אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

שעור במנהל עסקים שלמדתי אמש משלמה ארצי

שיעור במנהל עסקים, אמש

עברו בדיוק עשרים וחמש שנים מאז ראיתי בפעם האחרונה הופעה של שלמה ארצי, ועד השבוע.
אז זה היה בפסטיבל ערד, בימים הנאיבים ההם - אחרי ההופעה נשארנו לישון על הדשא, בשקי שינה. צעירים, אוהבים וטפשים. חום יולי אוגוסט. תמימות נעורים.
והנה זוגתי הפתיעה אותי ורכשה כרטיסים להופעה השבוע של ארצי ב"זאפה". היינו אמש. אשתי זמזמה ושרה את המילים, ואני חשבתי ששלמה ארצי השמין. כששיתפתי אותה היא אמרה לי : "לא יעזור לך, מותק, הוא עדיין חתיך הורס". אז עברתי למחשבה יותר פרודוקטיבית: לטעמי, כל יזם וכל מוביל שינוי יכול ללמוד הרבה מאוד משלמה ארצי. הנה ששת השיעורים שלמדתי אמש מארצי.
1. אם אתה עושה משהו, תעשה אותו הכי טוב ותהיה מקצוען כל הזמן. שלמה ארצי מלווה את הפסקול של כולנו, נרצה או לא נרצה, כבר כ 45 שנים. מאז שירד לחוף בצעד לא בטוח, חייל יפה עיניים ולבן מדים בלהקת חיל הים. 45 שנים של הופעות על כל במה ותחת כל עץ רענן, או איצטדיון או אמפי. וכשמדובר בשירה והופעות, שלמה ארצי הוא מקצוען ברמה עולמית. זה מתחיל בעובדה כי יש שמונה נגנים מעולים, ולאורך כל ההופעה ארצי שולט בהם במהודק. הוא מנצח עליהם ומסמן ועובד. הוא יודע בדיוק איך הוא רוצה שההופעה תרגיש ותראה והכל עובד היטב בדיוק כדי לייצר את החוויה הזו.  הוא מסמן לקהל מה לעשות וכמה למחוא כפיים ומתי ואומר בפירוש "ככה תהנו יותר". הייתי בהרבה מאוד הופעות רוק בחיי, אבל שלמה ארצי מייצר איכות מקצוענית של הפקה. הוא לא בא לעבודה אלא מביא את העבודה איתו. הוא קשוב לנגנים, מגיב, מעיר, שר ונותן 100% מעצמו כל רגע ורגע.

2. אם אתה רוצה שהאנשים ילכו איתך, תתחבר אליהם ישירות. "ערב טוב. אתם לא מכירים אותי מקרוב אבל תוך שעתיים, אני מבטיח, אני אכיר כל אחד ואחת מכם מצוין" אומר ארצי מיד בפתיחת ההופעה. ונדמה שהוא מתכוון לזה. הוא מייצר ציפיות של קשר, והוא באמת יוצר קשר. 75% מזמן ההופעה הוא לא על הבמה אלא בין השולחנות והקהל, עם המניירות הישנות והחיבוק עם איזה דודה והנשיקה החטופה שהוא מקבל ממעריצה צעירה ונבוכה. שלמה ארצי לא בא לשיר שירים אלא הוא בא כדי ליצור קשר עם הלקוחות שלו וכדי להעניק להם חוויה אישית. הוא בא כדי להסתכל להם בגובה העיניים ולדבר איתם וליצור אצלם תחושה של "ביחד איתו" ולא שיש אמן מורם מעם. שלמה ארצי רוצה לשדר שהוא "עמך" במובן הטוב של המילה, והוא מצליח לעשות זאת נפלא. והאנשים כולם אכן איתו כל רגע.

3. אם אתה רוצה להעביר מסר, תספר סיפור. עכשיו אני יודע שאמא של שלמה ארצי היא בת 93 ושהיא היתה בהופעה שלו בשבוע שעבר וסיכמה אותה ב "המון רעש". אני יודע איך הוא נפגש עם מאיר ישראל המתופף ומה העבר האישי של הבסיסט שלו, ואיפה הוא עושה שופינג במדריד, מה כינוי החיבה של הבן שלו, ועוד מאה סיפורים קטנים, אישיים, אמיתיים. סיפורים הם דרך ליצור חיבור והם הבטחה לכך שהמספר אינו מנותק. אנו כאנשים "מחווטים" מלידה לשמוע, לזכור ולאהוב סיפורים, כי כך עברה אלינו ההיסטוריה והמידע מדור לדור. עד היום כל אחד מאיתנו רוצה לשמוע סיפור לפני השינה. במקרה היה זה ארצי שסיפר לי אותו אתמול. והמסר של ארצי: אני איתכם. אני אדם. אני יוצר.

4. אם אתה רוצה לקוח מרוצה, תעניק לו מעבר לציפיות. ההופעה היתה משהו כמו שעתיים וחצי. בהיכל התרבות בשבוע שעבר הוא הופיע כשלוש שעות. כמה אמנים אתם מכירים שנותנים את זה בכל הופעה? הוא מעיד על עצמו: "אמא שלי אמרה לי, אבל גידי גוב מופיע רק שעה ורבע, גם אתה יכול, מה אתה משוגע לעבוד ככה קשה?". אבל זה לא רק משך ההופעה, הוא גם חיבק יותר אנשים בקהל שנותרו מופתעים מאשר כאלו שציפו לחיבוק והוא שר יותר שירים וכשמישהו צעק "שניים" אז הוא חייך וסימן ללהקה ושר את שניים (יש שיר כזה). שלמה ארצי אינו הופעה זולה או ממוצעת, אבל הוא מקפיד לייצר ערך גבוה, ברור ומובהק עבור המוצר שלו, ושהערך הזה יהיה תמיד גבוה יותר מציפיות הלקוח. הוא מצליח.

