אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

ומי באש/ מתי פרידמן – המלצה לשבוע הספר



אם אתם מתכננים להגיע לשבוע הספר, וזוממים לקנות ספר אחד או יותר, אך עדיין מתלבטים מה, אז הנה, נגמרה ההתלבטות: ומי באש – לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים הוא הספר שאתם רוצים השנה.

קודם כל זה הספר עם העטיפה הכי טובה שראיתי מזמן, אבל העטיפה היא רק ההתחלה. ברמת התוכן זהו אחד מספרי העיון הכי מרגשים שקראתי זה שנים רבות. לא פחות.

על העטיפה צילום מהמם בעוצמתו. בלב המלחמה והתופת, לאונרד כהן שר לקבוצת חיילים במדבר. עיניו עצומות והוא מתכוון כבתפילה. לעומתו, בהיר ומואר, הכל מסביב מאובק, צבאי, עייף. כמו עיני הקהל כולו, גם עיני שלי נמשכות כמו מעצמן אל כהן. אל מתי כספי הצעיר המלווה אותו בגיטרה, אל הנגמשים שברקע, הממסגרים צהוב מדברי בוהק ומסמא, התוחם משולש של אור שכמו יורד על הזמר מלמעלה. למעמד יש אנרגיה של התגלות, של התעלות, של עולם אחר.

ובאמת היה זה עולם אחר. עולם שפרידמן מאפשר לנו הצצה אליו.

את מתי פרידמן לא הכרתי עד יום חמישי האחרון. הגעתי לחתום על ספרים בדוכן שבוע הספר של כנרת זמורה ביתן. מתי חתם בדוכן הסמוך. כשהגיע הלקוח הראשון גיליתי שאין לי עט. מתי אמר בבקשה ונתן לי את העט שלו. אחרי חמש דקות כבר הספקתי לאבד אותה, ומתי חייך ושלף עט נוסף. בחור מאורגן, מתי. מפה לשם, קשקשנו קצת. אמרתי ששמעתי דברים טובים על הספר שלו, אבל לא קראתי עדיין. אמרתי שאני קונה. כמו קוסם מתי שלף עט שלישי, וכתב לי הקדשה.

אתמול, שבת בבוקר, התחלתי לקרוא.

אחרי שעתיים וחצי, כוס קפה וכמה טישיו לניגוב הדמעות, סגרתי את הספר ונשמתי עמוק.

ספר עיון שמרגש כל כך לא פוגשים הרבה.

ספרי עיון זה ז'אנר שאני אוהב. כל כך אוהב שכתבתי שניים כאלו בעצמי. על פי רוב, ספר עיון או מנסה לתת לך כלים כדי לשנות את חייך לטובה (עזרה עצמית למשל), או מנסה ללמד אותך משהו על העולם הסובב אותך (ספרי היסטוריה, פסיכולגיה, ביוגרפיות וכו), וכל הטווח שבאמצע. אבל מעטים הם ספרי העיון שמטרתם העקרית היא לגרום לך קודם כל להרגיש. תובנות על העולם דרך סיפורים ורגשות הן בדרך כלל המומחיות של ספרי פרוזה, לא של ספרי עיון. והנה, "ומי באש" הוא ספר עיון שגם מספר סיפור נפלא וגם מצליח לרגש. ההופעות שערך לאונרד כהן לחיילים במהלך מלחמת יום הכיפורים הן אפיזודה קטנטנה ושולית בתולדותינו. כמה שבועות בהם הסתובב זמר קנדי בן 39 בחזית ושר לחיילים שחזרו היישר מהתופת. אירוע שכמעט ונשכח, שלא נכתב עליו דבר. נותר רק שביל קלוש בנתיב ההיסטוריה. כמה פירורי לחם שנשארו מאחור, עקבות רדודים באדמה קשה. כמו גשש אינדיאני פרידמן הצליח להוציא מהמעט את הסיפור המלא. ואת החורים וההעדר הוא ממלא בפרשנות במובן הטוב של המילה. הוא לא מנסה למכור משהו שאין. הוא לא אומר "כך היה". הוא אומר "כנראה" ו"אולי" והוא מציע לנו להתבונן על האדם הפרטי ועל האירועים הגדולים בו זמני. הוא מספר את סיפורם של הבודדים, ומשם אנו חווים את הסיפור של הדור ושל התקופה ושל המלחמה. דרך הפריזמה של היהדות, ויום הכיפורים והתפילות אנו מרגישים את הכאב ואת השבר וגם לא מעט על התקופה והתרבות. זוהי כתיבה מעמיקה, עדינה, חכמה ורגישה.

אינני זוכר אף ספר עיון אחר שסגרתי אותו כשאני דומע.

אבל זה קרה לי אתמול.

ואני ממליץ שזה יקרה גם לכם.

By Dael with 2 comments

חמש עצות להתמודדות עם "המצב"


אלא אם כן מישהו פה היה מנותק קשר או חי במערה בשבועות האחרונים (הלו, קדמוני?), אי אפשר להתחמק עוד מתחושת הכאוס הפושטת בכל חלקה טובה. דומה כי החיים שלנו באמצע שנת 2022, לא דומים במאומה לחיים פה רק לפני חצי שנה. המהומה מכה בכול.

עובדה: לא משנה מה הדעה הפוליטית שלכם, ברור שיציבות שלטונית אין פה, אלא התנודדות פראית בין גלים שזורקים אותנו יום ימינה ויום שמאלה, פשוטו כמשמעו. הבטחון האישי לא במצב טוב יותר. בחודשים האחרונים בשום מקום איננו חשים בטוחים לגמרי: לא בפיתולי כבישי השומרון ולא בכיכר דיזינגוף. גם הטבע, גם הוא לא שקט. שנתיים הכתה בנו הקורונה, עכשיו מספרים לנו על אבעבועות קופים. ועכשיו גם הכאוס הכלכלי הרים ראש: הבורסות בצניחה חופשית, הפנסיות מתכווצות, החסכונות מדוללים. ובעיקר, הכל נהיה יקר. הרבה יותר יקר. אפשרות רכישת דירה הולכת ומתרחקת במהירות של 20% בשנה. כמו גרגורי סמסא, גם אנחנו התעוררנו בוקר אחד והנה נהפכנו למקום היקר בעולם.  

מול כל המהומה הזו, אנחנו צריכים להמשיך ולפעול. שואל אני את עצמי: מה הטעם להמשיך ולחתור כאשר ספינת חיינו מטלטלת כקליפת אגוז? הלא לאן נחתור, ולאן נגיע?  הנה כמה מחשבות כתשובה: 

  1. דעו במה אתם שולטים, ובמה לא

העצה הראשונה והבסיסית במחשבה הסטואית היא היכולת להבדיל בין אירועים בשליטתכם לבין אלו שמחוצה לה (וכבר המלצתי פה לא פעם על כתבי סנקה, ובמיוחד על "על קוצר החיים" ועל "מכתבים אל לוקליוס". קיראו). כלומר, אנו אחראיים באופן מוחלט ומלא על מה שבשליטתנו: מתי נקום בבוקר, כמה נחסוך, במה נשקיע, היכן נגור, מה נקנה. מאידך, אין לנו שום יכולת להשפיע על מזג האויר, על מצב הבורסות בשווקים או על מוטציות של וירוסים. לכן לדאוג בלילות, לא לישון או סתם לכעוס על עצמנו בגלל כספים שאבדו, מחלות מאיימות או פוליטיקאים נכלוליים, זה להעניש את עצמכם ללא סיבה. אם זה לא בשליטתך, את לא אשמה. אם זה לא בשליטתכם, שחררו. נשמו עמוק. זה חלק ממחזור החיים, מהטבע, מהפוליטיקה, מההיסטוריה האנושית. זה לא על הכתפיים שלך.

