אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

חמש שיטות לנצח את מעגל האכילה הרגשית

קיבלתי השבוע את המייל הבא מהקורא אבי:
רציתי לשאול האם יש לך עצה לגבי אכילה רגשית? אני אסביר. כבר מספר חודשים לסירוגין אני מנסה לאכול פליאו, הבעיה שבכל משבר קטן משפחה/עבודה אני ישר חוזר לפחמימות/סוכרים (אוכל מנחם...) --> מרגיש פחות טוב מכך (פיזית/נפשית) --> אוכל עוד פחמימות/סוכרים וכך חוזר חלילה. ולוקח לי זמן עד שאני מצליח למצוא את הכוח לשבור את המעגל הזה ולחזור לתזונה שטובה לי. האם יש לך איזו עצה עבורי?
אבי אינו לבדו, ודומני שזוהי אחת התלונות הכי נפוצות אצל אנשים הרוצים לערוך שינוי חיובי ותזונתי בחייהם אך נעצרים סביב הטיעון "אכילה רגשית". כמה כוח וכמה קסם יש בצמד המילים הללו, המחולל מחסום כמעט בלתי עביר לרבים?
אני מבקש לטעון שאכילה רגשית היא דבר אמיתי וגם דבר דמיוני בו זמנית. היא אמיתית כי המחסום שהיא יוצרת הוא משמעותי וכמעט-פיסי, אולם היא גם דמיונית כי היא אינה קיר מוצק אלא מבנה רעיוני, מבנה שאפשר לקעקע אותו ולפרקו, ובכך להסיר מחסומים וקשיים ולפרוץ דרכים חדשות לשגשוג והצלחה. הנה חמש שיטות להתבוננות במאבק שבין האדם לבין אכילתו.


  • הפקעת תחושת האוטונומיה - אחד היסודות העומדים בבסיס "אכילה רגשית" היא ההנחה הסמויה כי קיים ניתוק שבין האדם ופעולותיו לבין רצונותיו. כאשר אנו אומרים לעצמנו שאנו מונעים מ"אכילה רגשית" למעשה אנו מודים שיש איזשהו מנגנון חיצוני לעצמנו, נפרד מרצוננו האותנטי ולמעשה גם חזק מאיתנו. מנגנון שהוא לא בשליטתנו ומפקיע מהעצמי את האוטונומיה הבסיסית של האדם: שהיא לעשות מה שמתחשק. וכך נדמה לנו שאיננו עושים את מה שאנחנו רוצים, אולם האמת היא שאנו עושים בדיוק את מה שאנחנו רוצים. אנחנו ורצוננו - חד הוא. ובמקום להלחם בעמדה הזו, עלינו ללמוד להקשיב לה ולחבק אותה, כי מתוך האחדות הנפשית, אפשר להתקדם. להבין שיש בתוכנו לפעמים רצונות מנוגדים אבל שניהם לגמרי שלנו והבחירה אם ללכת ימינה או שמאלה היא רק שלנו. לא של שום דבר חיצוני או חזק מאיתנו. אם נזכיר לעצמנו שאנו יצור אוטונומי, מודע ואחראי, אולי יקל עלינו במקצת להכיר במציאות על חולשותיה ועל כוחותיה. 
  • ייחוס רגשות לביולוגיה - התאים שלנו אינם מרגישים, אינם עצובים ואינם כועסים או מתוסכלים. הם רק חיים. והביולוגיה שלנו מגיבה במנגנונים מורכבים לסביבה בה היא פועלת. כך, בעולם קדמוני פחמימות וסוכרים הם אנרגיה נדירה במיוחד המאפשרת שפע קלורי וצבירת שומן. לכן המוח והביולוגיה שלנו הותאמו לזהות פחמימות ולהגיב אליהם בהפרשת רוק, בתגמול חיובי משמעותי במוח, ובתחושות חזקות של צורך באכילה. המנגנון הזה הבטיח כי בני האדם ימשיכו לשגשג ולא יעברו ליד חלת דבש נדירה או שורש עמילני שנחפר בעמל רב בלי לשים לב ובלי לצרוך אותם. הבעיה היחידה היא שהעולם המודרני הוא לא קדמוני והוא מציף את המוח שלנו בסוכרים "נדירים" ואנו, כאותם כלבים פבלוביים, מכשכשים בזנב ואוכלים עוד ועוד מהמתוק-מתוק הזה. כלומר במקרים רבים אנחנו מייחסים "אכילה רגשית" לעובדה הפשוטה שזהו הצו של המוח, של הביולוגיה שלנו - לו אנו כפופים והוא זה ש"מכריח" אותנו להרגיש. לעומת זאת, אם נפסיק "בכח" את ההתמכרות לסוכר ולקמח המוח שלנו יעבור שחרור וגמילה ואז הוא לא יגרום לנו "להרגיש" חייבים. לכן "האכילה הרגשית" לעתים קרובות נפתרת מעצמה לאחר כמה שבועות מעצם ההפסקה הפיסית של ההתמכרות לפחמימות, כי הביולוגיה, כאמור, לא מרגישה כלום. 
  • אוטומט אינו רגש - יש פסיכולוגים רבים הטוענים כי האדם הוא האסופה של הרגליו. אנו רגילים לקום בשעה מסוימת, לצחצח שיניים באופן מסוים, להתגלח בצורה ובשיטה שלנו, להתלבש באופן מסוים, להביט בשעון (או בטלפון) כל X דקות, ועוד ועוד אינספור הרגלים קטנים או גדולים. כל אחד מההרגלים הללו מבוצע באופן אוטומטי ומושלם ויעיל ביותר ולכן גם משרת משהו ברוגע הנפשי שלנו. לעומת זאת, אם אין אפשרות לעשות את הדברים ביעילות האוטומטית הרגילה, אם ההרגל נשבר או מופר, אנחנו מתעצבנים או מתוסכלים. תחשבו על עצמכם קמים מוקדם מהרגיל בשעה, אין מים למקלחת ונגמר הקפה. כאשר אנו רגילים לפעול באורח מסוים השינוי הוא קשה כי איננו יודעים כיצד לפעול ביעילות במצב החדש. בדיוק אותו הדבר מתרחש כאשר אנו עושים שינוי תזונתי. אנו רגילים לארוחת בוקר מסוימת, בשעה מסוימת, ממצרכים מסומים ובאופן הכנה מאוד ספציפי, ועכשיו הכל משתנה. אז "אכילה רגשית" לפעמים היא לא יותר מאשר חזרה אל האוטומט, אל ההרגל הנוח והמוכר. לא משהו מיוחד לאכילה ולא משהו רגשי עצום, אלא רק השאיפה ליעילות ופשטות ורוגע נפשי שמופעלת בכל שינוי, בכל תחום בו אנו רגילים. החדשות הטובות הן שקל לרכוש הרגלים חדשים וברגע שהם הופכים להרגל אמיתי (כלומר כזה המבוצע ללא מאמץ מנטלי), הם אפילו נוחים ונעימים ואתגר ה"אכילה הרגשית" יתפוגג מעצמו.
  • רגש אינו אסון - יש משהו מטעה ב"אכילה רגשית" כי הוא מכוון תחושות שליליות. כביכול יש משהו רע ואנחנו צריכים נחמה בעזרת האוכל, יש משהו קשה והאוכל מרגיע (אנו מייחסים באופן הזה לאוכל תכונות אנושיות ואילו לעצמנו אנו מייחסים תכונות של בטטה). זה נכון כמובן שאוכל מקושר למרכזים במוח המשפיעים על כל מצב הרוח שלנו באמצעיים כימיים כמו הפרשת סרוטונין או הורמונים אחרים (למשל תחושת עצבנות אם אנו רעבים, דכאון או דכדוך במצב של חוסר קלורי, תחושת "היי" לאחר צריכת סוכרים ועוד). התחושות והרגשות הן הדרך של הביולוגיה להניע אותנו לפעולה או להזהיר אותנו מפני בעיות. כי רגש זה לא דבר שלילי, הוא יכול להציל את חיינו (fight or flight). הקושי הוא לזהות בצורה מושכלת את המצב הרגשי שלנו ואז לקבל החלטות שאינן מונעות רק מהרגש אלא גם "מהשכל" והרציונל. פעמים רבות בחיי היום יום אנו נתקלים בקונפליקט שבין הרגש לבין ההיגיון ובדרך כלל רוצים שההיגיון ינצח. למשל, אנו מתעצבנים לעמוד בתור בבנק ומתים כבר ללכת משם אולם ההיגיון מורה לנו להשאר, כי אחרת לא נוכל לחתום על הניירת או לסגור את העסקה. גם בענייני אוכל, אנו יודעים כי משהו הוא מזיק, משמין ולא בריא (כמו דגני בוקר, סופגניה או בורקס) אולם הרגש שלנו אומר דבר אחר: "אני רוצה" או "אני חייבת". אם נוכל בכל סיטואציה כזו לעצור לשנייה קטנה כדי לזהות שיש קונפליקט, לדעת איפה נגמר הרגש ואיפה מתחיל ההיגיון, אולי זה יעניק כח יתר לשכל הישר במלחמתו ברגש. 
  • אנחנו טובים יותר מאשר הכשלונות שלנו - רציתם והחלטתם לאכול נכון וטוב אולם אינכם מצליחים ונשברים. השאלה האמיתית היא מה עושה הנסיגה הזו למערך הנפשי שלכם? האם הוא חווה התפרקות ותחושה עזה של כישלון או אולי אפשר להסתכל על התהליך כמשהו שיכול ללמד ולהעצים, משהו שנוכל להתפתח אם רק נקשיב לו. כי מה לעשות, אנחנו אנשים וככאלו, אנחנו גם אנושיים, ולעשות טעויות או לא להצליח זה גם לגמרי אנושי וטבעי. זה קורה. תאהבו ותפרגנו לעצמכם את היכולת לטעות ובעיקר גם לסלוח. לסלוח לעצמכם ולהמשיך למחרת הלאה. כישלון קטן אינו צובע את כל המציאות בשחור ואינו ערובה לכך שלעולם לא תצליחו או ש"האכילה הרגשית חזקה ממני". היא לא. נכון, היא ניצחה אתכם בסיבוב הראשון אבל היא יכולה בהחלט להפסיד בנוק-אאוט כבר בסיבוב הבא. זה תלוי רק בכם. רוקי לא ניצח בגלל נתוני הפתיחה שלו - אלא ניצח למרות נתוני הפתיחה שלו. כל אחד מאיתנו הוא הרוקי של הזירה בה אנו חגים מול עצמנו, ואני מאמין שאם נאמין, ננצח. 
כיצד אתם מתמודדים עם "אכילה רגשית" והאם ניצחתם את המאבק הזה או שאתם עדיין חגים בזירה?
כיתבו בתגובות, שתפו או הגיבו, בשמחה.
אני איתכם,
דעאל



