אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

אז מה יקחו הילדים לבית הספר (חלק שני)

יאמי. עוד מזה תמצאו כאן

מחר זה קורה.
בקול תרועה רמה תפתח שנת הלימודים, ובקול דממה דקה ישבו הילדים בכיתה למשך ארבע דקות בדיוק. אחר כך כבר יחזור הבלאגן הרגיל.
אחרי שבחלק הראשון כתבנו על רעיונות פרקטיים מצד ההתארגנות להכנת אוכל לבית הספר, החלק הזה יוקדש לרעיונות מעשיים ותפריטים אפשריים שאינם "לחמניה עם שוקולד ושקית שוקו".

אל תחשבו סנדוויץ', תחשבו אוכל
נכון, "כולם" שולחים כריכים. אנחנו לא כולם ואנחנו משתדלים לשלוח אוכל. כל מה שהייתם שמחים לאכול בעצמכם, ילך מצוין. אוכל אנשים, אוכל אמיתי.

אורז הוא סוג של קסם
קחו את האורז מהיפנים, ומיליוני ילדים יפנים יגוועו מרעב למחרת היום בבית הספר. האורז לא רק מזין, טעים, ומשביע, הוא גם בעל תכונה שסופחת טעמים מהסביבה בקלות ולכן טוב למאכלים רבים או כבסיס למנות אינספור. היפנים מגישים אותו תמיד עם אצות, אבל גם אם הילד שלכם לא בעניין של אקווריומים, אורז יהיה יופי של ארוחה, שמערבבים אותלה רק בהגשה. תלולית "תוספת" לאורז (למשל אפונה ירוקה, שעועית, בשר, קציצות, בצל ירוק עם עגבניות וחרדל (!), ועוד ועוד - הכל הולך).

סלטים
כן. אפשר לאכול סלט. החכמה היא לעשות את המילה הזו טעימה ולא רק "בריאה", כי ילדים, וגם אנחנו, אוהבים קודם כל אוכל טעים. אחר כך בודקים שהוא גם בריא. אז נא להיות יצירתיים ומלאי טעם. למשל סלט תפוחי אדמה, ביצה וטונה יהיה נפלא. סלט ירקות עם הרבה שמן זית, ועם חתיכות גבינה מלוחה או זיתים הולך הרבה יותר טוב מאשר "סתם" סלט. סלט יכול להיות גם ערבוב של קרעי עוף עם חסה בצל ועגבניה. ואפשר גם רק ירקות קשים חתוכים (סלרי, גזר, מלפפון, פלפל) עם המון לימון ושמן זית. הבת שלי מתה על זה. טיפ: כדי שהסלט לא יצא "ווצ'י" כלומר מסמורטט, אפשר את הרוטב לקשור בשקית קטנה ולהניח בתוך הקופסה. לילדים בוגרים בלבד.

פירות
יש מגוון עצום של פירות, קטנים וגדולים, ירוקים ואדומים, מתוקים וחמצמצים. כולם יהיו מנצוינים לילד שלכם ליום לימודים. סלט פירות בכלל ישדרג את החוויה. פירות קצוצים מתחת לערמה ענקית של שמנת או יוגורט יהיו מעדן אמיתי וארוחה קלה, טעימה ומתוקה. דניאלה מפליאה לעשות זאת. ובכלל יש לה עוד אינספור רעיונות יפים וטעימים. כמעט ושכחתי שאפשר לשלוח גם גרנולה קדמונית, אם לא תחסלו אותה עוד קודם.

ארוזים מהסופר:
לא, אני לא מתכוון ל"אריזת שוגי אישית" וזוועות דומות. אבל יש דברים ארוזים שאפשר לשלוח. יש טונה קטנה עם כפית מובנית בפנים, והבת שלי מאוד אוהבת כזו לפעמים. יש גביע שמנת. יש גביע יוגורט שמן. יש קופסת גבינה קטנה או קוטג'. יש אצבעות מוצרלה בשקיונות אישיות. בטח יש עוד כמה דברים אפשריים בכוון זה שיכולים להיות תוספת או השלמה לקופסת האוכל העקרית.

סנדוויצ'ים אלטרנטיביים
כשחושבים על זה, ת'כלס כריך הוא שתי פרוסות לחם שאמורות להחזיק את מה שבא ביניהן. בפועל, אפשר ליישם את הקונספט הזה גם באמצעים אחרים, אבל כשרים. למשל, תפוח אדמה חצוי לשניים, שבמרכזו ממרח פסטו טעים, או חמאה, ביצה, או אבוקדו. אפשר גם להמיר את ה"לחם" בפריכיות אורז (פשרה סבירה מאוד בעיני לתלמיד), אפשר במאפים קדמוניים אבל להם דרושה השקעה מוקדמת (לא לקום בבוקר ולהתפלל שהם יצוצו מעצמם מהתנור), אז זה רעיון נחמד אבל לא ישים לרוב האנשים ליום יום. אפשר גם פלפל אדום עם גבינה מלוחה וזיתים בתוכו.

תקפיצו את הטעם
אוכל קר דורש טוויסט כדי שלא יגרום לנו לפהק. מלפפון חמוץ יעשה הבדל גדול. חרדל. זיתים. בצל ירוק. ממרח פסטו.  כל אלו עזי טעם ויעזרו לרומן כל ארוחה חפוזה לארוחה שנחרטת על הלשון ועוזרת לחייך במקום לקטר. אם הם יקטרו, הם לא יאכלו, ואם הם לא יאכלו, זה לא יחזיק מעמד. גם כמה אגוזים יוסיפו קראנצ'יות. וגם צבע.

תשקיעו בעיצוב
אנחנו, כמו שאומרים, אוכלים בעיניים, ולא בידיים. לפתוח קופסה של אוכל רק כדי לגלות ערימה לא מזוהה, לא בא טוב לאף אחד. אבל לפתוח קופסה ולראות חגיגה של צבעים שונים, סדר וארגון, ונצנוץ של טריות, עושה הרבה חשק לאכול מיד את הכל. שימו חתיכת מנגו, פיסת תות, זרוע אבוקדו, חלמון ביצה - גם אם הם לא חלק "משמעותי" מהתפריט או הקופסה, ה"קצת" צבע ישדרג לילד את חווית האוכל. כי "הכינו לי במיוחד את זה". יש המרבים לעשות גם פרצופים וחייכנים אבל אפשר להסתפק גם בנשיקה על הלחי ואוכל ממש טעים. יש רעיונות מדהימים ברשת.

שאריות הן המלך החדש
תתפלאו כמה מנות חדשות אפשר להכין מהאוכל של אתמול. ועם קצת יצירתיות הן ירגישו וגם יראו חדשות לגמרי וממש לא "משומשות". קרעים של עוף או בשר, כבר אמרתי. בעיקר סלטים עזי טעם המשלבים מבושל וחי, ירק ופרי, חלבון ופחמימה. תקצצו, תערבבו, תפזרו קצת פטרוזיליה מלמעלה, והופ: חדש.

ביצים קשות, פסטרמות וגבינות צהובות (אבל לא ביחד :-) 
אלו שלושה מאכלים יעילים וטעימים שבעיקר טובים גם קרים ומשתלבים באינסוף פתרונות, וגם עומדים בזכות עצמם. רול של פרוסת גבינה צהובה עם פלפלון אדום מציץ מתוכה יהיה חמוד וטעים. כך גם עם רול פסטרמה. ביצה קשה לא תאבד את הצורה ועם קצת מלח (ומלפפון חמוץ בצד) תהיה פצצות. הנה לכם ארוחת מלכים. טיפ של אלופים: תנו לילד מלחיה ופלפליה. יש חמודות וקטנות שלא נשפכות, בחנויות טיול.

