ותזונה. כיום אני מבינה איך מצליחה התעשייה הזו לעשות אותנו מכורים לדיאטות ולגיבובי שטויות על בריאות: כשאתם עושים הכל נכון (כלומר, נכון לפיהם), ואתם עדיין שמנים או מצוברחים או עייפים וחלשים, זה מתחיל לשגע אתכם ואתם מחפשים בכל מקום, בכל מאמר ובכל דיאטה חדשה, את התשובה לבעיה שאתם לא מצליחים לפתור. אולי אני צריך חיטה מלאה ולא תפוח אדמה? אולי מדד גליקמי נמוך יותר? וכו', וכו'. אתם משגעים את עצמכם באימוץ הדיאטות החדשות כי אתם פשוט מחפשים. מחפשים. ומחפשים.
כשרמות האנרגיה שלי הגיעו לשיא השפל, בשיא גיל ההתבגרות שלי, אני בחורה בת 16 במשקל תקין וכל כך רע לי ולא מסוגלת לשרך את רגליי, הרמתי ידיים. הפסקתי לעשות את כל הדברים שעשו לי רע: לאכול בבוקר, לאכול לחם, לספור קלוריות, להקפיד שלא יעברו יותר מידי שעות בלי אוכל. היו ימים שלמים שלא אכלתי ואז בערב ירדתי על שלושה יוגורטים, חביתה וערימה של גמבות. היו ימים שהלכתי לבית הספר רק עם גמבה בתיק. אנשים חשבו שאני נהיית אנורקסית. אלא שברגע שראו אותי ברגעים שבהם כן אכלתי, חשבו שאני בולימית (זוללת ומקיאה). כי בשעות שאכלתי הייתי אוכלת כמויות שנראו גדולות מידי בשביל בחורה רזה כל כך בת 16. ועוד מה אכלתי?! תבשילי בשר, אריזות שלמות של גלידה, חצי תבנית פשטידת ביצים.
והנה קרה הדבר המדהים: התחלתי להרגיש טוב יותר. גם בימים שבהם לא אכלתי כלום, גם בימים שבהם טרפתי בשר ומוצרי חלב שמנים. והכי גרוע הוא שחשבתי שההרגשה הטובה לא באה כי אני סוף סוף אוכלת מה שצריך (הרי זה ממש ממש לא מה שצריך! איפה הקמח המלא? הארוחות הקטנות והתכופות?), אלא היא באה בגלל תגובה לא-בריאה של הגוף שדומה לתגובה הפיזיולוגית של האנורקסיות. אנורקסית הרי מרגישה טיהור ואי-רעב אחרי שהיא מתרגלת לאפס קלוריות, אז אולי זה מה שקורה לי?! אבל זה לא הגיוני, כי אני כן זוללת. וזה גם לא הגיוני שאני זוללת ולא משמינה מזה. הרי הזלילה שלי לא רק מקזזת את שעות הצום, אלא אף מתעלה עליהם! אז מה הולך פה?
תודה לאל ששיטוטים בגוגל גילו לי פרטי מידע שבורים על תזונת האדם הקדמון לפני מספר שנים, ובהתבסס עליה, המשכתי לאכול את כל הנ"ל בלי רגשי אשם קשים.
כיום, כשהתזונה הזו מקבלת יותר ויותר לגיטימציה, לא נותר לי אלא לחוש גאווה מסוימת על שעליתי בעצמי על מה שטוב לי, עוד לפני שכל העדר העולמי, השועט בעקבות חטיפי הבריאות הפחמימתיים, יעלה עליו בעצמו.
ומה איתכם? הצטרפו להצלחה וספרו לנו!
חנוכה שמח אנשים.

