בעשור האחרון עיצבנתי לא מעט אנשים.
לפני עשור, כשכתבתי ששומן רווי אינו מסוכן לנו, שכולסטרול הוא דווקא ידיד, ושלא כדאי לאכול דגנים, הפכתי למישהו שרגיל למשוך אש. היו אנשים אצלם הפכתי ל"ההוא שיגרום לכם למות מהתקף לב", "חסר אחריות", "קיצוני ומסוכן" ועוד כהנה וכהנה. היו גם חסידי טבעונות שמצאו אותי איש שונא אדם וחי, בהמה מוסרית, אוכל מוות ושאר טיפוסים מפוקפקים מעולמו של הארי פוטר. קיבלתי כאלה תגובות גם כשאמרתי שביטקוין הוא המצאה נפלאה שתשנה את העתיד. בדרך כלל קיבלתי את התגובות הללו בחצי חיוך. זה רק סימן לי שלחצתי על איזשהו כפתור נכון. שהרעדתי איזה מיתר אצל אנשים שחושבים שהשכל, האמת והצדק שוכנים רק אצלם, והנה מישהו אומר שהם טועים או שלפחות יש מישהו שחושב לגמרי אחרת.
רציתי לעורר שיח ודיון, רציתי לגרום לאנשים לחשוב, רציתי לשתף במה שקראתי חקרתי והבנתי. ניסיתי לכתוב את האמת כפי שאני רואה אותה, וידעתי שיש לזה מחיר. מחיר האמת עלול להיות משולם בידוי בוץ בכיכר העיר. זה קרה לי עם קרוספיט (תכנית חסרת אחריות), זה קרה לי עם ריצה יחפה (מסוכן), זה קרה לי עם תזונת פליאו (יהרוג אותך), זה קרה לי עם ביטקוין (מלבין הון). כך או אחרת, אני רק כתבתי את מה שאני מבין ומסיק, ונתתי לציבור לשפוט. עבור חלק מהאנשים זה יצר עניין וסקרנות ללמידה, ועבור חלקם זה הוליד כעס בלתי נתפס. היו שקראו ואמרו "וואללה", אבל היו שקראו וצעקו "אללה הוא אכבר".
בשנים האחרונות אני מעצבן פחות אנשים, תודה לאל.
אני חושב שזה בעיקר קרה כי המסר החתרני של אתמול הפך למציאות ולאמת הפשוטה של היום. במקרה, הייתי בצד שצודק. בכדי לטעון היום ששומן רווי זה מסוכן, צריך או עזות מצח או בורות. קרוספיט הפך לספורט סופר פופולרי עם קרוב למאה מכונים פה בארץ. כבר מעט אנשים חושבים שהביטקוין משרת את הרוע או עומד להיעלם. למציאות תוכניות משלה.
אבל בעוד שאני מקבל פחות אש, כל שאר העולם, דומני, מקבל הרבה יותר.
היום, כל מי שאומר משהו שחורג מהנורמה, שחורג מהמותר, ששוחה כנגד הזרם, הופך מיד לאיש מסוכן שיש להקיאו מהציבור. אם רק נדמה שמישהו אומר משהו הנוגד את עמדתי, את השקפת עולמי, מיד הוא הופך למוקצה מחמת מיאוס. למושא ללעג במקרה הטוב, ולקורבן זעם יוקד וצדקני במקרה השכיח. המונים עם קלשונות בצורת פוסטים רצים צועקים ברחובותינו, והמרחק בינם לבין תקיפה פיסית של ממש, קטן מאוד. קטן מתמיד.
מישהו אמר: אני נגד הגדלת קצבאות הנכים. מיד הוא הופך לאדם חסר לב, מצפון והלוואי ויראה את ילדיו בכסאות גלגלים.
מישהו אמר: אני מתנגד למדיניות ראש הממשלה, והנה הוא סמולן תל אביבי מסוכן, שיאללה ירד כבר מהארץ.
מישהו אמר: אני מעריך את ראש הממשלה, והנה הוא תולעת פריפרייאלית שמנשקת את הרגל הדורכת עליה והלוואי שישאר תמיד בסחי.
מישהו אמר: אני בעד שינוי אופן מינוי השופטים, והנה הוא פאשיסט שפל, המבקש להשמיד את הדמוקרטיה ולקעקע יסודותיה.
מישהו אמר: אני בעד מו"מ לחלוקת ירושלים במסגרת הסדר הקבע, וכבר הוא עוכר ישראל והלוואי שמשפחתו תאבד בפיגוע.
