אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

הודו - רשומה #2 - טיפים על מסלול שימלה- קינור- ספיטי- מנאלי

אנו עדיין באמצע החודש המשפחתי השני שלנו בצפון הודו, אותו התחלנו בסוף יוני 2019 במסלול של שימלה -> קינור->  ספיטי עד מנאלי. בעיני זהו מסלול נפלא, מרתק ומאתגר ואחד המיוחדים גם בהודו וגם בכלל. שווה מאוד. הנה ההמלצות שלנו, לשימושכם.


כללי:
אנחנו משפחה בת חמישה מבוגרים (הצעיר בן 15, השאר בגילאי 20 וצפונה. הרבה צפונה במקרה שלי), כך שכל הנתונים להלן טובים למשפחה או לחמישה חברים...
  • לינה: ככלל, לקחנו בכל מקום שני חדרים, אחד לזוג ואחד לשלושה. ההמלצות בהתאם. חיפשנו תמיד חדרים נקיים ונעימים וגם היה לנו חשוב שיהיה גם מקום לשבת יחד כמשפחה למשל מרפסת גדולה או חדר אירוח כללי. ככלל אצבע לינה שילמנו 2500 רופי ללילה (500 לאדם בממוצע). היו מקומות זולים יותר והיו יקרים הרבה יותר (בצ'נדרה טל לא יוצאים בפחות מ 1000 לאדם), אבל זה ממוצע לא רע. 
  • אוכל: לחמישה מבוגרים אוכל כיד המלך יעלה עד 3000 רופי ליממה. 
  • קור: בספיטי קר בלילה אבל לא נורא בכלל. מעיל טוב וכובע יספיקו. 
  • זמן: פגשנו פה הרבה טיילים רעבים שעשו את ספיטי וקינור בחמישה או שישה ימים. קחו את הזמן. עשרה ימים זה המינימום כדי להנות מהמקום המופלא הזה. שווה לשמור על גמישות. אנחנו עשינו את העמקים ב 11 יום ובכיף אפשר היה גם בקצת יותר. 
  • כיוון: אנחנו עשינו מקינור לספיטי וזה בעיני עדיף, כי הנופים הולכים ונעשים דרמטיים יותר, ומטפסים בהדרגה בגובה. 
  • רכב וחברה: את הסיבוב בקינור וספיטי ארגן לנו נאזיר מחברת Relation Tours India (בהמלצת תום לנדאו!) הם היו בסדר גמור לאורך כל הדרך. כל יום (בו היתה קליטה) קיבלנו שיחת טלפון לבדוק אם הכל בסדר, קיבלנו רכב ברמה טובה, ועצות טובות. הנהג היה סאני, שקט ורגוע בעל שליטה מעולה ברכב. היינו מאוד מרוצים ממנו. לקחנו טיוטה אינובה שמספקת הרבה מרווח לחמישה ונוחות נסיעה. 4400 רופי ליום (כולל עלויות פרמיט ודלק). ג'יפ טאטה יעלה פחות ויהיה עם יתרונות במעברים הקשים של המים בהמשך אבל יהיה פחות נוח בשאר הזמן. טיפ: אל תסעו יותר מחמישה ברכב. זה לא שווה את זה. זהו טיול קשוח ויהיה סיוט לעשות אותו צפופים. טל' 918627835966

