אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

עידו פורטל - revisited


ביום שישי האחרון יצא לי לפגוש את עידו פורטל בהרצאה שנתן במלאות שנתיים להקמת מרכז התנועה של שיטת עדו פורטל בת"א (רחוב בן שמן 4, קומה 2), בהובלת רועי גולדשמיט.
רקע קצר למי שלא מכיר עדיין את עידו (נא לעמוד בפינה). 
בהעדר תואר טוב יותר, אחשיב את עידו כ"גורו" תנועה בינלאומי, ולמרות שהוא סולד מהתואר, הוא די הולם אותו. מזה עשור הוא מבלה את רוב זמנו ברחבי העולם, בין יערות ברזיל, חופי אוסטרליה, הפארקים של גרמניה, סמטאות לונדון והסטריפ של לאס וגאס, שם הוא מאמן (בין היתר) את קונור מק'רגור שהוא כנראה לוחם ה MMA המצליח בכל הזמנים.
את עידו אני מכיר כבר לא מעט שנים, ואת מה שאני *באמת* חושב עליו, כתבתי בספר:

עידו לא עסוק בכותרות ובססמאות אלא בחקירה ובגילוי. כמו מדען אמיתי הוא חוקר את התנועה האנושית ומתאמן מבוקר עד ערב, ולפחות שמונה שעות ביום. שמונה שעות. ביום. כל יום.
ההתבוננות והניסוי העצמי, גרמו לעידו להפוך ממישהו שזז יפה, למישהו שיכול לנתח לעומק את היכולת התנועתית של מי שמולו, ולשכלל אותה. הוא חסר פשרות, חסר פניות, ומקצוען קשוח עד עמקי נשמתו.
בקיצור, בשישי האחרון היתה הזדמנות לפגוש ולשאול פנים אל פנים. לא היתה זו הרצאה ולא סדנה אלא תשובות לשאלות הקהל, שמילא את האולם מפה לפה. ישבתי עם הטלפון ורשמתי רשימות ואנסה לתמצת חלק מהדיון שהתפתח סביב שתי שאלות בלבד, מתוך רבות שנשאלו, כדוגמה למרחב החשיבתי בנושאי תנועה שאפשר וכדאי ללמוד מעידו.

