(זהירות: פוסט כבד לפניך)
כל אחד רואה שעכשיו סוערים סביבנו ימים חמים וקשים. רעים. מתסכלים. ארוכים.
בחוץ השמש קופחת ושורפת, ובחדרים אימה. הטלויזיה משדרת פרצופים עגומים ומסביב יהום הסער ואזעקות מייללות. מצד אחד עסקים כרגיל, והיום הלכתי עם הבן הצעיר והחברים שלו לים, מצד שני, כדי שלא אשכח לרגע איפה אני חי, מתקשרים אלי מהצבא לבדוק אם אני זוכר להשאר בכוננות לצו שמונה. כמו לפני ארבע שנים, כמו לפני שש, כמו תמיד.
ופתאום סירנות בכל מקום. וכתבים. וצילומים. והפצצות. וחוזר חלילה. וכך בכל מקום.
בימים כאלה הפרט נבלע בתוך עמו ובתוך סביבתו. הדאגות הופכות להיות לא רק פרטיות ואישיות אלא רחבות ולאומיות או מדיניות. כל אחד הופך לגנרל או מדינאי, וכל אחת דואגת לילדיה, אבל גם לילדי השכנים, ולילדי שדרות, ובאר שבע, ותל אביב.
גם מבלי שנרצה, סולידריות מתגנבת לאחורי תודעתנו.
כי מול צרה משותפת, וודאי מול איום קיומי, ההבדלים הבין אישיים בדעות, בגיאוגרפיה, במגדר ובאמונה מתגמדים ומטשטשים, נמוגים ומושקטים (רק כדי לשוב ולפרוץ במלוא עוזם בתוך 1, 2, 3, שניות...)
ובינתיים, העובדה כי אנו מתמודדים עם בעיה משותפת, מסבירה מדוע חיילי "כיפת ברזל" ומילואמניקים בצו שמונה לא מצליחים לחסל את כמות העוגות שמביאים להם אזרחים אסירי תודה (בעת כתיבת שורות אלו, דפקו אצלי בדלת ילדים מתנועת נוער, אוספים חטיפים כדי לשלוח לחייילים. אופס, אין אצלי חטיפים. היתה לי תחושה שרוב הלוחמים בחזית לא יעריכו פחית חלב קוקוס). אבל מול הדאגות הגדולות הללו, מול מצבה של המדינה, ושאלות אסטרטגיה של שלום או לחימה, מול כל אלה, נוצרת לפעמים תחושה שכל העיסוק בבריאות הפרט, ברווחה ובעוצמה האישית, כמו אינו במקומו. כאילו רק המעגלים הרחבים של החברה והסביבה, של העם והארץ, נחשבים כעת.
אז אני חורג ממנהגו של הבלוג וכותב לרגע על המעגלים הגדולים דווקא.
נדמיין לרגע את היקום הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו כשורה של מעגלים מתרחבים, שבמרכז כולם אנו ניצבים. ככל שהמעגל קרוב יותר, השפעתו עלינו דרמטית יותר. ככל שהמעגל רחוק יותר, כך רק אוושת גלים קלה, אם בכלל, תגיע עד קרסולינו. ואמר כבר מאסלו לפני שנים, שהרמה הבסיסית ביותר ב"פירדמית הצרכים" היא פיסית ואישית. יכולת השרידות. אני מתבונן על כך לא כפרמידה אלא כמעגל בתוך מעגל, שהציר העקרי הוא מהפרט אל הכלל. רוצה לומר:
אני צריך להיות בריא וחזק
אני צריך משפחה בריאה ומשגשגת
אני צריך שבט/איזור/עם בריא ומשגשג
הצורך בבטחון קהילתי, ולא רק אישי או משפחתי, הוא תחושה או תובנה בסיסית וקדומה בהרבה יותר מהפירמידה של מאסלו ומהתיאוריות הפסיכולוגיות של המאה העשרים. האדם הוא יצור חברתי, שהתפתח וגדל ושגשג בלהקות קטנות, בשבטים זעירים, בחבורות נודדות משך מליוני שנים. האדם הבודד לא היה קיים. מעולם לא שרדנו לבדנו. תמיד בחבורה. בקבוצה. גם הצייד המוכשר ביותר נזקק ליכולות ומסורות הליקוט שנשאו, ברוב החברות, דווקא הנשים. גם חברות שחיו באיזורי השפע ידעו עתות חוסר, לחימה או קור, בהם רק מאמץ קבוצתי גדול יכל לבנות מחסה, לצוד חיות גדולות או להשכיל ולהוציא את המיטב מהסביבה.