By מר קדמוני with 5 comments

קדמוני בכותרות

טוב, לא ממש בכותרות. טיפל'ה הגזמתי.
ובכל זאת, בהמשך לפוסט "משהו קורה" ולתגובת ההמשך אצל מיקי, אז הנה משהו נוסף מארצנו הקטנטונת:
גליון דצמבר של דרך האוכל, שזה עתה יצא לחנויות (המובחרות), כולל כתבה על תזונה קדמונית, ועל הבלוג של עבדכם.
לעצלנים ולקמצנים, סרקתי את הכתבה, הנה כאן (לגודל מלא הנה לינקים לדף 1, 2, ו 3):


והנה העמוד הבא

והנה זה שאחריו (ובו גם מתכון)

אז אולי באמת משהו יקרה כבר ?

(והערה: בכל השבוע הבא, כמו בימים האחרונים, אהיה במילואים, אז עמכם הסליחה, אבל אהיה עסוק בהגנת המולדת, ולתרגל מה אוכלים ביום מילואים או מה אוכלים בחודש מילואים, ובטח לא אוכל את מה שמגישים כברירת מחדל בחדר האוכל, אבל בכל מקרה, ככל הנראה לא אתפנה לפרסום פוסטים. תתאזרו הסבלנות).

By מר קדמוני with 23 comments

על רופאים, טרשת נפוצה ותזונה נכונה

לפעמים אני שמח שאני לא רופא. הנה סיפור.
ביום שישי האחרון, למשל, מכר שלי, שהוא גם רופא, גם איש נחמד וגם חובב ריצה, השתתף לראשונה בחייו בריצת חצי מרתון. חצי מרתון בית שאן. היה מזג אויר נאה ונח לבריות, והוא היה בקצב יפה וטוב מעבר לציפיותיו, וכבר כמעט כמעט הריח את הסוף, והנה, בקילומטר ה 17 (הג'י.פי.אס שלו אמר שזה היה אחרי 17,250 מטר מהזינוק), שוכב לו רץ חסר הכרה על הכביש. ידידינו הרופא אמנם במירוץ, אבל שבועת היפוקרטס חזקה מכל הישג אישי, והוא ניגש לטפל בבחור, שככל הנראה התייבש. הוא בדק לו דופק (שהיה איתן), הכניס לו ג'ל מתחת ללשון ועזר לו להתאושש. אחרי כמה דקות הבחור חזר להכרה אך היה כנראה מטושטש או במצב פסיכוטי קל והחל להשתולל ולנהוג באלימות של אדם שחוזר להכרה ולא סגור מה הולך איתו. קורה. גם ידידינו הרופא חטף צרור חבטות הגונות בתודה על מאמציו. אח"כ הוא חזר למסלול והשלים את 21 הקילומטרים בנפש נכאה. הלך לו הזמן, הלך לו המצב רוח, וגם הלך לו האף. מאידך, הוא עזר לאדם אחד במצוקה.
איש טוב, כבר אמרנו?
אבל חוץ מלעזור לאחרים, האם רופא יכול גם לעזור לעצמו? תיכף נדבר על זה.
תוקפי התזונה הקדמונית (וגם סתם סקפטיים) נוהגים לומר טיעונים פשוטים כגון: אם זה היה נכון, אז כל הממסד הרפואי היה אומר את זה. או איך אתה נותן המלצות תזונתיות בעוד שאינך רופא! (ובדרך הם שכחו שכל הנטורופתים, המדקרים הסיניים, המעסים, משחררי הצ'אקרות וההילות, ההומאופתים, מקדמי פרחי באך, יועצות התזונה, יועצות ההנקה, התזונאיות, מאמני הדיאטה, טבעונים וקואצ'רים של תזונה, ועוד כמה ששכחתי, רובם ככולם אינם רופאים, הכשרתם והשכלתם אינה עומדת תחת פיקוח או תקינה, ובכל זאת כולם נותנים המלצות גורפות, חד משמעיות, נחרצות ומשונת לעתים לגבי מה לאכול ומה לא לאכול, מתי ואיך, ומתפרנסים מזה היטב, מי יותר ומי פחות).
לכן עבדכם לא מתיימר להמציא המצאות חדשות (כמו "דיאטת לחם", "דיאטת כרוב", ועוד) אלא לספר ולהמליץ לכל אחד על סגנון חיים ותזונה שבני אדם אכלו מאז ומעולם, ואוכלים גם כיום במקומות שאינם מערביים. זה הכל. אל תאכל רעלים (או לפחות דברים שחשודים כרעלים), אלא רק מזונות שאכלו תמיד. הם כנראה בטוחים מאוד. בלוגיקה שלי זה עובד יופי. אבל כמה בדיוק לאכול מכל דבר, כמה קלוריות, כמה נקודות, זה הכל עניין של התאמה אישית, העדפה אישית והתנסות אישית.
מכל מקום, זה עדיין לא מניח את דעתם של רבים שנשארים על הגדר ומחכים עד בוש ל"פתק" מהרופא.
אז רק בשבילכם, הנה פתק כזה.
לפני חודש עמדה על במה באיווה שבארה"ב ד"ר אחת, טרי וויילש, רופאה וחוקרת רפואית, וספרה את סיפורה האישי והמדהים במשך 17 דקות (שזה מסגרת הזמן המותרת בכנסי TED הנחשבים). למעשה, יש פה הצטלבות של ארבעה אירועים מפתיעים: הגברת עמדה (לאחר שבשנים לפני כן היא רק ישבה בכסא גלגלים), הגברת היא רופאה וחוקרת מוליכות עצבית, הגברת הציגה ב TEDx כאמור, שזו אחת הבימות המכובדות בעולם, והסיפור שלה הוא סיפור של תזונה קדמונית. לא פחות ולא יותר. וכן, היא רופאה, והיא עזרה לעצמה אחרי שאף אחד אחר לא יכל לעזור לה.
שבו (או עדיף, תעמדו) ותראו:



