אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

סיפור ההצלחה המרגש של מוטי

מוטי ארליך מירושלים שלח לי השבוע את אחד המיילים המרגשים ביותר שקיבלתי מעולם. רגע לפני סכין המנתחים עבר מוטי (אב לחמישה, חרדי, איש מקסים) מהפך! קיראו ושתפו. אולי תצילו עוד מישהו.

****************************

"עשרים שנה אני ודיאט קולה הולכים ביחד לכל מקום. פעם שילמתי 60$ קנס כשעליתי על טיסה עם משקל עודף של 3 ק"ג ורק כשנחתתי שמתי לב שבמזוודה היו ארבעה בקבוקים של דיאט קולה. אם הייתי נתקע בשבת בלי 3 בקבוקים של דיאט. זהו, הלכה השבת.
אבל בקבוקי הדיאט היו הצרה הקטנה שלי. בשנה האחרונה התחלתי לשנוא את השבתות. לראשונה בחיי. לשנוא! פשוט לשנוא! מעגל הדיאטות והשבירות שלו הפכו את השבת למעמסה בלתי נסבלת. כבר ביום חמישי הרגשתי את הכבדות הזו נוצקת לקיבתי כמו גוש בטון. מבטיח לעצמי השבת לשמור על שפיות, אבל כבר אחרי קידוש נשבר אל מול החלה הפריכה וצלחת החומוס. רק בדיעבד אני משחזר שמעולם לא נהניתי באמת ממאכלי השבת, עד להגשת המנה העיקרית, הייתי מסומם מפחמימות, מביט במבט מזוגג אל מנת העוף או השר, עושה טובה - טועם קצת וממשיך להאביס את מעצמי בתפוחי האדמה ואחר כך, כמובן. בקינוחים. אם לא הייתי נירדם מיד אחרי הסעודה הדשנה, עוד הייתי דוגם מהחטיפים והעוגיות אל תוך הלילה. השבתות הלכו והפכו אצלי מיום משפחתי רגוע, למעגל של האבסה עד אובדן חושים, שינה כבדה ומסוייטת, והתקפי צרבת, גזים וקלקולי קיבה שנמשכו עד ליום שלישי.
תמיד אהבתי לאכול, ומגיל עשר הייתי שמנמן. כולם במשפחה אהבו לאכול, מעגלים בלתי פוסקים של דיאטות מכל הסוגים והזנים, שבהם הייתי מתכנס עצוב אל תוך עצמי ומצטמק, ושבירות לא בלתי צפויות שבהם הייתי מתרחב שוב אך עליז ומבסוט הציבו בפני משוואה חד משמעית: אוכל=שמחת חיים. אך בשנים האחרונות מעגל האוכל והדיאטות שלי החל להקצין ולגלוש באיטיות להפרעת אכילה. לאט לאט החלה להיעלם אצלי תחושת השובע. פשוט לא שבעתי! כמו מפלצת מיתולוגית הייתי יכול לשבת ולאכול ולדחוס ולהתפקע. החגורה הייתה נפתחת, הגוף כבד - כבר אין מקום בפנים, אבל היד ממשיכה להגיש והפה ממשיך ללעוס. את תחושת השובע המוכרת איבדתי. מעגלי הדיאטה והשבירה הלכו והתקצרו, עד שהפכו ליומיומיים. מידי יום הייתי קם, נשבע לעצמי שזהו - מהיום אני אתחיל לשמור ולאזן את עצמי ונשבר בצהריים או בערב. גם הרף הלך וירד, כבר לא נזקקתי לאוכל טוב בכדי להישבר, שקית של בורקסים דלוחים וקרים מלפני יומיים - עשו את העבודה מצויין.
לפני שנה, נשברתי. החלטתי שאני חייב לעצור את המעגל ההרסני הזה. גם אשתי, שהתנגדה במשך כל השנים לרעיון, הסכימה איתי שאכן, אין ברירה. אני הולך לעשות ניתוח לקיצור קיבה. לא. לא הייתי השמן האוביס הקלאסי מ"לרדת בגדול". האמת שהייתי וכך גם היום - שמן במידה סבירה, משהו על הסקאלה שבין אופיר אקוניס לאביגדור ליברמן. אבל התחושה שאני חסר אונים מול האוכל, הכריעה את הכף.
לאחר חודשים ארוכים של בדיקות רפואיות מתישות, נקבע לי סוף סוף תור לניתוח, בפגישה עם המנתחת הבהרתי לה שאני נחוש והחלטתי לבצע את הניתוח ולכן כל מקום שיתפנה בכל זמן אני אשמח בהתראה קצרה להקדים את תורי. ואז, באוקטובר האחרון, בטלפון קצר ומפתיע, גיליתי כי התפנה תור וכי בתוך שלושה ימים אני אפקיר את ביטני לסכין המנתחים. לילות ארוכים דמיינתי את עצמי לאחר הניתוח, לא. לא רק רזה וחתיך. הרבה יותר מזה. שפוי. הרגשתי כי אחרי הניתוח אחזור לשפיות. אני אקבל שוב את השליטה על חיי. כבר לא ארגיש חסר אונים וחסר שובע מול כמויות אוכל בלתי נגמרות. ידעתי כי הניתוח ישנה לא רק את גודל קיבתי. אלא, הורמונלית - אני אשבע מהר יותר, אשתוקק פחות לאוכל והתקפי הבולמוס שלי ייעלמו.
ואז, כמו בסרט קלישאות זול, יומיים לפני ה"אישפוז לקראת ניתוח" הייתי בספריה. כבר בחרתי את הספרים וניגשתי לספרנית להעביר אותם במחשב ואז נתקלתי בספר על הדלפק "הסוד הקדמוני" של דעאל שלו. החלטתי לקחת אותו. הייתי נחוש לבצע את הניתוח בכל אופן, כי ידעתי שכל הדיאטות כבר חסרות רלוונטיות אלי ואני אצטרך ללכת לתזונאית העוסקת במנותחים. אבל סתם עניין אותי מה "הפסדתי" לכאורה.
כבר היכרתי את השם, דעאל שלו. קראתי ראיון איתו בעיתון, וגלשתי לא פעם באתר שלו. נפגשתי גם עם חבר שסיפר לי שהוא עושה "פליאו" אפילו ניסיתי למשך מספר ימים את הדיאטה שלו ואכלתי רק דגים, בשר פירות וירקות עד שנישברתי - הייתי בטוח שאין לו מה לחדש לי. אבל באותה לילה הגיעה ההארה. "נפתחו השמיים וראיתי מראות פליאו" קראתי את הספר בשקיקה, מכריכה לכריכה. לא מצליח להירדם, מרגיש את האנדרלין שוצף בגוף שלי. פתאום אני קולט שאני בסדר גמור. אני נורמלי לחלוטין שחי במטריקס תזונתי. כמו במופע של טרומן אני מחליט עוד באותו לילה לצאת אל העולם האמיתי, בכישרון כתיבה נדיר ובגובה העיניים משרטט דעאל בספרו את כל ההיסטוריה של המין האנושי ושל התזונה המערבית. ואני מרגיש איך הוא כותב את ספרו במיוחד עבורי!
תמיד הייתי עסוק במלחמת דיאטה יומיומית, אך מעולם לא עשיתי זום אאוט, כדי להביט במבט מאקרו על חיי ותזונתי. ואת זה עשה דעאל עבורי, פתאום קלטתי שכבר שנים שלא נהניתי מאוכל אמיתי, הטעמים התעשייתיים הרסו את חוש הטעם שלי, כבר איני יכול ליהנות מאגס בשל, אני חייב קינוח שוקולדי מתוק עד בחילה. שכחתי איך זה לאכול סטייק שומני ועסיסי, אני חייב את הלאפה והחומוס והצ'יפס, וקינוחי הפרווה העלובים.
באמצע הקריאה כבר הבנתי שעשרות שנים של מניפולציות תעשייתיות הרסו את קשת הטעמים שלי, אך גרוע יותר הם שיבשו לחלוטין את מנגנון הרעב והשובע שלי. כבר שנים שלא הרגשתי רעב אמיתי, אלא רק חוסר איזון קיצוני כתוצאה מנפילות סוכר דרסטיות . כבר שנים שלא חוויתי שובע אמיתי, בריא, בסיסי, קדמוני. אלא רק תחושת פקיעה ובחילה מבליסה של מזון תעשייתי.
מאז עברו שלושה חודשים. השפיות חזרה לחיי. אני אוכל לשובע. נהנה מפרי מתוק כקינוח. מי ברז קרירים או כוס קפה עם חלב קוקוס מפנקים אותי היטב. עושר בשרים ודגים שבהם כמעט ולא נגעתי מהווים מזון יומיומי אצלי. אני אוהב לאכול, נהנה מאוכל ולראשונה בחיי גם לא מרגיש אשמה או ייסורי מצפון כשאני אוכל. ואני שבע. כמו כל אדם לאורך ההיסטוריה. (והפרה היסטוריה).
שבוע שעבר בחנוכה, הרשיתי לעצמי למספר ימים להתפרע. בבת אחת, כמו בהפסקת פרסומות, חזרתי להיות מוטי הישן והרע. לחמניות לאין סוף עשו את דרכם אל קיבתי בסרט נע ולא נודע כי באו אל קירבי. מהמזווה נעלמו חטיפי השוקולד של הילדים, ותחושות הבחילה וכאבי הבטן חזרו. כמה כיף היה לחזור לשיגרה הברוכה של אוכל אמיתי, של אבוקדו עם מלח גס, בצל ועגבנייה חתוכים דק דק עטופים בשמיכת שמן זית ושבבי שום, צלעות עסיסיות מושחמות בתנור ופרוסת אננס טרי לקינוח.
אמנם יש לי עדיין משקל לאבד, ועדיין נותר לי להיאבק ב"וירוסים" שחדרו את מעטפת הפליאו (התפו"א והאורז ימ"ש), אבל היום אני כבר לא אותו נרקומן הנלחם בהירואין מלחמה חסרת סיכוי...
תודה!!!
מוטי.

By מר קדמוני with 6 comments

פליאו ומינימליזם בשביל ישראל

את שביל ישראל כבר עשיתם? גם אני עדיין לא. אז כדי שנשכיל ונלמד ביקשתי מידידי דני לכתוב על חוויותיו בשביל ישראל, ורשמיו לפניכם:
*****************************************************************************
קודם כל ולפני הכל, כמה שורות דביקות שאני מרגיש מחויב לכתוב.
קשה לי לשים את האצבע בדיוק על הנקודה שבה יצרתי קשר עם דעאל בפעם הראשונה לפני כ-4 שנים בחיפושי אחר מידע כפליאוליט צעיר (אני פשוט לא מצליח למצוא את המייל הישן שלי). שאלות על משקולות, קרוספיט, כולסטרול וכו'. מה שהיה נראה אז כמנת חלקם של מספר שרוטים מצומצם, הפך תוך זמן לא רב לחלק הולך וגדל בשיח התזונתי בריאותי, הרבה בזכות הספר הראשון בעברית שיצא לאחרונה- "הסוד הקדמוני" (אין לי אחוזים במכירות). אי לכך, כבוד הוא לי שנתבקשתי לכתוב פוסט אורח עבור הבלוג שהיה מבחינתי מקור המידע העברי הכמעט יחיד בתחילת דרכי. תודה.



"אני עושה מה שנראה לי נכון, לרוב זה פשוט לא מה שכולם עושים". 
זהו משפט שאני אומר לעצמי כבר שנים לאור התבוננות בבחירות שאני עושה לאורך חיי הקצרים (28~). גם הפעם, כשהחלטתי לצאת לשביל ישראל, לא הייתה לי איזו מטרה גדולה או משהו שאני צריך להוכיח לעצמי, לא היו לי שאלות גדולות ולא תקוות גדולות, זה לא היה אקט ציוני ולא מסע רוחני. אני מטייל מגיל 13 בערך: חוגי סיור, דרום אמריקה, בולגריה, נפאל, ירדן... עם השנים נוצר מצב שהשהות בשטח ימים ארוכים בתנאי נוחות..."משתנים"... זה למעשה ה- comfort zone שלי. אז לאתגר הפיזי והמנטלי אתייחס פחות הפעם. לא עשיתי את השביל כולו, אחרי שבועיים מדן עד עין הוד התחילו גשמים וחזרתי הביתה למנוחה של כמה ימים בהם החלטתי לקפוץ דרומה כדי לברוח ממזג האוויר החורפי ואולי לפגוש יותר אנשים, משהו שלא קרה כמעט עד אותו רגע (וכמובן לייבש לי עוד ג'רקי). את השביל המשכתי מערד ברצף דרומה עד אילת בפרק זמן של כ-3 שבועות. כמו שאמרתי, לא הרגשתי מחויבות כלשהי לקילומטראז' כזה או אחר.

ציוד, ציוד ועוד ציוד (בעצם פחות ופחות ציוד): 
יש מי שישתעמם מזה, אבל ציוד זה משהו שאני יכול לדבר עליו שעות, אולי לעובדה שיש לי גם כרומוזום Y יש קשר לעניין. בכל אופן, לטיול הזה יצאתי במתכונת של תרמילאות ultra-light, מה שאומר משקל יבש (ללא מים ואוכל) של 6 ק"ג או פחות, עם 4 ליטרים של מים ואוכל לכמה ימים, יחד זה משקל של כ-14 ק"ג. מי שמעט מטייל יודע שרב התרמילאים מגיעים בקלות רבה ואף עוברים את ה-20 ק"ג.  איך זה? ובכן זו גישה שלמה המבוססת על יעילות, מינימליזם, ותשומת לב רבה בקניית הציוד מלכתחילה. פעמים רבות את הנוחות הטכנולוגית (אוהל שעומד מעצמו ודורש מוטות למשל) תחליף מיומנות, תושייה, יצירתיות וקבלת החלטות נכונה ("אוהל" שמוקם עם מקל ההליכה ומחובר לאדמה ביתדות/אבנים). כמו בתחומים רבים אחרים בחיים, הפקרנו מעט או שכחנו יכולות פיזיות וקוגניטיביות מסוימות בעבור טכנולוגיה שעושה זאת עבורנו. בתרמיל זה מתבטא במשקל רב יותר, בחיים הרגילים ב"משקל" מסוג אחר. וכמו בפליאו, אני לא טוען שקדמה היא דבר רע, פשוט צריך לדעת לברור מתוכה מה באמת "מקדם" ומה פחות (פתאום שמתי לב שלקדום ולקדמה יש משמעות הפוכה... נו שויין).
הפריטים החשובים ביותר לצמצום המשקל, הידועים כ-"שלושת הגדולים", הם התרמיל, שק השינה, המחסה (אוהל).
התרמיל שרכשתי הוא של חברת ULA-equipment (מחו"ל, כמו כל שאר ציוד האולטרא-לייט), שוקל קילו אחד והוא עוד אחד הכבדים בקטגוריה. הוא אולי לא עמיד כמו תיקים ששוקלים כפול, אך מספיק עמיד עבורי.
לגבי שק השינה, אין תחליף סינטטי שמשתווה לפוך טבעי מבחינת יחס המשקל/חימום שלו. רוצים קל? לכו על פוך טבעי! אני לקחתי את העניין צעד נוסף קדימה והחלטתי לנסות לטייל הפעם עם מה שקרוי quilt (שמיכה). מאחר ובכל מקרה חלקו התחתון של כל שק"ש נמעך תחת המשקל שלנו ואי לכך לא מבודד (בידוד דורש אוויר כלוא), חשבו על הרעיון של להוריד לחלוטין את החלק התחתון ובכך לחסוך משקל, ל-quilt שלי יש רצועות לצורך קיבוע למזרן השטח ושרוך הידוק לכפות הרגליים לשמירה על החום. הוא שוקל משקל מגוחך של 695 גרם(!). עבור מי שאינו בקיא, שקי שינה רגילים נעים בין קילו לשניים ורובם באזור הקילו וחצי.
ואחרון הוא המחסה. למען האמת, עבור 99% מימי הטיול בארץ לא דרוש אוהל. האחוז הנותר הוא לטעמי גשם או צורך לשמור על אינטימיות... הפעם בחרתי לקחת מחסה כדי לבחון אותו כציוד חדש. אוהל רגיל לשני אנשים +ציוד שוקל בסביבות ה-2.5 ק"ג. אם משקיעים עוד כסף בשיא הטכנולוגיה אפשר אולי למצוא משהו גם ב-1.5 ק"ג. המחסה שלי, שהוא מה שנקרא-tarp-tent, מתאים ל-2 אנשים+ציוד או 3 בדוחק, שוקל... אתם יושבים? 700 גרם כולל היתדות! (יתדות טיטניום, המתכת הקלה ביותר בהקשר הזה). הוא אמנם דורש קצת יותר השקעה בהקמה, אבל זה משקל חסר תקדים. מוטות ההליכה שלי משמשים כמוטות לאוהל הזה ובכך מיושם אחד מעקרונות האולטרא: לייט של פריט ציוד אחד בעל מספר תפקידים.


