אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

כמעיין המתגבר


השבת סיימתי לקרוא את "כמעיין המתגבר", ספרה הקלאסי של איין ראנד שיצא לאור בשנת 1943 ויצא השנה בתרגום חדש וקולח, ובעיצוב כריכה נהדר.
אולי כבר ידוע לכם, אבל מאז ומעולם אני קורא הרבה (מאוד, ומשתדל גם לקרוא על כל שני ספרים "קלים" - ספרי טיסה למיניהם - לפחות ספר אחד "כבד" ועדיף שיהיה קלאסיקה. למשל "למי צלצלו הפעמונים" של המינגווי שבדיוק סיימתי ואני ממליץ מאוד. ספר נפלא ממש). אבל לא הייתי מטריח אתכם, ציבור שוחרי הבריאות הכושר, עם הגיגים פילוסופיים ועם בקורת ספרים נוספת, אבל הספר עבה הכרס הזה גם מעניין וגם חשוב לענייננו כאן.
איאן ראנד לא כתבה עלילה לשם הספרות היפה בלבד אלא כדי להפיץ את תפיסתה הפילוסופית ולומר משהו ברור וחד על מצבינו כחברה אנושית ועל העתיד הצפוי לנו. נתחיל בזה שזוהי קלאסיקה אמיתית, וככזו, אם ספר נמכר במליוני עותקים, והוא עדיין מודפס 70 שנה לאחר שנכתב, בטוח שיש בו משהו שאפשר ללמוד.
ואכן, "כמעיין המתגבר" הוא סיפורו של האוורד רורק, אדריכל אינדבידואליסט שמתכנן בניינים מופלאים באופן חסר פשרות וללא כל התחשבות בחברה או בתוצאות עקשנותו. סיפורו הוא סיפור הבועט בכל המוסכמות של "מהו הדבר הנכון", "מהי אהבה" או "מהי נתינה לזולת". לדידה של ראנד, שהפילוסופיה שלה נקראת "אובייקטיביזם" (היינו חירות מוחלטת של הפרט לפעול לפי חשיבתו האישית והעצמאית, ללא כל תלות או יחס למה שהחברה חושבת על נכון או לא נכון), על הפרט לפעול למרות החברה ולא עבורה. בנאום ההגנה של הגיבור, שהוא למעשה תמצית הפילוסופיה של הספר כולו, אומר רורק:
"באתי לכאן כדי לומר שאיני מכיר בזכותו של איש, ולו על רגע אחד מחיי. גם לא על שבריר כלשהו מרוחי ומכוחי, ולא על הישג כלשהו מהישגי. ולא משנה מיהם התובעים, מה רב מספרם ועד כמה חשובים הצרכים שלהם".
וזה נכון. אנחנו נדרשים להיות אנשים עצמאיים, יצירתיים, מסוגלים, וכוחנו הוא שלנו בלבד. המנוע העקרי הוא האינטלקט שלנו, היכולת שלנו לחפש את התשובות בעצמנו, לבדנו, ולא להסתמך על ציטוטי העבר כחזות הכל.
כך למשל אויבו ודמותו ההפוכה של רורק הוא קיטינג, אדריכל שלא המציא מעולם דבר מקורי משלו. אבל רורק לא כועס עליו, לא משליך עליו את חוסר הצלחתו הכלכלית, אלא הוא נושא בגאון ובגאווה את אמונתו וצדקתו בדרכו, פשוט כי הוא לא יכול אחרת. הוא נאמן לעצמו ולרוחו בכל מחיר. הוא תובע מעצמו לחדש, לחקור, להתקדם ואינו מוכן להתפשר על נוחות, כדאיות או לחץ חברתי.