5. מה שלא תעשה, תקפיד להשאר אותנטי. כמה בוץ ספג ארצי לאורך השנים אפשר רק לשער או להזכר. מי לא ירד על מילות שירים תמוהות כמו "חתולים מחשבים את קיצם לאחור", ובכל זאת, ארצי חייך והמשיך וכבש עוד ועוד שיאים. הוא כותב וכתב את כל המילים שלו, את כל הלחנים, את כל השטיקים בהופעות - כי הוא לא באמת עושה הצגה. אף אחד לא עושה הצגה חיים שלמים: הוא פשוט כזה. הוא אמיתי, וזה לא אומר שחייבים לאהוב את המוסיקה שלו, או את הסגנון האישי, אבל אי אפשר לזלזל בו או ביצירה שלו. הוא אמיתי ואותנטי וזה מרכיב מהותי מההצלחה המסחרית שלו. אמנים וזמרים שניסו תמיד "לקלוע לדעת הקהל" או לשנות את עצמם, אבל ההצלחה נדבקת דווקא לאותנטיים. זה נכון בזמרה וזה נכון כמדומני, בעסקים בכלל.

6. תעשה זאת שוב ושוב. ההופעה של ארצי אמש היתה, לדבריו, מספר 162 שלו ב"זאפה". מספר מטורף. אין לי מושג אבל אני מנחש שיש לו ברקורד אלפי הופעות. 45 שנים של הופעות ומשהו כמו 40 תקליטים (או שמא יש לומר: אלבומים) לא הולכות ברגל. הוא כתב אינספור שירים ולחנים והוא נותן את כל האנרגיה שיש לו בהופעה האלף חמש מאות תשעים ושבע כמו בהופעה ארבע מאות ושלוש, שאולי אותה ראיתי אז, בערד, על הדשא. עקביות, נחישות, אמונה עצמית, המשכיות, הם כולם מילים נרדפות לשכנוע העצמי שרק מנוע בעירה פנימי אמיתי יכול לייצר לאורך זמן, וכמו שאמרו חכמינו "ניכרים דברי אמת". כשמישהו אמיתי, ועקבי, ורוצה, ועושה, הוא יצליח.

אז אין לראות בדברים משום ביקורת או המלצה על ההופעה עצמה - קטונתי מתפקיד מבקר המוסיקה, מה גם ששלמה ארצי מצליח יפה מאוד גם בלי המילים שלי. אבל בהחלט אפשר לקחת משהו מארצי ולשאול כל אחד את עצמו, מול המראה: האם אני אותנטי? האם אני מייצר ערך? האם אני עקבי? האם אני מקצוען? האם אני בגובה העיניים? האם אני יודע לתקשר נכון את המסר שלי?
כמה שיותר "כן" - כך הסיכוי שלכם להצליח באמת ולאורך זמן, גדול יותר.

ומה אתם חושבים? שתפו והגיבו!

By מר קדמוני with 7 comments

לפני שנה התחלתי עם השטות הזאת שנקראת פליאו, ומה אני אגיד לך, אני מאוכזב!

* הנה מכתב שקיבלתי היום. לא נגעתי. תקראו ואז ספרו לנו מה תאמרו על (ואל) רן, המתגורר ממש בקצה הצפוני של ארצנו? *

דעאל היקר...
לפני כמעט שנה התחלתי את השטות הזאת שנקראת פליאו, ומה אני אגיד לך, אני מאוכזב... מעצמי!!!
מאוכזב על שפקפקתי אפילו לרגע.
אחרי שנה ו-28 קילו פחות אין בי אפילו טיפת ספק. אני ממש רוצה להודות לך. כאדם שרוב חייו היה בעודף משקל כזה או אחר, וסובל מתסמונת טורט, פיברומיאלגיה, אסתמה ועוד שלל דברים, להיות במשקל תקין מאוד (גובה 1.86, בתמונות למטה רואים את השינוי מ-106 קילו ל-78 קילו) זה ממש מיוחד עבורי.
הכל התחיל כשאחי הגדול הכיר לי את התזונה הזאת, באיזה ארוחת שישי אחת. באופן טבעי הרמתי גבה כששמעתי את זה ואפילו זלזלתי, אבל בכל זאת הרגשתי איזה צורך לא מוסבר לבדוק על זה באינטרנט.
וככה הגעתי לבלוג שלך. מה אני אגיד לך, זה היה נראה כל כך הגיוני וכל כך פשוט שלא הבנתי איך לא חשבתי על זה קודם. באותה תקופה הגעתי לשיא המשקל שלי, 106 קילו, וחוץ מזה המצב הבריאותי כאמור לא היה משהו בעליל, אז אמרתי שאין לי מה להפסיד ואתן לזה צ'אנס.
בהתחלה הייתי ממש בקריז ללחמניות ומתוקים, אבל ראיתי שחוץ מהמשקל שירד בהתחלה בקצב יפה של קילו בשבוע, אני גם חווה שיפור בעיכול. באמת שתוך שבועות ספורים החשק הזה ירד, ואני מרגיש ממש טוב!
כמובן שהסביבה הייתה נגד בהתחלה, אני חושב שזה חבר שלי סרגיי שאמר "נתראה כשייסתמו לך העורקים בגיל 30". אבל היום כשהם רואים כמה רזיתי ושבדיקות הדם שלי טובות הם סותמים את הפה, ויותר טוב: אבא שלי ואחותי הוריד קמח וצמצמו בסוכרים, אמא שלי 80% פליאו, ויש לי חבר שגם מתחיל כרגע.
זה מאוד מחזק, בעיקר כשאתה רואה שהדימוי העצמי משתפר פלאים וההרגשה היומיומית הרבה יותר טובה. תמיד לא הבנתי איך זה יכול להיות ש4 שעות אחרי שאכלתי חצי מגש פיצה אני רעב כאילו אני אחרי צום, והנחתי שזה בגלל שאני דפוק, שאין לי סיכוי לרדת במשקל ואין טעם להילחם בנטייה להשמנה. אני מודה שעד היום לחמניה עם נוטלה עושה לי את זה בגדול, אבל אני כבר לא מכור לזה ואין לי בעיה להגיד לזה לא. מי האמין שאוכל להעביר 16 שעות בלי להרגיש רעב, וגם אז לא להתנפל על אוכל! וכמובן המעי הרגיז ממנו סבלתי השתפר פלאים. אני באמת קורא לכל האנשים להיכנס לבלוג ולקרוא. פשוט לקרוא ולעבור על הכל. באמת שווה כל רגע.
בנוסף, אני עוסק בפעילות גופנית מאוד מתונה בעיקר הליכות וקצת תרגילי כוח, כך שאין לשייך את הירידה שלי לפעילות גופנית.

