אמאל'ה, ראיתי דוס

גולגולת מכויירות מדהימות שנמצאו בצומת המוביל, ממש ליד ביתי. חלק מפולחן אמונה קדום

רבים מבין קוראי בלוג זה אין להם דבר וחצי דבר עם אלוהים או נציגי הממסד הדתי (אלו המציגים עצמם כנציגיו עלי אדמות). גם לי אין. מכאן התדהמה של אחד מידידי: אחרי שנים של קריאה, הוא ראה אותי לראשונה על גבי המרקע והנה כיפה של ממש מבצבצת מאחורי קרחתי. ממש נתקע לו הסטייק בחמאה בגרון, כדבריו. איך זה יתכן, תהה. מעבר לשאלה האנקדוטית, מסתתרת כאן שאלה כבדת משקל הרבה יותר, וקיבלתי אותה ממש בנוסחים דומים מאוד ממספר רב של אנשים:

"מה הקשר בין תזונה קדמונית, ואימוץ אורח חיי האדם הקדמון, לבין דת ודתיות? איך זה מסתדר ביחד, הרי זה נראה כסתירה מוחלטת".
ואכן, שאלה לא פשוטה וזה מכבר שרציתי לכתוב עליה, אבל לקח לי זמן להתבשל כנראה ולדעת מה אני רוצה לכתוב ולהעביר, ואם זה בכלל מעניין עוד מישהו חוץ ממני. אבל רצף השאלות האחרון שקבלתי במייל, כנראה מצדיק תשובה.
אז בואו עמי למסע פילוסופי קצר (ואל תקחו הרבה ציוד כי יהיה כבד גם ככה).

מעט הגדרות: על דת ואלוהים
לא בדקתי במילון, כי אני כלל לא בטוח שההגדרות המילונאיות הישנות עדיין רלוונטיות, אבל בימינו המילה דת כבר מזמן לא קשורה לאלוהים. המילה דת קשורה לכח, לשלטון, לפוליטיקה, למרות, לחוקים, לסטנדרטים אבל אין לכל אלה דבר עם אלוהים. כי מי יודע מיהו ומהו אלוהים? האם הוא בכלל סבא חביב עם זקן, ירח זורח או שהוא דווקא האנושיות הפנימית של האדם המתגלה בראי שעל הקיר? האם אלוהים הוא "כח עליון" או שהוא "כח פנימי"? האם אלוהים הוא המצאה חביבה שסיפקה יכולת שליטה בהמונים או צורך פנימי של האנושות? האם הוא מותר האדם על הבהמה או שדווקא הבהמות הן שמשוחררות מהעול הזה?אלוהים לעתים מתגלה בהן כיישות מופשטת ולעתים כאידיאל פוליטי, ולעתים כרוחניות פנימית ולפעמים כחוק חיצוני. מהו באמת איני יודע ואיני עסוק בזה כלל. אלוהים יכול להיות הכל או לא כלום, אבל אין זה משנה במאומה את העובדה כי הדתות, הרשמיות ואלו שאינן רשמיות, כולן מנכסות להן את האלוהים כולו. אז בואו נוציא לצורך הדיון את אלוהים מהמשוואה.

על סובלנות דתית:
כל המובאות להלן הן אמיתות המושמעות ונאמרות בשיא האמונה ובשיא הלהט בשם דתות שונות (כולן להלן דתות):

• אמר האימאם: אחד הוא האלוהים ומוחמד הוא נביאו, והיהודים צריכים להיות מושמדים בגי'האד.
• אמר נציג האנקווזיציה: אחד הוא האלוהים, ואחד בנו ואחת רוחו, והכופרים יועלו על המוקד.
• אמר הקומיסר הקומוניסטי: אלוהים מת. סטאלין ממלא מקום. כולם חברים שווים, והבוגדים הקפיטליסטים ישלחו לסיביר. 
• אמר גארי יורופסקי: כל יצור הוא אלוהים, והקצבים ובעלי המשחטות צריכים להיות מוצאים להורג ולובשות הפרוות צריכות להאנס.
• אמר הח"כ החרדי: אחד הוא האלוהים, ומשה הוא נביאו, וילדים ספרדים לא ילמדו בישיבה אשכנזית. 
• אמר היוגי: אלוהים הוא עלה נושר בסתיו. 
• אמר ידידי ההודי: יש המון אלים. אני צמחוני בימי שני עבור אל אחד, צם בימי שלישי עבור אל אחר, ואוכל כל בשאר השבוע עבור אל שלישי. (הסבר: לפני משהו כמו חמש שנים ישבתי בארוחת ערב בהונג-קונג עם קבוצת אנשים בענייני עבודה. לא הכרתי איש. הזמנתי מנה צמחונית וקיבלתי ביצת ברווז ירוקה בג'לי. משהו הזוי. לידי ישב בחור הודי. הוא הזמין מנה צמחונית גם. שאלתי אותו למה. הוא ענה לי תשובה מוזרה ונפלאה: "היום יום שני. בימי שני אני צמחוני. יש לי כמה אלים, ויום שני מוקדש לאל הצמחוני. בשאר הימים לא". בדיעבד חשבתי שזה לא יותר מוזר מאשר "אני לא אוכל שרימפס כי זה לא כשר" אבל זה בהחלט יותר סימפטי, כי מי שנהיה לימים ידידי, קומאר, מכיל סובלנות וטווח רחב שאנו לעולם לא נשכיל לרכוש לעצמנו).

