אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

הויכוח מול מתנגדי החיסונים – למה - ולאן הולכים מכאן?

אין אדם שאין לו דעה נחרצת בענייני החיסונים והקורונה. ודומה כי כל מי שמצייץ, לכאן או לכאן, חוטף. והנה גם תורי הגיע לדבר על הפיל שבחדר. אז רגע לפני שאתם תוקפים אותי (לא ברור לי עדיין מאיזה צד), בואו נכניס את הפיל לפרופורציה:

  1. האם הקורונה מסוכנת?
  2. האם החיסון מפחית את הסכנה?
  3. אם הכל ברור, למה יש כזו מחלוקת סוערת?
  4. האם הגבלות המדינה היו סבירות (סגר, מסיכות, איסור התקהלות)?
  5. האם אכיפת חיסונים והגבלות היא ראויה או צעד דרקוני (חיסון חובה במקום העבודה, תו ירוק)?

קחו אוויר ונצא לטיול.

 1. האם הקורונה מסוכנת? אין שאלה בעיני. אחרי שכל מיני חוכמולוגים סיפרו שהקורונה זו רק שפעת של זקנים, ושהיא לא מסוכנת לצעירים, ושזו היסטריה, הרי שהמציאות גילתה מזמן שזו מחלה אכזרית וקשה. שיש תמותה ישירה בשיעורים גבוהים מאוד בכל העולם, גם לצעירים, ויש נזקים גדולים בקרב לא מבוטל מהמחלימים כמו Long covid  ועוד. קורונה היא וירוס שראוי וצריך להתגונן מפניו ולהילחם בו עם כל מה שיש, אם חפצי חיים אנחנו. מי שאיבד אותי בשלב הזה – להתראות. אני לא מתכוון להתווכח על זה או להביא הוכחות לכך כאן. יש בשפע.


2. גם כאן אין הרבה שאלה. החיסונים יעילים, ובטוחים. די להתבונן בסטטיסטיקות. אמנם הקורונה הוא וירוס משתנה, והחיסון של אתמול לא בהכרח טוב לוריאנט של מחר, אבל זה הכי טוב שיש כרגע, וזה לא רע בכלל. גם ברמת הבטחון, החיסון הזה בטוח. כן, בכל פרוצדורה רפואית יש סיכון סטטיסטי בלתי מוסבר, אבל אם אחד מ 1:50000 לוקה בתגובה קשה לאחר חיסון (כלשהו) זה לא אומר שהחיסון מסוכן. זה אומר שהוא דווקא בטוח. שהסיכון שקול כי מסוכן גם לחיות. אגדות על "רופאה שמתה" כמה שעות אחרי החיסון ודברים דומים מפורסמים מתגלים שוב ושוב ככזבים. לא, אין פה קונספירציה. וכן, בעיני, חיסון תמיד ראוי להישקל כנגד פוטנציאל הסכנה מהאלטרנטיבה. למשל, אני עצמי מעולם לא התחסנתי לשפעת. בעשור האחרון חליתי פעם או פעמיים וזה היה לא נעים, אבל המערכת החיסונית שלי טובה, והשפעת אינה מסוכנת עבורי סטטיסטית, בגילי ובמצבי, ולכן חיסון אינו כדאי. מאידך אני ממליץ כל שנה להורי לעשות חיסון לשפעת. בגילם ובמצבם זה חשוב הרבה יותר. וכך גם כשהחלה הקורונה חשבתי שאתחסן אחרון, אם בכלל. כמו שפעת. אבל עקבתי וראיתי את האכזריות של המחלה הזו (ולא, זו לא שפעת, אם יש מישהו שעוד חי בסרט הזה), החלטתי שברור לי שאתחסן. פעם ופעמיים ושלוש. כמה שצריך. אני לא מתחרט לרגע על ההחלטה הזו.


3. אז כיצד זה שיש מאבק מול מתנגדי חיסונים? מאיפה האמוציות?

יש משהו מאוד בסיסי באינסטינקט האנושי הקדמון לזהות ולפחד ממזיקים ואנשים זרים. הזר תמיד היה מסוכן לנו, כי הוא עלול להדביק בתחלואה שאין לנו בשבט. לכן המין האנושי מעולה בזיהוי סימני רקב, לכלוך, תחלואה. אנחנו מזהים מישהו "לא בריא" כמעט באינסטינקט, ובדרך כלל אנחנו גם מפחדים ממנו. פחד עמוק, ראשוני. יש בנו פחד קדמון מתחלואה מדבקת, ואצל חלקנו הוא חזק מכל היגיון. לפני שנתיים אנשים החלו לפחד מסינים. לפני שנה מחרדים. אחר כך מכל מי שלא הלך עם מסיכה. עכשיו מכל מי שאין לו תו ירוק. כאילו הקורונה העצימה את הפחד הבריא, הנורמלי, הטבוע כמנגנון הגנה בכל אחד מאיתנו, אל מחוזות הפרנויה.

ואותו הפחד מהידבקות בקורונה הוא גם אותו הפחד עצמו המניע אנשים להתנגד לחיסונים בכל תוקף. הפחד מהכנסת פולש זר, וירוס, אל תוך הגוף. גם כאן, הפחד כבר מזמן אינו רציונלי. מי שנמצא בחרדה, העובדות והנתונים לא משנים לו. דבר אל הקיר. מנגנון ההגנה וההשרדות הקדמון הפך למפלצת המונעת מהאדם לקבל החלטות מושכלות. בשם הפחד מהחיסון, אפשר לכופף את העובדות. זה בדיוק, אבל בדיוק כמו שאנשים לא יבקרו חבר חולה סרטן, בשם הפחד "מהמחלה". הם לא אנשים רעים. הם פשוט נותרו לכודים (או כפופים) לאינסטינקט זהירות קדמון שיצא משליטה.

אם אתם קוראים שורות אלו ואתם מתנגדי חיסונים – אני ממליץ שתנשמו עמוק ותבחנו את עצמכם לרגע לא ממקום של חרדה. כן, זה מפחיד להכניס חיסון לגוף. אבל גם כן, המדע הוכיח כי זה בטוח ויעיל וטוב. וודאי שהמחלה מסוכנת לאין ערוך מהסיכון בתופעות הלוואי של החיסון. חפשו עובדות, נתונים, סטטיסטיקה. לא פוסטים וכתבות בעיתון. ואם בכל זאת החלטתם לא להתחסן, האחריות היא שלכם ועליכם ועל משפחתכם. ואני חושב שזוהי החלטה אומללה ומסוכנת, בעיקר לכם (ואנא, אל תגיבו לפוסט הזה עם "הוכחות" לסכנות החיסון. עייפתי מזה. אלו הבלים).

ואם אתם קוראים שורות אלו ומרגישים לחץ עמוק מכל מי שלא מציג תו ירוק – שוב, כדאי לנשום. אתם כנראה בטוחים מאוד.

 

4. לגבי הגבלות המדינה ויעילותן, נתחיל בתזכורת: מה שאנו יודעים היום הוא לא מה שידענו לפני שנה. כמו ג'ון סנואו, לא ידענו כלום. ישראל היא מדינה שיודעת לגייס ויודעת להתגייס. ולכן כשבא אויב, הפעם ויראלי, מיד התגייסנו כנגד הזר, הפולש, העטלף הסיני. המדינה עשתה את הכי טוב שהיא יודעת. לא חייבים לאהוב את זה, ולא חייבים להסכים עם זה. אבל אצלי לפחות החוזה עם המדינה הוא כזה: כשקוראים לי לדגל אני מצדיע. אח"כ מתחשבן. פעמיים קראו לי לצו שמונה. שלפו אותי מהחיים ומהילדים והכניסו אותי לטנק. בשתי הפעמים היתה לי בטן מלאה על הנהגת המדינה והצבא, ובאמת באתי איתם חשבון אחר כך, בקלפי, אבל בזמן אמת, באתי ונלחמתי. יש לנו תמיד דעה, אבל אין לנו תמיד את התמונה המלאה. כך גם בקורונה. כאשר הסכנה היתה מיידית ואמיתית, איש לא ידע לאן יקח אותנו משק כנפי העטלף. ידענו רק שכאשר יש מגיפה כדאי מאוד לשים מסיכה, לא להיכנס למקומות צפופים והומי אדם, ולרחוץ היטב ידיים. הדברים הפשוטים. טוב עשתה המדינה שהגבילה את חופש התנועה שלנו אז, גם אם כעסנו, גם אם שילמנו מחיר. בזמן אמת לא ידענו מה יהיה הנזק, ומה תהיה התועלת. איש לא ידע. האופוזיציה והקואליציה התקוטטו, כי זה מה שהם עושים תמיד, ואחרי שהחליפו כסאות, המשיכו להתלונן זה על זה הדדית, ולעשות את אותם הדברים. אבל באמת לא היה לאיש פטנט טוב יותר מאשר השניים: הרחקה, וחיסונים.

