כיצד תהפכו ליזמים או כמה רחוק אתם מעזים להתבונן?

"קוראים לי דעאל ואני יזם".

למזלנו, יזמות נחשבת לתכונה חיובית בחברה שלנו. לו יזמות הייתה תכונה מגונה אולי היו קמות קבוצות של 12 שלבים בסגנון "יזמים אנונימיים" בה כל פעם יזם אחר קם ממקומו ומספר כיצד ומה עשה השבוע למרות שכולם אמרו לו "אתה טועה", או "אתה מסכן יותר מדי כסף" ובכל זאת הוא עשה. ואז כל שאר היזמים האנונימיים בקבוצה מחבקים ואומרים "אנחנו אוהבים אותך". לפעמים אני מרגיש ככה, רק שהקבוצה היא לא של אנונימיים - זה אתם. 

כי ככה זה יזמים, אין להם ברירה אלא לעשות - בין אם אוהבים אותם בגלל זה ובין אם לאו. 

ואני תוהה - כיצד זה אין יותר יזמים שם בחוץ?

אחד הדברים בהם אנחנו (חברי המין האנושי) מצוינים, ממש מצוינים בו, הוא בזיהוי סכנות עוד לפני שהן מתרחשות ומתנפצות על ראשנו.

אנו יודעים לזהות מה יקרה לחשבון הבנק שלנו אם נאבד את מקום העבודה

אנו נזהרים מלהסתובב עם אנשים "מסוכנים" או "חשודים" או סתם עם פרצוף לא מוכר.

אנו לוקחים משכנתא ועושים חושבים מה יקרה אם הריבית תעלה ומה אם לא יהיה שוכר 

אנו יודעים לאתר נהג מסוכן בכביש בנתיב ממול הרבה לפני שהוא מגיע אלינו

אנו דואגים כשהילדים הולכים לאנשהו, אנו עסוקים בחישובים של הסתברויות ושל סיכונים ושל אירועים אפשריים וקונים ביטוחים מיותרים או לא מיותרים לאינסוף דברים כמו ביטוח תאונות אישיות וביטוח שיניים וביטוח שמשות - הכל דברים שאנו חושבים עליהם, ומנסים כמיטב יכולתנו להמנע מהם. לפעמים מצליחים, לפעמים פחות. 

עד כאן טוב ויפה.

אבל מצד שני, שוב בהכללה, אנו גרועים למדי בזיהוי הזדמנויות או בראיית דברים שעדיין לא באו לעולם. 

אנחנו אומרים "איך לא קנינו שם כשעוד היה זול"

אנחנו חושבים "איך לא חשבתי על זה בעצמי"

אנחנו סקפטיים  "לא יודע, אבל לא נראה לי שזה יצליח" 

אנחנו מהססים "שמע, זה אפשרי, אולי בעוד שנה" 

סיבה אפשרית היא שיכולת הערכת מצבי סכנה מהווה יתרון אבולוציוני עצום והמוח שלנו התפתח יפה מאוד לכיוון הזה. חיות רבות לא יודעות לזהות את הסכנה עד שמאוחר מדי. זו לא רק אינטליגנציה, זו תכונה דומיננטית אצל אנשים וחלשה אצל בעלי חיים אחרים. אמנם יש מינים יותר "פחדנים" מאיתנו אולם זיהוי סכנות הוא לא רק הדחף לברוח אלא היכולת להעריך מצבים מורכבים וכיצד הם יכולים להתפתח עתידית. חיות בר יריחו סכנה לפני אנשים, אולם האנשים יבינו כי מצבים ניטרליים עלולים להתפתח לכדי מצב סכנה - וזה כבר יתרון גדול מאוד. למשל בעולם הקדום: היכן לחנות ללינת לילה (עכשיו אין סכנה אבל אולי יש טורפים המגיעים באזור הזה).

מאידך, שום דבר אבולוציוני לא עזר לנו להתפתח לכיוון היזמי. ההיפך הוא לעתים קרובות הנכון. האבולוציה "מעדיפה" שינויים זעירים ובטוחים, ולא צעדים ענקיים ומהירים. אנחנו מבינים כיצד דברים עובדים ומסתגלים עליהם אבל קשה לנו מאוד להעריך מה יקרה כאשר ישתנו כללי המשחק. בגלל זה אנו חשדנים מול שינויים דרמטיים - פשוט חסרים לנו את הכלים הקוגניטיביים להעריך את מצב העניינים החדש באופן יעיל. וכשקשה לנו, אנו נמנעים. למרות זאת אנחנו יודעים שיש יתרונות גדולים ליזמות: ש"המעז מנצח" כמו מטבע הלשון של הבריטים, שבלי היוזמה והחזון של אדיסון לא היה לנו חשמל ובלי סטיב ג'ובס לא היה לנו אייפון ואייפד (ואיך הייתם קוראים את השורות הללו עכשיו בלי הטלפון, הא?). 

הבעיה היא שהשריר היזמי פשוט מנוון אצל רבים מאיתנו. אני למשל גדלתי במשפחה של שכירים, לימדו אותי לחפש "מקום עבודה טוב", הפחידו אותי מלהפסיד כסף והבטיחו לי שאם רק אהיה ילד טוב ואקח משכנתא הכל יהיה בסדר. ואני האמנתי עד גיל 35 שזה באמת העתיד שלי. אבל אז עברתי בדלת הסתרים של היזמים ולא יכולתי עוד לחזור לאחור.

אז כיצד נחזק את השריר היזמי? כיצד להצליח לראות את הדברים שאחרים אינם רואים? ובעיקר, כיצד לרכוש את היכולת להעריך מצבים עתידיים כדי שלא נזהה רק סכנות אלא גם הזדמנויות? הנה כמה רעיונות:

• להתחיל עם הבעיות שלכם - מיליוני אנשים יושבים ממש עכשיו בסלון ומתכננים "אולי נמציא אפליקציה שתשלוט על רובוטים קטנים שמעבירים קניות מהסופר?" או "נקים בית חולים ללווייתנים שנשטפו אל חוף אכזיב" ודברים חביבים בסגנון זה. ת'כלס זה יופי והמחשבות הן ראשית העשייה אולם היכולת שלנו להעריך את המצבים הללו הולכת ופוחתת ככל שהמצבים רחוקים מאיתנו. וגם, אם נתבונן באמת במראה, נבין כי זה לא "באמת" מניע אותנו, ובעיקר - זה לא מרגש אותנו, זה לא "זה". לעומת זאת, אם תתחילו בבעיות שלכם, בדברים שאתם מכירים מהחיים שלכם, ההבנה היזמית תהיה ברורה הרבה יותר וכך גם המחויבות. אתה רוצה לפתור את זה כי זה מציק קודם כל לך, באופן אישי, ואתה בטוח שזה יהיה מעולה עבורך ולכן גם מעולה לאחרים. לכתוב בלוג ואחר כך ליזום אתר חדש של paleo.co.il זו יזמות קטנה אבל התחלתי עם מה שנגע אלי אישית. באמריקאית קוראים לזה: scratch your own itch, היינו גרדו את השריטות של עצמכם ואל תנסו לפתור בעיות של אחרים. את הבעיות שלכם אתם מכירים טוב יותר מכל אחד אחר, ולכן תבנו עבורם את הפתרונות הטובים ביותר, ובשיא התשוקה. 
• להתבונן מגבוה יותר - הסעיף הקודם אמר שתמיד כדאי לצאת מהעולם האישי, אולם כדי להצליח ליזום צריך להמריא ממנו לגבהים חדשים, ולכן צריך לבחון את המציאות מתוך פרספקטיבה חדשה. וזה קשה. מאוד. הכרתי פעם יזם אמריקאי שהצליח בענק ממש בשנות השבעים: אישתו יצאה לעבודה והוא רצה שהילדים יחממו אוכל לבד ובדיוק המציאו את המיקרוגל אז הוא הקים חברה לאוכל מוכן למיקרוגל (אהממ, לא פליאו, אבל זה כבר סיפור אחר). הוא חיבר את הצורך שלו והתבונן בגדול על המציאות האמריקאית באותן שנים (עידוד יציאת נשים לעבודה, הצורך בדאגה לילדים למרות זאת, חוסר הזמן והרצון לבשל וכו'). בסופו של יום זה הניב לו מליארדים ירוקים מרשרשים. האתגר לכל אחד מאיתנו הוא לנסות ולא לתת לגדרות המציאות היומיומית להסתיר את גובה האפשרויות. להצליח לחשוב בגדול, בענק, בעצום. גם אם רק כתרגיל חשיבתי. "שריר הלחשוב בגדול" הוא שריר חיוני שחשוב לתרגול יומיומי, לא פחות. 
• לצאת מההגדרות המגבילות - אחד הכשלים הגדולים הוא שאנו חושבים על עצמנו בתבניות "אני שכיר" או "אני עצמאי" וכדומה. בגלל זה מעט אנשים מועסקים כשכירים אולם חושבים על עצמם כעסק עצמאי. זה לא כורח. יש לי ידיד קרוב, שכיר כל חייו, אולם מגיל צעיר הוא רואה את עצמו כיזם. הוא רוכש נכסים להשקעה ומנהל את עצמו כישות עסקית עם מטרות, עם עלויות ועם גיוס הון והזדמנויות השקעה. אני מאמין שההגדרה העצמית היא הבסיס של כל הצלחה יזמית. כאשר ההגדרה העצמית שלנו מגבילה אותנו, אין לנו שום סיכוי להתרומם מעל למציאות המתסכלת, ולכן כדאי לשקול להגדיר את עצמכם מחדש. שאלו את עצמכם "מי אני?". כן, אתם יכולים להיות יזמים מעולים בנשמתכם ובמעשיכם גם אם אתם מגרדים כרגע בקושי את קצה החודש. 
• להתחיל בקטן - כן, אנחנו רוצים לכבוש את הירח, אבל מי שנחתה בסוף על הירח היתה אפולו 11. לפניה היו עשר חלליות אפולו שלא הגיעו, אבל צברו לנאס"א את הניסיון הנדרש כדי להצליח. כן, תחשבו בגדול ובענק והלוואי שתכבשו את הירח בעצמכם, אבל חשוב גם להכיר בצורך ללמידה, בהדרגה, בניסיון שיש לצבור. היוזמה הראשונה שלי צלעה ובשנייה כבר הלכתי לבד, בשלישית התחלתי לרוץ... וברביעית אני אמריא. אני מקווה. היום אפשר להקים יוזמות קטנות במקביל לחיים. יש לי ידידה שהקימה חנות ב Etsy ויש ל ידיד שהפך למאתר פרויקטי תמ"א 38 והוא בכלל רואה חשבון. תמצאו את ההתחלה שלכם. 
• ללמוד - לא, אני לא מתכוון לאוניברסיטה. לצערי למרות שעשיתי תואר ראשון וגם שני, האקדמיה העניקה לי מעט מאוד. הלמידה היא באחריותכם ואיש לא ידחוף אתכם לכך אלא אתם. אז מה כדאי ללמוד? תרכשו השכלה פיננסית. תקראו ספרים על יזמות ועסקים. תשקיעו בסדנאות או קורסים שמלמדים את התחום בו אתם רוצים (או שוקלים) לפעול. תקדישו זמן לאתרים של החברות או היזמים שאתם רוצים להיות כמוהם. תעקבו אחריהם בטוויטר ותראו מה הם קוראים. תשמעו פודקסטים. תקראו עוד (הזכרתי קריאה?). 
• להגדיר worse case scenario - לא כל יוזמה היא "מסוכנת" אבל כל יוזמה דורשת משאבים - זמן או כסף ובדרך כלל את שניהם. על פי רוב - המון משניהם (לא להיבהל, עוד על כך בהמשך). אבל עדיין, לעתים קרובות התהליך היזמי מחייב אותנו להתחייב ולכן גם לסכן כסף או נוחות. תרגיל חיוני ליזם לפני היציאה לדרך הוא הגדרת המצב הגרוע ביותר שיכול לקרות אם המיזם לא יצליח. בדרך כלל המצב הגרוע ביותר הוא לא קטסטרופה מלאה ואמיתית ולא "מחיקה" של הכסף. אם זה הסיכון, אז אולי באמת לא כדאי לצעוד בנתיב הזה. אבל הרבה פעמים גם המצב הגרוע ביותר הוא עדיין לא רע בכלל. למשל, כשריצ'רד ברנסון הקים את חברת התעופה שלו, וירג'ין אטלנטיק, הוא שכר את המטוסים מבואינג ויכול היה להחזיר אותם אם העסק לא יצליח. הוא היה ילד שאפתן ואמיץ ובעל חזון (והיום הוא אדם מבוגר שאפתן ואמיץ ובעל חזון) אבל הוא בדק מראש מה יהיה המצב הגרוע ביותר אם לא יבואו לקוחות או שלא יצליח לשכור טייסים מספיק טובים וגילה שבכל מקרה לא יוכל להגיע לחובות או לפשיטת רגל. הוא אמר לעצמו: "יאללה, קדימה". אז גם אתם - אל תיכנסו לפרויקטים בהם אתם עלולים להפסיד את המכנסיים אבל מצד שני, אל תפחדו לקבל מכה קלה בכנף. קורה. 
• לתרגל מחסור - "אבל מה יהיה אם נפסיד את החמישים אלף שקל הללו שאנו צריכים להשקיע? זו לא מכה קלה בכנף!". נכון, זו לא מכה קלה, אבל האם היא באמת מכה הרסנית עבורכם? מה יקרה אם תאבדו את הסכום הזה? שיטה טובה במיטב הפילוסופיה הסטואית היא לחיות בתנאי מחסור. למשל, להחליט שחודש לא יוצאים לבילויים, לא אוכלים כלום בחוץ, לא קונים שום בגדים או ציוד, לא יוצאים לחופש ולא קונים מתנות. חודש כזה יחסוך לכם הרבה כסף אבל יותר מזה - הוא יגלה שהשד לא נורא כל כך. שאנו יכולים לרדת זמנית ברמת החיים בלי למות מזה. הרי מה שמחזיק אותנו על שפת הבריכה היא העובדה שאנו מפחדים שבמים יהיה לנו קר מדי, הפחד הוא שמשאיר אותנו בחוץ, אבל אם נגלה שאין כ"כ ממה לפחד, יותר בקלות נעזוב את המעקה.
• להבין שכל המשאבים בהישג יד - אנו חיים בעידן מטורף בו כל מה שתרצו נמצא בהישג יד. המומחים הכי טובים, גם אם הם גרים בהונללו, יכולים לעבוד יחד איתכם, כי האינטרנט מחבר אותנו. אם אתם רוצים לעשות מחקר, אם אתם רוצים לכתוב חומר, אם אתם רוצים לשאול אנשים, אם אתם רוצים לגייס הון, אם אתם רוצים להכיר אנשים מסוימיים, אם אתם רוצים לפחות חנות רשת, או כל דבר אחר - הכל אפשרי. הצורך הוא אבי ההמצאה ואם אתם צריכים הון אבל יש לכם חזון ואמונה אני משוכנע שתוכלו לגלות שאפשר להשיג משאבים. זו גם דרך טובה לתרגל יזמות... 