אז שלושת הגדולים שלי שוקלים יחד 2.4 ק"ג פחות או יותר לעומת כ-5.5 ק"ג עם ציוד סטנדרטי.
גם שאר הציוד שלקחתי די מינימלי: חולצה קצרה אחת להליכה, מכנס טיולים אחד מתפרק, 2 זוגות גרבי טיולים (מתייבשות מהר), 2 זוגות תחתוני טיולים (עולם אחר של נוחות), כפפות, גופיה תרמית וגטקס תרמי ללילה, כובע שמש, כובע גרב, באפ-buff, מעיל פוך (360 גרם), פונצ'ו לגשם שמשמש גם כמחסה חירום/רצפה ב"אוהל". ציפית משי דקה וקלה לשינה (130 גרם) שמוסיפה קצת לחום אבל בעיקר עוזרת לשמור על השק שינה נקי (הריח שלך אחרי שבוע הליכה ללא מקלחת הוא... מאתגר... ולא ממש מומלץ לשטוף שקי שינה). וגם פנס ראש קטן, מצית קליפר, סכין, מצפן קטן (5 גרם), מצלמה+2 סוללות ספייר+ חצובה קטנה, טלפון+כבל הטענה+מטען נייד, כף פלסטיק, חוט דנטלי, ראש של מברשת שיניים (הידית זה משקל מיותר...), חוט ומחט, ע"ר בסיסית- תחבושת אישית/משולש בד/לייקופלסט/פולידין (אני מאמין שאם זה לא יספיק, אני כנראה הולך למות), פנקס ועט (כי אני אוהב low-tech וזה טוב למחשבות/כתובות/טלפונים ולא צורך סוללה), שק אטום למים (התברר כחיוני בקניון ברק וורדית), ספר הדרכה הכולל מפות ("המדריך האדום"), נגן MP3 קטנטן עם אוזניות מלא בהרבה הרצאות וספרי שמע (שמעתי את כל הספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע"... וזה כבר אחרי שקראתי אותו 4-5 פעמים... מי מכור?!?!).
כלל הציוד הזה המהווה "משקל יבש", שוקל 6.1 ק"ג.
 
מה אוכלים קדמונים בשביל ישראל?
רבים שואלים אותי: "דני, איך אתה שומר על משקל קל כל כך של אוכל?" ואני משיב- חלק מהיכולת שלי לשמור על משקל קל של התרמיל הוא העובדה שאני אוכל פליאו. הרי כל הרעיון בפליאו הוא מזון דחוס תזונתית, לכן פר תזונה, אני זקוק לפחות משקל. תמיד מפתיע אותי איך מטיילי אולטרא-לייט רבים מדברים שעות על חיסכון במשקל, חותכים מברשות שיניים, ישנים על 3/4 מזרן שטח, לובשים אותו תחתון חודשיים, מדברים על מזון דחוס תזונתית... ואז סוחבים שיבולת שועל, שוקולד, חטיפי אנרגיה... אפילו בקרב החבורה ה"רדיקלית" הזו צריך עוד לעשות עבודה רצינית לשבירת מוסכמות. אני על זה...


המזון שלי ביציאה מהבית כלל ג'רקי (בשר מיובש שייבשתי בבית), חמאה בקופסת פלסטיק אטומה (הרבה!), צימוקים למוראל, כמה חבילות קבנוס ספייר (של עוף טוב, הכי פחות נורא לדעתי), מעט גבינות שמנות כמו צ'דר.
בשר מאבד כ- 2/3 ממשקלו במים במהלך הייבוש, ובכל יום אכלתי 200 גרם ג'רקי, כך שבפועל אכלתי 600 גרם בשר ביום, חסר תקדים בהקשר של טיולי "הכל על הגב", ועוד אולטרא-לייט. כשנגמר הג'רקי, שהספיק ל-6 ימים (כמעט חנוכה), התחלתי להתפשר על מזון שאפשר למצוא במכולות/סופרים לאורך הדרך- קבנוסים של עוף טוב, חמאה, גבינות שמנות, צימוקים. לרב הייתי מצטייד ל-3-4 ימים קדימה שזה בערך פרק הזמן שיש בין יישובים לאספקה.
*בין היתר, לקחתי עמי נשק תזונתי סודי למקרי חירום- 200 גרם של פמיקן! פמיקן הוא שילוב של בשר מיובש ושומן בקר/כבש ומהווה את המזון הדחוס ביותר שניתן לדמיין מבחינה קלורית ותזונתית. למה חירום? כי זה היה כל כך לא טעים כך שרק כשנתקעתי יום שלם ללא אוכל הייתי רעב מספיק כדי לאכול אותו... אולי אם הייתי מתבל מעט יותר זה היה אחרת. בכל אופן, המזון הזה הוא דבר מדהים, אחרי שנה במקרר שלי בקופסא ועוד 3 שבועות בתרמיל בדרום ללא קירור, הוא עדיין היה "טוב" לאכילה ולא הרג אותי או עשה אי אילו קלקולי קיבה, וזה ללא שום חומר משמר מודרני. האינדיאנים האלה בהחלט ידעו ה הם עושים בעניין הזה.

 *** אזהרה: השורות הבאות עוסקות ב"יציאות" (קקי), אז אם לא מתאים, תדלגו הלאה ***
אחד הדברים שהייתי מאוד מרוצה מהם היו היציאות שלי. נכון, אולי זה לא דבר כל כך מרשים להתגאות בו, אבל אם שמים רגע את הסטריליות המערבית שלנו בצד וניגשים לנושא בצורה עניינית, אז יציאות הן מדד מאוד נח להערכה של תפקוד מערכת העיכול שלנו. בשנה הבודדה בה למדתי רפואה סינית, הגדירו לנו מהן יציאות "מושלמות"- הוצאה קלה ומהירה, פעם פעמיים ביום, מספר ניגובים מועט עד אפסי. ובכן, גם בטיול הזה וגם בהזדמנויות נוספות, מצאתי שלפחות עבורי, התזונה עתירת השומן הזו (פליאו), והפעילות הגופנית יחד, ממש הפכו את הגוף שלי לשעון ביולוגי, כל בוקר באותו זמן בערך "ישיבה" של לא יותר מדקה (בסקוואט כמובן), ריקון מהיר והחלטי ו-0 לכלכוך, מה שחסך לי המון נייר טואלט (בפועל לא היה בו צורך). אז אם מישהו תהה איך האדם הקדמון היה "מנגב"... ובכן, יתכן שהוא כלל לא היה צריך...
*** עד כאן עניינים ברומו של עולם***

נעליים (כמה שפחות):
רבים מאתנו חיים בתפיסה שנעלי טיולים חייבות להיות מאסיביות וגבוהות, גם אני רב חיי טיילתי עם נעלי הרים מאסיביות שיחדרו טנק אם תבעט בו חזק מספיק. אבל כאשר השילוב של משקל תרמיל קל יחסית פוגש את השריטה שלי בנוגע לנעליים מינימליסטיות, אין מנוס והבחירה היא ברורה- תם עידן נעלי ההרים עבורי (אלא אם אני באמת הולך לטפס אי שם על איזה קרחון נידח...). אני מאוד נזהר מלהמליץ לאנשים לצמצם נעליהם (תראו מה עשו לחברת VIBRAM) אך עבורי, נעלי ה- vibram five fingers פתרו לפני שנים בעיה אורטופדית שהייתה לי ומאז אני חסיד ההנעלה המינימליסטית.
בקצרה, נעל מינימליסטית היא כזו שמאפשרת לבהונות הרגליים להיפרס בטבעיות (רחבות מספיק), בעלות סוליה גמישה למדי כדי לאפשר תנועה טבעית ותחושת קרקע, בעלות 0 הגבהה בעקב (zero drop) ומשקל נמוך. כמו בשאר הציוד המינימליסטי, גם כאן יכולות הגוף באות לחפות על המינימליזם הטכנולוגי, דרושה תקופת הסתגלות (או אולי "היזכרות") לחיזוק הקרסול ושרירי כף הרגל שלמעשה אינם עובדים כלל בנעל רגילה. היום, לאחר שטיילתי באנאפורנה בנפאל ב- vibram five fingers, קשה לי לחשוב על לחזור לנעליים רגילות.
את החלק הצפוני שערך שבועיים הלכתי גם כן ב- vibram five fingers, אך השבילים בארץ קשים בהרבה משבילים אחרים בעולם מבחינת סוג הקרקע, ולאחר שבועיים הבנתי שעם כל אהבתי אליהן, אני זקוק לסוליה מעט קשיחה יותר או שאתפרק לחלוטין. עבור הנגב מצאתי נעליים אחרות- Merrel-mix master 2, שהיוו מעין פשרה, הדרופ שלהן הוא רק 4 מ"מ בעקב, הסוליה קשיחה מספיק עבורי ויש אופציה לשים גרב (מכפיל כח בבקרים קרים). המעבר מהויברם לנעליים אלו (הנחשבות מאוד מינימליות) היה קפיצה אדירה, עכשיו הרגשתי שאני מסוגל לעשות הכל, וכל זה בזכות עוד איזה 2 מ"מ של גומי... מדהים.

כולנו רקמה אנושית אחת
מסתבר שבכל קבוצה שפגשתי היה לפחות צמחוני אחד ולעתים גם טבעוני, מצד שני, כמעט כולם שמעו או הכירו את התזונה הפליאוליטית/קדמונית ואחד מהם אפילו היה באמצע קריאת "הסוד הקדמוני". כך שתזונה היא נושא חם מאוד גם בקרב שביליסטים. מן הסתם וללא כל הפתעה, הפכתי פעמים רבות ל"מרצה" בנושא תזונה קדמונית ואני מקווה שעשיתי עבודת הסברה טובה. בין אם זה היה בשיחה עם דוקטורנטית קשוחה לביולוגיה, טבעוני עם אמבה חובבת סוכר שבכל זאת מאכיל את עצמו דגנים כי בשר "מעמיס על מערכת העיכול", או אנשים "תמימים" שחשו הקלה רבה לשמוע שיש גישה בריאותית הפוכה לטבעונות, שהם הרגישו שסוגרת עליהם דרך סביבתם הקרובה.
 coyote teaching - הקויוטה, הלא הוא זאב ערבות, מסמלת בתרבות הילידים בצפון אמריקה ערמומיות אך גם ידע נסתר. שיטת לימוד זו הייתה נהוגה בקרב תרבויות ציידים לקטים רבות במגוון צורות ושמות. הרעיון הוא לא מסירה של הידע המוגמר כי אם יצירת סקרנות ועידוד הלומד לשאול את השאלות הנכונות ומהן לעזור לו לגלות לבד את האמת. אני לא מתיימר להיות מחנך דגול וקטונתי אפילו לטעון שאני מלומד במיוחד ברזי הביוכימיה הבריאות והפליאו, ובכל זאת, עשיתי מאמץ רב בכל מפגש אם אדם המעוניין בכך, לתת לו את המקום לשאול ולהציב לו "מלכודות סקרנות" שימשכו אותו לשאול את השאלה המהותית, צורה כזו של הפצת רעיונות היא לדעתי עמוקה יותר ונכונה יותר. קל בהרבה ליישם אותה מתוך דוגמא אישית. טיול הוא פלטפורמה נהדרת לכך, מי שטייל איתי ראה את הציוד, את האוכל, את הנעליים המוזרות, את הצורה בה אני מתארגן ללילה, איך מטהרים מים מגבים, הוא ראה כמה זה שונה ממנו, זה עורר שאלות, ועוד שאלות. באחד הלילות התגלגלו הדברים כך שמטייל מאחת הקבוצות נשאר להעביר איתי את הלילה (לא הצלחנו למצוא את חבריו באותו היום), הייתה מדורה קטנה, היו כוכבים, היה שקט. הזדמן לי להסביר לו על כמה קבוצות כוכבים שאני במקרה מכיר, על סוגי מדורות ותפקידן, הכל מתוך שאלות שלו, זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא רואה את שביל החלב... לדבריו זה היה הלילה הכי טוב שהיה לו מאז תחילת הטיול שלו (כשבועיים), וזה קרה דווקא כשדברים מעט השתבשו ממסלולם המתוכנן.
 
להתמזג עם הטבע, להתמודד עם השדים הפנימיים
השהייה בטבע בלילה אמנם אינה חדשה עבורי, אבל אחרי תקופות ארוכות של לימודים/עבודה/מחשב, ההבדל מורגש בעוצמה רבה יותר. אתה נזכר מהר מאוד שכשאתה לבד בטבע, אתה כבר לא עליון לו, אתה לא שולט בו, אתה חלק ממנו ונתון לחסדיו יותר ממה שהיית רוצה להודות. בצפון ישנם חזירי בר, תנים, מכרסמים שאתה אורח בביתם והם אינם מכירים ברכוש פרטי כמו האוכל שלך, חוסר זהירות ותמצא את עצמך בלי אוכל לימים הקרובים, תבחר לישון במסלולו של חזיר בר ותזכה לביקור נימוסין, תתעלם מהעננים המתכנסים לקראת הלילה ותתעורר רטוב, תדחה את איסוף העצים והדלקת האש מתוך עצלנות ותגלה שעם החושך העצלנות הזו רק גוברת. כל מה שאתה בוחר לעשות מקבל משמעות גדולה ומידית מאוד. ולא באיזו רמה רוחנית גבוהה, אלא ממש ברמת הקיום שלך מדקה לדקה. אפשר רק לדמיין איך חש אותו אדם קדמון מיתולוגי, בתקופה של חיות רבות בהרבה, בלי הידיעה על ישוב קרוב שבו יש מים, אוכל, מקלחת... בידיעה העמוקה שהכל, הכל (!) תלוי בו. שזו עובדה שלא השתנתה הרבה גם היום אני מאמין.
אני יודע מניסיון ששהייה כזו של כמה ימים בטבע מאטה אצלי את הקצב, כנראה אי אפשר להחזיק מעמד שם וליהנות אם אתה לא נותן לקצב שלך להיות מותאם לזה שסביבך. אם תנסה לשמור על הקצב המהיר והרגיל של החיים שלך בשהייה ממושכת מחוץ לבית, במיוחד לבד, אתה תיפצע, תאבד, תהיה אומלל מאוד. לכן אולי יש לשהייה כזו השפעה תרפיוטית חזקה מאוד על ילדים, אם נותנים לכך את הזמן.
בדרום, במסלול של כרבולת המכתש הגדול, ברגע אחד של חוסר תשומת לב איבדתי 2 ליטרים של מים (מתוך 6) כאשר הישוב הבא הוא יום וחצי הליכה ממני. האמת היא שזו נקודה שבה הפליאו עזר. עבורי לפחות, המעבר לפליאו תמיד התחבר לדברים עמוקים ורחבים יותר באישיות שלי- חיבור לטבע, יכולות ואתגר פיזי, אהבת הפשטות...  מכל נסיונותי בפליאו אני יודע כעובדה שהגוף שלי מסתדר מצוין עם צום של 24 שעות (למעשה גם של 4 ימים אבל זה כבר משריטה קצת אחרת), אני סומך על הפיזיולוגיה שלי שהיא אינה שברירית כמו שלפעמים גורמים לנו לחשוב ע"י המלצות שונות, זו פיזיולוגיה שקיבלתי במתנה מדורות על דורות של שורדים קשוחים. אני יודע שחצי יום ללא מים לא יהרגו אותי (כנראה...), אני יודע שיש לי את המיומנות ללכת בלילה אם צריך (לחיסכון במים אם אין ברירה), אני מאמין ביכולת שלי להתמודד עם חום וקור, אני סומך על יכולתי למצוא מחסה ולפתור בעיות, ואני בסך הכל אדם מודרני מערבי שקצת טייל בחיים שלו. אני יכול רק לדמיין את רמת החיבור שיש לאיש או אישה שמבלים את כל חייהם בצורה כזו.
אפשר לכתוב ספרים שלמים על למה כדאי ללמוד להיות בחוץ, אבל הפואנטה היא שפשוט צריך לעשות את זה!
   
ערום תהיה מכל חית השדה
אחד הימים שאהבתי ביותר היה בקניון ברק וורדית, יומיים קודם לכן ירד גשם (נדיר) וכל הגבים במסלול התמלאו מים, מה שדרש, בנוסף לסולמות והיתדות, גם שחייה עם כל הציוד. מאחר והגעתי מוכן עם שק אטום למים, וכמה שקיות נוספות איתן הכנתי את התיק שלי וכלל האלקטרוניקה לצליחה, הסיפור היה רגוע למדי. ירדתי לבוקסר וכך העברתי את כל יום ההליכה הזה שכלל טבילות חוזרות ונשנות בגבים לצורך ההתקדמות.
למעשה הייתי הולך לחלוטין בעירום אם הייתי יכול לדעת בוודאות שלא אפגוש אף אחד שייבהל ממני בדרך...(-: העור מתייבש מהר יותר מכל חולצת דרייפיט והיה כיף נורא להרגיש קצת רוח בהליכה על כל הגוף. מזג האוויר היה מעונן למדי כך שאפילו לא היה חשש להישרף מהשמש. הרי בסופו של דבר, מה מפריע לנו כשאנחנו נרטבים? זה הציוד/ אלקטרוניקה/ בגדים שיהרסו, באותו רגע, הציוד שלי, זה שאני לוקח כדי להתמודד עם אתגרי הטבע, היה למעשה הדבר שמעכב אותי, זה שמגדיל או יוצר את האתגר.The things you own, end up owning you אמר טיילר במועדון קרב.
אם הייתי שם בגופי בלבד, כל הסיפור היה פשוט ביותר, אבל הצורך לשחות עם תיק, להניף אותו בכל פעם לנקודה יבשה על הסלע, לעשות הלוך חזור רק כדי לבדוק את העומק בכל פעם, כל אלו היו נמנעים אם פשוט הייתי שם עם גופי שלי ותו לא. ברור שמה שיש בתיק אפשר לי להעביר לילה חם, לאכול כמה ימים ברצף ללא אספקה, לסחוב מים לכל היום...
ושוב זה מחזיר אותי לחשיבה על מה אתה באמת צריך ובאיזו נקודה מוצרי הנוחות שלך פוגעים לך בחופש. ככל שאנחנו ממהרים להבין שהמציאות מולנו השתנתה ואין דרך להימנע ממנה, כך הדרך הופכת קלה יותר. אני זוכר זמנים בהם הייתי עושה כל מאמץ כדי לא להירטב, אבל הפעם הייתי עם ציוד מוכן ועם תודעה מוכנה וברגע שהבנתי שאין דרך אחרת, השלמתי עם העובדה שהיום אני אהיה רטוב ורוב הזמן במים די קרים. והיה אחלה. כי לעתים המאמץ להימנע גדול מהמאמץ של ההתמודדות.