 

  1. דעו שהכאוס יכה

המציאות אמנם לא בשליטתנו, אבל גיבוש תכנית מול האפשרויות השונות העלולות להתרחש, זה בהחלט בשליטתנו, ובאחריותנו. ואת זה אני ממליץ מאוד לעשות. לדמיין כי הבורסות ימשיכו לצמוח לעולם, שלעולם נמשיך להרוויח הרבה, שהבריאות שלנו תישאר איתנה, שהדברים יסתדרו בדיוק כפי שרצינו – כל אלו תקוות נחמדות וראויות. אבל מה אם לא? האם נערכתם  ליום סגריר? האם יש לכם חלופה אם המציאות תתהפך על ראשנו? רוב האנשים מאמינים ביציבות ושוכחים שנחש הכאוס אורב תמיד מתחת לסדקי המציאות. אני חושב שכדאי לא לשכוח. לא כדי לפחד ממנו או להיות משותקים מאימה ודאגה, הרי הופעת הכאוס אינה בשליטתנו – אלא כדי להיערך מראש – מעשית ונפשית – ליום שיבוא. עצם המחשבה וההערכות המנטלית לכך שהדברים עלולים להשתבש עשויה לצמצם או למנוע את תחושת הבהלה כשהדברים ישתבשו. והם ישתבשו יום אחד, את זאת אני יודע להבטיח.

 

  1. פעלו לפי תכנית

אחרי שהבדלנו בין הדברים שאנו שולטים בהם לבין אלו שלא, ואחרי שהכנו תכנית, לא נותר לנו אלא להמשיך ולחתור לכיוון המטרה. מסביב יהום הסער, אבל אנו נמשיך בדרכנו לפי התכנית שגיבשנו. לא השתנה מאומה. כן, יש סערה, אבל עוד על החוף ידענו שהיא עלולה להכות. לכן בחרנו בנתיב הזה ולא בנתיב אחר. לכן לקחנו עוד צידה לדרך. לקחנו בחשבון שאולי יהיה קר וארוך וחשוך ורטוב. לא נסבובב את ההגה כדי לחזור לאחור או לברוח עתה, כי יש לנו תכנית. כשהכאוס מכה במלוא עוזו, קל לשכוח שהשמש תזרח מחר. בגלל חוסר בתכנית, או בגלל ששוכחים שעשו פעם תכנית, אנשים מוכרים את תיק ההשקעות שלהם בדיוק בשיא הכאב, כשאינם יכולים עוד לסבול את המחשבה "זה הולך לרדת בעוד 50%". התכנית היא מפלט מהרעש. הכנתם אותה בנחת, בשיקול דעת. סימכו עליכם עתה. כשכולם רצים מבוהלים מכאב, אתם יכולים להמשיך ולחתור, כי אתם יודעים שהמצוקה היא זמנית, והתכנית שלכם חוצה זמנים, אוקיינוסים וסערות.

 

  1. בחנו את עצמכם

עם כל כמה שנתכונן, המציאות עלולה להתגלות כחזקה ואלימה שבעתיים. היא דינמית, משתנה ובלתי צפויה. לכן גם אם התכנית שלנו טובה, לעולם נבחן את עצמנו. איננו רוצים להיות לכודים בפינה רעיונית בה אנו הסוהרים של עצמנו. אמונה בצדקת הדרך היא דלק עבור רבים, אבל היא עלולה להפוך ללפיד שורף אם נאמין בעצמנו יותר מדי. אם נאטום את אוזנינו לשמוע את הקולות, והעובדות, והמציאות. לי אישית יש ניסיון רב בשיחות עם מאמינים פאנטיים: יש המאמינים בטבעונות, יש המאמינים בקדושת הצבא, יש המאמינים בבנק המרכזי, יש המאמינים בקטסטרופה אקלימית. כל אחד והאמונה היוקדת שלו. מבחינתי אמונות זה סבבה, כל זמן שהן נבחנות מול העובדות ומול המציאות. ואולי גם לי יש אמונות שכאלו, שאיני יכול להרשות לעצמי לשנות (בגלל אגו, בגלל הפחד להודות בטעות, בגלל החשש שאצטרך לשנות את חיי). אני משתדל לנקות את עצמי מהן ומקווה שאין לי כאלו. אני ממשיך לבחון את עצמי. ממשיך להשתנות, ממשיך לצמוח. זו האחריות האישית שלי, של כל אחד מאיתנו. במובן זה, הכאוס הוא ברכה כי הוא מאלץ אותנו להתבונן אל עין הסערה, אל נפשנו פנימה ולשאול את עצמנו: אולי הגיע הזמן להשתנות?

 

  1. התבוננו בטוב

אנחנו חיים בעידן השבע, השקט, הבטוח והעשיר ביותר בהיסטוריה. אני יודע שקשה לראות זאת כשיש מלחמה מדממת באוקראינה, כשתוקפים יהודים בגרזנים, כשיש אפלה פוליטית, כשיוקר המחיה מאיים על רבים, כשהחסכונות נחתכים, כשעתיד החקלאות העולמית לוט בערפל. אבל הסטטיסטיקה לא משקרת: בממוצע, טוב לנו הרבה יותר לעומת העבר. נכון, אתגרים רבים עוד לפנינו – במישור הפרטי ובמישור הלאומי ובמעטפת הגלובלית. אבל יכול נוכל להם. בתוך ההמולה שסביב ננסה להתעלות מעל לרעש, להרים את המבט ולצפות אל העתיד. האנושות מתקדמת כל הזמן, ואנו איתה צועדים אל עבר עולם טוב עוד יותר. נעשה כל אחד משהו קטן לשם: ניקח אחריות. נפעל נכון ברמה האישית, וממנה נקרין לרמה הלאומית, ומשם נסייע לכל הכוכב. זה נשמע קצת צ'יזי, סורי, אבל זה באמת כך. הרעש הוא גם הזדמנות לתיקון. תיקון אישי, לאומי ועולמי.

 

תהיו לי בריאים,

ובשורות טובות

דעאל

By Dael with 1 comment

איפה אני בקרב של ניל יאנג נגד ג'ו רוגן?


ברשימת הלבבות שלי בספוטיפיי יש שני שמות מרכזיים המופיעים מיד בהתחלה:
ניל יאנג וג'ו רוגן.

ועכשיו הלב נשבר, כי ניל יאנג כבר לא יהיה בספוטיפיי. בכלל.

למה? כי ניל וג'ו התחילו מכות בזירת המדיה, ובינתיים רק גו' רוגן נותר עומד על הרגליים.

איך זה קרה, ומה אפשר ללמוד מזה?

את ניל ינאג אני שומע בספוטיפיי בלופ: מהימים שהוא היה חלק מקרוסבי סטיל נאש ויאנג (למרות שהם היו טובים גם לפניו), כשהוא היה חלק מבאפולו ספרינפילד, אבל בעיקר אני שומע אותו כסולן. יש משהו במוזיקה של ניל ינאג, בגיטרה המדויקת, בקול הגבוה ובמילים המרגשות, בהתחייסות לחברה ולזמן - שתמיד מדגדג לי את בלוטות הדמע. למעשה, ניל יאנג הוא הסיבה שהתקנתי בכלל ספוטיפיי לפני כמה שנים. מישהו אמר לי: יש אפילו *רדיו* ניל יאנג בספוטיפיי. כלומר ערוץ רק עם שירים של ניל יאנג או דומים/ מושפעים/ קשורים. אז לא היתה לי ברירה: התקנתי, וזה הדבר הראשון ששמעתי. רק אחרי חודש התחלתי לחפש שם עוד דברים.

