אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

הויכוח מול מתנגדי החיסונים – למה - ולאן הולכים מכאן?

אין אדם שאין לו דעה נחרצת בענייני החיסונים והקורונה. ודומה כי כל מי שמצייץ, לכאן או לכאן, חוטף. והנה גם תורי הגיע לדבר על הפיל שבחדר. אז רגע לפני שאתם תוקפים אותי (לא ברור לי עדיין מאיזה צד), בואו נכניס את הפיל לפרופורציה:

  1. האם הקורונה מסוכנת?
  2. האם החיסון מפחית את הסכנה?
  3. אם הכל ברור, למה יש כזו מחלוקת סוערת?
  4. האם הגבלות המדינה היו סבירות (סגר, מסיכות, איסור התקהלות)?
  5. האם אכיפת חיסונים והגבלות היא ראויה או צעד דרקוני (חיסון חובה במקום העבודה, תו ירוק)?

קחו אוויר ונצא לטיול.

 1. האם הקורונה מסוכנת? אין שאלה בעיני. אחרי שכל מיני חוכמולוגים סיפרו שהקורונה זו רק שפעת של זקנים, ושהיא לא מסוכנת לצעירים, ושזו היסטריה, הרי שהמציאות גילתה מזמן שזו מחלה אכזרית וקשה. שיש תמותה ישירה בשיעורים גבוהים מאוד בכל העולם, גם לצעירים, ויש נזקים גדולים בקרב לא מבוטל מהמחלימים כמו Long covid  ועוד. קורונה היא וירוס שראוי וצריך להתגונן מפניו ולהילחם בו עם כל מה שיש, אם חפצי חיים אנחנו. מי שאיבד אותי בשלב הזה – להתראות. אני לא מתכוון להתווכח על זה או להביא הוכחות לכך כאן. יש בשפע.


2. גם כאן אין הרבה שאלה. החיסונים יעילים, ובטוחים. די להתבונן בסטטיסטיקות. אמנם הקורונה הוא וירוס משתנה, והחיסון של אתמול לא בהכרח טוב לוריאנט של מחר, אבל זה הכי טוב שיש כרגע, וזה לא רע בכלל. גם ברמת הבטחון, החיסון הזה בטוח. כן, בכל פרוצדורה רפואית יש סיכון סטטיסטי בלתי מוסבר, אבל אם אחד מ 1:50000 לוקה בתגובה קשה לאחר חיסון (כלשהו) זה לא אומר שהחיסון מסוכן. זה אומר שהוא דווקא בטוח. שהסיכון שקול כי מסוכן גם לחיות. אגדות על "רופאה שמתה" כמה שעות אחרי החיסון ודברים דומים מפורסמים מתגלים שוב ושוב ככזבים. לא, אין פה קונספירציה. וכן, בעיני, חיסון תמיד ראוי להישקל כנגד פוטנציאל הסכנה מהאלטרנטיבה. למשל, אני עצמי מעולם לא התחסנתי לשפעת. בעשור האחרון חליתי פעם או פעמיים וזה היה לא נעים, אבל המערכת החיסונית שלי טובה, והשפעת אינה מסוכנת עבורי סטטיסטית, בגילי ובמצבי, ולכן חיסון אינו כדאי. מאידך אני ממליץ כל שנה להורי לעשות חיסון לשפעת. בגילם ובמצבם זה חשוב הרבה יותר. וכך גם כשהחלה הקורונה חשבתי שאתחסן אחרון, אם בכלל. כמו שפעת. אבל עקבתי וראיתי את האכזריות של המחלה הזו (ולא, זו לא שפעת, אם יש מישהו שעוד חי בסרט הזה), החלטתי שברור לי שאתחסן. פעם ופעמיים ושלוש. כמה שצריך. אני לא מתחרט לרגע על ההחלטה הזו.


3. אז כיצד זה שיש מאבק מול מתנגדי חיסונים? מאיפה האמוציות?