מאז עברו קרוב לשנתיים, ועתה כאשר כ 90% מהאוכלוסיה מחוסנים, כאשר קצב המאומתים עומד על פחות מ 200 איש ביום, למי מועילות ההרחקות? האם נידבק שוב למרות שלושה חיסונים? האם אנו צופים התפרצות רבתי עם אלפי מתים אם לא נלך עם מסכות? האם התו הירוק הוא מה שמציל אותנו בקולנוע? שאלות טובות. אז בואו נדבר על 5: האם ההגבלות הנוכחיות מוסריות.

 

5. או, כאן אנו כבר עומדים בשערי הגיהנום.

לפני שנגיע לעמדתי, נתחיל מהמובן מאליו: המדינה היא גוף עם אחריות על שלום הציבור, ובה במידה היא מחוייבת לשמור על חופש הפרט, למרות המתח המובנה בין השניים. ככלל נאמר שהמדינה צריכה לאפשר לפרט חופש מוחלט, ולצמצם את החופש הזה רק במקומות בהם יש פגיעה ברורה ומוחשית בציבור. כך למשל המדינות אוסרות ומונעות תכנים שהם בהגדרה מסוכנים לציבור (למשל, פדופיליה). אבל כוח המדינה מאפשר לה "למנוע" גם תכנים אחרים, ולו בשל פגיעה עמומה או דמיונית: סין מצנזרת את גוגל, פייסבוק וטיקטוק ומדינת ישראל התעקשה לשדר טלויזיה רק בשחור לבן. צנזורה היא מדרון חלקלק. ועדיין, תמיד, אבל תמיד, כאשר הריבון מצמצם את חירות הפרט הוא עושה זאת "בשם הטוב" ושמירה על החברה.

ישראל הוקמה ונשענת עד היום על יסודות סוציאליסטים חזקים מאוד (מפא"י לא נעלמה: מועצות החלב, הלול, הפירות, הדבש, מכון התקנים, ההסתדרות, ומה לא – והכל בשם "טוב" דמיוני), וככלל, חברות סוציאליסטיות מאמינות ששיקול דעתם של המדינה והפרולטריון עליונים על שיקול דעת שאר האזרחים. לכן לא הייתי מופתע לראות שכאשר התמודדנו, כחברה, מול שאלות חדשות על האיזון בין חופש הפרט לבין מנדט המדינה, האחרון גבר. זאת למרות שאנו מדמיינים שאנחנו מדינה פתוחה, וחברות פתוחות וליברליות יאמינו על פי רוב שהפרט צריך להיות חופשי ושהוא יקבל, בממוצע, החלטות טובות יותר כי "השוק" חכם יותר מכל ועדה קרואה או לשכת שר. אני ליברל ועמדת המוצא שלי היא כי אזרחי ישראל חייבים להילחם על זכותם לחופש, ועל צמצום מעורבותה של המדינה בהחלטותיהם, כל זמן שאינם פוגעים באחר.

באה הקורונה והעמידה מחדש במרכז הבמה שאלות מוסר שחשבנו שכבר פתרנו. יצרה קונפליקטים במקום בו היתה שלווה.

לכן השאלה האמיתית *עכשיו* היא לא מהי ההחלטה האישית הנכונה (קל, כאמור: להתחסן!) אלא האם למדינה מותר לכפות חיסון או להמשיך ולהטיל סנקציות על מי שאינו מחוסן כעת (כמו למשל, להדיח מתפקידו סא"ל, מפקד יחידת האלפיניסטים). או - עד מתי החברה מתגוננת וממתי מתחילה התגוננות הפרט?

 

התשובה אינה פשוטה. ואינה חד משמעית. ואינה קבועה במסמרות ברזל.

אישית כאמור אני סבור שטוב שכולם יתחסנו, בכל גיל בו החיסון בטוח, אבל אני גם חושב שכאשר נגיע (הגענו?!) לרמת מינימום של תחלואה בחברה, ורמת מקסימום של מחוסנים (הגענו?!), אפשר וצריך ונכון יהיה לחזור לשגרה מלאה. אני חושב שאנחנו כבר שם. וכן, אפשר וכדאי וצריך לחזור לשגרה על-מלא. בלי הגבלות. בלי כניסת תיירים-שמחוסנים-שלוש-פעמים-לפחות (מה רע בפעמיים?). בלי ברקודים ואפליקציות ממשלתיות. אפילו בלי חובת מסיכות.

ובכלל, התו הירוק כבר לא מועיל ממילא, והצידוק של "צריך תו ירוק כדי להיזהר, אולי יש לו מחלה" לא באמת מחזיק מים. ראשית, גם מי שהתחסן עלול לחלות. הוא יחווה כנראה את המחלה בסימפטומים קלים יותר אבל יהיה חולה ויהיה מדבק. תו ירוק אינו ערובה לאי-תחלואה. שנית, האם שכחנו שהקורונה היא לא המחלה המדבקת היחידה בעולם? יש לנו, למשל, גם צהבת. הנה: בארץ ממליצים לכל מי שטס להודו להתחסן כנגד צהבת, וכך עשיתי לפני שנסענו לטיול משפחתי שם. אך האם מי שלא התחסן לצהבת, וחזר מטיול במזרח, נחשב מסוכן לחברה? ומה עם שפעת?

ובכלל, מהו הגבול התחתון שמתחתיו נאמר "וואללה, אין בעיה". מאה נדבקים ביום? עשרה? אחד? אחד בחודש? אחד בשנה? על פני כל העדה תקצוף?

הרדוקציה יכולה להמשיך עד אין סוף.

אני לא אפידמיולוג, אבל אין לי ספק שאפשר לדעת או להעריך מהו הסף שמתחתיו הדבקה נרחבת באוכלוסיה כבר לא סבירה. בטח שלא באוכלוסיה המחוסנת שלוש פעמים. בטח לא בבת אחת. האם הגענו לקו הזה? האם יש שיח גלוי על כך? אם לא, למה?

אני לא שאנן. אני גם לא מומחה בשום צורה. וכן, עדיין אני מצפה שאנשי משרד הבריאות יעקבו אחר התחלואה, ויבדקו וריאנטים במעבדה, ואם תהיה בעיה, ירימו מיד דגל. הלא זה תפקידם. לא בטוחים? עשו זאת בשלבים.

***

חשוב: איני מסתכל על העבר בטרוניה. אני באמת חושב שכולם השתדלו לעשות טוב. הצלחנו קצת יותר, הצלחנו קצת פחות, עכשיו זה כבר לא משנה. זה כבר היה.

העניין הוא לחיות טוב ונכון עכשיו. לקבל החלטות מתאימות למציאות. לא להיות מונעים רק על ידי פחד, ובטח לא על ידי הכחשה.

אז אולי הגיע הזמן לעצור רגע את הטייס האוטומטי, לנשום עמוק, ולנסות לחזור ולנחות אל המציאות, אל השגרה שקצת שכחנו ממנה. כחברה, עברנו מספיק מריבות בשנתיים האחרונות. אני חושב שהיה לנו מספיק מהן.

 שנהיה בריאים ושלא נריב,

דעאל

 

 איור: Ben Wisemen for the New York Times.

By Dael with 1 comment

שלוש השאלות שאני שואל את עצמי כל יום מחדש

 


פעם אמרו שהחיים זה מה שקורה למרות התוכניות. היום אומרים שהחיים הם מה שקורה בין התוכניות. או אולי בין התוכניות של נטפליקס.

כאלו אנחנו: אנושיים. אנחנו זורמים. קמים וממשיכים ועובדים ועושים עוד ועוד מאותם הדברים שלא תמיד אנחנו אוהבים, אבל הם, מה לעשות, "מה שצריך" לעשות.

