אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

אז מה באמת אוכלים בצבא?

צילמתי הערב - נחשו מה מסתתר מעבר לדלת? 


כאמור, בחודש האחרון אני במילואים לסירוגין, ובמקרה או שלא במקרה, תיבת הדואר שלי מופצצת אחרונה בשאלות ובקשות הנוגעות לאורח חיים בריא וקדמוני בתוך מסגרת צבאית. שאלות רבות, שעניינם הוא אחד: איך לעזאזל אפשר לאכול בריא בצבא? האמת היא שהתייחסתי לסוגיה הזו לא פעם ולא פעמיים. גם כששיתפתי על ויכוחים שהיו לי בחדר אוכל צבאי, גם כשכתבתי מכתב גלוי לרמטכ"ל בנושא התזונה בצבא, גם כשסיפרתי על חרדון כאלטרנטיבה תזונתית בצבא ועוד. אבל דומה שהדברים הקודמים לא היו מספקים ומספיקים לכם כדי לצלוח את אתגר המציאות.
אז חשבתי שכעת הוא זמן מתאים: אני כותב את הדברים מלב ליבו של בסיס צבאי ולא סודי אי שם במרכז הארץ, וכך אני יכול להעיד ממקור ראשון מה יש בתפריט הצה"לי בבסיס רגיל וממוצע לגמרי, ומה יכול (או לא יכול) לאכול שוחר הבריאות הממוצע – בסדיר ובמילואים.
נתחיל במציאות: אוכל טוב וצבא זה כמעט אוקסימרון. שכן האספקה למטבח הצבאי מושתת על עקרון פשוט: מצרכים המספקים מקסימום קלוריות והמאפשרים מינימום זמן הכנה, תחושת שובע ומינימום עלות. זה אומר שקיבתו של הצבא צועדת על לחם, שניצלים מתועשים, תפוחי אדמה ופתיתים. ושוקו בשקית.
זה מהר, חם, זול וקל. רק מה, זה לא באמת אוכל. לפחות לא כפי שאנו מגדירים אותו.
המציאות גם אומרת שלעולם, אבל לעולם, חייל שוחר בריאות בצבא, הן בסדיר והן במילואים, הן בקרייה והן בשטח אש, יאלץ להתפשר. זוהי מילת המפתח, וזה בסדר. פשרה חכמה. מכיוון שבצה"ל יש רק מטבח אחיד, כשר, המוני, זול ולא "תכנית כבקשתך". זה מה יש. לא תמצאו כאן שמן זית, חמאה, שמנת או בשר גראס פד. הטבח לא עובד אצלכם אבל אולי אתם עובדים אצלו ובמקרה הטוב תוכלו רק להציץ פנימה למטבח (אלא אם כן אתם תורנים ושוטפים כלים). מאידך תוכלו למצוא בכל בסיס לא מעט מצרכים שיאפשרו לכם חיים שבעים ומלאים. כי זאת יש לדעת: בצבא לעולם לא חסר מזון. יש שפע של כמות ומצרכים, וצריך רק לדעת לארגן אותם ולהגיע אליהם.
ראשית חכמה, נתחיל משורת המלצות לפשרה חכמה וויתורים מהחייל הקדמוני:

  • כן, אפשר לאכול גם בשר, ביצים ותבשילים בצבא, אפילו אם בושלו בשמן צמחי.
  • כן, אפשר לאכול מוצרי חלב
  • כן, אפשר לפרק יותר פירות מהרגיל (פרות תפרקו כשתצאו הביתה)
  • כן, אפשר להביא תגבורת מהבית
  • כן, אפשר גם לדלג על ארוחות לפעמים
  • כן, אפשר להתפשר בקצוות
  • אל תשכחו שברוב התפקידים בצבא באמת מוציאים הרבה מאוד אנרגיה, אז חשוב לאכול!

ימי שגרה: דברים שאפשר לאכול ושתמיד יש בצבא:

  • ביצים – קשות, מקושקשות, חביתות, הפוכות. ביצים שולטות והן פתרון נפלא לרעבים ותמיד תוכלו לקבל מהן תוספת. קחו שתי ביצים קשות באפוד לסיור אם אתם חוששים שתהיו רעבים בדרך.  
  • גבינה לבנה/קוטג' – תמיד יהיו על השולחן. בדרך כלל אני לא אוכל קוטג' אבל במילואים זה פתרון טוב למדי עבורי לקבלת חלבון. קופסת קוטג' או שתיים בארוחת ערב ישביעו ויהיה יופי.
  • סלט – חובה. אפשר בשפע. תעמיסו. לעולם יהיו די עגבניות במקרר הצבאי.
  • טחינה – יש, ועם הסלט זה מתחיל להרגיש כמו תוספת
  • פירות – נכון ש"בחיים האמיתיים" אנו אוכלים מעט פירות. אני חושב שבמסגרת הצבאית פירות הם מהמצרכים הבודדים שמגיעים בצורתם הטבעית והמקורית, ושכדאי לזכור את זה. זה אוכל אמיתי, ומצוין ל"תדלק" איתם.
  • אבוקדו - להיט אמיתי כשיש,  ומוצר קדמוני למהדרין, מזין ובריא. תאכלו המון אבוקדו אם יש. 
  • יוגורט 4.5% - ראיתי לפעמים כאלה בארוחות הבוקר. אחלה. אם אין, תשאלו בעדינות. אולי נגד המטבח לא יודע שיש ביקוש (היום יש לו תקציב ויכולת לשלוט על המוצרים המגיעים לבסיס)?
  • אורז לבן – עובר. כן, גם אם ברור שהוא מוכן בשמן תעשייתי.
  • עוף/בשר אמיתי – עובר. כן, ברור שזה לא "טבעוף" אבל זה יותר הדבר האמיתי מכל אופציה אחרת בחדר האוכל. כדאי.
  • שניצל סויה/דמוי סויה (אלהים, האם זה בשר??) – ממש עדיף שלא, אבל אם אתם גוועים ברעב, לכו על זה.