אז אם כל הדתות מוציאות בשם האלוהים חוקים שונים ומשונים, ורובם ככולם חסרי סובלנות לדתות אחרות או למאמינים אחרים, אז בואו נוציא לצורך הדיון את חוקי הדת מהמשוואה. כל חוק עלול להתגלות כחוק דתי למעשה, המשרת אמונה יוקדת של מי מהאנשים סביבנו ושעלול לפגוע דווקא בנו.

ומיהו דתי?
שאלתי את עצמי: האם דתי הוא מי שעושה מה שחכמי הדת אומרים לו (הרבנים, הכמרים, האימאמים, היורופסקים) או מי שעושה מה שאומר לו ליבו?
ומי יותר דתי - "סרבן מצפון" פוסטמודרני-היפר-שמאלני או חרדי ש"תורתו אומנותו" - האם הם לא דתיים באותה המידה בדיוק?
האם יש מדד לדתיות? האם הדתי נמדד באדיקותו או באמונתו? בטקסיו או במלבושיו?  נראה שאין לנו מוצא פשוט אז בואו נוציא לצורך הדיון את המלבוש ואת הטקסים מהמשוואה. גם בלי לבוש וטקסים כל אחד עשוי (או עלול) להיות דתי כנראה

האם האדם הקדמון היה דתי?
מרחק חמישה קילומטרים בלבד מן המקום בו אני גר עשו לא מזמן חפירת הצלה כי סללו מחלף גדול, ומצאו שם אתר נרחב מהתקופה הניאוליטית הקדומה. אתר יפתחאל. כפי שראיתם, היה אז פולחן אבות נרחב דתי ומעניין אך האם מעבר לפיקנטריה יש משהו רלוונטי עבורנו במה האמין האדם הקדמון? האם זה חשוב אם אלוהיו הקדומים היו עצים, כוכבים, חיות או דווקא יישויות שמנמנות עטויות זקן לבן, פעמונים ורתומות למזחלת איילים?
האם כחלק מרצוננו לאמץ אורח חיים בריא נשתדל לחקות את תנועתיו בריקוד סביב המדורה או דווקא לשחזר את נתח הכבד העסיסי שהיה צלוי מעליה?
האדם הקדמון לא השאיר אחריו כתובים ולא דתות (מספיק מאלה התפתחו מאוחר יותר), אבל דומה כי רוב החוקרים יסכימו כי "משהו" מבחינה דתית היה גם היה שם. אמונה מקומית כזו או אחרת, טקסים מקומיים או אלים שכונתיים, כולם היו חלק מהאדם מאז ירדנו מהעצים.
אני לא בטוח שזה מצביע על התפתחות אנושית לעומת הפרימטים האחרים - הגורילות נראות לי די מאושרות גם ללא עסקני דת, מלחמות קודש או תפילין. אבל כך או אחרת, ברור שהאמונה באיזה אל, באיזה כח, באיזה צדק אחר תמיד היתה שם באנושות (שאלה אחרת האם הכח הזה הוא עליון או פנימי, מדיני או אישי, לאומי או קוסמי - זה כבר נתון לפרשנות של כל דת ודת). אנחנו יצורים מחפשי משמעות, ומרגישים שיש בנו "חלק אלוה ממעל". חז"ל יצרו זאת כמידרג: דומם, צומח, חי, מדבר. המדבר הוא האדם והדיבור הוא יכול ההפשטה. לטעמי, יכולת ההפשטה האנושית של הדיבור היא היא עצם המילה אלוהים או כח או אל. עצם העובדה שיש אפשרות ליצור משהו מופשט מילולית, אומר כנראה שמרגע שהאפשרות נוצרה, יש חיפוש מתמיד של האנושות אחרי ההפשטה הזו. אז האדם הקדמון, בדיוק כמו האדם המודרני, היה עסוק בתיאור המופשט, במפגש איתו, בהנכחה שלו.
יש שפה משמע יש אלוהים.
זה עובד בדיוק ככה על פני כל כדור הארץ, על פני אינספור תרבויות ותקופות ואלים.
מציאות השפה מחייבת אנשים להאמין במופשט, שכן אחרת לא היתה שפה.
זה לא אומר שיש אלוהים, זה רק אומר שאלוהים הוא נוכח אקטיבי במציאות האנושית מאז שיש אנשים וכל זמן שיהיו אנשים. צר לי עליך אחי שפינוזה.