תשוטטו ברשת ותקבלו רעיונות
הנה ארבעים ימים מצולמים של ארוחות מושקעות וקדמוניות בקופסת מתכת מחולקת היטב
הנה שבוע מנות אוכל לילדים של הצלמת והבלוגרית המובילה נוםנום פליאו
והנה רשימה בתמונות מתוך pinterest
אני בטוח שתמצאו עוד יותר רעיונות ממני.

וזהו.
נשאר רק לכוון שעון מעורר למוקדם מחר בבוקר, ומלאי מוטיבציה להכין אוכל, לנשק על המצח, ולשלוח אותם בבעיטה קלה חזרה אל המציאות.
ועכשיו תורכם: הוסיפו רעיונות בתגובות, ובחייאת, תשתפו עם אחרים.
שנת לימודים שמחה, פוריה וטעימה.

By מר קדמוני with 6 comments

אז מה שולחים עם הילד לבית הספר? (חלק ראשון)

flickr: Melissa Deakin
תאמינו או לא, אבל ממש מעבר לפינה כבר האחד בספטמבר. היפ, היפ, הוריי.
זה לא אומר שיהיה פתאום קר ונעים במקום חם והביל, אבל ככל הנראה הילדים כן יחזרו לבית הספר, ויתקשו לקום בבוקר, ובשאיפה יבלו פחות שעות מול המחשב כל יום ויותר שעות מול אנשים אמיתיים. התגעגענו לזה. גם הם.
השאלה היא מה נשלח איתם בילקוט.
במנטליות הישראלית המקובלת, ילד בלי סנדוויץ' להפסקת עשר הוא ילד אומלל וצריך מיד להתקשר ליצחק קדמן, יו"ר המועצה לשלום הילד. מאידך, אתם ואני יודעים שהאמת היא שלא חייבים כלל לאכול לחם (לא ילדים ולא מבוגרים), ות'כלס יש מליארדים של ילדים, חצי עולם בערך, שמעולם לא עלה על דעתם לקחת סנדוויץ' לבית הספר. ביפן ובסין לחם אינו אופציה כמעט. בטח שלא לילדי בית הספר. אבל מה, אנחנו סינים? לא, אנחנו ישראלים אוהבי אוכל ותאבי חיים.
אז הנה כמה רעיונות להתאמת המטבח לילדים הקדמוניים שלכם.

שתפו את הילד
בכח זה לא ילך. יש ילדים שלא מוכנים לוותר על הסנדוויץ', וזה בסדר גמור. אם יוצגו להם לפעמים אופציות אחרות שהם אוהבים, והם ישתפו פעולה לנסות, זה יכול מאוד להצליח. בכלל, בגלל שיש אינספור אפשרויות, כדאי מאוד שהילד יהיה שותף פעיל בתכנון ובתעדוף. ערכו ביחד רשימה של דברים שהוא אוהבים: צימוקים הוא אוהב או לא? אגוזים? ברוקולי? טונה? וכו'. לא תמיד הוא יודע, אבל בדרך כלל לכם יש יותר ממושג קלוש לגבי מה עובד טוב אצלו או אצלה.
אפשר גם להתחיל ממדיניות של "יום בשבוע" ללא סנדוויץ' ולהתפתח עם ההצלחות. חשוב לייצר הצלחות ותגמול.

מה קורה בבית בארוחת הבוקר
ברוב הבתים בישראל הבוקר נפתח בכוס שוקו וקערת קורנפלקס. במבט קליני מדובר במשהו כמו שמונה כפיות סוכר. וזה רע, רע מאוד. זה לא מזין וזה מרגיל את רמות הסוכר לקפוץ (ואחר כך לך תבין למה הם נרדמים בכיתה). עוד לפני שתדאגו מה לשים להם בילקוט, כדאי להקדיש מחשבה ולעשות שינוי במה מוגש להם בצלחת בבוקר במטבח. חביתה או אבוקדו, גרנולת קוקוס עם שמנת, או אפילו פנקייק קדמוני (שקדים, ביצים וקוקוס) - כולם יהיו חלופות אמיתיות ומרעננות ויקטינו מאוד את הצורך ב"ארוחת עשר" ל"הפסקת עשר" ובה משהו כמו פרי קטן, או כמה אגוזים ועוד יספיקו בהחלט. תמצאו את ארוחת הבוקר הנכונה עבור דור ההמשך הפרטי שלכם.

יום ארוך או יום קצר
תודה לאל ויש לנו "יום לימודים ארוך" אבל לא תמיד ולא בכל מקום ולא בכל יום. תלו את המערככת על המקרר ותדעו עד מתי הילדים בבית הספר, ובהתאמה, כמה מזון הם צריכים לקחת, ומאיזה סוג. האם אפשר לחכות עם הארוחה הגדולה עד הבית או כדאי לשלוחח ארוחת צהריים ארוזה? האם יש מפעל הזנה בבית הספר, ומה מגישים שם (הימור שלי: שניצל עם פתיתים וקטשופ בצד. אולי השילוב הגרוע ביותר של צהרים לזאטוט שלכם), והאם יש לכם איזשהי השפעה על התפריט שם. החיים מלמדים כי יהיו ימים שדורשים הרבה התארגנות ויהיו ימים קלים. תתחילו עם הקלים.

ציוד טוב הוא קריטי
להשקיע, להכין, לשלוח אוכל ארוז ואז הכל נשפך בילקוט, זה האופציה הגרועה ביותר, והסיוט של כל תלמיד. אתם רוצים שהאוכל יגיע ארוז היטב, מאורגן ומסודר, ושהרוטב של הבשר לא יתערבב עם החביתה, למשל. לצורך זה כדאי מאוד שיהיו לכם קופסאות מעולות בגדלים שונים. קופסאות של lock and lock הן היעילות ביותר שניסיתי. ליפנים יש bento box שלהן חלוקה פנימית. יש לי גם קופסאות מחולקות לשלוש, אך למירב הצער הן לא אטומות דיין. אני מציע לקנות קופסאות בגדלים שונים, גם ממש קטנטנות. בסוף אנחנו לא רוצים שהילקוט יהיה מפוצץ קופסאות אלא קופסה אחת עקרית ואולי עוד קטנטנה או שתיים, ליד. ואולי תמצאו קופסאות מחולקות טובות ותספרו לנו איפה..
כדאי מאוד לקנות גם תרמוס קטן ואיכותי. חברת thermos עושה פלאים. בחורף מרק חם יהיה נפלא.

קחו בחשבון שצריך לקום קודם
היתרון העקרי של הסנדוויץ' שהוא מלך מלכי המהירות. שניה וחצי של פרוסה או פיתה עם שוקולד, והופ, הילד בדרך לבית הספר. אוכל לעומת זאת, מצריך זמן. מה לעשות, זהו מחיר התהילה, והבריאות. אל תצפו שבבוקר יתרחשו קסמים והאוכל יארגן את עצמו לתוך הקופסה באפס זמן. אתם צריכים להתארגן על זה. לא שעות, אבל גם לא דקה. משהו כמו עשר דקות רבע שעה בבוקר. תכננו. התאימו את השעון המעורר. באהבה.