מה צופן לנו העתיד? מי ידע? 

אז מה, שנטוס יחד לירח? 

By מר קדמוני with 6 comments

צידה לדרך

"יש לך הודעת ווטסאפ שלא נקראה" כך סימן לי האייקון בפינה השמאלית העליונה של הטלפון הבוקר.
סימן תמים ורגיל של ווטסאפ. עיגול שבתוכו שפורפרת, ואני לא ידעתי שכשאקליק עליו תתגלה לי תמונה קטנה שתטלטל אותי ככה פתאום באמצע היום.
...

עיניים גדולות וכחולות, זה היה הדבר הראשון שראיתי.
מביטות היישר אלי - רואות לא רואות אותי אבל פקוחות ומאירות.
הרגשתי שהחדר זז במעגל עצום, כמו תקליט, ושהזמן עצר את מהלכו. כמו במטריקס המבטים שלי ושלה נפגשו בחלל שמעל למיטה והמצלמה הדמיונית עשתה תנועת 360 מעלות כשאני קפוא במקום ולא נושם.
דווקא החזקתי אז ביד מצלמה אמיתית לגמרי ותיכננתי לצלם את הרגע ההוא אבל כשפגשתי את העיניים הבנתי שאיני יכול לצלם ושאם אביט כעת בחדר דרך העדשה אאבד את תחושת המציאות שאחזה בי והקסם של הרגע יעלם.
לא רציתי שהוא יגמר לעולם.

...
בהודעת הווטסאפ הבוקר היתה תמונה, ובתמונה שוב מביטות בי אותן העיניים, ולתמונה גם כותרת: "אדון לעצמי".
ושם את יושבת בשמלה ירוקה ועם כתר פרחים לבנים על הראש. בדיוק כמו ביומולדת שנתיים. כמו בגן חובה. כמו בכיתה א'. כמו אתמול. רק הכותרת השתנתה. הכותרת ואת וכנראה שגם אני השתננו מאז.
כי אתמול עברו שמונה עשרה שנה מאז הרגע ההוא, בו ראיתי אותך בפעם הראשונה ועד ששלחת לי את הווטסאפ הזה, וכולך חיוכים.

...
השבוע גם עזבת את הבית.
וכבר עלית על האוטובוס שלקח אותך אל המדבר בו תבלי את השנה הראשונה לעצמאותך, לחירותך, לבגרותך. נסעת ללמוד. שנה מכינה לפני צבא שלאחריה הצבא כבר יקרא לך. ואחר כך בטח טיול איפשהו ואז לימודים ועבודה וחיים שלמים ונפלאים שמחכים לך לפנים. ואת כל זה אמנם ידעתי כבר מזמן אבל רק הכותרת שכתבת:"אדון לעצמי" חיברה אותי למציאות וטילטלה אותי טלטלה הגונה.
וכעת, משהתבגרתי, אני יכול לנסות לכתוב לך כמה מילות-צידה שלא יכלתי לומר אתמול, כשהיית עוד קטנה.

...

אדון לעצמי

כמו כל הורה, אני רוצה לחשוב שעד היום עטפנו אותך היטב היטב וסביב סביב בצמר גפן מתוק ורך, כזה שמשכך את המהלומות המגיעות מן העולם החיצון. וכעת, באור המסנוור והבוהק של המדבר, אין שום ערפל ורוך המפרידים בינך לבין המציאות ואת ההחלטות את צריכה לקבל בעצמך. כמו כולנו, גם את תמצאי את עצמך מהר מאוד עומדת על שפת הבריכה, מתלבטת האם לקפוץ פנימה או להמשיך לעמוד בחוץ. ואת מעולם לא היססת לקפוץ אל המים ומיד לשאוג בשמחה. אז כן, אם זה טוב, אם יש בזה הזדמנות ויכולת להתפתח ולגדול, אז זנקי קדימה בלי חשש, כמו תמיד. יש בך את האומץ והנחישות, היכולת והכלים להחליט נכון, לעשות את הדבר המתאים, להצליח בכל שתבחרי. רק אל תהססי, עשי. 

את עובדת כבר מגיל צעיר. קודם במכולת, אחר כך בחנות השמלות, אחר כך בצילום אירועים. חרוצה ושמחה, מותירה אחריך שובל של חיוכים המרפרפים על לחיי הלקוחות עד שאלה ואלה, החיוכים והאנשים, נמוגים באויר או ממשיכים לדרכם ואינם מבינים מה פשר החיוך שנדבק בהם. והנה את יוצרת קשר, קושרת שיחה, כורתת ברית ומרתכת חברים זה לזה. בעולם האמיתי, זה של המבוגרים, זה שהוא גם שלך מעכשיו, אלו תכונות נדירות מאוד. מעטים הם האנשים המרהיבים לעשות, המרחיקים לראות, המעזים לנסות והנחושים להתמיד. היי חלקך עם האנשים המנסים וההולכים קדימה. אמנם לא תמיד אפשר, ולא תמיד זה נכון, ולעתים רק רוצים להתכרבל בשמיכה ולכסות את הראש, אבל גם מבעד לשמיכה תוכלי לשמוע את רובין ווילאמס לוחש תלמידיו "קארפה דיאם!". קומו. נצלו את היום, חיו את החיים במלוא עוצמתם, שתו את לשד הנעורים, שאפו את ניחוח הרגע, נשמו את החירות. ואת זה אפשר להשיג רק בעשייה, רק בהליכה קדימה.

את ממריאה עכשיו אל המרחב, יוצאת אל האור, דוהרת אל האופק, ותגלי שם המוני אנשים חדשים, אחרים, שונים. אנשים שיאתגרו את הנחות המוצא שלך, שיציגו מודל אחר למה נכון ומה ראוי, שיעשו בחירות שירתקו אותך ואולי בחירות אחרות, שיזעזעו אותך. תכירי אנשים עם חזה נפוח המקרקרים ואינם עושים, ואחרים שתקנים, הנחבאים אל הכלים אך שידיהם מלאות עשייה וברכה. תמצאי גם אנשים שסולם הערכים והדעות והפעולות שלהם נבנה בקנה-מידה אחר לגמרי מזה שלך, ועדיין, אולי תחלקו חדר, או אוהל, או חיים שלמים. ומעתה איננו נמצאים שם כדי להרחיק או לקרב את העולם ממך ואלייך, ואת היא זו שצריכה לבור את המוץ מהתבן ולראות אל נפשו של האדם שמולך - הטובה היא אם רעה, היש בה רוך, אם אין. ואת לבדך תגלי זאת, בדיאלוג מתמשך עם הסביבה ועם הדמויות החדשות שיופיעו על הבמה של חייך, כי אין עוד במאי חוץ ממך, ואין עוד שופטת. אז תעשי מה שנראה לך צודק וחכם ונכון, לא מה שנראה לאחרים ככזה. כן, גם אם לאחרים האלה קוראים אבא ואמא.  