ש. עד כמה להתמקד ולהתמחות בתנועה ומתי להבין שכדאי לעבור הלאה?
להבנתי, השאלה הזו נמצאת בליבה של עבודתו של עידו עם ספורטאים מקצוענים. נניח לרגע שאני קונור מק'רגור (לעצום עיניים ולדמיין ממש חזק). אז כאלוף עולם ב MMA אני כנראה טוב מאוד באגרופים, בבעיטות, בעבודת קרקע, בסבולת וביכולת "לחטוף" ולהישאר על הרגליים. אבל במה אני פחות טוב? האם יש משהו בתנועה שלי שיכול להשתפר כדי שאצליח לנצח בקרב הבא?
עכשיו נניח שאני מרטינה נברטילובה (צריך לעצום את העיניים ולדמיין חזק יותר גם חצאית מיני לבנה) ואני טובה וחזקה בהגשות בטניס, בסבולת, בדיוק, בזריזות ובכח מתפרץ. ואני עובדת בלי סוף על משקולות ועדיין לא מצליחה להגיש סרבים מספיק מהירים. האם זה עניין של כח או משהו אחר?
עידו נתן מעט "טעימה" מהגישה שלו. למשל, חלוקה אפשרית אחת של "ענן התנועתיות" היא לשתי וערב ובחינת האדם על פני מספר רב של ממדי תנועה, שהחיתוך ביניהם עשוי להצביע על חוסר או נקודות הטעונות שיפור. חלוקה אחת שכזו היא חלוקת עולם התנועה לחמש קטגוריות משלימות:
הגישה המארטיאלית (מלשון martial כלומר קרב). והיא חכמת ויכולת התנועה שלי מול אדם אחר. תחשבו איגרוף, MMA, תחשבו משחק תופסת או מחניים, תחשבו פוטבול אמריקאי, תחשבו תנועה זוגית. היכולת לקרוא את האדם האחר, להגיב אליו, לפעול מולו בהרמוניה וביעילות. או באלימות.
התנועה הריקודית. כאן היא החכמה להוציא דימוי רוחני לשפה פיסית, לתרגם רעיונות ותחושות למרחב של תנועה ושל יצירה. מהמחוללים הדרוושיים ועד אוהד נהרין ומיסטר גאגא.
התנועה האקרובטית. פה זה האדם מול כוחות הטבע. מול שיווי המשקל, מול כח המשיכה, הליכה על חבל, גמישות, עמידת ידיים, זריזות, יציבה ועוד.
התנועה הסומטית. אלו מרכיבי התנועה הפנימיים, הנסתרים כמעט, הכוללים שליטה על השרירים הפנימיים, הסרעפת, הנשימה, שינוי מדדים כמו חום או קצב לב, דיוק, שליטה מוטורית ועוד.
תנועה מול אובייקטים. כאן זה האדם מול החפץ, האובייקט. למשל מול מוט המשקולות שצריך להרים, מול מקלות מתעופפים באוויר בג'גלינג, מול כדור טניס בסקוואש או טניס ועוד ועוד.
כל אחד מאיתנו טוב ("טוב") בחלק אחר מהגישות התנועתיות הנ"ל. אולם, יש ביניהן גם מתח. מי שמאוד חזק ביכולת אקרובטית, אולי זה עלול לבוא על חשבון יכולת הלחימה שלו? עידו משחק עם האנשים, משחק של ממש, בו יוצאים מנקודת הנוחות ומהתנועות האוטומטיות, כדי לאבחן ולזהות חולשות לעומת יכולות, ומקומות הדורשים חיזוק.
דרך אחרת לחלק את עולם התנועה היא באבחנה בין כיווץ לעומת הרפיה. למשל ב power lifting המיקוד הוא על כיווץ. השריר חייב להיות כל הזמן תחת כיווץ ועומס כדי להצליח. לעומתם, אנשים העוסקים בהרמת משקולות אולימפית (weightlifting) לא יצליחו אם רק ידעו לבצע כיווץ, כי הרפיה מהירה וזריזות הם חלק מהותי בתנועה. רוצה לומר, אם התחזקת מאוד בהרמות כח, יתכן ועלול להיות לזה מחיר בהרמות אולימפיות. זו רק דוגמא. זה נכון בכל ענף ספורט ובכל תחום פונקציונלי. אצל לוחמים, מספר עידו, ההרפייה היא קשה. ההרגל והיכולת לחטוף עוד ועוד חבטות "תוקע" את התנועה הרכה הרפויה, עד שהם נסדקים ונשברים. ממש כך.
אז מתאגרף אימתני עשוי למצוא את עצמו אצל עידו עובד על תנועות רכות, על הרפיה ועל ההיפך הגמור מהאינסטינקט של הלא מומחה.
מה לקחתי מהתשובה של עידו: שלעולם צריך אדם לשאול את עצמו מה ההיפך הגמור ממה שאני עושה, ולעשות בדיוק את זה.

