תאמינו או לא, אבל את הכותרת של הפוסט הזה כתבתי הבוקר, הרבה לפני שאחמד ג'עברי עלה למרום (באדיבות צה"ל) כדי להתייחד עם בתולותיו. כתבתי את זה בהקשר אחר שיפורט להלן, אבל כמו הרבה דברים בחיים, מילים שמתאימות למקום אחד, מוצאות את עצמן מתאימות גם למקומות אחרים.
הכל מתחיל בעובדה כי המציאות לעולם אינה מושלמת, לעולם אינה עומדת בציפיות. כזו היא המציאות - קשוחה, חדה, מדויקת, לעתים קרובות אכזרית - לא רומנטית, עגולה ורכה כמו בסרטי דיסני או בחלומות. ככה זה: אל החלום אנו נרדמים, אבל אל המציאות אנו מתעוררים.
ואז יום אחד אנחנו מגלים כי המציאות כואבת וקשה, קשה מדי. מופיעים קשיי בריאות, בעיות פרנסה, צער גידול ילדים או הורים, מלחמות לא עלינו, מידה אחת גדולה מדי במכנסיים, קמטים סביב העיניים או מתכון שלא הצליח ונשרף. כל אחד והאסונות הקטנים שלו. לפעמים אלו זוטות, לפעמים אלו אסונות של ממש. החיים שלנו עלולים להפגש עם אלו ועם אלו. הכל כחלק מן המציאות. רבותי, קשה כאן.
כל צרה שכזו, כל מכה שניחתת עלינו, מתיקה לנו בעיקר בגלל שהיא מגבילה אותנו. דלקת בכתף מגבילה לנו את טווח התנועה, ומלחמה מגבילה לנו את החיים. השיטה הפוליטית מגבילה את יכולתנו להשפיע ומזג האויר גרוע מגביל לנו את הראיה. לעולם צרה ואובדן כרוך בתחושת מגבלה. "יותר לא אוכל להנות" או "נגמרו לי החיים" הן תגובות הנשמעות תדיר מאנשים הפוגשים את המציאות במלוא עוצמתה של רכבת ממהרת.
אני מקבל לפעמים מיילים כאלו מקוראים. לא מעטים מהמיילים הללו נפתחים במילים "יש לי בעיה", בגרסה כזו או אחרת. פעם זו מחלה אוטואימונית, ופעם מעי רגיז, פעם כולסטרול משפחתי גבוה, פעם בן זוג שלא תומך, פעם זו פציעה פיסית בברך או בכתף ופעם זו נכות של ממש. בחלק לא מבוטל מממקרים אלו, הכותב מסובב את כל עולמו סביב המגבלה, סביב חוסר היכולת. האדם ומגבלתו הופכים לאחד ולהיינו הך: למשל "אני חולה לב שאינו יכול להתעמל" או "יש לי כולסטרול גבוה ואיני יכול לאכול בשר" ועוד רבים.
אני באמת מאמין שברוב רובם של המקרים, ברוב המצבים, אצל החלק הארי של האנשים, המגבלות שלנו הן דמיוניות. קראתם נכון: הן לא אמיתיות. את המגבלות אנו מציירים ואנו קובעים את גבולותיהן. אנו קוראים להן בשם ומחליטים אם המגבלה קיימת או לא. אנו מחליטים אם אפשר להכות בחמאס או שיש מגבלה בינלאומית. אנו מחליטים אם אנו יכולים לצאת לאימון או שיורד בחוץ גשם ואי אפשר. אנו מחליטים אם אנחנו יכולים לצום 16 שעות או שיש לנו מגבלה שאנו חייבים לאכול. אנו מחליטים אם המגבלה קיימת או שהיא לא באמת שם.
באופן דומה יש חולי סרטן שעושים את שביל האפלאצ'ים (או מרתון, או whatever מטורף לחולה במצבם) כי הם החליטו שהמחלה לא תהווה שום מגבלה עבורם. ההצלחה היא כולה שלהם. המגבלה היא רק צל חלוש.
כך גם יש אנשים שפוטרו פעם או פעמיים והפכו ליזמים מצליחים כי הם החליטו שהעדר הכסף לא יהיה מגבלה עבורם. החברה שהם בנו היא אמיתית ומוחשית והכסף החסר הוא רק דימיון שחלף.
ויש גם את בקסטר הומבי, שיכול ללמד כל אחד ואחד ואיתנו פרק מאלף בתפיסת המציאות של מהי מגבלה ומהי הצלחה.