מילות סיכום
אנחנו כל כך רגילים להרגיש שאנו שולטים במציאות ושהכל ניתן לתחזית, בזמן שזה ממש לא המצב. אני אוהב לצאת החוצה לפעמים כדי להיזכר בזה, כדי לראות דברים פשוטים וישירים כפי שהם, בלי התייפייפות, אפילו אם זה כרוך במעט חוסר נוחות יחסית לבית חם אליו אני גם שמח שאני יכול לחזור. שמחתי להיות בחוץ, ואני שמח שאני יכול לבחור בזה. שמחתי שפציעת הגב שלי השתפרה מההליכה היומיומית בניגוד לישיבה הממושכת שרק החמירה אותה. אני שמח שמסלול החיים שלי פתח בפני את הדלת לטבע. ועכשיו חזרה לעוד 4 חודשים של לימוד אינטנסיבי...



By מר קדמוני with 18 comments

לשתות או לא לשתות - קפה חסין קליעים (bulletproof coffee)

לפני כמה חודשים ישבתי לי בבית קפה ובקשתי מהמלצרית החייכנית קפה עם קצת שמנת. היא חייכה בנימוס ואחרי כמה רגעים חזרה ואמרה בטון מתנצל שהיא התייעצה במטבח ושלא נראה להם לשים גבינת שמנת בקפה...
קטעים.
התמונה מתוך כתבה על הנושא (המתורגמת די רע) בעיתון הארץ

מי שצועד את צעדיו הראשונים בעולם התזונה הקדמונית, עשוי להיות מופתע מהקונספט של "קפה חסין קליעים" שהפך בשנים האחרונות לטרנד לוהט באמריקה , אך גם מי שוותיק ומכיר ויודע, עשוי למצוא את עצמו תוהה: האם כוס קפה המשודרגת בשתי כפיות חמאה ועוד שתי כפיות שמן קוקוס, ואולי גם שמנת, טובה לבריאות, למשקל ולהרגשה או שמא מסוכנת ומיותרת?
בולטפרוף קופי הפך להרבה יותר מאשר משקה-של-בוקר. בחמש שנותיו (פחות או יותר אז הוא נולד), הוא צבר לו מעריצים ומעריצות, כמו גם שונאים ושונאות. יש הנשבעים כי הוא הוא הסיבה היחידה לכך שהצליחו לרדת במשקל, יש המבטיחים כי הוא הגורם לעליה בריכוז אצלם ואחרים טוענים כי אין בו אלא כולסטרול נקי, ישר ללב.
אז קודם כל לפני שנשפוט עמדה, כדאי לנסות להכין אחד, לבד בבית, ועדיף בכמה גרסאות, כדי לראות אם אחת מהן תתאים לטעמכם. הכי פשוט: אספרסו ארוך מעורבב עם כפית חמאה וכפית שמן קוקוס. אם יש לכם מקציף, אפשר לתת להם להתמזג יחד. אפשר לשחק עם המרכיבים והכמויות, ואפשר גם להוסיף לקפה שחור (בוץ או טורקי). המרכיבים משתנים - התיאוריה אחידה: מדובר בריכוז גבוה מאוד של קפאין, יחד עם הרבה שומן רווי, ושומן קוקוס (שבדומה לחלם אם, הוא מורכב משרשראות חומצות שומן באורך בינוני, שתהליך פירוקו בגוף שונה לעומת שומן רווי אחר. אבל לא נסיתי עדיין לעשות קפה חסין-קליעים עם חלב אם). בשתיים-שלוש לגימות אתם יכולים לקבל כמות אנרגיה אדירה (כ400-500 קלוריות), יחסית לכל ארוחה.
אבל למה בעצם את כל הדבר הזה, ואם זה טוב למישהו או דווקא עלול להתגלות כרע?
אנרגיה - כפי ששמו של המוצג מרמז, מדובר בראש ובראשונה בפצצת אנרגיה. כוס קפה עתיר שומן תגרום לכם לקפץ ולהמשיך לדהור בנהיגה רצופה אל תוך הלילה. מכת חשמל של קפה ושומן למוח תגרום לו לעבוד בטורים גבוהים, וזו תחושה נעימה למדי, חייבים להודות.
שומנים טובים - משקה השכפ"ץ הוא מקור טוב לקלוריות, כלומר הקלוריות והערכים התזונתיים בו הם טובים. רוב בני האדם לא אוכלים די שומן רווי (ממקורות טובים) ורוב רובם של האנשים שנגמלו כבר מהנקה לא אוכלים כלל חומצות שומן באורך בינוני ולא שמן קוקוס. אם אתם לא מגיעים לצריכת שומן בדרך אחרת, משקה האלים-החדשים עשוי לתת לכם אהבה חדשה לשומן. לא טוב לפחד משומן. טוב לאהוב.
צריכת קלוריות מרובה - צריכה קלוריות בצורת משקה היא דרך קלה מאוד לעקוף את מנגנון השובע ולצרוך יותר קלוריות מאשר מנגנוני הרעב מאותתים לנו. לכן כתבתי בעבר כי לטובת עליה במסה, כדאי לצרוך יותר מזונות נוזליים. הקפה הזה יכול להיות טוב לאנשים שרוצים לגדול, אבל עלול להיות מגביל לאנשים שרוצים דווקא לאבד משקל. אמנם אפשר לאבד משקל גם בצריכה עצומה של שומנים (ע"ע דיאטה קטגונית), בהינתן רמה נמוכה מאוד מאוד של פחמימות. אבל, לשיטתי ולדעתי, לרוב האנשים אין סיבה עניינית להמנע לחלוטין מפחמימות. אז אם אתם צורכים פחמימות (ממקורות טובים - ירקות, שורשים), אזי העמסת שומן תכופה "בכח" תקשה לאבד משקל מיותר. יותר מזה - יש לי יותר מתחושה שרבים מהאנשים הכותבים לי "אני אוכל תזונה קדמונית אבל לא יורד במשקל" נופלים למלכודת הזו, ומחליפים התמכרות ללחם בהתמכרות למשקה-שומני. חברים - לא תאבדו משקל עודף ככה, או לפחות - זה יהיה קשה בהרבה.
במקום ארוחה (?) - טענה קלאסית היא שכוס קפה עתיר חמאה וקוקוס תחליף לכם בקלות את ארוחת הבוקר ולכן תדלגו על ארוחה ותאבדו משקל מיותר. אוקיי. זה קצת נכון אבל גם קצת לא נכון. זה נכון כי אפשר בקלות לרדת בתחושת הרעב ו"למשוך" יותר שעות על האנרגיה (ע"ע) שהקפה העניק, אבל מאידך ומניסיון אישי אומר שאפשר למשוך בקלות עד ארוחת הצהרים גם על "סתם" קפה רגיל, בלי טריקים ובלי שטיקים, אלא מקסימום עם זיפ של שמנת מתוקה במקום חלב. או גם בלי זה.
במקום ארוחה (2) - בסוף זה שומן בכוס מים חמים עם קפה. ארוחה זה לא.
במקום צום ארוךךך - קפה עם כפית חמאה וקוקוס יכול להיות דרך בטוחה לעשות צום ארוך למי שמאוד בעניין. יש אנשים המתנסים בצום של שבוע (בחיי). אחרי יומיים מפסיקים לחוש רעב (לכן שביתות רעב הן מסוכנות וארוכות). במצב כזה אספקה של קלוריות של שומן בלבד תשמור על האברים הפנימיים בריאים ובטוחים ותשאיר את הגוף במצב קטוגני (כלומר ללא פחמימות כלל ועם הרבה גופי קיטון המספקים אנרגיה למוח). אבל אם אתם לא בעניין של יום כיפור למשך כמה ימים רצוף, איני רואה לכך סיבה מיוחדת.
שומנים בדם - אנחנו לא מפחדים מכולסטרול, ובטח שלא מההפחדות המיותרות והלא-מבוססות של חלק מהממסד. מאידך, יש לדעת כי אנו אנשים שונים ולא בתבנית אחת נוצקנו. למעשה, אנו יודעים מעט מאוד על סיבה ותוצאה בנושאי שומן וכולסטרול והתקפי לב. המטה-אנליזות האחרונות בתחום מדגימות כי למעשה אין כל קשר בין צריכת שומן רווי לבין תמותה לבבית (ואם אין קשר, אין מצב שיש סיבתיות). ואמנם אני לא רופא ולא בן רופא אבל אני מקבל הרבה מכתבים ועדויות מקוראים וכמעט כולם מדווחים על שיפור מדהים בכל מדדי הדם (ירידה במשקל, בסוכר, הביקף המתוניים, ברמת הטריגליצרידים, בעליה בHDL ועוד) אבל כאמור איננו יודעים הכל. אם הטריגליצרידים שלכם קופצים באופן חריג (הם אמורים לרדת כאשר תפסיקו לאכול סוכר ודגנים), כדאי לעצור ולבדוק. אולי משהו אצלכם רגיש או אחר?

שורה תחתונה: אני חושב שקפה עם חמאה או קוקוס או שמנת (או שלושתם) יכול להיות נחמד מדי פעם, ולו רק כדי לראות את הפרצוף המזועזע של המלצרית בבית הקפה ממנה תבקשו שמנת וחמאה לקפה. אבל שתי כפיות חמאה, ועוד שתי כפיות קוקוס ועוד שמנת ועוד טיפ, נראה לי שילוב מיותר ומאביס לרוב האנשים, רוב הזמן.
כלומר: מדי פעם - בכיף גדול, כל יום - ללא הצדקה.

ומה אתם חושבים?

By מר קדמוני with 13 comments

ומה אם יתפוס אתכם אריה (או האולימפיאדה האמיתית)

פעם פעם, לפני שנים רבות, הייתי ראש תחום פיתוח הדרכה בתעשייה האווירית. ארגון גדול הוא התעשייה האווירית ומספר המקצועות והקורסים הנדרשים בו הוא אינסופי: טייסי ניסוי, מהנדסי מערכות, רתכי אלומיניום, מנהלי חשבונות, אנשי שווק, מלגזנים, מכונאי אוויוניקה, ומה לא. בתור מי שעסק באותם הימים בפיתוח קורסים ותוכניות הכשרה היתה לנו מתודולוגיה יעילה מאוד כיצד לבנות את הקורס הטוב ביותר - הדרך היא להתחיל בלבנות לו "מבחן מסכם" קשה, מורכב ומאתגר ביותר. מבחן שמי שצולח אותו בהצלחה, בהכרח יצליח למלא בהצלחה גם את רוב המשימות בתפקיד אליו יוצב. רק אחרי שמוגדר מבחן מסכם איכותי (בעצה אחת עם מומחי התוכן, כלומר אותם אנשים שכבר עושים היום את התפקיד בהצלחה), רק אז בונים את הקורס ואת התכנים הנלמדים בו.
רוצה לומר: ת'כלס, תראה לי מה אתה שווה. ויותר מכך: כל מי שעובד בהצלחה את המבחן המסכם, הוסמך, גם אם לא למד דקה בקורס. כי בהגדרה, מי שמצליח לעבור את המבחן המסכן, מתאים. מבחן לא חייב להיות מבוסס עט ונייר, אלא בדרך כלל הוא יהיה מעשי מאוד, ומדמה את "היום הגרוע ביותר בחייו של בעל התפקיד". הצלחת? אז הוסמכת, סרג'יו!
באופן דומה התפתחו גם חלק מהקורסים בצבא.
אז למה אני מטריח אתכם בכל אלה?
כי יש מקומות בעולם בהם המבחן המסכם אינו על דרגה, תפקיד או קורס. אלא זהו מבחן על החיים שלכם. על השרידות. מי שעובר את המבחן, רבים סיכוייו לשגשג ולהצליח בחיים עצמם, אך מי שנכשל, עלול להכשל גם במבחן השרידות הגדול של החיים.
עוצמה אפריקאית 

בחברות המצויות במאבק מול איתני הטבע, במקומות בהם האדם עצמו חשוף, בהם מה שמבדיל בין הצלחה לכשלון הוא רק יכולותיך שלך (אין חבר טלפוני, אין גוגל ואין בנקים), במקומות הללו, המנצחים במבחני השרידות הם האנשים המוערכים ביותר.
אפריקה.
שבט המסאי, שבט של ציידים-חקלאים. הם צדים למחייתם אך גם מגדלים פרות, בעיקר כדי לשתות את חלבן ודמן כהשלמה תזונתית (תערובת של דם פרה וחלב, תערובת שומנית במיוחד, היא "משקה האלים" של בני המאסי וחלק מהותי בתפריט המסורתי שלהם). הם חיים בסביבה קשה, אכזרית, ענייה, מוקפת טורפים ואויבים, ומועטת משאבים חיצוניים. בסביבה בה האריות, הטורפים הגדולים, הם שכנים קרובים - הם מגיעים כדי לטרוף את הבקר המקומי, או את הרועה. בסביבה שכזו הרי שהצייד שיצליח להכניע אריה, הוא האדם שיבטיח מזון למשפחתו. הוא זה שיבטיח את יכולת גידול ילדיו ואת הבטחון המשפחתי והאישי של בני השבט. כי צייד אריה הוא המבחן האולטימטיבי לצייד, או "היום הגרוע ביותר" בחייו (אם הוא לא מצליח), ומי שצד כבר אריה, ושן אריה גדולה תלויה בשרשרת על חזהו, יהיה הרי כבר "קטן עליו" לצוד ארנבת, למשל.
ואכן, בקרב בני המסאי ישנה מסורת עתיקה של תחרות צייד אריה. הצעירים יוצאים לדרך, בהיפוך תפקידים. הנטרף הופך לטורף והניצוד הופך צייד. הצד את האריה הוא זה שיכול לעקוב, ללכת, לרוץ, לקפוץ, להטיל חנית, להפגין אומץ ונחישות, זריזות ושליטה ובעיקר, לנצח את האויב הגדול ביותר של השבט.
אבל כל זה כבר מתרחק מאיתנו כמובן, והאריות כבר טורפים פחות אנשים היום, תודה לאל, והשבטים נחים לבטח על אדמתם. אבל המסורת קיימת, ובמקום להתאמן ולתרגל צייד אריות של ממש, הנה נוצרה הסבה של צייד האריות ל"אולימפיאדת המסאי" ובה המיומנויות הנדרשות לצייד אריה מתורגלות ונבחנות בכלים אחרים, פשוטים, ספורטיביים.
צייד האריה "פורק" לגורמיו והוסב לתחרויות ספורט שקל ליישם, שאינן מצריכות ציוד מיוחד, ושמזכירות איכשהו את הדבר האמיתי: הטלת אלת עץ למרחק, סימן לכוח ועוצמה, הטלת חנית, לדיוק וכח מתפרץ, קפיצה לגובה, כלומר ניתור במקום, גם ללא רף, המצריכה עוצמה מתפרצת, ושלל מרוצי ספרינטיים של 100, 200 ו 800 מטרים. Fight or Flight, רדוף או ברח, היכולת הבסיסית של צייד הוא לרוץ מהר, מאוד מהר, לטווח מאוד קצר.


זו נראית לי חגיגה מקסימה.


במקום אולימפיאדה בה מתחרים בשחייה צורנית, ברכיבת נוי על סוסים, בקפיצה למים ובריצות מרתון משמימות, יש פה אולימפיאדה בלי איצטדיונים, בלי מכשירי מדידה, בלי מסלול רקורטן משובח וגם בלי נעלי ספורט. רק עשב סוואנה קצר, וגברים צעירים שרוצים להפגין את יכולתם במבחן הגדול של החיים, רק בלי אריה הפעם.
הם צריכים להיות חזקים, וזריזים, ומהירים.
זוהי גם תפיסת הכושר הפונקציונאלי של הסוד הקדמוני: פשוטה, טבעית ואמיתית. כזו שהיתה כאן תמיד.
ואח"כ אוכלים ועושים על האש ומחייכים ומתקשטים בצבעים משונים וחרוזים. כן, אני קצת מתגעגע לאפריקה.

שורה תחתונה, כדאי שתזכרו את זה כשתצאו לאימון הבא שלכם: ריצה אינסופית לשום מקום או ספרינט קצר ויעיל שבסופו אימון כח?
כי לכו תדעו איפה תהיו כשיבוא האריה.

באפריקה עלול לתפוס אותך אריה ואתה עלול לצאת דביל לתמיד

(התמונות מהכתבה הנחמדה על הנושא בטמקא)

By מר קדמוני with 1 comment

מרק אורניות גורמה

אחרי הפוסט האחרון על ליקוט הפטריות, הגיעו הרבה תגובות בסגנון: "אבל איך נדע שזו אינה פטריית רעל?". ת'כלס, זו שאלה לעניין. אז הנה פתרון טעים ובטוח לחוששים ולחוששות: אורניות.
אורניה היא אחת הפטריות הכי נפוצות בארץ. היא גדלה בכל חורשת אורנים, בצפון ובמרכז, והיא קלה מאוד לזיהוי ובטוחה לחלוטין למאכל. איך תזהו אורנית? קל מאוד: היא נראית דביקה ובצבע חום בהיר, וחלקה התחתון נראה כמו ממש ספוג צהוב, בדרך כלל הוא נראה כמו ספוג צהוב, רטוב ומלוכלך. בינגו. אם פעם יכירו לכם אורנייה אחת, תוכלו בקלות לזהות את אחיותה בהמשך. קשה מאוד מאוד להתבלבל.
ככה נראה מצבור נחמד של אורניות טריות, השבוע

כך או אחרת, למרות נחמדותה, אורנייה היא גם פטרייה בעייתית מעט ולא נחשבת לדליקטס. היא רטובה ולכן מגירה המון נוזלים ולא מתאימה לתבשילי פטריות קלאסיים. גם הטעם שלה קצת פרווה ולא של פטריית יער עצבנית. ובכל זאת, היא בחינם, והיא נותנת ניחוחות של חורש ושל חורף. נקטוף את האורניות הצעירות ואת הותיקות והענקיות הרטובות נשאיר ביער. נמלא אורניות מלוא הטנא.