הערה: אין לי בעיה שתפרסם את התמונות שלי, אבל בחייאת, תחתוך את הפנים, ירשתי אותם מהצד הכורדי.
להתראות ותודה,
רן



מסקנת ביניים: תזונה קדמונית אינה פוגעת בחוש ההומור!
ומה המסקנה שלכם?
מבחינתי, כיף לקבל כאלה סיפורי הצלחה נפלאים! אנא שתפו גם אתם את הסיפור שלכם. הדרך הפשוטה ביותר, הגם שהיא אנונימית במקצת, היא אונליין בקובץ "הסיפור שלי עם תזונה קדמונית". אבל כמובן ששם מלא וגם תמונה יהיו נחמדים ותמיד אפשר לשלוח לי מייל אישי. בשמחה.
כבוד גדול רן.

*עדכון של הפוסט מה 30 לאפריל, אחרי שרן שלח לי תשובה לשאלות שלכם*
"כאמור, שמתם לב שאני לא אדם בריא במיוחד. אפשר להאשים את הגנטיקה, התזונה או זה שהייתי נתון בסטרס כרוני הרבה שנים עקב נסיבות חיים. כמובן שגנטיקה ואת העבר אי אפשר לשנות, והתרופות שאני לוקח, נגיד את זה בלשון המעטה "לא עוזרות". אז שיניתי את התזונה.
אני חושב שהצינון הכרוני היה הדבר הראשון ששמתי לב שמשתפר. עד לפני שנה, הייתי מנוזל כל שנה, כל השנה כך שקשה שלא לשים לב שהאף פתאום משוחרר יותר.
שנית, הפיברומיאלגיה. מחלה לא סימפטית, שמלווה בכאבים, תשישות, נדידות מצב רוח ומעי רגיז. 3 מתוך אלו השתפרו בהחלט, ולא תודות לתרופות (קשה לי להאמין שפתאום אחרי שנה וחצי התרופה תתחיל לפעול, ובדיוק כששיניתי את התזונה). העיכול טוב הרבה יותר, אני יותר אנרגטי והמצב רוח יותר נשלט, שעל זה אני רוצה קצת לדבר. אותי תמיד לימדו שצריך פחמימות כי זה מעלה סרוטונין וכך עושה מצב רוח טוב. אוי, כמה הם טעו. אמנם זה נותן הרגשה זמנית טובה, אבל הנפילה אחרי זה היא זו שקשה. אחרי שנגמלים (כן כן, נגמלים), מצב הרוח הרבה יותר מאוזן, ואפילו מרגישים אנרגטיות מסוימת.
וכמובן - אקנה! ציפיתי שהוא יעבור לי בסיום התיכון אבל זה לא קרה. היום כמעט ואין לי אקנה בפנים, ובגב הפצעים בהחלט הצטמצמו. אני סובל מעוד כמה דברים, אבל מטעמי פרטיות אעדיף לא לפרט אותם.
תסמונת הטורט לצערי, לא השתפרה, אבל אותה בוודאות אני יכול לשייך לסטרס כרוני וגנטיקה.
רק בריאות :)"

By מר קדמוני with 21 comments

הצילו, נתקעתי במשקל!!!


אני מקבל מדי יום מיילים מקוראות ומקוראים של "הסוד הקדמוני" שהרימו את הכפפה, קפצו למים, עשו שינוי, והם מרוצים עד מאוד מהתפריט החדש, מהאנרגיות המתחדשות, ומהמשקל שלהם, שפתאום יורד ללא מאמץ. תודה!!
אבל יש ואני מקבל גם מיילים של קוראים וקוראות המדווחים כי הפסיקו לרדת במשקל לאחר כחודש-חודשיים. כלומר היה איבוד יעיל של קילוגרמים מיותרים בהחלט, מיד עם אימצוה של התזונה הקדמונית. זה קל, זה פשוט וזה טעים. אבל יש קוראים שמספרים לי שלמרות שהם כבר אוכלים נכון ומתאמנים נכון, המשקל "נתקע" מסרב להמשיך ולרדת. זה לא מפריע להם כמובן להיות מרוצים מהתפריט ומהאנרגיות אבל כבר הקיץ בפתח ובגדי הים מבקשים לצאת מן הארון.
מכירים או מכירות את ההרגשה?
בעגה הכמו-מקצועית של התזונה הקדמונית זה מכונה The Paleo Plateau. (לא, לא על שם פלאטו שרון אלא על שם המישור אליו מגיעים). וזה נכון, דרך אגב, כמעט בכל שינוי, בכל ענף. יש התקדמות מהירה ודרמטית בהתחלה, אבל אחר כך כל שינוי נוסף ייקח הרבה זמן ומאמץ. התפוקה השולית פוחתת. למשל, מי שמעולם לא עשה כושר גופני יגלה כי הוא רוכש כח בסיסי מהר למדי. אבל ככל שמשתפרים נדרש יותר זמן ומאמץ כדי להוסיף כח. כך, מי שמתאמן על דדליפט ברצינות יצליח בתחילת הדרך לשפר ולהרים 5 קילו יותר לעומת השבוע שעבר, אבל לאחר שמגיעים למשקל כבד, כל קילו נוסף עולה כבר ביזע ודמעות. טוב אולי בלי הקטע של הדמעות.
אז אם אתם כבר ירדם במשקל באמצעות התזונה הקדמונית, ואתם רוצים לאבד דווקא את הגרמים האחרונים, הנה כמה עצות וטיפים כדי שתצליחו לכבוש את הפסגה הבאה:

האם אתם באמת צריכים/ות להמשיך לרדת?
תזכורת: גם אם תתאמצו, לא תהיו קייט מוס, וטוב שכך. כלומר, אנו חיים בעולם של דימויים ותמונות והרצון לגוף מושלם הוא כנראה מטבע עובר לסוחר, אבל לא תמיד צריך להמשיך ללחוץ. אולי כבר כולם אומרים לך "את נראית נהדר" ומתכוונים לזה? כלומר, קחו את זה בפרופורציה. "הסוד הקדמוני" משחרר אותנו מהצורך לספור, למנות או לדאוג ולכן קל לשמור על משקל תקין לאורך זמן ושנים ארוכות, במוד של "טייס אוטומטי". זה לא מעט. תעריכו את המתנה הזו. עיצרו לרגע כדי לבדוק אם המטרות משקל שלכם הן ריאליות ואם לא, תאזנו מעט. בהנחה שעוד יש לאן לרדת בצורה "אובייקטיבית" המשיכו לקרוא...

