אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

על קוצר החיים - והאם ניתן לפרוש (לפחות מנטלית) כבר השנה?

שנה יוצאת ושנה באה, דור הולך ודור בא.
אופנה נולדת וטרנד גווע, חדשות מנצנצות ועיתונים עוטפים דגים.
כי כך הם חיינו: הזמן אינו עוצר בהם לרגע.

והנה, בפרוס עלינו שנה אזרחית חדשה, אנו שוב רואים את הזמן חורץ סימני שנים על הציר הגדול של הזמן. אז מה נאחל לעצמנו בערב הזיקוקים, הנשיקות והאלכוהול?
יש המאחלים לעצמם העלאה במשכורת (אני זוכר מימי כשכיר כי "דיוני שכר" הם אופנה מקובלת בחודשי ינואר).
יש המקווים לשדרג השנה את הדירה, את המכונית או את הטלפון. כנראה את שלושתם.
יש המייחלים להקמת משפחה, או להרחבתה או לשינויים אחרים במצבם האישי.
יש הרוצים לרוץ מרתון, לטייל בחו"ל או להשתתף בתכנית ריאליטי.
ויש את החולמים, ויש את האדישים ויש את הטרודים מכדי להתעסק בזה בכלל.

ואתם מה?

והנה, לפני אלפיים שנים בדיוק חי ברומא פילוסוף בשם סנקה שכתב רבות על מצבו של האדם ומה יאחל האדם לעצמו מול מחוגי הזמן. הדברים שכתב סנקה ברורים וטריים ומרגישים כאילו לא יבשה עדיין הדיו בה נכתבו. סנקה, מאבות הפילוסופיה הסטואית, כתב בלשון חדה ותמציתית דברים קשים וחזקים, ואודה כי מחשבתו היא נר לרגלי ולאור כתביו אני משתדל לנהל את ימי ואת זמני. לא תמיד מצליח, אבל משתדל.
כל הציטוטים להלן הם מספרו "על קוצר החיים" בהוצאת נהר (28 ש"ח בלבד למהדורה האלקטרונית).

מכירים את האנשים העסוקים תמיד, הלחוצים תמיד, המתלוננים שהם לא מספיקים ושהם לא מרוצים? גם סנקה מכיר אותם היטב, ואת טענותיהם, אולם הוא סובר אחרת:
"לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב. חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם. ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות, כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד, הרי רק כשקִצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך".
וגם:
"כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם, ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות. כשם שנכסים עצומים ואדירים, אם התגלגלו לידי בעלים גרועים מתכלים כהרף עין, ואילו נכסים צנועים ככל שיהיו, אם הופקדו בידי שומר טוב מתרבים בניהולו הנבון — כך מתפרשׂים חיינו על פני זמן רב מאוד למי שנערך להם כהלכה".

כי הזמן הוא המשאב הנדיר והיקר ביותר. לא ניתן לאגור אותו כלל, אבל למרות זאת, רוב חיינו עוברים עלינו כשאנו אדישים לחלוטין לזמן ומבטלים אותו בהינף יד תמורת כסף או נוחות:
"בני האדם מוקירים ביותר קצבאות ומענקים, ותמורתם הם מציעים את שירותיהם או את מרצם או את תשומת לבם: איש מהם אינו מייחס ערך רב לזמן. הם עושים בו שימוש בקלות יתרה, כאילו אינו עולה מאומה. ואולם, אם על אנשים אלה קרֵבה ובאה סכנת מוות, תראה אותם לופתים את ברכי הרופאים, ואם מאיים עליהם עונש מוות, תראה כי הם נכונים לכלות את כל הונם כדי להמשיך לחיות: כה סותרים הרגשות שבקרבם".