מישהו אמר: נראה לי שכל תלמיד צריך לדעת לקרוא חומש עם רש"י, והוא מיד נאשם בהדתה, בשטיפת מוח ילדים רכים, ברמיסת זכויות הפרט ובטפשות כללית.
מישהו אמר שלא אמר כלום (אלא שמישהי אומרת שכן, אלא שהיא לא בטוחה מתי ואיך), והנה הוא עבריין מין סדרתי, גבר פריבילגי מדכא ומשפיל, שיש למנוע ממנו כל תפקיד לכל חייו.
מישהו אומר: ההוא מסית, ומיד צועקים לו טיפש טיפש.
מישהו אומר: ההוא טיפש, ומיד צועקים לו הסתה הסתה.
אותי זה מחריד.
מיום ליום, משבוע לשבוע, מצב העניינים נעשה חמור יותר. עוד חזית רעיונית נופלת קורבן לדברים שאסור לומר, שאסור לחשוב, שהס מלהזכיר. כאילו חזרנו אחורה בזמן אל המשטרים האפלים של מאו בסין או ימי סטאלין העליזים בברית המועצות. האמת כבר לא מעניינת איש. אין אמת. יש רק פצעים שאסור לפתוח ומוקשים שאין לדרוך עליהם. בלי לשים לב, הפכנו מחברה סקרנית המבקשת אחר האמת לחברה של אנשים המבקשים לשמוע רק מה שנוח להם. לחברה של צרי מוחין, עצבניים וכעסניים, השונאים, ממש כך, את מי שחושב אחרת מהם, ועוד יותר, את מי שאומר זאת בקול. חברה המעודדת קבעון מוחין ומשתיקה שיח ודיבור.
לא כך.
האמת אינה בכיסו של איש.
השורש להשגת האמת היא היכולת לומר ולהחליף רעיונות באופן חופשי ופתוח, גם אם הם קשים. גם אם הם מזעזעים. גם אם הם סותרים את יסודות תפיסת עולמך בכל מכל.
אם הדובר מתכוון לדבריו, אם זו האמת שלו, ואם הוא אדם המבקש טוב ולא רודף אחריך עם קלשון – ראוי לשמוע (ובטח שלא לרדוף אחריו עם קלשון). לא חייבים להקשיב. בוודאי שלא חייבים להסכים, מה גם שכנראה הוא בכלל טועה. אבל דעה אחרת ואמת אחרת לא הופכים אדם לרע. הם לא הופכים אותו לאיום ומחלוקת רעיונית אינה הצדקה לאחל לו את כל הרוע שבעולם.
אם לא נאפשר לעצמנו להקשיב, לא נוכל להשתנות.
אם לא נניח לעצמנו להשתנות, לא נלמד שום אמת חדשה.
ואם איננו יכולים ללמוד אמת חדשה, למה אנחנו טורחים לדבר?
אני מבקש מעצמי לשמוע. אני דורש מעצמי להקשיב. להכיל גם קולות אחרים וצורמים.
אני משתוקק שאצליח ללמוד אמת גם מהם.
2 הערות קוראים:
כתבה בYET על פזית בן-חורין שחלתה בסרטן.
והיא לא מבינה למה, הרי היא עושה הרבה ספורט ביום!
והיא אפילו טיבעונית!!!
אז למה?
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5391606,00.html
תודה דעאל על הפוסט הזה! אני מרגישה את זה גם כבר כמה זמן, וזה נהיה גרוע מיום ליום. אני משערת שחלק מזה מתרחש בגלל (או בזכות) השימוש הגובר ברשתות החברתיות - אנשים מרבים להתמקד בכותרות ולא רוצים להתעמק במה שמוצג בפניהם, ועושים "לייקים" למה "שהחברים" שלהם כותבים כדי להרגיש שהם אנשים נחמדים/חברים תומכים, בלי לנסות לפעמים לאתגר את הצד השני. בנוסף לזה פוליטיקת הזהויות גורמת לאנשים להתקבע בעמדה שלהם ולא לראות דברים מפרספקטיבות אחרות.
גם לי יצא לספוג מאחרים בגלל שאני לא תמיד אומרת את מה שאחרים רוצים לשמוע - בכל זאת, אני מאמינה שבשביל להשתפר ולצמוח צריך תמיד להיות פתוחים לשינוי, לחתור אחרי האמת, וכל זה כמובן בצורה מכבדת.
ובנימה זו, תודה על הבלוג ועל העשייה שלך! Haters gonna hate אבל אתה עושה שינוי חיובי אצל אנשים, וזה מה שחשוב:)
הוסף רשומת תגובה