מצרכים:

  • קילו של אורניות קלופות ונקיות היטב. את השכבה הספוגית יש לקלף ולזרוק. כך נעשה גם לקליפה הדקה והחומה מכובע הפטרייה. כדאי לדעת שיש רימות שמאוד אוהבות לדור בבשר האורנייה ולכן אם אתם רואים חורים בחלקה התחתון (אחרי שקילפתם את שכבת הספוג), דעו שיש שם תולעים, ויש לחתוך ולזרוק חלק נגוע. בסוף ישארו ערמות צהובות, ובשאיפה מוצקות, של אורניות רעננות. 
  • בצל לבן אחד קצוץ דק
  • צרור גדול של עלי תרד טריים ונקיים. קצוצים גס. 
  • קופסת חלב קוקוס

אורניות נקיות נקיות 
מטגנים את הבצל בכף שמן קוקוס עד שהוא נעשה שקוף. מוסיפים את הפטריות. מוסיפים את התרד. מוסיפים חלב קוקוס. מוסיפים חצי ליטר מים (בערך באותה כמות של חלב הקוקוס). מביאים לרתיחה. זהירות: אם תשאירו את המכסה סגור, חלב הקוקוס עלול לגלוש לכם. כדאי לכן שתשאירו את הסיר מכוסה רק חלקית.
מנמיכים את האש ומבשלים יחד כשעה על אש קטנה. מתבלים במלח ופלפל שחור גרוס.
חגיגה בסיר

בדרך לעוד לקוח מרוצה

אחרי עוד קצת זמן על האש המרק מקבל צבע צהבהב חום וטעם עמוק ומשגע (בתמונה הוא עדיין לבן).
התרד, הפטריות והקוקוס התגלו לי כחברים טובים מאוד.

איך אמרה אשתי: "יצא לך גורמה". וואללה.

מחר ירד פה גשם, אז אולי כדאי שבשישי תצאו לבדוק מה הולך בחורשה הקרובה לביתכם?  

By מר קדמוני with 4 comments

כיצד נמנע מלפגוש סרטן? חמישה רעיונות פרקטיים (פוסט אורח)

הי ידידי, פוסט אורח נוסף מאת ד"ר ענת צ'סנר. לעיונכם, הנאתכם, ושיתופכם.
קדימה, בואו נשמע מה יש לדוקטור לספר לנו.


הפוסט הקודם שכתבתי "מה יהרוג אותנו קודם הגנטיקה  או הסביבה" עורר סקרנות רבה בנוגע לקיומה של "נוסחת פלאים" המבטיחה אריכות ימים. ובעיקר, מהי ההמלצה שלי או "רשימת המכולת" של חוקי "עשה" ו"אל תעשה" שעל פיהם אני מתנהלת. יש להדגיש שאינני רופאה או תזונאית אלא גנטיקאית. הפוסט הנוכחי יפרט את תובנותי כגנטיקאית החוקרת את הקשר בין תזונה לאנטי-אג'ינג. תובנות אלה התגבשו במהלך עבודת הדוקטורט שלי  באוניברסיטת רטגרס בארצות הברית ואני מיישמת אותן  באופן יומיומי, אך  האחריות המלאה מוטלת על המשתמש...
לא תמצאו כאן המלצות פרטניות של "מה לאכול" וממה להמנע, אלא אתמקד באיך לאכול ועם מה, ובעוד כמה המלצות לתחזוקה נכונה של הצופן הגנטי שלנו...

*****
עד לפני כמאה שנה, מחלת הסרטן דורגה במקום השביעי ברשימת גורמי התמותה אחרי מחלות כגון: דלקת ריאות, שפעת, שחפת ומחלות נוספות. כיום, מחלת הסרטן דילגה לראש טבלת גורמי התמותה בגילאים מבוגרים. זאת כתוצאה מ (1) עלייה בתוחלת החיים (מחלת הסרטן מוגדרת כמחלה תלוית גיל קרי, הסיכון לחלות עולה עם השנים) ובשל (2) הישגים בשטחי הרפואה אשר הצליחו למגר או להפחית את התמותה ממחלות אחרות באמצעות אנטיביוטיקה, חיסונים ועוד.

נתחיל מהבסיס (פשוטו כמשמעו):
כמעט בכל תא מטריליוני התאים בגופנו ישנה שרשרת ארוכה המורכבת מכשלושה מיליארד חרוזים המהווים את אבני הבניין של החומר הגנטי שלנו (הדנא). שרשרת זו מכילה את "הוראות ההפעלה" של התא (ובעצם, של האורגניזם השלם) ועל כן, שלמותה חיונית לתפקוד תקין. שינויים או פגמים בשרשרת (מוטציות בדנא) עשויים להוביל לשיבושים בתפקוד התא כגון: כשלים בבקרה על חלוקת התא המאפיינים מחלות סרטניות רבות. לעומת זאת, כאשר השיבושים בשרשרת הדנא אינם משמעותיים או כאשר הגוף מצליח לתקן את הרצף, המחלה אינה פורצת.

מנגנון תיקון דנא מהו?
בכדי להגן על שלמות השרשרת מפני שינוי הרה אסון, התפתחו במהלך מיליוני שנות אבולוציה מנגנונים שונים אשר נועדו להגן  על השרשרת מפני שינוי. דוגמא אחת הינה  מנגנון תיקון השרשרת (הדנא) המופעל כאשר מתרחש שינוי כלשהו בחרוז אחד או יותר. מנגנון זה דואג לתקן שיבושים ולשמר את הסדר הנכון של החרוזים  וצורתם בשרשרת. את מנגנון תיקון הדנא ניתן להמשיל ליחידות שונות של חיילים המופקדות על הבטחת "גדר המערכת". חיילים אלו בודקים במשך כל שעות היממה  שלא נפערו פרצות בגדר. מסתבר שבאופן טבעי, הדנא בתאי גופינו נתון לכ  10000פגיעות  ביממה! זאת כפועל יוצא של תהליכי החיים הבסיסיים ביותר: נשימה ועיכול מזון.  או אז, משתחררים בתא רדיקאלים חופשיים (חומרים פעילים) אשר עלולים לתקוף את שרשרת הדנא ולפגוע בשלמותה. במקביל, תאים רבים בגופינו מתחדשים ומתחלקים ללא הרף במהלך חיינו. חלוקת התאים, תוך שכפול עותק הדנא שלהם מוגברת בילדים שמתפתחים וגדלים בקצב מהיר. כשלב מקדים לחלוקת התא לשניים, מתרחשת הכפלה/העתקה של שרשרת הדנא. תהליך זה מהווה מוקד להיווצרותן האפשרית של טעויות העתקה. מהרגע בו אנו נולדים ומתחילים לנשום, מצטברות טעויות בדנא בתאי גופינו אך למרבה המזל,  מנגנוני התיקון מתקנים את רובן. דוגמא ליעילות מנגנון התיקון ניתן למצוא בנשים שנושאות מוטציה מולדת בגן 1 BRAC  (הגן התפרסם לאחרונה, הודות לניתוח להסרת שדיים שעברה השחקנית אנג'לינה ג'ולי). גן זה מקודד למרכיב חלבוני המשתייך לאחת ממערכות תיקון הדנא. הסיבה שנשים הנושאות את הגן הפגום אינן מפתחות סרטן  בסמוך ללידתן אלא שנים רבות לאחר מכן נובעת מקיומן של מערכות נוספות לתיקון הדנא. דוגמא אחרת נפוצה בקרב מעשנים הבוחרים להכניס  לגופם חומרים הפוגעים ביציבות הדנא. על פי רוב, מחלות סרטניות הקשורת בעישון (סרטן  ריאות, וושט  או בחלל הפה) אינן מופיעות מייד אלה כעבור  עשרים-שלושים שנים של עישון. גם כאן הסיבה להתפתחות המאוחרת של המחלה נובעת מהתמודדות יעילה של מנגנוני תיקון הנזקים  בדנא. עם זאת, יש גבול עד כמה ניתן "לאתגר" את מערכת התיקון. הנוסחה פשוטה למדי ונצפתה במחקרים שונים על אוכלוסיות מעשנים: ככל  שכמות הסיגריות ליום עולה ומספר שנות העישון מצטבר, תאי הגוף  נדרשים להתמודד עם תיקון רב יותר של נזקים בדנא וממילא הסיכון להתפתחות מחלת הסרטן גובר.

אז למה מחלת הסרטן הפכה להיות נפוצה במחוזותינו?
ראשית נאמר שאיננו יודעים אלא משערים... אז הנה כמה השערות, מבוססות מחקר: כנראה לא ניתן לתלות את העליה בשכיחות מחלת הסרטן רק בעליה בגורמים למוטציות בלבד (לדוגמא, יש תהליכים הקשורים להדבקות בחיידקים או בוירוסים במהלך החיים) ולכן לא הכל תלוי בבחירות שלנו. אז במה בכל זאת אני שונה מדור הסבתות שלי, שהראו פחות שכיחות בהופעת סרטן? הנה כמה השערות, בכוונים שונים: הסבתות שלנו ילדו בגיל צעיר יחסית והנקה ממושכת הייתה נפוצה. מחקרים אפידמיולוגים הדגימו כי נשים שילדו בצעירותן, נכנסו למספר הריונות והניקו למשך תקופה ממושכת נמצאו בקבוצת סיכון נמוכה יותר לחלות בסרטן השד (משערים שזה קשור למספר חודשי מחזור שאישה חווה בחייה). מובן גם שהסבתות שלנו לא עברו טיפולי פוריות שחלקם כוללים זריקות לזירוז ביוץ שעשויות להאיץ חלוקות תאים. מצד שני, המודעות לסכנות הכרוכות בעישון, נטילת תרופות או צריכת אלכוהל במהלך ההריון הייתה מוגבלת מאוד בדורות הקודמים. בעשורים האחרונים פורסמו מחקרים רבים בהם נמצא קשר ברור בין  חשיפה של העובר  לגורמי סיכון לבין התפתחות מחלות בגילאים מאוחרים. משקל עודף עשוי להיות גורם סיכון נוסף אך הקשר נראה רופף נוכח העובדה ש"סבתות" רבות סבלו מעודף משקל  בעוד שכיום המודעות לתזונה בריאה גדלה וישנן לא מעט "סבתות" חטובות. לבסוף, יש את התולים את העליה בשכיחות לסרטן בעליה ברמת המתח (סטרס) המאפיינת את אורך החיים העכשווי, אך קשה להאמין שדור  הסבים והסבתות  שלנו חיו חיים שלווים נטולי דאגות. 
אם כן, כאמור, איננו יודעים. ועדיין, השאלה העקרית היא כיצד ניתן להפחית את הסיכונים לפגיעה בשרשרת הדנא? העצה העקרונית שלי היא: הקם להורגך המנע מלפוגשו. כך למשל, לא תפגשו אותי מעשנת באופן אקטיבי או פסיבי, בשום הזדמנות. ומעבר לכך, הנה עוד מספר עצות, לא מזיקות ואולי אפילו מאוד מועילות, לטעמי:

לא לשכוח כובע
אני גם נמנעת מחשיפה ממושכת לקרינת השמש אשר חלקה יכול לחדור לתאי העור ולפגוע בדנא שבתוכם ( בעלי אור בהיר נמצאים בקבוצת סיכון גבוהה יותר מהשחומים שבינינו). נזק נפוץ שנגרם מקרינת השמש מתבטא ב"הידבקות" של שני חרוזים מתוך השרשרת (מסוג .(T מערכות התיקון התאיות "יודעות" לרוב לזהות ולהפריד בין שני החרוזים ולהשיב את הדנא לסידור המקורי.
גם במקרה זה, המפתח מצוי במינון: ככל שהחשיפה לשמש ארוכה יותר גובר הסיכוי להיווצרות טעויות ולהפעלת מערכות תיקון (יותר יחידות חיילים שצריכות להשלח לשטח). התאים בגופינו מוגבלים ביכולתם לתקן ביעילות טעיות חוזרות ונשנות ובתהליך ההזדקנות מנגנוני התיקון "מתעייפים" לכן  והסיכון לחלות בסרטן  גובר.  אז לא תמצאו אותי מזמינה תור לשיזוף מהיר "במיטות שמש" אשר מבחינתי, דומה הדבר להזמנת תור מראש למחלקה האונקולוגית שמתמחה בסרטן העור...
למרות זאת, מומלץ "להתיידד" עם השמש במינון סביר ותוך נקיטת אמצעי הגנה המסננים את הקרינה הפוגענית. חשיפה לשמש מעודדת יצירת ויטמין D החשוב לתפקוד הגוף.לא צריך לפתח חברות הדוקה מדי עם השמש וניתן להסתפק ב "סטוץ" קצר.חשיפה של עשר דקות בכל יום, דוקא בשעות הבוקר-צהריים (10:00-14:00). מספיק לחשוף את כפות הידיים לשמש (למעשה, מומלץ לחשוף את עור הבטן אבל זו עצה לא ישימה לכל מקום עבודה)  כדאי לצאת לזמן קצר בכדי להתחבר עם השמש (היא תקבל אתכם בהרבה חום).

לנפנף בלי מדליק פחמים
תרבות המנגל, המפותחת מאוד במחוזותינו, כוללת טקס שלם ששיאו: לעיסת בשר ועוף שנצלו על אש גחלים (המהדרין נוהגים לטבל את הגחלים בחומרי דלק לבעירה מהירה). העשן שנוצר מהגחלים עליהם הותזו חומרי בעירה מהירה, מכיל חומרים קרצינוגנים (חומרים שפוגעים ישירות בדנא) אשר נספגים בשומן הבשר במהלך הניפנוף המסורתי. כך שנתח הבשר שמגיע לפיו של הסועד המאושר מכיל רעלים רבים שנספגו בשומן הבשר וכעת הם בדרכם לקיבתו של הסועד. המלצה: אוכל מכינים עם חומרים ראויים למאכל אדם ולא עם חומרי תבערה להנעת מכונות...

קדימה עם תבלינים, יין וירקות
מאכלים שטוגנו בשמן  בשימוש חוזר, כנהוג בדוכנים שונים, עלולים להכיל חומרים מסוכנים. על מנת למזער נזקים, אני נוהגת להוסיף מנה טריה של "אנטי-אוקסידנטים" לצד מנה מטוגנת או צלויה. אפשרות אחת היא כוס יין אדום ביחד עם הארוחה (כמו בפרדוקס הצרפתי) אך אני מעדיפה להתפנק עם סלט טרי . בנוסף, ניתן ללמוד ממתכונים של תבשילים מהמטבח ההודי המשופעים בתבלינים כמו כורכום. התבלינים מכילים אנטי אוקסידנטים רבים וניתן להתייחס אליהם  כ"ממתקים של הטבע" (ולא, סוכר אינו תבלין).

זהירות מהמייקאפ!
(או: חלקיקים מיקרוסקופים - סכנה ברורה ולא מיידית). דבר נוסף שאני משתדלת להמנע ממנו הוא נשימת אבקה. ישנם מספר סוגי סרטן שנובעים מחשיפה לחלקיקים מיקרוסקופים כגון אזבסט או חלקיקי סיליקאט בגירים שמציירים על הלוח. החומרים הללו אינם פוגעים בדנא באופן ישיר אך נשימתם לריאות עשויה להוביל, בתהליך מורכב, ליצירת מוקדים של תאים סרטניים. אז נכון שכיום  יש הקפדה יתרה על הימנעות מחשיפה לאזבסט ומורים כבר לא משתמשים בגירים כדי לכתוב על הלוח. עם זאת, אבקות מזיקות אחרות עדין נמצאות בשימוש. לדוגמא: תכשירי איפור אבקתיים כגון מייק-אפ או פודרה לפנים מכילים חלקיקי סיליקאט עם צבע. אז על מנת להגיע ל"מראה המושלם" מומלץ להשתמש בתכשירים  נוזליים ולהימנע משימוש  באבקות איפור הנמרחות על הפנים באמצעות מברשת. 

לכל אחד דנא יחיד ומיוחד ואין לו תחליף
שלמות החומר הגנטי חיונית לתיפקוד תקין של הגוף ולבריאות טובה. מנגנוני תיקון הדנא מסוגלים להגן על הדנא מפני שינויים המתרחשים בו, אך רק עד לסף מסוים. אורח חיים נכון מסייע לשימור יציבות הדנא ולתחזוקה טובה של מערכת התיקון לאורך שנים רבות. כמובן שישנם גורמים נוספים להתפחות סרטן ומחלות אחרות כך שמערכת התיקון היא רק נדבך אחד ובסופו של דבר, לא הכל נתון לשליטתינו.   
איני יודעת אם האמור לעיל מהווה מתכון לחיים ארוכים ובריאים, אבל, בואו נחיה ונראה.
ענת

By Dael with 6 comments

איך יודעים שכבר באמת חורף? מלקטים פטריות!