ש. עד כמה כדאי "ללחוץ" על פציעות כלומר עבודה בתוך הכאב לעומת מנוחה?
את זה דווקא אני שאלתי. בשנה האחרונה היו לי כמה פציעות. לא דרמטיות, לא היסטריות, וכל הזמן המשכתי להתאמן, אבל היתה פציעה בגיד הברך ITB ויש רגישות בכתף שמאל.
כששאלתי על פציעה עידו הציע לשנות את הנרטיב. כמו כל גורו טוב, עיקר הלמידה באה ללומדים מה reframing של השאלה או ההגדרה מחדש של הבעיה במקום מהפתרון, כי אין "פתרון בית ספר". עידו מציע רק התבוננות.
השאלה הראשונה שצריך אדם לשאול את עצמו היא האם הפציעה מגדירה אותו. האם אני "אדם פצוע" או אדם עם כאב. הוא מספר שלא פעם אנשים מציגים את עצמם כך: "שלום עידו, יש לי פציעה בברך". אפילו השם נשמט, העיקר שיש פציעה. אבל ההגדרה של העצמי סביב הפציעה מנציחה בעיה ואינה תורמת לפתרון. למשל מהי באמת המשמעות של "פריצת דיסק"? האמת היא שאף אחד לא יודע.
לעומת זאת העצה היא להתייחס לכאב וללמוד לחיות איתו. שלום, אני דעאל ויש לי כאב בכתף שמאל כשאני מרים מוט גבוה מאחורי הראש" היא כנראה גישה בריאה יותר להתמודדות עם פציעות כי היא מאפשרת דיאלוג.
במיוחד כי הפרוטוקולים הקלאסיים לטיפול בפציעות ספורט הופכים להיות outdated ועוברים ביקורת, למשל הפרוטוקול הקאלסי לפציעת ספורט בברך הוא RISE שזה ראשי תיבות של Rest Ice Compression and Elevation (לנוח, לשים קרח, לשים תחבושת ולהרים את הרגל), אבל יותר ויותר מחקרים היום מראים כי דווקא פעילות מיד לאחר הפציעה טובה יותר בשיקום.
עידו לא מהסס ללחוץ פנימה, אל תוך הפציעה. לא בטיפשות אלא בזהירות ובשום שכל. בדיוק כשם שפיזיוטרפיסט טוב מכאיב מאוד למטופל שלו (תשאלו פצועי צה"ל עד כמה קשוחות המרפאות בעיסוק בבית לווינשטיין), כי הכאב יכול להיות גם ידיד, ולא רק אויב. הוא יכול להיות סימן שמשהו מצליח ומשהו משתנה ולא רק שמשהו נשבר או נקרע.
כאשר אנו מדברים על תנועה מוגבלת, אנו מחפשים דרכים אחרות לעקוף את המגבלה. לעתים אפשר לקבל את התנועה המקורית אבל לפעמים הגוף השלם יכול לעקוף את האיבר הפצוע ולתת מענה פונקציונלי. למשל, אם עברתי ניתוח ובו חיברו לי שתי חוליות בגב זו לזו, ברור שתפגע יכולת התנועה. אבל אולי בעזרת תנועת האגן, ותנועת הצוואר, הגוף, כמכלול שלם, יוכל לתת מענה ומעקף למגבלה.
ויש גם את שאלת המומחה, זה שאמר לכם שיש לכם פציעה א', ב' וצריך ניתוח ג'. כי את זה כדאי לזכור: למומחים יש פטיש גדול ביד והוא המומחיות שלהם, וכשיש לך פטיש ביד, כל בעיה נראית כמו מסמר...
לכן הרבה פעמים כדאי ללכת להתייעץ גם עם אנשים שאינם מומחים בתחום ויכולים לראות את המציאות מכיוון או בגוון אחר לגמרי, שאינו דווקא ניתוח או התערבות כירורגית. למשל מאמנים, פזיוטרפיסטים, רקדנים, או מי שהיה שם. דעה נוספת, הרחבת טווח האפשרויות, אמונה ביכולת הגוף לרפא את עצמו, עבודה קשה, לא לפחד מהכאב - כולם רעיונות טובים ששווה לזכור.