מן העבר האחר של זירת הרעיונות יש את ג'ו רוגן. אין צורך להכביר מילים אבל רוגן הוא ערוץ המדיה הכי גדול בעולם. ספוטיפיי שילמו לו לפני קצת יותר משנה סכום מדהים של 100 מיליון דולר כדי שיעזוב את יוטיוב ויתחיל להעלות את הפודקאסט שלו רק אצלם. רוגן מתמחה בראיונות עומק אינסופיים. שלוש שעות לראיון בממוצע, שזה בדיוק ההיפך הגמור מהדקה וחצי-שתיים שמקדישים לכל נושא בשאר ערוצי התקשורת. מי שאיכשהו חי במערה ולא שמע או ראה אי פעם את ג'ו רוגן: הוא נראה ומתנהג הכי רחוק מהדימוי של רפי רשף או כל מראיין טיפוסי. הוא לוחם. הוא מצחיק. הוא מקשיב. הוא מעמיק. חיצונית הוא נראה כמו קוביית נ"ט: מסיבי מאוד, מקועקע, קירח, אגרסיבי. כזה שהמדייה המסורתית נוהגת לקטלג מיד כ white trash. אבל ג'ו רוגן הוא איש מבריק של ממש. בראיונות הוא כל כולו שקוע בדבר עצמו. שואל שאלות בלי סוף, מקשיב, מתלבט בקול רם, נינוח. רוצה באמת להבין מי יושב מולו ומה יש לו לספר לעולם. וזה מרתק. הוא הצליח לראיין אנשים ולחדור לשכבות שאיש מעולם לא טרח לגלות, כי הוא מקדיש לכך את הזמן וכוח מיקוד של לייזר. הוא נותן למאזינים שלו את המקום והזמן. והוא לא מפחד, שלא לומר נהנה, לאתגר את עצמו, ואותנו.

עד כאן רקע.

ובשנה האחרונה ג'ו רוגן חופר לעומק הקורונה. לא סטייל אורלי וגאי (שתמיד היו עיתונאים גרועים, מחפשי צהוב, שטחיים – ושהקשר לאמת לא באמת מטריד אותם), אלא רוגן משתדל להרים מכסה מנוע, ולראיין את המומחים המובילים בעולם לאפדימיולוגיה שעסקו בכך אישית. ראיונות של שעות על שעות. הוא גם היה חולה בעצמו בשיא המגיפה וטיפל בעצמו בפרוטוקול של תרופות לא קונבנציונלי. הניסיון האישי שלו, יחד עם מה שהמרואיינים שלו אומרים מטריד מאוד. מצטיירת תמונה לפיה הפוליטיקה של ניהול הרפואי של המגיפה היתה חזקה יותר מהפרקטיקה הרפואית המקובלת. למשל לא לעודד תרופות שעובדות, ועוד.

תגובת הנגד לא איחרה לבוא. 100 רופאים חתמו על עצומה הקוראת לספוטיפי להסיר את ג'ו רוגן בטענה שחופש הדיבור שלו מסוכן לציבור. דא.

אבל ניל יאנג הרים את הרף עוד: לפני כמה ימים הוא כתב לספוטיפיי: אני ורוגן לא יכולים לשכון באותה אכסניה כי רוגן נגד חיסונים ואני לא יכול לסבול את זה, אז זה או אני או הוא. תחליטו. אם הוא ממשיך אצלכם, אני בחוץ.

ובאמת ספוטיפיי החליטו. אתמול הם הודיעו שניל יאנג יורד מספוטיפיי (למרות שהבוקר אצלי הוא עוד מנגן).

מצטער ניל, אני מת על המוזיקה שלך אבל לא היה לך שום סיכוי. ובצדק.

תודה לאל שלא הקשיבו לך.

ג'ו רוגן הוא קול פתוח, ביקורתי ומאתגר, ומותר לו לומר מה שהוא חושב. אם הוא לא היה אומר מה שהוא חושב באמת, הוא לא היה ג'ו רוגן, והוא לא היה הופך לערוץ המוביל בעולם. אני ועוד מיליוני מאזינים מצביעים באוזניים. אנו אומרים למעשה: שבענו מהפוליטיקלי קורקט. נמאס לנו מדיונים שטחיים בטלויזיה ובעיתונים. אנחנו מוכנים לפנות ארבע שעות מהחיים כדי לשמוע ראיון אחד. ואנחנו מוכנים לעשות את זה קבוע (הסטטיסטיקה מראה כל תכנית של ג'ו רוגן מושמעת יותר מ 11 מיליון פעמים. להשוואה: חדשות פוקס ניוז רואים פחות מ 2.5 מיליון). תן לנו את מה שיש לך ג'ו, ואנחנו נחליט מה אנחנו לוקחים מזה.


אבל זה לא רק אהבת הילד הרע. בעומק הדבר ממשיכה פה המלחמה על חופש הדיבור וחופש הרעיונות. כן, רוגן מאתגר את המדיה המסורתית, את הממסד, את כולם. אבל הוא לא מספר את דעתו או מתיג את עצמו כמומחה. הוא פשוט אומר: בואו נלמד יחד. הנה המומחים, בוא נשאל אותם. עוד ועוד ועוד עד שנבין משהו. כן, הוא בוחר את מי לשאול ומה לשאול אבל הוא *עושה*. אוי לנו מעולם עריצי סטייל 1984 בו אסור לשאול שאלות קשות או להשמיע דעות אחרות. אם ג'ו רוגן לא היה קיים, היה צריך להמציא אותו. יש לו תפקיד חשוב במציאות והוא עושה אותו נפלא.

לעומתו, ניל יאנג מייצג היסטריה וחוסר הבנה מוחלט של המציאות. סורי ניל אהובי. פקששת בענק דרלינג.

בשורה התחתונה יש כמה לקחים קטנים שאני לוקח לעצמי ולנו מהמאבק הזה:

  • תהיו אמיתיים ואותנטיים
  • תשאלו שאלות קשות
  • לעולם תישארו פתוחים לרעיונות חדשים
  • אל תסתמו לאיש את הפה, כי זה יחזור אליכם בבומרנג
  • תתמקדו במה שאתם טובים בו
  • אם אתם עושים מוסיקה, אל תנסו להיות פוליטיקאים

 ובינתיים שתהיה שבת שלום ובריאות (מאומת קורונה בעצמי, ועובר את זה קל)

דעאל

 

 

 

 

By Dael with 5 comments

דברים ששכחנו בקורונה ואולי הגיע הזמן להיזכר

את הפוסט הזה אני כותב לכם מחדר במלון. לא, זו לא מלונית קורונה. איך אני יודע? כי כשאני מרים את העיניים ומסובב את הראש ימינה אני רואה הר עצום מושלג, עצים מציצים במדרון, ופסגות סלעיות מלאות הוד. אבל עוד על זה, תיכף.

הקורונה הגיחה לעולם כמו ג'יני מבקבוק – רגע אחת לא היה כלום, ואז פופ, היא פה והיא בכל מקום. עוד כמו הג'יני, גם היא שינתה לנו את החיים. לרעה או לטובה – אנחנו צריכים להחליט, ואחרון – כמו הג'יני אין לנו שום מושג למה היא מסוגלת, ולמה מסוגלים אנחנו. אז אולי קצת כמו אלאדין גם אנחנו ניסינו לבקש מהג'יני כל מה שאנחנו לא, רק כדי לגלות בסוף שצריך לחזור להיות שוב עצמנו. הפוסט הזה לא רוצה להיות עוד ויכוח קורונה על מה צריך לעשות (תכלס, כבר קצת לא אכפת לי). הפוסט הוא על מה צריך לזכור. ומבט לאחור, הקורונה הזכירה לנו הרבה דברים שאולי שכחנו על עצמנו, ולא פחות מכך, על הסביבה בה אנו חיים.  