מוקשים לפניך, שמור מרחק:

  • על כל שולחן בחדר אוכל צבאי לעולם יהיה קנקן. בקנקן יהיה נוזל שקוף. זה לא מים, זה מיץ. תטריח את עצמך. קום. לך לברז. מלא מים. בדרך תעבור ליד הטבח ותגיד לו: "גבר, אפשר להשאיר גם תרמוקן אחד של רק מים עם קרח בלי מיץ? אני לא שותה מיץ אז יהיה סבבה אם תשאירו גם מים". למחרת תבקשו שוב (עדיין עם חיוך ובבקשה). ושוב. ושוב. בסוף יהיו מים.
  • בחורף על כל שולחן בחדר אוכל צבאי יהיה קנקן עם תה. זה לא תה, זה תה עם סוכר. תטריח את עצמך. תחייך ותבקש מהטבח רק מים חמים ותיונים. למחרת הוא כבר יביא לך. 
  • לא לגעת, גם לא עם מקל:
    • שוקו בשקית
    • בורקס
    • פרילי
    • ריבה
    • חצילים מטוגנים (זה שאתה אוכל אורז שהשתמשו בו בשמנים תעשייתיים לא "נותן הכשר" לאכול חצילים מטוגנים בשמן סויה או צ'יפס).
    • שוקולד למריחה
    • פסטה
    • פתיתים
  • ארוחת בוקר. כולם אוכלים ב06:00 בבוקר, אבל זה לא אומר שאם אתה לא רעב אתה צריך לאכול גם. אולי רק משהו קל? אולי לקחת פרי לדרך? אולי ביצה?

על אנשים וטבחים
אני מאמין שרוב האנשים נולדו לעשות טוב.  הטבחים לא יכולים להענות לגחמות של כל חייל וחיילת אבל הם לא אנשים רעים. חייכו אליהם והחיים יחייכו חזרה. בקשו מוצרים ומצרכים בסיסיים. אבוקדו כשיש, שתיה ללא המתקה, גבינות שמנות, תפו"א לאחר בישול ולפני שהוא הופך לסלט מיונז. דברים פשוטים. דברו בעדינות עם רס"ר המטבח. פתחו קשרים. לא צריך לעשות רעש אלא לשתף פעולה איפה שניתן. אם תבקשו מאוד סביר שימצאו פתרונות מוצלחים.

מלחמות כבר לא עדיין קורות בחורף. 
בעתות צוקה ומלחמה, המטבח הצבאי נופל על הראש. ולצערנו, יש לנו מלחמה כל כמה שנים רעננות. בעוונותי כבר עברתי צו 8 לא פעם ולא פעמיים ופעילות מבצעית כזו או אחרת היא לחם חוקינו. מאידך, ככל שהפעולה הצבאית גדולה יותר ומתוכננת יותר, כך הכאוס התזונתי גדול יותר. הצבא פשוט דוגל בשתי שיטות מרכזיות להאכלת אלפי פיות המילואימניקים הרעבים: מנות קרב או סנדווצ'ים ארוזים. אוכל אמיתי (כלומר מטבח) לא יהיה בזמן חירום. מה עושים?

  • מנות קרב. מנות קרב היא קוביית קרטון (חמישייה בעגה הישנה של הסדיר שלי) שפעם היו בה אלף ואחד סוגי שימורים שונים כאותו ליצן הקופץ מקופסא. היום יש בהן עשר קופסאות טונה, קופסת מלפפונים או זיתים ושוקולד למריחה. זה הכל. מנות קרב הן פתרון טוב לקרב. לא יותר. מכיוון שהן יקרות השימוש בהן הולך ופוחת זה לא לדאוג.
  • סנדוויצ'ים ארוזים. אגלה סוד צבאי: זהו שם קוד צה"לי ללחמניית ענק יבשה המגיעה ארוזה בניילון והכוללת או פסטרמה או חביתה או גבנ"ץ. הצבא עבר כבר לפני כמה שנים לספקים חיצוניים המספקים לו את הלחמניות העבשות הללו כדי להתמודד עם שיאים מקומיים בהם המטבח לא יכול להתמודד עם הכמות (למשל בגיוסי צו 8 שעברנו בשנים האחרונות, תמיד קיבלנו רק את זה). זה מוקש רציני ביותר כי פשוט אין מה לאכול – רק לחמניה. עדות אישית מצמררת: לפני 4 שנים, ב"עופרת יצוקה" היינו בשטח האימונים וקיבלנו כאמור רק את הזוועה הזו בוקר, צהרים וערב. לחיות היה צריך אז אכלתי. אחרי שלושה ימים בתפריט הזה היתה לי עצירות שכזו, שראיתי כוכבים הרבה לפני שראיתי את הרך הנולד... אז אם אתם יורדים לצו 8 – קחו איתכם בתיק גם שני קילו אגוזים, שק בשר מיובש ועשר חפיסות שוקולד 85%. אל תתפתו לשום דבר שבא בשקית ושכתוב עליו שהוא משביע או מזין.

נוסיף עוד קיסם למדורה
הצבא הוא לא רק טילים אלא גם, ואולי בעיקר, הפסקות והווי. קפה עם וופלים, למשל. חברי הטוב אפריים שמשרת כעת במילואים במקביל אלי ביחידה אחרת אמר לי שהחודש האחרון היה קשה לו ביותר מבחינה תזונתית, והגרוע מכל היתה חזרתו לאכילת וופלים. "כי אי אפשר קפה בצבא בלי וופלים" (או שמא הוא אמר בפלות?)
ואכן, אנשים רבים רואים את האכילה המשותפת של דברי מתיקה גרועים מסביב לפק"ל קפה כליבה של ההווייה הצבאית ואז הם מקבלים כוס קפה שחור מלאה סוכר (בכוס זכוכית שקודם לכן היתה עטופה בגרב), ואיתה מסניפים שורה של וופלים מן. אני מציע להפוך את היוצרות. אתם תהיו אחראיים על הפק"ל קפה. תעשו אותו בלי סוכר. תביאו תמרים או אגוזים או שוקולד מריר 85% לכבד לחבר'ה. פתאום יהיה גם טעים וגם בריא ולא פחות כיף. ומי אמר שצריך לשמור את הכוסות בתוך גרביים?

Home sweet home
הבית הוא העוגן והמשען לרובינו, ושם אתם יכולים כמובן לאכול ככל שתאווה נפשכם. הבית טוב גם בקונטקסט של הצבא (למשל עבור חיילים וחיילות המשרתים קל"ב - אפשר לאכול את הארוחות הגדולות בבית ואילו בצבא להסתפק בפרי או במשהו קטן כמו סלט) וגם בהיבט תכנון המזון. אפשר להביא אוכל לצבא. לחייל קרבי זה לא מעשי אבל נשנושים בריאים (כאמור קודם), וצ'ופרים "כשרים תזונתית" מאוד כדאי להצטייד מראש. עד היום אני זוכר שבצמ"פ שלי (ההכשרה הבסיסית של השריונאים) היה בחור חמוד וגבה קומה מכפר סבא שהביא מהבית נקניק-בשר-סוס כל שבוע לנשנושים, רק שבסוף הוא ישב בגלל זה בכלא, כי החליט לטגן את זה קלות במחבת צבאי (בצבע תכלת...). אתם לא צריכים ללכת למטבח בשביל לכרסם את הנשנושים שלכם, אבל הבית הוא המקום הטוב ביותר להצטיידות אמיתית. לא לשכוח. 