האם אתם ישנים מספיק? האם אתם רגועים מספיק?
חוסר בשינה, וידידו הטוב, עודף לחץ, מעודדים הפרשת ההורמון קורטיזול, וזה מצידו מתערב ומשבש את הפעילות והמטבוליזם ומקשה על איבוד המשקל. אם אתם רוצים לאבד משקל, פשוט תישנו יותר שעות. זו כנראה הדרך הכי קלה (אובייקטיבית) לאבד משקל. נסו לסלק גורמי לחץ או לאמץ מיומנויות של הרגעה עצמית או מדיטציה. הלחץ הוא האויב הגדול של הבריאות שלכם, ואין שום סיבה לתת לו מקום. סלקו את הלחץ.

כמה ארוחות אתם אוכלים ביום?
איבוד משקל מתרחש בין היתר כאשר ישנה ירידה ברמת האינסולין בדם לאורך זמן, והגוף פונה לניצול אנרגיה מתאי השומן. אם אתם אוכלים ללא הרף, או כל שלוש שעות, כמצוות חלק מהדיאטנים, מובטח לכם שרמות האינסולין בדם ישארו גבוהות ויהיה קשה לאבד משקל. מאידך, שילוב של צום לסירוגין, כלומר דילוג על ארוחה או שתיים, יהיה יעיל מאוד לאיבוד המשקל הסורר. נסו לשלב צום לסירוגין מדי פעם, או אפילו מדי יום - למשל דילוג על ארוחת בוקר או צהרים. שתי ארוחות ביום ולא יותר יעזרו מאוד. נסו. לא כל יום, אבל לפחות להתחיל.

מהם החטיפים שלכם?
ידידי כתב לי "אני מת על התזונה הזו שלך. קראתי והתאהבתי. אני מפרק כל יום חפיסת שוקולד מריר 85%". אוקיי. הוא נהנה וזה יופי אבל הוא גם מעט מתפלא שהוא לא יורד במשקל, ויש לו עוד מה להוריד. הסיבה היא פשוטה. זה נכון ש"אפשר לאכול שוקולד מריר מעולה" בתזונה קדמונית, אבל זה לא אומר שצריך לרדת על חפיסה שלמה בכל פעם. כך גם אגוזים או חטיפים אחרים שהופכים בקלות, מבלי משים, לארוחות שלמות, מבחינה קלורית, והופ, הצריכה עולה והמשקל נותר בעינו. זה בסדר גמור לצרוך חטיפים עתירי קלוריות, אבל עשו זאת בשכל. אם אתם מנשנשים הרבה (ע"ע סעיף קודם), זה יהיה מאוד לא יעיל בכדי לרדת עוד במשקל. נסו ככלל אצבע לצמצם מאוד את כמות הפסקות הנשנוש ולהתמקד בארוחות גדולות יותר. בחרו בתבונה. אנו אוהבים שומן אבל אין סיבה "לדחוף" שומן בכח ובכל הזדמנות. אכלו כשרעבים, אבל אל תאכלו רק כדי לנשנש משהו.

כיצד נראים האימונים שלכם?
ישנם שני סוגי אימונים המביאים תועלת רבה למי שמבקש או מבקשת לאבד משקל: אימוני התנגדות ואימוני אינטרוולים. ובעברית: משקולות וריצות קצרות ומהירות. נשים: אל תפחדנה: אימוני משקל והתנגדות ובעיקר לאחר צום, יבנו שריר וישרפו הרבה שומן. ולא, אל דאגה, אתן לא תהפכונה לשרירניות אלא ל"סתם חטובות". ספרינטים היא גישה משלימה ופשוטה להפליא. ריצת של 30 שניות (בכל הכח והמהירות) ולאחריה 30 שניות מנוחה, כפול 10 פעמים, תהיה אימון מעולה (ומתיש ביותר) של 10 דקות בלבד. שלבו ספרינטים ואל תשכחו את המשקולות.

מהו נפח האימונים שלכם?
אולי אתם מתאמנים מעט מדי (כלומר לא עושים כלום) ואולי אתם מתאמנים הרבה מדי (רצי מרתון מישהו). בשני המקרים זה לא פרוטוקול אימונים אידיאלי על מנת להגיע לקומפוזיצית גוף מיטבית. אתם צריכים לתת לגוף שלכם את המנוחה שלו, וזמן ההתאוששות, ומאידך גם לשבת מול הטלויזיה רגל על רגל לא יקח אתכם רחוק. היו פעילים, הזיעו, התאמצו, אבל אל תשתגעו אם אימונים אינסופיים. קאפיש?

מה עם הפרות?
מוצרי חלב, זאת יש לדעת, גורמים לאנשים רבים לשמר את המשקל והפסקת צריכתם עשוה מאידך לסייע מאוד באיבוד משקל מיותר. הסיבה היא כפולה: מוצרי חלב, למרות היותם דלים בפחמימות, מעודדים הפרשת אינסולין, מה שמאט את הירידה במשקל. הסיבה האחרת היא שמוצרי חלב הם קלים לצריכה, וקל לצרוך מהם הרבה, גם אם לא באמת רעבים. נסו חודש בלי חלב בכלל.

מהי כמות הפחמימות בתזונה שלכם?
תזונה קדמונית אינה תזונה של "אפס פחמימות" אבל אם אתם ממש תקועים, שיקלו להפחית משמעותית את כמות הפחמימות, לפחות למשך הזמן הדרוש לירידה "האחרונה" במשקל. אח"כ יהיה קל יחסית לשמור על המשקל קבוע גם אם תוסיפו חזרה את הפחמימות לתפריט שלכם. ככלל, תזונה של פחות מ 100 גרם פחמימות ביום תעודד ירידה במשקל. אם אתם תקועים לאורך זמן, נסו לרדת ל 50 ולראות מה קורה.

מה עם הרגלים וקבעונות?
אולי כדאי לוותר על קפה? אולי לנסות להגדיל את ארוחת הבוקר (כדי לא לנשנש אחר כך)? אולי יש לכם טקס קבוע של שניים-שלושה תמרים עם כל כוס תה או קפה? לכל אחד מאיתנו יש הרגלים וקבעונות. שינוי שלהם טוב לנפש, ויכול מאוד שגם למשקל. המערכת שלנו שואפת לקבעון ויציבות ולכן קשה ליצור שינוי פיסי לאורך זמן. שינוי ההרגלים יכול מאוד לסייע. אני לא יכול לדעת מה דיוק יעבוד עבורכם, וגם אתם לא יודעים, אבל זה חלק ממסע הניסוי העצמי

אולי יש לכם עצות נוספות, שעבדו טוב עבורכם?
תרגישו חופשי לשתף, להגיב, להעיר ולהאיר. בשביל זה אנחנו כאן.