היא הזכירה לנו שאי אפשר לזייף מערכות יחסים. זיוף הוא משהו שהעולם כמעט התרגל אליו. אנשים מצאו את עצמם חולקים משק בית, ילדים, מיטה, משכנתא, אבל כשהגיע חודש או חודשיים בו הם באמת צריכים להיות יחד – כי לא היה שום מקום אחר לברוח אליו – המסיכות ירדו, ופתאום הכל הפך רגיש ואולי דוקר יותר. האישה שאיתי היא מטפלת זוגית ומשפחתית ויש לה קליניקה שנים רבות. היא מספרת לי שמעולם לא היו יותר פניות למטפלים זוגיים. כך גם לפסיכולוגים (נסו לקבוע תור לאחד, בהצלחה). הסגרים, צמצום הצעדים, הבית שחוזרים רק אליו, מקומות העבודה שהפסיקו להיות מפלט – כולם גורמים לאנשים להתמודד מול המראה כאן ועכשיו. לבחון את מערכות היחסים שלהם. זו גם הזדמנות גדולה לשיפור. לא לדחות את הניקיון. יש בעיות שלא מורגשות אם נמצאים 10 שעות ביום במשרד. עכשיו המשרד הוא בבית, אז הגיע הזמן לזרוק את הבעיות מהחלון, לא שוב לטאטא אותן תחת השטיח.

הקורונה הזכירה למי ששכח שבריאות מושגת קודם כל ע"י אורח חיים בריא. מי שסבל בעיקר מהקורונה (מבחינת אשפוז, הנשמה וכו') היו קודם כל אנשים עם משקל עודף משמעותי, סכרת, ובריאות לקויה. כשהגוף רפוי, הוירוס חזק. וכן, הוירוס לפחות בהתחלה היה מסוכן והצליח להרוג ולפגוע לעתים גם באנשים בריאים, אבל ככלל, אם הגעתם לקורונה בכושר, בתזונה נכונה, אז הסיכוי שלכם לשרוד אותה בהצלחה (ואפילו בלי מכה קלה בכנף) הוא גדול לאין ערוך מכל תרופה בדיעבד. איכלו נכון והתעמלו גם עתה.

הקורונה הזכירה לנו שהאדם עדיין ניצב מול איתני הטבע. מאתיים שנה של מהפכה תעשייתית שהלכה והתעצמה השכיחו מאיתנו את הטבע. יש אנשים שפוגשים אותו רק דרך ערוץ נשיונל גי'אוגרפיק. התרגלנו לעולם מושלם, בו הכל עובד לפי תכנית. תמיד יש אור כשלוחצים על המתג, יש אינטרנט כשמדליקים המחשב, ותמיד יש קליטה. העולם הזה רחוק מאוד מהטבע האכזר, הכאוטי, הפראי. והנה הסטריליות מתה והקורונה חדרה מבעד לכל הסדקים ועטלפים הפכו לכוח המניע את העולם. אז תתחברו שוב לטבע. אפשר בטיול, אפשר באוכל קדמוני, אפשר בללכת יחפים. לא משנה איך אבל תהיו חלק מהטבע כי מעולם לא היינו אמורים להיפרד ממנו באמת.

הקורונה הזכירה לנו שצריך לבחור להמשיך לחיות. אי אפשר לתת לפחד לנהל אותנו ולצערי אצל רבים רק הפחד מוביל את ההחלטות והמעשים. אנשים לא מארחים ולא מתארחים ולא יוצאים ולא נופשים, בטח לא בחו"ל, כי השלטונות לא ממליצים או כי מפחדים להידבק או כי מה יהיה. אוקיי. אם אתם במצב רפואי גבולי כנראה טוב להישמר. אבל לכל השאר – למה להשתבלל? בשנה האחרונה עשיתי טרק של שבוע יוון, טרק של עשרה ימים סובב מון בלאן. עכשיו שבוע סנובורד. גם כדי ללמוד מיומנות פיסית חדשה, וגם כדי לנשום אויר הרים צלול (אפילו שהאיטלקים מחייבים מסיכה גם בצ'יירליפט פתוח! הזיה). וגם, ובעיקר, כדי להיות שבוע רק אני והבן שלי. כן, גם בלי שמכריחים אותנו בגלל בידוד או סגר. אל תעצרו את החיים, כי חיים רק פעם אחת.

קורונה הראתה כמה קשה להודות בטעויות או לשנות דעה. כשהקורונה-ג'יני הגיחה, לא ידענו כלום. אף אחד לא ידע. לכן לא כעסתי על ההחלטות של הפוליטיקאים. אני בטוח שראשי הממשלה ושרי הבריאות ושאר הפוליטיקאים ניסו לעשות הכי טוב על סמך המידע שהיה. והיה מעט מידע ובכאוס עושים טעויות. אבל, וזה אבל גדול, עכשיו אנו כבר יודעים דברים חדשים. אנו יודעים שמחוסנים ולא מחוסנים נדבקים ומדביקים אותו דבר. אז מה ההיגיון להמשיך בתו ירוק? למי זה טוב? את מי זה מציל? אנו גם יודעים שהוירוס לפחות כעת פחות מסוכן ופחות מאיים ממה שהיה וממה שחשבנו. אז למה להמשיך ולהשתגע? אישית, כל חיי אני מנסה ללמוד ולשנות את דרכי  להקשיב ולהשתנות – ואכן השתניתי בכל ההיבטים של חיי - כי רק מהיכולת להשתנות מגיעה צמיחה. ועתה טוב נעשה אם כולנו נסגל לעצמנו את היכולת להקשיב גם לקולות שלא נוחים לנו. ואם טעינו, אז לומר פשוט: טעינו. בינתיים זהו מצרך נדיר בקרב האוכלוסיה, ובלתי קיים בקרב הפוליטיקאים. אני לא מצטער לרגע על שהתחסנתי. החיסון יעיל ועובד יפה. אבל אני בהחלט מצטער שלא הרמתי את הדגל מוקדם יותר. הלו. הלו. מה הולך פה. טוב שנהיה גם קצת צנועים בעמדות שלנו, בטענות שלנו, ובוודאי ככל שזה נוגע לחיי אחרים.

וזה מביא אותי לנקודה הבאה: הקורונה הזכירה לנו שוב שהמדינה לעולם תנצל כל הזדמנות להשיג עוד כוח. סוציאליסטים תמיד האמינו בעוצמת המדינה. ליברלים, היסטורית לפחות, ניסו לצמצם את מעורבותה בחיי הפרט. אבל הנה באה הקורונה והנה כל המחנות כמדומני נתגלו כמעודדים מעקב שב"כ אחר טלפונים, מעודדים את סגירת השמים, מקדמים כפיית חיסונים, פוגעים בחופש הדיבור, בחופש העיסוק, ובמה לא. הכל כדי שיהיה למדינה נוח וקל יותר לפעול. "כי מסוכן". המדרון הזה היה ועודנו חלק מאוד. רונלד רייגן המנוח אמר פעם שהמשפט הכי מפחיד בעולם הוא "אנחנו מהממשלה ובאנו לעזור לכם". הקורונה הראתה (שוב) עד כמה הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. אין לי ספק שהיו ושעדיין יש למנהיגים כוונות טובות אבל אנחנו כבר מזמן עומדים בשערי הגיהנום.

בעיני, המסקנה החשובה היא חירות הפרט. היכולת לחשוב עצמאית, ולהחליט מה טוב עבורכם אישית, ועבור משפחתכם. לקחת אחריות אישית על כל היבטי החיים וזו משימה שלעולם אינה נגמרת.

כי המדינה ממליצה לנו מה לאכול, ומה לא לאכול, ובדרך כלל טועה לגמרי בהמלצותיה. אני כותב כאן על זה כבר 15 שנים לפחות. לקחתי על אחריות על מה שאני אוכל, אפילו שהממסד אומר את ההיפך לגבי מה בריא לי ומה לא. אפילו הרופא שלי אומר לי ההיפך. הוא כבר הרים ידיים ממני וכנראה ש 15 שנים של בריאות הוכיחו משהו.

המדינה ממליצה לנו במה להשקיע, ובמה לא להשקיע, וגם בזה היא בדרך כלל טועה מאוד. גם פה, לקחתי אחריות כי בדקתי את הדברים לעומק והבנתי שהמדינה טועה. היי, אולי גם אני טועה, אבל לקחתי אחריות על העתיד הכלכלי שלי. אני לא אבוא למדינה בטענות אם ההשקעות שלי לא יצליחו ובו בזמן אין לי ציפיות או בקשות ממנה. תנו לי לחיות את חיי.