עד כאן להפעם. 
ומה איתכם? יש לכם המלצות למלשב"ים שבדרך? יש לכם המלצות לחיילים קרביים? מה עבד או לא עבד במקרה שלכם?
ספרו לנו ושתפו!

By מר קדמוני with 42 comments

כמעיין המתגבר


השבת סיימתי לקרוא את "כמעיין המתגבר", ספרה הקלאסי של איין ראנד שיצא לאור בשנת 1943 ויצא השנה בתרגום חדש וקולח, ובעיצוב כריכה נהדר.
אולי כבר ידוע לכם, אבל מאז ומעולם אני קורא הרבה (מאוד, ומשתדל גם לקרוא על כל שני ספרים "קלים" - ספרי טיסה למיניהם - לפחות ספר אחד "כבד" ועדיף שיהיה קלאסיקה. למשל "למי צלצלו הפעמונים" של המינגווי שבדיוק סיימתי ואני ממליץ מאוד. ספר נפלא ממש). אבל לא הייתי מטריח אתכם, ציבור שוחרי הבריאות הכושר, עם הגיגים פילוסופיים ועם בקורת ספרים נוספת, אבל הספר עבה הכרס הזה גם מעניין וגם חשוב לענייננו כאן.
איאן ראנד לא כתבה עלילה לשם הספרות היפה בלבד אלא כדי להפיץ את תפיסתה הפילוסופית ולומר משהו ברור וחד על מצבינו כחברה אנושית ועל העתיד הצפוי לנו. נתחיל בזה שזוהי קלאסיקה אמיתית, וככזו, אם ספר נמכר במליוני עותקים, והוא עדיין מודפס 70 שנה לאחר שנכתב, בטוח שיש בו משהו שאפשר ללמוד.
ואכן, "כמעיין המתגבר" הוא סיפורו של האוורד רורק, אדריכל אינדבידואליסט שמתכנן בניינים מופלאים באופן חסר פשרות וללא כל התחשבות בחברה או בתוצאות עקשנותו. סיפורו הוא סיפור הבועט בכל המוסכמות של "מהו הדבר הנכון", "מהי אהבה" או "מהי נתינה לזולת". לדידה של ראנד, שהפילוסופיה שלה נקראת "אובייקטיביזם" (היינו חירות מוחלטת של הפרט לפעול לפי חשיבתו האישית והעצמאית, ללא כל תלות או יחס למה שהחברה חושבת על נכון או לא נכון), על הפרט לפעול למרות החברה ולא עבורה. בנאום ההגנה של הגיבור, שהוא למעשה תמצית הפילוסופיה של הספר כולו, אומר רורק:
"באתי לכאן כדי לומר שאיני מכיר בזכותו של איש, ולו על רגע אחד מחיי. גם לא על שבריר כלשהו מרוחי ומכוחי, ולא על הישג כלשהו מהישגי. ולא משנה מיהם התובעים, מה רב מספרם ועד כמה חשובים הצרכים שלהם".
וזה נכון. אנחנו נדרשים להיות אנשים עצמאיים, יצירתיים, מסוגלים, וכוחנו הוא שלנו בלבד. המנוע העקרי הוא האינטלקט שלנו, היכולת שלנו לחפש את התשובות בעצמנו, לבדנו, ולא להסתמך על ציטוטי העבר כחזות הכל.
כך למשל אויבו ודמותו ההפוכה של רורק הוא קיטינג, אדריכל שלא המציא מעולם דבר מקורי משלו. אבל רורק לא כועס עליו, לא משליך עליו את חוסר הצלחתו הכלכלית, אלא הוא נושא בגאון ובגאווה את אמונתו וצדקתו בדרכו, פשוט כי הוא לא יכול אחרת. הוא נאמן לעצמו ולרוחו בכל מחיר. הוא תובע מעצמו לחדש, לחקור, להתקדם ואינו מוכן להתפשר על נוחות, כדאיות או לחץ חברתי.
"החשיבה היא תכונה אידבדואלית. אין דבר כזה מוח קולקטיבי, ואין גם חשיבה קולקטיבית. הסכם שהושג בידי קבוצה של אנשים אינו אלא פשרה"
"מלמדים אותנו שלהסכים עם אחרים זו מעלה. אך היוצר הוא אדם שאינו מסכים. מלמדים אותנו שעלינו לשחות עם הזרם. אך היוצר הוא אדם השוחה נגד הזרם. מלמדים אותנו שעלינו לעמוד מאוחדים. אך היוצר הוא האדם שעומד בדד".
לא בכדי ספרה של ראנד נחשב עד היום אבן יסוד בחשיבה האמריקאית, אומה המושתת על אינדבדואליזם ויצירתיות אישית, על הצלחה כנגד ולמרות ולא בגלל או בזכות. זהו ספר המקדש את המחשבה החופשית, את חופש העיסוק והפרט והמנגח את התפיסה הסוציאליסטית. החברה של ראנד לעולם אינה יודעת ולא תדע טוב יותר מהאדם הפרטי מה טוב עבורו. התפיסה הכלכלית הסוציאליסטית הבסיסית ביותר מושתת על עקרון זה - שהמדינה תנהל ותחלק את משאביה למקום בו הם נדרשים, באופן שיתאים לאנשים, בעוד שהתפיסה הליברלית-קפיטליסטית מבוססת על התפיסה ההפוכה: שהיזמים, האדם הבודד והחברה הפרטית לעולם יהיו יעילים יותר וטובים יותר למשק מאשר כל מנגנון ממשלתי.
ראנד אומרת למעשה שעל האדם להיות חופשי במחשבתו, במעשיו, ברוחו, בכלכלתו, ושהחברה רק מגבילה ועוצרת אותו, בגלל שהחברה שקועה עד צווארה במיתוסים, באמונות שווא, בפחד מחדשנות ומחשיבה מקורית, ברצון להרס העצמאי והאישי הבועט לטובת הקולקטיב הממושמע.
גיבורי הספר - רורק, קיטינג, דומיניק, ווינארד, טוהי - מייצגות כל אחת אב-טיפוס אחר של דמויות הפועלת בכל חברה, וככאלו הן דמויות מוחלטות וחד מימדיות (וזוהי אולי חולשתו הספרותית של הספר הנהדר הזה), אבל הן משרתות את הרעיון של הספר כולו: תפיסה קוהרנטית ומורכבת על מהי החברה האנושית. על מהותה של היצירה, מהי שליטה, מהי כניעה, מהו אגואיזם ומהו אלטרואיזם. אם אתם רוצים לקרוא את "כמעיין המתגבר", התכוננו למסע פילוסופי לא פשוט, שאינו מותיר אבן על אבן, שאינו עושה הנחות, וששם רף גבוה ובלתי ניתן להשגה אולי, אבל שהנפש יוצאת אליו.
איני חושב את עצמי לאומן אקצנטרי בעל מנוע בעירה פנימי דוגמת האוורד רורק אבל אני מתכתב עם הצורך לעשות את הדבר הנכון ולא את הדבר המקובל. אני מאמין בצורך לחיות את חיי כאן ועכשיו במלואם ולא את חייהם של אחרים, עם הצורך לא לקבל כמובן מאליהם אמיתות ואת דעות ההמון אלא לדאוג שהרוח שלי תשאר חופשיה בכל עת.
כמעיין המתגבר הוא ספר חשוב וראוי.
(ואני ממליץ לכם לא לקרוא את העלילה מראש, אז דלגו על הכריכה האחורית ועל תיאור העלילה בוויקיפדיה. הרבה יותר מהנה לגלות את הספר מאשר לקרוא את הספויילר).