דעו מה יש בבית הספר
בכיתה של הבת שלי קנו מיקרוגל. עשרה שקלים לתלמיד והנה יש מיקרוגל. אצל הבן שלי הם משתמשים לפעמים במיקרו שבחדר מורים ואצל הבן הצעיר אין עדיין אופציה לחימום (אבל עובדים על זה). אוכל שניתן לחימום יהיה שונה מאוכל קר, וכדאי שתכירו את האפשרויות. לפעמים רק צריך לדעת לבקש והנה המיקרו לרשותכם. ארוחת צהרים חמה טעימה פי שלוש מארוחה קרה. ושתיהן עדיפות על פרוסת לחם עצובה. 

ארגון ותכנון מראש
יש ילדים (וגם מבוגרים) שאוהבים אוכל קבוע. תנו להם כל החיים אותה מנה או שתיים טעימות, והם בסבבה. יש ילדים (וגם מבוגרים) שמשתעממים מהאוכל אחרי כמה דקות והמגוון והשינוי הוא הפקטור החיוני עבורם. מאיזה סוג הילדים שלכם? אם הם מהשמרנים המסתפקים במנה אחת מנצחת, זה יהיה קל יותר. אם הם מהמגוונים, נדרש תכנון קפדני יותר. אתם לא רוצים לשבור את הראש כל בוקר מה להכין (גם ככה קמתם יותר מוקדם), אז כדאי מאוד להכין רשימה שבועית (ע"ע סעיף ראשון - בשיתוף עם הילד!) של מאכלים שונים, עדיף מאוד על בסיס מה שיש בבית ולא המצאות ופנטזיות, וממנה לקחת רעיונות בבוקר.

בפוסט הבא בסדרה ניתן כמה רעיונות אמיתיים וקונקרטיים מה לקחת לבית הספר (או: מה שמים בקופסה).
ובינתיים, אני מקווה שצלחתם את החופש בשלום, ושתפו אותנו בתגובות: האם אתם שולחים אוכל אמיתי או רק כריכים? מה דעתכם ומה עמדת דור ההמשך הפרטי שלכם?

אה, ותרגישו חופשי גם לשתף.

By מר קדמוני with 3 comments

עוף בשומר וגזר



בשישי האחרון הכנתי עוף. אירוע די נדיר.
ככלל, אנו צורכים בבית מעט מאוד עופות: תנאי הגידול הירודים, סוג המזון העלוב וכמות התרופות העצומה שמקבלים עופות תעשייתיים מעודדים אותי להתרחק מצריכתם. לכן אם כבר מכינים עוף, כדאי לקנות עופות טבע שלא קיבלו תרופות ושגדלו בסביבה טובה יותר. לא אידיאלי אבל אפשרי. מדי פעם.

הסיבות הקולינריות שבגללן אני עדיין מכין עוף מפעם לפעם (אבל לא שניצל!) הן ש:
1. עוף, הרבה יותר מבשר, נוטה לספוג יותר בקלות את טעמו של התבשיל והרוטב.
2. עוף טרי שיוצא מהתנור הוא פשוט טעים. מאוד.
3. (חלק מ) הילדים (שלי) מעדיפים עופות.
בקיצור, כך או אחרת נחתו אצלי על השיש שני קילו כרעי עוף טריים (של טבע עוף), ואיתו הגיעו גם, לראשונה העונה, שומרים קטנים ומבריקים, פריכים ורעננים. מת עליהם. שומר מככב אצלי בתבשילים רבים, ועוד נחזור אליו בהמשך העונה, באחריות. הנה כך נעשה:
  • שלושה גזרים גדולים, קלופים ופרוסים לחצאי רצועות.
  • שישה שומרים קטנים, מנוקים היטב וחתוכים לרבעים 
  • שני קילו כרעיים
  • שתי כפות חרדל 
  • כף דבש
  • תבלינים: מעט פפריקה, פלפל שחור גרוס גס, ועשבי תיבול יבשים - רוזמרין, דפנה, זרעי כוסברה, שום יבש
  • רבע כוס שמן זית
מסדרים את הירקות בתבנית. בקערית מערבבים היטב את שמן הזית עם כף דבש והחרדל והפלפל השחור.
מפזרים טיפונת פפריקה על העופות (בעיקר כדי שיקבלו צבע)
מניחים את העופות על הירקות ומערבבים במרץ בשתי ידיים, כך שכל העופות והירקות יקבלו מהתערובת.
מפזרים את עשבי התיבול מלמעלה.
מכסים בנייר אפייה ומעליה נייר כסף (טיפ: ככלל, לא טוב לכסות מזון בתנור ישירות בנייר כסף).
מכניסים לתנור חם 200 מעלות למשך 45 דקות.
מורידים את הכיסוי ומשאירים 20 דקות נוספות עד שהעוף משתזף יפה יפה.

חוסל במהירות וביעילות.

הערה: את "הרוטב" הניגר מכל בישולי העופות עדיף שלא לאכול. אלו הם שומנים רב-בלתי-רוויים העשירים בעיקר באומגה 6, ואין בהם כמעט כלל שומנים טובים. העוף עצמו, ואפילו העור, הם סבבה לגמרי.

By מר קדמוני with 6 comments

על מסכות ובמבוקים - או - נצח מול זמניות

אל דאגה, אני רק נראה זקן


לפני כשבוע בקרתי במוזיאון ישראל. אני משתדל לעשות זאת אחת לכמה זמן, ולכמה שעות להתנתק מהמציאות ולהתחבר אל העבר ואל הדמיון ואל האמנות. וכרגיל שם, אין רגע דל ויש תמיד מה לראות וליד מה להתעכב ואת מה לספוג.
שתי תערוכות שבו את ליבי הפעם: מבנה-מבוך ענק מקני במבוק, ותערוכה של מסיכות אבן קדומות.
שתיהן, לטעמי, יכולות ללמד אותנו משהו על עצמנו כיום, והרי עבור זה בדיוק הקימו את המוזיאונים. לא כדי לראות את העבר, אלא כדי ללמוד ממנו על ההווה ועל עצמנו, ויותר מכך: על העתיד.





בפתחו של אגף הארכיאולוגיה מוצגות בחדר קטן וחשוך תשע מסכות אבן בנות כ 9000 שנה, שנחצבו כולן מסלעי מדבר יהודה בידי ידיים קדמוניות. אלו המסכות העתיקות ביותר בעולם (!), והן קובצו והגיעו למוזיאון מקצבי תבל. רק בדיקות מעבדה הוכיחו כי כולן תוצרת הארץ. הן נחצבו וגולפו ממש כאן, בהרי יהודה והשומרון, עת קבוצות קבוצות של ציידים לקטים נעו על הרי הטרשים ממזרחה לנו. הרבה לפני הגדר, הפלשתינאים, היהודים, עממי כנען ועמי קדם, הרבה לפני החקלאות והדתות, הרבה לפני כולם לא היו כאן עמים אלא משפחות, להקות או חבורות, של ציידים לקטים תאבי חיים ואוהבי פילים (כארוחה קלה). הם הפליאו ליצור באבן: בהתחלה, לפני מאות אלפי שנים, היו אלה רק כלי מקצץ ומקרצפים פשוטים, אחר כך הגיעו אבני יד מסותתות היטב משתי פניהן, ומאוחר יותר נוצרו החודים שניתוזו מאבנים, כלים מורכבים, ועד לעדינות והמיומנות הטכנית הגבוהה הנדרשת לגילוף מסיכה דקה ומדויקת מאבן אחת. כשם שפרצופיהם אינם דומים, אמרו חז"ל, כך אין דעותיהם שוות. וכאן אנו מתבוננים על מסיכות מאבן גיר מדברית, אלפי שנים לפני מיסודה של הדת הראשונה, ורואים מיד את השוני העצום ביניהן. זו מפחידה וזו מחויכת, זו פתוחה וזו עוורת, זו צעירה וזו מקומטת, זו לבנה וזו אדומה. ואחת נראית בכלל כמו חייל האימפריה ממלחמת הכוכבים. ברור כי המסכות לא שימשו לאותו התפקיד, ולא לאותו האל, ולא לאותה הקבוצה, למרות שכולן באו מאותו האיזור הגיאוגרפי ממש.
נותר רק לנו רק לשער מה היתה מטרתן. קדחים זעירים בשוליה של מסיכה אחת מרמזים כי נקשרה לפניו של הכהן, או השמאן, או הצ'יף, או השד יודע מה שהיה אז. אחרת היא אטומה כולה. אולי נתלתה על קיר. אולי לגירוש רוחות. אולי לפולחן אבות. אולי כמסכת מת בקבר אלמוני.
כך או אחרת, קדמונינו ההם הקדישו הרבה מאמצים, ואת טובי חרשי האבן של אותם הימים, כדי לייצר מסכות מרשימות שהצליחו להחזיק מעמד יפה במרוצת השנים והדורות וגם כיום אנו מתרשמים מהאומנות ומהאמנות, שגלומה באבן ושאותו אב קדמון הצליח להוציא ממנה.
נראה כי באגף המסיכות האומנות הקדמונית חיה כמעט לנצח.