לפני ההתחלה, שלושה לילות בשימלה
אחרי לילה ראשון בדלהי להתאוששות קלה המשכנו לשימלה (רכבת עד צ'אנדריגר וממנה את "רכבת הצעצוע" עד שימלה). טיפ ראשון: כדאי לוותר על רכבת הצעצוע למרות שהיא מקבלת ציון גבוה ב Trip Advisor. הנסיעה לקחה כשש שעות והיא היתה אמנם עם נוף יפה אבל מייגעת ואיטית להפליא. את הנוף תראו גם מהאוטובוס אך הנסיעה תמשך פחות ממחצית הזמן. 
הגעתם לשימלה. לא לוותר עליה. זוהי היא עיר שמחה ותוססת, נקייה וצבעונית, שממש לא נראית כמו שאר הודו. יש בה בלי סוף תיירים, מקומיים בלבד (הזרים כמונו נדירים מאוד). יש ערב רב של בניה קולוניאלית, בתי עץ ובתי אבן, כנסיות ואינספור דוכנים, חנויות ודאהבות, והכל באווירה משונה וציורית. היא עיר הררית ותלולה ויש לקחת בחשבון הרבה הליכות. הלינה יחסית יקרה בשימלה, אולם המחירים מתמתנים ככל שמרחיקים ממרכז העיר. ישנו ב Dhanlaxmi Apartments במרחק 20 דקות הליכה נעימה, וזה היה בסדר גמור (מומלץ שם רק החדר עם המרפסת. השאר פחות). בשימלה נחמד ביותר להסתובב ברחוב הראשי, לאכול בדאבות מתחת, לעלות למקדש האנומן ובכלל. 
ספציפית: בית הקפה-מסעדה של קואופרטיב הקפה The Indian Coffee House שברחוב הראשי הוא זול להפליא, טעים ומרגיש כאילו עצר בזמן בשנות החמישים. הדאבה Milap שמול המדרגות שיורדות מהמול מצויינת וטעימה. 

סרהאן: משימלה יצאנו לסרהאן. הדרך נעימה וקלה יחסית. בדרך כדאי להצטייד בפירות (מנגו, משמשים ודובדבנים במחירים מצחיקים של 2-5 ש"ח לקילו). סרהאן כפר שאינו מצדיק בעיני את ההייפ. יש מקדש עתיק ולא מרתק במיוחד והכפר מנומנם. זוהי בעיקר עצירה בדרך ולא יעד כשלעצמו.  אם לחוצים בזמן אפשר בהחלט לוותר. 
לינה: אצל Heritage Guesthouse. הוא איש מקסים ולמעלה יש לו שני חדרים מפוארים++ במיוחד מול הנוף. פגשנו זוג שבחרו להשאר שם כמה ימים כי באמת החדר מפנק מאוד מאוד יחסית לכל דבר שפגשנו והאיש ואישתו מתוקים. 

צ'יטקול: לצ'יטקול מגיעים אחרי נסיעה לא קצרה. זהו סוף הדרך. כפרון מתפורר בסוף הואדי העצום והיפהפה המביט על הנהר ועל ההרים המושלגים. יפה יפה. בדרך עוברים את סאנגלה, הכפר הגדול של העמק (לנו הרגיש המקום טוב בעיקר לארוחת צהריים אך פחות נעים לשינה). בצ'יטקול שווה לשהות שני לילות כדי לעשות את הטיול ביער ממול ואת הטיולון לפסגה. יש שם קושי במציאת מקומות לינה טובים. עשיתי סיבוב בכל הכפר ורוב המקומות היו מדכאים למדי על גבול המדכאים מאוד. ישנו בסוף בזוסטל שהיה האופציה היחידה שהרגישה לנו נעים למרות שהוא יקר בהרבה (לכולנו עלה 4300 רופי)  אבל שם נקי, מסודר, ועם צוות הדרכה נעים. 
קאלפה: קאלפה היא כפר הררי מול פסגות מושלגות. בעלייה אל הכפר ביער המחטני התחושה היא של עיירה באלפים. לב הכפר הוא זעיר והמלונות משובצים בעיקר מעליו. אין משמעות למרחק מלב הכפר כי חוץ ממקדש אחד אין בכפר עצמו הרבה מה לעשות והדאבות מועטות. רוב האוכל הראוי תמצאו במלונות עצמם. עשינו מסלול הליכה קטן ונהדר בן שעה וקצת לאורך הכביש אל הכפר השכן Roghi. נוף נפלא ו"נקודת התאבדות" (כך נקרא הסיבוב). בכפר רוגהי לא תמצאו כלום אז אל תבנו שם על ארוחת צהריים. מה שכן, יש שם מקדש עץ קטן ומקסים. נשארנו בקאלפה שני לילות רגועים.