באמצע הדרך. הצהובה היא גושית 

הבוקר החלטתי שוב לגנוב יום.
כזה אני. גנב קטן.
יצאתי עם זוגתי לשוח בהרים, ואל מדרונות הר מירון הצפנו. חנינו בחניון שביל הפסגה - שם לא הייתי מאז התיכון כמדומני - ויצאנו לדרך, אנחנו ותרמיל קטן עם תרמוס תה חם ושני תפוחים. במשעול אוירה של חוץ לארץ: יער אלונים אמיתי, רטוב וטחוב, ונוף נפלא מכל עבר. ומתחת לאלונים, מסתתרות בעלווה ובלחות, פטריות. עגולות ושטוחות, לבנות וחומות, טעימות ורעילות. הטבע מרים ראש אחרי הגשם.
יש משהו משכר וממכר בחיפוש אחר הפטריות: לזהות אותן מציצות בין העלים, מתחפשות לאבנים ומשחקות מחבואים עם ילדים כמוני.
ואכן פגשנו לא מעט סוגי פטריות: פקועה מצויה (זוהי בת דודה של השמפניון המפורסמת), פקועה יערית, מטרניות, גושית צהבהבה, המון חריפיות רעננות (שהן, כשמן, חריפות קצת) ואת הכוכבת האמיתית של חורש האלונים: אוזנית הכלך, הטעימה לאללה.
פקועה יערית ועקב נעל

שתי חריפיות מתחפשות לאבנים. אחת שתיים שלוש, דג מלוח

אוזניית הכלך


חלק מהשלל

היה טיול מקסים, קטן, חמוד, בלי הכנות ובלי ציוד ובלי תכנונים. רק כמה שעות, ואולר, ושקית, ומצב רוח טוב.
ואחר כך היתה גם חביתת-אוזנית-כלך מדהימה לארוחת ערב.
חשוב חשוב חשוב: פטריות יכולות להרוג. בקלות. אז אם גם אתם רוצים לחוות את הליקוט, כדאי לקנות מדריך לפטריות מאכל, ולהתייעץ באינטרנט, יש יופי של אתר עם אינסוף ידע ותמונות, ופורום נהדר שמשרת גם אנשים שלא דוברים רוסית. אבל בעיקר זכרו: לא לקחת סיכון. אם אני לא בטוח שהסוג בטוח, איני אוכל. עוד כדאי לדעת שתמיד תמיד כדאי לבשל פטריות יער לפני שאוכלים אותן, אלא אם כן יש זיהוי ודאי וברור (למשל אורניה, שזה קל באמת), או משהו שכבר קטפתם פעם ואתם מכירים אישית צמודה (הבישול אינו תרופת פלא כמובן ופטריות רעילות ממש ישארו כאלה גם אחרי בישול, אבל יש פטריות רבות שעשויות להיות לא טעימות או לגרום אי נחת רבה ואמצעי זהירות יעיל יהיה לבשל קודם את כל "הסחורה". ולו כדי לישון טוב).

את החריפיות כבשתי, ועוד שבוע נספר אם הן גם טעימות או רק יפות מרחוק.
עוד לא החלטתי מה יעלה בגורלן של האחרות. עוד נראה.
מבט צפונה. תענוג. 

שורה תחתונה:
החורף עכשיו בחוץ, וכדאי מאוד לצאת אליו החוצה, כי קצת בוץ על הנעליים זה נחמד ומשובב נפש.
וגם אם אתם חוששים מהפטריות אז סתם טיול של בוקר בהר מירון יעשה לכם טוב לנשמה, באחריות.

By Dael with 2 comments

שבע סיבות להגיע לשוק הפליאוליטי ביום שישי זה!

אולי לא ידעתם, ואולי ידעתם ושכחתם, אבל הנה אני מזכיר: ביום שישי האחרון של כל החודש (כמו יום שישי הקרוב), בהאנגר גדול בעמק חפר, מתקיים שוק מיוחד, שאם עדיין לא הייתם בו (ות'כלס, גם אם כבר הייתם), שווה מאוד מאוד להגיע. הנה למה:

כדי להצטייד באוכל אמיתי ובלי חשש.
כל מה שיש בשוק הוא סחורה מובחרת ומצוינת, וכל המוצרים והמצרכים מובטח לכם כי הם ללא דגנים, ללא סוכרים וללא שמנים צמחיים, היינו, אמיתיים. תמצאו שם דגים וביצי חופש, ירקות אורגניים, פטריות יער משונות וריחניות, פירות יער ותותי בר, מאפים מקמח שקדים וקוקוס, דגים מעושנים ונקניקי קבנוס ללא פוספסטים, צבעי מאכל או סוכרים. יהיו גם מוצרים מצוינים וקדמוניים לבית ולגינה יהיו שם כמו גריל איכותי, מעשנות בשר, או ביגוד למתאמן והמתאמנת הקדמוניים. ותקצר היריעה. אם אתם בעניין של לאכול אוכל אמיתי, כדאי שתביאו סל גדול ותפנו את הבגאז'.

כדי לקנות דברים שלא תמצאו בשום סופרמרקט.
אין תסכול מעצבן יותר מללכת שוב ושוב במעברי הסופר ולחפש חלב קוקוס בלי חומרים משמרים ולמצוא רק תחליפים עלובים. או לחפש נקניק בלי שומן טראנס ופוספסטים או לשווא להתקשר לירקן ולשאול אם יש לו כבר קוקוס טרי וירוק. בשוק מרוכזים עבורכם כל הדברים הטובים (למה מגיע לי כל הטוב הזה?!) - רק הושט היד וגע בם. דברים שחיפשתם, דברים שהתייאשתם, ודברים שלא ידעתם שיש ושאתם רוצים ממש ממש.

כדי לפגוש את האנשים והפנים שמאחורי השמות בפייסבוק
אין כמו להכנס להאנגר מלא אנרגיה ושמחה. מכל עבר רואים פרצופים מחייכים ועיניים מוכרות ופתאום פרצופים שהיו רק "עוד פרצוף ברווז" בפייסבוק הופכים לפנים נעימות ולחיבוק לבבי. כי יש אלפי אנשים אמיתיים שם בחוץ שכבר שינו את סגנון החיים שלהם ומרגישים בריאים ונהנים יותר מאי פעם. והקהילה היא חלק משמעותי, חשוב ומרכזי בכל העניין. לקבל תמיכה, לשמוע על הצלחות של אחרים, לראות ולהראות. אתם לא לבד. אנחנו יחד.

כי אוכל רחוב יכול להיות בריא וטעים.
לא רק מוצרים למטבח ולמזווה ניתן לרכוש בשוק, אלא גם לאכול ארוחת בוצר טעימה וקדמונית. יש מי שעושה ומוכר שם בשרים נפלאים על האש, ויש מי שמוכר שייק פירות וקוקוס טרי, ויש מי שמציע חטיפי אנרגיה אמיתיים ויש חטיפי בשר מיובש ואלף ואחד תופינים אחרים. אוכל רחוב הופך למשהו אמיתי וטעים ומרתק ואחר. והיי, גם בריא. למה שלא תבואו לטעום?

כדי להצביע ברגליים!
תזונה קדמונית, אוכל פליאוליטי, תזונת האדם הקדמון - כולם שמות נרדפים לאותה התנועה המבקשת לא לחקות את העבר אלא ללמוד מהיסטוריה ומהאבולוציה ולעשות את הכי טוב שאפשר בתנאים הנוכחיים. ובעיקר, לאכול אוכל אמיתי, לא מעובד, מזין ועשיר. ולא להתרשם ממיתוסים והפחדות (כמו "ביצים יהרגו אותך"). זוהי תנועת המזון והבריאות הצומחת בישראל וכשאתם באים לשוק אתם מעודדים את הספקים והיצרנים להביא עבורנו אוכל איכותי יותר, טוב יותר. אתם מעודדים את העיתונאים וקובעי דעת הקהל לא להתעלם אלא לפרגן. אתם מעודדים זה את זו. אתם נהדרים.

כי אולי אתם רוצים חתימה על הספר?
גם אני אהיה שם. עם עט.

כי זה אחלה בילוי של יום שישי בבוקר.
כי איפה עוד זוג יכול ללכת יד ביד, לנשנש אסאדו ולקנות שייק פירות יער טריים. לא ככה?

תמונה מהשוק הראשון. המקום השתנה, האוירה המקסימה נותרה
אז תרגישו חופשי לספר לחברים (יש אפילו הסעה מת"א, אם יהיו מספיק אנשים שירצו בכך), ובעיקר, בואו ותעצרו להגיד שלום ולספר את הסיפור שלכם. כיף לשמוע וכיף לראות.
להתראות בשישי.

By Dael with 2 comments

קציצות דגים פשוטות וטעימות פחד

קציצות דגים נשמעו לי תמיד כמו משהו שרק סבתות מרוקאיות יודעות להכין. האשכנזיות מכינות בקושי גפילטע פיש.
אבל הנה מתכון פשוט פשוט וטעים טעים שלוקח חמש דקות להכין ודקה וחצי לחסל תבנית. טוב לשלוח את הקציצות האלה עם הילדים לבית הספר והם טובות גם ככה סתם, לארוחת הערב.
הם בריאות, הם מזינות והם ידידותיות למבוגרים, ילדים ונוער. לא תנסו גם?
כך נעשה (ל 15-20 קציצות):

  • גזר אחד יפה, מגורד דק
  • בצל אחד, קצוץ דק דק לקוביות זעירות
  • עגבניה אחת, קצוצה דק דק 
  • שתי קופסאות טונה במים
  • שתי ביצים
  • שלוש כפות זרעי פשתן טחונים
  • כף קמח טפיוקה
  • פלפל שחור גרוס, מלח וטיפונת כמון (לא חובה)

במחבת רחבה, מטגנים את הבצל בשמן זית עד שמזהיב. מוסיפים את הגזר המגורד ואת העגבניה ומתבלים בפלפל שחור ומלח ומעט כמון וממשיכים לטגן הכל יחד ל 3-5 דקות. בקערה נפרדת סוחטים את הטונה מכל המים ומפרקים אותה לנתחים עם מזלג. מוסיפים לקערה את הביצים, הפשתן והטפיוקה ומערבבים היטב. מוסיפים את התבשיל מהמחבת לקערה ומערבבים הכל יחד ולתערובת אחידה.
בתבנית מניחים נייר אפייה ומשמנים אותו עם כף שמן זית.
צרים קציצות ביד ומניחים על נייר האפייה המשומן שבתבנית.
להכניס לתנור חם (180מעלות) לכעשרים דקות.
מוציאים ומתפללים שישאר משהו גם לאורחים.


ניסיתם? 

By Dael with 6 comments

מחקר: אכילת סטייק פחות בריאה מאכילת זנב !

*אזהרה: הפוסט מכיל גם תמונות שלא תפגשו באגף הבשר בסופרמרקט*

הנה ציטוט מאימייל שקיבלתי לא מזמן:
"שלום, קניתי את הספר שלך אני מאוד נהנית מהאופן בו הוא כתוב. שיניתי את דרכי האכילה שלי ובזכותך פשוט כיף. תודה!
אבל יש לי שאלה בקשר לבשר ראש וגידים - האם טוב לאכלם?"
האמת שהשאלה הזו נדירה למדי. השאלה היותר מקובלת היא: "מה, אתה באמת מתכוון לאכול את זה?!" (כשרואים אותי עושה קניות של זנב, מכין תבשיל ראש, או מוציא מהמקרר רגל קרושה). כשהם רואים שגם הילדים זוללים, הספקנים כבר מפסיקים לשאול...

אז ננסה להתייחס לדברים ברצינות, ולאו דווקא מהיבט הטעם, כי עליו ועל הריח אין להתווכח, אלא מהיבט הבריאות וההתאמה לתזונה האופטימלית, עבורנו, בני האדם.

סטייקים הם רק חלק זעום בתזונה המסורתית 
נתחיל מהעבר, כרגיל. תרבויות של ציידים לקטים, כמו גם תרבויות מסורתיות אחרות, אוכלות את החיות שהן צורכות "מהנחיריים ועד לטלפיים". אין "סטקיית חצות" במישורי אפריקה ואין "שפודי פרגית" בערבות אלסקה. יש פשוט מזון מן הצומח ומן החי, והמזון, בעיקר זה מן החי, נאכל כולו. מאומה לא נזרק. השומן מבושל ומותך ומשמש לכל בישול אחר מאוחר יותר; השרירים נצלים על האש, או בקדירה ונאכלים בהנאה רבה, העצמות משמשות למרקים; האברים הפנימיים כמו כבד, לב ומוח ניתנים למכובדים ולחשובים; הסחוסים, המפרקים, והרקמות הרכות נחשבים למעדן, וגם העור נאכל כמובן (אבל לא במקרה של פיל או עור עבה במיוחד). אפילו הדם נאסף והופך לתבשיל.
אנו, בחברת השפע המודרנית, התרחקנו מכל אותם אברים וחלקים פנימיים עד שיחשוב הקונה התמים שהפרה עשויה למעשה ממאות קילו של סטייק אנטריקוט וקצת זנב. "הלוואי" אומר לי יוסי, מגדל בקר וקצב מומחה, ומוסיף את תוגת הקצבים: "כל טמבל יודע למכור אנטריקוט, אבל מה עם שאר 95% מהפרה?". מבחינה היסטורית ותרבותית, אנחנו בקצה של סטייה מהנורמה המסורתית. הפכנו את רוב החיה לשאריות ואת מיעוטה לעיקר. זה לא אקולוגי ולא כלכלי וגם, כפי שנראה, פחות בריא.
כדי להתרשם איך זה נראה בחיים האמיתיים, הנה שתי דוגמאות מאלפות. האחת, עדות אישית שלי, מלפני חודש בנפאל. עברנו בדרך ובדיוק שחטו יאק. הבהמה כולה, על ראשה ופרשה, היתה פרושה נתחים-נתחים, זעירים-זעירים, על מחצלת וסביבה יושבים אנשים רבים. חלקם מנופפים בענפים כדי להרחיק את הזבובים, חלקם בוחרים ומלקטים ואחרים שוקלים ואורזים (בסלי קש). בצד ישב אדון מבוגר ואגר את הדם בצנצנות פלסטיק. שאלתי למה הוא משתמש בזה ומבמבט התמה למדתי שעצם השאלה מוזרה. מבשלים ואוכלים, הסביר לי המתורגמן אחרי שהאדון התרצה לפרט.

דוגמא נוספת היא סרטון קלאסי של שף חובב הרפתקאות המצטרף לסעודת כלב ים טרי בקרב משפחה אינואיטית. צפו ולימדו מהי אכילת חיה "מהראש ועד לזנב". לגמרי.



יותר מדי סטייקים מוציא אותך מאיזון
אזהרת כימיה: בסטייקים יש הרבה מתיונין, שזו חומצת אמינו נפוצה. אבל המטבוליזם של המתיונין כרוך גם בדילול משמעותי רמת הגליצין (עוד חומצת אמינו), המתקבלת, נחשתם נכון, מאכילת ג'לטין. כן, אותו ג'לטין שנמצא בשפע במוח העצמות, בזנב, בעור, בבשר הראש, באוזניים ובשאר הסחוסים (מרק תימני, מישהו?). ידידי אנשי התזונה הקדמונית נוטים לאכול הרבה מאוד בשר שריר (היינו, סטייקים למיניהם) ולכן דווקא אצלם הצורך בג'לטין הופך להיות משמעותי יותר.
אנשי התזונה המסורתית מעולם לא נתקלו בבעיה כזו כי אכלו כאמור את החיה כולה, על אצבעותיה ועורה, אבל האדם המודרני המפונק, טוב יעשה אם יזכור שבצד הסטייק כדאי גם "שאר ירקות", במובן החי של המילה.
עוד על המשמעויות הבריאותיות של הנושא המרתק הזה, ולמה לא כדאי להתפרע עם הסטייקים (אלא אם כן אתם אוכלים אותם מחוברים לאוזניים) תמצאו בהרצאה המצוינת של יקירת המדור, דניס מינגר.

ג'לטין טוב לעיכול, לשינה, לעור ולמפרקים
לא רק כדי להגן עלינו מהסטייקים, אלא גם כדי לתמוך בנו בא הג'לטין לעולם. ג'לטין טוב לשלל תחומים, ולמעשה משתמשים בו לא מעט בתחום תעשיית התרופות, האורתופדיה והקוסמטיקה. ישנם מחקרים על הקשר לבריאות המפרקים אצל אתלטים ולהפחתת כאב מפרקים לאחר אכילת ג'לטין. הוא גם משפר, דרך פלא, את איכות השינה, כך אומר המחקר (אולי בגלל זה ישנתי כ"כ טוב בשבת האחרונה? הכנתי ראש, מרק עצמות ולשון). וכן, הוא בריא לעור ויש שמצאו שהוא מגן מהזדקנות העור כתוצאה מנגד נזקי השמש. יש גם מחקרים (וגם עדות אישית שלי) שמאכלים עתירי ג'לטין טובים לעיכול.
המחקרים חשובים פחות, המציאות חשובה יותר: אוכל ג'לטיני הוא אוכל טבעי ובריא וטעים. כדאי לנסות.
כמעט שכחתי, אכילת חלקי פנים וחלקים ג'לטיניים היא גם יותר אקולוגית ויותר כלכלית. במקום שהחלקים הללו, העשירים תזונתית והזולים באופן ניכר, יגיעו לאשפה, הם יגיעו אליכם, יזינו אתכם, יעשו לכם שמח בפה וטוב בכיס.