By מר קדמוני with 18 comments

מתי אנו חופשיים וכיצד - קריאה מומלצת לחג החירות

מאז שעמדתי על דעתי, קראתי.
ומאז שהחלתי לקרוא, הבנתי שמילים ודפים ממלאים אותי ואת נפשי שמחה ועונג.
כילד, ומאוחר יותר כנער, קראתי כל דבר שהיה מגיע לטווח ידי, ובדרך כלל שלושה או ארבעה ספרים היו מונחים בחיקי, שלא אפסיד אף אחד מהם ולו לרגע קט. מכיוון שהיו לנו בבית הרבה מאוד ספרים, קראתי את כולם, ללא אבחנה או העדפה מובהקת. כנער בשנות השמונים של המאה שעברה היו לי גם ספרי-ילדים כמו "101 קסמים ותעלולים שכל אחד יכול לבצע" או "נסה ודע שעשועי מדע" האלמותי, ומאידך קראתי גם ביוגרפיות כמו "חיי" של גולדה מאיר, או "המרד" של בגין.
הוא שאמרתי, קראתי פשוט כל מה שהיה על המדף. אבל לאו דווקא לפי הסדר.
מכלל מאות הספרים בבית היו שניים שמשכו אותי אליהם שוב ושוב, כמו פרפר לאש, משך כל שנות התבגרותי: "רגל של בובה", שכתב יעקב העליון ו"פרפר" שכתב הנרי שרייר. את שניהם קראתי עשרות פעמים ממש. שוב ושוב. קורא שורה ולא מאמין. קורא עמוד ונדהם שוב. לא חשבתי על זה עד היום אבל הספרים הללו דומים מאוד ולא במקרה הם חיברו אותי אליהם.  הראשון הוא סיפור לחימתו ושיקומו של פצוע מלחמת ששת הימים שאיבד בסיני את רגלו ותומתו, והשני הוא סיפורו של פושע-הגון צרפתי שנלחם כל חייו להמלט מבית האסורים ולנקום באלו שהפלילו אותו. שניהם יומנים אישיים של גברים שהוטלו למלכודת הנסיבות בעל כורחם ויצאו ממנה רק לאחר שנים ארוכות, חבולים בגוף, אך לא בנפש (לרוע המזל הסתבר לימים שגם יעקב העליון הוא פושע).
"פרפר" יצא לאור בעברית ב 1972 ו"רגל של בובה" ב 1973, ואת שניהם, אני מניח, לא שיערו הורי שאקרא כבר בגיל 12.
מאז פרפר הפך אצלי רק לזכרון עמום. ובכל זאת, מכל הרפתקאותיו ומאות הדמויות המאכלסות את נדודיו, סיפור אחד קטן נחרט בראשי יותר מכל האחרים: סיפור פרק חייו בקרב האינדיאנים. שתי נשים היו לו שם - לאלי וזוראימה. אחיות. נערות. וסיפור אהבתם הסוערת, הבתולית והחפה מכל נורמות מערביות או רכוש - הילך עלי קסם. ואולי היתה זו העובדה כי היו אלה נערות ערומות ואני עוד נער מתבגר.
עברו לפחות 25 שנים.
עד השבוע.
בחג הייתי אצל אחותי והנה הציצה אלי ממדף הספרים אותה עטיפה מוכרת. שוב פרפר. אותה הדפסה בדיוק מ 1972. אותו טקסט. לא תרגום חדש ולא עיצוב חדש, רק הדפסה חוזרת אחרי שלושה עשורים מאז נעלם מהמדפים. מאומה לא השתנה.
(עטיפה נהדרת ופשוטה ואיקונית - פרפר מול מנעול כבד ישן בחזית, ופרפר מצידו השני של המנעול על הגב. זהו. בלי תיאור ובלי מילים ובלי כלום. פשוט עיצוב עטיפה נפלא).


אז הרמתי מיד את פרפר והריחות והמראות והסיפורים והקולות שקראתי ושדמיינתי חזרו אלי בבום אחד גדול.
פרפר. האיש שברח שוב ושוב. האיש שראש נמר ענק מקועקע על חזהו, שגר עם האינדיאנים, שסיפר סיפורי זוועות על אכילת אדם ועל חתול שהוגש לבעליו כארוחה, ועל נמלים טורפות ועל ג'ונגלים טרופיים ועל אכזריות נוראה של סוהרים ואסירים. פרפר.
בקריאה החוזרת הזו, השבוע, ממרחק השנים, הדברים נקראו לי פתאום אחרת.
ושוב חזרו אלי בעיקר לאלי וזוראימה, ושוב החזקתי את הראש ולא הבנתי, מה לעזאזל הוא עושה כשהוא עוזב את גן העדן הקסום ההוא. הוא הרי אסיר שברח והנה דרך נס מצא מקלט מבטחים של ממש, נשים אוהבות, מעמד ורוגע בקהילת ציידים-לקטים שבשפת החוף הוונצואלי. והנה הוא בוחר לוותר ולהמשיך לברוח, ואז להתפס ולברוח שוב ולהתפס שוב ולהענש ושוב ולהענש ועוד ועוד עלילות מסמרות שיער, וכל הזמן הזה רוחו חופשיה, אבל גופו, גופו אסור. ודווקא בעת שגופו היה חופשי, והוא היה מוקף אהבה ורוגע, גילה שליבו, זה החופשי כביכול, אינו חופשי באמת, אלא כי הוא שבוי וכבול לארץ מוצאו. הוא בוחר לחזור לאנשים ששלחו אותו להנמק באי השדים, ובכך הוא מותר על אהבת האינדיאנים וחברתם המצוירת כה אידילית. לאורך כל הספר דמותם של האינדיאנים מוצגת כניגוד הגמור לחברה ממנה ברח ושאותה תיעב, אך ברגע האמת, הוא ברח מהחברה המופלאה וחזר, כמו בעל כורחו, לחברה שהקיאה אותו מתוכה.
לקורא נדמה שגם בעת שכתב את זכרונותיו לא החליט שרייר אם עשה טעות או לא בעת שעזב את האידיאנים, אך ברור  כי החברה הילידית, היא המודל לחברה האידיאלית בעיניו. ללא מעמדות, ללא רכוש כמעט, ללא חוקים למעט כבוד, הם מנהלים חברה מצליחה ומגובשת. הם אוכלים טוב, הם נראים (ונראות) נפלא, הם מכבדים את הזולת והם מעניקים חופש מוחלט. ההיפך המוחלט מהחברה המערבית.
ממרחק הזמן אני רואה את הפער שבין האידיאל, שאולי מצוי רק בין דפי הספרות, לבין המציאות. בין המודל הרומנטי, של הצייד-לקט-מאושר-יפה-ובריא, זה של חברת השפע הקמאית, הקדומה, לבין המודל המציאותי, העלוב למדי, של חברת המערב החולה, הממהרת, המוגבלת.
כמו פרפר, איננו חיים את חיי האינדיאנים היום, ואיננו יכולים לאמץ לעצמנו אורח חיים של שליית פנינים, שינה על ערסלים, וסחר חליפין בשריון צבים. אבל גם אם נותר לנו רק את הדימוי-ציור המתוק ההוא, זה שפרפר השאיר לנו, שגרעינו אמת, הרי שזה מזכיר לנו שאפשר גם אחרת. שזה תלוי רק בנו. ושאם נחליט שלא לברוח, אולי נמצא את החופש ממש כאן.
אחרי הכל, תנאי הפתיחה שלנו טובים בהרבה: אותנו לא שלחו לעבודת פרך באי השדים.