את יוצאת לעולם עמוסה בכל טוב, משאירה ברציף חברים ואחים והורים ומשפחה. ודעי שאלו יעמדו וישמשו לך לעולם לעוגנים בחייך. יבשת איתנה אליה תוכלי תמיד לחזור. מקום בו תוכלי לעגון בכל עת שתשובי מהפלגות חייך, מנדודי נעורייך, מהרפתקאות עצמאותך. כי התבגרות היא היכולת להרים עוגן ולהתרחק, אך גם לאחוז בגלגל ההגה ולדעת תמיד מאין באת, גם כשאינך יודעת לאן את הולכת. אם תקחי איתך בתרמילך את שורשיך ומורשתך תוכלי לנטוע אותם בכל מקום.

את עומדת מול המבחן הגדול הראשון של חייך: מבחן אי הודאות. הילדים פטורים מהדאגה שבאי הידיעה. אולם לעומתם אנו, הבוגרים, יכולים לדמיין את ההזדמנות המחכה מעבר לפסגה אך גם את הערפל והחושך שמעבר לה. ומעתה ואילך את זו שצריכה להחליט מה מסתתר מאחורי ההר: ההזדמנות או הסכנה. וזוהי תחושה מפחידה אך גם מסקרנת ומרתקת ומעצימה ורק הבוגרים באמת זוכים לטעום אותה. התחושה של להקים עסק חדש, של לצאת ביוזמה חדשה, של לרקום קשרים חדשים, של לקחת אחריות. והנה עוד מעט והכלים שצברת איתך בנעורייך יעמדו למבחן ואלו שיהיו חסרים תשיגי בעצמך, כי אין מנוס מההתנסות, ואין קיצורי דרך מהעשייה. אך יצאת לדרכך עמוסה כל טוב, וסולם ערכים חזק מונח על כתפיך, ולב טהור פועם בליבך ורציף מלא המון אוהבים מחכה לך מאחור. ויש לך כל מה שנדרש: בליבך, בראשך ובביתך.

היי ברוכה ואמיצה ילדה שלי.
אוהב,
אבא

By מר קדמוני with 4 comments

שש דרכים לצאת לחירות (מספר חמש חשוב!) - וגם סיפור חזק עם אהוד ברק

היה זה ליל סדר לפני 24 שנים.
באוויר עדיין קור כלבים של לילות רמת הגולן ואני עומד על מדי א' בש.ג. של בסיס גדוד 71.
אני אז הקצין הכי צעיר בגדוד, יותר נכון - הכי צעיר בחטיבה. בדיוק סיימתי קורס קצינים וכמובן שנשארתי חג.
בלי היסוס ובלי להתבלבל שולח אותי המג"ד לעמוד כמו אידיוט בשער ולחכות לרמטכ"ל רק כדי להצדיע כשזה שיגיע. הרמטכ"ל היה אז אהוד ברק שכנראה בפרץ נדיר של סולידריות הוא החליט לעשות את ליל הסדר עם כמה שריונרים שבוזים.
עמדתי בחושך ולא קרה כלום.
פתאום מהחושך הופיעה דמות עטורת דרגות, אבל לא הרמטכ"ל.
הצדעתי, ליתר ביטחון.
שאל אותי ההלך המעוטר: תגיד, הרמטכ"ל כבר הגיע?
לא, אמרתי. אז מי עוד צריך להגיע? התעניין ההוא.
גם האוגדונר צריך לבוא, אמרתי.
דווקא האוגדונר כבר הגיע, השיב לי. זה אני.

והילד הזה הוא אני

בסוף הרמטכ"ל הגיע באיחור, נו מה. באיזה לנד-קרוזר שחור שאפילו לא האט טיפה בכניסה לש.ג. ושהשאיר עלי רק קצת אבק. ככה יצא שעמדתי סתם שעתיים בשער אבל היי, את ליל הסדר עשיתי בחברותה עם אהוד ברק. היה גם רב חטיבה שמרוב לחץ התבלבל כל הזמן  בפסוקים אבל את "שפוך חמתך על הגויים" נתנו לרמטכ"ל לקרוא. שיהיה סדר. היה גם אפיקומן אחד, שגנב חייל מהפלוגה שלי, ושביקש תמורתו מהרמטכ"ל רגילה לכל הפלוגה (המג"ד התפתל ואמר "הרגילה עלי" והמיר זאת בבקשה לחדר הנצחה. ומה בסוף? חדר הנצחה קיבלנו, ולרגילה אנחנו עדיין מחכים). שאר הסדר היה בעיקר הזוי במיוחד כי הרס"פ שלנו השתכר לגמרי מיין פטישים וכל דקה נעמד והצדיע אבל לאף אחד לא היה נעים לזרוק אותו החוצה באמצע.
סופו של דבר היה זה ליל סדר הכי רחוק מתחושת חירות שאפשר.
אבל עשרים שנה, לך תזכור.

בהנחה שאתם לא עושים את הסדר השנה עם אהוד ברק, ושאתם לא תקועים באיזה בסיס או עמדת שמירה, אז הנה כמה רעיונות קטנים שישאירו אתכם שפויים ובני חורין כמה שאפשר.

1.  אם אתם יכולים, אז אל תעבדו בימי חול המועד בשבוע הבא. לרוב האנשים, כך מסתבר, ישנם ימי חופשה שאינם מנוצלים. זהו פלא בעיני. הכיצד זה אפשרי? אז אם אתם לא ממש חייבים, צאו מיד לחופשה. תתחברו לטבע, למשפחה, לאי העשייה. זהו מעין גן עדן קטן שאפשר ומגיע לכם.
2. צאו לטייל. הרבה יותר. אם כבר חופש, אז בטבע. שם אפשר להרגיש לרגע חופשיים, אמיתיים. 
3. לכו יותר יחפים. כי כבר לא קר ויש אחלה עשביה נהדרת בכל מקום. לא יודע מתי הלכתם יחפים ממש פעם אחרונה (במקלחת לא נחשב) אבל יש בזה משהו פשוט וטבעי כל כך שהמוח שלנו מיד מגיב לזה טוב. 
4. השנה אל תתנו לעצמכם להיות מכורים. לכלום. לא ללחם ולא לקינוח. לא לקפה ולא לריצות. לא לעבודה ולא לפייסבוק. השנה אתם יכולים לצאת לחירות מההתמכרויות הקטנות הללו. כי כל אחת מהן מחזיקה אתכם קצת יותר נמוך, ואם רק תחליטו שלא, אז תוכלו לנסוק למעלה. אם אתם עדיין מכורים לדגנים, פסח הוא תרגול טוב בהתנתקות מלחם (וממצות). 
5. תכננו את עתידכם הפיננסי. העבדות הגדולה ביותר בעולם המערבי היא עריצות העבודה. ולצערי, רבים רבים פשוט מוטלים למירוץ החיים ללא בחירה או חופש (גן, בית ספר, צבא, טיול, אוניברסיטה, עבודה 8 עד 5, בית אבות). אז קחו את עתידכם בידכם. לימדו מהו נכס ומהי התחייבות. מהו חסכון ומהי הוצאה. מהי הוצאה חשובה ומהי הוצאה מיותרת (הרוב). באופן מוזר, ככל שתהיו יותר מודעים להתנהלות הפיננסית שלכם, תוכלו להיות חופשיים מהר יותר. 
6. תפתחו תחביבים. אין לך מקום בו אדם מרגיש חופשי יותר מאשר בד' האמות של תחביבו. שם הוא המומחה, הוא השולט, הוא בונה העולמות. תחביבים יצירתיים הם מדרגות אל החופש הנפשי שלכם (נגינה, יצירה, עשייה, או כל דבר אקטיבי. רוצה לומר: צפייה בטלוויזיה אינה תחביב). 