אולי גם נלמד ממנו משהו על תפיסת העולם שלנו?

By מר קדמוני with 11 comments

שאלות שלכם (וגם כמה צרפתים, דקלים, מחקרים, טלפונים ועוד)

הי חברים. לאחרונה אני נע על משבוע לשבוע הציר שבין חו"ל לבין מילואים וחוזר חלילה אז עמכם הסליחה על הקצב הנמוך של הפוסטים.
מכיון שכבר מזמן לא פרסמתי פוסט על שאלות חדשות שאני מקבל, אז הנה מקבץ מקרי מהשבועות האחרונים, וכרגיל כאן, התשובות שלי הן רק התחלה ואתם בשמחה יכולים להוסיף תובנות, הערות והארות משלכם (או שאלות אחרות).

שלום מר קדמוני, התגלגלתי לבלוג שלך על ידי חבר שנדבק בחידק הקרוספיט, והתזונה. מרותק, ישבתי וקראתי לא מעט את הכתבות שפירסמת, דעות של אחרים וכו. בגדול, אני מאמין בגישה הזו, אבל משהו מטריד את דעתי, אני אוהב בשר, אבל אוהב מאוד לחם ופאסטות (ופיצות.) עניין אותי במיוחד הכתבה שלך על הצרפתים ותגובה למשהו שכתב על האיטלקים.
נברתי באתרך ולא ראיתי הסבר מניח את הדעת לפרדוקס הצרפתי, שורה תחתונה הם אוכלים חיטה (טרי או לא) בכמויות (ברמה יומית לפי מה שאתה מתאר). הם אוכלים עוגות מפוצצות סוכר ועוגיות כגון עוגיות מקרון (ברמות סוכר חולניות.) חבריהם האיטלקים צורכים פסטה ופיצה 24\7 וחיים (יחסית ) מצוין. (מעניין לבדוק את תוחלת החיים המומוצעת באיטליה למשל) אז האם אני יכול לאכול לחם שאפיתי בביתי ? (יותר טרי מזה כנראה שאין...), ומה דעתך על הנושא הזה שעומד בסתירה למהות האכילה נטולת החיטה?
שלום ותודה. אני שמח שאתה אוהב את הבלוג. לשאלתך: זו לא שאלה של טריות המאפה אלא שאלה של כמות הרעל שאתה אוכל. התססה והשרייה מבטלות חלק גדול מרעלני הגלוטן. מעבר לכך, סוג החיטה המודרני - החיטה הננסית - משופעת בהרבה יותר גלוטן מאשר כל הזנים הקודמים ואכן הצרפתים חולים בימינו הרבה יותר מאשר בעבר וכמובן כך גם האטלקים. במטבח הצרפתי הקלאסי אוכלים מעט מאוד סוכר, תתפלא. מעט סוכר מדי פעם לא הורג אף אחד אבל כמויות סיטונאיות של סוכר ושמנים תעשייתיים הורגים גם הורגים. הם (הצרפתים) לא משתמשים בשמנים תעשייתיים בכלל בכלל, הם לא משתמשים במזון מעובד ומשומר בכלל, וכן, אנשים מסוגלים לשגשג על טווח נרחב של תפריטים. בהצלחה, דעאל.


I'm looking for a research that can indicates the results of using this diet (as much subjects as possible). I'm talking about rates of diseases such as cancer and heart attacks. Do you know where I can get those kind of researches? Thank you. Moshe.

Hi Moshe, if you're talking about controlled diet research - this is very problematic and possible only in rats (or prison), where you control actual feeding of the people 24/7 and can control change-result. Most food-based essays fail on the basic thing: relations is not reasoning.
There are many evidence that high-fat food is healthy and that sugar-grains are not, but again - all are observational and cannot conclude.
I suggest you try and then measure and see results. Regards, Dael

אני כחודש ושבוע בתזונה הקדמונית. השוויתי לבדיקות שערכתי לפני כארבעה חודשים.(בעיקר להרגיע את אמא שלי...) יצא שה HDL שלי עלה מ35 ל 40. הטריגליצרידים שלי ירדו מ117 ל 77. עד כאן טוב. במקביל הכולסטרול הכללי שלי עלה מ155 ל 167. הLDL שלי עלה מ97 ל111.
אני מבין ששני הראשונים טובים מאוד. השאלה היא מה המשמעות של עליה בLDL ומה המשמעות של עליה כללית בכולסטרול?
בקצרה: אתה פשוט נעשה בריא. (תזכורת: אני לא רופא. בריאותך בידיך ובאחריותך בלבד).
חינכו אותך לחשוב שהמד של ה LDL הוא המד של סכנת המוות. יותר גבוה=יותר סיכון. זה די בולשיט. הLDL הוא מדד אחד מתוך רבים ומה שחשוב היא תמונת הדם הכוללת שלך. שים לב, אתה חודש+ אוכל בלי סוף שומנים רוויים אבל כמות השומנים שלך בדם יורדת (!), אתה אוכל הרבה שומן רווי אבל ה HDL עולה. עודף המשקל שלך ירד. רמת הכולסטרול הכללית אינה מנבאת דבר. LDL מעל רמות של 250 בצירוף HDL נמוך, רמת סוכר גבוהה בדם, רמת ויטמין D נמוכה והיקף מותניים רחב וכדומה - אלה סימנים בעלי מתאם גבוה ומשמעותי ועלולים להיות מנבאים לבעיה לבבית. ממה שאני שומע ממך תמונת הדם שלך משתפרת לגמרי. אין שום בעיה אם הטוטאל כולסטרול עולה. ההבנה שלו כבעייתי וכמדד יחיד וקובע לשיכון היא שטות מוחלטת. ראה את הפוסט שכתבתי על "בריאות לבבית" להרחבת ידע. בינתיים, תהיה רגוע.