בכלל, קשה למצוא דברים שהמדינה ממליצה לנו והם פשוט טובים. ההמלצות שלה מתעוותות מרוב אינטרסים ומנגנונים וחוסר יכולת להשתנות. אבל המדינה לא תמיד טועה. יש לה תפקידים חשובים וגם המלצות שלפעמים מצליחות ממש. חיסונים למשל הם המלצה מצוינת  של המדינה. חיסונים שינו את ההיסטוריה והעלימו פוליו ואדמת וצהבת, וגם הפחיתו מאוד את התמותה מקורונה. עובד.

אבל המדינה לא תמיד צודקת וכל המלצה צריך לבחון מחדש, ובשבע עיניים. כי המדינה אולי הפעם טועה, אולי הפעם צודקת, אבל החיים הם תמיד שלכם.

רק שלכם.

 

תהיו לי בריאים

דעאל 

By Dael with 1 comment

הויכוח מול מתנגדי החיסונים – למה - ולאן הולכים מכאן?

אין אדם שאין לו דעה נחרצת בענייני החיסונים והקורונה. ודומה כי כל מי שמצייץ, לכאן או לכאן, חוטף. והנה גם תורי הגיע לדבר על הפיל שבחדר. אז רגע לפני שאתם תוקפים אותי (לא ברור לי עדיין מאיזה צד), בואו נכניס את הפיל לפרופורציה:

  1. האם הקורונה מסוכנת?
  2. האם החיסון מפחית את הסכנה?
  3. אם הכל ברור, למה יש כזו מחלוקת סוערת?
  4. האם הגבלות המדינה היו סבירות (סגר, מסיכות, איסור התקהלות)?
  5. האם אכיפת חיסונים והגבלות היא ראויה או צעד דרקוני (חיסון חובה במקום העבודה, תו ירוק)?

קחו אוויר ונצא לטיול.

 1. האם הקורונה מסוכנת? אין שאלה בעיני. אחרי שכל מיני חוכמולוגים סיפרו שהקורונה זו רק שפעת של זקנים, ושהיא לא מסוכנת לצעירים, ושזו היסטריה, הרי שהמציאות גילתה מזמן שזו מחלה אכזרית וקשה. שיש תמותה ישירה בשיעורים גבוהים מאוד בכל העולם, גם לצעירים, ויש נזקים גדולים בקרב לא מבוטל מהמחלימים כמו Long covid  ועוד. קורונה היא וירוס שראוי וצריך להתגונן מפניו ולהילחם בו עם כל מה שיש, אם חפצי חיים אנחנו. מי שאיבד אותי בשלב הזה – להתראות. אני לא מתכוון להתווכח על זה או להביא הוכחות לכך כאן. יש בשפע.


2. גם כאן אין הרבה שאלה. החיסונים יעילים, ובטוחים. די להתבונן בסטטיסטיקות. אמנם הקורונה הוא וירוס משתנה, והחיסון של אתמול לא בהכרח טוב לוריאנט של מחר, אבל זה הכי טוב שיש כרגע, וזה לא רע בכלל. גם ברמת הבטחון, החיסון הזה בטוח. כן, בכל פרוצדורה רפואית יש סיכון סטטיסטי בלתי מוסבר, אבל אם אחד מ 1:50000 לוקה בתגובה קשה לאחר חיסון (כלשהו) זה לא אומר שהחיסון מסוכן. זה אומר שהוא דווקא בטוח. שהסיכון שקול כי מסוכן גם לחיות. אגדות על "רופאה שמתה" כמה שעות אחרי החיסון ודברים דומים מפורסמים מתגלים שוב ושוב ככזבים. לא, אין פה קונספירציה. וכן, בעיני, חיסון תמיד ראוי להישקל כנגד פוטנציאל הסכנה מהאלטרנטיבה. למשל, אני עצמי מעולם לא התחסנתי לשפעת. בעשור האחרון חליתי פעם או פעמיים וזה היה לא נעים, אבל המערכת החיסונית שלי טובה, והשפעת אינה מסוכנת עבורי סטטיסטית, בגילי ובמצבי, ולכן חיסון אינו כדאי. מאידך אני ממליץ כל שנה להורי לעשות חיסון לשפעת. בגילם ובמצבם זה חשוב הרבה יותר. וכך גם כשהחלה הקורונה חשבתי שאתחסן אחרון, אם בכלל. כמו שפעת. אבל עקבתי וראיתי את האכזריות של המחלה הזו (ולא, זו לא שפעת, אם יש מישהו שעוד חי בסרט הזה), החלטתי שברור לי שאתחסן. פעם ופעמיים ושלוש. כמה שצריך. אני לא מתחרט לרגע על ההחלטה הזו.


3. אז כיצד זה שיש מאבק מול מתנגדי חיסונים? מאיפה האמוציות?

יש משהו מאוד בסיסי באינסטינקט האנושי הקדמון לזהות ולפחד ממזיקים ואנשים זרים. הזר תמיד היה מסוכן לנו, כי הוא עלול להדביק בתחלואה שאין לנו בשבט. לכן המין האנושי מעולה בזיהוי סימני רקב, לכלוך, תחלואה. אנחנו מזהים מישהו "לא בריא" כמעט באינסטינקט, ובדרך כלל אנחנו גם מפחדים ממנו. פחד עמוק, ראשוני. יש בנו פחד קדמון מתחלואה מדבקת, ואצל חלקנו הוא חזק מכל היגיון. לפני שנתיים אנשים החלו לפחד מסינים. לפני שנה מחרדים. אחר כך מכל מי שלא הלך עם מסיכה. עכשיו מכל מי שאין לו תו ירוק. כאילו הקורונה העצימה את הפחד הבריא, הנורמלי, הטבוע כמנגנון הגנה בכל אחד מאיתנו, אל מחוזות הפרנויה.

ואותו הפחד מהידבקות בקורונה הוא גם אותו הפחד עצמו המניע אנשים להתנגד לחיסונים בכל תוקף. הפחד מהכנסת פולש זר, וירוס, אל תוך הגוף. גם כאן, הפחד כבר מזמן אינו רציונלי. מי שנמצא בחרדה, העובדות והנתונים לא משנים לו. דבר אל הקיר. מנגנון ההגנה וההשרדות הקדמון הפך למפלצת המונעת מהאדם לקבל החלטות מושכלות. בשם הפחד מהחיסון, אפשר לכופף את העובדות. זה בדיוק, אבל בדיוק כמו שאנשים לא יבקרו חבר חולה סרטן, בשם הפחד "מהמחלה". הם לא אנשים רעים. הם פשוט נותרו לכודים (או כפופים) לאינסטינקט זהירות קדמון שיצא משליטה.

אם אתם קוראים שורות אלו ואתם מתנגדי חיסונים – אני ממליץ שתנשמו עמוק ותבחנו את עצמכם לרגע לא ממקום של חרדה. כן, זה מפחיד להכניס חיסון לגוף. אבל גם כן, המדע הוכיח כי זה בטוח ויעיל וטוב. וודאי שהמחלה מסוכנת לאין ערוך מהסיכון בתופעות הלוואי של החיסון. חפשו עובדות, נתונים, סטטיסטיקה. לא פוסטים וכתבות בעיתון. ואם בכל זאת החלטתם לא להתחסן, האחריות היא שלכם ועליכם ועל משפחתכם. ואני חושב שזוהי החלטה אומללה ומסוכנת, בעיקר לכם (ואנא, אל תגיבו לפוסט הזה עם "הוכחות" לסכנות החיסון. עייפתי מזה. אלו הבלים).

ואם אתם קוראים שורות אלו ומרגישים לחץ עמוק מכל מי שלא מציג תו ירוק – שוב, כדאי לנשום. אתם כנראה בטוחים מאוד.