ולמי שעוד לא החליט לראות, הנה הקדמה: מהי טרשת נפוצה (מתוך WIKI)
טרשת נפוצה (באנגלית Multiple Sclerosis או MS) הינה מחלה כרונית של מערכת העצבים, הפוגעת בתפקודם התקין של תאי העצב במערכת העצבים המרכזית על ידי פגיעה והפחתה במיאלין, חומר שומני המבודד את סיבי העצבים (האקסונים). המיאלין עוזר בעיקר להעברת זרמים חשמליים בין תאי עצב. הפגיעה בהעברת הזרמים מקשה על תפקוד תקין של המוח (שמבוסס על העברת זרמים חשמליים), מה שמשפיע על תפקוד הגוף כולו. תהליך זה גורם לפגיעה באיברים שונים, ולרוב בחוט השדרה, המוח ועצב הראיה. למחלה יש מגוון רחב של תסמינים, ביניהם ראייה מטושטשת, קשיים בהליכה, סחרחורות וניוון שרירים.
אין תרופה למחלה הזו, ושיפור בתסמינים לא מתרחש. יש מספר סוגי טרשת, ולד"ר "שלנו" היה טרשת נפוצה מתקדמת משנית ולפי וויקי היא:
"צורה זו היא בעלת הסיכויים הגדולים ביותר לפיתוח נכות."
דכאון רציני.
ואכן, ד"ר ווייל חשה על בשרה הדרדרות ארוכת שנים. היא נסתה כל טיפול אפשרי, אבל כאלה אין ממש. היא הגיעה לכסא גלגלים. בצר לה, ועובדת היותה חוקרת עזרה, היא קראה כל חומר שאפשרי על הנושא, ועשתה ניסויים קליניים, על עצמה. היא פשוט שינתה את התזונה שלה. מקצה לקצה. ואז היא פשוט קמה מכסא הגלגלים שלה. כך היא גם קראה לספר שלה: up from the chair