ולעומת האומנות היציבה והקבועה הזו, שיכלה ושרדה את שיני הזמן, מוצג במוזיאון גם מבנה ענק וזמני לחלוטין, מבמבוק bigbambu שמו. מבנה נהדר ומרשים, מסובך ומפותל, אבל חסר מטרה פונקציונאלית. האנדרלמוסיה שוררת בו, והוא כמו אסופה אקראית וחסרת הגיון של קני במבוק, אך המצליחים יחד לייצר מבנה יציב, ענק, מורכב ומפותל, המלא אינספור פריטים, קשרים, לולאות וטבעות. מבנה שאינך יכול שלא להעריך את העבודה העצומה שהושקעה בבנייתו, ומאידך, לחוש את ארעיותו וזמניותו. כאשר יפתחו הקשרים ויוסרו המוטות לא ישאר בגן הפסלים אלא נוף, וצילומים של אלו שהגיעו והנציחו את עצמם בשעריו.
כל כך מופרך שזה פשוט נפלא.
נראה כי באגף הבמבוק האומנות המודרנית חיה רק לרגע קט.


אז מה ראינו בעצם?
שהאדם שואף אל האינסוף והנצח אבל בינתיים חי את הרגע וההווה.
יש אמנים המציירים גרפיטי נהדרים בגירים על מדרכות, או פסלי ענק מחול הים, והם מבינים היטב כי אמנותם תעלם מיד כשיקומו. לעומתם יש העובדים שנים על יצירה מונמנטלית וחוצבים אותה מגושי שיש או מהררי נחושת. הם מבקשים כי יצירתם תשרוד גם מאות ואלפי שנים אחריהם. וגם בלי להיות אמנים גדולים, כל אחד מאיתנו חי את הרגע, ומטפח את העתיד. מגדל דור ילדים שישרוד, כך נקווה, בעולם שאחרינו, ומשתעשע בכאן ובעכשיו. המתח הזה שבין הרגעי והחולף לבין היציב והשורד נכון לאדם ונכון לחברות ונכון לאנושות כולה. וגם בזעיר אנפין ממש, כאשר נותר רק האדם אצל עצמו, גם אז הוא מתלבט בין חיי השעה או ההנאה הרגעית, לבין חיי עולם, בין ההשקעה ברגע החולף לבין ההשקעה לטובת העתיד. בין הפזרנות לחסכון, בין הכיף לבין התועלת, בין החולף לבין היציב.
ובינתיים אנו מנסים גם וגם.
אנחנו רוצים את האינסוף, אבל איננו מוכנים לוותר על הרגע.
אנחנו מבקשים בריאות אבל איננו מוכנים לוותר על החיוך.
אנחנו רוצים להכין את המחר ולבלוע את היום.

ולפעמים צריך ביקור במוזיאון כדי להזכר בזה.

By מר קדמוני with 3 comments

שישה סיפורי הצלחה (קצרים) שלכם


"יהללך זר ולא פיך", אז הנה קצת נחת ומוטיבציה על ידי ציטוטים מכמה מהמיילים שקיבלתי בתקופה האחרונה. יש עוד במגירה של גוגל, אבל עדיין, כיף גדול לשמוע!

**********************************
שלום דעאל,
קודם כל: תודה!.
 כבר ארבעה חודשים שאוכל מבחינתי הוא משהו כיפי.
כבר ארבעה חודשים שלא ספרתי קלוריות.
בלי רגשי אשמה, בלי כאבי בטן.
אני מרגיש ששוחררתי מהכלא שבו שהיתי מרבית חיי הבוגרים.

בשיאי שקלתי 122 ק"ג.
מאחורי אינספור דיאטות, והשלה של מאות קילוגרמים והשמנה של מאות נוספים.
אם להודות על האמת, במאבק עם ההשמנה, נכנעתי.
אני בן 35 וידעתי שאין בי את הכוח לעוד דיאטה. בעיקר כי ידעתי מה בא אחרי הדיאטה.
בסופו של דבר, הכל עולה בחזרה ואף יותר מזה.
לא היה לי כוח לאימונים הבלתי נגמרים בחדר כושר (וגם אין כבר זמן...), לחולשה, לרעב.
 ואז ראיתי את הכתבה בערוץ 2, על השיטה "ההזויה" החדשה.
ו-קליק.
 
היום זה ארבעה חודשים של דרך חדשה.
המון חמאה, המון גבינות שמנות, בשר אדום, שומן, שמן זית
אבוקדו, זיתים, ביצים ועוד הרבה אוכל טעים.
אימוני קרוספיט (ופריקת כתף אחת) וריצות מתונות של 6 ק"מ.
8 קילו פחות, שנראים הרבה יותר, ובעיקר – בלי שום מאמץ.
בלי שום מאמץ. בלי שום קושי. בלי לחשוב על זה בכלל.

חיכיתי עם המייל הזה עד לבדיקות הדם.
אתמול קיבלתי את התוצאות. הכל מעולה (למעט חריגה קטנה של תפקודי כבד, 42 במקום 37, זכר לכבד שומני, שגם זה יעלם עם הזמן).