יש משהו מאוד בסיסי באינסטינקט האנושי הקדמון לזהות ולפחד ממזיקים ואנשים זרים. הזר תמיד היה מסוכן לנו, כי הוא עלול להדביק בתחלואה שאין לנו בשבט. לכן המין האנושי מעולה בזיהוי סימני רקב, לכלוך, תחלואה. אנחנו מזהים מישהו "לא בריא" כמעט באינסטינקט, ובדרך כלל אנחנו גם מפחדים ממנו. פחד עמוק, ראשוני. יש בנו פחד קדמון מתחלואה מדבקת, ואצל חלקנו הוא חזק מכל היגיון. לפני שנתיים אנשים החלו לפחד מסינים. לפני שנה מחרדים. אחר כך מכל מי שלא הלך עם מסיכה. עכשיו מכל מי שאין לו תו ירוק. כאילו הקורונה העצימה את הפחד הבריא, הנורמלי, הטבוע כמנגנון הגנה בכל אחד מאיתנו, אל מחוזות הפרנויה.

ואותו הפחד מהידבקות בקורונה הוא גם אותו הפחד עצמו המניע אנשים להתנגד לחיסונים בכל תוקף. הפחד מהכנסת פולש זר, וירוס, אל תוך הגוף. גם כאן, הפחד כבר מזמן אינו רציונלי. מי שנמצא בחרדה, העובדות והנתונים לא משנים לו. דבר אל הקיר. מנגנון ההגנה וההשרדות הקדמון הפך למפלצת המונעת מהאדם לקבל החלטות מושכלות. בשם הפחד מהחיסון, אפשר לכופף את העובדות. זה בדיוק, אבל בדיוק כמו שאנשים לא יבקרו חבר חולה סרטן, בשם הפחד "מהמחלה". הם לא אנשים רעים. הם פשוט נותרו לכודים (או כפופים) לאינסטינקט זהירות קדמון שיצא משליטה.

אם אתם קוראים שורות אלו ואתם מתנגדי חיסונים – אני ממליץ שתנשמו עמוק ותבחנו את עצמכם לרגע לא ממקום של חרדה. כן, זה מפחיד להכניס חיסון לגוף. אבל גם כן, המדע הוכיח כי זה בטוח ויעיל וטוב. וודאי שהמחלה מסוכנת לאין ערוך מהסיכון בתופעות הלוואי של החיסון. חפשו עובדות, נתונים, סטטיסטיקה. לא פוסטים וכתבות בעיתון. ואם בכל זאת החלטתם לא להתחסן, האחריות היא שלכם ועליכם ועל משפחתכם. ואני חושב שזוהי החלטה אומללה ומסוכנת, בעיקר לכם (ואנא, אל תגיבו לפוסט הזה עם "הוכחות" לסכנות החיסון. עייפתי מזה. אלו הבלים).

ואם אתם קוראים שורות אלו ומרגישים לחץ עמוק מכל מי שלא מציג תו ירוק – שוב, כדאי לנשום. אתם כנראה בטוחים מאוד.

 

4. לגבי הגבלות המדינה ויעילותן, נתחיל בתזכורת: מה שאנו יודעים היום הוא לא מה שידענו לפני שנה. כמו ג'ון סנואו, לא ידענו כלום. ישראל היא מדינה שיודעת לגייס ויודעת להתגייס. ולכן כשבא אויב, הפעם ויראלי, מיד התגייסנו כנגד הזר, הפולש, העטלף הסיני. המדינה עשתה את הכי טוב שהיא יודעת. לא חייבים לאהוב את זה, ולא חייבים להסכים עם זה. אבל אצלי לפחות החוזה עם המדינה הוא כזה: כשקוראים לי לדגל אני מצדיע. אח"כ מתחשבן. פעמיים קראו לי לצו שמונה. שלפו אותי מהחיים ומהילדים והכניסו אותי לטנק. בשתי הפעמים היתה לי בטן מלאה על הנהגת המדינה והצבא, ובאמת באתי איתם חשבון אחר כך, בקלפי, אבל בזמן אמת, באתי ונלחמתי. יש לנו תמיד דעה, אבל אין לנו תמיד את התמונה המלאה. כך גם בקורונה. כאשר הסכנה היתה מיידית ואמיתית, איש לא ידע לאן יקח אותנו משק כנפי העטלף. ידענו רק שכאשר יש מגיפה כדאי מאוד לשים מסיכה, לא להיכנס למקומות צפופים והומי אדם, ולרחוץ היטב ידיים. הדברים הפשוטים. טוב עשתה המדינה שהגבילה את חופש התנועה שלנו אז, גם אם כעסנו, גם אם שילמנו מחיר. בזמן אמת לא ידענו מה יהיה הנזק, ומה תהיה התועלת. איש לא ידע. האופוזיציה והקואליציה התקוטטו, כי זה מה שהם עושים תמיד, ואחרי שהחליפו כסאות, המשיכו להתלונן זה על זה הדדית, ולעשות את אותם הדברים. אבל באמת לא היה לאיש פטנט טוב יותר מאשר השניים: הרחקה, וחיסונים.