נאקו: וואו נאקו. הגענו אליה אחרי נסיעה מפרכת. במפגש של נהרות ספיטי וקינור תפס אותנו מבול אימים, וסלעים מפחידים החלו מדרדרים מראשי הצוקים. המתנו שעתיים וחצי על הגשר (הנקודה היחידה שהיתה בטוחה ממפולות) עד שהגשם נחלש והתחלנו לטפס לנאקו. מטיילים יום אחרינו נתקעו באותה נקודה והדרך נחסמה ל 32 שעות, אז ההמלצה היא לצאת לנאקו מוקדם ולא לסמוך על העובדה שהדרך תישאר פתוחה. הגשמים, אם ישנם, מתחילים בדר"כ בצהריים וכדאי לצלוח את הדרך קודם. 
נאקו הוא כפר מקסים, וליבו אגם קטן, שכבר שייך לנוף המדברי הקשוח של עמק ספיטי. כדאי לעלות לסטופה ולראות את הכפר מלמעלה. אפשר לעלות ברגל כמה שעות לתצפית על טיבט אבל אצלנו התעצלו. הלינה היתה אצל טאשי השוכן קרוב מאוד לגבול האגם. טאשי הוא איש חייכן ונעים, החדרים גדולים ונקיים ויש מרפסת גדולה וכיפית. זול וטעים היה אצל טאשי. 


דאהנקר (דרך טאבו): בדרך לדנקאהר עצרנו לארוחת צהריים בטאבו וביקור במקדש העתיק שם. שווה. לא להחמיץ את ציורי הקיר העתיקים בו. מאידך, אין שום סיבה נראית לעין להישאר לישון בטאבו.
דאנקהאר זה כבר סיפור אחר. זהו כפר שהתפתח סביב מנזר בסלע. כפר ציורי ויפהפה, ושווה מאוד לשהות בו שני לילות לפחות. היינו לילה אחד בלבד ודיעבד קצת התבאסנו מזה. לנו אצל טנזין המקסים, בפסגת הכפר, והיה זה אחד הלילות היותר מוצלחים בסיבוב כולו. למחרת עלינו בבוקר לאגם (כשעה עלייה). דאנקהאר הוא מקום שעצר בזמן. טנזין סיפר לנו: בחורף יש מינוס 40 מעלות, ושלג, ואין תיירים ואין מה לעשות. אז כל יום מתאספים בעשר בבוקר אצל מישהו אחר ומשחקים ומדברים ויש מי שאורגים שטיחים או סורגים. וזהו. החיים שלנו יפים". בדנקאהר גם עלינו לאגם. כשעה עלייה שווה בהחלט!
טנזין: 8988958703 tanzin0803@gmail.com


מוד:  מוד הוא כפר בקצה עמק פין. הכפר עצמו אינו יפה במיוחד אבל הדרך אליו מהממת בעוצמתה ושווה את הסיבוב. לילה אחד במוד יספיק בהחלט. ישנו ב Pin Parvati Hotel. התנאים היו בסדר גמור אבל האנשים והאוכל היו בינוניים מאוד. 

קאזה: לא יודע מה שמעתם על קאזה אבל לנו היא היתה עיירונת נהדרת וחביבה. קאזה מחולקת לשני איזורים – העתיקה והחדשה. כל החיים מתרחשים בעיר העתיקה (מזכיר קצת את מנאלי אבל צפוף ודחוק יותר) והעיר החדשה, שמעבר לגשר, היא רחבה ומשעממת. בקאזה העתיקה יש הרבה מאוד מסעדות ואפשרויות בכל הרמות. אחרי הרבה חיפושים מצאנו מלון חדש חדש שנפתח העונה. Hotel Palvey. המחירים היו יקרים יותר (2000 רופי לחדר) אבל התמורה היתה בהתאם ואני ממליץ באהבה. נקי, מים חמים, הכל. יאש, המנהל, ושאר הצוות ממש יצאו מגדרם להנעים לנו את השהות. נשארנו שני לילות נהדרים שם. יאש: 8988455734
סיבוב לנגזה- היקים – קומיק. למחרת לקחנו את הרכב ועלינו לסיבוב בכפרים הגבוהים (כולם מעל 4500 מטר ולא מגיעים לשם שום לוקאלים). לישון שם זו אפשרות למאוקלמים מיטבי-נשום, כי החמצן דליל, במיוחד בלילה. לנו סיבוב היום הספיק בהחלט. הנופים מכל המקומות מופלאים ושווים את העליה לגמרי. ליד לאנגזה חיפשנו (ומצאנו!) אמוניטים מאובנים. זה היה כיף מאוד לכל הגילאים. בקומיק, הכפר הגבוה בעולם המחובר בכביש סלול, אין מאומה למעט מנזר שנמר שלג מפוחלץ תלוי בכניסה אליו. כן. בהיקים שלחנו גלויות ממשרד הדואר הגבוה בעולם. גלויה + משלוח תעלה כשקל אחד. נחמד.