אז שיהיה לכם חג חירות שמח.

ואם מישהו פוגש את אהוד ברק, שימסור לו ד"ש והצדעה. את הקודמת פיספסתי. 

By מר קדמוני with 1 comment

שעור במנהל עסקים שלמדתי אמש משלמה ארצי

שיעור במנהל עסקים, אמש

עברו בדיוק עשרים וחמש שנים מאז ראיתי בפעם האחרונה הופעה של שלמה ארצי, ועד השבוע.
אז זה היה בפסטיבל ערד, בימים הנאיבים ההם - אחרי ההופעה נשארנו לישון על הדשא, בשקי שינה. צעירים, אוהבים וטפשים. חום יולי אוגוסט. תמימות נעורים.
והנה זוגתי הפתיעה אותי ורכשה כרטיסים להופעה השבוע של ארצי ב"זאפה". היינו אמש. אשתי זמזמה ושרה את המילים, ואני חשבתי ששלמה ארצי השמין. כששיתפתי אותה היא אמרה לי : "לא יעזור לך, מותק, הוא עדיין חתיך הורס". אז עברתי למחשבה יותר פרודוקטיבית: לטעמי, כל יזם וכל מוביל שינוי יכול ללמוד הרבה מאוד משלמה ארצי. הנה ששת השיעורים שלמדתי אמש מארצי.
1. אם אתה עושה משהו, תעשה אותו הכי טוב ותהיה מקצוען כל הזמן. שלמה ארצי מלווה את הפסקול של כולנו, נרצה או לא נרצה, כבר כ 45 שנים. מאז שירד לחוף בצעד לא בטוח, חייל יפה עיניים ולבן מדים בלהקת חיל הים. 45 שנים של הופעות על כל במה ותחת כל עץ רענן, או איצטדיון או אמפי. וכשמדובר בשירה והופעות, שלמה ארצי הוא מקצוען ברמה עולמית. זה מתחיל בעובדה כי יש שמונה נגנים מעולים, ולאורך כל ההופעה ארצי שולט בהם במהודק. הוא מנצח עליהם ומסמן ועובד. הוא יודע בדיוק איך הוא רוצה שההופעה תרגיש ותראה והכל עובד היטב בדיוק כדי לייצר את החוויה הזו.  הוא מסמן לקהל מה לעשות וכמה למחוא כפיים ומתי ואומר בפירוש "ככה תהנו יותר". הייתי בהרבה מאוד הופעות רוק בחיי, אבל שלמה ארצי מייצר איכות מקצוענית של הפקה. הוא לא בא לעבודה אלא מביא את העבודה איתו. הוא קשוב לנגנים, מגיב, מעיר, שר ונותן 100% מעצמו כל רגע ורגע.

2. אם אתה רוצה שהאנשים ילכו איתך, תתחבר אליהם ישירות. "ערב טוב. אתם לא מכירים אותי מקרוב אבל תוך שעתיים, אני מבטיח, אני אכיר כל אחד ואחת מכם מצוין" אומר ארצי מיד בפתיחת ההופעה. ונדמה שהוא מתכוון לזה. הוא מייצר ציפיות של קשר, והוא באמת יוצר קשר. 75% מזמן ההופעה הוא לא על הבמה אלא בין השולחנות והקהל, עם המניירות הישנות והחיבוק עם איזה דודה והנשיקה החטופה שהוא מקבל ממעריצה צעירה ונבוכה. שלמה ארצי לא בא לשיר שירים אלא הוא בא כדי ליצור קשר עם הלקוחות שלו וכדי להעניק להם חוויה אישית. הוא בא כדי להסתכל להם בגובה העיניים ולדבר איתם וליצור אצלם תחושה של "ביחד איתו" ולא שיש אמן מורם מעם. שלמה ארצי רוצה לשדר שהוא "עמך" במובן הטוב של המילה, והוא מצליח לעשות זאת נפלא. והאנשים כולם אכן איתו כל רגע.

3. אם אתה רוצה להעביר מסר, תספר סיפור. עכשיו אני יודע שאמא של שלמה ארצי היא בת 93 ושהיא היתה בהופעה שלו בשבוע שעבר וסיכמה אותה ב "המון רעש". אני יודע איך הוא נפגש עם מאיר ישראל המתופף ומה העבר האישי של הבסיסט שלו, ואיפה הוא עושה שופינג במדריד, מה כינוי החיבה של הבן שלו, ועוד מאה סיפורים קטנים, אישיים, אמיתיים. סיפורים הם דרך ליצור חיבור והם הבטחה לכך שהמספר אינו מנותק. אנו כאנשים "מחווטים" מלידה לשמוע, לזכור ולאהוב סיפורים, כי כך עברה אלינו ההיסטוריה והמידע מדור לדור. עד היום כל אחד מאיתנו רוצה לשמוע סיפור לפני השינה. במקרה היה זה ארצי שסיפר לי אותו אתמול. והמסר של ארצי: אני איתכם. אני אדם. אני יוצר.

4. אם אתה רוצה לקוח מרוצה, תעניק לו מעבר לציפיות. ההופעה היתה משהו כמו שעתיים וחצי. בהיכל התרבות בשבוע שעבר הוא הופיע כשלוש שעות. כמה אמנים אתם מכירים שנותנים את זה בכל הופעה? הוא מעיד על עצמו: "אמא שלי אמרה לי, אבל גידי גוב מופיע רק שעה ורבע, גם אתה יכול, מה אתה משוגע לעבוד ככה קשה?". אבל זה לא רק משך ההופעה, הוא גם חיבק יותר אנשים בקהל שנותרו מופתעים מאשר כאלו שציפו לחיבוק והוא שר יותר שירים וכשמישהו צעק "שניים" אז הוא חייך וסימן ללהקה ושר את שניים (יש שיר כזה). שלמה ארצי אינו הופעה זולה או ממוצעת, אבל הוא מקפיד לייצר ערך גבוה, ברור ומובהק עבור המוצר שלו, ושהערך הזה יהיה תמיד גבוה יותר מציפיות הלקוח. הוא מצליח.