מאז עברו קרוב לשנתיים, ועתה כאשר כ 90% מהאוכלוסיה מחוסנים, כאשר קצב המאומתים עומד על פחות מ 200 איש ביום, למי מועילות ההרחקות? האם נידבק שוב למרות שלושה חיסונים? האם אנו צופים התפרצות רבתי עם אלפי מתים אם לא נלך עם מסכות? האם התו הירוק הוא מה שמציל אותנו בקולנוע? שאלות טובות. אז בואו נדבר על 5: האם ההגבלות הנוכחיות מוסריות.

 

5. או, כאן אנו כבר עומדים בשערי הגיהנום.

לפני שנגיע לעמדתי, נתחיל מהמובן מאליו: המדינה היא גוף עם אחריות על שלום הציבור, ובה במידה היא מחוייבת לשמור על חופש הפרט, למרות המתח המובנה בין השניים. ככלל נאמר שהמדינה צריכה לאפשר לפרט חופש מוחלט, ולצמצם את החופש הזה רק במקומות בהם יש פגיעה ברורה ומוחשית בציבור. כך למשל המדינות אוסרות ומונעות תכנים שהם בהגדרה מסוכנים לציבור (למשל, פדופיליה). אבל כוח המדינה מאפשר לה "למנוע" גם תכנים אחרים, ולו בשל פגיעה עמומה או דמיונית: סין מצנזרת את גוגל, פייסבוק וטיקטוק ומדינת ישראל התעקשה לשדר טלויזיה רק בשחור לבן. צנזורה היא מדרון חלקלק. ועדיין, תמיד, אבל תמיד, כאשר הריבון מצמצם את חירות הפרט הוא עושה זאת "בשם הטוב" ושמירה על החברה.

ישראל הוקמה ונשענת עד היום על יסודות סוציאליסטים חזקים מאוד (מפא"י לא נעלמה: מועצות החלב, הלול, הפירות, הדבש, מכון התקנים, ההסתדרות, ומה לא – והכל בשם "טוב" דמיוני), וככלל, חברות סוציאליסטיות מאמינות ששיקול דעתם של המדינה והפרולטריון עליונים על שיקול דעת שאר האזרחים. לכן לא הייתי מופתע לראות שכאשר התמודדנו, כחברה, מול שאלות חדשות על האיזון בין חופש הפרט לבין מנדט המדינה, האחרון גבר. זאת למרות שאנו מדמיינים שאנחנו מדינה פתוחה, וחברות פתוחות וליברליות יאמינו על פי רוב שהפרט צריך להיות חופשי ושהוא יקבל, בממוצע, החלטות טובות יותר כי "השוק" חכם יותר מכל ועדה קרואה או לשכת שר. אני ליברל ועמדת המוצא שלי היא כי אזרחי ישראל חייבים להילחם על זכותם לחופש, ועל צמצום מעורבותה של המדינה בהחלטותיהם, כל זמן שאינם פוגעים באחר.

באה הקורונה והעמידה מחדש במרכז הבמה שאלות מוסר שחשבנו שכבר פתרנו. יצרה קונפליקטים במקום בו היתה שלווה.