"החשיבה היא תכונה אידבדואלית. אין דבר כזה מוח קולקטיבי, ואין גם חשיבה קולקטיבית. הסכם שהושג בידי קבוצה של אנשים אינו אלא פשרה"
"מלמדים אותנו שלהסכים עם אחרים זו מעלה. אך היוצר הוא אדם שאינו מסכים. מלמדים אותנו שעלינו לשחות עם הזרם. אך היוצר הוא אדם השוחה נגד הזרם. מלמדים אותנו שעלינו לעמוד מאוחדים. אך היוצר הוא האדם שעומד בדד".
לא בכדי ספרה של ראנד נחשב עד היום אבן יסוד בחשיבה האמריקאית, אומה המושתת על אינדבדואליזם ויצירתיות אישית, על הצלחה כנגד ולמרות ולא בגלל או בזכות. זהו ספר המקדש את המחשבה החופשית, את חופש העיסוק והפרט והמנגח את התפיסה הסוציאליסטית. החברה של ראנד לעולם אינה יודעת ולא תדע טוב יותר מהאדם הפרטי מה טוב עבורו. התפיסה הכלכלית הסוציאליסטית הבסיסית ביותר מושתת על עקרון זה - שהמדינה תנהל ותחלק את משאביה למקום בו הם נדרשים, באופן שיתאים לאנשים, בעוד שהתפיסה הליברלית-קפיטליסטית מבוססת על התפיסה ההפוכה: שהיזמים, האדם הבודד והחברה הפרטית לעולם יהיו יעילים יותר וטובים יותר למשק מאשר כל מנגנון ממשלתי.
ראנד אומרת למעשה שעל האדם להיות חופשי במחשבתו, במעשיו, ברוחו, בכלכלתו, ושהחברה רק מגבילה ועוצרת אותו, בגלל שהחברה שקועה עד צווארה במיתוסים, באמונות שווא, בפחד מחדשנות ומחשיבה מקורית, ברצון להרס העצמאי והאישי הבועט לטובת הקולקטיב הממושמע.
גיבורי הספר - רורק, קיטינג, דומיניק, ווינארד, טוהי - מייצגות כל אחת אב-טיפוס אחר של דמויות הפועלת בכל חברה, וככאלו הן דמויות מוחלטות וחד מימדיות (וזוהי אולי חולשתו הספרותית של הספר הנהדר הזה), אבל הן משרתות את הרעיון של הספר כולו: תפיסה קוהרנטית ומורכבת על מהי החברה האנושית. על מהותה של היצירה, מהי שליטה, מהי כניעה, מהו אגואיזם ומהו אלטרואיזם. אם אתם רוצים לקרוא את "כמעיין המתגבר", התכוננו למסע פילוסופי לא פשוט, שאינו מותיר אבן על אבן, שאינו עושה הנחות, וששם רף גבוה ובלתי ניתן להשגה אולי, אבל שהנפש יוצאת אליו.
איני חושב את עצמי לאומן אקצנטרי בעל מנוע בעירה פנימי דוגמת האוורד רורק אבל אני מתכתב עם הצורך לעשות את הדבר הנכון ולא את הדבר המקובל. אני מאמין בצורך לחיות את חיי כאן ועכשיו במלואם ולא את חייהם של אחרים, עם הצורך לא לקבל כמובן מאליהם אמיתות ואת דעות ההמון אלא לדאוג שהרוח שלי תשאר חופשיה בכל עת.
כמעיין המתגבר הוא ספר חשוב וראוי.
(ואני ממליץ לכם לא לקרוא את העלילה מראש, אז דלגו על הכריכה האחורית ועל תיאור העלילה בוויקיפדיה. הרבה יותר מהנה לגלות את הספר מאשר לקרוא את הספויילר).

