אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

למה קשה מאוד לגדל בארץ בשר גראס-פד

היינו רוצים


חברים יקרים,
כן, אני יודע שכולנו רוצים לאכול בשר גראס פד, שליחך עשב ירוק וגעה בהנאה מול נופי הגולן והחרמון, אבל צר לי לאכזב ולא נראה לי שנקבל בעתיד הנראה לעין בשר טרי תוצרת הארץ שמקורו במרעה חופשי. לאחר שיחות שערכתי עם כמה מגדלים בארץ, הרי התובנות העקריות למה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לגדל בשר גראס פד בארץ:

  • בארץ אין גשם רוב חודשי השנה, כלומר אין די זמן של עשב ירוק. חודשיים-שלושה-ארבעה חודשים זה זמן מועט מאוד כדי להצדיק עסק כלכלי של מגדל שרוצה לייצר בשר גראס פד כל השנה. 
  • באירלנד העגל יכול להוריד את הראש, לאכול כל היום ולהתקדם מטר אחד בלבד. אצלנו דרושים מאות מטרים, פשוט כי גם כשיש גשם ועשב ירוק, יש מעט יחסית. לכן, עגל המתקיים על תזונה ירוקה בארץ יעלה הרבה פחות במשקל והוא יהיה גם שרירי יותר ואת העסק להרבה פחות כדאי עבור המגדל. 20% פחות במשקל העגל זה כ25% פחות כסף עבור אותו העגל (כי העליה במשקל היא נטו בשר/שומן ולא עצם).
  • עגל לשחיטה בארץ עובר דרך מפטמה למשך כשלושה עד ארבעה שבועות, ושם הוא מקבל תערובת דגנים כמובן. אם רוצים שהעגל יאכל עשב ירוק בלבד, יש לארגן לו מכלאה עם די שטח המכיל די עשב ירוק. אבל, שחיטה כשרה אוסרת על סירוס עגלים (עוד סיבה מדוע שחיטה כשרה היא הומאנית ומכבדת יותר את בעלי החיים). לכן עגל לא מסורס ששמים אותו במכלאה רק ירצה לצאת, לרוץ ולחפש לו עגלה או ללכת מכות עם החבר'ה. מדובר בעסק מורכב מאוד למגדל וכאב ראש רציני לעומת מפטמה בה העגלים נשלטים. בשאר העולם מסרסים את העגלים, שלא נדע.
  • יש סיכוי לא מבוטל שבשר שגדל כגראס פד יסתבר לבסוף (לאחר השחיטה) כטריפה למשל עם נקב בריאה או כל סיבה אחרת הפוסלת את כשרותו, במקרה כזה מחירו למגדל יהיה נמוך מאוד, מה שמוסיף על הסיכון ומקטין את הכדאיות של המאמץ.
  • המגדלים לא משוכנעים בכלל שיש קליינטים שמוכנים לשלם פרימיום על בשר כזה (כולם מוכנים לשלם יותר על סטייק אנטריקוט גראס פד, אבל בעגל יש עוד 400 קילו בשר שהם לא אנטריקוט... ועוד לא המציאו את העגל שכולו עשוי אנטריקוט).
ועדיין, אני חושב שיש מקום וישנה אפשרות לגדל בארץ גם מידה מסוימת של בשר גראס פד. ייתכן שבשר "גראס פינישד" (Grass finished) שהוא מבוסס על עגלים האוכלים עשב כשלושה שבועות לאחר המפטמה, הוא פתרון פרקטי יותר בארצנו. בשר כזה יהנה מכל הטעם של גראס פד, מתוספת האומגה 3 ועדיין יהיה יותר כדאי למגדל ויותר פרקטי בהתחשב במגבלות מזג האויר של ארצנו. בשר כזה יהיה עונתי (סוף החורף), יקר (לדעתי 150-200% יקר יותר מבשר טרי "רגיל"), מועט וכנראה בהזמנה מראש.

אני בעד לנסות לשכנע מגדלים לנסות זאת ולראות אם באמת יש ביקוש והצדקה כלכלית.
ובינתיים אני בעד להמשיך לאכול בשר מקומי ולהתעקש על גידול נאות, תנאים תברואתיים ושקיפות של מגדלי הבקר ובתי המטבחיים בארץ. 

מה אתם חושבים? 
הייתם קונים בשר גראס פד תוצרת מקומית גם אם זה היה עולה לכם יותר? (תגובתכם תסייע לשכנוע את המגדלים...)


By מר קדמוני with 35 comments

ביער, ביער, ביער נלקוט נלקוט (פטריות)

החורף כבר מזמן כאן, ובשקט בשקט מתחת לעצים, בחורשות וביערות מציצות להן פטריות.
הבוקר יצאנו, שני גברים, ילד וכלב אל היער שמאחורי הבית. איש איש וסלסילתו, איש איש ואולרו בכיסו.
אחרי 20 שניות הילד כבר צעק "הנה" ואחרי עוד 20 כבר הסנוניות הראשונות החלו למלא את הסל.
הכלב כשכש בזנב והריח את הפטריות בידענות.

חורשת אורנים מעורבת באלונים, במדרון צפוני, מוצל וסבוך - פוטנציאל הפטריות הוא גבוה מאוד, אפילו שכבר עבר כמעט שבוע מאז הגשם האחרון.
פטריות הן מאכל נפלא.
בתנאי שהן לא רעילות.
ליקוט פטריות זה משהו שלא עשיתי מאז הייתי בן 10. אז אני זוכר אותנו נוסעים ביום גשם בסובארו הישנה של אבא שלי למרומי הכרמל, ומחפשים אורניות בבוץ ובגשם, ומלאים התלהבות ילדים וקור כלבים כשמצאנו את כמה אורניות ענק צהובות. הזכרון ההוא נגמר בזה שאבא שלי הכין חביתת ענק עם שמונה ביצים מהאורניות (זה המקסימום שהוא יודע לבשל) ונאלץ לאכול את כולה לבדו אחרי שאנו, הילדים, עיקמנו את האף. אמא שלי לא אהבה את הבוץ. חוץ מזה היה כיף...
מאז עברו יותר משלושים שנה והבוקר כאמור חזרתי אל היערות, אל הבוץ, אל ריח האורנים וגם אל האורניות.
בחורש שלנו גדלים, כך מסתבר עשרות סוגים של פטריות. קטנות וגדולות, ספוגיות ופטריות-דפים, פטריות עצים ופטריות קרקע, מאכל ורעל, טעימות וסתמיות. מכיוון שחלק לא מבוטל מהפטריות הן רעילות מאוד מאוד, חשוב ביותר להבין מה מלקטים, איפה ואם לא בטוחים ב 1000% פשוט לא לאכול. אז נא לא לעשות שטויות. 