By Dael with 5 comments

מה תעשו אם תגלו מחר חצי מיליון שקלים בחשבון הבנק שלכם?


נאמר שגיליתם שיש לכם חצי מיליון שקלים פנויים. 
(רק נניח).
גיליתם אותם בחשבון אבל עכשיו מה אתם עושים וכיצד תנהלו את הכסף הזה? 
גבירותי? רבותי? 
מישהו?
מסתבר שאנשים רבים נתקפים בשיתוק של ממש כשיש להם הרבה כסף פנוי בקופה. במקרה כזה רבים בוחרים לצרוך את הכסף או סתם לשמור אותו בבנק כמזומן אבל לא להשקיע אותו באיזשהו אפיק השקעה, פשוט כי זה מסובך מדי, מפחיד מדי, ונושא בחובו אחריות גדולה מדי. 
כשיש לנו הרבה כסף לנהל, ישנן שתי תחושות שעולות בבירור אצל חלק מהאנשים:
1. זה מסובך מדי. למשל בדוגמה האחרונה: אני לא מבינה בשוק ההון. אני לא טוב בזה. אני לא יודעת מה ההבדל בין אופציות למניות לתעודות סל. אין לי ניסיון בניהול השקעות. ועוד ועוד תירוצים עצמיים שמונעים מכם לקבל החלטות ויוצרות שיתוק ואי-החלטה.
2. זו אחריות רבה מדי. והאחריות תמיד מפחידה. כי מה יהיה אם אני אפסיד את הכסף? אני לא רוצה לקחת אחריות על כל הכסף הזה לבד. שאשתי תחליט. שבעלי יחליט. שהדוד שלי (שהוא רואה חשבון) יחליט. לא משנה מי, רק לא אני לבדי.