מול פני סכנה, מול מחלה או בעיה בריאותית, או "סתם" בגיל מבוגר, האדם מבין כי זמנו עומד לחלוף ואו אז הוא "לופת את ברכי הרופאים". אבל אז מאוחר מדי. שנים של הזנחה, של אדישות, של הרגל, עברו ללא שוב. שכן את הזמן יש להכיר ולהוקיר ולכבד, לתת לו מקום וערך ממשי, שאם לא כן, אומר סנקה: 
"כפי שלא תועיל כמות הנוזל שתמזוג אל כלי אם אין לו תחתית לקבל אותו ולהכילו, כך גם אין זה משנה כמה זמן יש ברשותנו: אם אין לזמן מקום להשתקע בו, הוא מסתנן דרך הנפשות המנוקבות והסדוקות".

ובאמת, רובנו לא חיים את הרגע, אלא מתכננים תכניות גדולות לגבי העתיד: מתכננים לפנסיה, בונים על עתיד רחוק ומזהיר. או, אז יהיה לי זמן! אח, כשאפרוש אסע מסביב לעולם. כשאפרוש, אקרא ספרים. כשאפרוש, אתנדב בקהילה ואעזור לנזקקים. כשאפרוש אוכל להגשים את חלומותי. ועד אז מה? עד אז אעבוד במשרה מכניסה וכדאית, אבל שאני לא סובל אותה, כי מה לעשות, זה החיים. מכירים אנשים כאלו? כי גם סנקה מכיר אותם:
"אתה עשוי לשמוע רבים אומרים: "בשנתי החמישים אפרוש מעיסוקַי, שנתי השישים תפטור אותי מחובותַי." ואיזו ערובה, אמור לי, יש בידך לחיים ארוכים יותר? מי יבטיחך שהדברים יהיו סדורים וערוכים כדרך שאתה מתקין אותם? האין זאת בושה שלעצמך אתה שומר רק את פירורי החיים, שלשׂכל הטוב. אתה מועיד את פרק הזמן שכבר אי אפשר לייחדו לדבר? הלוא מאוחר לצאת לַדרך ולחיות את החיים רק אז, כאשר יש לסיימם! איזו התעלמות אווילית מן המוות היא זאת הגורמת לאדם לדחות תכניות טובות בתכלית לשנתו החמישים או השישים ולהתכוון להתחיל את חייו מן הנקודה שאליה מעטים זוכים להגיע".

ובינתיים אנשים חיים כך: מתכננים על הפנסיה ובינתיים עוברים בין עבודות, עושים המון דברים, לחוצים מאלף ואחת טרדות, עושים עושים עושים. גם וגם וגם. אולי הם אפילו שחקנים מצליחים, אנשי עסקים, מנכ"לים של חברות, ועדיין הם חשים לכודים במנהרת הזמן, שהם טורחים הרבה אבל מתקדמים מעט. שהזמן זולג מבין אצבעותיהם. ולעתים קרובות אנו רואים אנשים כאלה, בכירים במשק ששערם כבר האפיר אבל סנקה מאותת לנו שלא נטעה בהם:
"ולפיכך, אל לך לחשוב על אדם כלשהו כאילו חי חיים ארוכים רק על שום שׂערו האפור או קמטיו: הוא לא חי חיים ארוכים, אלא התהלך ימים רבים על פני האדמה. ומה אם אדם נקלע לסערה פראית עם צאתו מן הנמל, והסערה טלטלה אותו אנה ואנה והנחתה אותו במעגל באותו נתיב כשרוחות עזות נושבות בזו אחר זו מכיוונים שונים, האם תחשוב כי אדם זה הפליג למרחקים? הוא לא הפליג ארוכות, אלא היטלטל ארוכות".

אז מהו הלקח שלי מדבריו הנוכחים והנוקבים של סנקה? מה נאחל לעצמנו בפרוס השנה האזרחית החדשה?

שנחיה ימים רבים וארוכים על פני האדמה, חיים של משמעות ולא של טלטלות סתמיות.
שנכבד את עצמנו, את הזמן שלנו, ונחייה בכל רגע, עכשיו. לא למען העתיד אלא לטובת ההווה.
שנהנה, נצחק, נאהב, נלמד ונחכים. שנעשה טוב. לא מחר, היום.
שנקדיש את הזמן לטובת צבירת ידע, ולא לצבירת חפצים שיעלו אבק ויכלו את הממון.
שנשכיל להבדיל בין כוח ההרגל לבין עוצמת השינוי.
שנחיה חיים משמעותיים.
מהיום ועד מאה ועשרים.