אז מה נשאר לנו מהדת?
אם הוצאת לנו את האלוהים, אם הוצאת לנו את החוקים, אם הוצאת את המלבושים והטקסים, אז איזה מן דת נשארה לנו, ולמה לעזאזל היא רלוונטית בכלל?
התשובה ידידיי טמונה בשתי מילים השלובות זו בזו: מסורת וקהילה. שכן המסורת היא הדבק המחבר את הקהילה לאורך זמן, ואחדות ויציבות הקהילה חיוניים לשרידותו ושגשוגו של הפרט. נתבונן כדוגמא על הדת היהודית, פשוט כי לכך נולדנו.
זוכרים - הוצאנו כבר את אלוהים מהמשחק (כל אחד רשאי לאמץ לו אלוהים כראות עיניו: רחום, חנון, סביבתי, פנימי, פסיכולוגיסטי או ריקני). הוצאנו גם את החוקים והמלבושים (אז תשכחו מכיפות, צלבים, חולצות גרין-פיס ומבדיקת חמץ).
מה נשאר לנו מהדת?
מאומה והכל. נותרה לנו מסורת. המסורת הרלוונטית היא זו המחברת את השבט יחד. היא הנותנת כח לשבט להלחם על אדמתו (במקרה שלנו גם אחרי 2000 שנות גלות) או כדי לעזור זה לזה - ערבות הדדית. ללא המסורת אין קיום ואין הצדקה לשבט עוד. שבט ללא מסורת אינו שבט אלא אסופה של אנשים בחדר סגור. במקרה שלנו - מדינה סגורה.
אז כן, אני לא אוכל שרימפסים וחזיר, אני לא נוסע בשבת ואני צם ביום כיפור. אני גם חבר בקהילה ועושה קידוש בשבת בערב ובבוקר. ועוד כמה טריקים. אני גם הולך בדרך כלל עם כיפה. אה, כן. אני גם אוכל בריא וטוב, טעים וקדמוני.
המסורת שלי היא חלק מהשבט הנרחב שלי וחלק מהזהות שלי ומהמורשת שלי, שלנו, וויתור עליה, בעיני, הוא ויתור על חלק מהעצמי הקולקטיבי - שכן אנשים מעולם לא חיו כבודדים. אנו לא נחשים. אנו חיות חברתיות וקהילתיות.
המסורת שלי היא חלק ממני ואני חלק מקהילה שלי וחלק מהעם שלי. ואנו שומרים זה על זה.
ובינתיים טוב לנו יחד.

ומה עם סגנון חיים?
אחרי כל הפילוסופיה והארטילריה הכבדה, יש גם דברים קטנים ופשוטים המרכיבים את החיים: הנאה, פשטות, משפחתיות. אני לא מאמין שיש אנשים עסוקים מבוקר ועל ליל בתהיות אקסטנציאליסטיות על מהות האמונה, הדת והאלוהות - רובנו פשוט חיים באופן הטבעי הפשוט והנוח ביותר עבורנו ועבור משפחתנו. אחלה.
בדיוק לכן אני אישית מרגיש שסגנון החיים שלי תפור עלי בול. הוא לא כבד מדי ולא מעיק מדי ולא נוקשה מדי ולא רך מדי - ממש כמו בפרסומת למזרנים.
אני מאמץ מהדת שלי את מה שמתאים לי, ואני לא מאמץ את מה שלא מתאים לי. אולי זה לא מתאים לדת ולעסקניה הסידור הזה, אבל זה די מתאים לי. כי יש לי מסורת ויש לי קהילה. יש לי שבת עם המשפחה ויש לי עם ושבט. ואני רואה שהמסורת שלי מחברת אותי לעם שלי ושסגנון החיים שלי מחבר אותי למשפחה שלי ולקהילה שלי.
זה הדדי, זה מתגמל, זה בריא, זה נכון לי.
זה לא בדיוק דת או אלוהים לפי הפרוטוקול הפורמלי אבל מי אמר שהפרוטוקול תמיד קובע?

אז מה השורה התחתונה?
אני מאמין מאוד בכך שהאדם הוא יצור רוחני ותבוני, וששאלת מיקומו של האדם כחלק מקוסמוס נרחב יותר היא עיסוק שהיה תמיד ולעולם לא יחדל.
אני מאמין שבתוך הרצף האנושי הגדול אנו קבוצה קטנה של אנשים עם מורשת משותפת, עם היסטוריה, עם מסורת ועם קרבה וקשר משמעותי.
אני מאמין שיש הגיון פנימי במורשת שהתפתחה משך אלפי שנים- על מנת ליצור לכידות, משפחתיות והגנה על הפרט ועל השבט כולו.
אני מאמין ששמירה על המסורת הזו צריכה ויכולה לאפשר הטרוגניות דתית, תוך סובלנות מוחלטת לאמונות של הזולת (הי טבעונים, הגיע הזמן שתהיו קצת יותר סובלניים אלינו עם מסעי הצלב שלכם), ולאפשר לכל אחד לחיות את חייו בלי להפריע לאחר.
זו הדתיות שלי.
אני מקווה שעניתי לך, ידידי.

מקווה גם לשמוע מה דעתכם אתם!

אמאל'ה, ראיתי דוס

By מר קדמוני with 20 comments