היי לך, קראתי כמה מאמרים באינטרנט בנוגע לשמן קוקוס... אני מתלבטת.. ואשמח לקבל ממך אינפורמציה עליו... אם יש לך... אני צריכה לרדת  כ-15 ק"ג. בנוסף אני גבולית עם הסוכר... אני לא רוצה לקבל כולסטרול גבוה או טריגליצרידים.... האם נכון לי לקחת את שמן הקוקוס???????????????
אם יש לך אינפורציה אני אודה לך... שבת שלום, אורלי
שלום אורלי ושבוע טוב. נשמע לי שאת רוצה לעשות שינוי בחיים אבל מחפשת פתרון קסם קל בדמות שמן קוקוס. אולי אני טועה. שמן קוקוס הוא חשוב ובריא ומומלץ מאוד אבל לבדו הוא לא ישנה את המשקל, הסוכר או הטריגליצרידים שלך. כדי לעשות שינוי את צריכה להחליט לעשות זאת: להפסיק לגמרי קמחים, שמנים תעשייתיים וסוכרים ולהתחיל לאכול אוכל אמיתי וטוב. תמצאי שפע של פרטים אצלי. תשאלי חופשי. בהצלחה, דעאל

בוקר טוב. מספר שאלות.
א. האם אנו זקוקים לסיבים לטובת מערכת העיכול? אם כן מאיפה מקבלים אותם?
ב. הבנתי שהמוח שלנו זקוק לגלוקוז ושזה המרכיב היחיד שמשפיע עליו. האם נכון? איך מקבלים גלוקוז?
א. כן (כדאי אבל לא חובה). בעיקר מצמחים או שורשים.
ב. בודאי. זהו "זולל האנרגיה" העקרי בגוף האדם בגלל שמוח שלנו גדול מאוד. גלוקוז הוא סוכר שהוא פירוק הפחמימות. לאדם בוגר מספיק כ 70 ג פחמימות ביום לצורך זה. מעבר לכך, אנשים חיים היטב גם ללא פחמימות תזנתיות כלל (=דיאטה קטוגנית). במצב זה הגוף מסתנטז גליקוגן מחומצות אמינו באמצעות "גופיפי קיטון" (ולכן השם "דיאטה קטוגנית"). אני מבין שהשאלות האלה באו אחרי שאיזו נשמה טובה הפחידה אותך שרק דיאטה צמחונית היא טובה. זו שטות מוחלטת. הדיאטה הטבעית לאדם כוללת צמחים וחיות. רק בריאות, דעאל.

שלום, אני רוצה להצטרף לתוכנית שלך. אשמח אם תיתקשר אלי (מס טלפון). יום נעים. אסנת.
שלום אסנת. אני בחו"ל כעת אבל אני לא בטוח למה את מתכוונת ב"תכנית שלך". אני מספק ידע והמלצות לאורח חיים בריא ונכון יותר לכל אחד ואת מאוד מוזמנת לקרוא בבלוג - יש שפע רב של חומר הדרכה ועצות כדי להתחיל. במובן זה, את לא צריכה לדבר איתי כדי להתחיל או כדי להתנסות - את צריכה בעיקר לדבר עם עצמך....
קיפצי למים ותראי שתתחילי לשחות מיד. אשמח לעזור בכל שאלה או תהייה או קושי! בהצלחה, דעאל

מה האלטרנטיבה לסנדביץ בבוקר?
אני כאמור לא אוכל ארוחות בוקר ואם את בעניין של ירידה במשקל זה יכול מאוד לעזור גם לך (לפחות מדי פעם לדלג). ארוחת בוקר קלה ונחמדה תהיה גביע יוגורט 7% או ביציה וכדומה או כל מה שבא לך טוב, אבל הייתי ממליץ לא לאכול פרי בבוקר. 

האם שמן דקלים טוב לשימוש?האם בריא כמו שמן זית או אבוקדו? הדעות חלוקות ואין תשובה ברורה. אודה לתשובתך
שמן דקלים בכבישה קרה יכול להיות מצוין ודומה מאוד לשמן קוקוס. בפועל, קשה מאוד למצוא כזה בארץ ושמן הדקלים שיש הוא היפר מעובד ואני לא נוגע בו


כמו שאתם רואים, כשיש לכם שאלות, אני בדרך כלל משתדל להיות נחמד
:-)
ומה אתם יכולים להוסיף/לחלוק/להעשיר או לשאול?