אולי גם נלמד ממנו משהו על תפיסת העולם שלנו?

Share/Bookmark

By מר קדמוני with 11 comments

11 הערות קוראים:

בהחלט ספר מומלץ, אבל התיאור שלך של 'קפיטליזם' לעומת 'סוציאליזם' קצת פשטני ומתאים לתפיסות ששררו כשהספר נכתב יותר מאשר למה שקיים בזמננו. הגיע הזמן שהדיון בנושאים האלה ישתחרר מהמושגים של תחילת המאה העשרים ונתחיל סוף סוף לחשוב מה טוב לנו בלי צורך לתייג את זה בתגיות שאבד עליהן הקלח.

תודה. למרות זאת אני חושב התגיות האלו רלוונטיות מאוד דווקא היום, והרבה יותר מאשר לפני עשר שנים. הויכוח הנוכחי בין "ימין" ל"שמאל" (בארץ כמו גם באמריקה) כבר ממש לא ביטחוני או סביב מדיניות חוץ או סביב דת אלא זהו בעיקר עימות פילוסופי על ההשקפה הבסיסית של הכלכלה. מדיניות סוציאלית-ממשלתית מתערבת (למשל יחימוביץ') או מדיניות כלכלה-חופשית (למשל נתניהו). זהו שורש הויכוח עד היום, והוא גוזר הרבה על כל תחום כמעט (חכות או דגים, קצבאות או מס שלילי, הפרטה או הלאמה, מונופולים או תחרות, איגודים או מעסיקים, פיקוח או פתיחה, מיסוי או תמרוץ ועוד ועוד).
ובאמת, הגיע הזמן שנחשוב מה טוב לנו. אולי הספר הזה יכול לעורר דיון או לפחות לפתוח את המחשבה. ואם לא, אז לפחות כיף לקרוא...

אין ספק שכיף לקרוא (אני חושבת שקראתי אותו שלוש פעמים במהלך חיי ושיש לו משהו עם זה שאני אדריכלית) אבל בראייה היסטורית צריך גם לזכור שהתפיסה של ראנד היא קיצונית, והביאה עלינו רעות חולות רבות. עדיין מלמדים ארכיטקטורה לפי התפיסה שהיצירתיות זה הכל, כשבמציאות כדאי שהבניין יהיה גם שימושי ולא ייצר בעיות משלו (וזה עוד יותר נכון לגבי השכונה או העיר).

אני מאמינה שזו גם התפיסה של "אני ואין בלתי" שגורמת לרבים להתנהג בצורה מאוד לא סוציאלית ביום יום שלהם ולחשוב שזה בסדר. חשוב שיהיו הזדמנויות ולכל אחד מגיע למצות את הפוטנציאל שלו, אבל זה ממש לא חייב לבוא על חשבון כל שאר הסביבה.

אמנם לא קראתי את הספר, ולכן לא בטוח שזה נכון שאגיב, אבל שמעתי עליו המון ואני מכיר את רוח הדברים. אני חושב שהתפיסה של ראנד נכונה כחלק ממערך תפיסות קיימות בחברה, ולאו דווקא כתפיסה שלטת. הרי ברור שבכל חברה יהיו כאלה שמצליחים פחות, מוכשרים פחות, פחות חסרי מזל, נולדו להורים פחות עשירים וכו'- האם החברה צריכה להפקיר אותם להסתדר לבד ולצפות שבמסגרת המאבק על משאבים יצליחו לנצח או ליפול? האם אין לנו גם אחריות קולקטיבית אחד על השני, ולא רק אחריות לאושר האישי שלנו ? אם כך, מהי המשמעות של עם או של חברה ?
אני חושב שיש תפיסות עולם שמשלבות יפה בין כר נרחב ליזמות חופשית בכל תחום, ובין אחריות חברתית וערבות הדדית- מדינות סקנדינביה הן דוגמא נהדרת לכך. ואם נחבר את זה לנושאים שהבלוג הזה עוסק בהם בדרך כלל- אני לא חושב ששום חברת ציידים-לקטים, שהפרטים שבה תלויים אחד בשני בצורה מאוד רצינית בכל תחום, היתה חותמת על הספר של ראנד.

לגמרי מה שאבי אמר, ועוד:

1.) קראתי את הספר בגיל ההתבגרות, וכמתבגרת אהבתי אותו מאד. מעניין איך הוא יעמוד במבחן הזמן והבגרות.