כלומר, כאשר הבעיה עמה אנו מתמודדים היא גם מורכבת מבחינת נתוני הבסיס שלה, והיא גם משקפת אחריות גבוהה - או אז גדל מאוד הסיכוי להיתקע במצב "לימבו" בו לא מקבלים שום החלטה ופשוט ממשיכים לצוף אל העתיד במצב הנוכחי, רע ככל שיהיה.
לעומת זאת, כאשר ההחלטה פשוטה וכאשר אין לה משמעות דרמטית - קל מאוד לקבל החלטה. למשל, האם לקנות את הקניה השבועית בסופרמרקט א' או בסופרמרקט ב' היא סוגיה קלה ופשוטה. הסופר האחד קרוב יותר, הסופר השני זול יותר אבל בכל מקרה אין יותר מדי פרמטרים או ידע מקדים הנדרש לצורך ההחלטה. בנוסף, גם אם נחליט "על עיוור" אין לתוצאה משמעות דרמטית על חיינו. מקסימום עמדנו עוד חצי שעה בתור או שילמנו 35 שקלים יותר על הקנייה.
סוגיה פשוטה ומעט אחריות - אין ספק שאנחנו מחליטים בקלות במצבים כאלו.
אבל השיתוק מתחיל לזחול כאשר עולים בשרשרת המורכבות ורצף האחריות. אתם מכירים את הדוגמאות לפחות כמוני: לא לקבל החלטות על ביטוח הבריאות המשפחתי או לא לבדוק ולהשוות את מסלולי החסכונות הפנסיוניים. כן, כי זה אולי קצת מסובך להבין מה ההבדל בין קרן פנסיה לביטוח מנהלים ובין קופ"ג קצבתית להונית אבל זה עוד יותר מפחיד כאשר מבינים שלהחלטות שלנו היום יהיו השפעות דרמטיות על עתידנו הכלכלי ועל היכולת שלנו להזדקן בכבוד ביום מן הימים. אז זה גם מסובך וגם מפחיד ולכן אנשים רבים בוחרים שלא להחליט, שלא לבדוק, שלא להתקדם ולהתאמץ.
החדשות הרעות הן שהתוצאה של אי ההחלטה היא בדרך כלל רעה מאוד עבורנו.

עכשיו נחליף את הכסף בתזונה. (בחינם). 

כולנו היינו שם בעבר. ולצערנו רוב החברה הישראלית עדיין שם: עבור רבים וטובים בחברה הישראלית אנחנו חיים ואוכלים "על אוטומט". שותים קפה עם שתי כפיות סוכר בבוקר, אוכלים סנדוויץ' בהפסקת עשר, אוכלים פסטה, פתיתים ושניצל אפוי דל-שומן עם קטשופ בצהרים ופרוסת לחם קל עם גבינה 1% שומן בארוחת הערב. אבל זה לא עובד, ויש תחושה כבדה, או תחלואה שכיחה, או השמנת יתר (או כולם) . הם יודעים שזה לא עובד. הם מרגישים חלשים ונפוחים ונאבקים שנים על שנים במשקל והדיאטות באות והולכות. ואז חברה טובה סיפרה להם על "הסוד הקדמוני" או על פליאו או פשוט שאפשר גם אחרת. סיפרה להם ששומנים אינם אויב, שפחמימות עלולות להיות רעות מאוד, שלה זה הצליח בקלות, וגם לבעלה, וגם לשכנה. אבל הם לא משתכנעים: "הדיאטנית שלי אמרה אחרת", "האדם הקדמון מת צעיר", "אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שזה עובד", "זה קיצוני" "בעיתונים אומרים אחרת". ועוד ועוד תירוצים שונים שעיקרם הוא אופן (אי) ההתמודדות עם סוגיית המורכבות והאחריות:
1. זה נשמע מסובך: להבין למה טוב לאכול כמו  ציידים לקטים ולמה לא בריא לאכול דגנים, סוכרים ושמנים תעשייתיים מצריך את האדם קצת להתאמץ, קצת לקרוא. קצת ללמוד ולהחכים כי זה מעט מסובך. כי תזונת האדם אינה סוגיה פשוטה אלא מורכבת וגם המחקרים בתחום אינם תמיד חד משמעיים וכוללים מונחים מסובכים לקורא ההדיוט כמו "חומצות שומן רב-בלתי-רוויות" או "ההבדל בין קשר לבין סיבתיות". אז כן, זה מעט מסובך וברגע שמשהו מסובך יש אנשים שכאמור בוחרים שלא להתמודד ופשוט להמשיך במסלול הטיסה הנוכחי - גם אם הוא מוביל להתרסקות.
2. זו אחריות: לשנות את התזונה משמעו לקחת אחריות. קודם כל אישית. הרי אם אני אתחיל לאכול "תזונה קדמונית" אבל כל השיטה טועה ואז אולי אעשה לעצמי נזק ואקבל התקף לב. או סרטן? זה מפחיד. כן, נכון שכולם יורדים במשקל, וכולם מספרים שהם מרגישים טוב יותר ושבדיקות הדם שלהם טובות יותר, אבל מפחיד אותי לקחת את האחריות על זה. אז ממשיכים במסלול התזונתי הנוכחי - גם אם הוא מוביל להתרסקות. 
כי כדי לעשות שינוי, כדי לקבל החלטה, כדי לעשות מעשה, צריך קודם כל לעבור את שתי המשוכות העיקריות: משוכת הידע ומשוכת האחריות. החדשות הטובות הן שבדרך כלל אין בעיות מורכבות - יש רק הסברים גרועים, ובנוסף, אין באמת דרך להתחמק מהאחריות האישית - כי אף אחד אחר לא ייקח את האחריות עבורנו.

אני מאמין כי הדלק של המין האנושי הוא היוזמה והאומץ. האומץ לקבל החלטות והיוזמה לעשות מעשה. שיתוק אינו מאפיין של המין שלנו, ואכן יש לנו מורשת מפוארת של התמודדות עם אתגרים חדשים, עם סוגיות חדשות - זהו האופי החדשני והיצרני של האנושות שהצעיד אותנו קדימה מן הסוואנות ועד הירח. 
מעולם לא פחדנו מדברים מסובכים: למדנו אותם. 
מעולם לא פחדנו מאחריות: לקחנו אותה. 

"מי שמאמין לא מפחד" שרים בנוער הגבעות אבל לי נראה שהמשפט ההפוך מדויק הרבה יותר: "מי שמפחד לא חי באמת". 
שנדע ימים יפים יותר, חסרי פחד.

קרדיט תצלום- גטי אימג'

By Dael with 4 comments

כיצד תהפכו לרצים יחפים מדהימים - המדריך המלא למתחילים!

תגיד, אתה נורמלי? לרוץ ככה? לא כואב לך? מה נסגר? 
אם שמעתם את זה פעם, סימן שכבר ניסיתם לרוץ יחפים. אם לא שמעתם, אני מבטיח שבקרוב תשמעו.

כתבתי כאן פעמים רבות על ריצה יחפה, על המסע היחף אישי שלי שהחל כבר לפני שש שנים, על יתרונותיה הבריאותיים של הריצה היחפה וגם על הבסיס האבולוציוני של הריצה, אף ערכתי עבורכם השוואת נעליים מינימליסטיות, וגם את הטיפים שלי על כיצד להתחיל. והיו עוד פוסטים רבים.
אבל הנה קיבלתי השבוע מייל מעומרי, שעבר לפני כמה שנים לריצה יחפה לחלוטין, והפך למומחה של ממש בנושא. אני חושב שהסיפור של עומרי חשוב לקריאה. הוא כולל תכנית אימון מפורטת למעבר לריצה יחפה, שאלות ותשובות והרבה מאוד טיפים מועילים.
קדימה, ללמוד וליישם ואולי תנצלו מפציעת הספורט הבאה שלכם!

נו, אז איך הטכניקה?