קי מונסטרי, הנחשב כגולת הכותרת של עמק ספיטי יפה בעיקר מבחוץ. הוא רק חצי שעה מקאזה ושווה לבקר בו באותו היום בו תעשו את סיבוב הכפרים או ביום ההגעה לקאזה. אל תשמרו את זה כמונו ליום הנסיעה לצ'אדרה טל, כי כדאי להגיע לצ'אנדרה טל מוקדם (גם כדי לבלות זמן באגם וגם כדי לחצות את הדרך לפני שהקרחונים מפשירים). 

צ'אנדרה טל:  אחרי נסיעה מפרכת מגיעים לאגם (יש 20 דקות הליכה מהחניון עד לאגם עצמו). מקום יפהפה. הלינה באוהלים בלבד והמחירים גבוהים. בין 800 ל 1500 רופי לאדם באוהל (תלוי ברמה של האוהל) כולל ארוחת ערב ותה. אנו לנו כולנו באוהל אחד ברמה גבוה ב 1000 רופי לאדם. נו שויין. 
את צ'אנרה טל כדאי לעזוב עם אור ראשון. אנחנו אשכרה הנענו וישבנו ברכב בחמש בבוקר. זו נסיעה ארוכה מאוד למנאלי ומרכיב האי-ודאות גבוה. לאחר מעבר ההרים נחסמה התנועה לכיוון אחד למשך 4 שעות כך שבסופו של דבר הנסיעה נמשכה 13 שעות... צאו מוקדם. 

מנאלי: אין מי של מכיר את מנאלי, וזהו מקום טוב להתאוששות אחרי הסיבוב. מנאלי, נעימה ומחויכת, ושפע של מקומות לינה, מסעדות וכל מה שצריך. ישנו ב Purima Guest house (שבתוכה יש את מסעדת ה little Italy) שהוא מקום זול יחסית, מטופח מאוד ונקי במיוחד (1000 רופי לחדר). המסעדה טעימה וזולה בהתאם.
ממליץ לעלות לראש הכפר. בבית האחרון בקצה מנאלי יש בית קפה עם נוף מהמם שנקרא Rocky’s Cafe. משם אפשר להמשיך בשביל דרך ההר עד לכפר השכן Goshan. בדרך חזרה לאורך הנהר תפס אותנו מבול ונמלטנו למאהל שנראה במבט ראשון חצי נטוש. בדיעבד הסתבר כפנינה שאי אפשר שלא להמליץ עליה. המקום מיועד ליוגה ונקרא Woods camp and dine  והוא כשני קילומטר מצפון למנאלי לאורך הנהר. אפשר לקחת לשם טוקטוק במאה רופי. הסיבה היא המסעדה שלהם. יש להם שף שעושה את האוכל הכי טעים שאכלנו בהודו, בפער. חזרנו לשם במיוחד והיה שווה מאוד.

ברשומה הבאה, אינשללה, קצת על האנשים, התרבות והאוכל.
בינתיים נמסטה + יאללה בי מהודו. 