הפטריה הנפוצה ביותר הבוקר היתה "נטופה ערבה" שהיא פטריה דפים לא קטנה בכלל, בצבעי תפוז חיוור, המבצבצת תחת האורנים. יש יפות ורעננות, ויש גדולות ועייפות. אנו רוצים את הצעירות.
נטופה ערבה

איתה מצאנו גם מעט אורניות רעננות וטריות. אורניות טובות בעיקר כשהן קטנות, מוצקות ובהירות. אחר כך הן סופחות לחות ונעשות סמרטוטיות. לוותר. רגע לפני שחזרנו מצאנו מסתתרת תחת סלע חריפית ורודת רגל, שהיא פטרייה פשוט יפה מכדי להיות אמיתית, אבל לא טעימה במיוחד. ראשה ורגלה בצבע יין ורדרד, ותחתיתה לבנה.
חריפית ורודת רגל, שהגיחה ישר מסיפורי סינדרלה

מצאנו גם פטריות לא אכילות רבות כמו "קשקשנית פחומה גדולה" (בחיי, זה לא כינוי למורה ביסודי, זו פטרייה) ועוד רבות קטנות כמו פטריית האיצטרובלים ועוד ועוד.
קשקשנית
באתר המצוין לחובבי הפטריות בישראל מציינים כי כל פטריית יער כדאי לבשל במים (גם אם די בטוחים בזיהוי), ולשפוך את המים ולא לאכול טרי, במנגנון בטיחות.

לא סגור מי היא, אבל היא יפה (לא אוכלים!)

 חזרנו עם סל מלא פטריות כל אחד

סל הבריאות שלי
 מה עושים עם כל הפטריות האלה אתם שואלים?
אפשר לעשות דברים רבים: לבשל, לטגן, לכבוש, לייבש וקצת מכל דבר גם.
כאמור את הנטופות הערבות בישלתי במים 10 דקות ושפכתי את המים. את אלו שנשארו חילקתי לכמה קבוצות.
קבוצת הצעירים נכנסה למחבת עם הרבה חמאה ואורניות (שכבר טוגנו, כי האורניות מפרישות הרבה נוזלים בטיגון וכדאי לאדות אותן קודם), ויחד עם הנטופות קיבלנו תבשיל ממש "בשרי". הבשר של הנטופה מרגיש כמו טופו או בשר עוף, והטעם שלה עדין.
קבוצה ב' הלכה למחזור: היא הוסיפה צבע, טעם וטוויסט למעורב לב בקר ששכב במקרר מלפני כמה ימים. קיבלנו לב מלא רגש.


קבוצה ג' הלכה לתחמיץ וכבישה. את הרעיון קיבלתי מהספר של שרי אנסקי (המטבח של שרי אנסקי, ואולי אכתוב עליו פעם, יש שם כמה רעיונות טובים). אז חיממתי מים, חומץ ומלח ולצנצנת מעוקרת שמתי את הפטריות המבושלות כבר, יחד עם עלי דפנה, פלפל, הרבה שום והרבה שמן זית, ושפכתי פנימה את תערובת המים והחומץ. האמת שכבישה לא אמורה להתחיל בבישול, אבל אני מקווה שיצא טעים. נדווח עוד כמה ימים...

שבת שלום, ובתיאבון

By מר קדמוני with 8 comments

למה אנחנו אוכלים כמו שאנחנו אוכלים?

הי חברים וחברות,
המאבק בין אדם למשקלו הוא אחד המאבקים האיומים, המייסרים והמתסכלים של העת החדשה. מלחמות "רגילות" עם חרבות או רובים היו מאז ומעולם, אבל מלחמות המתרחשות במטבח, הקורות רק בין האדם לבין עצמו, מלחמות בהן אין אף אויב שאינו נמצא במראה, אלו הן מלחמות חדשות לגמרי. העולם המערבי ותזונתו הלקויה המציאו אותן, וגזרו על עצמן ועל רוב האנושות ג'יהאד עולמי וניצחי: האדם מול משקלו. האשה מול הראי. הפה מול הטלפיים.
אנחנו, שוחרי התזונה הקדמונית, כבר ניצחנו את המלחמה הזו. ממקומנו ביציע אנו מתבוננים על ההמונים הנלחמים בשדות הקטל הנצחיים של הדיאטות המודרניות, ונותר לנו רק לצקצק בשפתיים ולומר לעצמנו: ראבאק, לא חארם?
אנו כאמור, יודעים ששמירה על תזונה ללא דגנים, סוכרים ושמנים תעשייתיים מביאה בקלות להרגשה מצוינת ולמשקל תקין, ללא מאמץ וללא מלחמות. אבל שאלת השאלות היא למה זה עובד? מהי כיפת הברזל של התזונה שלנו שמנצחת את טילי הבורקס ופצצות הסוכר שנוחתות על ראשינו השכם והערב?
מדוע תזונה מסוימת, מערבית, מעודדת עלייה במשקל, צבירת שמן, תחושת רעב וכשלון בדיאטות ואילו תזונה קדמונית מעודדת משקל תקין ותחושה עירנית ולאורך זמן? (כתבתי כבר על העובדה שכל הדיאטות מצליחות בטווח הקצר. השאלה היא מה קורה ביום שהדיאטה "נגמרת").
אז האמת היא שמנגנוני צבירת השומן, השבע והרעב של גוף האדם אינם מובנים די הצורך. המחקר הרפואי מציע תיאוריות שונות ומשונות, אך ישנה הסכמה כי המנגנונים עצמם עדיין מורכבים מכדי לציירם באופן מופשט ומוחלט. רמות האינסולין לבדן אינן מספיקות כדי להסביר את המורכבות האנושית, ומדוע לאנשים מסויימים קל יותר להשיל או לצבור משקל לעומת אנשים אחרים.
סטפן כותב הנושא כבר שנים אחדות ומצאתי לנכון לקחת את הסדרת הפוסטים האחרונה ולעשת מעט סדר בתיאוריה, וגם מעט לפשט אותה. אני חושב שבמקרה זה הפשטה אינה לשם ה"חיפוף" אלא להצגה של גורמים משפיעים עקריים ידועים, מתוך הצהרה ברורה שזוהי רק חלק מן התמונה ועדיין רב הנסתר על הגלוי.
להלן שלושת הגורמים העקריים המעורבים בכמה קלוריות אנו מכניסים לפה בפועל:





תקצר היריעה להסביר את המערכת הזו לפרטי פרטיה, אבל פטור בלא כלום, אי אפשר.
שמירה על יציבות המערכת: הגוף האנושי, כמו גם של כל החיות בטבע, שואף להומאוסטזיס. למצב קבוע, יציב, לשמירה על המערכת במצבה הנוכחי. הגוף מתנגד באופן טבעי לכל דיאטה, הן של עליה במשקל והן של ירידה במשקל. למעשה, עד כדי כך הגוף יעיל בזאת שהוא מאיט את כל חילוף החומרים בגוף כשהוא מזהה הרעבה, ומאידך הוא מזרז את חילוף החומרים במקרה של האבסה. ממש כך. אנו שורפים פחות קלוריות במנוחה במצב של צום ממושך ויותר קלוריות במצב של אכילת יתר.
שמירה על המצב הנוכחי של הגוף הוא פונקציה של מסת השומן שלו אבל גם של רמת האנרגיה הנצרכת. מי שעושה יותר פעילות גופנית הגוף שלו "דורש" עוד קלוריות כדי להשאיר את מאגרי המזון והשומן באותה הרמה ולא להגיע לחוסר. זה מעורר את מנגנוני הרעב המאותתים לנו "חומד, הגיע הזמן לאכול משהו".
לכן ירידה במשקל היא תמיד מאבק מול הגוף להשאר באותו המשקל ולכן דיאטה יעילה לאורך זמן תהיה איטית ומבוקרת (ולא, חלילה דיאטה כמו "הורמון ההריון" המעיפה את הגוף למצב חדש ללא הסתגלות, מה שמבטיח חזרה מהירה למשקל הקודם ברגע שמפסיקים את סמי ההרזיה)
מנגנוני שבע ורעב: כאן נכנסת הביוכימיה במלוא עוצמתה. יש מגוון רב של חומרים אקטיביים המעודדים את תחושת הרעב ואת תחושת השובע שלנו וזה תלוי בעיקר במזון אותו אנו אוכלים: למשל חלבון ומזון דחוס אנרגטית (שומן) מעודדים תחושת שובע. כך גם סיבים. אבל גם החומרים המופרשים על מנת לפרק את המזון משפיעים על מרכזי המוח ועל הפרשתם של הורמונים נוספים האחראיים בין היתר על תחושת השבע. אינסולין למשל ידוע כמעודד שחרור של לפטין, האחראי בין היתר על תחושת השובע (יותר לפטין=יותר שבע). לכאורה אכילת מזון המועדד הפרשת אינסולין (בגדול, אלו פחמימות) תביא לשובע מהר יותר אבל בפועל לפטין הוא הורמון ממזר. בדיוק כמו באינסולין, גם פה, כאשר יש אכילת יתר לאורך זמן משחררת יותר לפטין ונוצרת "עמידות ללפטין" הגורמת למעגל קסמים של עודף אכילה כדי להגיע לאותה תחושת שובע (הערה: כלל תפקידיו של הלפטין אינם ידועים כל צרכם, אבל אנו יודעים שהוא בין היתר מעורב בצבירת שומן ובניצול שומן. אולי בהזדמנות נכתוב עליו יותר. חומר מרתק).
מנגנוני תגמול: כאן נכנס פרויד הקדמון. בעולם קדמוני האדם נאבק תמיד על שרידותו ומשאבי המזון היו תמיד בחוסר ולכן יש לנו נטייה טבעית, מולדת להעדיף מזונות מסויימים: מזונות אלו נותנים לנו תגמול גבוה ולכן אנו אוכלים מהם יותר כאשר הם בנמצא. משפחות של מזונות מתגמלים הם: מתוקים, שמנים, לא-מרים, מלוחים, דחוסים קלורית, עמילניים. גם המגוון של המזון מתגמל. לא במקרה מזון תעשייתי ומהיר תמיד יהיה עשיר במלח או בסוכר, ועשיר בעמילנים ובשומן (הדוגמא הקלאסית מכולם הוא צ'יפס עם קטשופ, שרוב האנשים לא יכולים להפסיק לאכול אותו בדיוק בגלל זה - הוא מסמן ווי על כל הרשימה של הפרמטרים המעודדים תגמול: מליחות, שמן, עמילנים ואפילו המתיקות עם הסוכר שבקטשופ).
כל אחד מקודקודי משולש זה עומד באינטראקציה עם שני החלקים האחרים ולכן אי אפשר לבודד "סיבה אחת" לשמירה על משקל תקין אלא התבוננות מערכתית כוללת על סוג המזון, עיתוי אכילתו, גיוונו, רמת הפעילות, ועוד ועוד.

אז איפה אנחנו מול המשולש הזה?
אם אנו מבקשים לרדת במשקל אנו צריכים להתייחס לכל המכלול של המנגנונים המעודדים אותנו לאכול מעבר לנדרש.