*******************
רקע על עומרי: 40+.  איש קבע. גובה ממוצע. משקל ממוצע. 

*******************
עבור רץ, נתוני הפתיחה שלי לא היו מעודדים כלל: 2 פלטינות ברגל ימין, פרופיל 45 בגלל מגבלות בטווח התנועה של הקרסול (!), כושר טבעי נמוך יחסית והיסטוריה ארוכה של פציעות בגלל ריצה (שברי הליכה, דלקות ודורבנים) – בקיצור, לא בדיוק החומר ממנו עשויים אלופים.
ובכל זאת רצתי.
בהתחלה היה זה בגלל הצבא (גיבוש, קורס קצינים וכו'). שם זה תמיד זה נגמר בדורבנים ודלקות בעקב ושברי הליכה אחרי שלושה חודשים מתחילת הקורס. זה, פחות או יותר, גרם לי לנטוש את עולם הריצה בגיל צעיר יחסית ולהאמין שריצה זה לא בשבילי. עשרים שנה אחרי, התקדמתי מסיום קורס פו"מ לחצי מרתון בעזרת תכנית אימונים שגרתית לחלוטין. בפועל, השלמתי את המרוץ בהצלחה, אבל שבועיים אחריו עוד שמעתי "קליקים" יוצאים לי מהברך... אז הרמתי ידיים ואמרתי "די! אי אפשר להתמיד ככה עם ריצה. צריך להבין מה קורה פה ובעיקר, איך יוצאים מזה".
גיליתי שאני לא לבד. הסיפור חוזר על עצמו שוב ושוב עם גברים בעשור השלישי והרביעי לחייהם, שמתחילים לרוץ במסגרת "משבר גיל ה-40", עושים מרתון ונוטשים את הריצה אחרי כמה מחזורים של ריצה-פציעה-החלמה או שממשיכים עם הסבב הזה לנצח.
מישהו סיפר לי על ריצה יחפה. 
נדלקתי. 
קראתי את "נולדנו לרוץ" וספרים אחרים בנושא ריצה יחפה, חרשתי את האתר של פרופ' דניאל ליברמן מאוניברסיטת הארוורד וקראתי כל פיסת חומר שמצאתי בעברית ובאנגלית על הנושא, לקחתי החלטה: אני הולך על זה! (או יותר נכון, אני רץ על זה!)

אזהרה חשובה: 
שום דבר שעשיתם עד כה, כולל מרוצים ומרתונים, לא מכין אתכם ליום בו תתחילו לרוץ יחפים. הרקמות הרכות והשרירים בכף הרגל מנוונים וחלשים מאוד אחרי עשרות שנים של נעילת נעליים. מי ששבר פעם יד או רגל מכיר את הרגע בו מורידים את הגבס ומגלים יד/רגל גרומה, רזה וחלשה אחרי שבועות בודדים של קיבוע. עכשיו תחשבו איך נראים השרירים ואיך נראות הרקמות הרכות בכף הרגל אחרי שנים של נעילת נעליים ולמה כל תכניות האימונים שאתם מכירים כנראה לא רלוונטיות למצב הזה.
סולם המאמצים החדש שאתם צריכים לאמץ איטי פי כמה מתכניות האימונים המקצועיות שאתם מוצאים בספרים או ברשת. בערך שליש מהאנשים שניסו לעבור לנעלים מינימליסטיות נכשלו לחלוטין בדיוק כאן: הם החליפו פציעה מסוג אחד בפציעה מסוג אחר (עומס יתר על הרקמות הרכות בכף הרגל) כי חשבו שהחלפת הנעליים זו כל התורה וניתן, בעזרת הנעלים השטוחות והדקיקות, להמשיך באותה שגרת אימונים שהייתה טרום השינוי. ריצה יחפה או מינימליסטית מפעילה עומס גדול מאוד על שריר התאומים ורקמות כף הרגל וללא שינוי הדרגתי ומתון – הדרך לפציעת עומס יתר בטוחה.

*****
הערה של דעאל: אנשים נפצעים גם עם נעליים מינימליות בדיוק מהסיבה שתיאר עומרי. זו גם הסיבה מדוע וויתרתי על 50 דולר שהבטיחו להחזיר לי!!!

*****
תכנית האימונים שלי במעבר לריצה יחפה
למרות שכאמור סיימתי בהצלחה חצי מרתון, ירדתי ל"נפח" אימון של שלוש דקות בלבד של ריצה יחפה ואיטית במתכונת יום ריצה-יום מנוחה. בכל יומיים הוספתי דקה אחת בלבד למשך הריצה ובכל תחנה עגולה (5, 10, 15, 20 דקות...) התעכבתי כשבוע עד שהגוף יסתגל לסגנון הריצה, הרקמות הרכות בכף הרגל יתחזקו והשרירים שתומכים בריצה יחפה יתעבו.
שלוש דקות בלבד! 
גם אם אתם חובבי ריצה ותיקים ורצים עשרות קילומטרים בשבוע, אל תצטערו על הכושר ש"הולך לאיבוד" (הוא יחזור בגדול, רק עם סגנון ריצה משופר פי כמה) ואל תנסו "להשלים את הקילומטראז'" עם נעלים. פשוט קחו את הזמן.
השינוי מורגש כבר באימון הראשון: מהרגע שהורדת את הנעלים והתחלת לרוץ יחף (כן, לחלוטין, לא עם ויבראם ולא עם נעליים מינימליסטיות אחרות), הנחיתה על העקב נעלמת באופן טבעי ואיתה נעלמים גם ההלמים שגורמים לפציעות ספורט. אחרי מספר שבועות בודדים כף הרגל מתחזקת, שרירי התאומים מתעבים בצורה ניכרת וסגנון הריצה הופך להיות שקט מאוד, קליל ויעיל מאוד מבחינה אנרגטית (פשוט מוציאים פחות אנרגיה על ריצה לעומת רצים אחרים שנוחתים על העקב ומבזבזים הרבה אנרגיה על בלימה על העקב, האצה ושוב בלימה בכל צעד כמעט אלף פעם בכל קילומטר).