2.) להציג את התפיסה הסוציאליסטית בימינו כמנוגדת למונחים כמו מחשבה חופשית או חופש העיסוק והפרט, או כתפיסה ש"יודעת ... טוב יותר מהאדם הפרטי מה טוב עבורו" זה עיוות רציני של המציאות. רק לדוגמה, ציטוט מויקיפדיה לגבי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית (שהיא התפיסה הסוציאליסטית השלטת בימינו, כולל יחימוביץ'): "כיום הסוציאל-דמוקרטיה דוגלת בעיקר בחיפוש דרכים לשילוב בין שוק חופשי לבין הבטחת קיום מערכת רווחה מפותחת".

3.) אגב "ימין" ו"שמאל", סוציאליזם וקפיטליזם, מעניין לקרוא על ההתיחסות של ז'בוטינסקי לחוקים המקראיים כ"בסיס לחקיקה הסוציאלית המודרנית" ולמדינת הרווחה המודרנית - הנה כאן:
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=581

4.) ולקינוח - שתי ביקורות נוספות על הספר, שנותנות זוית אחרת (ואף מפתיעה, במקרה של עידו גלעד):
ארי ריקין ב"הארץ" - http://www.haaretz.co.il/1.1800876
עידו גלעד ב"ריקוד המכונה" - http://machinedance.wordpress.com/2012/07/25/%D7%9B%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%92%D7%91%D7%A8-%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%A8%D7%90%D7%A0%D7%93-%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%AA/

ונחתום בציטוט ממסכת אבות, פרק א':"אם אין אני לי, מי לי" ומייד לאחר מכן "וכשאני לעצמי, מה אני"...

הי אבי, נכון. אחריות קולקטיבית היא חלק מהותי מתפיסת הקהילתיות שאני כאמור מאמין בה מאוד. עם זאת, תפקידו של הסופר הוא לא לספק מתכון לחיים אלא לפתוח צוהר למחשבה, וככזה ספרה של ראנד עושה את המלאכה היטב.
הי גילה, ותודה!
הערה: אני חושש שציטטת אותי לא נכון. לא אמרתי שהתפיסה הסוציאליסטית מנוגדת למחשבה חופשית. ממש לא. ועדיין, הויכוח העקרוני הניטש עד היום בין ימין ושמאל הוא ויכוח על רמת מעורבות הממשלה מול, ולעתים על חשבון, חופש הפרט (למשל, האם מותר לי לייבא חלב ולהוריד מחירים או שלא, כי הממשלה מעדיפה מונופול כדי להגן על משק החלב המקומי). ככלל אצבע, השמאל מצדד במעורבות גבוהה במשק והימין מצדד במעורבות מועטת. בחיים האמיתיים כמובן שאנו מגלים שהשמאל הוא לא תמיד שמאל והימין הוא לא תמיד ימין, אבל בשורה התחתונה כלכלה חופשית ותחרותית (פחות או יותר) לעומת כלכלה ריכוזית ומסובסדת (פחות או יותר) היא היא מהות-מהותו של הויכוח. מה זה אומר על חופש? יסיק כל איש את מסקנותיו שלו, וכמובן שקצרה היריעה והאכסניה.
בכל מקרה, בפעם האחרונה שבדקתי, איין ראנד לא רצה לבחירות אצלנו השנה, אז אולי אפשר להתייחס אליה בסלחנות מה...

אבי,
חבורות של ציידים לקטים דומות הרבה יותר לחברה שאליה שואפת ראנד מאשר לחברה סוציאליסטית או סוציאל-דמוקרטית. יש בהן מנגנונים שונים למניעת השתלטות של מישהו או כמה אנשים על הקהילה - ההיפך הגמור מחברה סוציאליסטית שבה קבוצה קטנה של אנשים קובעת את ההתנהלות של הפרטים בה. אצל ציידים לקטים יש שוויון הזדמנויות ולא שוויון בתוצאות. בכל הקשור לתזונה ניתן לראות את ההשפעה של מעורבות ממשלתית (סוציאליזם) הן על מחירי המזון (מכסים, מונופולים וכד') והן על מה ש"נכון" לאכול (פירמידות המזון).