 

4. לגבי הגבלות המדינה ויעילותן, נתחיל בתזכורת: מה שאנו יודעים היום הוא לא מה שידענו לפני שנה. כמו ג'ון סנואו, לא ידענו כלום. ישראל היא מדינה שיודעת לגייס ויודעת להתגייס. ולכן כשבא אויב, הפעם ויראלי, מיד התגייסנו כנגד הזר, הפולש, העטלף הסיני. המדינה עשתה את הכי טוב שהיא יודעת. לא חייבים לאהוב את זה, ולא חייבים להסכים עם זה. אבל אצלי לפחות החוזה עם המדינה הוא כזה: כשקוראים לי לדגל אני מצדיע. אח"כ מתחשבן. פעמיים קראו לי לצו שמונה. שלפו אותי מהחיים ומהילדים והכניסו אותי לטנק. בשתי הפעמים היתה לי בטן מלאה על הנהגת המדינה והצבא, ובאמת באתי איתם חשבון אחר כך, בקלפי, אבל בזמן אמת, באתי ונלחמתי. יש לנו תמיד דעה, אבל אין לנו תמיד את התמונה המלאה. כך גם בקורונה. כאשר הסכנה היתה מיידית ואמיתית, איש לא ידע לאן יקח אותנו משק כנפי העטלף. ידענו רק שכאשר יש מגיפה כדאי מאוד לשים מסיכה, לא להיכנס למקומות צפופים והומי אדם, ולרחוץ היטב ידיים. הדברים הפשוטים. טוב עשתה המדינה שהגבילה את חופש התנועה שלנו אז, גם אם כעסנו, גם אם שילמנו מחיר. בזמן אמת לא ידענו מה יהיה הנזק, ומה תהיה התועלת. איש לא ידע. האופוזיציה והקואליציה התקוטטו, כי זה מה שהם עושים תמיד, ואחרי שהחליפו כסאות, המשיכו להתלונן זה על זה הדדית, ולעשות את אותם הדברים. אבל באמת לא היה לאיש פטנט טוב יותר מאשר השניים: הרחקה, וחיסונים.

מאז עברו קרוב לשנתיים, ועתה כאשר כ 90% מהאוכלוסיה מחוסנים, כאשר קצב המאומתים עומד על פחות מ 200 איש ביום, למי מועילות ההרחקות? האם נידבק שוב למרות שלושה חיסונים? האם אנו צופים התפרצות רבתי עם אלפי מתים אם לא נלך עם מסכות? האם התו הירוק הוא מה שמציל אותנו בקולנוע? שאלות טובות. אז בואו נדבר על 5: האם ההגבלות הנוכחיות מוסריות.

 

5. או, כאן אנו כבר עומדים בשערי הגיהנום.

לפני שנגיע לעמדתי, נתחיל מהמובן מאליו: המדינה היא גוף עם אחריות על שלום הציבור, ובה במידה היא מחוייבת לשמור על חופש הפרט, למרות המתח המובנה בין השניים. ככלל נאמר שהמדינה צריכה לאפשר לפרט חופש מוחלט, ולצמצם את החופש הזה רק במקומות בהם יש פגיעה ברורה ומוחשית בציבור. כך למשל המדינות אוסרות ומונעות תכנים שהם בהגדרה מסוכנים לציבור (למשל, פדופיליה). אבל כוח המדינה מאפשר לה "למנוע" גם תכנים אחרים, ולו בשל פגיעה עמומה או דמיונית: סין מצנזרת את גוגל, פייסבוק וטיקטוק ומדינת ישראל התעקשה לשדר טלויזיה רק בשחור לבן. צנזורה היא מדרון חלקלק. ועדיין, תמיד, אבל תמיד, כאשר הריבון מצמצם את חירות הפרט הוא עושה זאת "בשם הטוב" ושמירה על החברה.

ישראל הוקמה ונשענת עד היום על יסודות סוציאליסטים חזקים מאוד (מפא"י לא נעלמה: מועצות החלב, הלול, הפירות, הדבש, מכון התקנים, ההסתדרות, ומה לא – והכל בשם "טוב" דמיוני), וככלל, חברות סוציאליסטיות מאמינות ששיקול דעתם של המדינה והפרולטריון עליונים על שיקול דעת שאר האזרחים. לכן לא הייתי מופתע לראות שכאשר התמודדנו, כחברה, מול שאלות חדשות על האיזון בין חופש הפרט לבין מנדט המדינה, האחרון גבר. זאת למרות שאנו מדמיינים שאנחנו מדינה פתוחה, וחברות פתוחות וליברליות יאמינו על פי רוב שהפרט צריך להיות חופשי ושהוא יקבל, בממוצע, החלטות טובות יותר כי "השוק" חכם יותר מכל ועדה קרואה או לשכת שר. אני ליברל ועמדת המוצא שלי היא כי אזרחי ישראל חייבים להילחם על זכותם לחופש, ועל צמצום מעורבותה של המדינה בהחלטותיהם, כל זמן שאינם פוגעים באחר.

באה הקורונה והעמידה מחדש במרכז הבמה שאלות מוסר שחשבנו שכבר פתרנו. יצרה קונפליקטים במקום בו היתה שלווה.

לכן השאלה האמיתית *עכשיו* היא לא מהי ההחלטה האישית הנכונה (קל, כאמור: להתחסן!) אלא האם למדינה מותר לכפות חיסון או להמשיך ולהטיל סנקציות על מי שאינו מחוסן כעת (כמו למשל, להדיח מתפקידו סא"ל, מפקד יחידת האלפיניסטים). או - עד מתי החברה מתגוננת וממתי מתחילה התגוננות הפרט?

 

התשובה אינה פשוטה. ואינה חד משמעית. ואינה קבועה במסמרות ברזל.

אישית כאמור אני סבור שטוב שכולם יתחסנו, בכל גיל בו החיסון בטוח, אבל אני גם חושב שכאשר נגיע (הגענו?!) לרמת מינימום של תחלואה בחברה, ורמת מקסימום של מחוסנים (הגענו?!), אפשר וצריך ונכון יהיה לחזור לשגרה מלאה. אני חושב שאנחנו כבר שם. וכן, אפשר וכדאי וצריך לחזור לשגרה על-מלא. בלי הגבלות. בלי כניסת תיירים-שמחוסנים-שלוש-פעמים-לפחות (מה רע בפעמיים?). בלי ברקודים ואפליקציות ממשלתיות. אפילו בלי חובת מסיכות.

ובכלל, התו הירוק כבר לא מועיל ממילא, והצידוק של "צריך תו ירוק כדי להיזהר, אולי יש לו מחלה" לא באמת מחזיק מים. ראשית, גם מי שהתחסן עלול לחלות. הוא יחווה כנראה את המחלה בסימפטומים קלים יותר אבל יהיה חולה ויהיה מדבק. תו ירוק אינו ערובה לאי-תחלואה. שנית, האם שכחנו שהקורונה היא לא המחלה המדבקת היחידה בעולם? יש לנו, למשל, גם צהבת. הנה: בארץ ממליצים לכל מי שטס להודו להתחסן כנגד צהבת, וכך עשיתי לפני שנסענו לטיול משפחתי שם. אך האם מי שלא התחסן לצהבת, וחזר מטיול במזרח, נחשב מסוכן לחברה? ומה עם שפעת?

ובכלל, מהו הגבול התחתון שמתחתיו נאמר "וואללה, אין בעיה". מאה נדבקים ביום? עשרה? אחד? אחד בחודש? אחד בשנה? על פני כל העדה תקצוף?

הרדוקציה יכולה להמשיך עד אין סוף.

אני לא אפידמיולוג, אבל אין לי ספק שאפשר לדעת או להעריך מהו הסף שמתחתיו הדבקה נרחבת באוכלוסיה כבר לא סבירה. בטח שלא באוכלוסיה המחוסנת שלוש פעמים. בטח לא בבת אחת. האם הגענו לקו הזה? האם יש שיח גלוי על כך? אם לא, למה?