איפה נמצא ג'לטין?
יש לא מעט אנשים שמתספים ג'לטין בצורת כדורים אבל זה נראה בעיני מיותר. יש די מאכלים להם ג'לטין בשפע, והם עשירים מאוד תזונתית, קלים להכנה, טעימים מאוד וגם, הפתעה, זולים. בגזרת החי ג'לטין נמצא בעיקר בחלקי פנים, בעצמות, בחיבורים בין העצמות, בגידים ובעור. כל מי שיש או היתה לו סבתא פולניה או ייקית יודע שהיא הכינה (לפחות בפסח) גפילטע פיש, אותה קציצה אפורה השוחה בג'לי צהבהב, המתקבל מטחינת עצמות הקרפיון. עצמות דגים עשירות מאוד בג'לטין. דרך אגב, מחקר אינדונזי נחמד מצא כי הוספת ג'לטין דגים למאכלים נייטרליים כמו אורז ועמילנים, הביא לתכולה גבוהה יותר וזמינות גבוהה בהרבה של החלבונים בהם. לכן כדאי להוסיף ג'לטין - גם לשיפור איכות המאכלים מבחינה תזונתית.
מרק עצמות בקר יהיה מאכל על העשיר באינסוף מינרלים וויטמינים וגם בג'לטין. חייבים חייבים, בטח שעכשיו, שחורף סוף סוף!
גם מי שבישל פעם בשר ראש ולא שפך את המים בגמר הבישול יודע שהסיר המים יהפוך לג'לי ענקי כשיתקרר (טיפ: כדאי מאוד לשמור את חלקם בצנצנת ולהוסיף מאוחר יותר למרקים או רטבים. מסמיך אותם ומעמיק את הטעם!). כך גם קרה למי שמבשל זנב (שימו בקדרה זנב קצוץ עם בקבוק יין ותשכחו בתנור ללילה שלם. קומו ותחייכו). לא אכלתי מעולם אוזניים אבל אבא שלי טוען בתוקף שבתור ילד בקריות בתקופת הצנע המעדן שלהם היה כרבולת של תרנגולת. ג'לטין טהור לדעתי. ואדום. לפחות מבחוץ.
שאולי וראובן מכירים זאת היטב, כנראה:



בקיצור, ג'לטין, רבותי, יכול להפוך אפילו למתנה.
הנה לסיום סיפור אמיתי לגמרי שאולי כבר סיפרתי אותו פה פעם.
דודה שלי, שהיא לגמרי לא טרלללה, הכינה הפתעה בפסח האחרון לדוד שלי, זה הקצב: מרק עוף מרגליים של תרנגולות. אלה הצהובות. לא טריוואלי כי היום לא תמצאו רגלי תרנגולת בשום מקום (זורקים אותם כבר במשחטה), אבל היא טרחה ומצאה וניקתה ובישלה והכינה מרק עוף "עם טעם של ילדות", כזה שהיתה מתנה מיוחדת שרק מי שגדל ממש פעם יכול כנראה להבין. דוד שלי כמעט התעלף מעונג.

אז מה אתם אומרים?
מתכוננים להחליף את הסטייק במרק עצמות? אכלתם פעם ראש, או זנב?
איפה אתם על הרצף?

שתפו, לייקקו, והגיבו. בשמחה ובבריאות!

By Dael with 8 comments

מרק קוקוס-פטריות וגם תבשיל ראש לסוף השבוע

שני מתכונים חביבים שהכנתי היום.

האחד הוא תבשיל עם בשר ראש. לא להבהל. "ראש" הוא כינוי לבשר לחי למעשה, ואפשר לקנות אותו טרי, אבל אז יש לנקות היטב וזה מורכב מעט למי שלא רגיל ומכיר איך, ואפשר לקנות קפוא-טרי (כלומר הקפאה ללא כל עיבוד ותוספים), בכל מקרה בשר לחי הוא זול להפליא. הוא גם בריא ביותר, ואצלי אוהבים אותו מאוד. כך נעשה:
  • קילו בשר ראש
  • בצל
  • פלפל אדום
  • חצי פלפל ירוק חריף
  • עגבניה
  • שני עלי סלרי
  • כמה שיני שום
  • גרגירי חומוס מבושלים
  • כורכום, פלפל שחור, מלח, פפריקה
מבשלים את הבשר במים בלבד לפחות שעתיים ועדיף שלוש.
מוציאים. מקררים. פורסים לקוביות קטנות. מניחים בקערה בצד.
במחבת גדול מאדים בצל קצוץ גס ושום. מוסיפים את כל הירקות והתבלינים, מוסיפים את הבשר, מכסים, ומבשלים עוד שעה-שעתיים על אש קטנה. אפשר להוסיף פלפל שאטה לחריפות יתר.


השני הוא מרק קוקוס-פטריות-תפוחי-אדמה
  • חבילת פטריות פורטבלו רעננות קצוצות
  • שני תפוחי אדמה חתוכים לקוביות 
  • קופסת חלב קוקוס (ללא חומרים משמרים! בקרטון!)
  • שתי כפות קארי, מלח, פלפל
פשוט פשוט: שמים את הכל בסיר, מוסיפים קצת מים (1:1 לכמות חלב הקוקוס), ומביאים לרתיחה עדינה כשהסיר מכוסה משך שעתיים.
מגישים עם כוסברה קצוצה מעל.
יוצא מרק טעים טעים טעים עם נינוחות של אדמה ושל חורף.
טיפ: להוסיף פנימה גם קצת שומן בקר (שנשאר במחבת מההמבורגרים שהכנתי לארוחת צהרים). אקסטרה טעם.
(והערה: לא חייבים להוסיף תפוחי אדמה. אפשר גם רק עם פטריות, ואז כדאי לשים כמה סוגים שונים של פטריות. אפשר גם להוסיף עלי לימונית והמרק יוצא יותר חמצמץ-תאילנדי שכזה).



שבת שלום,
ובתיאבון

By מר קדמוני with 6 comments

שמונה טיפים שיפנקו לכם את החורף, כבר היום

נפתח בסגנון דני סנדרסון:
לכבוד החורף שהגיע, כתבתי שיר.
אמנם אני כבר לא מזיע, אבל איני מסתיר,
את תשוקתי אל העונה ששמה קץ לחום,
ולכבודה עם מחשבון, כתבתי שיר מזמור.

תה ג'ינג'ר על אש ביתית, בקור הנפאלי, בערב שנסגר מוקדם מאוד

התפנקו בתה עם ג'ינג'ר
אין כמו חורף לשתות תה חם, ואין תה חם כמו זה שיש בו שבבי ג'ינג'ר טרי מגורדים. הג'ינג'ר מעניק לתה חריפות, ריח משכר, וטעם אקזוטי. הג'ינג'ר בריא מאוד, טוב למערכת החיסונית וגם להרגעת גרון כואב. בנפאל תה ג'ינג'ר ולימון הוא אבן יסוד בתפריט. אישית אני מעדיף ללא הלימון אבל גם כך וגם כך, ההנאה מובטחת. למי שמתעצל לקנות כל שבוע ג'ינג'ר טרי, הנה טיפ של אלופים: לגרד את כל השורש, ולשמור מגורד במקפיא בצנצנת קטנה, ולהוציא לפי הצורך.

הכינו מרקים
נו מה, מרק מחמם את הלב ואת הקיבה ומעניק ריח של חורף לבית כולו. תקצר היריעה מלפרט את המרקים האהובים עלי בחורף, אבל מרק פטריות עם קארי וכוסברה טריה קצוצה מלמעלה הוא נפלא, מרק בצל עם חצי בקבוק יין לבן והמון חמאה יהיה חגיגי ומפנק, ומלך מלכי המרקים הוא מרק עם עצמות בקר. כך נעשה: נרתיח בסיר גדול כמה עצמות מח (הקצב שלי מותן לי בחינם), מקפים את הקצף שצף למעלה, מוסיפים חצאי בצל, עלי סלרי, כמה גזרים חתוכים גס, אפשר גם תפוח אדמה או בטטה, וכל אחד מירקות השורש שיש לכם בבית. מתבלים בחוואייג' למרק, כורכום, כף פפריקה, פלפל שחור גרוס ומלח אטלנטי ונותנים למרק לעמוד על אש קטנה לפחות 6 שעות. למחרת הוא יהיה אפילו טוב יותר (כי הטעמים מתחברים). חורף.

הזמינו חברים
למה לאכול את המרק לבד? הרבה פעמים אנחנו מתקשים לעצור ממרוץ החיים. להזמין חברים או שכנים ל"סתם" ארוחת ערב, בלי יותר מדי טרחה ובלי אלף תבשילים, רק מרק חם, כוס יין והנה קיבלתם מתכון בדוק לרווחה נפשית ולהפסקה יזומה. קצת צוחקים, קצת מקשקשים, ובעיקר נרגעים. הרשתות החברתיות הפיסיות שלנו מוזנחות בעוד הרשתות הוירטואליות חזקות. בואו נשתדל להפוך קצת את היוצרות והחורף הוא הזדמנות טובה להתכנס בבית ולארח.

הדליקו מדורה
ממש כך. אמנם, זה נכון, לא לכולם יש אח עצים בבית (לי אין). ולא לכולם יש גינה (לי יש), אבל החורף קורא לנו להדליק אש. יש משהו מיסתורי וקדמוני באש. היא מחממת אותנו בלילות החורף הארוכים, ומספרת בלחש הפיצפוצים סיפורים עתיקים לנפש שלנו. אז למה לא לצאת לחצר ולהדליק שם מדורה קטנה. אפשר עם הילדים. אם לא יורד גשם, אז אפשר גם לאכול בחוץ את המרק. לשבת עם מעיל סביב המדורה ולתת לכוכבים להאיר. לא חייבים לצאת לטיול במדבר בשביל זה, אפשר סתם לצאת לחורשה הקרובה או, אם זכיתם, להדליק את הקמין ולרבוץ על השטיח, להביט בלהבות ולא לעשות כלום. ממש כלום.

קיראו ספר
אין כמו החורף מבחינת קריאת ספרים. הערבים ארוכים יותר, והספרים, כך נדמה, רכים יותר. במיטה יש שמיכת פוך ואין כמו להתכסות ולקרוא, ולהרגיש את החמימות פושטת בחוץ וגם בלב. אני קורא הרבה, ובחורף אני אוהב יותר ספרים עמוקים וחורפיים מאשר ספרי הרפתקאות קיציים. למשל כל אחד מהספרים של קורמאק מק'ארתי. או המינגווי. או מאיר שלו. או כל מה שבא לכם טוב. אבל תקראו. עדיף בהרבה על הטלוויזיה (שאין שום סיבה טובה לראות אותה, לא בקיץ ובטח שלא בחורף).

כוונו את השעון הפנימי שלכם
השמש השוקעת מוקדם כל כך מכוונת את השעון הביולוגי שלנו קצת אחרת. אפשר וכדאי ללכת לישון מוקדם יותר. הגוף שלנו יאמר לנו תודה. ואפשר גם, בתמורה, לקום קודם, ולנצל את שעות השמש של הבוקר לפעילות גופנית, שבקיץ רבים עושים דווקא בערב. החורף הוא לא רק בחוץ, הוא גם בפנים, ובמקום להלחם בו, נאמץ אותו. כלומר נזכור שכשהשמש שוקעת מוקדם, גם המוח שלנו מבקש שקט. נעמעם את האורות בבית מוקדם יותר, "נסגור" את הערב שעה אחת קודם, נאכל ארוחה קלה יותר בערב, ונתפנק במיטה.

צאו לשמש
במקומות עבודה רבים יש כאלו היורדים כמה פעמים ביום ל"הפסקת סגריה". בחורף הישראלי אני ממליץ לאמץ את המנהג - של לרדת החוצה להפסקה, לא של הסיגריה כמובן - ולצאת לשמש. בחורף גם אם תתאמצו לא תצליחו בקלות "להשרף" מהשמש, אבל השמש החורפית היא מתגמלת, נעימה, ותעניק לכם גם קצת ויטמין D (שדרך אגב, בחורף כדאי לשקול לתסף ממנו, בהעדר חשיפה מספקת לשמש). 

הרגעו
למה להלחץ? שלווה נפשית חשובה לבריאות שלנו תמיד, ועוד יותר, בימי החורף, או אז וירוסים רעים מסתובבים באוויר ומחפשים אנשים לחוצים כדי להדבק אליהם (כי זאת יש לזכור: הגוף והנפש שלנו אחוזים זה בזה וחולשה של האחד תשפיע מיד גם על האחר. לחץ הוא גורם מרכזי בחולשת הגוף ובפגיעות למחלות). אז כיצד נרגע? נשתדל. ננשום עמוק. נזכור ש"זה " (מה שזה לא יהיה) לא באמת קריטי ולא דחוף ולא כזה חשוב. נתרגל מדיטציה, אם זה מתאים לכם. נאהב. ננוח. נטייל. נחיה את הכאן והעכשיו ולא את המחר או את האתמול.

ועכשיו אתם: מה אתם עושים כדי להנות מהחורף?
ספרו, שתפו, הגיבו ולייקקו. 

By מר קדמוני with 7 comments

למה חייבים לדבר על האלימות הטבעונית

אי אפשר לשתוק ולהתעלם עוד (מצטער אם חלק מהדברים נשמעים לכם מוכרים אבל באמת שהגיעו מים עד נפש).

הנה מהגיגי טל גלבוע על ההפגנה הטבעונית שנערכה ביום שישי מול השוק הפליאוליטי הנפלא: "...שוק שמבוסס על גאווה לטבוח ביצורים מפוחדים... להזכיר בכל מקום ובכל זמן שזו תועבה גדולה... אנחנו נהיה בכל מקום ובכל ואקום, אנחנו נספר...  אך ורק שיהיה לכם תירוץ לשסף גרונות...". גם העמוד הרשמי של פעילי זכויות בעלי החיים אומר: "הפעילים מחו על העוולות המתועבות כלפי בעלי חיים שמבוצעות בכל רגע... לקוחות השוק יצאו מבויישים ונבוכים על כך שלקחו חלק בלתי נפרד בסבל הנוראי" וידידתי אפריל הצחיקה כשסיפרה: "נערה בת 19 עם סגריה אמרה לי שאמות מסרטן כי אני אוכלת בשר".
לפחות היא חסכה את האשמה על דם הילדים במצות בפסח

זה לא מקרי. כשאתה קורא לאחרונה את העתונות, הפייסבוק, כתבות הטלוויזיה או סתם גראפיטי מכוער של 269 בשדרות רוטשילד, נראה שקרוב ל 100% ממה שמעסיק את הצד הטבעוני הוא הכתיבה והעיסוק על מה אני בדיוק אוכל ועד כמה לכן אנחנו (אוכלי הכל): מתועבים, אונסים, רוצחים, מתעללים, אדישים, אכזריים, אטומים, גרגרנים, תאוותנים, שפלים, ואוכלי-מוות (ג'יי קיי רולינג, את יכולה לחייך). אולי שכחתי ביטוי דמוניזציה כלשהו. אבל לא לדאוג, מזכירים לנו כל יום (ולא, זו לא אלימות כמובן...).
התפיסה הבסיסית היא לא בתזונה אחרת או באמונה בבריאות אחרת אלא במלחמת חורמה של ממש מול האנשים שאוכלים אחרת, ועוד יותר, מול אלו שמאמינים אחרת.
ומטבען של מלחמות דת, מספיק צד אחד מספיק דתי כדי להפוך את העולם לגיהנום. מסעי הצלב היו דוגמא אחת, ומסעם המטורף של דעא"ש בימינו, דוגמא אחרת. כי זאת כדאי לדעת, אנשי דעא"ש מצווים, מבחינת פירושם הקיצוני את האיסלמם, להרוג כופרים, ורק כופרים (למשל את היזדים הכורדים האומללים) אבל תתפלאו שדווקא יהודים הם לא אמורים להרוג (לפחות לא מבחינה דתית, כי יהודים אינם נחשבים כופרים) אם אלו מוכנים לקבל את חוקי השריע'ה ולהיות נתינים וצמיתים. רוצה לומר: שתוק והישאר עם ראשך עליך או דבר ונערפך.
באופן מעורר חלחלה אי אפשר שלא לראות קווי דמיון מדאיגים. כי מי שמדבר נגד התפיסה הטבעונית ואפילו לא ישירות, אחת דינו, אולם מי שמשתף עמם פעולה מסחרית (גם אם הוא אוכל-כל בדיוק כמונו או אפילו מפעל-בשר בעצמו), פטור וזוכה להגנה מאלימות מילולית ופיסית. לפחות לעת עתה.
הנה שתי דוגמאות מקומיות שנתן רמי ידידי: דומינוס פיצה מוכרת הרבה מאוד טונות של גבינה בשנה, אבל מכיוון שהם הוסיפו לתפריטם גם "פיצה טבעונית" הם יכולים להיות כעת בני חסות ולא יאונה להם רע. עדן טבע מרקט, על הקצביות ועל חנויות הדגים שבהם, יכולים להמשיך למכור בשר במיליונים, אבל בגלל שהם נתנו לאחרונה חסות לכנס טבעוני הנה קיבלו בתמורה הגנה וכעת לא ירססו על קירותיהם, לא ישפכו דם-דמה על דוכניהם ולא ישמיצו או יחרימו אותם מעל גבי הרשת (ואולי עדן טבע מרקט בעצם רק שילמו סוג של פרוטקשן?).
אבל בינתיים האלימות הטבעונית רק משתוללת ועולה ופורחת באין מפריע ואין פוצה פה ומצפצף. לא מיקי חיימוביץ', לא אברי גלעד, לא גדי סוקניק, לא אסי עזר, לא העורך הראשי של מוסף הארץ (וודאי שכחתי עוד איזה אלף עיתונאים טבעוניים); איש מהם לא אומר מאומה או מגנה את הרוע הזה. את האלימות הקשה הזו. הם ממלאים פיהם חסה.
פורסם בעמוד הפייסבוק של "החזית לשחרור בע"ח" כאות כבוד ל"פעולה הרואית".
הנה חלק קטן קטן מהתגובות שקיבלה תמונת השחתת המשאית לעיל:

  • זה ונדליזם? איזו צביעות! כן ירבו אקטיביסטים יותר ממבקרים. Vered Eliyahu Cohen
  • מתרשם מאומץ הלב של הפעילים האלמונים להילחם ברשעות הבלתי נתפסת של הרפתנים המטונפים. Judas Maccabeus
  • טוב מאוד! להשחיט את המשחיטים! Eyal Shimshy
  • מישהו מוכן כבר לשרוף את "עד העצם" שתקוע באמצע קינג ג'ורג' כמו טופו בגרון. Roy Goldman
ועכשיו שמישהו יגיד לי שזה לא יגמר בעריפת ראש של מישהו. אולי רפתן? אולי קונה שוק? אולי בעל דוכן בשוק (דרך אגב, הוא טבעוני בעצמו אבל מקבל איומים של ממש כעת)? ומה הסיכוי, בין אחד למליון, שמשטרה חקרה את רוי גולדמן הנ"ל על הסתה לאלימות? האם יש הבדל אמיתי מבחינת הרשעות ומבחינת פוטנציאל הנפץ בין זה לבין גרפיטי נוער הגבעות אותו אפילו השב"כ חוקר במרץ?