אחרי שהתייצבתם על חצי שעה ריצה קלילה אחת ליומיים, אתם יכולים לבחור את מסלול ההמשך:
  • להמשיך ולרוץ בכיף באותו נפח שבועי ובאותה המהירות (את מרבית התועלת הבריאותית מהריצה כבר השגתם בנקודה זו. אם תרוצו כפליים, לא בהכרח תקבלו כפליים בריאות).
  • להמשיך ולעלות עד לשעה ריצה במתכונת יום ריצה-יום מנוחה ע"י תוספת של דקת ריצה נוספת בכל יומיים.
  • להגביר קצב ולהוסיף אימוני עליות ואינטרוואלים מבלי להוסיף נפח לאימונים.
  • להפוך, בצורה הדרגתית ומתונה, כמה מימי המנוחה לימי אימונים.
  • לשלב בין מספר מסלולי המשך, רק תזכרו: הכול חייב להתבצע בצורה מתונה מאוד ועל תנסו לאמץ תכניות ריצה מסורתיות מהרשת או אפילו תכניות מיוחדות שנתפרו לכם ע"י מדריכי ריצה אישיים.
אני בחרתי לעלות לשעה ריצה במתוכנת יום ריצה-יום מנוחה ורק אחרי שהגעתי לשעה ריצה רצופה העזתי להגביר את הקצב ולהוסיף אימוני אינטרוואלים.
שנה אחרי שהסרתי את הנעליים לחלוטין, החלטתי להעמיד את יכולת הריצה שלי למבחן ונרשמתי למירוץ 10 ק"מ הראשון שלי. במירוץ נעלתי נעליים מינימליסטיות והשגתי, בלי הכנה ממוקדת דווקא למירוץ הזה, תוצאה של 45 דקות (4.5 דקות לקילומטר למשך כל המירוץ!). בהחלט לא רע בשביל משהו שחצה את גיל 40 וזו הפעם הראשונה שהוא משתתף במירוץ למרחק הזה.
תביטו שוב בנתוני הפתיחה שלי ותבינו עד כמה ההישג הזה משמעותי וטוב, אבל בהחלט לא יוצא דופן בקרב אנשים אחרים בעולם שאימצו את אותה התכנית של מעבר מריצה רגילה, בה נוחתים על העקבים, לריצה יחפה או מינימליסטית.


עשרת הטיפים שלי לריצה יחפה, יעילה ומהירה:
  1. רוצו בצורה רפויה לחלוטין ללא מתח מיותר בשרירים – הרפיון המוחלט בשרירים הוא המפתח לתנועה הנכונה של כף הרגל: ראשית הכריות נוחתות על הרצפה, אז קצות העצבים בכריות כף הרגל משדרות למוח שיש מגע והמוח נותן לאצבעות לנחות על הקרקע. פעם שהקצוות העצבים באצבעות כף הרגל נגעו ברצפה, המוח נותן פקודה לעקב לנחות על הקרקע. כל זה קורה במהירות הבזק 180 פעמים בדקה באופן טבעי לחלוטין. תנסו לעשות את זה עם נעלי ריצה...
    רק כאשר תרוצו רפויים לחלוטין יוכלו השרירים לשכך את פעולת הריצה וכמובן לאגור אנרגיה בעת הנחיתה (אנרגיה שעתידה להשתחרר בצעד הבא ובכך לחסוך לך כ-50% מהמאמץ בריצה. כולם מהללים את הריצה היחפה בזכות היותה מונעת פציעות ספורט. היתרון החשוב הזה, של יעילות אנרגטית יוצאת דופן, פחות מוכר ופחות מוזכר בתקשורת, אבל חשוב מאוד במיוחד בריצות ארוכות!).
  2. הניחו את הרגל מתחת למרכז הכובד של הגוף ודחפו איתה אחורה – אל תושיטו את הרגל קדימה! התנועה צריכה להיות כמו רכיבה על קורקינט: תנסו להושיט רגל קדימה בקורקינט ולהניח את העקב על הרצפה ותראו שהקורקינט ייבלם בחוזקה. בדיוק באותו אופן ריצה בה נוחתים על העקבים, כאשר הרגל מושטת לפנים, בולמת אתכם. אם תרוצו נכון, תראו שאתם משקיעים הרבה פחות אנרגיה בריצה ומתעייפים פחות.
  3. הקשיבו לריצה שלכם – רוצו ללא אוזניות, ללא מוזיקה והקשיבו היבט לצעדים שלכם. ריצה נכונה ויעילה צריכה להיות מאוד רכה ושקטה ואם אתם אצים ליד אחרים שנועלים נעליים, אתם אמורים לשמוע את הצעדים שלהם ולא את הצעדים שלכם.
    מדד טוב לריצה שקטה – אתם מצליחים להפתיע אנשים שהולכים/רצים במסלול שלכם (אם אתם שומעים מאחור קריאות כמו "יו.. מאיפה הוא בא הרץ הזה, לא שמעתי אותו...", אתם על הנתיב הנכון). מדד מעולה לריצה שקטה – אתם מפתיעים גם כלבים...
  4. קצרו את אורך הצעד ובצעו 180 צעדים בדקה – הטיפ הזה חוזר על עצמו בכל מדריך ריצה ואם תשמרו על סעיפים 1-3, מובטח לכם שתרוצו בקצב 180 צעדים בדקה גם מבלי שתמדדו ותספרו. כדי להיות בטוחים אפשר פשוט לספור צעדים ב-20 שניות ולהכפיל ב-3. אחרי מספר ניסיונות ראיתי שזה תמיד יוצא, בדיוק סביר, 180 צעדים בדקה ומאז הפסקתי לספור. באמת שפדומטר הוא לא ציוד חובה ובכלל חוץ ממכנסיים, חולצה ושעון דיגיטלי Casio פשוט אני לא נעזר בשום ציוד נוסף (לא נעליים, לא גרביים...)
  5. אל תשפילו מבט לרצפה – מפחד שלא תדרכו על אבן קטנטנה במהלך הריצה, אתם עלולים לחפש מכשולים סמוך לנקודת הדריכה שלכם וזה משפיע לרעה על כול היציבה וכיפוף הגב. הביטו קדימה ושמרו על גב ישר.
  6. העקבים חייבים לגעת ברצפה –  ריצה יחפה אינה ריצה על קצות האצבעות והעקבים לא נשארים גבוה באוויר במשך כל הריצה, אלא פשוט נוחתים אחרונים (אחרי שהכריות והאצבעות נגעו ברצפה). לא תוכלו לרוץ אחרת וחבל שתנסו.
  7. רוצו יעיל – הקפידו לא לבצע שום תנועה שאינה תורמת להתקדמות קדימה. לדוגמא: הרבה רצים מניעים את הידיים מצד לצד תוך שהם חוצים עם כפות הידיים את קו הסימטריה של הגוף (הקו הדמיוני המחבר את האף לטבור). זו פעולת לא יעילה שמכניסה פיתול מיותר לפלג הגוף העליון ומבזבזת אנרגיה. אם זה לא תורם במישרין לתנועה קדימה – אל תעשו את זה!
  8. תתעלמו מכל ההערות שזורקים לכם ברחוב – כפי שכתב דעאל בספר שלו, "יש לכם פתק ממני".
  9. אל תשמעו לעצות של אף אחד שלא רץ יחף בעצמו – אף אחד מהם לא מבין לעומק מה אתם עושים. זה כמו ללמוד שחייה ממישהו שמעולם לא נרטב, זה פשוט לא עובד.
  10. ריצה יחפה זה לא הכול – המשיכו לשמור על תזונה נכונה, שתייה מרובה, שינה טובה וכמובן איזון הפעילות האירובית עם יתר מרכיבי הכושר הגופני (כוח, גמישות, חיזוק פלג הגוף העליון וכו'). אני אישית משתמש ברצועות בסגנון TRX, משקולת קטלבלס ותרגילים שונים כנגד משקל הגוף וכמובן שכל אחד מכם רשאי לבחור את השילוב שמתאים לו. 
שווה לראות סרטון מצוין על הדרכת ריצה יחפה. וגם חוברת מצוינת שפרסמו חברת הנעליים vivobarefoot כולל עצות טובות לחיזוק כף הרגל (למשל סקוואטים!). וכמובן, תוכלו למצוא עוד ים של חומר ברחבי הרשת. 