 המון תודה
א.
**********************************

דעאל היקר שלום,
קודם כל הספר מדהים ומשנה חיים! עד היום היו לי קשיים לעבור לתזונת פליאו ב-100% בעיקר בגלל אכילה רגשית שהייתה שוברת אותי. אבל עכשיו אני ובעלי החלטנו ביחד וזה מדהים! וגם עברנו לעשות ספורט עם נעלי ויבראם חמש אצבעות וזה בכלל כיף.
...חייבת לכתוב לך כמה שהבלוג שלך, הספר ובכלל החשיפה לתזונה משמחת אותי (גופנית ופיזית). קיבלתי היום תוצאות של בדיקת דם - סכרת גבולית נעלמה כלא הייתה, כולסטרול ירד לנורמות ופתאום אני בהגדרה של אדם בריא...
גרמתי לרופא שמטפל בי להתעניין בתזונה הקדמונית והוא קנה את הספר שלך !
:-)

נטלי
**********************************

אני מפקד בן 20 המשרת בגדוד שקד בחטיבת גבעתי. זהו אינו סיפור הצלחה מסחרר כי מעולם לא הייתי זקוק לשינוי דרסטי אך הרגשתי מחויבות לשתף אותך מכיוון שאתה האחראי לשינוי.
כבר יותר משנה שאני מרגיש עייפות כרונית בצבא בלי קשר לשעות שינה, חוסר חשק וכוח פיזי, כבדות ורעב ארוך ומתמשך, בנוגע ליציאות-בערך פעם או פעמיים בשבוע (עצירות רצינית).
לפני חצי שנה בערך נתקלתי בכתבה בעיתון הצבאי ״במחנה״ על פליאו, קראתי את דבריך בשקיקה ותחושה של אאוריקה הציפה אותי, הדברים לא היו חדשים לי לגמרי אך זאת הפעם הראשונה שהבנתי באמת על מה מדובר, התחברתי לרעיון.
הכתבה הגיעה בזמן הנכון, החלטתי לקרוא עוד ועוד ובזמני הסיור עברתי על 80% מהחומר בבלוג, תוך שבוע החלטתי שאני מנסה לשנות גישה.
התפריט החדש היה למעשה שדרוג של הקיים בבית, תמיד אכלנו הרבה בשר ודגים, פחות חלקי פנים אבל ירקות ופירות היו שם, גבינות שמנות, שמן זית ואבוקדו. אליהם הצטרפו קוסקוס, ספגטי ולחמים כמו בכל בית ישראלי ממוצע..
השינוי המהותי התרחש בצבא, הפסקתי לאכול את המטוגנים, הספגטי והפתיתים הרעילים, הלחם, הממתקים והחטיפים שחיילים ככ אוהבים ושתייה מתוקה, הוספתי לצלחת המון ירקות וסלטים ובעיקר בשר, אני מביא איתי לבסיס סרדינים, טונה, שמן זית, אבוקדו אם יש בסופר, אגוזים ושקדים.
מבחינת אימונים אני עושה אימוני כוח ומשקולות עצימים של שעה שלוש פעמים בשבוע אמנם לא קרוספיט אבל הכי קרוב שאני יכול, ומדי פעם ריצה כשיוצא.

השיפור הגיע מהר מהמצופה, תוך פחות משבועיים העייפות נעלמה, ערנות וחדות החליפו אותה, היציאות השתפרו לפעם ביום, אני ישן טוב ומרגיש קליל וחיוני. ירדתי במשקל, אך התחטבתי והתחזקתי. אני מרגיש טוב מתמיד!
מרגיש שמצאתי את סגנון החיים המתאים לי, מעולם לא התחברתי לבצק, כנער הייתי אוכל מגש פיצה משפחתית לבד ומרגיש רעב לאחר כשעה.
כיום אנחנו אוכלים הרבה יותר טבעי בבית. כשאני חוזר לשבתות התפריט נטול קמח שמן וסוכר, יש הבנה ותמיכה מלאה.

אין בפי מילים להודות לך!
דוראל
**********************************

היי דעאל.
עכשיו אני יכול לסכם חודש ראשון במהלכו קראתי את הספר וביצעתי במקביל את המעבר לתזונת האדם הקדמון.
אני בן 42, רץ באופן קבוע בשבע שנים האחרונות ריצות ארוכות (מרתונים), במשקל של 82-83 ק"ג (גובה 1.83).
מזה זמן רב שאני מנסה לרדת מ-80 ק"ג וראה זה פלא, זה קרה עכשיו.
אז קודם כל, תודה רבה – אני נהנה מהדרך ומהתוצאה, המלצתי גם לסביבתי הקרובה – כבר התחילו תהליך וקנו את הספר!

**********************************

דעאל, בינתיים זה הולך כמו חלום! אני גם חברה באתר של מארק סיסון שהמלצת עליו ופשוט לא יכולה להאמין שכל זה קורה. קניתי את הספר שלך כמובן -  מכאן כל זה התחיל, למרות שכבר שנתיים אני רוצה לעשות את המעבר הזה וחושבת על זה - שמעתי על הדרך הזאת לראשונה מאחת המורות שלי ליוגה. בינתיים אני לא כותבת מכתב "הצלחה" כי אני ממש בהתחלה ורוצה להגיע למשקל היעד שלי בעוד כמה חודשים ואז לכתוב. מעולם לא הרגשתי אופטימית לגבי היכולת להוריד ולו גרם ממשקלי וזאת בהתבסס על כל כך הרבה כשלונות מהעבר. והפעם הלב פשוט מאושר ואני פשוט יודעת שמצאתי מה שחיפשתי. לראשונה מאז שנים ירדתי מתחת למשקל 75 - וזה תמיד היה הרף התחתון ביותר שהצלחתי להגיע אליו כולל המון ספורט והרעבה עצמית. והפעם... המשקל פשוט הראה 74.9 ולא יכולתי להאמין למראה עיני.
בקיצור - אתה מבין שזאת השתפכות של מתחילים אבל באמת שאני לא יכולה להפסיק כי האנרגיות בשמיים :)
תודה תודה על הכל! :)
מיכל

**********************************

היי דעאל,
קוראים לי ציביה ואני בת 22.
חבר שלי קנה לי את הספר בגלל שהתעניינתי בפליאו... והספר כתוב במקצועיות ממש ועם זאת בצורה פשוטה שכל אחד יכול להבין, מאחר ואני לומדת תואר ראשון לסיעוד הדברים וההסברים התיישבו לי בראש אחד לאחד עד כדי התרגשות  אני ממש נהנתי ואני כבר חודשיים בפליאו וחבר שלי נגרר איתי גם  
יש קטעים בספר שאני כבר קוראת אותם בפעם השניה שמאוד מעודדים להמשיך (נפילות, קשיים וכו') והמתכונים מעולים! ממה שניסיתי עד עכשיו. 
אני ממש מודה לך ברמות לא רגילות, ומאוד התחברתי להתחלה שכתבת לגבי "גנים דפוקים" - כי גם אני באתי ממשפחה כזאת ולא בא לי לפתוח את העיניים בוקר אחד ולחכות שהגנים האלו יגידו שלום..הספר הומוריסטי וכיף לקרוא אותו. בנוסף, הספר פתח לי את העיניים לראות את העולם בצורה שונה, בלי שום קשר לתזונת פליאו, לחיות יותר, לטייל, לנוח ועם זה הכל השתנה. כיף לי לחיות (אני סה"כ בת 22 אז אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה לי עוד 10 שנים אם לא הייתי משנה את הסגנון חיים שלי).
הלחצים הנפשיים שלי ירדו, אני מרגישה יותר טוב מה גם שפעם אחרי כל ארוחה היו לי בחילות (אולי אי סבילות לגלוטן? אבל גם סוכר היה עושה לי בחילות).
אין לי מושג אם אתה מודע למה שאתה עושה לאנשים בשינוי שהם עוברים בזכות הספר הזה...לא רק בבריאות ובתזונה, גם בנפש עצמה בהסתכלות על החיים בצורה אחרת - ולחיות אותם! 
יותר מהכל! ע-ל ז-ה אני מודה לך 
**********************************

קדימה - שילחו אלי גם אתם את הסיפור שלכם (וגם תמונה!) ותוכלו לעודד אחרים לקחת אחריות על בריאותם ולעשות שינוי.

(קרדיט תמונה: http://goo.gl/OQXXb6)

By מר קדמוני with 2 comments

ואם הייתם נדרשים להשיג את מזון שלכם בעצמכם?