קראתי את פרפר וחשבתי - האם אנו באמת חופשים לבחור?
אז חפשו את פרפר בחנות הספרים וקנו אותו. הוא בטח ב 1+1. ואם אתם צריכים המלצה גם לספר השני, יש לי כמה רעיונות...
:-)

חג חירות שמח יקירי.

By מר קדמוני with 4 comments

מה אוכלים ביום עבודה - טיפים וטריקים לקדמונים

הי חברים וחברות
השבוע הסתובבתי בהרבה חנויות ספרים, בעיקר בת"א ובצפון הארץ. רציתי לראות מקרוב, לדבר עם המוכרים, לשמוע איך הולך, ובכלל, להבין אם הספר מוצג, היכן ומה משוב הקוראים בשטח. היה כיף ולמדתי הרבה.
בשיחות עם המוכרות והמוכרים שקראו כבר את הספר, עלתה שוב ושוב אותה השאלה, בגרסאות שונות: "איך אני מתארגנת על אוכל קדמוני ליום עבודה רגיל"? בסופי שבוע כל אחד יכול לדמיין עצמו בקלות מכין אוכל מושקע, טרי ואמיתי, אבל במשך השבוע, זה לא תמיד פשוט. המוכרים אותם פגשתי, העובדים בחנות או בקניון, לוקחים לעבודה בדרך כלל סנדוויצ'ים. זה הכי פשוט, מהיר ועמיד, וזה זול משמעותי מלאכול משהו באיזו שיפודיה. ודומה כי המעבר מתזונה יומית המבוססת דגנים לתזונה קדמונית אינה מהלך טריוואלי.
מוכר אחד אמר לי למשל: "גבר, לא מסוגל לקחת כל יום סלט עוף. נגמרתי מזה".
אוקיי. הבנתי.
אז עבורכם, מוכרים יקרים, וגם עבור כל שאר האנשים שלוקחים לעבודה אוכל מהבית, הנה כמה טיפים שאולי יעזרו לכם לאכול נכון יותר, כל יום.

  • ראשית חכמה: הרעיון הוא לא להקשות עליכם אלא לענג לכם את היום באוכל אמיתי. אבל הצלחה דורשת תכנון, התארגנות וקצת יוזמה. ברור שאם תזכרו בזה רק בבוקר "תתקעו" בלי כלום ואז הדרך לאי-הצלחה, קצרה. לכן, הכירו את עצמכם, וערכו קניות ובישולים בהתאם ומראש. בהתחלה זה יהיה קצת מורכב מעט או מעמיס, אבל אחרי זמן זה הופך "לאוטומט" וקל ופשוט. אה, וגם כיף. 
  • קופסאות מזון: קנו לכם קופסאות מזון עם חלוקה פנימית. יש קופסאות פלסטיק אטומות המופרדות לתאים מאוד נוחים. כדאי משהו שלא ינזל לכם בתיק ולכן עדיף של מותג טוב. בהודו משתמשים בקופסאות פח בקומות, וגם זה נהדר. כל מה שעובד לכם להחזקת כמה מצרכים שונים, ועדיף משהו המסוגל לעמוד בחימום וקשיח מספיק כדי לא למעוך את המזון שבפנים ולהפוך אותו למחית. 
  • חטיפים נכונים: אין סיבה לנשנש חטיפים או סוכרים. אם אתם כבר בעניין של תזונה קדמונית, ארגנו את החטיפים הטובים לכם והאהובים. ביצים קשות, טוב שיהיו במקרר ותמיד יבואו טוב. קופסה עם ירקות קשים חתוכים גס עם מלח ולימון יהיו נהדרים ופריכים (גזר, סלרי, קולורבי ופרוסות לימון. הסתדרתם). משקיענים יכינו בשר מיובש (ג'רקי), או גרנולת קוקוס. חטיף יכול להיות גם גביע שמנת טובה, יוגורט טבעי של 7%, תפוח או פרי אחר, חופן אגוזים ושקדים, ואפילו רבע חפיסת שוקולד 85%. אוקיי, לא חייבים את כל החטיפים האלו כל יום...
  • סביבת העבודה: הכי מבאס זו סביבת עבודה בה אין אפשרות לחמם את המזון, ואז אתם טורחים ומביאים אוכל אמיתי ומגלים אורז, בשר וירקות קרים. לא משהו. תדאגו למיקרו. גם אצל המעסיק הכי חסכן, מיקרו יעלה כ 200 שקל ועל פי רוב אפשר למצוא עבורו פינה קטנה.  אולי כדאי שיהיה גם קרש חיתוך במקום וקערה ותבלינים ובקבוק שמן זית, והופ, אתם יכולים להכין לכם ארוחה אמיתית בשתי שניות וחצי. אבל בלי האביזרים התומכים, יהיה קשה.
  • שילובים מנצחים: קחו לכם לעבודה בקופסת המזון אוכל אמיתי. עכשיו תכנו מה מתאים לכם לקחת וכיף לאכול עם העמיתים. בדרך כלל מנת חלבון ומנה כפולה של ירקות עם שמן טוב יעשו עבודה מצוינת. תבשיל ירקות, אורז, עוף, בשר או דג, בולונז, וכדומה. הבת שלי לוקחת לבית הספר פעמים רבות קופסה עם בולונז, בתא השני מעט אורז ועוד קופסה עם סלט ירקות גדול (אחרי השתדלות עכשיו יש להם מיקרו בבית הספר). אפשר לקחת בקופסה קטנטנה וננעלת היטב גם רוטב מושקע לסלט (ויניגרט שמן זית עם חרדל למשל). אפשר גם ירקות חיים שלמים ולחתוך על המקום בעבודה ולפזר מעל בשר שחותכים או עוף. הרעיון הוא, שוב, אוכל אמיתי. כל תבשיל אפשר לקחת, ואם יש קופסה טובה, צלחת נחמדה וטיפה סבלנות, זו תהיה יופי של ארוחת צהרים. 
  • מה אוכלים לפני שיוצאים לעבודה: אפשרות אחרת לגמרי היא לאכול ארוחת בוקר גדולה מהרגיל ולא רק קפה, ואז "למשוך" ולדלג למעשה על ארוחת הצהרים. אני אישית מדלג כמעט תמיד על ארוחת הבוקר ואוכל לראשונה בצהרים, אבל מי שמעדיף לא להסתבך לקחת ולארגן עם ארוחה של ממש אולי אפשר להחליף ולהסתפק בנשנוש קל כאמור. ארוחת בוקר אמיתי אמורה להחזיק אתכם לא מעט. ובכלל, לתרגל צום לבירוגין זה בריא ומתגמל, וגם לא קשה בכלל, ברגע שהגוף מסתגל לתזונה קדמונית. 
  • גייסו תמיכה מקומית מעמיתים: אתם לא לבד. יש עוד אנשים סביבכם שכבר מתחילים גם הם לאכול לפי הסוד הקדמוני, או שהם רוצים לאכול אוכל אמיתי ולא רק תוצרים מעובדים, אז אולי היה נחמד לשתף אותם ולהתארגן במשותף על ארוחות הצהרים? כך תוכלו לקבל רעיונות זה מזה, לחתוך ביחד סלט או סתם לשטוף כלים. 