  • נתחיל בהבנה כי המערכת שלנו שונאת שינוי ולכן יש לאפשר לגוף להתרגל לשינוי תזונתי ולרדת לגוף במשקל בהדרגה, בקצב שלו. לאחר הפסקת צריכת רעלים ומזונות רעים, הגוף שלנו ימצא בקלות את נקודת האיזון הנכונה והטבעית שלו, ללא שמני מיותרים.
  • נבחר לאכול מזונות שלא משבשים את מנגנוני השבע והרעב. מזונות עתירים בסוכר ופחמימות יעודדו רמות גבוהות של אינסולין לאורך זמן ורמות גבוהות של לפטין, מה שיגרום לתחושת רעב מתמשכת. אנו הוצאנו את הדגנים הסוכרים מהתפריט!
  • לא נאכל מזונות המעודדים דלקתיות. דלקתיות משבשת את שחרור הלפטין והוא עצמו (ברמות גבוהות) מעודד דלקתיות. לא נאכל שמנים תעשייתיים עשירים באומגה 6.
  • גם עיתוי האכילה משמעותי. אכילה בהפסקות או צום לסירוגין תבטיח רמות אינסולין נמוכות יותר ורגישת גבוהה יותר של הגוף לאכול - תחושת שבע מהירה יותר ופחות תחושת רעב. כמעט כל מי שעובר לתזונה קדמונית מדווח מהר מאוד על הפחתת תחושת הרעב ועל היכולת לפעול ביעילות לאורך זמן בלי כל נשנושים.
  • אם הדגש הוא על ירידה מהירה יחסית במשקל (ואני לא ממליץ על כך), נבחר לאכול מזונות שמקנים תגמול נמוך. כן. אם אתם רוצים לרדת במשקל מהר, יחסית, תאכלו אוכל פשוט, משעמם, חדגוני ומועט במלח עמילנים. התגמול הוא לא רק פונקציה של המזון הבודד אלא של המזון בקונטקסט של כלל האוכל שלכם. לחזור על אותן ארוחות שוב ושוב מייצר פידבק חיובי נמוך. לא במקרה דיאטות חדגוניות מצליחות תמיד בטווח הקצר (דיאטת לחם, דיאטת כרוב, דיאטת אבטיחים, דיאטת תפוחי אדמה וכדומה - כל מזון שנאכל כבודד ייצר אחרי כמה ימים תגמול שלילי. פשוט כי נמאס). מאידך, תזונה המבוססת על מזון אחד מאוד רעה ולא מספקת לכן אם אתם רוצים תזונה לא מתגמלת פשוט תאכלו ארוחות שלמות (בשר עם ירקות למשל), אבל את אותו המנה בדיוק לאורך מספר שבועות. מהר מאוד תגלו שאתם אוכלים פחות. הרבה פחות.
  • נעשה פעילות גופנית. דאאה.
  • נכבד את הגוף שלנו. ניתן לו את המזון הטבעי לו, בעיתוי הטבעי, וניתן לו את הזמן שלו. לגוף שלנו יכולת מופלאה לשקם את עצמו והוא המכונה המשוכללת והמופלאה ביותר בטבע. צריך רק להתנהג אליו בכבוד הראוי. למנוע ממנו רעלים, למנוע ממנו מזון תעשייתי ומעובד, ולספק לו מצרכי מזון מעולים מן הטבע.
האם ירדם במשקל עם המעבר שלכם לתזונה קדמונית? 
האם אתם שומרים על משקל תקין מאז?
ספרו לנו! 
זה המקום להזכיר כי כדאי מאוד לספר את הסיפור האישי שלכם במאגר העדויות שלנו, שכולל כבר יותר מ 50 איש ואישה אמיצים ומצליחים שמשתפים את העולם עם ההצלחה שלהם! בואו לקרוא. ואז לשתף. 

By מר קדמוני with 24 comments

גרנולה קדמונית לשבת בבוקר

אנשים רבים מתקשים במעבר לתזונה קדמונית לא רק בגלל ההכחשות שלהם אלא פשוט כי הם לא מסוגלים לדמיין את עצמם ללא דגני בוקר.
נו מילא.
גם הילדים דורשים לפעמים. אז עשיתי.


הפשלתי שרוולים ועשיתי גרנולה משלי. אחרי שהתבררה כהצלחה גדולה עשיתי עוד כמה ניסיונות אבל תמיד חזרתי לאותו הכוון, ואיתכם המסקנות.
באופן קוסמי בדיוק ביום בו עשיתי את הניסוי הראשון שלי במדעי הגרנולה, ורד לב פרסמה מתכון משלה אבל מכיוון ששלי בכל זאת קצת אחר, אני מפרסם אותו כאן וממליץ לכם לנסות ולהתנסות ולראות מה מתאים לכם יותר (או גרסת ביניים משלכם).
מי שכבר מכיר אותי יודע שבמידות מדויקות אין לי מושג. אני פשוט שופך עד שנראה טוב. בכל מקרה, תשמרו את העסק פשוט פשוט ואני בטוח שיצליח בקלות.
מצרכים:

  • קוקוס טחון - בערך 400 גרם
  • אגוזים שונים: חופן לוז, חופן מקדמיה, חופן אגוזי מלך, חופן שקדים, עדיף מולבנים
  • קצת זרעי דלעת
  • אפשרי קצת חמוציות ללא סוכר או ענבים
  • כף סילאן וכף דבש (לבחירתכם או שילוב כזה או אחר, אפשר גם אגבה)
  • שתי כפות שמן קוקוס - אפשר אבל לא חובה

ולעסק:
מחממים תנור ל 170 מעלות - עוד שלוש דקות נשתמש בו.
את האגוזים קוצצים במעבד מזון
במחבת ממיסים את שמן הקוקוס, הסילאן והדבש (אם הם נוזליים אז לא צריך)
שופכים את כל המרכיבים היבשים לקערה גדולה (מבחינת פרופורציות רוב הנפח צריך להיות הקוקוס הטחון)
מוסיפים פנימה את הסילאן-דבש-שמן קוקוס ומערבבים היטב היטב.
 עם כף משטחים את התערובת על תבנית התנור, עדיף על נייר אפייה
מכניסים לתנור החם ומשגיחים היטב היטב.
אחרי כמה דקות העסק מתחיל לקבל צבע זהוב-חום. להוציא ולערבב. להחזיר.
לעמוד ליד התנור ולהשגיח, אחרת העסק יקדיח.
עוד שתיים שלוש דקות ולהוציא.
זהו. מוכן.
להתאפק שיתקרר, אחרת תקבלו כוויה בלשון. קוקוס נוטה להיות חם מאוד. מניסיון.

שימו בקופסה אטומה היטב ותקוו שהתכולה בצנצנת תחזיק מעמד יותר מ 24 שעות לפני שתתחסל סופית.

גרנולה כזו היא בעיקר שומן, ויש לה מרקם מתפצח וקריספי, היא טעימה וקל לקחת אותה לבית הספר או לעבודה.
היא הולכת מעולה עם שמנת חמוצה. גם עם יוגורט עבה.

שבת שלום. 

By מר קדמוני with 10 comments

מרק תרד-קוקוס כיפי שכזה

החזאים אומרים שסוף השבוע הקרוב הולך להיות חורפי וגשום, ושהכנרת עומדת לשבור את שיא המפלס של עשרים השנים האחרונות! (וזה בעיקר כי סוף סוף הקטינו את כמות השאיבה ממנה ולא בגלל שהגשמים התחילו לרדת פתאום).
יופי היי.
כך או אחרת, חורף הולך טוב מאוד עם מרקים, והנה אחותי הבכורה, שעברה לא מזמן גם היא לתזונה קדמונית, שלחה לי מתכון חדש פרי-תרוודה, והוא הולך בדיוק כך:
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אהלן אחי,

כבר המון זמן שוכבים אצלי בארון ובפריזר שני דברים: בארון פחית של קרם קוקוס ובפריזר חבילה של תרד קפוא (נדמה לי שקוראים לזה "מדליוני תרד").
מאז שהתחיל להתקרר אנחנו בעניין מרקים בערב ואתמול החלטתי שהגיע הזמן לעשות משהו עם התרד והקוקוס, הפשלתי שרוולים והופה היי.
בסיר אידיתי 2 בצלים גדולים חתוכים לקוביות גסות, הוספתי כמה שיני שום פרוסות ואח"כ הכנסתי 2 או 3 (לא זוכרת) שומרים חתוכים גם הם לקוביות גסות.
נתתי לעסק להתאדות עם מכסה סגור כדי שהנוזלים ישארו בפנים וכשהעסק התרכך קצת הוספתי את התרד.
שוב- אידוי במכסה סגור ובחישה מדי פעם.
אח"כ הוספתי פחית של קרם קוקוס ותיבלתי עם מלח, מלא פלפל שחור וקארי. נתתי לעסק לשבת קצת, הוספתי מים, הרתחה ועוד בישול קצר על אש קטנה וזהו- פיצוץ.