ערבות הדדית, לכן, אינה המצאה יהודית דווקא אלא כורח מציאות ביולוגי, אנתרופולוגי, אבולוציוני.
החברה היהודית, לאורך אלפי השנים האחרונות, חיזקה את האתוס והתחושה הזו, כי הם שירתו את השרדותנו כעם וכחברה תחת תנאים ומשטרים משתנים, אבל הבסיס נותר זהה: לבד, ודאי לא נוכל; יחד, אולי נצליח.
סוד העוצמה של חברות משגשגות, חברות המצליחות לעבור תהפוכות ורגעי משבר בלי להתפורר, נותר חמקמק ומסתורי. כי ההיסטוריה וגם ההווה מלאים בדוגמאות של עמים או חברות שנכחדו או נעלמו ונמוגו לאחר מהפכה ושבר. מעממי כנען נותרו רק שמות בתנ"ך, אימפריות הענק של אשור, יוון ורומא נעלמו לנצח, שבטי הסקסונים באנגליה כבר אינם נמצאים בשום מקום מאות שנים, ומאומה לא נותר מהשבטים הברברים של צפון אירופה. גם במאה העשרים, מי זוכר כבר שהיתה פעם יגוסלביה, למשל, ואולי תיכף נאמר זאת גם על עיראק. אבל יש חברות בודדות שהשכילו לנווט ולשמר את עצמן. אנחנו כאלה.
ודומני, רק דומני, שהאינסטינקט הקדום פורץ ועולה על פני השטח בעוצמה ובבהירות בעתות משבר כאלה. כמו היום.
משהו שהDNA התרבותי שלנו מגדיר ומחזק גם בלי ללמד זאת בבית הספר.
רצון בסיסי להשרדות, לאחווה, לדאגה, ל"ביחד".
זו כאמור תופעה אוניברסלית, אבל אולי אצלנו היא מתגלה ביתר עוצמה, פשוט כי תרגלנו אותה הרבה שנים וטוב טוב. וכי אנחנו יודעים בדיוק, גם בלי שלימדו אותנו, איך זה צריך לעבוד. קלישאה ותיקה היא כי השרשרת החזקה ביותר, חזקה רק כחוזק החוליה החלשה ביותר. אז רצה הגורל וכולנו חלקים מאותה השרשרת, ההסטורית והנוכחית. נרצה או לא נרצה בכך, עוצמתנו כפרטים, בריאותנו, שרידותנו, היא חלק מהחוזק החברתי, השבטי, הלאומי.
חוזק אישי וחוזק חברתי.
אז בימים כאלה אני לא נלחם מול תחושת הסולדריות הטבעית שלי, ואני לא מנסה "בכח" לחוש סולידריות עם העולם כולו או עם הצד שכנגד. אני פשוט מרגיש חלק, גם אם הפעם לא צלצל אלי (עדיין) החייגן האוטומטי של צו שמונה.
אני רוצה להאמין שזה חלק מהזהות האוניברסלית שלי, האנושית שלי, וגם מהמורשת האישית שלי, מהתרבות שלי, ממה שלמדו הגנים שלי מהסביבה באלפי ומאות אלפי שנות הורשה.
לשמחתי, הצלחנו עד כה לא רע בכלל.
לתקוותי, אנחנו לא מתכוונים לעצור עכשיו.
שנהיה בריאים ותשמרו על עצמכם שם בחוץ.
 |
| לרגעים נדמה לי כי המציאות משכפלת את עצמה ללא שליטה. |
כל אחד רואה שעכשיו סוערים סביבנו ימים חמים וקשים. רעים. מתסכלים. ארוכים.