Dr Wahls

וכדאי לכם להקדיש את הזמן ולראות מה היא מספרת (תחזרו למעלה בשביל זה).
וכאילו לא די בכך, היא גם החלה בניסוי על חולים נוספים. את התוצאות היא הציגה בנובמבר האחרון הכנס השנתי האחרון של מדעי המוח. הנה כותרת התקציר (וחוברת התקצירים של הכנס כאן).
Effects of intensive directed nutrition, progressive exercise program and neuromuscular electrical stimulation on secondary progressive multiple sclerosis
ובעברית: ההשפעות של התערבות תזונתית אינטנסיבית, תכנית אימונים וגרוי חשמלי על חולי טרשת נפוצה מתקדמת משנית.
אמנם הנתונים הם על מספר חולים מצומצם, אבל התוצאות מרשימות מאוד עבור אוכלוסית חולים עבורה לא היתה כל תקווה לשיפור. במדד הכולל הרפואי המדרג את דרגת הטרשת הנפוצה הספסטית הציון שלהם השתפר אחרי 3 חודשים ב 16.3% ואחרי 6 חודשים ב 26.5%. להוריד את הכובע. זוהי דרך טיפול המראה אפקט שיפור משמעותי לחולים עבורם למדע אין מה להציע. בכלל. האם זו תרופה? ואולי זה רק להפסיק את הטירוף התזונתי שנולדנו לתוכו? האם זה מקרה שטרשת נפוצה אינה קמיימת בתרבויות לא-מערביות המתבססות על תזונה נטולת רעלים?
אז מה היה לנו בתפריט של ד"ר ווייל?
לא לאכול זבל. כן לאכול הרבה ירקות ונוגדי חמצון, לאכול בשר ודגים, לאכול אברים פנימיים. זה הכל. וזה גם כל הסיפור.

עכשיו תסתכלו במראה ותחשבו מה אתם רוצים עבורכם.

האם כל כך קשה לכם להאמין שתזונה הטבעית לאדם, כזו שאכל מאז ומעולם, היא הנכונה והבריאה ביותר לגוף שלכם?
האם אתם צריכים להיות רופאים כדי לדעת את זה, או שאתם צריכים רק שכל ישר, וניסוי עצמי קטן?
אל תאמינו לי, פשוט תנסו בעצמכם:
תעשו בדיקות דם, תעברו לחודש בלי דגנים, סוכרים ושמנים תעשייתיים ותעשו בדיקות דם שוב.
גם אם אין לכם טרשת (חס וחלילה), הנתונים לא ישקרו לכם.

ניסתם כבר? מה הולך? ספרו לנו!
ותהיו לי בריאים, נשמות.

By מר קדמוני with 20 comments

משהו קורה, ועכשיו!

כשניל יאנג עוד היה צעיר ובועט, הוא היה חבר בלהקת "באפולו ספרינגפילד" שאם מישהו עוד זוכר אותם, אז זה רק בגלל שיר אחד מופלא שכתב להם ניל. והמילים הנפלאות, היוצרות סיטואציה של אימה, מתחילות ככה:
Something happened in here
What it is ain't exactly clear
There's a man with a gun over there
And tellin' me I got to beware
I think it's time we stop
Children watch that sound
Everybody look what's goin' down
עכשיו תעצרו רגע ותקשיבו לשיר הזה, שווה כל רגע.