אני לא שאנן. אני גם לא מומחה בשום צורה. וכן, עדיין אני מצפה שאנשי משרד הבריאות יעקבו אחר התחלואה, ויבדקו וריאנטים במעבדה, ואם תהיה בעיה, ירימו מיד דגל. הלא זה תפקידם. לא בטוחים? עשו זאת בשלבים.

***

חשוב: איני מסתכל על העבר בטרוניה. אני באמת חושב שכולם השתדלו לעשות טוב. הצלחנו קצת יותר, הצלחנו קצת פחות, עכשיו זה כבר לא משנה. זה כבר היה.

העניין הוא לחיות טוב ונכון עכשיו. לקבל החלטות מתאימות למציאות. לא להיות מונעים רק על ידי פחד, ובטח לא על ידי הכחשה.

אז אולי הגיע הזמן לעצור רגע את הטייס האוטומטי, לנשום עמוק, ולנסות לחזור ולנחות אל המציאות, אל השגרה שקצת שכחנו ממנה. כחברה, עברנו מספיק מריבות בשנתיים האחרונות. אני חושב שהיה לנו מספיק מהן.

 שנהיה בריאים ושלא נריב,

דעאל

 

 איור: Ben Wisemen for the New York Times.

By Dael with 6 comments

שלוש השאלות שאני שואל את עצמי כל יום מחדש

 


פעם אמרו שהחיים זה מה שקורה למרות התוכניות. היום אומרים שהחיים הם מה שקורה בין התוכניות. או אולי בין התוכניות של נטפליקס.

כאלו אנחנו: אנושיים. אנחנו זורמים. קמים וממשיכים ועובדים ועושים עוד ועוד מאותם הדברים שלא תמיד אנחנו אוהבים, אבל הם, מה לעשות, "מה שצריך" לעשות.

ואז, בוקר אחד אנו מתעוררים ומגלים שהשעון לא עצר לרגע מאז שנולדנו, ושעברו כבר המון שנים מאז הפעם האחרונה ששאגנו מרוב הנאה. שהימים שלנו הפכו לצפויים וחדגוניים, ואנו הולכים קדימה אבל נשארים במקום. או שאולי אנו מתקדמים אבל מרגישים דווקא בנסיגה, כי מאומה כבר לא מרגש או מסעיר. שהצבעים דהויים. זו הרי קללת האדם: "כי בזיעת אפיך תאכל לחם". האדם לעמל יולד, והעמל כמו שואב אותנו אל תוכו ואינו משאיר לנו מאומה מהחיים עצמם. הוא שוחק וחדגוני ואפור וכשלא נזהרים, הוא גדל ותופס לעצמו את כל הנפח והזמן שרק אפשר, מייבש בחדגוניותו כל טיפת לחלוחית של חיים. ימינו מתמלאים בעבודה, ולפעמים אנו חשים שמרוב עבודה לא נותר לנו מאומה לעצמנו. שום זמן, שום מרחב, שום חידוש. לאה גולדברג חתמה את תפילתה-תקוותה במילים הללו ממש: "לבל יהיה יומי עלי כתמול שלשום, לבל יהיה עלי יומי הרגל". אבל לא רק העמל הוא אויב. נוסף על כל הצרות הבאות מהתנהלותנו שלנו, אנו נתקלים כמעט בכל יום גם באנשים נוראיים. בציניות, בגסות, באלימות, בזלזול. וגם בסכנות אמיתיות: תאונות דרכים, ומחלות ומיסים ותקלות וטעויות ובלבולים או סתם, לדפוק בטעות את האצבע הקטנה של הרגל בכורסה. לחיות זה לא פשוט.

כדי שלא ליפול למלכודות הללו, שאני כמו רובנו נופל בהן, אני משתדל לשאול את עצמי יום יום שלוש שאלות. לא תמיד התשובות מוצאות חן בעיני. לא תמיד אני זוכר לשאול אותן, אבל אני בהחלט משתדל. במיוחד כשאני נזכר בהערה שליוותה כל תעודה שלי מחדש: "יש לילד פוטנציאל, לא ממומש". לשמחתי מאז שהתחלתי לשאול אותן את עצמי, התשובות נעשות טובות יותר, בממוצע.

  1. האם יצרתי/נתתי היום משהו?
  2. האם הקדשתי מספיק זמן לחיים?
  3. האם מה שמטריד אותי הוא בשליטתי?

המטרה: לקבל שלוש תשובות "כן".

ליצור ולתת הן פעולות הנותנות משהו לכם ומשהו לעולם. זו יכולה להיות, כפשוטו, נתינה של ממש: להתנדב, לתמוך, לעזור. זו יכולה להיות יצירה של ממש: לצייר, לבנות, לסרוג, לכתוב. לא משנה מה זה, אבל אני יודע שאם עשיתי משהו חדש, אם תרמתי לעולם, אם נוצר משהו: זכרון או משפט או טקסט – הרי שיש לכך ערך. שהוספתי לעולם משהו חדש. יצרתי מעט טוב. זו לא צריכה להיות יצירת מופת. לא תרומה של מיליונים. זה יכול להיות תרומה קטנה לנגן רחוב. וזה, אצלי לפחות, יכול להיות לכתוב מילים שאולי יפגשו מישהו. כך או אחרת: צרו. תנו. אתם מיד תרגישו חיים הרבה יותר.

השאלה השניה מחוברת לראשונה בעבותות, כי יצירה ונתינה הן פעולות שלא מתרחשות בתוך עמל אלא שיש להן מרחב עצמי שלהן. אבל מעבר להן, אפשר להקדיש לחיים עצמם עוד זמן. וגם פה, לא חייבים לחצות את האוקיינוס ביאכטה כדי לצאת לחופשה. אפשר וצריך לתת לחיים את המקום ואת הזמן, כל הזמן:  גם אם זה "רק" בישיבה במרפסת ולהביט אל הנוף או להקשיב לציפורים. לטייל בטבע באמצע השבוע. לגנוב גיחה קצרה לים. למשחק קאטן משפחתי. ליציאה זוגית בקטנה. כל מה שמרגיש לכם חי ונכון ולא רק עמל ושגרה. אל תוותרו על זה. כל יום. חיו מחדש בכל העוצמה.

השאלה השלישית היא הקשה מכולן, והלוואי והייתי עונה עליה "כן" ברוב הימים. האתגר הוא להבדיל בין דברים שהם בשליטתי (כמו האופי שלי, ההתנהגות שלי, ההרגלים שלי), לבין דברים שאינם בשליטתי (הלקוחות שלי, הנהגים בכביש, מזג האויר, הילדים הבוגרים שלי. הרשימה אינסופית). לכעוס או לדאוג או להיות מוטרד מדברים שאינם בשליטתנו לא מועיל במאומה, אלא מייצר לנו סבל, כי איננו שולטים בתוצאות. הלא רק את עצמנו אנו יכולים לשנות, וגם זה קשה מאוד. לכן, אם כבר להיות מוטרד ממשהו, אזי מעצמי. למשל, אם עניתי "לא" על שאלות ו ו 2, סידרתי לי סיבה להיות מוטרד, ולכן גם להשתדל להשתנות, כך שמחר אענה עליהן "כן". על שאר הדברים אני משתדל שלא לכעוס (זה לא תמיד מצליח לי. אני לא נזיר טיבטי). להיות קצת יותר סטואי. סנקה המליץ על כך לפני אלפיים שנה, והוא ידע בהחלט מה שהוא אומר..

אז מהי השורה התחתונה: ליצור, לחיות, ולא לתת לרעשי המציאות לטלטל אותנו.

תהיו לי בריאים,

דעאל

(צילום: אבישג שאר ישוב הנפלאה)

 

By Dael with 1 comment

איך לכתוב מיילים כמו אלוף, או, המיומנות הכי חשובה בהייטק שאף אחד לא בודק



בדרך כלל אני כותב פה על דיאטות ומחקרים או על "חלום לדויד" או על ביטקוין או על טרקים, או סתם משתף מחשבות שחלפו לי בראש. היום, בפעם הראשונה כמדומני, אני כותב על עבודה.