גם בריא, גם פשוט, גם טעים וגם מחמם

טעם טוב נשאר במשפחה.

האם אתם משלבים חלב קוקוס במרקים שלכם?
ספרו לנו איך.

By מר קדמוני with 6 comments

על יכולת ההכחשה האנושית (מחשבות על תהליך הריפוי)

לאחרונה מספר איטראקציות עם חברים וקרובים הזכירו לי עד כמה גדול הפער בין התחושות הפיסיות של אנשים לבין הכחשתם את מצבם או שמא עלי לומר: בין מצבם הפיסי לתחושתם אותו.

נפתח בכמה אנקדוטות מהשבוע האחרון
אמש קיבלתי מייל מבחור צעיר בשם זיו שמתכתב איתי כבר למעלה משנה. הוא חולה בקוליטיס כיבתי כבר ארבע שנים. זוהי מחלה אוטואימונית קשה. הוא טופל בכדורים חזקים והתזונאית שאליו נשלח על ידי הרופאה אמרה לו להוסיף עמילנים וקורנפלקס "מלא". אחרי שלוש שנים של סבל נורא הוא התגלגל לבלוג הזה, שינה לפני כשנה את התזונה לקדמונית (וההיפך הגמור מהמלצות הרופאים והתזונאים) וכאמור אמש הגיע אלי מייל ממנו שאומר:
"התחלנו את השיחה הראשונה בזה שיש לי קוליטיס כיבית ואני בצבא. המצב לא היה פשוט בכלל,  התרופות גם בקושי עזרו לי.... כרגע אני במצב שהרופא אמרה לי "הבדיקות מצויינות והמחלה ניראה שנעלמה ואפילו אני רוצה שתתחיל להוריד את התרופות בהדרגתיות...."
לעומתו יש לי ידידה צמחונית אדוקה עם קשיים בריאותיים משמעותיים ביותר. גם איתה דיברתי על הנושא לפני כשנה לאחר שפנתה אלי בשאלות. ושוב קיבלתי ממנה אות חיים השבוע, מספר שמצבה המשיך להדרדר והיא על סף אפיסת כוחות, בבריאות ירודה ביותר. היא חזרה על אותן השאלות, קיבלה את אותן התשובות, ואמרה שהיא מבינה אבל עדיין לא החליטה אם לנסות שינוי תזונתי (דיונים בפייסבוק ובפורומים צמחוניים שונים מראים עד כמה התופעה הזו נפוצה ועד כמה היא מטואטת תחת השטיח הווירטואלי). סיפור דומה אבל אחר הוא  של אדם בן 60 שאני מכיר היטב ושסוחב עליו היסטוריה הורית של אלצהיימר וסוכרת וגם 30 קילו מיותרים לפחות. לא צריך תואר שלישי במדעי הטילים כדי לנחש שבמורד הדרך אורבות גם לו סכנות דומות מאוד, אם לא זהות. אבל מבחינתו "הכל כרגע בסדר". אמנם הרופא המליץ לו על שינוי תזונתי וספורט, "אבל הוא ממליץ את זה לכולם". שינוי הוא לא רלוונטי מבחינתו כרגע.

אלו היו אנקדוטות על מנת להמחיש את העניין העיקרי שהפוסט הזה עוסק בו: מדוע יש אנשים שעושים שינוי וחווים הצלחה ואילו יש הדבקים בקרנות המזבח של התזונה הגרועה שלהם, גם כשכל הסימנים מעידים שיש בעיה.

יש לי לא מעט חברים ושכנים צמחוניים,
יש לי לא מעט קרובים וחברים עם עודף משקל קיצוני,
יש לי קרובה וחברים עם מחלות אוטואימוניות קשות,
יש לי קוראים רבים שכותבים לי לעתים קרובות עם עדויות כאלו ואחרות.
יש לי גם חבר ערבי.
כל החברים הללו (חוץ מהערבי) התייעצו איתי בשלב כזה או אחר על התזונה שלהם, בהקשר של בעיות בריאותיות קשות. האחד סובל מסוכרת, האחת מעייפות כרונית קשה מאוד, האחרת מרמות ברזל נמוכות מאוד. חלקם יישמו ועברו לתזונה קדמונית וחלקם לא יישם דבר מהמלצותי. חלקם אימץ את התזונה הקדמונית לאחר סבל ארוך וממושך, וחלקם עדיין לא עשו עדיין כל שינוי תזונתי. הייתי זוקף זאת לחובת יכולת ההסברה שלי, אבל אני חושש שעל פי רוב השליח היה דווקא בסדר (ככל שאני יכול להעיד על עצמי). הבעיה היתה שהשומע או השומעת לא בחר לעשות שינוי.
אז ניסיתי להבין מדוע. למה אנשים מסויימים עושים שינוי ואחרים נמנעים ממנו? למה יש אנשים העוברים שבעת מדורי גיהינום ועדיין לא מוכנים לנסות אלטרנטיבה, ולמה יש כאלה המגיעים לבריאות מצויינת גם בלי דרך החתחתים הזו? האם זה רק מזל או שיש משהו אחר?