בשמונה שנותיו של הבלוג הזה, כתבתי יותר מ 1380 פוסטים, על מגוון נושאים: על תזונה ועל פעילות גופנית, על רווחה נפשית ועל יצירת שינוי להשגת בריאות ומציאות טובה יותר, על סיפורי הצלחה ועל שאלות של קוראים, על אתגרים ועל חוויות, על מתכונים ועל התלבטויות.
בדקתי ומצאתי שמתוך כל הים הגדול הזה, כתבתי רק 14 פוסטים הנוגעים באיזשהו אופן לטבעונים או לטבעונות. 14 מתוך כ 1400. כלומר לכל היותר 1% מהאנרגיה שלי איכשהו נתפסת בחברים הללו, ובדרך כלל גם זה לא בדיבור ישיר עליהם אלא על עצמי (אני מאמין גדול באוטונומיה ואינבידואליות וב"איש באמונתו יחיה". הפילוספיה הראנדית היא נר לרגלי). וכתבתי גם עלינו, כמין אנושי וכחברה, ועל מה נכון עבורנו, מחקרית, פיסיולוגית והיסטורית, לפחות להבנתי. כשכבר כתבתי על טבעונות, היה זה כמעט תמיד בהקשר של חקירה עובדתית, או דיון פילוסופי או אפילו בקריאה לשילוב ידיים וגיוס כוחות למטרה משותפת - כמו התנגדות למזון מתועש, לתעשייות נצלניות ועוד.
בפועל, בכל הראיונות שלי לתקשורת בחודשים האחרונים שואלים אותי כמעט רק על טבעונות. ועל "האם אני נגדם" ועוד הבלים כאלה. זה לא במקרה, זה כי הטון של "הדיון" הציבורי עובד ומגיב לרק למלחמות. הכריזו עלינו מלחמה אז מצפים שגם אנחנו צד במלחמה הזו. ולא. טבעונים לא מפריעים לי, חלילה וחס. אני מכבד מעומק ליבי את הבחירות שלהם. אני מכבד את האוטונומיה והמחשבה שלהם או את זכותם לחשוב ולהאמין אחרת. אבל, אני לא מוכן שיאיימו עלי או יפגעו בי או בידידיי, נפשית או פיסית, מילולית או מעשית.

ירד לי האסימון באיחור גדול. 
כי כרגע אין כל דיאלוג, ולא נראה לי שיהיה בקרוב. לצערי האמיתי. 
אם הפנים של "חזית שחרור בעלי החיים" היא אושיית תרבות וגיבורת המסך הקטן המקדמת אלימות (באותה נשימה שהיא מצטדקת ואומרת שהיא בכלל נגד אלימות), מצבנו החברתי עגום למדי. 

אז מה נותר לנו לעשות? 
  • לא להתעלם, לא לוותר ולא לשתוק, ולהגיש תלונה במשטרה על כל פגיעה, איום או הסתה.
  • להוקיע, לכתוב, ולהסיר את מעטה ההתיפיפות מעל רוע ואלימות, טבעוני או אחר.
  • לא לקבל את השיח האלים, לא לקבל איומים. 
  • לתמוך: לקנות בשוק הפליאוליסטי, להמליץ ולספר לחברים על סגנון החיים הקדמוני. לקרוא, להקריא, לפרגן.
  • לזכור, טבעונות אינה הבעיה כלל, הבעיה היא האלימות והשיח האלים והמאיים. יש לי ידידים נפלאים שהם טבעונים אדוקים. הם אנשי אמת וחסד, אנשי שלום ושלווה. הכי רחוק שאפשר מחבורת הצווחנים האלימה והמופקרת הזו. אז לא נכליל, ולא נחשוד בכשרים, אבל נזהר ונשמר מאוד לנפשותנו. 
ואולי יש לכם רעיונות נוספים? 
(ואם אתם חושבים שזה נושא מספיק חשוב, תעשו לייק בפייסבוק, תכתבו כאן תגובה או תשתפו עם חברים ואחרים. תודה).

*** עדכון של הפוסט לאחר שנה בדיוק ***
לצערי, המציאות מזעזעת ומדגימה את הדברים עליהם התרעתי כאן.
דצמבר 2015: "אלמונים הזמינו חוקר וטרינר ממוסד אקדמי בכיר להגיע לטפל בלילה בחיה פצועה באזור בית שמש. הוא הוכה קשות ואושפז בביה"ח. ככל הנראה על רקע עיסוקו בניסויים בבעלי חיים". לכתבה המלאה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4737035,00.html
האלימות הטבעונית ממשיכה להתחזק ולרמוס כל חלקה טובה שנותרה מאידאות היופי והמוסר שלתוכן היא נולדה.
כואב הלב.
*עדכון לעדכון, ינואר 2016*
החדשות האחרונות הן שבכלל יריבות עסקית נטו (במסווה של יריבות אידאולוגית) עמדה בבסיס התקיפה הנ"ל. הפעם לא. ועדיין, זה לא אומר שאלימות טבעונית אינה קיימת, זה רק אומר שהיא נותרת בדרך כלל כאלימות מילולית (שעדיין הולכת ומקצינה) ולא נותר לנו אלא לקוות שהיא לא תתפתח לאלימות פיסית. 

By Dael with 43 comments

מה יהרוג אותנו קודם - הגנטיקה או הסביבה? פוסט אורח מאת ענת צ'סנר, גנטיקאית

"אנחנו לא לבדנו" אמר הפוסטר במשרד של מאלדר וסקאלי.
מסתבר שגם בענייני תזונה קדמונית אנחנו לא לבד והמדע צועד יד ביד איתנו (או שמא יש לאמר, אנו צועדים יד ביד עם המדע). כך, קיבלתי לפני מספר שבועות מייל מד"ר ענת צ'סנר, גנטיקאית החוקרת תהליכי הזדקנות, ו"מתכתבת" עם עקרונות הסוד הקדמוני, במקרה או שלא במקרה.
לא במקרה.
ביקשתי מענת לכתוב פוסט אורח כאן, ולשמחתי הרבה, היא הסכימה. תודה ענת.
כרגיל כאן, תרגישו חופשי לרשום שאלות לענת, תגובות או הערות, וכמובן גם שיתופים ולייקים. מה שבא בטוב.
גנום, מישהו?

**********************************************************************

שמי ענת, ממלקטת זרעים ופקעות קדמונית, הפכתי למלקטת מידע מודרנית (לא שחסרות פטריות חביבות בשדה הידע שמתגלות כרעילות). בעת קריאת הספר "הסוד הקדמוני", נתקלתי באזכור למחקריה של פרופ' סינתיה קניון אשר מוכרים לי היטב מעסוקי כחוקרת אנטי-אג'ינג באוניברסיטת בר אילן. במעבדה אנחנו ממשיכים את כיווני המחקר של פרופ' קניון ובוחנים את  הקשר בין גנים לבין אריכות ימים. הוזמנתי על ידי "מר-קדמוני" לחלוק עמכם מקצת מן התובנות בנושא תזונה, גנים ואריכות ימים (נושא אותו אני מלמדת במכללה האקדמית תל-חי).
בגישה המדעית להארכת תוחלת החיים חלו תמורות רבות בעשורים האחרונים; החוקרים בעבר חיפשו שיטות לריפוי או מניעה של מחלות  המופיעות לעת זקנה כגון: מחלות לב, סרטן, סכרת ועוד ובכך, להאריך את  משך החיים.  הגישה המדעית המקובלת כיום מתמקדת בדרכים לדחיית תהליכי ההזדקנות ועיכוב התפתחות מחלות זקנה. החזון הוא שבעתיד, אדם כבן שישים יישאר עם יכולות פיזיולוגיות, מנטליות ואחרות כפי שהיה בן שלושים כלומר, הארכת  פרק ה"צעירות".
מתצפיות על אוכלוסיות שונות של בעלי חיים בסביבתם הטבעית, מסתבר  שלכל מין יש תוחלת חיים פוטנציאלית מאפיינת. עם זאת, מתברר שרוב בעלי החיים אינם שורדים עד לזקנה. למעשה, נדיר למצוא בטבע פרטים "שמתים מזקנה" שכן, רובם מתים בגיל צעיר בשל רעב, פציעות, זיהומים תנאי אקלים ועוד.  גורל דומה היה גם מנת חלקם של בני האדם עד לפני כמה מאות שנים.
במקרים נדירים, ניתן למצוא יצורים שחסינים ממחלות "העולם המערבי"  ומסוגלים להאריך חיים. לדוגמא, החולד העיוור הינו יונק מכרסם החי מתחת לפני הקרקע ונחשב כמין מחוסן מפני סרטן. בחולד זה קיימים  תאים המסוגלים  להרוג תאי סרטן ביעילות. כלומר, יש לו "משהו"  בגנים (הוראות ההפעלה שכתובות בדנא) המשפיע על אריכות ימים. החולד העיוור חי 20 שנה לעומת  עכבר שחי כשנתיים בלבד (בתנאי שבייה). חסינות מפני מחלות זקנה היא תופעה מוכרת גם בבני אדם. תסמונת לרון הינה מחלה גנטית נדירה אשר הסובלים ממנה מתנשאים לגובה של מטר אחד. תסמיני המחלה נובעים מפגיעה בקליטת הורמון מסוים בתאי הגוף. מסתבר שחולים בתסמונת זו פיתחו חסינות כנגד מחלות כגון סרטן וסכרת.
אז מה הסוד לאריכות ימים? האם זה "משהו" בגנים או השפעה סביבתית, סגנון אורח החיים או סתם מזל?
כבר בשנות התשעים ניסתה פרופ' סינתיה קניון  לבחון שאלה זאת. לצורך כך, היא בחרה לעבוד עם תולעת קטנטנה באורך של מ"מ אחד (C. elegans). הבחירה בתולעת כחיית מודל נבעה מאורך חייה הקצר (כשבועיים בלבד). באמצעות  מניפולציות גנטיות היא הצליחה לשבש את פעולתו של גן בודד.  שיתוק הגן הוביל להכפלת חיי התולעים שהמשיכו להיראות צעירות וחיוניות עד גיל מאוחר. מסתבר ששיבוש הגן חסם כניסת הורמון מסוים (דומה להורמון בתסמונת לרון)  לתוך התאים. נטרול גן דומה בעכבר הביא להארכת חיי העכבר לכמעט חמש שנים.
אך מעבר לפעילותם של גנים ספציפיים, מסתבר שלא רק שיבוש גנים מביא לאריכות ימים - יש תפקיד חשוב ביותר לסביבה. למעשה, כשאנו אוכלים או שותים ואין זה משנה מה ואיך, אנו מכניסים את הסביבה החיצונית לתוך גופינו. האוכל שלנו הוא חלק לא מבוטל מהשפעת הסביבה עלינו.
 ב 1935, הראה החוקר קלייב מקיי שחולדות  צעירות שהופחתה להן צריכת הקלוריות בשליש האריכו ימים לעומת חולדות שהמשיכו לאכול רגיל. הגבלת צריכת הקלוריות, האטה  התפתחות מחלות  והאריכה את תוחלת החיים גם בחיות נוספות כגון תולעים, זבובים, עכברים או קופים מסוג רזוס (אך לא בשימפאנזים).  אך לפני שאתם יורדים לכ-60% מצריכת הקלוריות המומלצת ליום כדאי לשים לב לכמה דברים:
ראשית, הגבלת הקלוריות נבדקה על חיות שגודלו בתנאי מעבדה ללא צורך להתאמץ להשיג את מזונן או לברוח מטורפים. בתנאי גידול טבעיים, חיות אינן מסוגלות לשרוד לאורך זמן רב בתנאי  הרעבה.  שנית, הגבלת הקלוריות היתה אפקטיבית כאשר החלה בשלב מוקדם בחיים בדרך כלל קרוב ללידה. בנוסף, בזנים מסוימים של עכברים קיצוץ הקלוריות הביא דווקא לקיצור תוחלת החיים. אמנם, כיום יש בנמצא תרופות שמצליחות לחקות את תהליך הגבלת קלוריות בלי לגרום להרעבה (התרופות אכן האריכו חיים בעכברים), אך בינתיים הן בעייתיות לשימוש בבני אדם. בפועל, אין עדיין הוכחה מדעית לכך שהגבלת צריכת הקלוריות מאריכה את תוחלת החיים בבני אדם. לצערנו, גם הגבלה קלורית וגם הימנעות מגורמים מקצרי חיים (כמו עישון) והקפדה על אורח חיים בריא עדיין אינם מספיקים כדי להבטיח שנגיע לחגוג יום הולדת תלת ספרתי...
אך בכך לא תמו השפעות הסביב. גם אם לא הצלחנו להבטיח הארכת חיים, בואו לכל הפחות נוודא שאיננו מקצרים אותם:
למרות שהגבלה קלורית אינה מבטיחה הארכת חיים בקרב בני אדם, נמצא כי  "הגזמה" קלורית, כלומר צריכה קלורית עודפת, מאיצה התפתחות מחלות כמו סכרת וסרטן, כלומר מקצרת חיים.
גם הרכב המזון משפיע על אריכות ימים לא פחות מכמותו. ביטוי לגורם זה ניתן למצוא בעולם הדבורים: מבחינה גנטית, הדנ"א של המלכה ושל הפועלת זהה לחלוטין. סוג המזון ממנו ניזונים הזחלים (סוכר לעומת מזון מלכות), חורץ את גורלן: הפועלת נשארת עקרה ומסיימת את חייה לאחר כמה חודשים, לעומת המלכה שמסוגלת להטיל ביצים ואורך חייה מגיע למספר רב של שנים. ב 2008, הצליחו  מדענים לפענח את ייחודו של "מזון המלכות": מסתבר שרכיבים במזון (מולקולות כימיות שנקראות מתילים) משתקים ביטוי של גן מסוים (כמו מתג חשמלי שמורד למטה) אשר מונע התפתחות אברי רבייה ומקצר את תוחלת החיים בפועלות. ועדיין, לא הייתי ממליצה להוסיף לתפריט מזון מלכות על מנת להאריך חיים, אלא אם אתם משתייכים למשפחת הדבוראים.
ושוב, נעבור מהחרקים אל עולם בני האדם. בתאומים זהים, בעלי  רצף דנ"א זהה, ניתן למצוא הבדלים במשקל הגוף, במחלות שמופיעות עם השנים ובתוחלת החיים. כשבודקים את הרכב הדנ"א של זוג תאומים לאורך מספר שנים, ניתן למצוא הבדלים במולקולות כימיות שנדבקו לדנ"א וגרמו לשיתוק או הפעלה של גנים, בדומה למתואר בדבורה. שינויים אלה התרחשו כתוצאה מהסביבה השונה, ומהתזונה השונה שכל אחד מהתאומים נקט בה. כלומר תזונה וגורמים סביבתיים נוספים משפיעים עלינו, ועל הביטוי הגנטי עצמו, לאורך כל ציר החיים. לא הכול מוכתב מראש ולמרות שקיבלנו רצף גנים מסוים מהורינו, הביטוי של גנים אלה הוא פונקציה של הסביבה וסגנון החיים בו נאחז.
ממחקרים שנבדקו הן על בעלי חיים והן על בני אדם, ניתן לקבוע שהרעיון לעכב או למנוע מחלות זקנה, ובכך להאריך את משך ה"צעירות", אינו רעיון הזוי. אמנם טרם נמצאה הנוסחה לאריכות ימים (שתותאם באופן אישי לכל אחד ואחד) אבל מהפיכת האנטי-אג'ינג כבר החלה...

                                                                                                              דר' ענת צ'סנר

By Dael with 11 comments

כיצד חזרנו מהאנאפורנה בשלום?

חזרנו הבוקר מנפאל לאחר חודש ארוך, מרתק ומהנה עם שלושת ילדנו (10, 15, 17).
כמה שעות לאחר מכן הלכנו לניחום אבלים אצל משפחת שוהם. בנם נדב ז"ל, נהרג במעבר ההרים טורנג-לה שברכס האנפורנה כמה ימים לאחר שאנו עברנו באותו המקום ממש. משפחת שוהם הם שכנים שלנו, ואבלם ואובדנם כבדים מנשוא.
עוד לפני שיצאנו לטרק הזה, היה לי ברור שאכתוב פוסט ארוך ומפורט כשאחזור, במיוחד לאור העובדה שעד הרגע האחרון ממש לא היינו בטוחים אם נצליח, פיסית, כמשפחה, לעשות את הטרק או שנאלץ לוותר או לדחות. ועתה, רגע לאחר שסיימנו אותו בהצלחה, הגיע האסון חסר התקדים הזה, בו נהרגו עשרות מטיילים באחד המסלולים היותר מתויירים והנחשבים לפחות מסוכנים בעולם הטרקים. סופת צקלון קטלנית הכתה בעוצמה וגבתה מחיר דמים מחריד.
אז מה אכתוב כעת? שטרק באנאפורנה זה נהדר? שזה פשוט? שכל אחד יכול ושכדאי?
לא.
איני יכול לעשות זאת כעת.
לכן גם איני מרגיש שזה נכון כעת לפרט איפה היינו ומה עשינו ואיך לעשות ומה לקחת וכיצד להתארגן, וכמה זה עולה ומי נגד מי, והיכן ישנים ומה אוכלים ומה עם הילדים. אולי בעתיד אמצא את הפנאי ואת הרצון להרחיב על כך, אבל כעת, במקום כל זאת, אכתוב רק מה אנחנו, כמשפחה, קיבלנו מהחודש הזה. חודש שגם אתם יכולים לבחור לעשות – לאו דווקא באנאפורנה, לאו דווקא בנפאל, אולי לא במזרח, אולי באירופה, אולי בהרי מדבר יהודה והנגב, אולי בחוצה ישראל.