5. מה שלא תעשה, תקפיד להשאר אותנטי. כמה בוץ ספג ארצי לאורך השנים אפשר רק לשער או להזכר. מי לא ירד על מילות שירים תמוהות כמו "חתולים מחשבים את קיצם לאחור", ובכל זאת, ארצי חייך והמשיך וכבש עוד ועוד שיאים. הוא כותב וכתב את כל המילים שלו, את כל הלחנים, את כל השטיקים בהופעות - כי הוא לא באמת עושה הצגה. אף אחד לא עושה הצגה חיים שלמים: הוא פשוט כזה. הוא אמיתי, וזה לא אומר שחייבים לאהוב את המוסיקה שלו, או את הסגנון האישי, אבל אי אפשר לזלזל בו או ביצירה שלו. הוא אמיתי ואותנטי וזה מרכיב מהותי מההצלחה המסחרית שלו. אמנים וזמרים שניסו תמיד "לקלוע לדעת הקהל" או לשנות את עצמם, אבל ההצלחה נדבקת דווקא לאותנטיים. זה נכון בזמרה וזה נכון כמדומני, בעסקים בכלל.

6. תעשה זאת שוב ושוב. ההופעה של ארצי אמש היתה, לדבריו, מספר 162 שלו ב"זאפה". מספר מטורף. אין לי מושג אבל אני מנחש שיש לו ברקורד אלפי הופעות. 45 שנים של הופעות ומשהו כמו 40 תקליטים (או שמא יש לומר: אלבומים) לא הולכות ברגל. הוא כתב אינספור שירים ולחנים והוא נותן את כל האנרגיה שיש לו בהופעה האלף חמש מאות תשעים ושבע כמו בהופעה ארבע מאות ושלוש, שאולי אותה ראיתי אז, בערד, על הדשא. עקביות, נחישות, אמונה עצמית, המשכיות, הם כולם מילים נרדפות לשכנוע העצמי שרק מנוע בעירה פנימי אמיתי יכול לייצר לאורך זמן, וכמו שאמרו חכמינו "ניכרים דברי אמת". כשמישהו אמיתי, ועקבי, ורוצה, ועושה, הוא יצליח.

אז אין לראות בדברים משום ביקורת או המלצה על ההופעה עצמה - קטונתי מתפקיד מבקר המוסיקה, מה גם ששלמה ארצי מצליח יפה מאוד גם בלי המילים שלי. אבל בהחלט אפשר לקחת משהו מארצי ולשאול כל אחד את עצמו, מול המראה: האם אני אותנטי? האם אני מייצר ערך? האם אני עקבי? האם אני מקצוען? האם אני בגובה העיניים? האם אני יודע לתקשר נכון את המסר שלי?
כמה שיותר "כן" - כך הסיכוי שלכם להצליח באמת ולאורך זמן, גדול יותר.

ומה אתם חושבים? שתפו והגיבו!

By מר קדמוני with 7 comments

מתי אנו חופשיים וכיצד - קריאה מומלצת לחג החירות

מאז שעמדתי על דעתי, קראתי.
ומאז שהחלתי לקרוא, הבנתי שמילים ודפים ממלאים אותי ואת נפשי שמחה ועונג.
כילד, ומאוחר יותר כנער, קראתי כל דבר שהיה מגיע לטווח ידי, ובדרך כלל שלושה או ארבעה ספרים היו מונחים בחיקי, שלא אפסיד אף אחד מהם ולו לרגע קט. מכיוון שהיו לנו בבית הרבה מאוד ספרים, קראתי את כולם, ללא אבחנה או העדפה מובהקת. כנער בשנות השמונים של המאה שעברה היו לי גם ספרי-ילדים כמו "101 קסמים ותעלולים שכל אחד יכול לבצע" או "נסה ודע שעשועי מדע" האלמותי, ומאידך קראתי גם ביוגרפיות כמו "חיי" של גולדה מאיר, או "המרד" של בגין.
הוא שאמרתי, קראתי פשוט כל מה שהיה על המדף. אבל לאו דווקא לפי הסדר.
מכלל מאות הספרים בבית היו שניים שמשכו אותי אליהם שוב ושוב, כמו פרפר לאש, משך כל שנות התבגרותי: "רגל של בובה", שכתב יעקב העליון ו"פרפר" שכתב הנרי שרייר. את שניהם קראתי עשרות פעמים ממש. שוב ושוב. קורא שורה ולא מאמין. קורא עמוד ונדהם שוב. לא חשבתי על זה עד היום אבל הספרים הללו דומים מאוד ולא במקרה הם חיברו אותי אליהם.  הראשון הוא סיפור לחימתו ושיקומו של פצוע מלחמת ששת הימים שאיבד בסיני את רגלו ותומתו, והשני הוא סיפורו של פושע-הגון צרפתי שנלחם כל חייו להמלט מבית האסורים ולנקום באלו שהפלילו אותו. שניהם יומנים אישיים של גברים שהוטלו למלכודת הנסיבות בעל כורחם ויצאו ממנה רק לאחר שנים ארוכות, חבולים בגוף, אך לא בנפש (לרוע המזל הסתבר לימים שגם יעקב העליון הוא פושע).
"פרפר" יצא לאור בעברית ב 1972 ו"רגל של בובה" ב 1973, ואת שניהם, אני מניח, לא שיערו הורי שאקרא כבר בגיל 12.
מאז פרפר הפך אצלי רק לזכרון עמום. ובכל זאת, מכל הרפתקאותיו ומאות הדמויות המאכלסות את נדודיו, סיפור אחד קטן נחרט בראשי יותר מכל האחרים: סיפור פרק חייו בקרב האינדיאנים. שתי נשים היו לו שם - לאלי וזוראימה. אחיות. נערות. וסיפור אהבתם הסוערת, הבתולית והחפה מכל נורמות מערביות או רכוש - הילך עלי קסם. ואולי היתה זו העובדה כי היו אלה נערות ערומות ואני עוד נער מתבגר.

עברו לפחות 25 שנים.

עד השבוע.
בחג הייתי אצל אחותי והנה הציצה אלי ממדף הספרים אותה עטיפה מוכרת. שוב פרפר. אותה הדפסה בדיוק מ 1972. אותו טקסט. לא תרגום חדש ולא עיצוב חדש, רק הדפסה חוזרת אחרי שלושה עשורים מאז נעלם מהמדפים. מאומה לא השתנה.
(עטיפה נהדרת ופשוטה ואיקונית - פרפר מול מנעול כבד ישן בחזית, ופרפר מצידו השני של המנעול על הגב. זהו. בלי תיאור ובלי מילים ובלי כלום. פשוט עיצוב עטיפה נפלא).