By מר קדמוני with 12 comments

המגבלות שלנו הן דמיוניות ואילו ההצלחות שלנו הן אמיתיות

תאמינו או לא, אבל את הכותרת של הפוסט הזה כתבתי הבוקר, הרבה לפני שאחמד ג'עברי עלה למרום (באדיבות צה"ל) כדי להתייחד עם בתולותיו. כתבתי את זה בהקשר אחר שיפורט להלן, אבל כמו הרבה דברים בחיים, מילים שמתאימות למקום אחד, מוצאות את עצמן מתאימות גם למקומות אחרים.
הכל מתחיל בעובדה כי המציאות לעולם אינה מושלמת, לעולם אינה עומדת בציפיות. כזו היא המציאות - קשוחה, חדה, מדויקת, לעתים קרובות אכזרית - לא רומנטית, עגולה ורכה כמו בסרטי דיסני או בחלומות. ככה זה: אל החלום אנו נרדמים, אבל אל המציאות אנו מתעוררים.
ואז יום אחד אנחנו מגלים כי המציאות כואבת וקשה, קשה מדי. מופיעים קשיי בריאות, בעיות פרנסה, צער גידול ילדים או הורים, מלחמות לא עלינו, מידה אחת גדולה מדי במכנסיים, קמטים סביב העיניים או מתכון שלא הצליח ונשרף. כל אחד והאסונות הקטנים שלו. לפעמים אלו זוטות, לפעמים אלו אסונות של ממש. החיים שלנו עלולים להפגש עם אלו ועם אלו. הכל כחלק מן המציאות. רבותי, קשה כאן.
כל צרה שכזו, כל מכה שניחתת עלינו, מתיקה לנו בעיקר בגלל שהיא מגבילה אותנו. דלקת בכתף מגבילה לנו את טווח התנועה, ומלחמה מגבילה לנו את החיים. השיטה הפוליטית מגבילה את יכולתנו להשפיע ומזג האויר גרוע מגביל לנו את הראיה. לעולם צרה ואובדן כרוך בתחושת מגבלה. "יותר לא אוכל להנות" או "נגמרו לי החיים" הן תגובות הנשמעות תדיר מאנשים הפוגשים את המציאות במלוא עוצמתה של רכבת ממהרת.
אני מקבל לפעמים מיילים כאלו מקוראים. לא מעטים מהמיילים הללו נפתחים במילים "יש לי בעיה", בגרסה כזו או אחרת. פעם זו מחלה אוטואימונית, ופעם מעי רגיז, פעם כולסטרול משפחתי גבוה, פעם בן זוג שלא תומך, פעם זו פציעה פיסית בברך או בכתף ופעם זו נכות של ממש. בחלק לא מבוטל מממקרים אלו, הכותב מסובב את כל עולמו סביב המגבלה, סביב חוסר היכולת. האדם ומגבלתו הופכים לאחד ולהיינו הך: למשל "אני חולה לב שאינו יכול להתעמל" או "יש לי כולסטרול גבוה ואיני יכול לאכול בשר" ועוד רבים.
אני באמת מאמין שברוב רובם של המקרים, ברוב המצבים, אצל החלק הארי של האנשים, המגבלות שלנו הן דמיוניות. קראתם נכון: הן לא אמיתיות. את המגבלות אנו מציירים ואנו קובעים את גבולותיהן. אנו קוראים להן בשם ומחליטים אם המגבלה קיימת או לא. אנו מחליטים אם אפשר להכות בחמאס או שיש מגבלה בינלאומית. אנו מחליטים אם אנו יכולים לצאת לאימון או שיורד בחוץ גשם ואי אפשר. אנו מחליטים אם אנחנו יכולים לצום 16 שעות או שיש לנו מגבלה שאנו חייבים לאכול. אנו מחליטים אם המגבלה קיימת או שהיא לא באמת שם.
באופן דומה יש חולי סרטן שעושים את שביל האפלאצ'ים (או מרתון, או whatever מטורף לחולה במצבם) כי הם החליטו שהמחלה לא תהווה שום מגבלה עבורם. ההצלחה היא כולה שלהם. המגבלה היא רק צל חלוש.
כך גם יש אנשים שפוטרו פעם או פעמיים והפכו ליזמים מצליחים כי הם החליטו שהעדר הכסף לא יהיה מגבלה עבורם. החברה שהם בנו היא אמיתית ומוחשית והכסף החסר הוא רק דימיון שחלף.
ויש גם את בקסטר הומבי, שיכול ללמד כל אחד ואחד ואיתנו פרק מאלף בתפיסת המציאות של מהי מגבלה ומהי הצלחה.
בקסטר הומבי, 38, יליד קנדה שידו הימנית נקטעה מתחת למרפק מיד לאחר לידתו. אביו נפטר כשהיה בן 8. בבית הספר הילדים, כמו ילדים, היו מקניטים ומציקים לו בגלל נכותו. דבש הוא לא ליקק. אבל המגבלה הנוראה של יד ימין קטועה לא היתה מגבלה אמיתית. היא קיימת רק בדמיונם של אלו הרואים בו "מסכן" או "נכה". בגילך 17 בקסטר הפך לרץ מקצועי ובגיל 18 היה חלק מנבחרת קנדה למרוצי שדה באולמפיאדת ברצלונה ב 1992. לאחר מכן עשה שינוי דרמטי עוד יותר שדחק את המגבלה שלו לשום מקום. הוא הפך למתאגרף קיק-בוקסינג מקצועי.
מתאגרף.
ביד אחת.
מול יריבים מפחידים, גדולים וכועסים שיש להם שתי ידיים חובטות ומהירות. לבקסטר היתה תמיד רק יד אחת.
אבל הוא הפך לאלוף אמריקה. ולאלוף עולם. ועוד כמה תארים.
תראו בעצמכם: כל רגע שווה.


לעומת המגבלות שלנו, לעומת הקשיים וחוסר היכולת, הרי שההצלחות שלנו הן אמיתיות לחלוטין (והן לגמרי שלנו).
את המגבלות שלנו אנו משרטטים ומציירים, אבל את ההצלחות שלנו אנו בונים ועושים והצלחה ניכרת מיד, כי עם הצלחה, כמו שאומרים, לא מתווכחים.
כאשר אנו בוחרים להחליט שהמגבלה שלנו אינה אמיתית, אנו מנצחים מיד. כי באותו הרגע ממש אנחנו נעשים חזקים יותר, מסוגלים יותר, אופטימיים יותר, מצליחים יותר. ואנחנו רוצים להצליח.
הדרך להצלחה מתחילה אם כן בנחישות שלנו, במחשבה החופשית שלנו, בכח המדמה, בהחלטה לבטל את המגבלה ולמנף את היכולת. המוטיבציה, הרצון, האתגר - הם אלו שקובעים את ההצלחה באמת. המגבלה היא מאומה. היא אבק פורח וצל חולף ורוח נושבת.
המגבלה היא מאחורינו. ההצלחה היא לפנינו.

ספרו לנו: מהן ההצלחות שלכם ומה היו המגבלות הדימיוניות שהשארתם מאחור?

By מר קדמוני with 16 comments

כוכב הקופים - חלק שלישי

אחרי שהשוונו את מערכת העיכול של אנשים לזו של אוכלי העשב ואחרי החלק הראשון של סדרת "כוכב הקופים", בו דברנו על תזונת קופי האדם הטבע והעובדה כי כל קופי האדם צורכים גם בעלי חיים כחלק מתזונתם, ואחרי החלק השני שעסק בהומינידים קדומים ובהבדלים אנטומיים בין האדם הקופי האדם בתחום חוש הטעם ומבנה הגוף, סוף סוף התפניתי לחלק השלישי והאחרון לפי שעה, שיעסוק בעוד הבדלים פיסיולוגיים בינינו לבין דודנינו השעירים: ובעיקר על המוח ומערכת העיכול.
נציין שהסדרה כולה באה לאור בקשת הקהל ולאחר שגילינו שיש המאמינים איכשהו שאכילת מזון צמחוני בלבד עדיפה לבני אדם, בעוד שלא כך מוכיחה המציאות.