עמוק בטל, פועם לבבי
"טנא מלא כוכבים, ריח דשאים דובבים, עמוק בטל, פועם לבבי" כתבה לאה גולדברג, ומילותיה מרטיטות עד היום את הנפש, כי יערותיה, יערות רוסיה, היו גשומים ועמוקים וירוקים ומשתרעים מקצה האופק ועד קצהו. כמוה כמונו, כשאתה פוגש את הטבע בכל עוצמתו, בכל יפעתו, הנפש לא יכולה אלא להתפעם. בחודש האחרון הלכנו על גדות נהרות אדירים, למרגלות מפלים ואשדות, פוסעים על שולי הרים כבירים, מול מרחבים קרים ועצומים, שאיש לא יכול להם, צועדים ביערות גשם טחובים וקולניים מציפורי שיר וחרקי ענק, טיפסנו על מדרונות אבן ראשוניים, והרמנו ראשנו לראות פסגות נישאות ששלג-עד לעולם יכסה את ראשיהן. השכמנו לראות זריחות מופלאות ובכל ערב ליוו אותנו שקיעות ענוגות מעל ראשי ההרים. ובלילות לשווא ספרנו אינספור כוכבים.
כי חודש בטבע פועל כמו תרופה לנפש.
זה פועל עלינו ממקום ראשוני וקדמוני לגמרי, מהמקום שלפני היות הדיבור והתובנה והתחכום והשפה. במקום הזה אנו רק יצורים פשוטים העומדים מול הטבע העצום והרחב ומוצאים את עצמנו בתוך המרחב שהוא מציע לנו. זה לא לבוא במסוק לפינת חמד ולראות נוף מרהיב, אלא ההליכה, הפסיעה וההתקדמות אל תוך הטבע שאט אט נספג לתוכך. במסע שכזה מגלים שיום אחר יום הטבע מעמיק את אחיזתו בנו ואולי זה אנו, שחוזרים ואוחזים בו. האדם מוצא את עצמו כחלק מסביבתו, כחלק מההוויה, ירצה או לא ירצה. אין מקום לציניות כי עמוק עמוק ביער, שוכן לבבנו.
זריחה על אנאפורנה 2

חודש בלי תקשורת
יצאתי מהארץ ב21 לספטמבר והעברתי את הטלפון למצב טיסה. פעם ראשונה שלא לקחתי איתי את המחשב הנייד. תמיד, תמיד לקחתי איתי לחופשות גם את המחשב הנייד. לענייני עבודה דחופים וגם לא דחופים, או כדי לכתוב לכם פוסטים... אך הפעם החלטתי שהעבודה, וגם אני, נצליח לשרוד גם אם לא יהיה איתי מחשב וגם אם לא אהיה זמין לקבלת שיחות טלפון. בכלל. (למרות זאת רכשתי בנפאל כרטיס סים מקומי, רק כדי לגלות שרוב הזמן לא היתה קליטה בכלל, ושאין לי מושג מה המספר שלו, כך שלא שוחחתי בטלפון עם איש וגם תקשורת נתונים עברה במשורה ומעט מאוד במהלך הימים הללו).
מסתבר שחודש בלי לבדוק מיילים כל הזמן, בלי לראות אף סטטוס בפייסבוק, בלי לענות לקוראים, בלי לקרוא חדשות בynet, בלי מידע שזורם פנימה והחוצה ולצדדים, חודש כזה עושה רק טוב. הילדים מצידם התנתקו לגמרי מהwhatsup ומהאינסטגרם ומהשד יודע איזה רשת, והתמכרו לשקט ולאי התקשורת. ולא, זה לא היה חסר לנו בכלל. במקום זה מצאנו את עצמנו יושבים בערבים סביב שולחנות ומשחקים קלפים עם מטיילים אחרים (ומרגישים כבוד כשהילדים מנצחים ב"סט").
ובפעם שכבר כן התחברנו לערוצים הדיגיטליים ובדקנו את הwhatsup אז רק גילינו שמבקשים מאיתנו קניות בקטמנדו... יותר פשוט לא לבדוק.
רשת חברתית, בעולם האמיתי

הליכה הליכה הליכה
לאורך הטרק גמענו מאה קילומטרים. זה לא המון אבל זה גם לא מעט. במיוחד כשאנו מדברים על מסלול הררי. היופי בטרק הוא ההליכה המתמשכת. העובדה שעוברים מנקודה א' לב' לאורך שבועות רק בכח שרירי הרגליים, שישנים היכן שעוצרים, שאין "קפיצה קטנה" לסופרמרקט, היא ממכרת. ההליכה היא טבעית לנו, מאז ירדנו מהעצים ונדדנו הלאה ועזבנו את אפריקה לפני יותר ממיליון שנים.
ההליכה מחדדת את החושים. ההליכה בטבע סופחת אליה את הסביבה ומעצימה את החוויה. כולנו זוכרים את הטיולים הראשונים שערכנו בתיכון אל גבי המים של מדבר יהודה או אל הררי הנגב, ואיך קסם האדמה הופך למוחשי רק הרבה לאחר שיורדים מהאוטובוס ומתחילים לטפס במעלה עמרם. כאז כן עתה.
כמשפחה, עשינו כבר די הרבה טיולי כוכב, וגם "גיחות" של יומיים שלושה בטיול מתמשך ונודד. אבל שבועיים רצופים של הליכה עם תרמיל על הגב ועם מקל הליכה ביד, זו לנו הפעם הראשונה. ויש בהליכה הזו משהו מדדיטיבי כמעט. החזרתיות. ההמשכיות. השקט שסביב. חוסר התקשורת. ההליכה אל היעד. ואל יעד נוסף. וכך יום אחר יום. יום אחר יום. כן, יש לפעמים קצת יבלות, ויש התכווצויות ויכול להיות מעייף וקשה, אבל כאשר מגיעים, ואוכלים ארוחת ערב חמה והולכים לישון מוקדם, או אז מתעוררים עם חיוך. גם כשהיום הבא קשה יותר מקודמו.
קח מקל, קח תרמיל
זמן איכות 
אני אדם עסוק. אנחנו אנשים עסוקים. טרודים. ממהרים. יגעים לפעמים.
אנחנו לא רק אנשים ממהרים אלא רובנו יכולים להגדיר את עצמם גם כמשפחות ממהרות. אוכלים בחטף. זורקים מילה פה ושם. שואלים את הילדים איך היה בבית הספר ומקבלים ההמהום לא מחייב בתור תשובה מספקת. ברוב הימים גם בעת שיחות, הראש שלהם (וגם שלנו) לא מתרומם מעל מסך הטלפון. לפחות לא להרבה זמן. והנה הם איתנו לאורך כל החודש הזה: בוקר, צהרים, ערב וגם לילה. לעתים ישנים באותו החדר. פעמיים גם כולנו באותה המיטה (בBase camp  היה קר). תמיד קמים לאותה המציאות בה כולנו נוכחים במאה אחוזים. כל הזמן. אנחנו איתם והם איתנו. והם גם זה עם זה.
שלושה ילדים יש לנו, והחודש הזה אפשר להם, וגם לנו, תקשורת בלתי אמצעית, וזמן איכותי להכיר, ולשוב ולהכיר, ולהעמיק את הידע ואת ההיכרות. זה לא שאנו זרים זה לזה. אני חושב שיחסית, אנו משפחה מגובשת ותקשורתית, אבל עדיין. שיחקנו אינספור משחקי קלפים, שרנו שירים בנסיעות ארוכות (את רוב הרפטואר של כוורת, הכבש השישה עשר, גזוז ועוד כמה), דיברנו על יזמות ומה ההבדל בין גסט-האוס מצליח לכושל, סיפרנו סיפורים, שאלנו שאלות, המצאנו תשובות, פגשנו אנשים חדשים, למדנו משחקים חדשים ממקומיים ועשינו טורניר.
איני יכול לחשוב על סיטואציה אחרת בה המשפחה שלנו היתה מרוויחה כל כך הרבה.
גם כשרטוב, הביחד עושה את העבודה
התגברות על הקושי
בכל טיול ארוך ישנה יציאה משמעותית מהשגרה. ולצאת מההרגלים ומאיזור הנוחות אינו דבר פשוט לאיש. לעתים הקושי הוא פיסי, ולעתים עקרו נפשי, אבל תמיד הוא נוכח. לא קל לישון במקומות בהם אין מים זורמים, או אין חשמל, או שיש חשמל, אבל רק בשעות זוגיות ולמשך עשר דקות. לא קל לנדוד בין מקומות שונים יום אחר יום, ולגלות שיעברו עוד כמה ימים עד המקלחת הבאה, כי קר מדי, ואין מים חמים. במיוחד אם את בת 17, ורגילה לטפח שיער. אבל גם מבוגרים יודו שקשה להפרד מהמיטה הרכה של הבית ולעבור למזרנים מפוקפקים, בחדרים שהמילה פינוק מעולם לא ביקרה בהם.
קשה גם ללכת הרבה. ולטפס שעות ארוכות. במיוחד אם אתה בן עשר. אבל גם מבוגרים יגלו שקשה מאוד ללכת בקור קיצוני, או לרדת 1600 מטר (בקווי גובה) בתור ארבע שעות. או ללכת למרות היבלות. טרק מציג קושי לא מבוטל. וטרק ארוך מציג קושי רב יותר.
אבל בצד הקושי, יש רווח עצום. הן בעצם ההתגברות, וביכולת לומר לעצמך, עשיתי את זה, גם אם אתה בן עשר, או חמש עשרה, או שבע עשרה או ארבעים פלוס. וגם בקבלת תמונת המציאות השלמה, שאינה תמיד מרוחה בחמאה ובריבה, ושהיא לעתים קשה ומתסכלת. אנחנו יודעים כעת מה זה טרק אמיתי, ואנחנו יודעים שאנחנו מסוגלים לו היטב. אנחנו למדנו על עצמנו הרבה. מהם רגעי הקושי והיאוש של כל אחד, ומהם רגעי התרוממות הרוח של כל אחת.
ללכת למרות שקשה, למרות שקר, למרות שעייפים, אבל לגלות שלמרות הקושי, ישנה הנאה גדולה, לאורך הדרך כולה.
חצי חיוך של סיפוק אחרי בוקר קשה של עליה ארוכה 
ללמוד לא לעשות
במהלך החודש לא רק טירקנו. גם לא עשינו כלום. כמעט שבוע שכבנו בערסלים על גדות אגם קסום, והשתדלנו מאוד לעשות מעט מאוד. לא ניסינו להספיק כלום. לא רצינו מאומה. איתמר גילה שיממה שלמה הוא לא זז מהמשבצת של מרפסת האוכל: ארוחת בוקר מול נוף האגם, אחריה משחק קלפים מתמשך, ארוחת צהריים באותו המקום, קריאה בספר בערסל כל הצהרים, ארוחת ערב, שיחות לילה. הולכים לישון. תענוג.
במציאות הישראלית הקודחת קשה מאוד לחשוב על הפסקה. על התענוג השקט שבבטלה. על העוצמה של אי העשייה. אבל ההרים והמים והירוק שמסביב איפשרו לנו טעימה קטנה מן השקט. על החיים של המקומיים, החיים את הרגע ואינם ממהרים, כך נדמה, לשום מקום. אף פעם. במקום אחד סביב אותו האגם הזמנו ארוחת בוקר רק בבוקר (ולא בערב לפני, כרגיל). היא הגיעה לקראת הצהרים. נותרנו רעבים וביקשנו עוד חביתה. אחרי ארבעים דקות בלבד היא הגיעה. חביתה, לא שקשוקה. כי לדברים יכול להיות קצב אחר, ושם ראינו דוגמא ומופת לקצב רגוע רגוע, איטי. מהיר כמו נשימות של אבן.
במקום אחר, בבוקר אחר, ביקשתי תה בחלב. ולקסמן חייך, והלך אל השכנה, שלוש ערוגות אורז מעליו, המגדלת צמוד לבית שלוש נקבות באפולו, וחיכה שהיא תסיים לחלוב אותן, וחזר עם פרצוף מחייך וכוס חלב טרי ומקציף. את התה הזה לקח יותר מחצי שעה להכין, אבל היה שווה כל רגע.
הלוואי שאלמד מזה עוד.
בדיוק ככה

פרופורציות
כמו פלוטו, הכלבלב מקיבוץ מגידו, גם לנו יש בעצם הכל. מיטה וארון וכסא ומנורה. גם אצלנו, לכל ילד יש חדר, והחדרים מלאים ארונות והארונות מלאים בגדים, והבגדים מלאים מותגים. ובין לבין יש לנו עוד בלי סוף רכוש, וספרים, וצלחות, ותמונות, ושטיחים, וספות.
והנה פגשנו את העולם האחר, שהוא לא פחות אמיתי משלנו. את הזוג המקסים המארח אותנו בביתם, אך אין להם, ולעולם לא תהיה בו, מקלחת חמה. את הילד שפגשנו בדרך, לו יש זוג מכנסיים אחד וגם דרגש עץ אחד, אותו הוא חולק עם שלושה אחים ושני הורים, בצריף מט לפול, בישובון זעיר שהמרחק ממנו לכביש הקרוב ביותר הוא ארבעה ימי הליכה. אבל הוא גם שמח ומאושר והוא מגלגל לפניו בריצה חישוק המובל במוט. אולי הצעצוע היחיד שמעולם היה לו.
פגשנו מדריך טיולים ותיק ומנוסה, מצחיק ופיקח, בן 34 בסך הכל, שמעולם לא למד לקרוא ולכתוב. הוא יצא לפרנס את משפחתו ולשמש כפורטר מאז היה נער צעיר. ראינו נשים קשישות שעובדות מבוקר עד ערב בסחיבת בלוקים במעלה ההר או בהכנת בטון ופיצוח אבנים בפטיש חמישה קילו.
המציאות הזו זועקת מכל פינה. היופי והעוני. השקט והקושי. המעט והסיפוק. החוויה של התייר והמציאות העגומה של המקומי. מקבלים כאן פרופורציות אמר האחד בפרצוף מהורהר. אין להם תשתיות אמר השני. תחשוב שזה היה יכול להיות אנחנו אמרה אחותם. אין לי ספק שבחודש הזה הם למדו הרבה יותר ממה שהחסירו בבית הספר.
וגם אנחנו, אחרי חודש של צמצום ו"בית על הגב" מגלים מחדש את מה שכבר ידענו – שאפשר גם עם הרבה פחות. שאנו למעשה רק אוגרים ואוספים וצוברים וממלאים את החלל - שישנו רק בנפש. בלי סיבה. אפשר להפסיק לקנות. להפסיק לצבור חפצים, ולהחליף את המנגנון הכלכלי השחוק הזה בצבירת חוויות.


חודש של סקוואטים
בנפאל, כמו במזרח בכלל, וכמו בעולם כולו עד לא מזמן, אסלות הן מצרך נדיר המציאות. למה צריך אסלה כשאפשר לכרוע? שירותי "בול פגיעה" הם יותר הגייניים, יותר יעילים, וככל הנראה גם יותר בריאים. כמה שבועות בנפאל ירגילו כל אדם לעשות סקוואט עמוק מדי יום, גם אם הוא מבוגר מאוד, שרירי הרגליים שלו יהיו איתנים וארוכים. תחשבו על סבתא שלכם עושה סקוואט. יכולה? גם בלי להכיר אותה אני מהמר שלא. הסבתא הנפאלית יכולה גם יכולה לעשות סקוואט, ועצם השאלה תהיה לה מוזרה עד מאוד.
חודש של כריעות (או שפיפות, שזה השם הנכון לפי האקדמיה ללשון), הוא משהו שאפשר ליישם בחינם, ואפילו בלי לצאת מהבית. לא חייבים כרטיס טיסה לצד השני של העולם כדי לעשות משהו נכון, אבל לפעמים רק היציאה מהשגרה מאפשרת לנו את זאת.

טעמים חדשים
חודש לא בישלנו כלום. אני, שהאוכל מהווה מרכיב משמעותי בחיי היומיום, בעיסוק ובכתיבה שלי, הנחתי אותו לאחרים ולאחרות. הילדים שלי מעולם לא היו מפונקים באוכל, ועדיין, נדרש מהם להתאים את החיך ואת הלשון לטעמים היוצאים מן המטבח המקומי. ל veg curry שלעתים הוא חריף כאש ולעתים הוא מנומנם וחיוור. לדאל בהאט, המאכל הלאומי הנפאלי (קערה של אורז, תבשיל עדשים, תבשיל ירקות, חמוצים וקרקר דקיק. אפשר לקבל עוד ועוד תוספת כמה שרוצים עד ששבעים. כל מקום והדאל בהאט שלו, כל אישה וסגנונה שלה. לעתים הוא מקדיח, לעתים הוא מדהים. תמיד הוא משביע). לדגי האגם המקומיים. לתה המסאלה החריף, לחמאת היאק המלוחה, לחלב ההרים עז הטעם, ובעיקר, לאוכל אחר, לא "שלנו". כזה שמתבשל במטבחים פתוחים על כירת עצים, המלא טעמי עשן, וחיוכים של נשות ההרים הקשוחות, המתפלאות לראות את הזר המציץ לתבשיל ומרים את המכסה ומלבה את האש.

פשוט. טעים. קדמוני.
וזוהי רק רשימה חלקית וראשונה...

אבל בסוף צריך היה להפרד מההימלאיה לשלום

אז מה אתם חושבים? האם הייתם יכולים להתנתק כך לחודש? היכן הייתם בוחרים לעשות זאת?
ספרו בתגובות ושתפו במחשבות.
התגעגעתי.

By מר קדמוני with 7 comments