חיפשתי את הקליפ הזה ברשת כי כל היום הוא התנגן לי בראש.
הסיטואציה בימים האחרונים היא שיש משהו באויר.
קורה משהו.
מתרחש משהו. קצת מאיים, קצת מערער.
לא ברור עדיין מה ולמה, אבל אפשר לחוש אותו, את המשהו הזה.
טיבם של שינויים דרמטיים הוא שקשה מאוד לראות אותם מראש. הם נוצרים טיפין טיפין, מתקדמים בתזוזות וניעות עדינות, ואז יום אחד פתאום יוצא השד מהבקבוק ויש דרמה וכולם מופתעים: איך לא ראינו את זה קודם.
ככה בדיוק נפלה חומת ברלין וככה בדיוק נעלם מובראק. באופן הזה בדיוק התרחשה מחאת הקוטג' והדיור. מחאת המתמחים.
שנים יש זחילה איטית ולא מורגשת במחירים, בזכויות האדם, בנושא זה או נושא אחר עד שפתע פתאום לדי אנשים נמאס והמציאות משתנה מקצה לקצה וכל המומחים נותרים פעורי פה ומגרדים בראש: "ווואללה, את זה לא חזינו".
הפתעה.
כמו פלט תזזיתי של תזוזות סייסמוגרפיות המופיע לפני התפרצות הר הגעש, כך אפשר לזהות לעתים את התזוזות הדרמטיות בציבור רגע לפני שנופלת החומה או שמודח הרודן.
ועכשיו יש לי תחושה עמומה שיש מן Vibes כאלו באויר היום, אבל מסביב לנושא הבריאות. כי שינוי, זאת יש לדעת, נולד מכעס ולא מהרמוניה או מרוגע. שינוי לא נוצר מזה שהמומחים, החוקרים וקובעי המדיניות של היום משנים את דעתם, הוא נוצר מזה שקובעי המדיניות מתים ומתחלפים כי יש כלפיהם כעס בציבור. כך זה במדינות, כך באירגונים, כך בממשלות, כך באקדמיה.
ועכשיו, כמדומני, יש כעס.
בעצם, בלי ספק יש כעס.
לא במקרה מחאת הרופאים המתמחים קיבלה חיבוק ציבורי. אנשים מרגישים שמשהו בבריאות היסודית שלהם מדרדר ושלאף אחד לא באמת אכפת. ושאף אחד לא יכול באמת לעזור. שחברות התרופות וקופות החולים מקדמות כדורים למרות שהם יודעים שהם מסוכנים (כמעט הרגו לי בת-דודה ככה, רק לפני חודש-חודשיים, עם האלטרוקסין). יותר ויותר אנשים מרגישים חסרי אונים מול המציאות הבריאותית, וחוסר אונים הוא בן-דוד קרוב של זעם. כל אחד מכיר מישהו עם סוכרת, מישהו עם כדורים נגד כולסטרול וחשש להתקפי לב ואין לי אף חבר שלאבא שלו אין סרטן ערמונית. זה אולי לא חדש אבל יש איזו הצטברות, איזו מועקה. הגב של הגמל כבר רועד.
וכאילו בלי קשר יש תנופה ופריחה וספרים ובלוגים על נושאי בריאות בכלל, ועל פליאו בפרט. והדברים שכאן נכתבו לפני שנתיים מקבלים כותרות יותר ויותר ומגיעים לזרם המרכזי באקדמיה ולכתבי העת המובילים. משהו זז.
ופתאום, וכאילו בלי קשר (2), היתה פה ביומיים האחרונים מתקפה רבתי על חלק מהרעיונות והפוסטים של עבדכם הנאמן. והעוצמות הרגשיות והאגרסיות המפתיעות שעלו מהכמו-דיאלוג שהתנהל פה מעידים שאנשים כועסים, אפילו אם הם לא אוכלים-בשר. או-הו כועסים.
ובד בבד גם ה"קהילה יוצאת מהארון". לא, אני לא מדבר על הנטיות האישיות שלכם אלא על הקוראים הנאמנים של הבלוג הזה, שחלקם בדרך כלל קוראים פסיביים ופתאום, כשהם מזהים התקפה מילולית ומאורגנת או עוות והשתקה ביחס לתוכן כאן, פתאום הם מתגייסים, ורושמים תגובות, ומביעים את דעתם או את תמיכתם.
וזה יפה, וזה מרגש,
וזה מראה שנוצרה תנועה,
שנוצרה קהילה של ממש,
שזה אתם,
שזה אנחנו.