By Dael with No comments

הודו – רשומה #1 – למה בכלל אני כאן

הן עמדו במגרש החניה ללא תזוזה כבר כמה שעות. בשורה ארוכה, ראשיהן כפופים בהמתנה ובהכנעה ופניהן לא נראות. לו התקרבת יכלת לראות תחת מעטה רבידי כסף כבדים את עיניהן המושפלות ארצה, מביטות אל הספל שכל אחת מהן אחזה בידה. ספל מלא יוגורט מעל צעיף לבן. 
בקצה השורה עמדה לבדה, במרכז מגרש החניה, ספה בודדת, עטוית שטיחים, ולמרגלותיה שורת תרמוסים צבעוניים. לצידה נחו שתי סלסלות מעלות עשן קטורת, וערמות פרחים. 
הכפר כולו עמד שם וחיכה בסבלנות אין קץ, בשקט מוחלט, ורק אנחנו, התיירים, מסתובבים ביניהם ולא מבינים מה בעצם אנחנו רואים. למי ולמה מחכים בעמידה באמצע ההרים, בכפר נידח וקטנטן בשם NAKO בעמק ספיטי, המרוחק כמה ימי נסיעה מטלטלים מהעיר הקרובה.
מוכר התה הסביר לנו. ישנם ארבעה מסדרים בבודהיזם הטיבטי (המפורסם ביניהם הוא זה שבראשו הדלאי למה) הגורו, ראש המסדר הדתי אליו הם משתייכים, שמקום מושבו הוא בכלל בחבל לדאק, עומד לעבור בכפר. השיירה שלו אמורה היתה להגיע באחת בצהריים. עכשיו ארבע והוא עדיין לא כאן, ולא יודעים בדיוק מתי יגיע, כי אין טלפונים או קליטה. אז מחכים. הוא ישהה בכפר עשר דקות לכל היותר. ישתה כוס תה, יברך, וימשיך הלאה במסעו. לכבודו כולם התלבשו במיטב המחלצות, צעיפים מסורתיים ובגדי חג. איש לא חיכה לתיירים בגסט-האוסים שבכפר, כי כולם היו במגרש החניה. התיירים יחכו, אבל לא הגורו. 
חשבתי שאצלנו בעולם האלקטורני, כבר אין לנו שום יכולת לחכות לכלום. 
זה היה לפני שבוע. אנחנו בהודו כבר שבועיים, וזו הפעם הראשונה שאני פותח את המחשב. לא היה בי שום צורך לכך עד כה, ולא היה שום חשק. למעשה הייתי בניתוק מכל תקשורת אלקטרונית לפחות עשרה ימים ברצף. שם בעמק ספיטי אין קליטה ובשום מקום שם אין אינטרנט. אבל היו שפע של נופי בראשית, קרחוני עד, פנים מחייכות, נזירים בגלימות בצבע דם, ומסורות מרתקות.


למה בכלל אני כאן.

זו לי הפעם החמישית בהודו. לראשונה הייתי כאן במסגרת נסיעת עבודה. חשבתי אז שהודו זה מקום שלעולם לא אחזור אליו. הרעש, ההמולה, העוני, היחפנים ברחובות – כולם עשו לי חשק לברוח רחוק ולעולם לא לחזור. לקח לי עשר שנים להתפכח, להעז לחזור לחוייה מתקנת ולראות לפתע את הודו האחרת. את הודו המקבלת, הסבלנית, הכפרית והציורית. את הודו היזמית והמשתנה, המסורתית והמחויכת. הודו היא הרבה יותר מעוד מקום על הגלובוס. היא גלובוס משל עצמו. 
מאז ביקרתי כאן כמה פעמים. ועכשיו אנחנו כאן בעוד חודש משפחתי. פעם שנייה כמשפחה, לחודש מלא. חשבתי לכתוב קצת על הודו, ועל המקומות ועל הסיבות שהחזירו אותנו לכאן, ויחזירו אותנו לכאן שוב. וגם טיפים ועצות, אבל אי אפשר הכל בפעם אחת. נתחיל.

המגוון – הודו היא סחרחרה של צבעים וריחות ואמונות. כל דבר נמצא פה באלף גוונים. לכל אל יש אינספור מקדשים, ויש לפחות 30 אלף אלים שונים, והאלים ממשיכים להתרבות. למשל סאני, הנהג שלנו בעשרת הימים האחרונים, מצטלב בכל תחילת נסיעה וצלב גדול תלוי ממראת הנהג שלו, אבל בכל מקדש הוא עוצר, ומדי פעם מניח תקרובת, ועולה לרגל פעם בשנה שנתיים להר שם מקום מושבו של שיווה. הכל מסתדר, הכל זורם יחד. הודו תיתן לך ארוחה מפוארת בת חמש מנות המוגשת על ידי מלצר מתוח בכפפות לבנות, והיא תיתן לך בדלת הסמוכה ארוחה טעימה לא פחות, מוגשת על ידי נער בכפכפים וחולצת אשפתות קרועה, שאין לו דבר מלבד חיוך בוהק. אני חושב שכל אחד מאיתנו יכול ללמוד ולאפשר לעצמו קצת יותר גיוון בחיים.