לכן השאלה האמיתית *עכשיו* היא לא מהי ההחלטה האישית הנכונה (קל, כאמור: להתחסן!) אלא האם למדינה מותר לכפות חיסון או להמשיך ולהטיל סנקציות על מי שאינו מחוסן כעת (כמו למשל, להדיח מתפקידו סא"ל, מפקד יחידת האלפיניסטים). או - עד מתי החברה מתגוננת וממתי מתחילה התגוננות הפרט?

 

התשובה אינה פשוטה. ואינה חד משמעית. ואינה קבועה במסמרות ברזל.

אישית כאמור אני סבור שטוב שכולם יתחסנו, בכל גיל בו החיסון בטוח, אבל אני גם חושב שכאשר נגיע (הגענו?!) לרמת מינימום של תחלואה בחברה, ורמת מקסימום של מחוסנים (הגענו?!), אפשר וצריך ונכון יהיה לחזור לשגרה מלאה. אני חושב שאנחנו כבר שם. וכן, אפשר וכדאי וצריך לחזור לשגרה על-מלא. בלי הגבלות. בלי כניסת תיירים-שמחוסנים-שלוש-פעמים-לפחות (מה רע בפעמיים?). בלי ברקודים ואפליקציות ממשלתיות. אפילו בלי חובת מסיכות.

ובכלל, התו הירוק כבר לא מועיל ממילא, והצידוק של "צריך תו ירוק כדי להיזהר, אולי יש לו מחלה" לא באמת מחזיק מים. ראשית, גם מי שהתחסן עלול לחלות. הוא יחווה כנראה את המחלה בסימפטומים קלים יותר אבל יהיה חולה ויהיה מדבק. תו ירוק אינו ערובה לאי-תחלואה. שנית, האם שכחנו שהקורונה היא לא המחלה המדבקת היחידה בעולם? יש לנו, למשל, גם צהבת. הנה: בארץ ממליצים לכל מי שטס להודו להתחסן כנגד צהבת, וכך עשיתי לפני שנסענו לטיול משפחתי שם. אך האם מי שלא התחסן לצהבת, וחזר מטיול במזרח, נחשב מסוכן לחברה? ומה עם שפעת?

ובכלל, מהו הגבול התחתון שמתחתיו נאמר "וואללה, אין בעיה". מאה נדבקים ביום? עשרה? אחד? אחד בחודש? אחד בשנה? על פני כל העדה תקצוף?

הרדוקציה יכולה להמשיך עד אין סוף.

אני לא אפידמיולוג, אבל אין לי ספק שאפשר לדעת או להעריך מהו הסף שמתחתיו הדבקה נרחבת באוכלוסיה כבר לא סבירה. בטח שלא באוכלוסיה המחוסנת שלוש פעמים. בטח לא בבת אחת. האם הגענו לקו הזה? האם יש שיח גלוי על כך? אם לא, למה?

אני לא שאנן. אני גם לא מומחה בשום צורה. וכן, עדיין אני מצפה שאנשי משרד הבריאות יעקבו אחר התחלואה, ויבדקו וריאנטים במעבדה, ואם תהיה בעיה, ירימו מיד דגל. הלא זה תפקידם. לא בטוחים? עשו זאת בשלבים.

***

חשוב: איני מסתכל על העבר בטרוניה. אני באמת חושב שכולם השתדלו לעשות טוב. הצלחנו קצת יותר, הצלחנו קצת פחות, עכשיו זה כבר לא משנה. זה כבר היה.

העניין הוא לחיות טוב ונכון עכשיו. לקבל החלטות מתאימות למציאות. לא להיות מונעים רק על ידי פחד, ובטח לא על ידי הכחשה.

אז אולי הגיע הזמן לעצור רגע את הטייס האוטומטי, לנשום עמוק, ולנסות לחזור ולנחות אל המציאות, אל השגרה שקצת שכחנו ממנה. כחברה, עברנו מספיק מריבות בשנתיים האחרונות. אני חושב שהיה לנו מספיק מהן.

 שנהיה בריאים ושלא נריב,

דעאל

 

 איור: Ben Wisemen for the New York Times.

By Dael with 1 comment