שנת 2016 שמחה יקירים ויקירות. 

By מר קדמוני with 15 comments

פירמידת הבריאות ברחבי העולם

הי ידידי,
חושבים שרק אצלנו משרד הבריאות חי בסרט?
כל מדינות העולם מנסות כבר ארבעים שנה לחנך את אזרחיהן לאכול "נכון", רק שלרוע המזל אין לאף אחת מהן מושג קלוש מהו אותו מזון "נכון" שלו רק נאכל אותו נהיה בריאים וחסונים. אז במשך העשורים האחרונים העתיקו המדינות זו מזו רעיונות ודעות, וכולם המשיכו להשתחוות לעגל הזהב האמריקאי: הו דגנים מלאים, הו דל שומן, הו שמנים צמחיים, הסתלק בשר אדום וכדומה.
ועדיין, כל מדינה הרגישה חובה רגשית וכבוד לאומי לא להעתיק את השטות האמריקאית ככתבה וכלשונה אלא "מדינה ומדינה ככתבה, עם ועם כלשונו", ומשרדי הפרסום הממשלתיים ישבו ימים כלילות לעשות את הפירמידה מקומית יותר ואת ההנחיות אטרקטיביות יותר.
ת'כלס, זה די משעשע.
אז הנה צרור של פירמידות, סירים, פגודות, צלחות וסלים: כולם נועדו כדי לשכנע את הציבור מה לאכול, וכולם נכשלו, כך נראה במידה דומה.

הנה אוסטרליה, שסידרה את האוכל בעיכול יפה ומסודר, שאפילו פיתות יש בו (!!!) אבל כמובן ששמן זית וחמאה נמצאים מחוץ למעגל, עומדים בפינה (השמאלית התחתונה) תחת הכותרת "להשתמש מעט!"


לעומתה בבהאמאס היו מקוריים לאללה והכניסו את כל המוצרים על תוף מסורתי. יתרון נוסף מעבר ליצירתיות הוא שלא כתוב על שום דבר "לאכול מעט" ושהבשר ומוצרים מהחי מופיעים במרכז. מעניין שעל התוף המסורתי יש גם כל כך הרבה מוצרים בלתי מסורתיים בעליל, וכמעט כולם נמצאים, נכון, במשבצת הדגנים "הבריאים". נו.


בליז, המדינה הקטנה, והרפובליקה הקטנה גינאה, שתיהן עברו למודל של "סל" או סיר. האמת הגיוני הרבה יותר מפירמידה... שתיהן נתנו ניחוח מקומי עם סוג הסל וזה של בליז נראה פשוט יפה, עם האנשים הקטנים שרצים על הגשר-ידית.  אי אפשר שלא להרגיש המון צבעוניות. היתרון בסל של גינאה הוא הרמז לצורך לבשל ולא רק לקנות אוכל. אבל בשתיהן נותרת האקסיומה שצריך להיות יותר עמילנים ופחמימות מאשר חלבונים ושומנים..


בסין, כמו בסין, יש פגודות, ולא מבנים מצריים עתיקים, אבל התוכן, הו התוכן, זהה לאמריקה. כל כך רחוק מהמציאות הסינית (מי שם בכלל אוכל לחם או מוצרי חלב?) ובכל זאת, "חייבים" לחנך את הציבור. מזל שהסינים לא שמים קצוץ על ההנחיות הללו.


פיג'י החמודה דווקא נראית סימפטית עם עצות פשוטות, שהחשובה שבהן: גדלו את האוכל שלכם בעצמכם! להעתיק דחוף! אני מנסה כאמור לעשות זאת בעצמי


 הונדורס, גם היא במרכז אמריקה, נותרת במודל הפוייקה. לא החכמנו.