אז כדי להבין יותר לעומק ניסיתי למפות את הכרוניקה של תהליך השינוי הטיפוסי:

  1. לאדם מופיעה בעיה בריאותית חמורה (למשל עייפות קשה, סוכרת, מעי רגיז, מחלה אוטואימונית - you name it)
  2. כשזה לא עובר, אחרי חודש או חודשיים, הוא הולך לרופא. הרופא נותן תרופות וכדורים חזקים. הבנאדם מנסה שלושה חודשים אבל מאומה לא עוזר.
  3. האדם מרגיש שהוא תקוע עם בעיה רפואית קשה שמשפיעה דרמטית על איכות חייו, אז הוא מתחיל לתהות האם ניתן לזהות את הסיבה לבעיה ואולי אף לטפל בה "באמת". הוא פונה למטפלים אלטרנטיביים ומשלם ממון רב כדי לשתות פרחי באך, ללגום תמציות הומאופטיות, להדקר ממחטים סיניות, לעבור שיאצו ורפלקסולוגיה ביבשה ובמים, לסחוט מיץ נבט חיטה ועוד ועוד תרופות "בדוקות" שלא עובדות במקרה שלו. כך עוברים עוד שישה חודשים אבל דבר לא עוזר.
  4. האדם חושב פתאום, ברגע של הארה הבאה מייאוש עמוק: ואולי זה הכל קשור לתזונה שלי?
  5. הוא חוזר לרופא עם השאלה הזו, וזה מהנהן קצרות ושולח אותו לדיאטנית ששולחת אותו לאכול יותר דגנים מלאים ועוד עמילנים וכמובן כל שלוש שעות, והכי חשוב להפחית בשומן.
  6. עוברים עוד שלושה חודשים אבל המצב הרפואי רק מחמיר. ידידינו הוירטואלי כבר שנה בתוך הבעיה הרפואית והוא כבר כמעט ושכח איך זה לחיות חיים רגילים, ללא הבעיה.
  7. דרך מקרה הוא מגיע אלי או לבלוג אחר בנושא או לקבוצה בפייסבוק או לסתם ידיד שזורק מילה. במייל, בשיחת מסדרון, בשיחת טלפון, ברחוב, בתגובה. אני ממליץ לו לערוך בדיקות דם שוב, ומיד לנסות חודש ללא רעלים (דגנים, סוכר, שמנים תעשייתיים) ולאכול הרבה אנרגיה בריאה (חיות, שומנים וירקות) ולראות מה הולך.
  8. זה נשמע לו הגיוני אז הוא מתייעץ עם הרופא ועם התזונאית ועם ידידיו ואוהביו וכולם אומרים לו שישכח מהשטות הזו. שזה "מסוכן", שזה "לא מאוזן", שזה "לא מגובה מחקרית", שזה "אופנה", שזה "קשה מדי", שזה "לא פרקטי", שזה "יקר מדי". ההתלהבות עוברת והוא מחליט לשים את העצות בצד.
  9. עוברים עוד שישה חודשים. סבל. הוא כבר בדיכאון עמוק. שנתיים חולה. אין שביב אור בקצה המנהרה. 
  10. בלילה אחד, עמוק לאחר חצות, כשאף אחד מבני ביתו לא רואה, הוא שוב שולח לי מייל שנפתח במילים: "זוכר אותי? אז רציתי לומר לך שהחלטתי לנסות את ההמלצות שלך..."
  11. לאחר כמה חודשים הוא שולח לי מייל נוסף, כדוגמת זה שצוטט למעלה. שעיקרו: תודה רבה. אני בריא/במקום אחר/מרגיש הרבה יותר טוב. במקרים נדירים מאוד אני מקבל בנוסף לתשבוחות והעדות על ההרגשה הנהדרת גם שאלות על "איך לא עולים במשקל" או "איך מתאימים את התפריט להוצאות" ועוד - שאלות של אנשים שכבר גילו שהתזונה הקדמונית עושה להם טוב בכל המדדים, אבל רוצים לטייב את התהליך ואת התוצאות למטרות שלהם.

מהן המסקנות:
  • כשם שהצורך הוא אבי ההמצאה כך המצוקה היא אם השינוי. על פי רוב, ללא מצוקה, אנשים לא עושים שינוי תזונתי (למעט מעטים אמיצים וסקרנים שהאינטלקט שלהם הוביל אותם לגלות אלטרנטיבה). אבל כפי שאתם רואים המצוקה לבדה אינה מספקת. לדאבון לב נדרש אצל לא מעט אנשים כשלון חוזר ונשנה כדי שיעזו לשנות את הדפוסים ההרסניים של התזונה שלהם.
  • אם מתבוננים על הרשימה לעיל אפשר לראות שיש ממנה "נקודות יציאה" רבות. אפשר לעשות שינוי תזונתי כבר אחרי סעיף 1 ולא להתגלגל עוד שנתיים אצל ידעונים, מנחשים וקוסמים רק כדי לגלות שמצבך נותר רע כשהיה. האמת שאפשר ונכון יותר לעשות שינוי תזונתי כבר לפני סעיף 1, אבל לצורך זה נדרשת מאנשים מידה רבה של נחישות, אמונה ואומץ. רוב רובם של האנשים טומנים את ראשם בחול, ומעדיפים לא לעשות מאומה כל זמן שפטיש החמישה קילו של המציאות לא נחת להם על הראש. מסקנה: תפסיקו לשקר לעצמכם. אם אתם במשקל עודף חריג - יש בעיה, גם אם רמת הסוכר בדם מראה נתונים "נורמליים". אל תחכו שתיפול הפצצה האטומית, תעצרו את מרוץ החימוש עכשיו.
  • אצל אנשים רבים מדי ביצוע שינוי תזונתי הוא תהליך חברתי, וכולל קבלת "אישורים" ממובילי דיעה שונים. מכיוון שחלק הארי של יועצי התזונה  - הפורמליים והבלתי פורמליים - לא מבינים מאומה בתזונה (סליחה, אבל זה כך), הם שופכים מים קרים על ידי השואל וביצוע השינוי נדחה עד להודעה חדשה. מסקנה: ותרו על דעת ה"מבינים". לכו עם הלב שלכם ועם ההרגשה שלכם. 
  • רופא הוא לא אלוהים. על פי רוב הוא מבין בריפוי אבל לא במניעה וודאי שלא בתזונה. שווה תמיד לזכור.
  • לפני שפונים לאלטרנטיבות, תתחילו עם הבסיס: עם התזונה שלכם. למי שזה עושה טוב תמיד אפשר להוסיף מחטים, שיקויים, פתיחת קלפים או תקשור עם יישויות. אבל מי שרוצה להיות בריא,  אני ממליץ לוותר על הממבו-ג'מבו וההוקוס פוקוס וללכת על בשר וירקות.
  • אל תסמכו על גורמים חיצוניים אלא תרכשו ידע בעצמכם. תקראו. תשאלו. אין אף אחד בעולם כולו שדואג לכם יותר מכם ולכן הרצינות וההשקעה בבריאות שלכם תבוא בעיקר מכם, ולא מאף אחד אחר. זמן הלימוד יהיה הזמן הטוב ביותר שהשקעתם בהשכלה שלכם.
  • אוקיי, אז אתם לא בטוחים שזה עוזר. זה לא ברור. אין מספיק מחקר או כל סיבה אחרת. אבל זה עדיין נשמע לכם הגיוני ויש הרבה עדויות שאומרות שוואללה, יש דברים בגו. אז פשוט תנסו. תתנסו. חודש בתזונה קדמונית לא יהרוג לכם את חשבון הבנק, לא יסתום לכם את העורקים ולא ימנע מכם לחזור לתזונה הנוכחית שלכם מאוחר יותר, אם זה לא יועיל. אבל אל תתנו לספק לשתק אתכם. 
  • שינוי דורש אנרגיה. שינוי דורש אומץ. שינוי דורש נחישות. אלו תכונות יקרות המציאות ולכן חלק גדול מהאנשים מצליחים לגייס אותם רק במצבי מצוקה וקושי. החכמה היא לגייס את התכונות הללו לשרותכם גם ממקום של בריאות ולא של מצוקה. תבחרו לעשות שינוי ולא תאלצו לעשות שינוי.