המסורת – הודו היא מקום שמשתנה בקצב מעורר השתאות, והיא גם מקום שאינו משתנה כלל. בעמקים קינור וספיטי בהם הייתי בשבועיים האחרונים כל הבתים נראים בדיוק אותו הדבר. הבתים מטויחים לבן, ערמות קש על הגגות, משקופי החלונות צבועים מסגרת שחורה, והדלתות הפנימיות נמוכות מדי, כך שהן בדיוק בגובה כדי לדפוק לי את הראש ולראות כוכבים עשר פעמים לפחות. אמר לי טנזין, בעל בית הארחה זעיר (שלושה חדרים) בדהנקאר: שנתיים עבדתי בצי-סוחר וראיתי עולם. כל האנשים כל הזמן בטלפון. אפילו בארוחות הם מצלמים את הצלחת (והתפקע מצחוק). חזרתי לכאן, לכפר, ואין כאן  טלפונים ואין אינטרנט אבל הרבה יותר מהנה כאן. בחורף אין תיירים ויש מינוס 40 מעלות, והדרכים חסומות. אנחנו כל יום נפגשים אצל מישהו אחר באחד הבתים ויושבים ומדברים ומשחקים. חלק קצת אורגים שטיחים או סורגים משהו. זה נהדר, הוא אמר. חשבתי שמסורת זה משהו שאנו מוותרים עליו בקלות רבה מדי.

הקצב – בהודו הזמן זורם אחרת. אפשר להמתין ארבעים דקות לחביתה. אפשר גם שעה שעתיים. הבעלים יסביר בחיוך שזה תיכף יוצא. אתמול ירדנו ממעבר ההרים רונגטן שבין ספיטי למנאלי. הכביש נסחף מהגשמים וטרקטורים ונשים במכושים פילסו דרך חלופית בת נתיב אחד, תלול וסלעי. שוטר עם משרוקית הסדיר את התנועה ופתח את התנועה לאלו העולים במעלה ההר. אנחנו דווקא היינו צריכים לרדת. אחרי שעה ניגשתי אליו ושאלתי מתי הוא יפתח את התנועה לכיוון שלנו. הוא חייך ואמר עוד רבע שעה, והנהן בראשו לאישור. בסופו של דבר חיכינו שלוש שעות וחצי. איש בפקק הענק לא התעצבן. במקום זה אכלנו תירס קלוי על גחלים, בבסטה שרוכל זריז פתח במקום, וסלט עם חריף ולימון שמישהו אחר מכר מרכב אל רכב. חשבתי שבקצב החיים שלנו, הישראלים, אנחנו עוברים הרבה אבל לא מספיקים לראות הרבה.

הניתוק – אהוד בנאי כתב את זה כבר לפני שלושים ומשהו שנים במדויק: "חשבתי שאתה בהודו, אמרתי לו. אני בהודו, הוא אמר. וגם אתה עכשיו בהודו, אתה לא מרגיש מוזר?" בהודו מרגישים מוזר כי הכל שונה ותרצה או לא תרצה, אתה מתנתק. כן, יש פה המוני ישראלים, במיוחד למי שצועד ב"שביל החומוס", ובכל מקום כבר אפשר להזמין שקשוקה ו"Israeli Salad" (שהרבה פעמים זו רק ערימת עגבניות, מלפפונים ובצל אדום, אבל הרבה פעמים זה דווקא סלט פצצה). אבל מי שרוצה קצת שקט מהישראליות, ומהבחירות הבלתי אפשרויות הללו, ומהחדשות, ומהמבזקים, ומההפגנות ומהכעס ומהאיבה – הודו היא המקום הכי נפלא להרגיש בו מוזר.