דוגמא מיום טיול, בשבוע שעבר: בשר קר חתוך, ירקות חתוכים ואשכולית.

ומה אתם אוכלים?
ספרו לנו מה ההצעות שלכם, ושתפו, כדי שאחרים יוכלו לאכול טוב גם הם.

By מר קדמוני with 22 comments

אינג'רה -האם אכלתם פעם?


ביום שישי האחרון זוגתי ואני הסתובבנו לנו בשדות פרדס-חנה-כרכור-צל-עלי-בננה.
מסתבר שבמקרה היה בדיוק יום חג לאומנים המקומיים וברחבי המועצה ארגנו "בתים פתוחים" בהם תכשיטנים, ציירים, פסלות ומעצבות ומה לא, התקבצו יחד להציג את מרכולתם ולעודד אומנות מקומית. נחמד. אז 'סתובבנו לנו.
באחד הרחובות פנינו והנה דרך מקרה הגענו לבית כפרי מהסוג הישן. חצר גדולה בחזית, פורחת בעוז בשפע כתום וירוק של כובע הנזיר (טעים לאללה בסלט, גם הפרחים, דרך אגב). בחצר, בצל, היה שולחן קטן וסביבו ישבו שלוש נשים אתיופיות, בתלבושת מסורתית, ולידן שלט קטן מקרטון: מאכלים אתיופיים.
לא נעצור ונטעם?
ישבנו גם אנו לידן והזמנו מנה. עשרים וחמישה שקלים לאינג'רה גדולה, כהה ועגולה, ועליה אפשר להוסיף ארבעה סוגים של תבשילים (באמהרית: וואט) שהכינו הנשים: תפוחי אדמה עם גזר (קצת כמו ירקות של קוסקוס, ויתרנו), עדשים חומות חריפות, שעועית חמוצה ותבשיל עלי סלק שחור.
ת'כלס, היה טעים.
כל הטעמים היו קצת חמצמצים, ועם הרבה טעם פראי. בעיקר התבשיל עדשים, שום ופלפל חריף. משהו מיוחד.
כך או אחרת, שוחחתי איתן על איך הן מכינות בדיוק את האינג'רה. כידוע, את האינג'רה מכינים מקמח טף, שהוא מין דגן מקומי באתיופיה הנטול גלוטן כמעט לחלוטין. אבל זה לא רק הדגן עצמו. את העיסה הן מניחות בהשרייה להתססה למשך מספר ימים וכך יוצרות את המחמצת. לפי אחת מהן, צריך לפחות שלושה ימים, ועדיף ארבעה, לפני שמכינים מהעיסה את האינג'רה. "אי אפשר לקצר את זה" היא אומרת, למרות שכבר אחרי יומיים היא מעבירה זאת למקרר. "אבל באתיופיה לא".
את האינג'רה עצמה בסופו של דבר הן מכינות כעת במחבת חרס חשמלי שדומה מאוד לדבר האמיתי מהמולדת הישנה. מתקבל מעין פנקייק גדול וכהה, מלא חורים, בדומה מאוד ללחוח התימני אבל שמרגיש יותר כבד ומלא.
מכל מקום, אין ספק שהמזון האפריקאי המקורי מטפל בדגן בזהירות רבה. אין באתיופיה "לחם" מטף או דגנים מקומיים אלא מחמצת בלבד, וזו חייבת לעמוד בסטנדרט של מספר ימים לפחות וכך היא מבטלת ומשנה את הרכב החלבונים של הדגן וממילא מנטרלת את הבעייתיות והחומצה הפיטטית שנמצאת בכל הדגנים. האדם לאורך ההיסטוריה מצא דרכים יעילות להשיג מקורות אנרגיה טובים ולהפוך אותם למקורות אנרגיה בטוחים. רק האדם הלבן, התאב, המודרני, המתחכם, החליף את השיטות המסורתיות בשמרים ואת הדגנים המקומיים בחיטה, והופ, אנו רואים את המציאות מסביב.
כתבתי כאן פעם על תהליך ההדרדרות הבריאותי שעבר על התימנים כשהחליפו את הדוחן והדורה בחיטה, את הסמנה בשמן סויה ואת התמרים בסוכר. תהליך זהה, ואפילו מהיר מזה שנרשם בקרב התימנים, עובר על העולים מאתיופיה, שסובלים מהידרדרות קיצונית בבריאותם בכל הספקטרום של מחלות המערב, מהשמנה וסוכרת, דרך התקפי לב ועד סרטן ואסתמה, וזאת בתוך פחות משלושה עשורים מתחילת גל העלייה מאתיופיה. למרות היעדר מוחלט של אסתמה באתיופיה, למשל, שכיחות המחלה בקרב העדה בישראל היא הגבוהה ביותר בחברה הישראלית.
כך זה בעולם: תרבויות ילידיות ומסורתיות הן בריאות, אך איבוד מסורת האכילה המקומית, שיטות ההכנה וסוג החומרים מביא לתחלואה ולשיבוש המערכות.
לא במקרה שתיים משלוש הנשים האתיופיות שישבו עמנו סביב השולחן היו בעודף משקל ניכר מאוד.