בקסטר הומבי, 38, יליד קנדה שידו הימנית נקטעה מתחת למרפק מיד לאחר לידתו. אביו נפטר כשהיה בן 8. בבית הספר הילדים, כמו ילדים, היו מקניטים ומציקים לו בגלל נכותו. דבש הוא לא ליקק. אבל המגבלה הנוראה של יד ימין קטועה לא היתה מגבלה אמיתית. היא קיימת רק בדמיונם של אלו הרואים בו "מסכן" או "נכה". בגילך 17 בקסטר הפך לרץ מקצועי ובגיל 18 היה חלק מנבחרת קנדה למרוצי שדה באולמפיאדת ברצלונה ב 1992. לאחר מכן עשה שינוי דרמטי עוד יותר שדחק את המגבלה שלו לשום מקום. הוא הפך למתאגרף קיק-בוקסינג מקצועי.
מתאגרף.
ביד אחת.
מול יריבים מפחידים, גדולים וכועסים שיש להם שתי ידיים חובטות ומהירות. לבקסטר היתה תמיד רק יד אחת.
אבל הוא הפך לאלוף אמריקה. ולאלוף עולם. ועוד כמה תארים.
תראו בעצמכם: כל רגע שווה.
הכל מתחיל בעובדה כי המציאות לעולם אינה מושלמת, לעולם אינה עומדת בציפיות. כזו היא המציאות - קשוחה, חדה, מדויקת, לעתים קרובות אכזרית - לא רומנטית, עגולה ורכה כמו בסרטי דיסני או בחלומות. ככה זה: אל החלום אנו נרדמים, אבל אל המציאות אנו מתעוררים.
ואז יום אחד אנחנו מגלים כי המציאות כואבת וקשה, קשה מדי. מופיעים קשיי בריאות, בעיות פרנסה, צער גידול ילדים או הורים, מלחמות לא עלינו, מידה אחת גדולה מדי במכנסיים, קמטים סביב העיניים או מתכון שלא הצליח ונשרף. כל אחד והאסונות הקטנים שלו. לפעמים אלו זוטות, לפעמים אלו אסונות של ממש. החיים שלנו עלולים להפגש עם אלו ועם אלו. הכל כחלק מן המציאות. רבותי, קשה כאן.
כל צרה שכזו, כל מכה שניחתת עלינו, מתיקה לנו בעיקר בגלל שהיא מגבילה אותנו. דלקת בכתף מגבילה לנו את טווח התנועה, ומלחמה מגבילה לנו את החיים. השיטה הפוליטית מגבילה את יכולתנו להשפיע ומזג האויר גרוע מגביל לנו את הראיה. לעולם צרה ואובדן כרוך בתחושת מגבלה. "יותר לא אוכל להנות" או "נגמרו לי החיים" הן תגובות הנשמעות תדיר מאנשים הפוגשים את המציאות במלוא עוצמתה של רכבת ממהרת.
אני מקבל לפעמים מיילים כאלו מקוראים. לא מעטים מהמיילים הללו נפתחים במילים "יש לי בעיה", בגרסה כזו או אחרת. פעם זו מחלה אוטואימונית, ופעם מעי רגיז, פעם כולסטרול משפחתי גבוה, פעם בן זוג שלא תומך, פעם זו פציעה פיסית בברך או בכתף ופעם זו נכות של ממש. בחלק לא מבוטל מממקרים אלו, הכותב מסובב את כל עולמו סביב המגבלה, סביב חוסר היכולת. האדם ומגבלתו הופכים לאחד ולהיינו הך: למשל "אני חולה לב שאינו יכול להתעמל" או "יש לי כולסטרול גבוה ואיני יכול לאכול בשר" ועוד רבים.
אני באמת מאמין שברוב רובם של המקרים, ברוב המצבים, אצל החלק הארי של האנשים, המגבלות שלנו הן דמיוניות. קראתם נכון: הן לא אמיתיות. את המגבלות אנו מציירים ואנו קובעים את גבולותיהן. אנו קוראים להן בשם ומחליטים אם המגבלה קיימת או לא. אנו מחליטים אם אפשר להכות בחמאס או שיש מגבלה בינלאומית. אנו מחליטים אם אנו יכולים לצאת לאימון או שיורד בחוץ גשם ואי אפשר. אנו מחליטים אם אנחנו יכולים לצום 16 שעות או שיש לנו מגבלה שאנו חייבים לאכול. אנו מחליטים אם המגבלה קיימת או שהיא לא באמת שם.
באופן דומה יש חולי סרטן שעושים את שביל האפלאצ'ים (או מרתון, או whatever מטורף לחולה במצבם) כי הם החליטו שהמחלה לא תהווה שום מגבלה עבורם. ההצלחה היא כולה שלהם. המגבלה היא רק צל חלוש.