ואז, בוקר אחד אנו מתעוררים ומגלים שהשעון לא עצר לרגע מאז שנולדנו, ושעברו כבר המון שנים מאז הפעם האחרונה ששאגנו מרוב הנאה. שהימים שלנו הפכו לצפויים וחדגוניים, ואנו הולכים קדימה אבל נשארים במקום. או שאולי אנו מתקדמים אבל מרגישים דווקא בנסיגה, כי מאומה כבר לא מרגש או מסעיר. שהצבעים דהויים. זו הרי קללת האדם: "כי בזיעת אפיך תאכל לחם". האדם לעמל יולד, והעמל כמו שואב אותנו אל תוכו ואינו משאיר לנו מאומה מהחיים עצמם. הוא שוחק וחדגוני ואפור וכשלא נזהרים, הוא גדל ותופס לעצמו את כל הנפח והזמן שרק אפשר, מייבש בחדגוניותו כל טיפת לחלוחית של חיים. ימינו מתמלאים בעבודה, ולפעמים אנו חשים שמרוב עבודה לא נותר לנו מאומה לעצמנו. שום זמן, שום מרחב, שום חידוש. לאה גולדברג חתמה את תפילתה-תקוותה במילים הללו ממש: "לבל יהיה יומי עלי כתמול שלשום, לבל יהיה עלי יומי הרגל". אבל לא רק העמל הוא אויב. נוסף על כל הצרות הבאות מהתנהלותנו שלנו, אנו נתקלים כמעט בכל יום גם באנשים נוראיים. בציניות, בגסות, באלימות, בזלזול. וגם בסכנות אמיתיות: תאונות דרכים, ומחלות ומיסים ותקלות וטעויות ובלבולים או סתם, לדפוק בטעות את האצבע הקטנה של הרגל בכורסה. לחיות זה לא פשוט.

כדי שלא ליפול למלכודות הללו, שאני כמו רובנו נופל בהן, אני משתדל לשאול את עצמי יום יום שלוש שאלות. לא תמיד התשובות מוצאות חן בעיני. לא תמיד אני זוכר לשאול אותן, אבל אני בהחלט משתדל. במיוחד כשאני נזכר בהערה שליוותה כל תעודה שלי מחדש: "יש לילד פוטנציאל, לא ממומש". לשמחתי מאז שהתחלתי לשאול אותן את עצמי, התשובות נעשות טובות יותר, בממוצע.

  1. האם יצרתי/נתתי היום משהו?
  2. האם הקדשתי מספיק זמן לחיים?
  3. האם מה שמטריד אותי הוא בשליטתי?

המטרה: לקבל שלוש תשובות "כן".

ליצור ולתת הן פעולות הנותנות משהו לכם ומשהו לעולם. זו יכולה להיות, כפשוטו, נתינה של ממש: להתנדב, לתמוך, לעזור. זו יכולה להיות יצירה של ממש: לצייר, לבנות, לסרוג, לכתוב. לא משנה מה זה, אבל אני יודע שאם עשיתי משהו חדש, אם תרמתי לעולם, אם נוצר משהו: זכרון או משפט או טקסט – הרי שיש לכך ערך. שהוספתי לעולם משהו חדש. יצרתי מעט טוב. זו לא צריכה להיות יצירת מופת. לא תרומה של מיליונים. זה יכול להיות תרומה קטנה לנגן רחוב. וזה, אצלי לפחות, יכול להיות לכתוב מילים שאולי יפגשו מישהו. כך או אחרת: צרו. תנו. אתם מיד תרגישו חיים הרבה יותר.

השאלה השניה מחוברת לראשונה בעבותות, כי יצירה ונתינה הן פעולות שלא מתרחשות בתוך עמל אלא שיש להן מרחב עצמי שלהן. אבל מעבר להן, אפשר להקדיש לחיים עצמם עוד זמן. וגם פה, לא חייבים לחצות את האוקיינוס ביאכטה כדי לצאת לחופשה. אפשר וצריך לתת לחיים את המקום ואת הזמן, כל הזמן:  גם אם זה "רק" בישיבה במרפסת ולהביט אל הנוף או להקשיב לציפורים. לטייל בטבע באמצע השבוע. לגנוב גיחה קצרה לים. למשחק קאטן משפחתי. ליציאה זוגית בקטנה. כל מה שמרגיש לכם חי ונכון ולא רק עמל ושגרה. אל תוותרו על זה. כל יום. חיו מחדש בכל העוצמה.

השאלה השלישית היא הקשה מכולן, והלוואי והייתי עונה עליה "כן" ברוב הימים. האתגר הוא להבדיל בין דברים שהם בשליטתי (כמו האופי שלי, ההתנהגות שלי, ההרגלים שלי), לבין דברים שאינם בשליטתי (הלקוחות שלי, הנהגים בכביש, מזג האויר, הילדים הבוגרים שלי. הרשימה אינסופית). לכעוס או לדאוג או להיות מוטרד מדברים שאינם בשליטתנו לא מועיל במאומה, אלא מייצר לנו סבל, כי איננו שולטים בתוצאות. הלא רק את עצמנו אנו יכולים לשנות, וגם זה קשה מאוד. לכן, אם כבר להיות מוטרד ממשהו, אזי מעצמי. למשל, אם עניתי "לא" על שאלות ו ו 2, סידרתי לי סיבה להיות מוטרד, ולכן גם להשתדל להשתנות, כך שמחר אענה עליהן "כן". על שאר הדברים אני משתדל שלא לכעוס (זה לא תמיד מצליח לי. אני לא נזיר טיבטי). להיות קצת יותר סטואי. סנקה המליץ על כך לפני אלפיים שנה, והוא ידע בהחלט מה שהוא אומר..

אז מהי השורה התחתונה: ליצור, לחיות, ולא לתת לרעשי המציאות לטלטל אותנו.

תהיו לי בריאים,

דעאל

(צילום: אבישג שאר ישוב הנפלאה)

 

By Dael with 1 comment

איך לכתוב מיילים כמו אלוף, או, המיומנות הכי חשובה בהייטק שאף אחד לא בודק



בדרך כלל אני כותב פה על דיאטות ומחקרים או על "חלום לדויד" או על ביטקוין או על טרקים, או סתם משתף מחשבות שחלפו לי בראש. היום, בפעם הראשונה כמדומני, אני כותב על עבודה.

פוסט "מקצועי", אם תרצו.

אם תסלחו. 

כי השבוע, בין ראיון מועמד אחד למשנהו (היי, אני שוב מגייס), התחדדה לי מחשבה: את המיומנות הכי חשובה להצלחה בארגון, אני כמעט לא בודק.

אנשים רבים ראיינתי וגייסתי וניהלתי בעשרים ומשהו השנים האחרונות. ואם אני מתבונן לאחור ומחפש את המנבא הכי אמין להצלחה בתפקיד בעולמות ההייטק, הרי שברוב המקרים לא היתה זו מהירות הקליטה, זריזות האצבעות או אשפות טכנולוגית (אלו שמורים לכוכבים. אבל הם, בהגדרה, כוכבים). עבור רוב העובדים בארגון ההצלחה מורכבת, בראש ובראשונה, ממילים. היינו, מהיכולת להבין מילים, ועוד יותר: מהיכולת לחבר מילים למשפטים ולמיילים שמבינים אותם בקלות.

בקיצור, הרבה מאוד מההצלחה תלויה ביכולת הפשוטה: לכתוב טוב. לתקשר מרחוק.

למה?

כי מילים הן הדרך שלנו לארגן ולהבנות את המציאות, והמציאות מצידה אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית.

 Perception is reality אמר לי פעם הנס, בלגי גבוה וחיוור. הוא היה הבוס אבל לא עניינו אותו שום בעיות. עניינה אותו רק תפיסת המציאות שלהן. אם הלקוח מבין משהו כקריטי, הרי שזו בעיה קריטית, גם אם התקלה זניחה "אובייקטיבית". ואם הלקוח יכול לחיות בשלום עם בעיה קריטית, הרי שהיא אינה קריטית עוד. ההבדל בין שני המקרים הוא לא העובדות אלא תפיסתן, והתפיסה היא נגזרת של תרגום ותיווך המציאות. לפעמים בעל פה, אבל בדרך כלל, בכתב.