נחזור לאירופה: איטליה עם פירמידה הדורשת מאמץ וקריאה, אבל אוי לבושה, גם "ביסקוטים" הם אחד מעמודי התווך בפירמידה, וכמובן שגם פסטה וסלמי הם "קבוצות מזון". יותר גרוע קשה למצוא.


ביפן, המציאו פורפרה עם יפני חרוץ שרץ רץ רץ מסביב. הפירמידה כאן הפוכה ולא מציגה בשר בכלל וגם מוצרי המזון מהים, גאוות התרבות היפנית, דומה כי הם מסתתרים ממש בתוך כל האסתטיקה הזו. דומני כי אם תשאלו יפני ממוצע לצייר את התפריט שלו, קשה להניח שהוא היה יוצא עם תיאור דומה. במיוחד הזויה פרוסת הלחם, שלא קיים כמעט כלל ביפן. אבל מילא. יפה בכל זאת. 

דווקא הצלחת הסינגפורית נראית עם פוטנציאל טוב. היא פשוטה מאוד וקלה להבנה ות'כלס הרבה יותר יעילה (תשוו אותה למשל לעיגול האינסופי של אוסטרליה, למעלה). אהבתי שחצי צלחת צריכה להיות ירקות ועלים. יופי. אבל המשקל יתר לטופו דווקא (חס וחלילה לא בשר) וללחם, מחמיץ את התחושה.

בתיאלנד המלכותית, כמו ביפן, העסק עומד על הראש, אבל התוכן הוא במיטב המסורת האמריקאית. בעצם זהה לגמרי. ואני שואל אתכם: לאיפה נעלם הקוקוס, גאוות תאילנד ואבן בסיס בתזונה שם? נכון, הפרסומות האומללות הללו מנסות להכחיד את כל מה שבריא.


ואצלנו, מה אתם חושבים?
ברור. הפירמידה האמריקאית ככתובה וכלשונה, עם המצאה ישראלית גאונית: קומה שלמה של מים.
ואת ההבל הטהור הזה מכריחים את הילדים שלנו ללמוד בגן, ביסודי ובתיכון. כי על בריאות, אצלנו לא חוסכים.

כדי להבין עד כמה עגום מצבנו, הנה שקף מתוך מצגת משרד הבריאות (זמין להורדה כאן) - אותו השקף שמלמדים איתו את הילדים שלכם גם היום. הבל ורעות רוח. אסון. רעה חולה: מרגרינה חשובה לבריאותנו. שומן צמחי מומלץ. חמאה רעה. כולסטרול הוא רע. ועוד ועוד הבלים.

ואני שואל אתכם - מה יהיה?

By מר קדמוני with 7 comments

ארוחת צהריים מהירה ו... טבעונית!

הי חברים,
נעשיתי רעב רק כדי לגלות שאין כלום בבית. חנוכה ולא היינו כל כך באיזור.
כרגיל, הצורך הוא אבי ההמצאה ולכן עשיתי תבשיל משאריות ירקות ששרדו במקרר:

  • צרור עלי פזיל (מנגולד) עייפים, שראו ימים יפים יותר
  • חצי כרוב 
  • חצי כרובית 
  • וארבע פטריות שמצאתי בסוף מגירת הירקות

(זה באמת כל הירקות שמצאתי)


קצצתי היטב את כל המצרכים. במחבת ענקית (סוטאג') שמתי שתי כפות שמן קוקוס ושפכתי פנימה את הכל, ועל אש גבוהה יחסית אידיתי את החברים יחד למשך משהו כמו 20 דקות (עד שהכרובית נותרת עם "ביס" אבל לא סמרטוט).
פתחתי קופסת שימורים של חלב קוקוס 70% של Aroy D  והוספתי פנימה (להערכתי, זה כרגע החלב קוקוס הכי מוצלח וכלכלי בארץ. ללא חומרים ותוספים כלשהם, ומקסימום שומן - 21%. טעים בהרבה מאחיו הצעיר, חלב הקוקוס המפורסם בקופסת קרטון ירוקה מאותו היצרן, שהוא מיצוי רק של 60% קוקוס).
תיבלתי עם מלח הימלאיה, הרבה כורכום, כמון ומסאלה (אפשר עם אבקת קארי או משחת קארי למי שאוהב יותר חריף), ונתתי לעסק לרתוח יחד על אש לא גבוהה עוד רבע שעה.

