אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

עשרה דברים שלא ידעתם עלי

דניאלה הפילה עלי תיק. נודד. מסתבר שיש דבר כזה - מכתבי שרשרת - ובעולם של הבלוגרים זה לא סתם מכתב עם לבבות ו"כל הפותח חתול בורח", אלא אשכרה משימות. בקיצור, המשימה הנודדת היא לכתוב עשרה דברים שאתם לא יודעים עלי.

חשבתי קצת ונדהמתי לגלות שבעצם די קשה לי למצוא עשרה דברים שאינכם יודעים עלי. במרוצת שבע השנים האחרונות (!) שאני כותב בהם ברצף כאן, סיפרתי לכם לא מעט על עצמי ועל הסובב אותי. מה ואיך אני אוהב, אוכל, מתעמל, ישן, עובד, ומה לא. גם בספר, אעפס, המשכתי במגמה זו ועוד כמה טפחים נחשפים. אבל פטור בלא כלום, אי אפשר. אז הנה רשימה של דברים שאולי לא ידעתם עלי, ואולי תרצו לדעת. ואולי לא. 

אני לא יודע לכתוב קוד. בכלל בכלל. אמנם אני בעלים ומנכ"ל של חברת תכנה, אבל הידע שלי בכתיבת קוד מסתכם בשיעור אחד ב basic שהיה לי בתיכון (ימי קדם. בדיוק אז הגיעו המחשבים האישיים). הקוד היה משהו כזה:
10 print dael
20 go to 10
ואז המסך היה מתמלא dael בפיקסלים לבנים על רקע ירוק מרצד, והלב היה מתמלא אושר. מי שנולד אחרי 1971, עלול שלא להבין זאת. מאידך, אני חושב שקריאת וכתיבת קוד ביעילות היא מייומנות חשובה וקריטית בעידן שלנו. אני בסדר ב html אבל לצערי לא הקדשתי עדיין די זמן לצלול לכתיבת קוד של ממש. אל תלמדו ממני את העניין הזה. 

אני איש של יד שניה. רוב מוחלט של הרהיטים אצלי בבית נקנו בחנויות יד שניה ובעיקר בשוק הפשפשים. אני חושב שזה יותר ידידותי לסביבה, יותר זול לארנק, יותר יפה באופי ויותר פרקטי כשיש ילדים. את החלק השני של הרהיטים בניתי לבד. למשל, הספרייה שלי ממוחזרת מהפרגולה הישנה של ההורים (אוקיי, שברתי מסור אחד בגלל בורג, אבל היה בהחלט שווה). כדאי.

כל מה שרואים הוא או יד שניה או תוצרת בית. כולל המטבח עצמו. כולל הציורים.  רק אחד מהקט'לבלים היה חדש.

יש לי תואר בתיאטרון. אחרי הצבא התקבלתי לאוניברסיטה העברית למגמת מחשבים ותקשורת, ואחרי שבוע הבנתי שאני בעצם לא רוצה ללמוד מקצוע ועברתי לפסיכולוגיה ותיאטרון. היה דווקא כיף (התיאטרון, לא הפסיכולוגיה). אני והמלט נסיך דנמרק מאותו מחזור. 

אני לא סגור על הזהות הדתית שלי. אבל הי, יש לי חנוכיה. 

אני דומע בקלות. בעיקר מספרים (אבל לא מהספר שלי). זה שאני קורא הרבה מאוד אתם אמורים לדעת, אז זה לא נחשב ברשימה. 

אני מת על קולנוע. הסרט האחרון שראיתי היה בשבוע שעבר- 12 שנים של עבדות. מצולם היטב, משוחק נפלא וקולנוע כמו שקולנוע יכול וצריך להיות: מסך רחב וישר לבטן. דווקא שם לא דמעתי בכלל, אבל כאבתי בהחלט. תחושת החמצה: לא למדתי קולנוע.

אני אוהב לצייר. בשמן. אבל אני לא מספיק טוב כדי להתפרנס מזה אי פעם. למדתי קצת אצל זיו לנצר המעולה. לצערי בציור יש עדייין פער ניכר בין מה שאני רוצה למה שאני יכול, ואולי יום אחד, אחרי הרבה תרגול וניסיון, אצליח לצמצם אותו במעט. בינתיים כיף לי לתרגל. 

אני לא אוהב קימל. למעשה, זה המאכל היחיד, או בעצם התבלין, שאני ממש לא אוהב. כל השאר אני אוהב. מאוד.

"גדלתי כתולעת ספרים שמנמנה, לבנבנה וממושקפת בחיפה של שנות ה־ 70 של המאה הקודמת. למרות זאת, כבר כשהגעתי לגיל חמש החל אבא שלי במסע שכנועים ארוך־שנים כדי שבסופו של דבר אתנדב לצנחנים, בדיוק כמוהו. זה די הצליח לו — בקיץ 1990 , כששאלו אותי בבקו"ם היכן אני רוצה לשרת, עניתי מיד "שריון". חשבתי שאם אפשר לנסוע במקום ללכת או לרוץ, זה ודאי עדיף. זו לא היתה החלטה של רגע, אלא תוצאה של היכרות עצמית אינטימית: מעולם לא אהבתי להתאמץ ולא הייתי טוב בשום סוג של ספורט. כשבחרו קבוצות לכדורגל או למחניים, נשארתי תמיד אחרון, ובריצות הארוכות של שיעורי ההתעמלות הייתי מתחבא מאחורי הבית של מנחם, אדים על עדשות משקפי, עד שכולם חזרו מהסיבוב בקצה הרחוב". (מתוך עמ' 21 בספר)

לא עשיתי טיול גדול אחרי הצבא. באסה. אבל אני עוד זומם להשלים את זה יום אחד.

משהו שכחתי?

Share/Bookmark

By מר קדמוני with 5 comments

5 הערות קוראים:

כשרון! לקרא ולהתמוגג. לפחות בכתיבה אין אצלך שום פער בין רוצה ליכול... תענוג של רשומה.

הרמת את הכפפה וביצעת את המשימה ממש מהר :-). כיף לקרוא. מחכה כבר לספר!

יפה לראות שאתה מסתכל על עצמך ישר ללב בעיניים מפוקחות עם קצת קצח וחמלה.

ככל שמכירים אותך יותר, דעאל, מעריכים אותך יותר. וזה לא משהו שאפשר לומר על כל אחד. באמת.
רחל

הוסף רשומת תגובה