צילמתי את הטבחית והקנגרו הפרטיים שלי בדיוק לפני עשר שנים (!)
באותם הימים התחיל החיפוש האישי שלי אחר מה נכון לנו לאכול.


יודעים אתם כי איני מתרגש עוד מהמתלהמים הצועקים בכיכר העיר "בשר הוא מסרטן ונרקב במעיים" או "האדם הוא הרביבור" והבלים דומים. אנשים אלו טועים (או משקרים, תלוי בידע שלהם), ואין באמירתם ולא כלום. לעומת זאת, יש אחרים האומרים "האדם נועד לאכול בשר, וכך היה מקדמא דנא, אבל אני איני מסוגל/ת לאכול בשר".
כאן זוהי אמירה אחרת לחלוטין, המפרידה בין מה שבריא ונכון לנו ביולוגית ואבולוציונית לבין מה שמרגיש ונכון לאדם המודרני. וזה לגמרי בסדר מבחינתי.
השאלה המעניינת באמת היא מדוע אנשים חשים כך, ומדוע זו תופעה כה צעירה וחסרת תקדים בהיסטוריה האנושית של כדור הארץ? (הבהרה: מעולם, בשום מקום, אי פעם, לא התקיימה חברה אנושית טבעונית. אין דבר כזה. גם לא היום).
אחת הסיבות העקריות שבעטיין הצמחונות, ואחותה הצעירה, הפרועה והקולנית, הטבעונות, הופכות בעיני רבים ל"אמת" ביולוגית המוכפפת בעל כורחה לחוקיה העוורים של ה"אמת" הרגשית, היא המרחק ולמעשה, ההתקה, שהתרחשו בין האדם לבין סביבתו. מרחק שביכולתנו לצמצם וחובתנו להקטין.

בסביבה קדומה ברור לכל אדם וגם לכל ילד זב חוטם שהחיים תלויים וכרוכים במוות. אין חיים ללא צייד. אין בטבע מעגלים שלא כוללים אכילה ומוות, ניצוד וצייד, אוכל ונאכל. לעתים זה האריות הטורפים את הצבאים, ולעתים זה החיפושיות האוכלות את נבלת האריה. ולעתים קרובות מאוד זהו האדם, שהשכיל לאכול מכל אשר מצא, ובבוא ימיו ובתורו לשוב אל העפר, יאכל גם הוא. התובנה הזו נותרה בעינה לאורך כל שנות ההיסטוריה האנושית, בכל מקום, ורק ממש לאחרונה היא החלה להשתנות. כי בעולם מודרני נדחק הטבע לספארי ולגני החיות או לשוליו הבלתי מאויישים של כדור הארץ. מעגל החיים פועל ונוכח כיום רק בסרטי טבע שאיש אינו רואה, והאדם, ממרום מושבו, משקיף על התבל כמו לא היה חלק ממנה. כמו הפך האדם לבורא שאינו משחק לפי כללי הביולוגיה של אמא טבע אלא מכתיב אותם. האדם התרחק מאדמתו ומהחי אשר סביבו וככל שהתרחק, כך העמיק בדמיונותיו כי אינו חלק מעולם החי עוד.
עד כדי כך, שהחיים הפכו לאופציה היחידה והמוות הפך לסוד כמוס ואפל.
ילדים רבים מופתעים לגלות בשלב מאוחר מאוד בחייהם שהשניצל שהם אוכלים היה פעם תרנגולת אדומת כרבולת ושהקציצה היתה פעם פרה. ההורים מסתירים מהם את המידע הזה, מחשש שהם "יגעלו". בגיל 18 הם פוגשים "טנק מצוות" של אגודת הטבעונים או תנו לחיות לחיות ושם מראים להם סרט סנאף של שחיטה ואוי אוי אוי, עולמם הרך של הילדים נשבר. הכיצד זה יתכן שהעוף לשבת היה פעם חיה הולכת ומנקרת וכיצד זה הדרך לצלחת עוברת בנהרות של דם.
אבל הטבע אינו נגעל ואינו מעדיף אוכל עשב על אוכל-כל או על טורף. הוא אינו חלק במשחק העמדת הפנים הזה, כי בטבע אין מסכות. יש אמת ומציאות. לעתים נפלאה ולפעמים כואבת ומדממת. תמיד אמיתית. היא היא המקור לחיים:

 וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי

המציאות היא מורכבת ומכילה את החי ואת המת, את הרוך ואת הקושי. ללא יכולתנו לצוד ולאכול חיות אחרות, קטנות וגדולות, לא היינו יכולים להתקיים כלל. כי המוות של חי אחד לטובת חייו של חי אחר אינו סוד, אלא המהות הבסיסית של מעגל החיים שאנו חלק ממנו. המוות הוא האב הקדמון של החיים והוא גם היורש שלהם.

לא במקרה תמצאו הרבה יותר טבעונים בחוצות תל אביב מאשר בפאתי הנגב וישובי החקלאים.לפני שנים רבות שמעתי את ג'קי לוי מתבדח ש"היתה לי פעם חברה שהיתה לה את המחלה הזאת של האשכנזים... צמחונות". כי "האשכנזים" הם העירוניים זה דורות, שהדירו עצמם מהקרבה אל הטבע "המזרחית". האדם המודרני, הלכוד בדירה-קוביה, ושהטבע אשר סביבו מסתכם בעציץ נובל ובמראה חסידה החולפת מעל הברושים, עלול שלא לחוש את הטבע. לא להתפעל ממנו, וכך גם גם לא לפחד ממנו ולא לכבד אותו. הטבע, בעיני המנותקים מהטבע, הוא רק תמונת נוף פסטורלית ושקטה. ומה שמפריע להרמוניה הוא לא יותר מבעיה קלה, אותה אפשר כביכול לפתור בכח הדמיון. הכלב אוכל בשר? אין בעיה, ניתן לו אוכל טבעוני. החתול הוא טורף? אין בעיה, ניתן לו סייטן. והטבע המדומה נשמר. עובדה: האדם הטבעוני המודרני יכול אפילו לאכול מזון צמחי נא, לא מבושל, ועדיין לשרוד - כי המזון זמין בכל כמות אשר נרצה. משוואה שאינה יכולה להתקיים כלל בטבע.
קופי אדם מבלים כשמונה שעות מיומם בליקוט (ומעט צייד או ליקוט חרקים) כדי להשיג את המאגר הקלורי הנדרש למוחם. לנו יש מח גדול כפליים, הצורך פי חמש יותר אנרגיה (ובעניין זה, שווה מאוד לראות את ההרצאה הנפלאה הזו של TED על ייחודיות המוח האנושי והקשר לתזונה לאורך ההיסטוריה), וללא מזון מבושל בכלל ומזון מן החי בפרט, לא היינו מתקדמים אבולוציונית ולו צעד זעיר אחד ועד היום היינו יושבים בין צמרות העצים ומחליפים הלצות וצריחות עם האורנג-אוטנגים וקופי המקוק. לא תודה.


האדם המודרני מנוכר מסביבתו וכך לעתים הוא משכיל להטפש ולהכחיד את המציאות לטובת הדמיון, עד כדי הפלגות כמו "האדם הוא מטבעו צמחוני".

