אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

למה אנו אוהבים חמישים גוונים של כחול?

הגשם המשונה שנחת עלינו אמש משום מקום העלה בי חיוך וזכרונות קרובים של בוץ ושל שמיכת חורף עבה ומאידך גם געגועים מיידיים לחוף הים.
רק לפני שבוע פתחנו את העונה בים והנה הגשם מרחיק לכמה ימים את הציפיות ואת הנחמה שמציעים הגלים.
לא יודע איך זה אצלכם, אבל עלי הגלים הנשברים מהלכים קסם של ממש.
הים הוא רחב, עמוק ואינסופי (במונחים היבשתיים המצומצמים שלנו), והוא מציע לנו שפע ושלווה, מזון ובטחון אך גם סכנה ואתגר.

שבוע שעבר, ענבר מאלתר גשם בחוף נהריה
מאז ומתמיד בני האדם נמשכו אל חוף הים. קבעו בו את ביתם, הכינו לחופו את סירותיהם, וירדו אליו לדוג, לנדוד או סתם לשחות.
כלי הקרמיקה הקדום ביותר שנתגלה אי פעם שימש להכנת מרק דגים דווקא, כבר לפני 15,000 שנים.
מתי הכנתם מרק דגים בפעם האחרונה?
גם אצלנו, באתרי האדם הקדמון שבעמק החולה נתגלו עצמות רבות של דגים ששימשו למאכל, מתקופות קדומות בהרבה, כ 790000 שנה (כן, 790 אלף). קדמונינו ההם לא השתמשו בחכה, כפי הנראה, אלא עמדו עד ברכיהם במים של האגם הקדמון שהשתרע אז כאן, ושלפו בתנועות מהירות דגים איטיים או אולי השתמשו בקנה סוף מחודד כדי לדקור ולשלות עמו את הדגים - כך או אחרת, הים והמים משכו אותנו, בני האדם, מאז מעולם.

השבוע ביליתי חופשה לחופי הים התיכון ושוב נהניתי מהמראות, מהכפרים שקבעו את מושבם באיזורים קשים לחקלאות והרריים מאוד, רק כדי להשאר בסמיכות לים במקומות בהם הוא שופע דגה.
איני יודע איך אתם מרגישים מול נוף כזה, אבל אני לא יכול לעשות מאומה חוץ מלעצור ולאכול ארוחת בוקר...

בוקר טובבבבב



זה לא שמישהו לימד אותנו שים זה נוף יפה, אלא שמשהו ראשוני וקדמוני בנפשנו מתחבר אל האופק, אל הכחול, אל המרחבים והשקט שמציע הים ואולי גם למיסתורין ולריגוש ולשאלה מה מצוי שם, מעבר לאופק, מעבר לקשת.
משהו במוחנו הקדום מאותת לנו ששם יש מזון, ששם יש חיים, ששם יש הזדמנויות. כשם שהגוף שלנו יודע שבסמוך לים לא נרעב, הנפש שלנו אולי יודעת ששם נמצא גם שלווה ורוגע.
כי דומני שהנוף והמרחב חשובים לנו לא פחות מהמזון הפיסי.
אולי הרתיעה שלנו משכונות צפופות ואפורות לא נובעת מפינוק או סגנון חיים אלא מהתחושה הבסיסית שלחופש נולדנו, שהמרחב הוא הבסיס הטבעי של מין האנושי וכשאנו מצליחים לברוח ולהשתחרר מארבעת הקירות, גם אם זה לכמה ימים, הנפש שלנו מתמלאת מחדש ומתחברת לשורשים שלה ואומרת: או, הגענו הביתה.
לכן אני מאמין שצריך לצאת הרבה לחופש.
לא חייבים להרחיק עד איטליה, מספיק לנטוע אוהל בחוף הים (בהנחה שהגשם המשונה של הבוקר יגמר בקרוב). נצא החוצה ונביט אל השקיעה ונרגיש שהרומניקה נכתבה עבורנו.
לים יש עשרות גוונים של כחול, וכל אחד מהם אומר לנו משהו על עצמנו, אם רק נקשיב.

חג שמח.
דעאל

Share/Bookmark

By מר קדמוני with 3 comments

3 הערות קוראים:

איזה כיף לקרוא פוסט כזה! כל חיי גדלתי ליד הים,אולי בגלל זה אני אוהבת אותו כ"כ.תמיד מרגיע ונוסך שלווה. כשאני לחוצה או מודאגת אני רק צריכה לבוא לים והכל מרגיש פתאום בסדר.אני טסה לקנדה לכמה חודשים וגם שם אגור ליד הים (:

מקסים, תודה! משהו רוחני ויפה, ומאוד קדמוני... גם אנחנו נמשכים כל הזמן לים ליד הבית שלנו, באשדוד, וכשצופים בו מהמרפסת זה עושה טוב... לא ברור בדיוק למה, אבל אתה מנסה להסביר, וזה יפה! תודה!

the eyes need to see the horizon

הוסף רשומת תגובה