אז אם אתם מחפשים עבודה בהייטק, או אם אתם כבר מצאתם ורוצים *להצליח*, ההמלצה הכי טובה שאני יכול לתת לכם היא: חדדו את העיפרון. הנה כך:

  • לפני שאתם כותבים מייל: דעו מה אתם רוצים להגיד, ולמי. מי צריך לעשות משהו, ומי צריך רק לדעת. נשמע פשוט אבל קחו לכם רגע לפני ששלחתם לאובמה בקשה לציוד משרדי.  
  • בכתיבתכם, תמיד, היו מאוד מנומסים ואדיבים (אימרו לעצמכם: היום אני לא ישראלי, אני בריטי). אל תנזפו, אל תחנכו, גם אם אתם כועסים לאללה. תחייכו ורק אז תכתבו.
  • כתבו בשפה המארגנת את המציאות לתהליכים. למשל: שלום, זהו הרקע, וזוהי הבעיה, ואלו הן האפשרויות לפתרון הבעיה, וזוהי האפשרות המומלצת וסיבותיה, ולהלן תכנית הפעולה הנגזרת, בלוחות הזמנים המפורטים כאן, אנא אשרו. בברכה ותודה, ישראלה ישראלי. נשמע פשוט וטריוואלי אבל בחיים האמיתיים נדיר הוא למצוא מי שיודע/ת לכתוב מיילים כאלו. בחיי.
  • כתבו משפטים שלמים, עם נושא ונשוא ומושא. פה זה לא ווטסאפ. זה עוד יותר חשוב בכותרת המייל. כיתבו בה משפט שלם, מכוון פעולה. 
  • זכרו כי מייל הוא לעולם סיפור. יש לו התחלה ואמצע וסוף. הוא תמיד יתחיל ב: שלום X, (או Hi או Dear או כל מה שמתאים לכם ולארגון כפניית גוף נעימה ומנומסת). לאחר מכן יבוא מבנה ברור לוגית. לא קרעי מידע המסתמכים על שיחת הטלפון שהרגע עשיתם – כי את המייל אולי יקראו רק מחר, או בעוד שבועיים, ועד אז מה שברור כשמש היום כבר יתפוגג ויבלע בתהום השיכחה.
  • ניוביז: אל תבהלו מכתיבה באנגלית. מי שיודע לכתוב מעולה בעברית, יגשר במהירות על הפער לאנגלית, אפילו עם אוצר מילים דל. אם תדעו מה אתם רוצים לומר, תצליחו למצוא את המילים גם בשפה אחרת. יש מספיק כלי בדיקה עצמית להבטיח כתיב ותחביר נכונים, וכדאי לתרגל זאת.
  • כשאתם כותבים מייל, קחו את הזמן, גם אם יש לחץ בעבודה. אל תמהרו לשלוח. קיראו את המייל שלכם שוב ושפרו אותו עוד ועוד. סתתו והשחיזו והבריקו אותו עד שהוא יהיה פיקס. ממש ממש פיקס. הזמן שתשקיעו בכתיבה יחזור אליכם עשרת מונים: ברכישת המיומנות, ובאהבת הלקוח – שקרא והבין ואמר לעצמו: וואללה.
  • אל תניחו ידע מוקדם, ומאידך אל תדמיינו שהקורא הוא אדיוט. הקו הזה הוא דק, אבל הוא קיים.
  • שימרו בצד מיילים מעולים (שקיבלתם ושאתם רוצים להיות מסוגלים לכתוב כאלה). היפכו אותם למעין תבניות פרטיות שלכם. לטמפלייטים. הדגישו את המשפטים שתוכלו להעתיק למייל הבא שלכם (סבבה לגמרי להעתיק!).
  • דעו שהלקוח שלכם חכם לפחות כמוכם. אז אל "תספרו לו סיפורים" אלא שקפו את המציאות באופן ברור וידידותי, והלקוח יחליט מה עמדתו מולה. אם נדע לעשות זאת היטב, גם אם יש בעיות קשות שאיננו יודעים לפתור, הלקוח יהיה מרוצה. כי הלקוח מרגיש שהכותב רואה את המציאות כמוהו. נמצא לצידו, נמצא איתו. וטיפ: הלקוח שלך הוא לא רק "קליינט" מארגון אחר. הוא גם הבוס שלך. והעמית שלך.
  • קיראו שוב את התוצר הסופי: אתם רוצים מייל המתאר מציאות באופן קצר ותמציתי, ברור ומאורגן, מנומס ואפקטיבי, כך שכל הקורא אותו, יבין. כי אין דברים מסובכים, יש רק הסברים גרועים. טיפ: אם תתנו אותו לבן הזוג שלכם והוא יגיד "זה סינית", אז כנראה כדאי לחזור לשולחן העבודה לסבב שיפצורים.  
  • סיימתם ממש? יופי. אם זהו מייל רגיש (חדשות רעות ללקוח, הרבה על הסף וכדומה): בידקו את עצמכם שוב עם ידיד או עמית: "קרא את זה בבקשה, תראה אם זה בסדר". תאמינו או לא, אבל למרות שכישורי הכתיבה שלי עצמי לא רעים, אני מוצא את עצמי עושה בדיקה שכזו עם השותף שלי פעמים רבות מאוד. אם מה שאני שולח חשוב דיו, אז כדאי בהחלט. כי לפעמים, מרוב שאנו מתאהבים בטיעון של עצמנו, אנו שוכחים את הסעיף המרכזי: לקרוא את המילים דרך עיני הקורא, ולא דרך עיניך שלך.
  • בשאר הזמן: קיראו הרבה. הכוונה לספרים אמיתיים, לא רק כתוביות בנטפליקס. ואם אין לכם מה לקרוא, אז יש לי כמה ספרים להמליץ לכם 😊

*** 

מסכימים? חולקים? שתפו והגיבו.
ועד אז: תהיו לי בריאים, ובהצלחה רבה,

דעאל

By Dael with 2 comments

על שיאים ומשברי חיים

 


מסורת היא בידינו כי ראש השנה הוא שיא. יהודי, לאומי, ופעמים רבות – גם שיא אישי.

ואכן, עבורי לפחות, החודש האחרון היה עבורי מעין שיא. השלמנו את הסובב מון בלאן, בצרפת-איטליה-שוויץ, הספר החדש שלי, חלום לדויד, הגיע לחנויות אחרי הריון ארוך ארוך. הביקורות החלו לפרגן, וכך גם אתם, הקוראים. הבריאות ברוך השם בסדר: שלי ושל משפחתי. הביטקוין עושה את העבודה שלו בשקט בשקט ויפה יפה. ואנו יוצאים אחרי החג לחופש משפחתי. אמרתי, שיא.

אבל כמו גל בים, שיא הוא זמני וחולף. הוא בא והולך, ואי אפשר להישאר בו אלא רגע קצרצר, חמקמק. בקושי נגיעה. כי צידו השני והתאום הסיאמי הבלתי-ניתן-להפרדה של השיא הוא המשבר.
העברית שלנו היפה מדגימה זאת נהדר. בים, הגלים הגדולים נקראים גם משברים. "אדירים משברי ים" כתב משורר תהילים. לעומתם, גלים קטנים הם רק אדוות או קצף אבל הגלים הגדולים, השיאים האמיתיים, רק הם נקראו משברים. כי אנו יודעים שכל שיא משמעותי הוא גם משבר. שאין הבדל אמיתי בין ההתעלות הרגעית לבין התהום הפעורה אחריה. הנפילה יכולה להיות נפילה של ממש או אפילו רק תחושת נפילה בשל איבוד השיא שכבר איננו. כאלו אנחנו: חיים והולכים ונושמים על קרח דקיק ונעים בו בין שיאים לבין תחתיות כל חיינו.
אז כיצד נמצא שלווה אם נדע שהשיא המתמיד אינו אפשרי?
בערב ראש השנה יש איזו התכנסות, וספירת מלאי פנימית של הדברים שקרו בשנה האחרונה. על פי רוב אנו מסתכלים גם קדימה: מנסים ללמוד חכמה ולהטיב את דרכנו, לשקול לעצמנו במאזניים הגדולות של החיים את הטוב ואת המאתגר, ולבקש לעצמנו שלווה ונחת. אני חושב שדווקא הידיעה הזו, על הדואליות הבלתי נמנעת של ההצלחה, על הקושי המתחייב הכרוח במהותו של כל שיא, היא היא המעצימה.
נשתדל בראש השנה, ותמיד, לראות את הטוב. לברך על הטובה. לחבק את הרגע החולף. לתת לעצמנו להיסחף עם הגלים אל עתיד טוב ולתת לעצמנו את המרחב לנוע איתם מעלה וגם מטה כשחיוך גדול נמצא על שפתותינו. אומרת לנו העברית: דע שהעולם הוא מורכב. כי אדירים הם משברי הים. אדירים.
אני מאחל לעצמי להיות מסוגל לברך על הרעה כשם אני מברך על הטובה. לדעת שצידו השני של הגל הוא בלתי נמנע, ולא לפחד ממנו. לא להיות משותק בגללו אלא לדעת שגם הוא יחלוף, שגם הוא חלק מהסדר הנכון והראוי של הדברים. שגם אחריו יגיע גל נוסף ושיא נוסף והשגים חדשים ומרחבים נפלאים שעוד לא היינו בהם.
מי יתן והרוח תקח אותנו הלאה והלאה, לשיאים חדשים, שנוכל להמשיך ולברך עליהם ולא להבהל מצידם האחר.
שנה טובה יקרים. שנה טובה.
דעאל