בחוץ השמש קופחת ושורפת, ובחדרים אימה. הטלויזיה משדרת פרצופים עגומים ומסביב יהום הסער ואזעקות מייללות. מצד אחד עסקים כרגיל, והיום הלכתי עם הבן הצעיר והחברים שלו לים, מצד שני, כדי שלא אשכח לרגע איפה אני חי, מתקשרים אלי מהצבא לבדוק אם אני זוכר להשאר בכוננות לצו שמונה. כמו לפני ארבע שנים, כמו לפני שש, כמו תמיד.
ופתאום סירנות בכל מקום. וכתבים. וצילומים. והפצצות. וחוזר חלילה. וכך בכל מקום.
בימים כאלה הפרט נבלע בתוך עמו ובתוך סביבתו. הדאגות הופכות להיות לא רק פרטיות ואישיות אלא רחבות ולאומיות או מדיניות. כל אחד הופך לגנרל או מדינאי, וכל אחת דואגת לילדיה, אבל גם לילדי השכנים, ולילדי שדרות, ובאר שבע, ותל אביב.
גם מבלי שנרצה, סולידריות מתגנבת לאחורי תודעתנו.
כי מול צרה משותפת, וודאי מול איום קיומי, ההבדלים הבין אישיים בדעות, בגיאוגרפיה, במגדר ובאמונה מתגמדים ומטשטשים, נמוגים ומושקטים (רק כדי לשוב ולפרוץ במלוא עוזם בתוך 1, 2, 3, שניות...)
ובינתיים, העובדה כי אנו מתמודדים עם בעיה משותפת, מסבירה מדוע חיילי "כיפת ברזל" ומילואמניקים בצו שמונה לא מצליחים לחסל את כמות העוגות שמביאים להם אזרחים אסירי תודה (בעת כתיבת שורות אלו, דפקו אצלי בדלת ילדים מתנועת נוער, אוספים חטיפים כדי לשלוח לחייילים. אופס, אין אצלי חטיפים. היתה לי תחושה שרוב הלוחמים בחזית לא יעריכו פחית חלב קוקוס). אבל מול הדאגות הגדולות הללו, מול מצבה של המדינה, ושאלות אסטרטגיה של שלום או לחימה, מול כל אלה, נוצרת לפעמים תחושה שכל העיסוק בבריאות הפרט, ברווחה ובעוצמה האישית, כמו אינו במקומו. כאילו רק המעגלים הרחבים של החברה והסביבה, של העם והארץ, נחשבים כעת.
אז אני חורג ממנהגו של הבלוג וכותב לרגע על המעגלים הגדולים דווקא.
נדמיין לרגע את היקום הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו כשורה של מעגלים מתרחבים, שבמרכז כולם אנו ניצבים. ככל שהמעגל קרוב יותר, השפעתו עלינו דרמטית יותר. ככל שהמעגל רחוק יותר, כך רק אוושת גלים קלה, אם בכלל, תגיע עד קרסולינו. ואמר כבר מאסלו לפני שנים, שהרמה הבסיסית ביותר ב"פירדמית הצרכים" היא פיסית ואישית. יכולת השרידות. אני מתבונן על כך לא כפרמידה אלא כמעגל בתוך מעגל, שהציר העקרי הוא מהפרט אל הכלל. רוצה לומר:
אני צריך להיות בריא וחזק
אני צריך משפחה בריאה ומשגשגת
אני צריך שבט/איזור/עם בריא ומשגשג
הצורך בבטחון קהילתי, ולא רק אישי או משפחתי, הוא תחושה או תובנה בסיסית וקדומה בהרבה יותר מהפירמידה של מאסלו ומהתיאוריות הפסיכולוגיות של המאה העשרים. האדם הוא יצור חברתי, שהתפתח וגדל ושגשג בלהקות קטנות, בשבטים זעירים, בחבורות נודדות משך מליוני שנים. האדם הבודד לא היה קיים. מעולם לא שרדנו לבדנו. תמיד בחבורה. בקבוצה. גם הצייד המוכשר ביותר נזקק ליכולות ומסורות הליקוט שנשאו, ברוב החברות, דווקא הנשים. גם חברות שחיו באיזורי השפע ידעו עתות חוסר, לחימה או קור, בהם רק מאמץ קבוצתי גדול יכל לבנות מחסה, לצוד חיות גדולות או להשכיל ולהוציא את המיטב מהסביבה.