אם עסקינן בשילובים, הרי שבניסיון לשלב בין שוק חופשי ובין הבטחת קיום של מערכת רווחה מפותחת ייפגע תמיד השוק החופשי וייגרמו משברים כלכליים חמורים (המשבר הכלכלי הנוכחי). כמו שבניסיון לשלב בין תזונה פליאולטית לתזונה ניאולטית של הרבה פחמימות, שמני זרעים וסוכרים "תיפגע" בסופו של דבר התזונה הפליאולטית ובריאותו של האדם.


מעניין שאתה מצדד בגישה הליברלית, בארה"ב מרק סיסון יצר סחף משמעותי בקרב הליברטיאנים.
אגב, ביבי אולי נושא את רוממות השוק החופשי בגרונו אך בידיו הוא נכנע אל מול כל משב רוח קל שבקלים של ביקורת ציבורית/עיתונאית, המפלגה היחידה שנושאת בגאון את דגל הליברליות והכלכלה החופשית היא מפלגת "עלה ירוק - הרשימה הליברלית"
שבת שלום

אם יש משהו שמאפיין חברות ציידים לקטים נודדות (נודדות) זה שיתופיות. sharing בלעז. חלה חובה לשתף בציד ןבהרבה מקרים הצייד עצמו אינו משתתף בחלוקה. מצד שני נשמרת רמה מאוד גבוהה של אוטונומיה ואף בוגר לא אומר לבוגר אחר מה לעשות. האטונומיה היא לא אוטונומיה לעומתית או הפגנתית כמקובל אצלנו.

אנונימי,

1.) טענת שבחברה סוציאליסטית "קבוצה קטנה של אנשים קובעת את ההתנהלות של הפרטים בה" - על מה אתה מדבר? במדינה המודרנית תמיד "קבוצה קטנה של אנשים" - חברי הכנסת והממשלה - קובעת לכל הפרטים בחברה "את ההתנהלות": את החוקים לפיהם יחיו, את המיסים אותם ישלמו ואת האופן בו ינוצלו מיסים אלו, וכן הלאה. זוהי המדינה המודרנית - גם בדמוקרטיה ובוודאי בדיקטטורה - וזה נכון במשטר קפיטליסטי, סוציאליסטי או אחר. אגב, פירמידת המזון נוצרה בארה"ב - לא בדיוק דוגמה ומופת למדינה סוציאליסטית...

2.) מיקי כבר ענה לגבי השיתופיות, המהווה מאפיין מרכזי של חברות ציידים-לקטים - לא רק "שיוויון הזדמנויות", אלא בהחלט גם מה שקראת "שיוויון בתוצאות", וניתן לקרוא לו גם "שיוויון בהכנסות", "חלוקת הכנסות שיוויונית" וכו'. בשבטים כאלו קיימת גם "מדיניות רווחה" של דאגה לשכבות החלשות: יתומים, זקנים, חולים - הקהילה דואגת למחייתם, ולא זונחת אותם להסתדר בכוחות עצמם (כלומר, למות ברעב).

3.) מיקי, ציינת שבחברות ציידים-לקטים נשמרת רמה גבוהה של אוטונומיה של הפרט - האם לא קיים בחברות האלו מושג של "מנהיג" או של "חכמי/זקני/מועצת השבט"? בכל מקרה, האובדן של הסוג הזה של אוטונומיה אישית אינו קשור לסוציאליזם/קפיטליזם, אלא לתרבות המודרנית בכללותה, ולאירגון החברתי המודרני המושתת על יחידות גדולות (עיר, מדינה...) במקום על תאים שבטיים-קהילתיים קטנים יותר.

4.) משברים כלכליים חמורים קורים גם במשטרים סוציאליסטים וגם במשטרים קפיטליסטים (מישהו אמר ספרד?), ואין שום הצדקה לטעון שהגורם להם היא אך ורק (או בעיקר) מדיניות רווחה מפותחת (אם כך היה, מדינות סקנדינביה היו מתמוטטות מזמן). ההשוואה לשילוב של תזונה פליאוליתית וניאוליתית לא מובנת, לא מנומקת ולא קשורה (או שזו היתה התבדחות שלא הבנתי?...).

הוסף רשומת תגובה