מוח האדם לעומת מוח הקופים והשפעתו על התזונה.
לבני אדם יש מוח גדול בהרבה מכל בעל חיים אחר בטבע. המוח הזה איפשר לנו לפתח שימוש בכלים, לשלוט באש, לקיים שפה מורכבת ומופשטת, לבנות מערכים חברתיים מורכבים, לכתוב בלוגים ולמעשה, הוא זה המגדיר את מהות האדם על פני שאר ממלכת החי. אבל המוח שלנו לא פועל בחלל ריק - הוא צרכן אנרגיה מתמיד והדבר משפיע הן על הפיזיולוגיה והן על דרישות המזון של האדם.
מוח האדם מהווה כ 2.5% ממשקל האדם אבל צורך כ 20-25% מהאנרגיה של הגוף בזמן מנוחה. בהשוואה לקופי אדם אצלם צורך המוח כ 8% מהאנרגיה בזמן מנוחה. שאר חברינו בטבע צורכים כ 3-4% עבור המוח שלהם. אוקיי: מוח האדם הוא זללן אנרגיה עצום ולא באותו קנה מידה כמו אצל הקופים. דרישה אנרגטית זו מביאה לצורך באכילת מאכלים עשירים יותר אנרגטית וככל הנראה היא זו שדחפה את ההומינידים הקדומים לעבור לציד על פני ליקוט.
מחקרים על קופי אדם מראים כי ההעדפה של מאכלים עשירים אנרגטית (שומן וחלבון - לא עלים) היא פרופורציונלית לגודל המוח. כך למשל הדרישה האנרגטית אצל אנשים היא פי שלושה מאשר אצל שימפנזים. לעומת זאת, אצל כל הקופים מבחינה סטטיסטית איכות המזון (מבחינה אנרגטית) עומדת ביחס הפוך למסת הגוף, כלומר ככל שהקוף גדול יותר (גורילה למשל), הוא אוכל מזון נחות-יותר-אנרגטית (בעיקר עלים). אבל כשהחוקרים השוו את איכות המזון אצל קבוצות של ציידים לקטים הם ראו שבני אדם לא מקיימים את היחס הזה בין מסת הגוף לאיכות המזון, אלא מראים רמה גבוהה מאוד של איכות מזון מבחינה אנרגטית - הרבה יותר ממסת הגוף שלהם, וזה מוסבר על ידי דרישות האנרגיה של המוח. בקיצור, המוח שלנו דורש מאכלים עשירים. גוף גדול יכול להסתפק במזון נחות, אבל מוח גדול חייב את האנרגיה האיכותית שלו. והערה: עד המצאת החקלאות, דגנים לא נחשבו מזון עשיר קלורית, כי הם לא היו זמינים כמעט כלל, וודאי שלא בתצורה העשירה (קמח-לחם) מפאת חוסר בטכנולוגיה מתאימה.
שורה תחתונה: המוח שלנו לא רק מאפשר לנו לקרוא את השורות האלו, אלא דוחף אותנו לאכול אוכל אמיתי ועשיר כדי להתקיים. עד לא מזמן, האוכל הזה יכל לבוא בעיקר ממקורות מהחי או משורשים עשירים קלורית שלוקטו. האם התפריט הזה נשמע לכם מוכר?

אנטומיית המעיים
נקודה נוספת וחשובה לגבי מוח האדם הוא הקשר בינו לבין שאר חלקי הגוף. היפותיזה מפורסמת היא "הרקמה היקרה" או תיאורית "האיבר הזללן אנרגיה". התיאוריה הזו מנסה להסביר כיצד זה אפשרי שסך דרישת האנרגיה של בני אדם אינה שונה מהותית מסך דרישת האנרגיה של עמיתיהם הקופים (בהתאמת המשקל) בעווד שאנו יודעים שהמוח האנושי זולל המון אנרגיה. כיצד אם כן מצליח שאר גוף האדם להתקיים אם המוח "גונב" לו רבע מהאנרגיה (לעומת 8% בלבד, כאמור, אצל הקופים)?
החוקרים בדקו את צריכת האנרגיה של מוח מול צריכת האנרגיה של איברים אחרים שנחשבים "זללני אנרגיה" ובעיקר המעיים מול קופים אחרים. בצד ימין של התמונה להלן הוא הפרפורציה של איברים זוללי אנרגיה אותה היינו מצפים למצוא אצל בני אדם לו היתה הפיסיולוגיה שלהם כשל הפיסיולוגיה של הקופים. למעשה, בצד שמאל מופיעה הפרופורציה האמיתית של צריכת האנרגיה מאותם אברים אצל בני אדם. אנו רואים שסך האנרגיה כמעט זהה לחלוטין (אדם צורך כקוף) אבל המוח של האדם גדול פי 3 "מהמצופה" מקוף אדם, ולעומת זאת המעיים צורכים כמחצית האנרגיה. שאר האברים צורכים כמות זהה בין הקוף לאדם.
מסקנת התיאוריה: הגידול בצריכת האנרגיה של מוח האדם בא על חשבון  קיטון צריכת האנרגיה של המעי, וכך סך האנרגיה האנושית נותרה דומה.
GRAPH: Observed vs. expected brain sizes for human.

זה חומר מרתק וחזק.
אז השורה התחתונה היא שהמעיים של בני האדם צורכים הרבה פחות אנרגיה מאשר המעיים של הקופים. למה? כי המעיים של האנשים קצרים הרבה יותר ולכן גם יעילים פחות. אורך המעי הוא פונקציה טובה להשלמת תהליכי עיכול ולהפיכת פחמימות וסיבים ותאית לאנרגיה זמינה (זוכרים מה שדיברנו על מערכת המעיים של אוכלי העשב - שם זו דוגמא קיצונית ליעילות של מערכת עיכול בהפיכת תאית לשומן על ידי תסיסה ובקטריות).
ככה זה נראה בתכל'ס:
Figure: Gastrointestinal tracts of a chimpanzee, orangutan, an adult human, and human fetus.