כמה שאלות שבטח תשאלו והנה התשובות מראש:

שאלה: זה לא מסוכן? יש שברי זכוכית ברחוב! יש מזרקים של נרקומנים על הרצפה!
תשובה: לא, זה לא מסוכן. שברי הליכה זה מסוכן, דלקות בעקב זה מסוכן, עם כל היתר נתמודד בהצלחה. תסתכלו טוב במסלול ההליכה השכונתי שלכם, יש שם שברי בקבוקים על הרצפה?
בחורף זה לפעמים קר מדי לרוץ יחפים, אז למשך כמה חודשים עוברים ל-VFF או נעלים מינימליסטיות אחרות ומייד כשהטמפרטורות עולות, חוזרים לריצה יחפה.
פעם, לפני שנתיים בערך, גליתי אחרי המקלחת שנכנס לי קוץ לכף הרגל. הוצאתי אותו בקלות והמשכתי לשגרת יומי. זה לא מנע ממני לסיים את האימון באותו היום ובטח לא מנע ממני לרוץ אחרי 48 שעות כמתוכנן. איך "הנזק" הזה בהשוואה לשברי הליכה שמשביתים אותך לכמה חודשים וגורמים לך לסבל נוראי?

שאלה: נכון שיש לך עור עבה ("סוליה טבעית") בכף הרגל?
תשובה: ממש לא! העור בכף הרגל שלי עדין ורך. אחרי הריצה אני מנקה את כפות הרגליים ביסודיות עם סקוצ' וסבון ולא נותר זכר לריצה היחפה. כמובן שלא צריכות להיות יבלות, שפשופים, עור עבה וגס או פגעים אחרים.

שאלה: לא עדיף לרוץ יחף על חוף הים?
תשובה: לא! ככל שמשטח הריצה קשה יותר ויש פחות חיץ (סוליה) בין כף הרגל למשטח הריצה, כך הנחיתה רכה יותר ויש פחות זעזוע לשלד. הריצה על חוף הים לא מעודדת נחיתה על כריות כף הרגל ומאפשרת להמשיך ולרוץ בצורה שגויה על העקבים.

שאלה: יש לי מדרסים מותאמים אישית לפי מידה שעלו הון תועפות. איך אוכל לרוץ יחף בלעדיהם? 
תשובה: לקשת שבכף הרגל יש תפקיד חשוב בנשיאת עומסי הריצה ושיכוך טבעי שלהם (ככה נולדנו לרוץ!). קשת שרירית ואלסטית מבצעת תנועה של כיווץ והרפיה בכל צעד (מי שניסה בעבר לירות בחץ וקשת מכיר את תכונת האנרגיה האגורה באלסטיות של הקשת). דווקא תמיכה של הקשת הזו מלמטה בעזרת מדרסים חוסמת את התנועה שלה ומונעת שיכוך.
יש מעט מאוד אנשים עם עיוותים אורטופדים קשים בכף הרגל, שמחייבים מדרסים כאלה לטובת חלוקה מאוזנת של משקל גופם בשגרה. כל יתר הרצים פשוט נצמדים לכל פתרון מסחרי שמבטיח מזור לכאבם.
יצרני מדרסים מאוד לא אוהבים לשמוע את זה (זה פוגע בפרנסה...), אבל כששואלים אותם איך ניתן לרוץ מהר, שנה אחר שנה, בלי פציעות, בלי מדרסים משום סוג שהוא ובלי נעליים הם נשארים ללא תשובה הולמת.

שאלה: אני יכול לרוץ יחף אם יש לי פלטפוס?
מחקר שבוצע בהודו בקרב אוכלוסיה עירונית מתקדמת, שנועלת בשגרה נעליים, לבין אוכלוסיה כפרית ופחות מתקדמת, שנעה בשגרה יחפה, מצא כי בקרב נועלי הנעליים יש פי 4 יותר מקרי פלטפוס!
פלטפוס זה קשת מנוונת וחלשה בכף הרגל שכמעט נוגעת או ממש נוגעת ברצפה. פלטפוס אינו 100% תורשתי: מי שהלך בילדותו יחף, חיזק את הקשת ומי שנעל נעלים מגיל אפס ניוון את הקשת, אבל התהליך הזה בהחלט הפיך.
יש באינטרנט אינספור עדויות על אנשים בעלי פלטפוס שהתחילו לרוץ יחפים ופתאום הקשת התחזקה, התרוממה והפלטפוס נעלם. מי שסובל מפלטפוס, ראוי שיגזור על עצמו סרגל מאמצים מתון עוד יותר מזה שמתואר לעיל כי ללא קשת חזקה, אין שיכוך יעיל של הלמי הריצה.
תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מזדרזים לקנות לילדים שלכם נעלים "כמו של מבוגרים" עם סוליה עבה. מכאן מקור ההמלצה של הרופאים שילדים צריכים לנוע יחפים כמה שיותר ואם לא יחפים, אז עם גרביים עם נקודות גומי קטנטנות להגברת החיכוך.  

שאלה: אנשים שרואים אותך רץ יחף ברחוב לא חושבים שאתה ירדת מהפסים?
תשובה: כן, חלקם חושבים שירדתי מהפסים. אני רואה אותם עם עודף משקל, צמיגים עבים סביב המותניים וסיגריה בפה ובטוח שהם אלה שירדו מהפסים. אני לא עוצר כדי להסביר להם מה אני עושה כי חבל לי על הזמן.

שאלה: איך אני יכול לראות הדגמה של ריצה יחפה בצורה טבעית ונכונה?
תשובה: יש לך בבית ילד קטן עד גיל 5? יפה! תוריד לו את הנעליים, תן לו לרוץ יחף בבית ותראה איך הוא או היא מיישמים בדיוק את כל הדגשים שרשמתי למעלה: נחיתה על הכריות, גב ישר, מבט קדימה ועוד.
ככה נולדו לרוץ באופן טבעי וככה רצנו במשך מיליוני שנים. כל היתר זה קלקולים וסטיות מהנתיב.