הבהרה: בפוסט זה לא היתה כוונתי להתנשא, להוכיח, או להגיד "אנו צודקים יותר". וודאי שאיני מוסרי יותר, וכזכור, אינני רופא. אבל החלט יש בכוונתי לעורר מעט דיון, לעודד מחשבה ולנענע את העריסה בה ישנים כמה מידידיי ואולי גם כמה מקוראיי, ולומר בקול גדול: "חברים, תתעוררו".

שינוי הוא תהליך מפחיד, אבל הסיפוק הוא עצום
(תמונת אילוסטרציה מהשבוע האחרון שלנו במדבר)
אז אם אנחנו בענייני דיון - ספרו לנו על התהליך שלכם, על המסקנות שלכם, על התהיות. ואם מתאים לכם, שתפו בספייבוק או בכל דרך אחרת. 

By מר קדמוני with 19 comments

אז מה לוקחים לטיול משפחתי בדרום?

הי חברים, הערב (כמו בשנה שעברה כשהתעוררתי) אנו יורדים לטיול מדבר. הפעם למצוקי דרגות, לכמה ימים של הליכה ושקט של מדבר בחורף.
תענוג.
אז לפני שהאוטו יהיה עמוס לעייפה, חשבתי לשתף בקצת מההתארגנויות הלוגיסטיות לטיול שכזה - בייחוד בתחום הקולינרי. "סתם" מטיילים תוקעים לחם או פיתות והיידה, לדרך. אצלנו יש יותר התארגנות ומחשבה ועדיין טיול מדבר שכזה אינו טריוויאלי.
כשירות לאזרח פרסתי חלק מהמרכיבים על השולחן במטבח, והנה הם, רגע לפני שהם נכנסים לתיק:

אז מה היה לנו כאן?

  • פוייקה כמובן, ובתוכה כבר מחכים ירקות שורש שונים 
  • פירות לנשנושי דרך
  • ביצים קשות - גם כנשנוש וגם כתוספת לסלטים מבושלים מוכנים מראש
  • חמוצים
  • קופסאות טונה וסרדינים בשמן זית
  • אגוזי מקדמיה וקשיו
  • נרות חנוכה (זו העונה)
  • ירקות לסלט
  • חפיסות שוקולד מריר לדרך
  • נקניקים (פשרה, אבל כדאי בטיול)
  • אבוקדו המלך
  • שמנת חמוצה 
  • יין (המבוגרים צריכים להנות מהערבים)
  • כדורי אנרגיה מעיסת תמרים, אגוזים קצוצים וקוקוס - להיט בכל טיול!
  • פריכוני אורז
  • שקיות אשפה (גם כדי להכניס ציוד במעבר גבים וגם כדי לשמור על הנקיון)
  • עוד איזו קופסת שימורים או שתיים לילדים
עוד פריטים שנמצאים מחוץ לתמונה אבל ללא ספק הם חלק אנטגרלי מהציוד והאספקה
  • קופסאות lock and lock שחיוניות לכל טיול (אנו מכינים בהם מראש סלט אורז קר, סלט אבוקדו, סלט תפוחי אדמה, סלט טונה - וכל דבר שכיף לארוחת צהרים בשטח)
  • גזייה, תה, קפה
  • בשר לפוייקה - חלקו עדיין במקפיא, שיהיה טוב גם למחר
  • אורז לבישול
  • שמן זית ותבלינים
  • קרש חיתוך, סכיני עבודה
  • צלחות וסכו"ם חד פעמי
  • טחינה גולמית
מה אין: פיתות, ממתקים, חטיפים, ממרחים וכל הרעל הרגיל.
בואו נשאיר את המדבר נקי.

אחזור לדווח ביום ראשון ובינתיים שיהיה לכולנו חנוכה שמח.


By מר קדמוני with 11 comments

בריאות מהירה לארוחת ערב

זוכרים את רשימת עשרת מזונות העל שלי? יופי, מספר תשע ברשימה היה אצות.
כן, אצות.
בשבוע שעבר קניתי שקית של אצות וואקמה מיובשות. נראה כך:


ואתמול לארוחת הערב אידיתי שני בצלים במחבת רחבה עם הרבה שמן קוקוס
הוספתי פלפל אדום קצוץ,
מעט פלפל חריף ירוק,
ס"מ ג'ינג'ר טרי קצוץ דק,
חצי כרוב פרוס לרצועות,
כוס בערך של אצות מיובשות,
כף רוטב סויה,
פלפל שחור ומלח,
ונתתי לעסק להתאדות יחד משהו כמו רבע שעה

כרוב, אצה וגמבה  הלכו לים. הכרוב טבע. מי נשאר?

הילדים והאשה מצמצו בהפתעה, לעסו ארוכות ואמרו:
"וואללה טעים"

והופ, הנה תוספת צבעונית ומלאת יוד לארוחת ערב.


פשוט וקל.

האם אתם משתמשים באצות במטבח שלכם? כיצד? 
ספרו לנו ושתפו.

By מר קדמוני with 7 comments

חנוכה שמח - מעורב לברושלמי (במקום סופגניות)

רבים מידידיי ושוחרי טובתי שואלים אותי "לב? אתה אוכל לב? אשכרה?? (ומתכוונים לומר: "אתה נורמלי?")
אז כבר כתבתי על כך לא פעם, אבל דומני שהשבוע פיצחתי את השיטה להפוך את הלב למאכל נגיש לכל ילד, טעים, פשוט ובריא ביותר.
נתחיל עם העובדות. אנחנו משפחה של חמישה: זוג קרניבורים, מתבגרת, מתבגר וצעיר. המתבגר וההורים זוללים לב כבר זמן רב, על האש, במחבת, בקדירה או איך שבא. אבל המתבגרת שלי סירבה עד היום ללב בכל תוקף. היא בת 15 ולב נראה לה אקסטרים. "אוף, אבא, למה אתם לא יכולים לקנות אוכל של אנשים נורמליים?" היא שאלה אותי בחצי חיוך כשראתה אותי מפרק את הלב על השיש.