כי אני יודע שלאנשים כאן אכפת מהבריאות שלהם, וגם מהבריאות של הציבור, אבל גם שנמאס להם לשתוק, וגם כאן יש הרבה אנשים כועסים. כועסים על המחדלים של הממסד, וכועסים על ההשתקה שמתרחשת ברגע שמי מאיתנו שוחה נגד הזרם.
נמאס לנו להתנצל בפני משטרת המחשבות. נמאס לנו מהמשטרה הזו בכלל.
אני למשל מקבל מיילים מקוראות שהן דיאטניות קליניות שחיות בחרדה של ממש שיתפסו אותם מספרות בקול את מה שהן יודעות: שהמלך הוא ערום. משטרת המחשבות לא נותנת לי לבחון את המציאות, כותבת לי נ', או שאני אפוטר מבית החולים בו אני עובדת כדיאטנית קלינית שיקומית. והיא כועסת, ומתוסכלת, ומבינה שהיא נותנת לחולים שאצלה במחלקה דווקא לא מה שצריך, אבל היא לא יכולה להלחם בתחנות הרוח האלה, או ככה לפחות היא מרגישה.
אז מה אמרנו?
שיש תסכול, כעס ואכזבה בציבור מתוחלת החיים האומללה שמועידים לנו החיים המודרניים. הסטטיסטיקה של משרד הבריאות האמריקאית מצביעה על כך שאחד מכל שלושה ילדים שנולדים היום יקבל סרטן במהלך חייו. אתה מתבונן בשלושת ילדך הרכים ואומר: קיבינימט, זה לא יכול להיות. צריך לעשות משהו.
אז באמת צריך לעשות משהו.
צריך ללמוד.
צריך להתפכח.
צריך להתבונן למציאות בלבן של העיניים ולא לפחד ממה שנראה שם.
צריך להמיר את התסכול לעשייה.
כי ידע הוא כח, וידע אמיתי הוא כח אמיתי, ואילו ידע מוטעה הוא כח מדומה שסופו לכשול ולפול.
לכן אני מאמין שהתפקיד העקרי של הבלוג הזה הוא לעזור להקנות ידע לציבור. אני מאמין שהילדים שלנו צריכים ללמוד מה זה בריאות (ולא, לא ללמוד את פירמידת הבריאות האומללה אלא מה טוב להם לגוף באמת). הילדים שלנו צריכים ללמוד לקנות אוכל ולהבין למה אצלנו במשפחה אפילו לא עוברים בסופר בשדרה של הוופלים אבל דווקא כן מתעכבים במחלקת הירקות. הם צריכים ללמוד לבשל בעצמם. להכין סלט, להכין מנת דג עם תוספת. להכין ירקות בתנור. לעשות תפריט ליום שישי בערב. הם צריכים לדעת מה זה שמן טוב ומה זה שמן רע. ללמוד לעשות בחירות, ולעשות זאת ממקום של עוצמה ושל כח.
אני מאמין שבידינו הכח לעשות שינוי במדיניות כאן.
וודאי שיש לנו את הכח והחובה לעשות שינוי במדיניות הפרטית שלנו, בדל"ת אמותינו, במשפחתינו, עם ילדינו,
אבל אנחנו יכולים גם לומר את מה שאנחנו מאמינים בו,
אנחנו יכולים לעזור לחברים ולמשפחה שלנו להיות בריאים יותר,
ויותר ויותר אנשים יראו שזה עובד, שזה טוב, שזה בריא.
כמו אחותי הגדולה, שאמרה לי אתמול שמאז שעשתה את "השינוי", רק לפני שלושה חודשים, שאנשים פתאום שואלים אותה מה קרה לה שהיא נראית "זוהרת". אף פעם לא אמרו לי את זה לפני זה, היא אומרת, ועכשיו שלושה אנשים אמרו לי את זה בשבועיים. אמרה לי חברה: את יודעת, את פשוט נראית בריאה.
וכך, אדם לאדם, איש לאיש, משפחה למשפחה, נעשה שינוי לכוון חיים בריאים וטובים יותר. מאוזנים יותר. רגועים יותר. שלמים יותר. והתזוזות הקטנות ימשיכו ויתגברו, יתעצמו, יתפשטו לכל עבר, עד שיום אחד תהיה הפתעה ויקום (סגן) שר בריאות אמיץ ויכנס מסיבת עיתונאים ויציג פוסטר של פירמידת הבריאות ויקרע אותו לשניים מול מצהלות ההמונים שבכיכר ת'חריר.

