בסוף השבוע האחרון חזרנו משבועיים של חופשה אקטיבית זוגית בהרי קולורדו. אמל"ק – שווה ביותר.
(המשך אחרי התמונות)
בארצות הברית הייתי בחיי כבר עשרות פעמים, וגם בכמה וכמה פארקים ושמורות שם, אולם רוב ביקורי היו בערים הגדולות, שדבר אין להם עם המרחבים ועם השקט של ההרים, ומאלו יש בשפע בקולורדו, המדינה הגבוהה ביותר בארה"ב, וגן עדן לחובבי טיולים והרים.
- הרוקיז. את הסבב התחלנו בשלושה
ימים בשמורת הטבע הכי מפורסמת של קולרדו: Rockey
Mountain National Park או בקיצור RMNP. תחנת חובה לכל חובב טבע. בעונה צריך
לרכוש פרמיט עם timeslot כדי להיכנס לשמורה עם הרכב, מה שלא היה
לנו, אבל אפשר לרכוש אונליין לכרטיסי הרגע האחרון שפותחים ערב קודם (בול ב
19:00, ואם ממתינים עם הדפדפן פתוח, אין בעיה. מדובר על מאות כרטיסים, אבל הם
אוזלים תוך דקות). השמורה עצומה, כמו כל דבר באמריקה, וחוצה אותה הכביש הגבוה
באמריקה, כביש אלפיני של ממש, ובכל מקום מסלולי הליכה לרוב. להתרחק מהפופולאריים
ולהתרכז בארוכים והקשים. כך גילינו לשמחתנו כי גם בשיא העונה, אם הולכים את
המסלולים המאתגרים יותר, הרי שאין שום צפיפות. הקושי היחיד היה הנשימה, בכל
זאת גבוה (3000-3800) ולא נתנו לעצמנו זמן התאקלמות.
שפע של חיות בר, מים ונופי עד בראשיתיים. ומדי פעם moose
jam יעני, פקק תוצרת מוס. הולך לו מוס ענק בעצלתיים וההמונים נעצרים
על הכביש (אפילו שאסור!) להספיק לגנוב הצצה בחיה הנפלאה הזו. יודעי דבר סיפרו
לי שיש גם Bear Jam אבל זה נדיר הרבה יותר...
- חיות בר. עברנו בין עיירות
ושמורות בהרי קולרדו, ובכל מקום פגשנו שפע מפעים של חיות בר. טיילנו הרבה
בעולם אבל מגוון ועושר כזה לא ראינו עד היום. איילים, Elk,
Moose, במבי מנוקד יונק מאימו, סנאים, ציפורי שיר וציפורי טרף, בונים
ונברנים אחרים. וגם כשהחיה איננה, עקבותיה נותרות. עקבות חתול בר ענק בבוץ.
סכר ענקי של בונה (כולל עצי צפצפה שאך זה מכבר כורסמו ונכרתו על ידו). נזק
שהותיר אחריו דוב. אמריקה מאפשרת חוויה ומפגש עם הטבע, על כל מרכיביו. הרים וגאיות,
נחלי עד, קניונים, אגמים, וכל החי השוקק שביניהם. זה נפלא.
- המרחבים. הלכנו לא מעט. לא היה
זה טיול "עם הכל על הגב"
(סטייל הטרק שלנו בנורבגיה לפני שנתיים)
וגם לא
טיול כוכב של ממש (כי נדדנו מדי כמה ימים בין כפרים ועיירות), אלא טיולי יום,
חלקם ארוכים יותר, חלקם פחות, וזאת בכל מקום בו ראינו שיש מסלול שמצא חן
בעינינו (חובה: אפליקציית AllTrail בה אני משתמש שנים). הטבע אינסופי.
היופי נפלא. המסלולים ריקים מכל אדם, ובכמה מהמקומות הנפלאים ביותר היינו אנו
לבדנו, בלי איש סביב. יש מספיק אמריקה לכולם.
- הכביש. טיול שכזה אינו רק עם
התרמיל על הגב אלא גם פשוט בנסיעה ברכב. מעברי הרים, נופי עד, ועוד ועוד
מרחבים. שמים גדולים, אמרו האינדיאנים, וידעו מה הם אומרים. אולי יותר מכל
מקום אחר בעולם, בערבות הגדולות של אמריקה אפשר לחוש את עוצמת המרחב והשמיים.
הם אמנם תמיד מתנשאים מעלינו, אבל שם, יש להם עוצמה מיוחדת. גם אם רק חוצים
אותם בכביש.