שאלה: אחרי שהתרגלתי לחלוטין לסגנון הריצה היחף, אפשר לעבור לנעלים מינימליסטיות?
תשובה: כן. זה בדיוק מה שעושים כול הרצים הקנייתים המקצוענים לפרנסתם. אחרי שרצו מכפר מגוריהם לבית הספר בעיר הגדולה יחפים או כמעט יחפים 10 ק"מ הלוך ו-10 ק"מ חזור כול יום במשך שנים, הם מקבלים חסות נדיבה של יצרן נעלים והולכים לקטוף פרסים כספיים במרתונים בכל רחבי העולם.
ברמה הביו-מכאנית, הם יכולים להמשיך לרוץ יחפים (בדיוק כפי שעשה אבבה בקילה באולימפיאדת רומא ב-1960, כשזכה במדליית זהב ושבר את השיא העולמי לריצת מרתון), אבל הם לא עושים את זה כי יצרני הנעלים, שנותנים להם חסות נדיבה, לא יראו את זה בעין יפה...
אדם לבן, שגדל בסביבה עירונית-מערבית, טוב יעשה אם ישמור על מינון של כ-25% אימונים יחפים לחלוטין לאחר שסיים את תהליך השינוי (לטובת שימור סגנון הריצה המושלם, חיזוק הרקמות הרכות בכף הרגל ומניעת פציעות עתידיות).

שאלה: אפשר לוותר על שלב הריצה היחפה ולעבור ישר לנעלים מינימליסטיות?
תשובה: בהחלט אפשר, אבל לעולם לא תהיה בטוח ב-100% שסגנון הריצה שלך מושלם. תמיד קיימת סכנה שתמשיך לנחות באופן חלקי על העקב בגלל הסוליה שמאלחשת את קצוות העצבים בכף הרגל ומשבשת במעט את התזמונים של מערכת הבקרה הטבעית. ככל שהסוליה דקה יותר, כך הסיכוי לשיבוש סגנון הריצה קטן יותר ולכן, בהיבט הזה, בעיני נעלי VFF עדיפות על נעלים מינימליסטיות אחרות.

שאלה: בתור רץ מושבע, איזה שעון צריכים אצנים? פולאר? גרמין? סונטו?
תשובה: השעון היחידי שאצנים צריכים זה שעון מעורר גדול עם צלצול חזק שיתלוש אותך בבוקר חורף קר מהמיטה...
אנשים סבורים שהקסם טמון בשעון חדיש שמחובר ל-GPS, שמקבל נתונים מהפוד בנעל שסופר צעדים, שמזין את נתוני הריצה לאפליקציה, שמעלה את הכול לפייסבוק באופן אוטומטי... לא. מספיק שעון שמראה את השעה. 

אז מה היה לנו כאן?
סקרנות – לדעת ולהבין מה באמת גורם לפציעות ריצה בתדירות כה גבוהה ואיך אפשר להימנע מהן. לחקור את המידע הרב שקיים בספרות, באקדמיה וברשת ולקרוא את העדויות של האנשים שהתנסו בריצה יחפה ומינימליסטית. 
ספקנות – להפעיל ביקורת שיפוטית על כל המיתוסים הקיימים וכמובן על כל ההצהרות השיווקיות של יצרני הנעליים ובוני המדרסים.
התמדה – לאחר שהכול ברור כשמש וכל חלקי הפאזל מסתדרים היטב בראש, פשוט להתמיד בתוכנית.
כיף – כי אם לא נהנים מהתהליך ומהתוצאות, למה להתאמץ?

עכשיו, כשעשיתי לכם חלק גדול מעבודת הרקע והמחקר, הדרך האישית שלכם לרוץ כמו שהגוף שלכם רוצה צריכה להיות קלה הרבה יותר. זה בהישג ידכם! בהצלחה! 

**********
תודה לך עומרי!
ומה אתכם, רצתם יחפים פעם? 

(קרדיט תמונה: http://goo.gl/88EsIO)

By Dael with 24 comments

"הדיאטה הזו מצחיקה אותי עד דמעות" - דעת מומחה על הפליאו

היה מי ששלח לי את הפנינים הבאות של כוהנת הבריאות והדיאטה הנצחית, הגברת הד"ר אולגה רז.
מסתבר שחוץ מרזומה כתזונאית הראשית של ביה"ח איכילוב כשלושים שנה, וחוץ מלהגיש תכנית טלוויזיה על דיאטה עם חלי ממן היא גם מייעצת ברדיו לאנשים בנושאי בריאות ותזונה. מסתבר שלאחרונה שואלים אותה שוב ושוב על פליאו.
לא מזמן היא חיוותה את דעתה על הפליאו וכדאי לשמוע את התשובה המזלזלת שלה כדי להאמין. הכותרת, אם תהיתם, היא: "הדיאטה הזו מצחיקה אותי עד דמעות". הטענות וההוכחות לשיטתה מתחילות בדקה 1:30, אבל למי שמתעצל לשמוע, הנה עקרי הטיעונים, בלשונה שלה (אני מצטט):


"זאת שיצרה את דיאטת הפליאו, אני לא זוכרת כרגע את השם שלה, אומרת שאנחנו צריכים לאכול כמו אנשים לפני מיליון שנה"
אפילו ידע בסיסי מבחינת "דע את האויב" אין לד"ר רז. איזו גברת המציאה את הפליאו? בטח שאת "לא זוכרת" כי מעולם לא ידעת מה זה ומי זה. בפועל, מי שטבע את המונח Paleo Diet הוא גבר בכל רמ"ח אבריו - ד"ר לורן קורדיין והוא זה שפרסם והתפרסם עמה. הוא לא אמר מעולם שצריך לאכול כמו לפני מיליון שנים דווקא, אלא שהתזונה האנושית מאז ומעולם (כן, גם לפני מיליון שנים וגם לפני חמישים אלף שנים וגם לפני עשרת אלפים שנה) כללה שפע של מזון מהחי ומהצומח ומעולם לא כללה שמנים תעשייתיים או סוכרים או דגנים.

"בפליאו אוכלים בשר, שמנת, קצת ירקות ולא אוכלים פחמימות"
כרגיל, זה פשוט לא נכון.  בפליאו אוכלים המון ירקות ואוכלים פחמימות בהחלט! אנחנו נמנעים ממזון מעובד, מסוכרים, מדגנים ומשמנים צמחיים אבל לומר שפליאו זה "קצת ירקות ובלי פחמימות" זו פשוט עיוות של המציאות לטובת יחסי ציבור או מניפוציה.

"(עובדה:) תקראו את "דוב המערות" או את הספרים האלה על פעם"
כאן היה תורי לצחוק. שבט דוב המערות, אותו קראתי שוב ושוב בילדותי הוא לא יותר מרומן משרתות דמיוני (שהשחקנית דריל האנה ארוכת הרגליים עשתה ממנו קריירה קולנועית שנים מאוחר יותר). להביא סיפורי מעשיות חצי-אירוטיים בתור "הוכחות" למה שהיה פעם זה כל כך דבילי, סליחה, עד שאין אלא לספוק כפיים ולהיאנח.