By Dael with 1 comment

ספר חדש נולד לי. "חלום לדויד" שמו

 

אני מתרגש. אני מאוד מתרגש.
האמת היא שמעולם לא התרגשתי עד כדי כך ממילים שחיברתי אני.
ספר חדש נולד לי, חלום לדויד שמו.
*
שנים רבות אני כותב לכם: פוסטים, מאמרים, ספרים. אבל הפעם המילים הצטרפו לכדי משהו שונה ומשמעותי מכל מה שכתבתי בעבר. משהו אישי יותר. קרוב יותר. מרגש יותר.
חלום לדויד, בהוצאת כנרת זמורה, יגיע לחנויות ממש עוד מעט, וזהו אחד הדברים הכי משמחים ומפחידים שקרו לי אי פעם.
חששות היו לי גם כשיצאו ספרי הקודמים, אבל אלו היו ספרי עיון. ידעתי שהם יכולים להביא תועלת למי שיבחר לקרוא אותם. כעת, בספר שהוא פרוזה, איני יכול לדעת מה תהיה התגובה שלכם.
איני יודע האם תקראו אותו.
ואם תקראו: האם תבכו, האם תצחקו, האם תתרגשו, האם תמליצו עליו לחבר?
האם תאהבו אותו?
*
אני מאוד מקווה ומאמין שאת הספר הזה לא תוכלו להניח מהיד.
שהעלילה שלו והשפה שלו יחברו אתכם למשהו מקומי ואמיתי ומשותף בזהות שלנו כאן.
ושאולי במהלך קריאתו תחושו משהו ממני, ומשהו מעצמכם.
*
חלום לדויד מוצע כעת במכירה מוקדמת ואני אשמח, מאוד מאוד אשמח, לשמוע את הפידבק שלכם לאחר הקריאה.
הספר ישלח למזמינים כבר בימים הקרובים (מיד מהדפוס) וכך הוא עתיד להגיע אליכם במהלך השבוע הבא, רגע לפני שהוא ינחת גם בחנויות.
הלינק לפרטים ולהזמנה ישירות ממני, כולל הקדשה, וגם לקריאת גב הספר וקצת הקשר:
https://www.daelshalev.com/dream
מבין המזמינים מראש ומבין המפרגנים – שלושה יקבלו את הספר במתנה.
ההגרלה עלי.
*
זהו.
הרך עוד מעט ונולד, עוד מעט אצלכם.
אני עצמי מתרגש כבר מזמן, ומאחל לעצמי שבקרוב מאוד נתרגש ממנו יחד.
תודה שאתם כאן. כי רק עבורכם אני כותב.
דעאל 

(הפוסט עלה בפייסבוק אבל ההגרלה תהיה לכולם!) 

By Dael with 1 comment

חמש סיבות לצאת לטרק


עמדנו על אוכף גבוה, בין שתי פסגות סלע המבצבצות מבעד לאשוחים ואלונים, והבטנו משתאים אל הנוף הנפתח סביב. היה זה לאחר עליה מפרכת בת שעתיים, ואני הורדתי לרגע את הכובע וניגבתי את הזיעה. שתיתי כמה לגימות. זה לא חדש שהמים תמיד קרים יותר וטעימים יותר כשאתה עמוק בטבע. כי אז, ברגע שחולף בין סוף העליה ותחילת הירידה, לרגע אתה על גג העולם. וגם אם יש פסגות גבוהות יותר, ותמיד יהיו פסגות גבוהות יותר, הרי שאתה עומד שם עם עצמך ועם הטבע ויש שקט עמוק וירוק מסביב, והלב מדלג באושר. 

זה היה ביום רביעי האחרון. 

זוגתי ואני חזרנו השבוע מחמישה ימי טרק בחבל הפלופונז שביוון. צעדנו משהו כמו 15-18 ק"מ כל יום, בין הרים ובין סלעים, אבל אי אפשר לומר שטסנו כרכבת. חזרתי לא כדי לספר איך היה (היה מעולה!), אלא כדי לשתף למה כדאי גם לכם להתחיל ולתכנן את הטרק הבא שלכם, ועדיף כבר כעת.

1. עמוק, עמוק בטל, פועם לבבי. כך כתבה פעם לאה גולדברג. בעין המשוררת החדה שלה היא זיהתה את החיבור הפשוט, המיידי של האדם והטבע, זה שמעורר בנו משהו חי ופועם, עתיק וקדמוני. החיים המודרנים הרחיקו אותנו מהפשטות של הטבע, מהטל ומהעשבים ומהחיות והעצים והציפורים והאבנים. אבל כולם עדיין שם בחוץ, ממתינים לנו שנשוב. אבל יותר משהטבע מחכה לנו, אנחנו מחכים לפגוש אותו. מיכה חנונה אמר לי פעם שאצל כל אחד בפנים יש דוב, וכשאנו יוצאים אל השטח, הדוב הפנימי מתעורר. אז כן, צאו לטבע, כי הדוב שלכם רוצה שוב לנהום.

2. גוף של פלדה. אני מתאמן בקרוספיט כבר 15 שנים בערך (את הבלוג הזה, ששמו המקורי היה "קרוספיט ישראל" פתחתי בשנת 2006). אפשר לומר שאני בכושר סביר. אמנם אני לא ספורטאי-על ומעולם לא הייתי - בטירונות סיימתי אחרון את מבחן הבר-אור - אבל מאז אני בכושר טוב בהרבה. ועדיין, הליכה של 15-20 קילומטרים ביום עם תיק על הגב דורשת מהגוף והנפש (ומאצבעות הרגליים) לא מעט. טרק יחזק לכם את הרגלים (כי הולכים) ואת הידיים (כי מקלות הליכה) ואת הכתפיים (כי תיק) ומה לא. זו אולי הדרך הכי קדמונית ויעילה "להיכנס לכושר". פשוט זה מה שעשו בני האדם מאז ומעולם: קמו והלכו ונדדו. הם וציודם איתם. גם אנחנו יכולים. 

3. אנשים טובים באמצע הדרך. טיילנו פעמים רבות בעבר. עשינו את הטרק של סובב אנאפורנה (עשרה ימים), עשינו טרקים בפירנאים ובאלפים, עשינו טרקים בהררי הודו. הלכנו לא מעט. אבל תמיד טיילנו כזוג או כמשפחה. והנה השבוע טיילנו דווקא בקבוצה. לפני שיצאנו הילדים צחקו: "הגעתם לגיל שאתם יוצאים לטיול מאורגן". צחקנו איתם והתבאסנו בסתר. מה, אנחנו צריכים קבוצה? אבל כן. מעבר ליתרונות הברורים (המדריך הנפלא ג'אן-שי דניז, תכנון וארגון המסלול, הזמנת מקומות, העברות ולוגיסטיקה של הציוד מכפר לכפר ועוד) גילינו שהליכה בקבוצה של אנשים שלא הכרנו קודם היא חוויה נהדרת. אנשים שונים, כל אחד עם סיפור אחר, ממקום אחר, וכולם חולקים את התשוקה אל ההרים והמרחבים. אנשים טובים שכיף לשוחח איתם תוך כדי צעידה בשביל. ואולי זה כי כולנו צאצאים של שבטים קדמונים, וההליכה יחד מחזירה אותנו למקום הראשוני ההוא. כתף אל כתף. גברים ונשים צועדים יחד במשעולי הגבעות והשדות. השבט שוב נודד. 

