סיפורה של לינור

כאמור, אני מקבל כל הזמן מכתבים מקוראים (מיילים, מיילים. מי כותב היום מכתב? עם בול?), עם שאלות או עם סיפורי הצלחה אישיים, ואני מפרסם אותם מפעם לפעם, אז הנה אחד מהשבוע, סיפורה של לינור שמובא כאן ככתבו וכלשונו:

סיפורה של לינור- בחורה בת 25

מאז גיל 10 אני סובלת מבעיות אנרגיה. לא ברור למה. אני עושה את כל מה שאומרים לי: אוכלת ארוחת בוקר. קמח מלא. מעט שומן. ארוחות קטנות. ועם זאת, אני רעבה ועייפה. רעבה ועייפה.

אז מה עושים? מגדילים אתה ארוחות. אוכלים יותר פירות וירקות. מוסיפים חלבונים. התפוצצתי כבר מרוב פריכיות אורז עם טונה וגבינה דלת שומן. יישמתי באדיקות את הדיאטה של אולגה רז (דיאטת הלחם, שגורסת כי יש לאכול כל 3 שעות ולבסס את התפריט על פחמימות מורכבות).

והמצב הלך והחמיר. התחלתי להיות פריקית של ספאי דיאטות ותזונה. כיום אני מבינה איך מצליחה התעשייה הזו לעשות אותנו מכורים לדיאטות ולגיבובי שטויות על בריאות: כשאתם עושים הכל נכון (כלומר, נכון לפיהם), ואתם עדיין שמנים או מצוברחים או עייפים וחלשים, זה מתחיל לשגע אתכם ואתם מחפשים בכל מקום, בכל מאמר ובכל דיאטה חדשה, את התשובה לבעיה שאתם לא מצליחים לפתור. אולי אני צריך חיטה מלאה ולא תפוח אדמה? אולי מדד גליקמי נמוך יותר? וכו', וכו'. אתם משגעים את עצמכם באימוץ הדיאטות החדשות כי אתם פשוט מחפשים. מחפשים. ומחפשים.

כשרמות האנרגיה שלי הגיעו לשיא השפל, בשיא גיל ההתבגרות שלי, אני בחורה בת 16 במשקל תקין וכל כך רע לי ולא מסוגלת לשרך את רגליי, הרמתי ידיים. הפסקתי לעשות את כל הדברים שעשו לי רע: לאכול בבוקר, לאכול לחם, לספור קלוריות, להקפיד שלא יעברו יותר מידי שעות בלי אוכל. היו ימים שלמים שלא אכלתי ואז בערב ירדתי על שלושה יוגורטים, חביתה וערימה של גמבות. היו ימים שהלכתי לבית הספר רק עם גמבה בתיק. אנשים חשבו שאני נהיית אנורקסית. אלא שברגע שראו אותי ברגעים שבהם כן אכלתי, חשבו שאני בולימית (זוללת ומקיאה). כי בשעות שאכלתי הייתי אוכלת כמויות שנראו גדולות מידי בשביל בחורה רזה כל כך בת 16. ועוד מה אכלתי?! תבשילי בשר, אריזות שלמות של גלידה, חצי תבנית פשטידת ביצים.

והנה קרה הדבר המדהים: התחלתי להרגיש טוב יותר. גם בימים שבהם לא אכלתי כלום, גם בימים שבהם טרפתי בשר ומוצרי חלב שמנים. והכי גרוע הוא שחשבתי שההרגשה הטובה לא באה כי אני סוף סוף אוכלת מה שצריך (הרי זה ממש ממש לא מה שצריך! איפה הקמח המלא? הארוחות הקטנות והתכופות?), אלא היא באה בגלל תגובה לא-בריאה של הגוף שדומה לתגובה הפיזיולוגית של האנורקסיות. אנורקסית הרי מרגישה טיהור ואי-רעב אחרי שהיא מתרגלת לאפס קלוריות, אז אולי זה מה שקורה לי?! אבל זה לא הגיוני, כי אני כן זוללת. וזה גם לא הגיוני שאני זוללת ולא משמינה מזה. הרי הזלילה שלי לא רק מקזזת את שעות הצום, אלא אף מתעלה עליהם! אז מה הולך פה?

תודה לאל ששיטוטים בגוגל גילו לי פרטי מידע שבורים על תזונת האדם הקדמון לפני מספר שנים, ובהתבסס עליה, המשכתי לאכול את כל הנ"ל בלי רגשי אשם קשים.

כיום, כשהתזונה הזו מקבלת יותר ויותר לגיטימציה, לא נותר לי אלא לחוש גאווה מסוימת על שעליתי בעצמי על מה שטוב לי, עוד לפני שכל העדר העולמי, השועט בעקבות חטיפי הבריאות הפחמימתיים, יעלה עליו בעצמו.

ומה איתכם? הצטרפו להצלחה וספרו לנו!

חנוכה שמח אנשים.

סיפורה של לינור

By מר קדמוני with 5 comments