"הם היו צמחונים וטבעונים"
לא נכון, שלא לומר, שקר גס. אין אף חוקר אחד (!) שחושב כך. אין ולא הייתה מעולם שום תרבות אנושית טבעונית. במחקרים אנתרופולוגיים על ציידים לקטים נמצא כי גם בשבטים ה"לקטניים" ביותר (כלומר אלו שרוב מזונם מגיע מהצומח ולא מצייד), אחוז התזונה מהחי הוא לפחות 30-40% ! גם בכל אתרי האדם הקדמון, בכל מקום בגלובוס, מראים תמונה דומה: שפע של בעלי חיים, קטנים וגדולים, ושפע של צמחים - כולם שימשו את האדם לאורך נתיב התפתחותו.

"הם אכלו תולעים וג'וקים! "
נכון. אז מה? מעבר לעובדה ש"איכס" היא טענה מאוד רלוונטית לבריאות, הרי שאין שום רע בחרקים, ויש הרבה דוברים על כך שאולי זה מה שישמש את האנושות בעתיד כבסיס לחלבון. בכל מקרה, האדם בכל מקום אכל מה שהיה זמין ושהעניק קלוריות ואנרגיה. זה לא היה לפי שיקולים אסטטתיים (כי הם רק פונקציה של תרבות וזמן) אלא לפי שיקולים פונקציונליים והישרדותיים. הם אכלו ג'וקים כשלא היה מספיק מזונות אחרים עשירים בסביבה. אנו חיים בעידן של שפע ולכן התרגלנו שלא לצרוך אותם. סבא שלי סיפר לי איך כמורה ב"מוסד עלייה" הביאו לו תלמידים יוצאי תימן עוגת ארבה בזמן התקפת הארבה המפורסמת בארץ בשנות החמישים. זה לא היה כל כך מזמן.

"לאכול מוצרי חלב זה מגוחך. חלק מהאנשים הקדמונים לא ידעו לחלוב!"
תיקון: אף אחד מהאנשים הקדמונים לא ידעו לחלוב. משק החלב (ובכלל ביות הבהמות) החל רק לפני כמה אלפי שנים. חלב אינו חיוני לנו ואפשר בהחלט להסתדר יופי בלי מוצרי חלב ואכן רבים בקהילת הפליאו מתנזרים ממנו לחלוטין. ועדיין, היכולת לפירוק לקטוז היא אחת מהתכונות הבודדות שחלק מאיתנו רכש גנטית במהלך אלפי השנים האחרונות ולכן היום חלק מהציבור יכול בהחלט לפרק חלב ביעילות גם לאחר גיל הינקות. מה גם שמוצרי חלב שמנים (ובעיקר שמנת וחמאה) מועטים מאוד בלקטוז ומאידך עשירים מאוד בשומן טוב "מהחי", שהגוף שלנו יכול ויודע לנצל כהלכה.

"חיות צייד לא היה להם שומן. לא היה שם שומן."
לא נכון. יש חיות בר עם שומן רב מאוד, בעיקר החיות הגדולות (ממותות, פילים, היפופוטמים ועוד) ולא במקרה אלו הוכחדו ראשונים במסע ההתפשטות של האדם וכיבושו את הפלנטה. חיות צייד אחרות מועטות יותר בשומן לעומת חיות המשק וזה רק הוסיף על החשיבות והמרכזיות של השומן בתרבויות של ציידים לקטים. את הכבד, הלב, המוח ושכבת השומן אוכלים ראשונים והם מקור לבריאות ולכבוד - בכל התרבויות המסורתיות. לא במקרה השומן הוא מילה לשפע ולתמצית החיים בחברות מסורתיות רבות וכדאי מאוד לקרוא את הפוסט המאלף של מיקי בנושא.

"אין בזה common sense "
אוקיי, על זה אכן אפשר להתווכח. לפי ד"ר רז אין הגיון לאכול את אותם מוצרים שבני האדם אוכלים מאז ומעולם ומאידך יש הגיון רב לאכול בוקר צהריים וערב "דיאטת לחם" (המותג של ד"ר אולגה רז) , שלא דומה לשום פרוטוקול תזונתי של אף תרבות, בשום מקום, בשום זמן. אכן יש בינינו ויכוח על מהם גבולות ההיגיון.

"תגידו ביושר – אני אוכל בשר שמן כי זה מה שאני אוהב"
אני אוכל בשר שמן כי אני חושב שזה טבעי לנו, זה בריא לנו, וכן, אני גם אוהב את זה. איפה בדיוק הבעיה?

"זה עושה נזק לכליות"
לאנשים בריאים אין שום בעיה עם בשר או שומן (אם כי לא ברור למה בדיוק הגברת רז מתייחסת), והמחקרים בתחום מאששים זאת שוב ושוב.

"זה גורם להאצה של אוסטופורוזיס"
כנ"ל ובמיוחד: יש מאות תרבויות ברחבי העולם שאינן אוכלות מוצרי חלב ואין בהן אוסטופורוזיס כלל. (והערה: בדרך כלל הטיעון "אוסטופורוזיס" נשמע נגד אלה שלא אוכלים מוצרי חלב. כאן ד"ר רז אוחזת את המקל בשני קצותיו).

יש לנו גנים שאם יש לנו בהם מוטציה אז אסור לנו איסור מוחלט לאכול שומן מהחי בכלל. אז דיאטת פליאו תזיק.
יש גם גנים שמוטציה בהם יוצרת אלרגיה לגלוטן. קוראים לזה צלייק. האם זה הפריע אי פעם לד"ר רז לקדם את דיאטת הלחם שלה לכל אחד? יש גם אנשים עם אלרגיה לביצים, ויש עם אלרגיה לחצילים, ויש עם אלרגיה לאגוזים. כל אחד והסיפור האישי שלו. מה ההוכחה בכך "נגד" פליאו?... (והערה למתקדמים: הגן עליו [כנראה] מדברת ד"ר רז הוא Apo-E Gene מסוג 4, שעליו שווה לכתוב בנפרד פעם, והוא בכלל סמן גנטי לאלצהיימר. לנשאים שלו אין "איסור מוחלט לאכול שומן מהחי", ממש לא, אלא יתכן ויש להם רגישות מטבולית לכמויות שומן גדולות, למרות שמחקרים עדכניים בתחום לא מצליחים למצוא קשר בינו לבין תסמונת מטבולית כך שיתכן והאפקט שלו נמוך משחשבו).

השורה התחתונה של ד"ר רז: הדיאטה הזו מצחיקה אותי.

השורה תחתונה שלי: אני מאמין ומקווה שד"ר רז אינה מייצגת אף תזונאי או תזונאית במסע הצלב הפרטי שלה נגד הבריאות. בחברה הישראלית שלנו יש, חוששני, מספיק חוסר בריאות גם בלי עצות האחיתופל הללו.

שיהיה לנו חג שמח ובריא
דעאל

By Dael with 7 comments