כן חברים, זהו הדבר האמיתי

תאמינו או לא, כמה שעות לאחר מפגן ההתבגרות הזה הגיע המתכון ששבר גם אותה.

הנה אני בא.
קנו לכם לב עסיסי וטרי. 15 ש"ח לקילו. לב שוקל כ 2 קילו, ויוצא ממנו המון בשר (כי אין פחת. זה נטו). 
בשלב הזה אפשר לחתוך חלק מהשומן החיצוני ולחתוך אותו לקוביות שיהיו בקרוב אחלה גריוואלעך (כלומר קוביות שומן מטוגנות). בכלל, השומן של הלב הוא השומן הכי טעים מכל הבקר. לא יודע למה, אבל עובדה.
את הלב חיתכו  לפרוסות בנות 5 ס"מ כל אחת. תקבלו "סטייקים" בעובי של כ2 ס"מ ובאורך של כ 15 ס"מ, אורך הלב. מי שבעניין כשרות יצלה בשלב זה את הפרוסות קלות מעל גריל או אש כדי להכשיר אותן.
את הפרוסות שקיבלתם חיתכו למחצית העובי ("סטייקים" דקים) ואז לרצועות דקיקות. בקיצור, אחרי שהמאכלת תגמור לעבוד תהיה לכם ערימה גבוהה של רצועות דקות באורך כ 4-5 ס"ב, ברוחב סנטימטר ובעובי כמה מילימטרים. 
עכשיו במחבת, על אש גבוהה, טגנו בשמן קוקוס בצל גדול או שניים וגם את הקוביות של השומן, עד שהבצל מאודה היטב.
הוסיפו למחבת את רצועות הלב.
הוסיפו שפע כמון ומעט פלפל שחור. מלח לא צריך.
קדימה חברים, להתערבב טוב טוב

והופ, אחרי עוד חמש עשר דקות של עבודה על אש גבוהה תקבלו קיבלתם מעורב-ירושלמי-שכזה על טהרת הלב.

הבת שלי חזרה רעבה מבית ספר והריח במטבח היה משגע.
"מה הכנת אבא? אני מתה מרעב"
"מותק, זה לב. סורי. מעורבלב שכזה. כולם ליקקו את האצבעות. רוצה לנסות גם?" שאלתי.
היא עקמה את האף אבל הנהנה קלות. בזהירות בזהירות העמיסה טיפונת בצלחת אבל אחרי שני ביסים הזהירות עברה והגברת עברה לצריכה מסיבית.
מישהו צריך עוד הוכחות?

טיפ לאלופים: למחרת המעורבלב כבר לא רענן כמו מיד כשהוא יורד מהאש. פשוט שימו עוד בצל על האש, עם עוד קצת שמן קוקוס וכמון, ותקפיצו את הלב שוב, וקבלתם מעורבלב חם חם מהאש. 
זה טעים כבר אמרנו?

חג אורים שמח! 

By מר קדמוני with 16 comments

לפעמים ריצה היא רק תירוץ

אתמול אחר הצהרים התחשרו ענני סערה בשמים.
רוח חזקה החלה לנשוב, ואני, שנהגתי צפונה בכביש החוף, חשבתי לעצמי שהים בטח מקסים עכשיו, רגע לפני שהסופה האמיתית פורצת. החלטתי לבדוק מקרוב.
במחלף אולגה עליתי ופניתי מערבה, דרך כביש העפר ועד לחניון הדייגים. בתא המטען של הרכב יש לי נעלי ריצה, גופייה ומכנסי ריצה. ירדתי אל החוף ורצתי על קו המים לכוון תחנת הכוח. משהו כמו 2 ק"מ לכל כוון. הרוח נשבה והאויר היה נקי וציפורים נודדות חיפשו מציאות על קו המים. הדייגים כבר מזמן ברחו הביתה והיתה תחושה שהגשם כבר יורד, רק שהוא עוד לא הגיע לאדמה. חצי שעה ריצת תענוג על קו סוף היום.
לפני שנכנסתי לרכב, עצרתי אצל שאולי.
שאולי באווירת ניצחון
שאולי היה 25 שנים דייג בים, אבל עכשיו יש לו פחון על קו המים והוא מכין שם מדי יום בין תשע לארבע, פחות או יותר, צ'יפס, סלט ודגים מטוגנים לדייגים הרעבים החוזרים מן הים. לאורחים שכמוני הוא שמח למכור דגים שקנה באותו הבוקר מהסירות שחזרו.
קניתי לוקוס קטן (קילו) וברקודה מבריקה. שניהם טריים טריים ויפים יפים, ובמחירים סבירים מאוד (110 ללוקוס, 70 לברקודה). שאולי נפנף לשלום ואני נפרדתי מהחוף והמרוחות והנעתי לדרכי.
כל הדרך הביתה לא יכלתי להפסיק לחשוב על הלוקוס ששוכב לו מאחור.
עשר דקות אחרי שהגעתי והמטבח כבר נכנס להילוך גבוה. בתבנית שמתי את הלוקוס עם חמאה ושמן זית, עשבי תיבול טריים שקטפתי בגינה (טימין, מרווה, רוזמרין), וסביב פיזרתי פטריות פורטבלו ושמפניון טריות. מלח ופלפל. כיסיתי את התבנית בנייר אלומניום ונתתי לחבר לנוח בחום המקסימלי של התנור כ 20 דקות.
עד שהוא יצא, חתכתי סלט של עגבניות (אצלנו מכורים לעגבניות השרי-שוקולד), קצת פלפל ירוק חריף, רבע צרור כוסברה, בצל ירוק והרבה לימון ומעל פזרתי עיגולי מוצרלה.

במרכז השולחן

ובצד
כדי לעשות את החגיגה של באבט מושלמת, בטוסטר אובן תחת הגריל השכבתי גם חצאי שומרים, פלפל אדום וצנון לבן פרוסים עם המון שמן זית, מלח ופלפל שחור.
פתחנו בקבוק יין.
השקנו כוסות, אמרנו לחיים ודקה אחר כך כבר ליקקנו את האצבעות.
הבן שלי, שמבין כבר דבר או שניים בענייני אוכל, הודיע לי חגיגית שלטעמו זו הייתה ארוחת הערב המשפחתית הטובה ביותר בהיסטוריה המשפחתית שלנו.
נחת.
ובמקרר עוד נותרה ברקודה נשכנית ויפה, והיום נעשה ממנה חריימה...


בקרוב אצלכם.

By מר קדמוני with 12 comments