מייל חשוב בעניין זה הגיע אלי לא מכבר מקוראה אלמונית אחת, שאיני יודע עליה דבר למעט העובדה שהיא אדומת שיער:
---
זכרון ילדות:
בילדותי (התמימה והרחוקה) הייתי מבלה הרבה עם הסבים שלי, חקלאים שורשיים במושב. רפת חלב, לול פיטום ולול ביצים, ושדות מניבים. אחת לזמן מה, הייתי מצטרפת בסקרנות עניינית למעשה השחיטה של סבתי (אני חושבת שכל עוד היה לה לול, היא מעולם לא קנתה עוף). היה לה סינור מיוחד, וסכין קטנה וחדה מאד. היא היתה ניגשת בפשטות למלאכה, ומולקת באבחה אחת את ראש התרנגולת. זו מצידה, היתה מפרפרת ומתהפכת חסרת ראש עד שדממה.
אחר כך, סבתי היתה פונה למלאכת המריטה והניקוי, והיתה קוראת לי לבוא את פתיחת הבטן. "כאן ריאות, וכאן לב, כאן קיבה" והופכת אותה ומראה לי את שאריות התערובת, "כאן כבד וכאן כיס המרה", ומורה כיצד להפרידו בעדינות שלא יזיל מררתו על השאר איברי הפנים הראויים למאכל "וכאן מעיים, ועכשיו נראה אם התרנגולת היתה צריכה קקי לפני שמתה" ומותחת אותם ואחר כך סוחטת אותם כשפופרת מתוכנם ומזליפה קקי תרנגולות קטן החוצה.
ואני הייתי מביטה בעניין כמעט מדעי, לומדת, שואלת ובכלל לא - נגעלת, נבהלת או נרתעת.
הדבר הזה, בצירוף ההכרה שתזונה של אכילת בשר טבועה בנו, הביאו אותי לחשוב שמה שבאמת לא מוסרי בצריכת הבשר שלנו הוא הקנייה הסטרילית, הארוזה  והמרוחקת מזעקת השחיטה והצורך ללכללך את ידנו בדם בעל החיים, לפשוט עור, לנקות נוצות, להסיר פרווה ולטבול ידינו במעשה הפיכתו של בעל החיים למזון. זה מקל עלינו לאכול אכילה פזרנית וגרגרנית, מעל ומעבר לצורכנו האמיתי. אני חושבת שהמעשה המוסרי לעשות (לדידי), היה לגדל את בעלי החיים שמהם אני ניזונה, לאפשר להם אורח חיים נאות, ולהיות אמיצה די, כדי לשחוט אותם בעצמי, ולצרוך כפי שנדרש לי. מובן מאליו, שהיום אינני מסוגלת למעשה כזה...
---

הג'ינג'ית אומרת את הדברים יפה ממני ודומה שהיא יודעת דבר ושניים על מהותו של הטבע ועל הקשר הבלתי אמצעי, הטבעי, הנכון, הראוי, שיהיה לו לאדם עם סביבתו, אך גם מכירה במרחק שהצטבר בינה לבין אותה סביבה היום עד כדי שקשה לה לדמיין עצמה שוחטת. מזכרונות הילדות היפים והמורכבים, נותרה רק מחלקת בשרים צוננת בסופרמרקט. ואומרת היא נכון: הדבר הלא מוסרי אינו מעשה שחיטה אלא ההתקה ממנו - לכאן או לכאן. במובן זה חולקים הטבעונים הקיצוניים וחלק מהקרניבורים המקצועיים גורל אחד: מרחק עצום בין הטבע הבסיסי לבין המציאות התזונתית שלהם. לאלו שחיטת בעלי חיים היא הדבר הנורא ביותר ביקום, ולאלו שחיטת בעלי חיים היא הדבר האגבי ביותר (ומשני הצדדים - סליחה על ההכללה).

לעניות דעתי, חובתנו המוסרית היא להכיר את הטבע שמולנו על יופיו ועל כיעורו, על עוצמתו ועל חולשתו.
איננו יכולים להרשות לעצמנו להתנתק מן הטבע, שכן צמחנו ממנו ובתוכו, ועוצבנו בצבת הברזל שלו, אחיזה שרק העולם האולטרה-מודרני מרחיק ומדחיק.
איני יודע אם המסקנה היא שעלינו גם בהכרח לצוד ולשחוט את החיות שאנו אוכלים, בדיוק כשם שאין זו חובה ללקוט את הירקות והשורשים אותם אנו אוכלים. אבל עלינו להכיר בעובדה כי אלה ואלה חלקים מהותיים מהתרבות, מהאבולוציה והמביולוגיה שלנו.

אנחנו חלק מן הטבע, 
ובטבע,
מעיין הנעורים טובל בבריכה של דם.

---

ספרו לנו בתגובות מה אתם חושבים, תרגישו חופשי לשתף, להסכים או לחלוק. בשביל זה אנחנו כאן. 

By מר קדמוני with 9 comments

האם המזון שלנו זהה למזון בעבר או שאולי הטבעונים צודקים?

פורל. ידידנו (גם הוא מכשכש בזנב) זה שני מיליון שנים לפחות. 

אני שומע לא פעם טענות, בעיקר מן האגף הצמחוני-טבעוני של ידידיי, מסוג "המזון של היום הוא לא המזון של פעם". אימרה שמנסה במחי יד לבטל את הרעיון של חיקוי ולמידה מתבנית הבסיס התזונתית של המין האנושי - לאכול אוכל אמיתי. התפיסה הזו אומרת שאין אוכל אמיתי (בגזרת החי) ולכן נאכל רק אוכל צמחוני שהוא "אמיתי" יותר.
המממ.
ראשית אזכיר את עמדתי: לאכול אוכל אמיתי (היינו, לאכול מגוון גדול של צמחים וחיות) הוא המתכון הבטוח והעתיק ביותר, המתגמל והטעים ביותר, הבריא והפשוט ביותר - לשגשוג, בריאות ומשקל תקין. גם היום.
בעיקר היום.