זהו.
מנה בריאה, טעימה מאוד, כיפית וקלה להכנה.
והיתרון האחרון: אפשר להגיש אותה ללא חשש גם אם אתם מארחים חברים טבעוניים. ..

בתיאבון

By מר קדמוני with 7 comments

כיצד תהפכו ליזמים או כמה רחוק אתם מעזים להתבונן?

"קוראים לי דעאל ואני יזם".

למזלנו, יזמות נחשבת לתכונה חיובית בחברה שלנו. לו יזמות הייתה תכונה מגונה אולי היו קמות קבוצות של 12 שלבים בסגנון "יזמים אנונימיים" בה כל פעם יזם אחר קם ממקומו ומספר כיצד ומה עשה השבוע למרות שכולם אמרו לו "אתה טועה", או "אתה מסכן יותר מדי כסף" ובכל זאת הוא עשה. ואז כל שאר היזמים האנונימיים בקבוצה מחבקים ואומרים "אנחנו אוהבים אותך". לפעמים אני מרגיש ככה, רק שהקבוצה היא לא של אנונימיים - זה אתם. 

כי ככה זה יזמים, אין להם ברירה אלא לעשות - בין אם אוהבים אותם בגלל זה ובין אם לאו. 

ואני תוהה - כיצד זה אין יותר יזמים שם בחוץ?

אחד הדברים בהם אנחנו (חברי המין האנושי) מצוינים, ממש מצוינים בו, הוא בזיהוי סכנות עוד לפני שהן מתרחשות ומתנפצות על ראשנו.
אנו יודעים לזהות מה יקרה לחשבון הבנק שלנו אם נאבד את מקום העבודה
אנו נזהרים מלהסתובב עם אנשים "מסוכנים" או "חשודים" או סתם עם פרצוף לא מוכר.
אנו לוקחים משכנתא ועושים חושבים מה יקרה אם הריבית תעלה ומה אם לא יהיה שוכר 
אנו יודעים לאתר נהג מסוכן בכביש בנתיב ממול הרבה לפני שהוא מגיע אלינו
אנו דואגים כשהילדים הולכים לאנשהו, אנו עסוקים בחישובים של הסתברויות ושל סיכונים ושל אירועים אפשריים וקונים ביטוחים מיותרים או לא מיותרים לאינסוף דברים כמו ביטוח תאונות אישיות וביטוח שיניים וביטוח שמשות - הכל דברים שאנו חושבים עליהם, ומנסים כמיטב יכולתנו להמנע מהם. לפעמים מצליחים, לפעמים פחות. 
עד כאן טוב ויפה.

אבל מצד שני, שוב בהכללה, אנו גרועים למדי בזיהוי הזדמנויות או בראיית דברים שעדיין לא באו לעולם. 
אנחנו אומרים "איך לא קנינו שם כשעוד היה זול"
אנחנו חושבים "איך לא חשבתי על זה בעצמי"
אנחנו סקפטיים  "לא יודע, אבל לא נראה לי שזה יצליח" 
אנחנו מהססים "שמע, זה אפשרי, אולי בעוד שנה" 