זהו.
מצטער חברים, הגיע הזמן להתעורר. או שיחד נעשה את החלום מציאות.

(ותודה על התמיכה שלכם. התגובות שלכם זה הדלק שלי).

By מר קדמוני with 7 comments

מה נלמד מתינוקות בני יומם?

דמיינו תינוק.רק בן יום או יומיים.
קטן, חסר ישע, רך ועדין. ולמרות זאת, הוא כבר יודע לא מעט כדי ללמד אותנו על החיים ועל התזונה הראויה לנו כבני אדם.

נתחיל בדיאלוג דמיוני בינכם לבין מתנגדת טיפוסית לדיאטה הקדמונית (בהשראת ג'ון דורנט, יקיר המדור):

היא: אתם והרעיונות שלכם. צריך לאכול מאוזן, ולכן צריך לחם וצריך גם לא להגזים עם שומנים, ובכלל, מה שאכל האדם הקדמון לא רלוונטי, הוא מת צעיר... וגם המחקר אומר ששומנים זה רע!
אתה: ובכן יקירתי, יש לך ילדים?
היא: (חיוך גאה) בטח. שלושה שיחיו.
אתה: ומה הם אכלו כשהם נולדו?
היא: מה השאלה, הם ינקו! לפחות חצי שנה.
אתה: למה דווקא הם ינקו? מדוע לא בחרת לתת להם לאכול פורמולה כלשהי?
היא: מז'תומרת למה? הם בני אדם. אני ינקתי, אמא שלי ינקה, סבתא שלה ינקה, וכך כל הדורות אחורה עד לאדם הראשון. ברור שהנקה זו התזונה הטובה ביותר האפשרית. אני לא צריכה לשאול מרכיבים או לסמוך על רמדיה, כי אני יודעת שמה שאני מייצרת יהיה הכי טוב בשבילם.
אתה: אז אנחנו למעשה מסכימים! זה כבר אומר שהרעיון של לאכול טבעי, לאכול מה שאכלו מאז ומעולם, לאכול דברים שלא באים בקופסה אלא שהגיעו אלינו כחלק מהאבולוציה הטבעית שלנו מתאימים יותר ונכונים יותר לגופינו. אנחנו לא קדמוניים רק שאנחנו תינוקות. גם כמבוגרים אנו צריכים לאכול מה שאכלו אבותינו מאז ומעולם, וזה כולל לא לאכול סוכר, שמנים תעשייתיים או לחם. בדיוק כמו לינוק, לא צריך השכלה או דוקטורט בשביל זה, פשוט להתבונן במציאות ולראות שהתשובות למה נכון ומה בריא נמצאות מולנו כבר מרגע לידתנו.
היא: וואוו, אתה גדול, השתכנעתי. הנה אני זורקת את הפסטה והשמן סויה לפח.
(אוקיי, המשפט האחרון היה דימיוני. בעצם גם הקודמים)