אז הרמתי מיד את פרפר והריחות והמראות והסיפורים והקולות שקראתי ושדמיינתי חזרו אלי בבום אחד גדול.
פרפר. האיש שברח שוב ושוב. האיש שראש נמר ענק מקועקע על חזהו, שגר עם האינדיאנים, שסיפר סיפורי זוועות על אכילת אדם ועל חתול שהוגש לבעליו כארוחה, ועל נמלים טורפות ועל ג'ונגלים טרופיים ועל אכזריות נוראה של סוהרים ואסירים. פרפר.
בקריאה החוזרת הזו, השבוע, ממרחק השנים, הדברים נקראו לי פתאום אחרת.
ושוב חזרו אלי בעיקר לאלי וזוראימה, ושוב החזקתי את הראש ולא הבנתי, מה לעזאזל הוא עושה כשהוא עוזב את גן העדן הקסום ההוא. הוא הרי אסיר שברח והנה דרך נס מצא מקלט מבטחים של ממש, נשים אוהבות, מעמד ורוגע בקהילת ציידים-לקטים שבשפת החוף הוונצואלי. והנה הוא בוחר לוותר ולהמשיך לברוח, ואז להתפס ולברוח שוב ולהתפס שוב ולהענש ושוב ולהענש ועוד ועוד עלילות מסמרות שיער, וכל הזמן הזה רוחו חופשיה, אבל גופו, גופו אסור. ודווקא בעת שגופו היה חופשי, והוא היה מוקף אהבה ורוגע, גילה שליבו, זה החופשי כביכול, אינו חופשי באמת, אלא כי הוא שבוי וכבול לארץ מוצאו. הוא בוחר לחזור לאנשים ששלחו אותו להנמק באי השדים, ובכך הוא מותר על אהבת האינדיאנים וחברתם המצוירת כה אידילית. לאורך כל הספר דמותם של האינדיאנים מוצגת כניגוד הגמור לחברה ממנה ברח ושאותה תיעב, אך ברגע האמת, הוא ברח מהחברה המופלאה וחזר, כמו בעל כורחו, לחברה שהקיאה אותו מתוכה.
לקורא נדמה שגם בעת שכתב את זכרונותיו לא החליט שרייר אם עשה טעות או לא בעת שעזב את האידיאנים, אך ברור  כי החברה הילידית, היא המודל לחברה האידיאלית בעיניו. ללא מעמדות, ללא רכוש כמעט, ללא חוקים למעט כבוד, הם מנהלים חברה מצליחה ומגובשת. הם אוכלים טוב, הם נראים (ונראות) נפלא, הם מכבדים את הזולת והם מעניקים חופש מוחלט. ההיפך המוחלט מהחברה המערבית.
ממרחק הזמן אני רואה את הפער שבין האידיאל, שאולי מצוי רק בין דפי הספרות, לבין המציאות. בין המודל הרומנטי, של הצייד-לקט-מאושר-יפה-ובריא, זה של חברת השפע הקמאית, הקדומה, לבין המודל המציאותי, העלוב למדי, של חברת המערב החולה, הממהרת, המוגבלת.
כמו פרפר, איננו חיים את חיי האינדיאנים היום, ואיננו יכולים לאמץ לעצמנו אורח חיים של שליית פנינים, שינה על ערסלים, וסחר חליפין בשריון צבים. אבל גם אם נותר לנו רק את הדימוי-ציור המתוק ההוא, זה שפרפר השאיר לנו, שגרעינו אמת, הרי שזה מזכיר לנו שאפשר גם אחרת. שזה תלוי רק בנו. ושאם נחליט שלא לברוח, אולי נמצא את החופש ממש כאן.
אחרי הכל, תנאי הפתיחה שלנו טובים בהרבה: אותנו לא שלחו לעבודת פרך באי השדים.

קראתי את פרפר וחשבתי - האם אנו באמת חופשים לבחור?
אז חפשו את פרפר בחנות הספרים וקנו אותו. הוא בטח ב 1+1. ואם אתם צריכים המלצה גם לספר השני, יש לי כמה רעיונות...
:-)

חג חירות שמח יקירי.

By מר קדמוני with 4 comments

אז למה לי עצמאות עכשיו?

אני עצמאי? אני?

(קצת ארוך, אבל חשוב)
בתודעה הציבורית יש דבר כזה שנקרא "יום העצמאות" ונוהגים לעשות בו על האש, אבל חגיגת העצמאות שבו אינה פרטית או אישית אלא משוייכת למדינה ולתקומתה. לעומת העצמאות המדינית, הרי שאין לנו חג או אירוע של עצמאות אישית. יש רק נקודות קטנות  של עצמאות-בנדמה-לי. למשל היום הראשון בכיתה א', אולי היום הראשון בתיכון, אולי בגרות, אולי יום הולדת 18, אולי הגיוס לבקו"ם, אולי סיום תואר ראשון, אולי המשכורת הראשונה - כל אלה נחשבות בעולם שלנו ל"תחנות" בדרך לעצמאות.
אבל אם מתבוננים היטב, נגלה שרוב האנשים, רוב החיים, לא מגיעים מעולם לעצמאות של ממש. כן, הם גרים בבית משלהם וכן, הם מתפרנסים בכבוד, אבל היי, האם הם עצמאיים? ואם לא, אז מה?

נתחיל במהי עצמאות:
עצמאות, במובנה האישי (לא המדיני) היא "אי תלות". ברמה האישית אפשר לפרש או לתאר את העצמאות על פני מישורים רבים: החל מעצמאות תפקודית (אני יודע כבר להתלבש לבד בבוקר), דרך עצמאות רעיונית (אני אדון לעצמי ומחשבותי), וכלה בעצמאות כלכלית (אני מפרנס את עצמי היא הגדרה אחת לעניין, אך אני חושש שהיא שגויה. מילא. נתחיל עם זה).
אנו מבינים אינטואיטיבית מהי עצמאות תפקודית שכן היא למעשה נגזרת של מיומנות, וזו כמובן תלוית תפקוד ומטרה. יש תפקוד שקל לנו להיות עצמאיים בו (למשל לצחצח שיניים), יש שלוקח זמן למידה (לכתוב ולקרוא), יש מיומנויות שלוקח שנים לרכוש כהלכה (להיות מנתח מוח). ברור שכדי לעשות ניתוח מח בהצלחה צריך הרבה מיומנות והרבה ניתוחים תחת השגחה של מומחה בכיר עד שהמנתח המתלמד יגבש לעצמו תחושת מסוגלות ועצמאות אמיתית לנתח בהצלחה בעצמו ולבדו.
אבל, באופן מעניין ומפתיע לעתים אין קשר בין מורכבות המיומנות לבין תחושת העצמאות.
מצד אחד, יש מיומנויות מאוד מאוד מורכבות הדורשות הרבה הבנה ולימוד, ולמרות זאת אנשים נוטים לחוש לגביהן עצמאות מוחלטת ולעשות אותם ללא כל הדרכה או פיקוח או סיוע מהר מאוד. למשל, לסחור במט"ח או לקחת משכנתא ל 30 שנה. ברור שאם אתה לא מבין מה מחיר הכסף, מהם תנאי ההלוואה, מה האפיקים השונים בהם הכסף פועל ועוד, ההחלטה שלך תהיה בינונית במקרה הטוב, והרסנית כלכלית במקרה הרע, ובכל זאת אנשים מחליטים החלטות דרמטיות המשפיעות על כל חייהם תחת אשליה של תחושת עצמאות שאינה מגובה במיומנות בסיסית אפילו.
ומן הצד האחר, לעומת זאת, יש גם מיומנויות מאוד מאוד פשוטות, שלמרות פשטותן אנשים מסוימים לעולם לא מגיעים בהן לתחושת עצמאות ותמיד נדרשים להשגחה או מבקשים סיוע. למשל מה לאכול או ביצוע קניות בסופר. לא מסובך להגיע לעצמאות תפקודית, אבל למרות שהמיומנות היא פשוטה, רבים משלמים כל חייהם לדיאטנית או יועצת רק כדי שתגיד להם מה מותר ומה אסור לקנות ולהמשיך לבוא ולהשקל אצלה מדי שבוע.
יש עוד המון דוגמאות כאלה: למשל, יש גבר שאני מכיר אישית שנוטה להיות חסר עצמאות כשהוא נדרש להפעיל  את מכונת הכביסה  ("מותק, תזכירי לי מה באיזה צד שמים את הנוזל של המרכך ובאיזה את הנוזל ניקוי"). אני בטוח שתחשבו על עוד כמה דוגמאות בעצמכם...