סיבה אפשרית היא שיכולת הערכת מצבי סכנה מהווה יתרון אבולוציוני עצום והמוח שלנו התפתח יפה מאוד לכיוון הזה. חיות רבות לא יודעות לזהות את הסכנה עד שמאוחר מדי. זו לא רק אינטליגנציה, זו תכונה דומיננטית אצל אנשים וחלשה אצל בעלי חיים אחרים. אמנם יש מינים יותר "פחדנים" מאיתנו אולם זיהוי סכנות הוא לא רק הדחף לברוח אלא היכולת להעריך מצבים מורכבים וכיצד הם יכולים להתפתח עתידית. חיות בר יריחו סכנה לפני אנשים, אולם האנשים יבינו כי מצבים ניטרליים עלולים להתפתח לכדי מצב סכנה - וזה כבר יתרון גדול מאוד. למשל בעולם הקדום: היכן לחנות ללינת לילה (עכשיו אין סכנה אבל אולי יש טורפים המגיעים באזור הזה).
מאידך, שום דבר אבולוציוני לא עזר לנו להתפתח לכיוון היזמי. ההיפך הוא לעתים קרובות הנכון. האבולוציה "מעדיפה" שינויים זעירים ובטוחים, ולא צעדים ענקיים ומהירים. אנחנו מבינים כיצד דברים עובדים ומסתגלים עליהם אבל קשה לנו מאוד להעריך מה יקרה כאשר ישתנו כללי המשחק. בגלל זה אנו חשדנים מול שינויים דרמטיים - פשוט חסרים לנו את הכלים הקוגניטיביים להעריך את מצב העניינים החדש באופן יעיל. וכשקשה לנו, אנו נמנעים. למרות זאת אנחנו יודעים שיש יתרונות גדולים ליזמות: ש"המעז מנצח" כמו מטבע הלשון של הבריטים, שבלי היוזמה והחזון של אדיסון לא היה לנו חשמל ובלי סטיב ג'ובס לא היה לנו אייפון ואייפד (ואיך הייתם קוראים את השורות הללו עכשיו בלי הטלפון, הא?). 
הבעיה היא שהשריר היזמי פשוט מנוון אצל רבים מאיתנו. אני למשל גדלתי במשפחה של שכירים, לימדו אותי לחפש "מקום עבודה טוב", הפחידו אותי מלהפסיד כסף והבטיחו לי שאם רק אהיה ילד טוב ואקח משכנתא הכל יהיה בסדר. ואני האמנתי עד גיל 35 שזה באמת העתיד שלי. אבל אז עברתי בדלת הסתרים של היזמים ולא יכולתי עוד לחזור לאחור.