אינני מתאמן בשיטת עידו פורטל. עדיין לא. אבל כבר לפני שנים עידו פתח לי את הראש ואת הצ'אקרות לעוד כיוונים, לעוד אפשרויות, ולעוד מתיחות שאני כן עושה. אני גם זוכר שלכל זמן ועת לכל חפץ וגם המסע התנועתי שלי יגיע. שמעתי פעם מעידו אמרה סינית עתיקה: "אדם זקן כמו עמוד השדרה שלו", ואני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא מתכוון להיות זקן...
אז תודה עידו. למדתי והחכמתי גם הפעם. 

By מר קדמוני with No comments

למה השנה ננצח (+ הוכחה מחיל הים)



הוותיקים כאן אולי זוכרים שהבלוג הזה קיים כבר לא מעט זמן. ליתר דיוק עברו כבר 11 שנים מאז ינואר 2006. לא יאמן. אני מספר את זה לא כדי לטפוח לעצמי על השכם (למרות שזה נחמד גם), אלא כדי להדגים שיש לי מעט פרספקטיבה וניסיון. נדמה לי שאני יכול להתבונן על חלק מהתהליכים במבט על. כמו מה קרה במציאות, מעבר לבלוג הצנוע הזה, ומה התגובה המתקבלת.
אז הרשו לי לשתף: אני חושב ש 2017 עתידה להיות שנת מפנה בכל הקשור להבנת הציבור מהו מזון בריא (באמת), מדוע מאכילים אותנו שקרים, אגדות ואוכל רע, וכיצד אפשר לחיות אחרת - טעים ובריא ומספק ומזין, בלי להיות בדיאטה גם לא שנייה אחת.
יש לי כמה וכמה סיבות לקריאת העתידות הזו, ואני מבטיח לכתוב על כך עוד בקרוב, אבל הפעם אתמקד בסיבה קטנה אבל יפהפייה - חיל הים. או ליתר דיוק: אח"י תרשיש בפרט ושייטת 3 בכלל.
יש לי רומן ארוך עם חיל הים. החיל הקטן והאיכותי הזה התנהל תמיד באופן נפרד משאר הצבא. כי בים, המפקד הוא קפטן קוק (או קפטן הוק, מה שתבחרו), והצוות כולו תלויים זה בזה, ובחסדי רוחות השמים ורצונו הטוב של פוסידון (או נפטון, מה שתבחרו). בתור ילד ונער אין דבר שאהבתי יותר מלקרוא סיפורי הרפתקאות של יורדי ים. מסע הרפסודה החלוצי של קון טיקי, דוגיתו של הזקן והים אצל המינגווי, ומלחמתו האבודה של קפטן אחאב במובי דיק, כולם הסעירו את דמיוני והטריפו את חושי.
כי בים משהו גדול ואינסופי ובאנשים השולטים בימים, יש משהו חזק וקדמוני.

והנה גיליתי אט אט שאנשי הים ואנשי הפליאו, חד הם.
הכל התחיל בינואר 2010 - לפני שבע שנים בדיוק - אז קיבלתי אימייל ראשון מקורא שתהה על ההתכנות של פליאו בחיל הים. יותם עמד אז לפני גיבוש חובלים ותהה מה יוכל לאכול, הרי המסגרת הצבאית אינה מאפשרת אלא עוגיות, לחם צר ומים לחץ.
שאל, ניסה והצליח.
שלוש שנים מאוחר יותר, ב 2013 - פירסמתי כאן של סיפורו של רן, שכבר עבר את הגיבוש בזמנו והפך לצוער בקורס חובלים. רן הצליח לאמץ פליאו למרות הסביבה הקשה והבלתי מתפשרת של החיל. כדאי לקרוא את הסיפור של רן וללמוד מהי נחישות ומהי הצלחה.
שנה אחר כך פגשתי באחד משווקי הפליאו את החיוך של קווין, שפנה אלי וסיפר לי את הסיפור שלו. קווין, שירת אז כלוחם בסטי"ל בעלת השם האקזוטי משהו "תרשיש" והרגיש שהשגעון הפרטי שלו בעניין הפליאו עבר מפה לאוזן ומחבר לחבר כד שהתחיל להידבק בדפנות הספינה כאזוב ואצות ים.
מעניין מה יש מאחורי הדלת הזו