- המכוניות. המכונית הכי נמכרת
באמריקה בשנים האחרונות היא Ford F1. יש כאלו גם בארץ: טנדרים גדולים
וגבוהים בהגזמה. אבל באמריקה הטנדרים הללו הם הרוב המוחץ והמוחלט, ובעיירות
ובדרכים הצדדיות, שם אין שום פרייבט באופק, רק מפלצות בע"מ. האמריקאים
אוהבים פינוק ואוהבים שהכל גדול, אז הטנדר לא רק גדול כשלעצמו: הוא גם סוחב נגרר
לשינה, ומאחור נגרר עוד ג'יפ קטן, לטיולי יומיום. או רייזר על הגג (!), וזה חוץ
מקרון שינה ענקי מאחור. כן, הם יודעים מה זה קמפינג. לא יומיים בסחנה. הם
מביאים את הסחנה איתם לכל מקום.
- שימור. בכל עיר ועיירה באמריקה
יש Main Street. כמו רחוב הרצל אצלנו. ובעיירות קולורדו
הרחוב הראשי הוא גם בדר"כ הרחוב ההיסטורי. יש שלט קטן National Historical District ואתה יודע שהגעת לא לסתם רחוב ישן אלא
לרחוב היסטורי של ממש. ובאמת, הם עושים מאמץ גדול לשמר את הוייב ואת הרוח של
פעם, של המערב הפרוע, של סוף המאה ה19, עם המסבאה והרכבת מהקיטור, עם הכרכרות
והסוסים והגברים (והנשים) המסתובבים עם כובעי הקאובוי ומגפיים
תואמות. איכשהו שם זה נראה מתאים. לא פתטי ולא לגמרי חיקוי. הם משתדלים באמת.
הבניינים ההיסטוריים משופצים היטב, העיירות נעימות ורכות. המלצרית שואלת על
הבר: מה בשבילך, מותק?
- מעיינות חמים. מאלו יש הרבה
מאוד בקולרדו. יש הרבה עיירות ששמם מסתיים ב Springs (למשל קולורדו ספרינגס, ואחרות), והרבה
מקומות בלי springs בשם שבכל זאת יש בהם מעיינות חמים.
כולם מבוססים על אנרגיה תרמו דינמית, והם כיף גדול בערבים הקרירים.
- ישראל. פעמים רבות שאלו אותנו
"מאיפה אתם"? בתחנת הדלק, במסעדה, בשביל, בטיול, בחנות מזכרות, בפאב
השכונתי. בכל מקום בו דיברנו עם מישהו, לעתים קרובות הוא שאל. וכששמע את
התשובה היה רגע של שקט ואז הגיע חיוך גדול. שתדעו, שהלב שלנו איתכם הם אמרו.
ואחרים נתנו חיבוק. ובשוק האיכרים מישהו נתן לנו חבילת קפה שמכר, מתנה. כמה
אמרו שהם מאוד רוצים לבוא, אולי בשנה הבאה, אם יהיה כבר שקט. עשרות מפגשים
קטנים שכאלה, ובכולם קיבלנו פידבק חיובי, אוהד וחם. הדור, לפחות המבוגר, של
מרכז אמריקה, אוהב אותנו בהחלט. זה מחמם את הלב.
- יחסית לאירופה, טיולים רגליים באמריקה
זה סיפור הרבה פחות נגיש, ויותר יקר. זו לא קפיצה של 3-4 שעות במטוס, אלא מסע
עד מרכז (או מערב) ארצות הברית, עם ג'טלג, עם
מחירי כרטיסי טיסה בשמיים, ועם טיפים שמתחילים ב 25% בכל מקום. אז אני מניח
שנמשיך לעשות את רוב הטיולים שלנו בשכונה האירופאית, אבל אמריקה מדגדת לי חזק
מאוד לחזור אל הפארקים והמרחבים. יש שם טבע שקשה לראות במקומות אחרים, והייתי
במקומות בהם הטבע בתולי מאוד (בהודו, בנפא, בסקנדיביה וכלה באלפים ובדולומטים
ובפירינאים). אולי יותר מדויק לומר שיש שם טבע שיותר קשה לחוש במקומות אחרים.
כי הטבע, על כל החי והצומח והזורם שבו, הרגיש לי שם קרוב ובראשיתי יותר. לפחות עבורי.
צאו לטייל, ונתראה בהרים,
דעאל
0 הערות קוראים:
הוסף רשומת תגובה