אז כיצד נחזק את השריר היזמי? כיצד להצליח לראות את הדברים שאחרים אינם רואים? ובעיקר, כיצד לרכוש את היכולת להעריך מצבים עתידיים כדי שלא נזהה רק סכנות אלא גם הזדמנויות? הנה כמה רעיונות:
  • להתחיל עם הבעיות שלכם - מיליוני אנשים יושבים ממש עכשיו בסלון ומתכננים "אולי נמציא אפליקציה שתשלוט על רובוטים קטנים שמעבירים קניות מהסופר?" או "נקים בית חולים ללווייתנים שנשטפו אל חוף אכזיב" ודברים חביבים בסגנון זה. ת'כלס זה יופי והמחשבות הן ראשית העשייה אולם היכולת שלנו להעריך את המצבים הללו הולכת ופוחתת ככל שהמצבים רחוקים מאיתנו. וגם, אם נתבונן באמת במראה, נבין כי זה לא "באמת" מניע אותנו, ובעיקר - זה לא מרגש אותנו, זה לא "זה". לעומת זאת, אם תתחילו בבעיות שלכם, בדברים שאתם מכירים מהחיים שלכם, ההבנה היזמית תהיה ברורה הרבה יותר וכך גם המחויבות. אתה רוצה לפתור את זה כי זה מציק קודם כל לך, באופן אישי, ואתה בטוח שזה יהיה מעולה עבורך ולכן גם מעולה לאחרים. לכתוב בלוג ואחר כך ליזום אתר חדש של paleo.co.il זו יזמות קטנה אבל התחלתי עם מה שנגע אלי אישית. באמריקאית קוראים לזה: scratch your own itch, היינו גרדו את השריטות של עצמכם ואל תנסו לפתור בעיות של אחרים. את הבעיות שלכם אתם מכירים טוב יותר מכל אחד אחר, ולכן תבנו עבורם את הפתרונות הטובים ביותר, ובשיא התשוקה. 
  • להתבונן מגבוה יותר - הסעיף הקודם אמר שתמיד כדאי לצאת מהעולם האישי, אולם כדי להצליח ליזום צריך להמריא ממנו לגבהים חדשים, ולכן צריך לבחון את המציאות מתוך פרספקטיבה חדשה. וזה קשה. מאוד. הכרתי פעם יזם אמריקאי שהצליח בענק ממש בשנות השבעים: אישתו יצאה לעבודה והוא רצה שהילדים יחממו אוכל לבד ובדיוק המציאו את המיקרוגל אז הוא הקים חברה לאוכל מוכן למיקרוגל (אהממ, לא פליאו, אבל זה כבר סיפור אחר). הוא חיבר את הצורך שלו והתבונן בגדול על המציאות האמריקאית באותן שנים (עידוד יציאת נשים לעבודה, הצורך בדאגה לילדים למרות זאת, חוסר הזמן והרצון לבשל וכו'). בסופו של יום זה הניב לו מליארדים ירוקים מרשרשים. האתגר לכל אחד מאיתנו הוא לנסות ולא לתת לגדרות המציאות היומיומית להסתיר את גובה האפשרויות. להצליח לחשוב בגדול, בענק, בעצום. גם אם רק כתרגיל חשיבתי. "שריר הלחשוב בגדול" הוא שריר חיוני שחשוב לתרגול יומיומי, לא פחות. 
  • לצאת מההגדרות המגבילות - אחד הכשלים הגדולים הוא שאנו חושבים על עצמנו בתבניות "אני שכיר" או "אני עצמאי" וכדומה. בגלל זה מעט אנשים מועסקים כשכירים אולם חושבים על עצמם כעסק עצמאי. זה לא כורח. יש לי ידיד קרוב, שכיר כל חייו, אולם מגיל צעיר הוא רואה את עצמו כיזם. הוא רוכש נכסים להשקעה ומנהל את עצמו כישות עסקית עם מטרות, עם עלויות ועם גיוס הון והזדמנויות השקעה. אני מאמין שההגדרה העצמית היא הבסיס של כל הצלחה יזמית. כאשר ההגדרה העצמית שלנו מגבילה אותנו, אין לנו שום סיכוי להתרומם מעל למציאות המתסכלת, ולכן כדאי לשקול להגדיר את עצמכם מחדש. שאלו את עצמכם "מי אני?". כן, אתם יכולים להיות יזמים מעולים בנשמתכם ובמעשיכם גם אם אתם מגרדים כרגע בקושי את קצה החודש. 
  • להתחיל בקטן - כן, אנחנו רוצים לכבוש את הירח, אבל מי שנחתה בסוף על הירח היתה אפולו 11. לפניה היו עשר חלליות אפולו שלא הגיעו, אבל צברו לנאס"א את הניסיון הנדרש כדי להצליח. כן, תחשבו בגדול ובענק והלוואי שתכבשו את הירח בעצמכם, אבל חשוב גם להכיר בצורך ללמידה, בהדרגה, בניסיון שיש לצבור. היוזמה הראשונה שלי צלעה ובשנייה כבר הלכתי לבד, בשלישית התחלתי לרוץ... וברביעית אני אמריא. אני מקווה. היום אפשר להקים יוזמות קטנות במקביל לחיים. יש לי ידידה שהקימה חנות ב Etsy ויש ל ידיד שהפך למאתר פרויקטי תמ"א 38 והוא בכלל רואה חשבון. תמצאו את ההתחלה שלכם. 