אבל דומה כי המהלכים העיקריים היו סמויים מן העין והנה לפני כחודשיים קיבלתי פניה פורמלית בבקשה לבוא ולתת הרצאה בפני כל סגל וחיילי שייטת 3, הלא היא שייטת הסט"לים, ש"תרשיש" חביבתנו היא אחת מהן.
לא היתה זו יוזמה של קצינת ת"ש או קצין ספורט, אלא הבקשה של רוב מפקדי הסט"לים בשייטת. רובם ככולם, כך נראה, עברו במהלך השנתיים האחרונות לפליאו. ולא מדובר בילדים נלהבים. על סט"יל אימתני שכזה, 450 טון משקלו, מפקד רב סרן, ותיק בצבא שכבר שעות ארוכות לו במרחבי הימים והרוחות, והוא האלוהים של ספינת הקרב הזו.
רגע לפני ההרצאה, הזמין אותי רס"ן ט', מפקד "תרשיש", לסיור בספינה. תוך שאנו עולים ויורדים בין הסיפונים, מערכות הנשק, התותחים והמכ"מים, נדחקים במעברים צרים ובמסדרונות מתכת מאיימים, וארגזים עם פלפלים ומוצרי מזון מועמסים לסיפון, כי הרי כל רגע בחיים הם עשויים להיות מוקפצים לפעילות מבצעית בלב ים. בתוך כל ההמולה הזו, ט' מספר לי בחיוך דווקא על הצ'יפסר. בכל מטבח של סט"יל, כחלק מובנה מהמערכות, יש גם צ'יפסר. אבל אצלו, אסור בצ'יפסר. ט' רוצה את החיילים שלו בריאים וחזקים ולא מוכן שהם יאכלו את עצמם לדעת בשמן טראנס אז הוא אסר, בפקודה, על הטבחים להשתמש בצ'יפסר, אלא באישור מיוחד. כזה שמגיע ממנו פעם בחודשיים שלושה. לא, הם מתפקדים נפלא גם בלי צ'יפס הוא אומר לי.
נכנסתי לאולם ההרצאה והאודיטוריום כבר היה מלא מפה לפה בחיילים נגדים וקצינים עם כובעי NAVY כחולים. בשורה הראשונה ישבו עשרה רבי סרנים, איש איש והסט"יל עליו הוא מפקד, וביניהם סא"ל המפקד על השייטת כולה. הם הביאו את כל החיילים כי הם רוצים שהתורה תעבור הלאה. אנחנו מדברים על דא ועל הא עד שמתחילים, והנה אני שומע "אני ירדתי 27 קילו" ו"אני מרגיש כמו חדש" ו"שמע זה לא יאומן" ו"זה מדבק וגם הרס"ר מטבח כבר בעניין".

יושבת לפני קבוצה של בחורים צעירים ומפקדים ותיקים יותר, ומספרים לך, כך או אחרת, שהפליאו, הנדמה כרחוק מאוד מהוויית הצבא, קנה לו שביתה ואחיזה במציאות של חיל הים.
אמרו לי: כי זה עובד.
אמרו לי: כי זה פשוט.
אמר לי קצין תכול עיניים בחיוך ענק: מה זה משנה למה, אבל עכשיו יש לי קוביות בבטן.

בסופו של יום, הייתה הרצאה נהדרת וחוויה נפלאה לראות מקרוב מאוד כיצד חיל הים עושה מהלך משמעותי לכיוון של לקיחת אחריות על הבריאות.
היום זה חיל הים,
מחר זה כל השאר.
וכפי שאמרתי בכותרת, השנה, יחד, ננצח!

אהבתם? ספרו בתגובות, שתפו והוסיפו את המחשבות שלכם. בשמחה.

By מר קדמוני with 5 comments