4. להקשיב. בטרק אתה שומע את הקולות טוב יותר, רואה את הצבעים ברור יותר, מריח את העולם קרוב יותר. עמוק בהר אתה שומע את הרוח. את הדהוד הנחל הזורם עמוק בתחתית המדרון. את שירת הציפורים שאולי אינך רואה אבל הן מלוות אותך מראשי הארזים, את המולת השיחים והשדות והציקדות, נושם את האחירותם שפורח כעת בצהוב עז ומלא ניחוח, שומע דנדון פעמונים רחוקים מעדר עיזים, ואת קול צעדי ההולכים אחריך. טרק מחדד את החושים. 

5. להתגבר. הדברים שמרגשים אותנו הם לעתים קרובות גם הדברים שמפחידים אותנו. ללכת כמה ימים עם ציוד על הגב זה תמיד מרגש ותמיד גם קצת מפחיד. איך יהיה. ואיך תהיה הקבוצה. ואיך הגוף שלנו יעמוד בזה. ואיך יהיה מזג האויר בעונה ההפכפכה של האביב. ובאמת טרק אמור להיות גם קשה. גם מאתגר. העליה מתגלה כתלולה יותר, היום כארוך יותר, התיק ככבד יותר. ובכל זאת, מתגברים. כי כל טרק הוא מסע. הוא מסע אל ההרים ואל עצמנו ואל היסודות עליהן נשענת הנפש. ותמיד נצא נשכרים ממסע שכזה. 

אני לא יודע מתי ואיפה יהיה הטרק הבא שלכם, אבל אני ממליץ לכם להתיישב על המפות כבר עתה.

את הטרק הבא שלנו סגרנו ביומן כבר מזמן. תכלס זה רק עוד חודש וקצת. ב 5 ליולי, עשרה ימים של סובב מון-בלאן (רק שבינתיים צרפת לא מרשה להיכנס בלי בידוד אז אולי חלילה חלילה נאלץ לבטל ולדחות לשנה הבאה). כך או אחרת, אני לא מתכוון לחכות עוד שנה עד הטרק הבא.

אני מקווה שכך גם אתם.


**
(וחוץ מהטרק שיהיה או לא יהיה, יש לי סיבה נוספת לחכות בקוצר רוח לתחילת חודש יולי. אבל על זה אכתוב בפוסט נפרד ומרגש יותר). 


By Dael with 1 comment

סנדלים כיפיים לכבוד הקיץ

כבר הרבה מאוד שנים שאני משתדל ללכת בעיקר עם נעליים מינימליסטיות. יותר מעשור, תכלס. בדקתי עכשיו וגיליתי את הפוסט הראשון שלי בנושא, על נעלי vibramvifefingers בשנת 2009, שאז עוד נחשבו לדבר משונה ומוזר (רוב האנשים יחשיבו אותן מוזרות גם היום) אבל כיף גדול הן היו כבר אז. מאז ניסיתי זוגות רבים מאוד של נעליים ספק מינמליסטיות, ספק יחפות. משהו כמו 20 זוגות בעשור האחרון. נעלי אפס דרופ של merrell ולא מעט זוגות של vivobarefoot וסנדלים של xero ולפני כשנה כתבתי כאן על נעלי wilding הנהדרות שמייצרים רן ואנה בפורטוגל. אני מספר את כל זה רק כדי לומר דבר אחד: יש לי קצת פרספקטיבה לגבי מהן נעליים מינמליסטיות מוצלחות. אז הנה עכשיו, לכבוד הקיץ שהגיע, סקירה נוספת: סנדלי הנוצה של wildling.


אבל נתחיל בהתחלה. 

וויילדלינג נולדו לפני כמה שנים, כאשר רן ואנה חיפשו נעלי ילדים נוחות וטבעיות לילדים הפרטיים שלהם. במקום לקנות זוג נחמד או "בערך", הם החליטו לייצר נעל שכזו, בעצמם. אמרו ועשו. לאט לאט המותג גדל והתפתח והנעליים הפכו למשפחה שלמה של נעליים שמתאפיינות בקלות רבה, בסוליה חצויה לאורכה (סימן ההיכר ומה שנותן לכף הרגל גמישות שאין בשום נעל אחרת שאני מכיר), ובעיצוב אחר לחלוטין ממה שמכירים. ועכשיו יש גם סנדלים. עכשיו זה אומר כבר שנתיים, והסנדל אצלי כבר מאז סוף הקיץ שעבר, אבל אמרתי לעצמי, מה יש לכתוב על סנדלים בחורף? נמתין לקיץ.

נכון שעוד לא קיץ, אבל קרוב מספיק. זה בהחלט הזמן לבחון את הסנדלים שוב, וזה בדיוק מה שעשיתי בשבועות האחרונים. בכל הזדמנות שיש לי, אני איתן על הרגליים. גם עכשיו, כשאני כותב (לא שקולות כלום). 

כשאני חושב על מהם הפרמטרים לסנדל איכותי, אפשר לדבר על עיצוב, נוחות, עמידות, פונקציונליות ומחיר. אם אין לכם כח לקרוא את הפרטים להלן אומר בקיצור נמרץ שסנדלי ווילדלינג עושים את הטריק בשבילי, לגמרי.

ההתחלה מרגישה מוזר: פשוט כי זה לא נראה כמו שום סנדל שראיתם אי פעם. I'll give you that. יש משהו בעיצוב המתפתל, המעגלי שנותן תחושה של נעל מצד אחד ושל סנדל מצד שני. יש משהו מאוד מודרני ומעוצב היטב בסנדל, אבל כמו כל דבר חדשני או אחר, הוא גם גורר חוות דעת חד משמעיות לשני הכיוונים: היו שאמרו לי "איזה סנדל מהמם! מאיפה זה?" והיו שאמרו לי "גבר, מה נסגר?". אני חושב שעיצוב הסנדלים מאוד "מדבר" לנשים (סליחה על הסקסיסטיות אבל היי, אנחנו אנשים ויש עדיין דבר כזה עיצוב יותר מכוון נשים ועיצוב יותר מכוון גברים). מאידך אני חייב להודות שאחרי שהתרגלתי אליהן, גם לי הן נראות נהדר. מה שבטוח, אנשים לא אדישים אליהם. 

עוד יתרון עיצובי למדתי מדודה שלי. היא ראתה אותי איתן ומיד אמרה, איזה יופי, סוף סוף סנדל שמסתיר את הציפורניים של הרגליים. אני חייבת זוג כזה. לי אישית מעולם לא היה תסביך עם ציפורני הרגליים, אבל מסתבר שיש אנשים להם זה חשוב. אם אתם מאלו, וויילדלינג הוא סנדל בשבילכם.

מילה אחרונה בנושא העיצוב - הסנדלים הללו מרגישות הרבה יותר "לבושות" מסנדלים רגילות. הן בהחלט לא סנדלים תנ"כיות ולא סנדלי טיול. זה מעוצב סופר מודרני, נקי וחלק ובהחלט מרגיש יותר מאורגן ולא זרוק. 

אבל הן לא רק נראות אחרת, הן בעיקר לא מרגישות כמו שום סנדל אחר. 

כחברה ישראלית, התרגלנו לאורך השנים לסנדלים היפר קשוחות. שורש, גאוותנו הלאומית כמעט. אלו הלא סנדלים שאפשר לעשות איתן טיולים וטרקים והרים וימים, ומה לא. למטייל, יש יתרון גדול בסנדלים קשוחות שכאלו, בהן הסוליה מפרידה אותך לחלוטין מהאדמה בשכבה נוקשה ועבה. לעומת זאת הסנדלים של wildling נמצאות בקצה השני של הסקאלה. הן לחלוטין לא קשוחות אלא רכות בטירוף. הסוליה דקיקה וגמישה ורכה וככאלו הן מתאימות מאוד ליום יום, למדרכה ולדשא, אבל לא ממש מתאימות לטיולי שטח. הן מפנקות אותך ועוטפות לך את הרגל ובעיקר מחברות אותך לאדמה ולסביבה. אתה מרגיש את החריצים של האקרשטיין, וזה נעים ולא מציק. כל מי שהלך עם נעליים מינמליסטיות רכות מכיר את תחושת ההפתעה הראשונית: וואללה, אפשר ממש להרגיש את הסביבה דרך כפות הרגליים. וזו תחושה נהדרת.