לא רק זאת, אלא מבנה המעי של האדם מותאם יותר למזון איכותי ועשיר יותר - כלומר מזון שיכול להספג בעיקר דרך המעי הדק ולא מעי גס ארוך ויקר (מבחינה אנרגטית) שיכול גם לפרק עלים ותאית על ידי בקטריות כמו מתרחש אצל הגורילות חברותינו.
עד כאן ממש בקצרה ועל קצה המזלג את עיקרי הדברים, ואפשר להמשיך ולחפור, לפרט ולדון אבל דומני שכל המוסיף גורע כאן. זה פשוט וברור:

  • על הכתפיים מונח לנו מוח גדול רעב ובבטן יש לנו מעי קצר ויעיל. לקופים על הכתפיים יש מוח קטן ושבע ובבטן יש להם מעיים ארוכים ובזבזניים.
  • כל הקופים צורכים גם מזון מהחי - הם בליקוט והן בצייד אקטיבי.
  • בני האדם הקדמוניים, מאז הווצרות מין האדם, אוכלים וצדים בשר.
  • בני האדם מותאמים לשימוש בכלים, ציד וליקוט ואינם מותאמים לטיפוס על עצים.
  • בני אדם אינם מסוגלים מבחינת חוש הטעם לאכול מזון צמחי מר כמו הקופים.
  • לבני אדם מוח ענק וזולל אנרגיה.
  • מוח ענק וזולל אנרגיה מותאם עם מזון באיכות גבוהה.
  • מוח ענק דר בכפיפה אחת עם מעיים קצרים וחסכניים בצריכת אנרגיה.
  • מעיים קצרים יותר מותאמים למזון אנרגטי יותר.
  • לכן בני האדם אוכלים מזון עשיר אנרגטית, ממקורות מהחי ומהצומח, בכל התרבויות של הציידים לקטים שנסקרו אי פעם ובכל השלדים ההומינידים שנסקרו עד כה. אין אף חברה אנושית ילידית שהנה צמחונית או קרובה לצמחונות. לא היום, לא פעם. 

אז איך אפשר לומר שבני האדם הם צימחוניים מטבעם?

ספרו לנו מה אתם חושבים. (ואם אהבתם, אולי גם תשתפו אחרים  - במייל או בפייס או איך שאתם רוצים)

ובינתיים אני שוב במילואים, אז שבת שלום. יש לי כאן כמה קופים על הראש... 

By מר קדמוני with 7 comments

מורשת פולין דופקת בדלת - רגל קרושה עם ביצה

כן, בהחלט, אוכלים את זה. תחזיקו חזק.

בדיוק כמו דובי הקוטב, גם הרגל הקרושה נמצאת בסכנת הכחדה.
נודה על האמת: זהו אחד המאכלים עם השמות הכי לא אטרקטיביים ביקום.
גם רגל וגם קרושה. גרועים ממנה יהיו רק מאכלים בשם עין עקומה או מוח מעוות. נו, אולי גם לזה נגיע.
מכל מקום, גם מי שלא נמנה עם ידידיי הצמחוניים מתקשה לעכל את הבשורה קולינארית הזו, מבית מדרשה של וולגה זלמן, סבתה המנוחה של אשתי היקרה. מדובר במאכל שמתהדר לא רק בשם נוראי (גם ביידיש זה לא נשמע משהו: "גאלער"), אלא גם בצבע חום-אפרפר, במרקם ג'לטיני רוטט, בריח עז של שום ובקומץ חסידים אוהדים יוצאי פולניה. במבט ראשון הוא מזכיר את אחיו הגדול, הגפילטע פיש המפורסם, גם הוא אפור ורוטט, בלי תואר ובלי הדר, וגם הוא יוצא פולין והסביבה.
אבל להבדיל מהקרפיון הטחון, הרגל הקרושה היא אחד המאכלים היותר בריאים וראויים שיש (גם הדג בסדר, אבל לא באותה הליגה). היא כוללת מרכיבים טבעיים בלבד, היא עשירה בויטמינים ומינרליים, והשומן החבוי במח העצם והגידים עושה עבודה נפלאה של קלוריות נפלאות, של טעם ושל בריאות. מיקי ידידי כתב לא מזמן על נפלאות ג'לטין. זה בריא חברים, זה בריא.
ישנן שתי שיטות להכנת רגל קרושה: המלאה והמהירה. נחשו במה בחרתי? נכון, במהירה.
ההבדל בין המהיר למלא הוא השימוש בעצמות. עצמות עושות יופי של עבודה אבל דורשות לאחר הבישול את קילוף הסחוס מהעצמות והוצאת מח העצם. מאידך הגישה הפרקטית והמהירה אוחזת בשימוש בגידים בלבד, שכוללים גם הם הרבה טוב. קשה למצוא גידים טריים אבל גידים קפואים יעשו את העבודה לא פחות טוב ואין משמעות רבה לעובדה שהם היו קפואים קודם. גם כך הם עוד יעברו כמה מדורי גיהינום לפני שיגיעו אליכם לפה, והטעם רק ישתבח. קניתי חבילת גידים קפואים (חבילה היא כקילו וחצי, 35 ש"ח לקילו). מפשירים. אפשר בהחלט להשתמש גם רק בחצי חבילה כל פעם.
מכניסים לסיר ומבשלים כמה שיותר זמן ולפחות 4 שעות. לא לשכוח להסיר את הלכלוך והקצף שצף בדרך.


כדאי לשים במי הבישול גם שני עלי דפנה וקצת פלפל אנגלי. תמיד טוב. 
את הגידים המבושלים מוציאים מהסיר (לא לשפוך את מי הבישול, עוד נשתמש בהם מיד!) וטוחנים אותם במעבד מזון או במטחנת בשר. אני השתמשתי במטחנת בשר בטחינה גסה (חורים גדולים), יותר מתאים. אם השתמשתם בעצמות: הוציאו את מח העצם והסירו את הסחוסים וטחנו אותם יחד. את העצמות הריקות השליכו.
קחו חצי ראש שום וטחנו גם אותו.
את תערובת הבשר הטחון והשום החזירו למי הבישול, הוסיפו הרבה פלפל שחור (אל תוסיפו מלח, בשר מוכשר יהיה מלוח גם ככה) ובשלו עוד כחצי שעה (אה, והוציאו את עלי הדפנה).
שפכו את התערובת לפיירקס גדול ורחב.


משקיענים ומשקיעים ישקיעו בתערובת ביצים קשות פרוסות שיהיה נחמד וקצת יותר שמח בעיניים.
וזהו.
נותנים לעסק לנוח לילה במקרר ומקבלים בבוקר רגל קרושה רוטטת מהתרגשות ועם ריח מאוד ספציפי ובלתי ניתן לשכחה.
צריך רק כפית. פולין, חזרנו אליך שנית.
בתיאבון.

(הגרסה כאן כוללת הרבה בשר ומעט נוזלים. אישית אני אוהב שיש שכבה עבה יותר של "קרושה" למעלה אז בפעם הבאה צריך יותר מים בבישול. רגל ובשר יתנו צבע יותר כהה וחום ויותר סימפטי. גידים בלבד ישאירו צבע אפרפר. נראה לי מעניין לנסות להוסיף כוסברה קצוצה בסוף התהליך).
ומה איתכם? מישהו בעניין?

By מר קדמוני with 15 comments