כך גם יש אנשים שפוטרו פעם או פעמיים והפכו ליזמים מצליחים כי הם החליטו שהעדר הכסף לא יהיה מגבלה עבורם. החברה שהם בנו היא אמיתית ומוחשית והכסף החסר הוא רק דימיון שחלף.
ויש גם את בקסטר הומבי, שיכול ללמד כל אחד ואחד ואיתנו פרק מאלף בתפיסת המציאות של מהי מגבלה ומהי הצלחה.
בקסטר הומבי, 38, יליד קנדה שידו הימנית נקטעה מתחת למרפק מיד לאחר לידתו. אביו נפטר כשהיה בן 8. בבית הספר הילדים, כמו ילדים, היו מקניטים ומציקים לו בגלל נכותו. דבש הוא לא ליקק. אבל המגבלה הנוראה של יד ימין קטועה לא היתה מגבלה אמיתית. היא קיימת רק בדמיונם של אלו הרואים בו "מסכן" או "נכה". בגילך 17 בקסטר הפך לרץ מקצועי ובגיל 18 היה חלק מנבחרת קנדה למרוצי שדה באולמפיאדת ברצלונה ב 1992. לאחר מכן עשה שינוי דרמטי עוד יותר שדחק את המגבלה שלו לשום מקום. הוא הפך למתאגרף קיק-בוקסינג מקצועי.
מתאגרף.
ביד אחת.
מול יריבים מפחידים, גדולים וכועסים שיש להם שתי ידיים חובטות ומהירות. לבקסטר היתה תמיד רק יד אחת.
אבל הוא הפך לאלוף אמריקה. ולאלוף עולם. ועוד כמה תארים.
תראו בעצמכם: כל רגע שווה.
לעומת המגבלות שלנו, לעומת הקשיים וחוסר היכולת, הרי שההצלחות שלנו הן אמיתיות לחלוטין (והן לגמרי שלנו).
את המגבלות שלנו אנו משרטטים ומציירים, אבל את ההצלחות שלנו אנו בונים ועושים והצלחה ניכרת מיד, כי עם הצלחה, כמו שאומרים, לא מתווכחים.
כאשר אנו בוחרים להחליט שהמגבלה שלנו אינה אמיתית, אנו מנצחים מיד. כי באותו הרגע ממש אנחנו נעשים חזקים יותר, מסוגלים יותר, אופטימיים יותר, מצליחים יותר. ואנחנו רוצים להצליח.
הדרך להצלחה מתחילה אם כן בנחישות שלנו, במחשבה החופשית שלנו, בכח המדמה, בהחלטה לבטל את המגבלה ולמנף את היכולת. המוטיבציה, הרצון, האתגר - הם אלו שקובעים את ההצלחה באמת. המגבלה היא מאומה. היא אבק פורח וצל חולף ורוח נושבת.
המגבלה היא מאחורינו. ההצלחה היא לפנינו.
ספרו לנו: מהן ההצלחות שלכם ומה היו המגבלות הדימיוניות שהשארתם מאחור?
16 הערות קוראים:
חזק ואמץ איש יקר, מילים חשובות
דברים חשובים שכל אחד צריך להפנים.
רשומה מקסימה ומעוררת השראה.
תודה,
עדי
אכן, פוסט מעורר השראה, שנוגע באמת עמוקה.
מסכימה לגמרי:
"את המגבלות אנו מציירים ואנו קובעים את גבולותיהן"
וגם:
"הדרך להצלחה מתחילה אם כן בנחישות שלנו, במחשבה החופשית שלנו, בכח המדמה, בהחלטה לבטל את המגבלה ולמנף את היכולת"
ולכן, ברוח זו, יש לזכור כי לעומת:
"אנו מחליטים אם אפשר להכות בחמאס או שיש מגבלה בינלאומית"
אפשר לומר כי:
אנו מחליטים אם אפשר לנהל משא ומתן ולהגיע להסכם, או שיש מגבלה בטחונית (או כל מגבלה אחרת שציירנו לנו).
תודה לכולם.
גילה, המציאות היא בעיני המתבונן ולכן הפרשנות שלך למציאות היא לגיטימית כי כל פרשנות לעולם תישאר אישית וסובייקטיבית.
מכל מקום, הבלוג הזה הוא לא פלטפורמה טובה לדיונים פוליטיים. יש לנו מספיק עם מי להתווכח בתחום הבריאות... לא צריך גם את החמאס בקלחת.
אכן, התפלאתי *מאד* לראות את המשפט הזה על החמאס בפוסט, וזו בדיוק הסיבה בגללה הגבתי.