ומעניין לעניין באותו עניין: יש עוד מה ללמוד מהתזונה הטבעית של ההנקה. והקטע הבא בהשראת פול ג'מינייט:
תזונה של תינוק המסופקת מחלב אם היא מן הסתם התזונה האידיאלית להתפתחות ושגשוג (כאמור למעלה, זו הנחה לה כל בר דעת יסכים). מכיוון שאנולא מפסיקים להיות ילדים בבת אחת (אני עוד לא הפסקתי להיות ילד, למרות שלינוק הפסקתי לאחרונה), ומכיוון שאנחנו לא פרפרים שהופכים מזחל לגולם ולפרפר אלא אנחנו נותרים אותו היצור, רק יותר גדול, כנראה שההנקה דומה גם לתזונה האידיאלית שלנו בתור מבוגרים. אז בואו נתבונן לרגע בהרכב חלב האם.
חלב אם הוא כ 5.2 אחוז שומן (כלומר 5% ממשקל הלחלב הוא שומן). מכיוון שרוב החלב הוא מים ללא ערך קלורי, אם מודדים את הערך הקלורי של חלב האם הרי ש 54% מהקלוריות בחלב האם מקורן משומן.
54%.
רוב מוחץ.
כלומר, התינוק הקטן והיונק שלנו אוכל למעשה דיאטה רוויית שומן. רוויית שומן רווי, דרך אגב.
אם רוב הקלוריות של הילד המתפתח באות משומן, למה זה אנשים בוגרים כיום חיים בפחד מתמיד ונורא משומן?
למה הם חושבים שלאכול את רוב הקלוריות שלך משומן זה רע ללב, לגוף ולנשמה?
רבותי, התינוק לא משקר!
מה שסבתותינו, אימותינו ונשותינו יודעות באינטואציה נשית (כלומר, בידע שנרכש דרך תורשה ולא דרך למידה): חלב אם הוא טוב ומזין ואידיאלי לגוף האדם הקטנטן.
גם כמבוגרים, דיאטה בה חלק הארי של הקלוריות שלכם יגיעו משומן, תהיה טובה ובריאה.
לא מאמינים לי?
תנסו!

ומה אתם חושבים?

By מר קדמוני with 37 comments

לקח מנהג מונית

כבר כתבתי על מפגשים שונים ומשונים שהיו לי עם נהגי מוניות (http://crossfitisrael.blogspot.com/2011/01/blog-post_5347.html) אבל היום נספר על מפגש שהיה דווקא לאשה שאיתי.
בוקר אחד השבוע היא נסעה במונית. נסיעה ארוכה. היא והנהג קשקשו קצת להעביר את הזמן.
בגלל ש(כרגיל) היא לקחה לה לדרך ארוחת בוקר ניידת שכללה שמנת חמוצה 15% שומן, חצי תפוח וכמה פרוסות מוצרלה.
בגלל שהיא (גם) נחמדה וראתה שלנהג יש מבט רעב בעיניים, היא שאלה אם מתחשק לו שמנת אחת (היו לה שני גביעים של חצי מנה כ"א).
הוא הביט במראה מזועזע ואמר לה:
"גברת, כבר 15 שנה שהכבד שלי מייצר המון כולסטרול רע. אני לא נוגע בכאלה דברים מאז"!
בלי להתווכח היא שאלה אותו עם איזו פרוסת מוצרלה דווקא בא לו. התשובה לא אחרה לבוא:
"מה קורה לך? את רוצה להרוג אותי? אני גם ככה על תרופות להוריד את הכולסטרול ולחץ הדם, ומתנזר כל השנים מכל הדברים השמנים האלה, אבל אל תשאלי, שום דבר לא עוזר"!
"דרך אגב", הוא המשיך, "בייגלה, מתחשק לך? יש לי כאן בייגלך מעולים, ארוכים עם שומשום וכמעט בלי אחוזי שומן. פיצוץ, אני אומר לך, טעים רצח".
אז מה הלקח?
מה אנחנו יכולים ללמוד מהדיאלוג הזה?
שאנשים חיים את כל חייהם בחרדות, בפחדים, באיסורים, חרמות והגבלות שלא מביאים להם שום תועלת אלא מפח נפש ותרופות.
אולי הגיע הזמן להשתחרר מזה?

שבת שלום, ובריאות!

By מר קדמוני with 2 comments