לי יש את הדגם הראשון של הסנדלים, והשנה הדגם קצת השתנה, אבל כמדומני שההבדלים קטנים. מהתמונות ראיתי שהדגם החדש הסגירה מאחור קצת גבוהה יותר (אצלי יש גומי מאחור וזה דווקא מצוין) ובחזית החיבור בדגם החדש מעט רחב יותר. ההבדל העיקרי הוא בסוליה הפנימית. בדגם שלי היא קבועה. בדגם החדש היא נפרדת (כלומר אפשר להוציא אותה ולכבס בנפרד).

הסנדל עשוי ממיקרופייבר שזה אומר חומר סינטטי דקיק ונעים, שנראה כמו עור הפוך (אבל טבעוני לגמרי, למי שזה הקיק שלו), עמיד למים (כלומר מתייבש מהר מאוד ולא משתנה במים), והוא בעיקר נעים על העור. לא מזיעים בו ואין תחושה של דביקות או חיכוך. אחלה. עד עכשיו הוא גם לא הסריח בכלל (אני רוצה לחשוב שזה בגלל כפות הרגליים המיוחדות שלי), ואפשר כמובן לכבס אותו.

הסנדל לא שוקל כמעט כלום. בטח יחסית לסנדלי שורש וגם יחסית לסנדלים מינמליסטיות קשוחות כמו Xero - הסנדלים של ווידליינג הן אווריריות וכשמן כן הן: נוצה. Feather Sandals.

את העמידות עוד לא יצא לי לבחון, לא בתנאים קשוחים בכל אופן. גם כי הסנדל לא מזמין התנסות קשוחה (כאמור, לטיול בשטח אעדיף נעל או סנדל "קשוח") וגם כי אין לי אותן מספיק זמן. קצת פחות משנה. אבל עד עכשיו עושה רושם שהאיכות מעולה. התפרים וההדבקות מושלמים, הסקוץ' סגירה עמיד, והסוליה היא אותה סוליה של כל דגמי הנעליים, והיא, אני יודע מניסיון רב, עמידה בהחלט לאורך זמן. 

אני גם מוצא את עצמי משתמש בהן המון ביומיום. כל שבת אני משתדל לעשות טיול ארוך ברחובות העיר כך שצברתי איתן לא מעט קילומטרים של הליכה בשנה האחרונה, בעיקר עירונית. בטח לאורך כל שבועות הסגר האינסופיים שרק טיולים כאלו התאפשרו לי. וכן, הן מאוד נוחות גם לאחר הליכה ארוכה. מעולם לא היה לי שפשוף כלשהו. מהרגע הראשון הן הרגישו כמו כפפה וגם אחרי יום הליכה הן נותרו רעננות על הרגל, בלי סימנים. אולי העובדה שאין כאן שרוכים או רצועות דקות מפזרת את העומס על כל הרגל, ואין את הסימנים האדומים שסנדלי קיץ רגילות עלולות להשאיר. מצד שני תבנית השיזוף של גב כף הרגל תהיה משונה קצת  :-) 

הסגירה של הסנדל היא עם סקוץ' אחד, בחביקה מלמעלה. זה מאפשר הידוק או שחרור בקלות והתאמה טובה ורכה. עובד יפה. 

איפה קונים ואיך מודדים: לוויילדלינג אין חנויות פיזיות. הסנדלים קיימים רק במרחב הוירטואלי. למרות זאת, אפשר "למדוד" בקירוב לא רע את הנעליים שלהם באמצעות מדריך המדידה: מדפיסים נייר, מניחים עליו את הרגל, ויודעים. מניסיון שלי המידות דומות למידות הרגילות שלכם.

מחיר וכאלה: סנדלי מבוגרים עולים 66 יורו (50 למידות ילדים). בעיני מחיר של ~250 ש"ח לסנדל (לא כולל משלוח) זה אחלה מחיר. פרטים באתר. יש אותם בשלושה צבעים (בורדו, חרדל ושחור) ובכל המידות. 

אז מה השורה התחתונה? אם אתם מחפשים סנדלים "לבושים" יותר, שהם גם טבעיים, נעימים, רכים ויחפים יותר, כיפים לגמרי להליכה, ושנראים לגמרי אחרת (וגם מסתירים חלק מהצפורניים) - הגעתם למקום הנכון.

By Dael with 1 comment

עשרים שנה קרוספיט, לך תזכור

 היום, לפני עשרים שנה בדיוק, גרג גלסמן פרסם פוסט ראשון באתר קטן. הוא קרא לזה קרוספיט

לגרג נמאס ממה שהוא רואה סביב. הוא האמין שכושר צריך להיות נרחב, מגוון ובעיקר פונקציונלי. כושר שיציל לך את החיים ולא "כושר" שמטרתו רק לנפח לך את הבייספס. כושר אמיתי שכזה לא יכול להתבצע בחדרי כושר על ידי מכשירי עינויים משונים, שמחזקים כל אחד רק שריר בודד, וגם לא על ידי ריצות אינסופיות שגורמות לאיבוד מסת שריר ולדלקתיות. כושר שנעלם מן העולם ושהפך משנות השמונים ואילך לעולם הסוגד לרצים או לבודיבלדרים. הכושר שהציע גרג הוא כזה שיכול וצריך להיות מושג על ידי חזרה לבסיס: להרים דברים ממש כבדים, להפעיל מהר כוח מתפרץ, להתאמץ קצר ומאוד, להפעיל את הגוף כיחידה שלמה אחת ולא כאוסף שרירים בלתי קשורים. אתה אולי לא תהיה הכי טוב בעולם בשום ענף ספרט תחרותי (אז עוד לא המציאו ענף ספורט שקוראים לו תחרויות קרוספיט), אבל אתה תהיה הרבה יותר טוב מכל אדם אחר ב 99% מהאתגרים הפיזיים שאתה עשוי להיתקל בהם בחיים.

הנה האימון הראשון שפורסם, אז מזמן:



אני עצמי פגשתי את קרוספיט כשש שנים מאוחר יותר: אחרי תקופה ארוכה בה לא התראינו פגשתי את גיא, חבר ותיק, לבירה בלונדון, ונדהמתי לראות שהפך מסופגניה רכה לשור בר קשוח. הוא סיפר לי על שיטת הכושר המשונה הזו, שאיש לא שמע עליה כאן, ועל כמה זה כיף, והגיוני, ויעיל. ניסיתי לבד בבית. במקום מתח עשיתי שכיבות סמיכה. גם ככה יכלתי לעשות בקושי חמש. גיא עזר לי להבין את המילים המשונות. התמכרתי. אחרי כמה זמן החלטתי שגם לציבור קוראי העברית מגיע, ופתחתי בלוג. בזמנו קראתי לו "קרוספיט ישראל" (מאוחר יותר שיניתי את השם ל"מר קדמוני"). בבלוג בעיקר תרגמתי את האימונים מהאתר הרשמי (היה אז רק אתר רשמי אחד של קרוספיט, ורק כמה עשרות מועדוני קרוספיט. היום יש יותר מעשרים אלף מועדונים בעולם, ולפחות 70 רק בארץ, ולכל אחד מהם אתר משלו עם האימון היומי...). 

אז לטובת חגיגות הזכרון והפרגון לקרוספיט, הנה אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי אני, לפני קצת יותר מ 14 שנים... באותם ימים לא היה אף מועדון קרוספיט בארץ להתאמן בו, אז קניתי ציוד. פשוט, בסיסי, לא מתחכם, אבל עובד. לצורך העניין והנוסטלגיה: לא היה שום מקום בארץ בו אפשר לקנות מוט משקולות אולימפי (וינגייט היו מיבאים בעצמם, וצחקו עלי כשהתקשרתי לשאול איפה קונים). היום, תודה לאל, יש הכל ובכל מקום. 
 