בלי המשפט הזה, חד-משמעית לא הייתי מפרסמת כאן תגובה בעלת גוון פוליטי כלשהו.
כתבת: "המציאות היא בעיני המתבונן" - זה בדיוק מה שהתגובה שלי באה להראות: אחרי שניסחת את העקרון הבסיסי ("את המגבלות אנו מציירים ואנו קובעים את גבולותיהן"), ההשלכות הפוליטיות הן כבר "פרשנות אישית וסובייקטיבית".
אני רוצה לנצל את התגובה פה כדי להמליץ -
מי מכם שעוקב אחרי "מאסטר שף" אולי ראה, בפרק הראשון, את ארסן הקצב עם מתכון מעי הפרה שלו, שנראה דוחה אבל טעים בטירוף.
ניסיתי, ולמרות שהשתמשתי בפלפלים במקום במעיים, כל המילוי שלהם היה לפי המתכון (שנמצא באתר של מאסטר שף) וכלל דברים שמימיי לא טעמתי כמו שומן לב טחון, וזה יצא פשוט מ-ע-ד-ן.
ממליצה בחום!
תודה! אני לא רואה את התכנית ולא מכיר את המתכון אבל אבדוק. מכל מקום, שומן לב הוא ללא ספק הטעים ביותר מכל השומנים בבקר. רך ומלא טעם. אני והבן שלי רבים על החתיכות האחרונות כל פעם מחדש.
לעצלנים, הנה המתכון: http://alturl.com/wubuc
האם תירס אפשרי לאכילה?
ואני נמצא הרבה בכבישים..מה ניתן לאכול בתחנות דלק בילו ובמנטה? (אין לי זמן להיכנס למסעדות)כי יש שם בעיקר כריכים..יש לציין את ילו ששם יש פרוסות של אגוז קוקוס.מה אפשר לאכול באותן תחנות דלק?
אני לא סומך כמעט על שום דבר שנמכר בתחנות דלק כיום. תירס לא נכלל בתזונת פליאו קלאסית.
כשאתה לא נמצא בכבישים, יש לך קצת זמן להגיע לסופר או להכין קצת אוכל משלך? (בכלל, מה כרגע אתה אוכל כל היום?).
ביצים קשות, בטטות בתנור, חזה עוף, כבד/פטה... דוגמאות לדברים שפשוט להכין ויחזיקו לפחות יום אם לא יותר עד שתאכל אותם. ובנוסף הם בסדר לאכול אותם קרים. או לדאוג לתרמוס מזון...
אם תאמץ את שיטת האכילה של צום לסירוגין אז זה יצמצם לך את הבעיה כי תיאלץ לדאוג רק לארוחה וחצי ביום במקום 3+
לי זה נשמע שהחלטת לעשות משהו עם התזונה שלך אבל עדיין לא מוכן לשחרר לגמרי הרגלים ישנים ולחפש פתרונות יצירתיים (סלח לי על הניתוח בשקל).
הרבה אנשים שואלים שאלות כאלה שרואים בהן עדיין את שמץ ההרגל שצריך לשרש- כל עוד תסמוך על חנויות "נוחות" (מחוללי מחלות) יהיה לך קשה לעשות שינוי אמיתי, לצערי אין בחנויות האלה ממש מה לאכול, זה כאילו לקחו מהסופר את כל מה שלא מזון אמיתי ודחפו למקום אחד...
אני מאמין שאפשר עם מאמץ ומוטיבציה למצוא דרכים לדאוג שיהיה איתך מזון איכותי גם בדרכים.
בהצלחה.
אני מסכים עם דני. ואם בכל זאת אתה מתעקש לקנות שם משהו לאכול - אז בדרך כלל תוכל למצוא שם שמנת וכוס אספרסו. עובר.
יש גם את Nick Newell לוחם MMA מוכשר, ועד כה בלתי מנוצח.
http://www.youtube.com/watch?v=uVWNH195b0I
רונית--
ניסיתי (גם אני לא העזתי להשתמש במעי פרה, והשתמשתי בירק ממולא...) את המילוי הפנטסטי של ה"אנקונדה" וגם אני--- ממש התלהבתי!!
המון תדה :)
מעכשיו אני מטפחת היכרות עם הקצב היחיד שהכרתי שמוכר את הדבר הזה שנקרא שומן לב.
אם הייתם אומרים לי לפני שנתיים שאני אאכיל את ילדיי הקטנים והבריאים ב"שומן לב" הייתי נחרדת... :) היום אני "נחרדת" מהמחשבה שפעם נתתי להם לזלול שוגי שלוש פעמים ביום! איך שתזונת הפליאו משנה את התפיסה......
תודה לירון והלי!
הוסף רשומת תגובה