כלומר, על מנת להיות עצמאי באמת נדרשת הן רמה גבוהה של מיומנות והן רמה גבוהה של תחושת מסוגלות ובטחון. האחד ללא האחר אינו מועיל לנו.

אוקיי. נניח. אז מה אכפת לנו מהיכולת לעצמאות בכלל?

מחשבה: אם יש משהו בסיסי, ראשוני, חזק, קדמוני שהיווה לטעמי את חוט השדרה או תכונת היסוד של אבותינו הציידים הלקטים, הרי הוא יכולת העצמאות. האדם נולד ונועד להיות עצמאי, שכן עצמאי אין פירושו בודד או מתבודד אלא מסוגל, יכול, משיג, מצליח. האדם העצמאי הוא האדם המסוגל. הוא האדם בעל מיקוד שליטה פנימי, כלומר היודע ומכיר בכך שהוא עצמאי לנווט את נתיב חייו וגורלו ואינו נע ונד כקליפת אגוז בסערת המציאות.
הוא לא רק חושב ככה, הוא גם באמת כזה.
הוא עצמאי.
העצמאות הזו צריכה להשען על מיומנות גבוהה ועל ערך עצמי ויכולת נפשית. שניהם יחד מובילים לאי-תלות. ככל שיש יותר מיומנויות ויותר יכולת נפשית ואמונה ביכולת היישום של המיומנויות, האדם יוכל להתפתח ולהיות עצמאי יותר במגוון רחב יותר של תחומים. היכולת הנפשית הזו אינה רק "נחמדה" אלא היא ההבדל בין חיים ומוות ממש, גם בימינו אנו. ברור שיש הרבה מיומנויות קדמוניות שאיבדנו בדרך. העולם המודרני הוא עולם של התמחויות ומוצרים מורכבים יותר ולכן כמעט בהגדרה לא יכול אדם לדאוג לכל צרכי עצמו. אבל כאילו כדי להעצים את הבעיה, המציאות המודרנית, עאפס, משתדלת בכל מאוד לבלבל אותנו בעניין הזה ועושה אותנו חסרי המיומנות או חסרי הערך הנפשי הנדרש להצלחה.
למשל, אומרים לנו שלהבין כסף זו מיומנות מיסתורית ומורכבת או לא מוסרית. ולכן לא מלמדים אותנו כסף בבית ספר. לא בתיכון. לא באוניברסיטה (אולי בחוג לכלכלה, וגם לא בטוח ששם). אומרים לנו שכסף זה משהו שיש לאחרים ושאם נרכוש מיומנויות מספקת בתחומים אחרים, אז בעלי הכסף שיעסיקו אותנו כשכירים, יתנו לנו משכורת וכך נוכל לחיות בהצלחה וברווחה. אנשים רבים מאמינים לחוסר יכולתם ללמוד את מדע הכסף ולכן נותרים תלויים לנצח באחרים, כלכלית. כן, גם אם יש להם משכורת יפה מאוד הם אינם יכולים להגיע לעצמאות כלכלית אמיתית.
כלומר ככל שהדברים נוגעים לכסף, אנשים רבים נותרים הן חסרי מיומנות והן חסרי תחושת מסוגלות. קומבינציה מושלמת כדי להבטיח כי לעולם לא נוכל להגיע לעצמאות כלכלית אמיתית. (תזכורת: עצמאות = אי-תלות)

כדי לבחון האם המצב המודרני הוא הטבעי או סטייה מן הטבע הרגיל של בני האדם, בואו נבחן לרגע האם אנו מטבענו הקדמוני, נועדנו להיות תלויים או עצמאיים?
מצד אחד, האדם אינו יצור בודד. ללא הקהילה, השבט, המשפחה, האדם אינו יכול לשרוד לאורך זמן. יש לנו צרכים נפשיים, פיסיים ורגשיים שהקהילה והחברה ממלאים, ובחברות ילידיות יש בעלי תפקידים שונים, למשל גברים צדים ונשים מלקטות, אבל עדיין, כלל הברזל הוא שכולם צריכים להיות מסוגלים להתקיים ולספק את צרכי עצמם. זהו עולם קשה ואכזרי. בני ההאצ'ה ממרכז אמריקה הורגים את הזקנים שאינם יכולים לצעוד עם השבט. כך גם ילדים בעלי מוגבלות אינם נותרים בחיים - אם בהמתה מכוונת או על ידי הזנחה. כך גם בתרבויות ילידיות רבות, ומפורסמים הם זקני האינואיטים ההולכים למצוא את מותם בשדות הקרח כדי שלא יפלו לנטל.
מצטער, אבל הרומנטיקה של החיים היפים בטבע לא באמת קיימת שם בחוץ.
כי האדם הקדמון הוא אדם המקדש את עצמאותו כי בלעדיה לא ישרוד ולא ישגשג.
רק בעולם המודרני, העוטף, המפנק, נוח לנו להשאב לתוך ענן צמר הגפן של התלות.
בגלל זה צעירים מוכשרים רבים (אני הייתי ביניהם) לא מעלים על דעתם בכלל להיות עצמאיים ("זה לא בשבילי", "זה מסוכן", "אני לא יודע איך", "טוב לי עם המשכורת" ועוד), אבל דווקא היוזמה היא זו שמסוגלת לקדם את הכלכלה של החברה ואת הפרט באופן אישי (הערה: אין בדברים שום כלום של עמדה פוליטית, במקרה אומר את זה פוליטיקאי שמעולם לא הצבתי עבורו, ועדיין הוא מדבר כאן לעניין לגמרי).
אני עצמי עברתי את המסע הזה משכיר לעצמאי ואני לא מביט לאחור לרגע אחד.
זה לא שהכל תמיד יכול להיות דבש וסטייקים, אבל תחושת העצמאות היא כל כך חזקה וכל כך בסיסית, שהיא כמו סם משכר. כמו לאכול אוכל אמיתי: פעם אחת אכלת אותו, אתה יודע שזה הדבר הנכון בשבילך. כך גם להיות עצמאי, יזם (הבהרה: לאו דווקא עצמאי מבחינת רשויות המס, אלא מבחינת התפיסה העצמית): תעשו פעם אחת ותראו שזה הדבר הטבעי לנו.

אז מה כל זה אומר לנו?האם שאלתם את עצמכם איפה אתם מול סל המיומנויות שהייתם רוצים לרכוש?
האם בחנתם את עצמכם מול התחושות והאמונות שיאפשרו לכם הצלחה, בכל תחום?

אני מרגיש שאין כאן תשובות אלא שאלות.
אין כאן יעד אלא מסע.
אין השגת עצמאות בין לילה (אוקיי, כאן זה קרה ב 48, אבל זה לא קורה בחיים הפרטיים כל כך בקלות), אלא תהליך.

עוד על עצמאות כלכלית ומהותה, בפרק הבא.
אבל רק אם יהיה עניין מצידכם, הקוראים.
אז לצורך זה, ספרו לנו בתגובות מה אתם חושבים!
או שתפו.
או גם וגם.

By מר קדמוני with 9 comments