  • ללמוד - לא, אני לא מתכוון לאוניברסיטה. לצערי למרות שעשיתי תואר ראשון וגם שני, האקדמיה העניקה לי מעט מאוד. הלמידה היא באחריותכם ואיש לא ידחוף אתכם לכך אלא אתם. אז מה כדאי ללמוד? תרכשו השכלה פיננסית. תקראו ספרים על יזמות ועסקים. תשקיעו בסדנאות או קורסים שמלמדים את התחום בו אתם רוצים (או שוקלים) לפעול. תקדישו זמן לאתרים של החברות או היזמים שאתם רוצים להיות כמוהם. תעקבו אחריהם בטוויטר ותראו מה הם קוראים. תשמעו פודקסטים. תקראו עוד (הזכרתי קריאה?). 
  • להגדיר worse case scenario - לא כל יוזמה היא "מסוכנת" אבל כל יוזמה דורשת משאבים - זמן או כסף ובדרך כלל את שניהם. על פי רוב - המון משניהם (לא להיבהל, עוד על כך בהמשך). אבל עדיין, לעתים קרובות התהליך היזמי מחייב אותנו להתחייב ולכן גם לסכן כסף או נוחות. תרגיל חיוני ליזם לפני היציאה לדרך הוא הגדרת המצב הגרוע ביותר שיכול לקרות אם המיזם לא יצליח. בדרך כלל המצב הגרוע ביותר הוא לא קטסטרופה מלאה ואמיתית ולא "מחיקה" של הכסף. אם זה הסיכון, אז אולי באמת לא כדאי לצעוד בנתיב הזה. אבל הרבה פעמים גם המצב הגרוע ביותר הוא עדיין לא רע בכלל. למשל, כשריצ'רד ברנסון הקים את חברת התעופה שלו, וירג'ין אטלנטיק, הוא שכר את המטוסים מבואינג ויכול היה להחזיר אותם אם העסק לא יצליח. הוא היה ילד שאפתן ואמיץ ובעל חזון (והיום הוא אדם מבוגר שאפתן ואמיץ ובעל חזון) אבל הוא בדק מראש מה יהיה המצב הגרוע ביותר אם לא יבואו לקוחות או שלא יצליח לשכור טייסים מספיק טובים וגילה שבכל מקרה לא יוכל להגיע לחובות או לפשיטת רגל. הוא אמר לעצמו: "יאללה, קדימה". אז גם אתם - אל תיכנסו לפרויקטים בהם אתם עלולים להפסיד את המכנסיים אבל מצד שני, אל תפחדו לקבל מכה קלה בכנף. קורה. 
  • לתרגל מחסור - "אבל מה יהיה אם נפסיד את החמישים אלף שקל הללו שאנו צריכים להשקיע? זו לא מכה קלה בכנף!". נכון, זו לא מכה קלה, אבל האם היא באמת מכה הרסנית עבורכם? מה יקרה אם תאבדו את הסכום הזה? שיטה טובה במיטב הפילוסופיה הסטואית היא לחיות בתנאי מחסור. למשל, להחליט שחודש לא יוצאים לבילויים, לא אוכלים כלום בחוץ, לא קונים שום בגדים או ציוד, לא יוצאים לחופש ולא קונים מתנות. חודש כזה יחסוך לכם הרבה כסף אבל יותר מזה - הוא יגלה שהשד לא נורא כל כך. שאנו יכולים לרדת זמנית ברמת החיים בלי למות מזה. הרי מה שמחזיק אותנו על שפת הבריכה היא העובדה שאנו מפחדים שבמים יהיה לנו קר מדי, הפחד הוא שמשאיר אותנו בחוץ, אבל אם נגלה שאין כ"כ ממה לפחד, יותר בקלות נעזוב את המעקה.
  • להבין שכל המשאבים בהישג יד - אנו חיים בעידן מטורף בו כל מה שתרצו נמצא בהישג יד. המומחים הכי טובים, גם אם הם גרים בהונללו, יכולים לעבוד יחד איתכם, כי האינטרנט מחבר אותנו. אם אתם רוצים לעשות מחקר, אם אתם רוצים לכתוב חומר, אם אתם רוצים לשאול אנשים, אם אתם רוצים לגייס הון, אם אתם רוצים להכיר אנשים מסוימיים, אם אתם רוצים לפחות חנות רשת, או כל דבר אחר - הכל אפשרי. הצורך הוא אבי ההמצאה ואם אתם צריכים הון אבל יש לכם חזון ואמונה אני משוכנע שתוכלו לגלות שאפשר להשיג משאבים. זו גם דרך טובה לתרגל יזמות... 

מה צופן לנו העתיד? מי ידע? 


אז מה, שנטוס יחד לירח? 

By מר קדמוני with 6 comments