גם היום אני עדיין מתאמן בקרוספיט, משהו כמו ארבע פעמים בשבוע. (גם בסגר). 
ואני עדיין משתדל לספר לעולם על דברים טובים שאני פוגש בדרך. אני מקווה שזה עוזר למישהו, איפשהו.

אז מה המסקנה שלי? 
היו ערניים, בחנו תמיד את הנחות היסוד שלכם, נסו בעצמכם, השתדלו לעשות טוב לעולם. 
ותהיו לי בריאים.
דעאל


By Dael with No comments

סיפור קטן לכבוד שלושים שנה למלחמת המפרץ


השבוע לפני שלושים שנה בדיוק הייתי חייל צעיר. ממש צעיר. בדיוק באמצע צמ"פ חורף של חטיבה 188 ברמת הגולן.

כמו כל החיילים הצעירים הייתי כל הזמן עייף, וכמו כל הצמפ"ניקים בחורף הייתי גם לא מעט רטוב, כמעט אף פעם לא הייתי בבית, ותמיד היה לי קר. כל לילה הקפיצו אותנו לבדוק שאנחנו זוכרים את הדרך לרמפות או כי השארנו את הטנק בלילה בלי שבדקנו "מצבי אבטחה" (נורת תא תותחן לא כבויה או כסא מפקד לא מקופל ודברים מחרידים מעין אלה). הייתי עייף מכל הסיבות הנכונות, אבל גם מסיבה לא נכונה אחת: כדורים.
שלושה שבועות קודם לכן, כשרוחות מלחמה עיראקיות רק החלו לנשוב, אנו, מגש הכסף, שימשנו בתפקיד מרכזי בניסוי לאומי: ערב ערב עמדנו בשלשות, והמפקד היה מחלק לנו כדורים ירוקים קטנים, והיינו זוקפים אותם ביד מתוחה מעל לראש, ובידינו האחרת אוחזים במימיה, ואז הכנסנו את הכדור לפה, לקחנו שלוק מים ופתחנו מול המפקד פה גדול להוכיח שהפירודיסטיגמין, הכדור שימנע מהאב"כ העיראקי להרוג אותנו, אכן נבלע. כן. כל ערב בלענו כדורים-נגד-טילים שעשו אותנו עמידים לחומרים כימיים. וגם עייפים לאללה. הם היו ממסטלים קצת, מסתבר. אחרי שלושה שבועות פרצה המלחמה אלא שבאותו הערב ממש, כמה שעות לפני ההקפצה הגדולה, עופר הלך על הטנק ונרדם ונפל מהקצה ושבר את הגב. מאז לא נתנו לנו יותר כדורים לבלוע. אבל את זה גילינו רק אחרי המלחמה. כי שעתיים אחר כך כבר היינו עמוק בתוך נוהל הקרב.
היה קרוב לחצות. חמישי בלילה. מישהו הפעיל את הסירנה (מנואלה ידנית אדומה ומחרישת אוזניים) ואנו זינקנו משקי השינה ויצאנו החוצה למסדר בגשם שוטף, לבושים שכמיות סערה צהליות. שתיים שלוש, הקשב, צעק החניך תורן ואנו התאמצנו להזדקף בגשם.
פלוגה ח'! צעק המ"פ, התחילה מלחמה. כולם לשים מסיכות אב"כ מיד.
את המסיכות הוצאנו מתיק הצד שחגרנו למותנינו ושמנו אותם על הפנים והמ"פ בגשם הפך לדמות עוד יותר מטושטשת.
קיבלנו פקודה לנסוע על הזחלים לעיראק, דרך ירדן, המשיך. אנחנו צריכים להיות מוכנים תוך שלוש שעות. זה אומר שכל צוות מעמיס עכשיו בטן.
בטן, למי שלא יודע, היא מאגר הכדורים שיש לכל טנק, וכדורים היא מילה יפה לתאר כ 40 פגזי טנק במשקל 30 קילו כל אחד. להלן בטן. ועיראק רחוקה. אלא מכיוון שהיינו מחזור הניסוי של מרכבה סימן 3, הטנקים שלנו היו חדשים לגמרי ("שלי" היה צ 004), ובאותו השלב אסור היה להשאיר בתוכם תחמושת, אלא בעת אימון. זה אומר שהבטן שלנו היתה ריקה לגמרי. להעמיס בטן של טנק, יודע כל טנקיסט, זה חתיכת פרויקט. צריך להוריד את הארגזים מהמשאית, להוציא אותם מהארגזים, להעלאות אותם למישהו שנמצא על הטנק, שיעביר אותם למישהו שנמצא בתוך הטנק, שיכניס אותם למארזים בבטן הטנק. אחד אחד. זה קשה. זה כבד. זה מעייף. ובעיקר, אף פעם לא עשינו את זה קודם.
התחמושת נמצאת בבונקר, המשיך המ"פ, אלא שכרגע אין לנו משאיות. נביא אותם ידנית. קדימה.
היכרנו היטב את הבונקר - היתה לנו עמדת שמירה קבועה שם – הוא היה משהו כמו 400 מטרים מאיתנו אל תוך החושך והבוץ של הגולן.
היינו עם מסיכות אב"כ וירד גשם והיה קר וצעדנו אל הבונקר בחושך כנידונים ללא אפשרות חנינה. כובד העולם כולו רבץ לנו על הנשמה. עם פנסים התחלנו להוציא את הארגזים מהמחפורות ולסחוב אותם בזוגות כל הדרך חזרה אל משטח הטנקים. אחרי 50 מטר אתה מבין שאין לך אוויר כי יש לך מסיכת אב"כ, ואתה לא רואה כלום, כי חושך וכי מסיכה. אז אתה מרים את המסיכה כי חאליק, עדיף למות מחומר כימי ולא מחוסר אוויר בבוץ. אלא שאז המפקד (אין לך כבר מושג מי המפקדים כי כולם עם שכמיות ומסכות אב"כ וחושך) נובח תחזירו מיד את המסיכות! ואתה מחזיר את המסיכה והברוס נופל לך על הרגל (40 קילו) , והעץ נשבר והפגז נופל אל הבוץ והמפקד צועק אידיוט מה אתה עושה ואתה מעמיס את הפגז אל הכתף והולך איתו אל הטנק ושם מחפש מישהו מהצוות להעביר אליו את הסוכריה אבל כולם מדדים כמוך בבוץ ואתה חושב שאתה עומד למות.
זה לקח חצי שעה להעמיס צמד פגזים וכשחזרנו שוב אל הבונקר, להעמיס עוד, המסיכות כבר מזמן היו על המצח (כולם התייאשו, ואף אחד לא מת, אז כנראה שהיה די בטוח). עבודת פרך, בלי כל סיכוי לשחרור מוקדם.
המשכנו כך כשעתיים וככל שעבר הזמן הקצב הלך וירד. גם כאשר בכל טנק כבר היו ארבעה או חמישה פגזים, היינו רחוקים עוד 300-400 פגזים מלמלא את הבטן לפלוגה כולה.
לעולם לא נדע מי נתן את האות אבל פתאום הכל גווע.
האנשים החלו להיעלם ומעט מעט נותרנו כמה חיילים, עומדים נבוכים מול ארגזים מרוחים בבוץ.
כנראה המ"פ כבר הבין שאף אחד לא באמת יקח חמישים טירונים לנסוע הי דרומה לעיראק ואולי מישהו אמר לו התחלקת על השכל ואולי פשוט נמאס לו גם.
השארנו את הטנקים כמו שהם, בלי שום מצבי אבטחה, ועם שאריות ארגזים מפוזרות על המשטח (משהו בלתי נתפס בעולם בו חיינו אז), וצנחנו על המיטות בבגדים מלאים בוץ.
בבוקר קמנו לעולם יפה ורחוץ, ומיד לאחר ארוחת הבוקר, החזרנו לאט לאט ובנחת את כל הפגזים אל הבונקר.
אצלנו בפלוגה זו היתה הפעם האחרונה שחבשנו מסיכות אב"כ עד שנגמרה המלחמה.
אבל פייר, באיזשהו מקום קצת חבל לי שבסוף לא יצא לנו לנסוע לעיראק.

קרדיט תמונה: ביטאון עמותת יד לשריון, גיליון 38

By Dael with No comments