ערבות הדדית, לכן, אינה המצאה יהודית דווקא אלא כורח מציאות ביולוגי, אנתרופולוגי, אבולוציוני.
החברה היהודית, לאורך אלפי השנים האחרונות, חיזקה את האתוס והתחושה הזו, כי הם שירתו את השרדותנו כעם וכחברה תחת תנאים ומשטרים משתנים, אבל הבסיס נותר זהה: לבד, ודאי לא נוכל; יחד, אולי נצליח.
סוד העוצמה של חברות משגשגות, חברות המצליחות לעבור תהפוכות ורגעי משבר בלי להתפורר, נותר חמקמק ומסתורי. כי ההיסטוריה וגם ההווה מלאים בדוגמאות של עמים או חברות שנכחדו או נעלמו ונמוגו לאחר מהפכה ושבר. מעממי כנען נותרו רק שמות בתנ"ך, אימפריות הענק של אשור, יוון ורומא נעלמו לנצח, שבטי הסקסונים באנגליה כבר אינם נמצאים בשום מקום מאות שנים, ומאומה לא נותר מהשבטים הברברים של צפון אירופה. גם במאה העשרים, מי זוכר כבר שהיתה פעם יגוסלביה, למשל, ואולי תיכף נאמר זאת גם על עיראק. אבל יש חברות בודדות שהשכילו לנווט ולשמר את עצמן. אנחנו כאלה.
ודומני, רק דומני, שהאינסטינקט הקדום פורץ ועולה על פני השטח בעוצמה ובבהירות בעתות משבר כאלה. כמו היום.
משהו שהDNA התרבותי שלנו מגדיר ומחזק גם בלי ללמד זאת בבית הספר.
רצון בסיסי להשרדות, לאחווה, לדאגה, ל"ביחד".
זו כאמור תופעה אוניברסלית, אבל אולי אצלנו היא מתגלה ביתר עוצמה, פשוט כי תרגלנו אותה הרבה שנים וטוב טוב. וכי אנחנו יודעים בדיוק, גם בלי שלימדו אותנו, איך זה צריך לעבוד. קלישאה ותיקה היא כי השרשרת החזקה ביותר, חזקה רק כחוזק החוליה החלשה ביותר. אז רצה הגורל וכולנו חלקים מאותה השרשרת, ההסטורית והנוכחית. נרצה או לא נרצה בכך, עוצמתנו כפרטים, בריאותנו, שרידותנו, היא חלק מהחוזק החברתי, השבטי, הלאומי.
חוזק אישי וחוזק חברתי.
אז בימים כאלה אני לא נלחם מול תחושת הסולדריות הטבעית שלי, ואני לא מנסה "בכח" לחוש סולידריות עם העולם כולו או עם הצד שכנגד. אני פשוט מרגיש חלק, גם אם הפעם לא צלצל אלי (עדיין) החייגן האוטומטי של צו שמונה.
אני רוצה להאמין שזה חלק מהזהות האוניברסלית שלי, האנושית שלי, וגם מהמורשת האישית שלי, מהתרבות שלי, ממה שלמדו הגנים שלי מהסביבה באלפי ומאות אלפי שנות הורשה.
לשמחתי, הצלחנו עד כה לא רע בכלל.
לתקוותי, אנחנו לא מתכוונים לעצור עכשיו.
שנהיה בריאים ותשמרו על עצמכם שם בחוץ.
1 הערות קוראים:
חבל שאתה משתמש בטיעון על התיאוריה של מסלו לגבי פירמידת הצרכים - לאחר עשרות שנים עדין מעולם לא הצליחו להוכיח באופן מדעי את נכונותה, ולכן כנראה שהיא אינה נכונה.
הוסף רשומת תגובה