אחרי שנפרדנו ניקרה בראשי שאלה: האם אנו, שגדלנו לתוך תרבות המערב, מסוגלים לאמץ אל חיקינו את התרבות, המזון, המצרכים ודרכי ההכנה של המזונות הקדומים והבריאים או שלנצח התרגלנו למהירות ולמיידיות של התוצאות ושל התגמול.

מה אתם חושבים?
האם אתם מסוגלים לדמיין את עצמכם מכינים אינג'רה יום אחד ולא רק קונים אותה באיזה יריד?

By מר קדמוני with 5 comments

מתי גנבתם משהו בפעם האחרונה?

החלון
אתמול גנבתי!
מודה.
השכמתי בחמש וחצי בבוקר, ציחצחתי שיניים, לבשתי בגדים כהים ויצאתי לדרך, לגנוב.
היה עדיין חושך בחוץ אבל אני שמחתי כי ידעתי שדרך הגנבים קלה יותר בשעות האחרונות שלפני השחר. העולם עוד מנומנם אבל ההתרגשות של הגניבה כבר פועמת וזוחלת בעורקים. המיוחד בפעולה של אמש היה היעד לגניבה:
רחוק,
קשה להשגה,
מיוחד,
ויקר לליבי.
קשה לגנוב אחד כזה.
ובכל זאת, הצלחתי.
חזרתי הביתה בשמונה בערב, עייף ותשוש, ובלב שמחה גדולה.
כי אתמול,
אתמול גנבתי יום.

ההתחלה היתה ספונטנית. לפני שבוע מישהו הציע וזרק תאריך, אמרתי "סבבה", וסימנתי ביומן. לא זמין. על היעד הסופי החלטנו רק בדרך (הר ישי, נחל דוד עליון, מערת דודים), אבל מפת סימון שבילים היתה מוכנה. שלושה חברים ומכונית אחת, יוצאים לגנוב יום. אחרי כמעט שלוש שעות הגענו לעין גדי מהצפון הרחוק. מכנסים קצרים, תיק עם אוכל, ארבעה וחצי ליטרים מים לכל אחד, כובע וטלפון כבוי בתיק. גם ככה אין קליטה. אל הרכב חזרנו רק ב 16:30 אחרי יום הליכה מאומץ ונמרץ, שחייה בגבי מים נהדרים, נופי קדומים ושלוות מדבר.


הנה חמש סיבות למה גם כדאי לכם לגנוב יום:

  1. כי זה מאפשר לכם להתנתק. לא לענות לטלפונים. לא לקרוא אימיילים. לא לשמוע ציפצופים של קבוצות וואטסאפ מיותרות. לא להיות אחראי על כלום. לא לדאוג מכלום. לכבות את המוח הדואג ולהפעיל את המוח הנהנה. להפסיק את הרעש המתמיד ואת הזמזום המתמשך של החיים והדאגות ולפנות מקום וזמן לשקט ולשלווה, למרחב ולכאן ולעכשיו. 
  2. כי זה מאפשר לכם להתחבר. התנתקתם מהאלקטרוניקה, זה נכון, אבל טיול הוא הזדמנות מצוינת גם להתחבר, אבל לאנשים אמיתיים. אתמול צעדנו עשר שעות כמעט, וברובן דיברנו. שלושה גברים באמצע החיים, מגלים את הזמן ואת המרחב הנפשי לדבר. אשכרה לדבר ולא רק לסמס או לחדד חידודי סטטוסים. טיילו עם הילדים, ותתחברו גם אליהם. המסע הוא גם גשר. 
  3. כי ללכת הרבה, זה קדמוני. ציידים לקטים הולכים 19 קילומטרים ביום בממוצע. כל יום. זה הרבה. הם סוחבים לעתים ציוד, לעתים ילד, לעתים צייד. אני סחבתי מים ומזון. יש משהו נכון שמפעיל את כל מערכות הגוף בהליכה ארוכה. משהו בריא, ראשוני, נכון, פשוט. זה לא לרוץ ולא לזחול, אלא פשוט לצעוד. לעבור מנקודה א' לנקודה ב'. גם אם הן רחוקות ולא במישור. כפי הנראה זה הספורט הבריא והטוב ביותר שתוכלו לעשות: תרמיל והליכה ארוכה. 
  4. כי החיבור לטבע בריא לנפש. זה לא רק ההתנתקות, זו הרווחה והשלווה שהנפש שלנו זקוקה לה. מחקרים רבים מצביעים על הקשר שבין הליכה ושהות בטבע לבין בריאות פיסית. יותר יעיל מאקמול, יותר זול מחו"ל. הנגב, הגולן, מדבר יהודה, הגליל - כולם במרחק נגיעה וכולם יתנו לכם עוצמות אמיתיות ומיד.
  5. כי זה לא עולה הרבה. בטח יש לכם ימי חופשה שלא ניצלתם. אולי אתם עצמאיים ועיתותיכם בידיכם. טיול הוא פעולה זולה ופשוטה. קצת אוכל לתרמיל, וחסל. אין אטרקציות, אלא יש מרחב.  מקסימום עולה כניסה 20 שקלים לשמורות טבע. בילוי זול יותר קשה למצוא. בטח אם יש לכם רכב חברה






ומה גנבתם אתם?

By מר קדמוני with 4 comments