ועדיין, יש בטענה כי "המזון של היום אינו דומה למזון מהעבר הקדום" הרבה מן האמת. בואו נבדוק.
למשל, הפירות המתוקים והיפים של שוקי הארץ, שהושבחו לאורך אלפי שנים, אינם קרובים כלל לפירות הבר המרירים, הקטנים והפגומים שמצמיחות הסוואנות. נחמד אולי לאכול פירות כל היום, אבל מי שראה פירות באפריקה פעם, עלול לצאת לו החשק (הייתי במרכז אפריקה לפני שנים. והפירות שהגישו שם - וזה היה הילטון - לא היו נאספים על ידי עניי ירושלים). ובכלל, הפירות המודרניים מלאים בהרבה יותר פרוקטוז (שהוא רע מאוד לבריאות שלנו כשהוא מגיע בכמות משמעותית). הפירות גם זמינים לנו כל ימות השנה ולא רק בעונה. איזה נוח זה לאכול תפוחים "אורגניים" בקיץ, באביב ובחורף ולדמיין כי זה אוכל אמיתי. האם מישהו לאורך תולדות האנושות יכל לאכול תפוחים בכל יום ?
גם הירקות המצוחצחים והמבריקים שאנו קונים היום - עגבניות, מלפפונים, ירוקים למיניהם וכדומה - אינם דומים במאומה לירקות מוכי החטטיות והכמשים הצומחים באדמות הבעל. אפילו האדמה אינה אותה אדמה ובגלל החקלאות התעשייתית היא מועטת מאוד במינרלים ומדלדלת דרמטית וכך גם ערכו התזונתי הפחות של הצומח. זנים חדשים, בעיקר בחקלאות הדגנים, אינם דומים כלל למקורם הקדום גם מבחינת תכולת החומרים והרכבם, מה שמביא לעלייה דרמטית בהשפעה השלילית של זני החיטה המודרנים, כדוגמה.
ועדיין לא הזכרנו את הריסוס האגרסיבי המקבלים כלל הגידולים (ואפילו חלק מהתוצרת האורגנית...).
לא טוב.
אך לא רק בגזרת הצומח המצב אינו אידאלי.
גם בגזרת החי, ברור שחיות המשק הטיפוסיות המשמשות לנו למאכל (כבשים, פרות, עופות) שונות דרמטית מחיות הבר. הן שמנות יותר ושריריות פחות, וגם סוג השומן וכמותו השתנה אצלן, לא רק גודלן של הרגליים אצל התרנגולות. המצב נעשה רע יותר כאשר חיות המשקל עברו לתזונה תעשייתית, הגורמת להם לעלות מהר יותר במשקל על חשבון בריאותן (החיטה והתירס עושים שמות גם במעי הבהמות, לא רק במעי האדם). ובדומה לריסוס בצמחים, גם בע"ח לא נמלטים מאנטיביוטיקה ובקרב בעלי חיים החיים בצפיפות רבה (כמו עופות) המצב רע במיוחד.
כלומר, לא רק בקרב בעלי החיים, גם בתחום המזון הצמחי, ובכל אשר נביט,איננו יכולים לחזור לתזונה זהה לעבר הרומנטי (מה גם שלא היה בו מאומה רומנטי אלא אלימות וקושי), לכן המפתח הוא בצרכנות נבונה. לצרוך מזון אמיתי ככל שניתן מבחינה כלכלית ומסחרית, והמספק את הדגם הקרוב ביותר לאופטימום. חיות משק גדולות כמו פרות, אינן מקבלות הורמונים כלל בארץ (בארה"ב המצב שונה, ועגום במיוחד) ואמנם הן לא משובחות כמו בקר grass fed (כלומר הגדל בתנאי מרעה חופשי, שאינו אפשרי בארץ לבקר למאכל בגלל האקלים), ועדיין זוהי בחירה מושכלת וטובה.

אבל יש חריג אחד בממלכת החי והצומח, שריד לעולם קדום יותר, שלא השתנה במאומה מאז ימי קדם. כזה שלא מושפע מהאדמה הרעה של ימינו, מהזנים המושבחים או מהמזון הקלוקל. אלו הם דגי הנהרות והים. שמבחינה אבולוציונית לא השתנו זה עשרות מליוני שנים, ואף יותר מכך. הפורל, הסלמון והסרדין של היום זהים בכל רמח אבריהם (יש להם קצת פחות מרמ"ח, ת'כלס) לדגים ששחו בזמן אבות אבות אבותנו, וגם לדגים ששחו כאן בימים שקדמו לראשוני האדם. בשכונת החיים שמתחת למים, אנחנו הילדים הכי צעירים.
אבל מה נסגר איתך, תשאלו, כי כמה זמן כבר יודעים בני האדם לדוג בכלל?
או. טוב ששאלתם.
בקניה למשל, יש הוכחות לצריכה משמעותית של מגוון רחב של דגים (פורלים, שפמנונים ותנינים), כבר לפני 1.95 מיליון שנים! זה כמעט מיליון שנים לפני שהלך ההומו ארקטוס הראשון על פני האדמה. זו התקופה הקדומה של ההומינידים הראשונים, להם היה נפח מח קטן וזרועות גדולות. אבל לא סתם ולא במקרה הם אכלו דווקא דגים שמנים שכאלה. החוקרים מניחים כי היתה זו אחת התרומות המשמעותיות למקפצה האבולציונית בנפח המח לאחר מכן.
מה שנחמד הוא גם מאמר חדש מ 2014, בו ניתחו החוקרים תבניות של אכילת דגים כפונקציה של השפע וזמינות המזון בסביבה וכיצד יתכן צריכת דגים סלקטיבית אכן השפיעה על האבולוציה האנושית בראשיתה. דגי ים ממים עמוקים וקרים, כמו אלה שלחופי אפריקה, עשירים פי שניים ב DHA החיוני לגידול המוח, לעומת דגים טרופיים ממרכז אפריקה. באיזורים אלה, בקניה, על חוף האוקיינוס, נמצאו שרידים עשירים של אכילת דגים לפני כשני מיליוני שנים.

הפורל (trout), דג נהרות שמן ועסיסי, כמו אחיו הסלמון, ובדומה לבן דודו הסרדין ולדגי ים אחרים, יהיו מקורות מעולים לתזונה שלנו גם היום. נכון, דגי בריכות טובים הרבה פחות, כי הם מקבלים מזון רע, אבל "יש הרבה דגים בים", ואותם נאכל בדיוק כמו בעבר, כי המין האנושי לא טעה במיליוני השנים האחרונות: אוכל אמיתי הוא המפתח לשגשוג שלנו. 

ומה אתם חושבים?

By מר קדמוני with 19 comments

עצות קטנות ומהירות לצמים הערב


באופן מתאים לאוירת הימים האחרונים, הנכאה מעט, פורץ הערב ט' באב.
מכיוון שיש מבין קוראי וקוראות בלוג זה המקפידים או המתנסים בצום כחובה דתית או תחושת שיתוף לאומית, חשבתי שראוי ונכון להתייחס לכך, גם אם בקיצור. כך או אחרת, אמנם ברגע האחרון ממש, אבל הנה כמה עצות מועילות למתקשים לצום.
1. צמצמו היום הקפה. מחר הגוף שלכם ידרוש את הקפה שלו, וצמצום הדרגתי או מוחלט של הקפה בימים שלפני הצום מקל על המעבר. הנזרות מוחלטת מקפה מדי פעם לא רעה בכלל. גם אם זה רק כדי שתדעו שאתם יכולים ולא "חייבים" את הקפה בבוקר.
2. הרבו בשתיית מים. בקיץ השורף שלנו הדבר המציק ביותר בצום דתי הוא ההמנעות משתייה. שתו הרבה היום.
3. הארוחה שלפני הצום, המפסקת, כדאי שלא תהיה כבדה במיוחד. אל תאכלו "להתפוצץ" אלא ארוחה רגילה, צנועה. ארוחה כבדה מעייפת, מעמיסה, ואינה מקלה כלל על הצום מאוחר יותר.
4. בארוחה, תתרכזו בשומנים, לא בחלבונים. שומנים הם מקור אנרגיה מצוין, יעיל, זמין. אבוקדו, ביצים ומאכלים שומניים אחרים מתאימים מאוד לארוחה המפסקת.
5. אל "תעמיסו" פחמימות. אם אתם כבר אוכלים קדמוני מזה זמן, רוב הסיכויים שארוחה עשירה בפחמימות תעצים את תחושת הרעב בבוקר המחר. כאמור, איכלו רגיל. לא חייבים אפילו לגמור מהצלחת.
6. מסורת בית סבא היא לא לאכול בשר בערב תשעה באב, כאות אבל. בסדר גמור. ארוחה חלבית תהיה מצוינת. אני אוהב כקינוח שוקולד 85% - פצצת שומן וקלוריות.
7. ביום עצמו תעסיקו את עצמכם. תכננו משימות ודברים שיש לכם לעשות. יום בטלה נמשך נצח ויום תעסוקה מעניינת חולף בין רגע. תשעה באב עשוי להתגלות כזמן טוב לחסל את הרשימות שמחכות לכם כבר שנה.

שנראה ימים של שקט ובניה ולא רק ימי רעש וזכרונות חורבן.

By מר קדמוני with 5 comments