פוסט "מקצועי", אם תרצו.

אם תסלחו. 

כי השבוע, בין ראיון מועמד אחד למשנהו (היי, אני שוב מגייס), התחדדה לי מחשבה: את המיומנות הכי חשובה להצלחה בארגון, אני כמעט לא בודק.

אנשים רבים ראיינתי וגייסתי וניהלתי בעשרים ומשהו השנים האחרונות. ואם אני מתבונן לאחור ומחפש את המנבא הכי אמין להצלחה בתפקיד בעולמות ההייטק, הרי שברוב המקרים לא היתה זו מהירות הקליטה, זריזות האצבעות או אשפות טכנולוגית (אלו שמורים לכוכבים. אבל הם, בהגדרה, כוכבים). עבור רוב העובדים בארגון ההצלחה מורכבת, בראש ובראשונה, ממילים. היינו, מהיכולת להבין מילים, ועוד יותר: מהיכולת לחבר מילים למשפטים ולמיילים שמבינים אותם בקלות.

בקיצור, הרבה מאוד מההצלחה תלויה ביכולת הפשוטה: לכתוב טוב. לתקשר מרחוק.

למה?

כי מילים הן הדרך שלנו לארגן ולהבנות את המציאות, והמציאות מצידה אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית.

 Perception is reality אמר לי פעם הנס, בלגי גבוה וחיוור. הוא היה הבוס אבל לא עניינו אותו שום בעיות. עניינה אותו רק תפיסת המציאות שלהן. אם הלקוח מבין משהו כקריטי, הרי שזו בעיה קריטית, גם אם התקלה זניחה "אובייקטיבית". ואם הלקוח יכול לחיות בשלום עם בעיה קריטית, הרי שהיא אינה קריטית עוד. ההבדל בין שני המקרים הוא לא העובדות אלא תפיסתן, והתפיסה היא נגזרת של תרגום ותיווך המציאות. לפעמים בעל פה, אבל בדרך כלל, בכתב.

אז אם אתם מחפשים עבודה בהייטק, או אם אתם כבר מצאתם ורוצים *להצליח*, ההמלצה הכי טובה שאני יכול לתת לכם היא: חדדו את העיפרון. הנה כך:

  • לפני שאתם כותבים מייל: דעו מה אתם רוצים להגיד, ולמי. מי צריך לעשות משהו, ומי צריך רק לדעת. נשמע פשוט אבל קחו לכם רגע לפני ששלחתם לאובמה בקשה לציוד משרדי.  
  • בכתיבתכם, תמיד, היו מאוד מנומסים ואדיבים (אימרו לעצמכם: היום אני לא ישראלי, אני בריטי). אל תנזפו, אל תחנכו, גם אם אתם כועסים לאללה. תחייכו ורק אז תכתבו.
  • כתבו בשפה המארגנת את המציאות לתהליכים. למשל: שלום, זהו הרקע, וזוהי הבעיה, ואלו הן האפשרויות לפתרון הבעיה, וזוהי האפשרות המומלצת וסיבותיה, ולהלן תכנית הפעולה הנגזרת, בלוחות הזמנים המפורטים כאן, אנא אשרו. בברכה ותודה, ישראלה ישראלי. נשמע פשוט וטריוואלי אבל בחיים האמיתיים נדיר הוא למצוא מי שיודע/ת לכתוב מיילים כאלו. בחיי.
  • כתבו משפטים שלמים, עם נושא ונשוא ומושא. פה זה לא ווטסאפ. זה עוד יותר חשוב בכותרת המייל. כיתבו בה משפט שלם, מכוון פעולה. 
  • זכרו כי מייל הוא לעולם סיפור. יש לו התחלה ואמצע וסוף. הוא תמיד יתחיל ב: שלום X, (או Hi או Dear או כל מה שמתאים לכם ולארגון כפניית גוף נעימה ומנומסת). לאחר מכן יבוא מבנה ברור לוגית. לא קרעי מידע המסתמכים על שיחת הטלפון שהרגע עשיתם – כי את המייל אולי יקראו רק מחר, או בעוד שבועיים, ועד אז מה שברור כשמש היום כבר יתפוגג ויבלע בתהום השיכחה.
  • ניוביז: אל תבהלו מכתיבה באנגלית. מי שיודע לכתוב מעולה בעברית, יגשר במהירות על הפער לאנגלית, אפילו עם אוצר מילים דל. אם תדעו מה אתם רוצים לומר, תצליחו למצוא את המילים גם בשפה אחרת. יש מספיק כלי בדיקה עצמית להבטיח כתיב ותחביר נכונים, וכדאי לתרגל זאת.
  • כשאתם כותבים מייל, קחו את הזמן, גם אם יש לחץ בעבודה. אל תמהרו לשלוח. קיראו את המייל שלכם שוב ושפרו אותו עוד ועוד. סתתו והשחיזו והבריקו אותו עד שהוא יהיה פיקס. ממש ממש פיקס. הזמן שתשקיעו בכתיבה יחזור אליכם עשרת מונים: ברכישת המיומנות, ובאהבת הלקוח – שקרא והבין ואמר לעצמו: וואללה.
  • אל תניחו ידע מוקדם, ומאידך אל תדמיינו שהקורא הוא אדיוט. הקו הזה הוא דק, אבל הוא קיים.
  • שימרו בצד מיילים מעולים (שקיבלתם ושאתם רוצים להיות מסוגלים לכתוב כאלה). היפכו אותם למעין תבניות פרטיות שלכם. לטמפלייטים. הדגישו את המשפטים שתוכלו להעתיק למייל הבא שלכם (סבבה לגמרי להעתיק!).
  • דעו שהלקוח שלכם חכם לפחות כמוכם. אז אל "תספרו לו סיפורים" אלא שקפו את המציאות באופן ברור וידידותי, והלקוח יחליט מה עמדתו מולה. אם נדע לעשות זאת היטב, גם אם יש בעיות קשות שאיננו יודעים לפתור, הלקוח יהיה מרוצה. כי הלקוח מרגיש שהכותב רואה את המציאות כמוהו. נמצא לצידו, נמצא איתו. וטיפ: הלקוח שלך הוא לא רק "קליינט" מארגון אחר. הוא גם הבוס שלך. והעמית שלך.
  • קיראו שוב את התוצר הסופי: אתם רוצים מייל המתאר מציאות באופן קצר ותמציתי, ברור ומאורגן, מנומס ואפקטיבי, כך שכל הקורא אותו, יבין. כי אין דברים מסובכים, יש רק הסברים גרועים. טיפ: אם תתנו אותו לבן הזוג שלכם והוא יגיד "זה סינית", אז כנראה כדאי לחזור לשולחן העבודה לסבב שיפצורים.  
  • סיימתם ממש? יופי. אם זהו מייל רגיש (חדשות רעות ללקוח, הרבה על הסף וכדומה): בידקו את עצמכם שוב עם ידיד או עמית: "קרא את זה בבקשה, תראה אם זה בסדר". תאמינו או לא, אבל למרות שכישורי הכתיבה שלי עצמי לא רעים, אני מוצא את עצמי עושה בדיקה שכזו עם השותף שלי פעמים רבות מאוד. אם מה שאני שולח חשוב דיו, אז כדאי בהחלט. כי לפעמים, מרוב שאנו מתאהבים בטיעון של עצמנו, אנו שוכחים את הסעיף המרכזי: לקרוא את המילים דרך עיני הקורא, ולא דרך עיניך שלך.
  • בשאר הזמן: קיראו הרבה. הכוונה לספרים אמיתיים, לא רק כתוביות בנטפליקס. ואם אין לכם מה לקרוא, אז יש לי כמה ספרים להמליץ לכם 😊

*** 

מסכימים? חולקים? שתפו והגיבו.
ועד אז: תהיו לי בריאים, ובהצלחה רבה,

דעאל

By Dael with 2 comments