האוכל – טעים, חריף וצורב, בטעמים חזקים ובריחות מוטרפים, ושונה ודומה כל פעם מחדש. כן, המטבח ההודי משופע פחמימות (בעיקר אורז), אבל גם שפע של שומנים טובים – גהי (חמאה מזוקקת) נשפך כמים על כל תבשיל כמעט, ויש גבינת פניר שהיא חלבון טעים וזול, ומהשילוש הזה (אורז, חמאה ופניר) המטבח ההודי מצליח לעשות אינספור גרסאות. אנשי הפליאו כמוני, אוכלים כאן יותר פחמימות מהרגיל, אבל גם את זה אפשר לנהל. לבקש סלט וחביתות מסאלה חריפות טעימות, ולא לשכוח לבקש את התה או הקפה בלי סוכר (אחרת אי אפשר לשתות את המתוק המתוק הזה), לבקש קמח חומוס במקום קמח רגיל (מאוד מקובל במטבח ההודי), ואפשר גם לזרום קצת עם המקום. זה לא יהרוג אתכם.

המשפחתיות – כבר קרוב ל 15 שנים אנחנו משתדלים כל קיץ לבלות זמן משפחתי משמעותי. בדרך כלל זה היה בחו"ל, כי רק שם אפשר באמת לכבות את העולם החיצון ולהתמודד עם המשפחה ברכב אחד, בחדר אחד (כשהם עוד היו קטנים), להחליט אילו שירים לשמוע, אילו משחקים לשחק, לשלוף קלפים ולהנות מהזמן המשפחתי שמעולם אין מספיק ממנו בשגרה. אלו חוויות שמאומה לא ישווה להן. זהו זמן יקר, נדיר, וככל שהילדים מתבגרים, הוא הולך ונעשה נדיר ויקר עוד יותר. הפעם הצלחנו להנדס את זה עוד פעם אחת. הגדולה מסיימת חמישה חודשים טיול אחרי צבא, אז הצטרפנו. ובהודו זה אפשרי גם כי הודו זולה. זולה מאוד. הכרטיסים לכאן כבר לא מאוד יקרים (500 דולר גג) ולמשפחה בת חמישה מבוגרים כמונו (מזל שיש עוד תיכוניסט אחד), תקציב של 100 דולר ליום מספיק מעל הראש ללינה לכולם במקומות טובים (סורי תרמילאים) ולארוחות טעימות כמה שרוצים. חודש בהודו יעלה לכם כמו עשרה ימים או שבוע באירופה ויעניק הרבה יותר בכל מובן. אל תוותרו על המשפחתיות שלכם.


בפוסט הבא המלצות על עמקי קינור וספיטי, וקצת עשה ואל תעשה.

אלו חלק מהסיבות שאנחנו בהודו. מזדהים? הייתם? אהבתם? שתפו והגיבו. בשמחה. 
בינתיים להתראות ממנאלי. חזרנו לשביל החומוס. 

By Dael with 2 comments

ממתק לחג: סיפור ההצלחה של יניב

אם יש משהו שאני אוהב, זה את הסיפורים שלכם. את החיבור המיידי, האמיתי לאיך התזונה הקדמונית משנה את החיים של אנשים. לפעמים זה סיפור ענק, לפעמים סיפור קטן. תמיד זה סיפור אנושי, אמיתי, נפלא.
לא מזמן קיבלתי את המייל להלן מיניב, וכמו תמיד הוא מילא אותי התרגשות, אבל גם האיר משהו שהרבה פעמים אנו מפספסים. מספרים לנו ש"אם תרוץ ותעשה הרבה ספורט, לא משנה מה תאכל". יניב מדגים לנו את ההיפך הגמור. "אם תאכל נכון, לא משנה כמה ספורט תעשה". ספורט זה נפלא. אני אישית מכור. אבל אם ניתן לגוף שלנו את התבנית התזונתית מעשירה ומתגמלת, הוא יחזיר לנו אהבה. עובד. 
בואו נקרא יחד.
***
הנה יניב (עד לא מזמן):



והנה הסיפור שלו, בלשונו (לא נגעתי):

אז מה הסיפור שלי ומה הוא שונה מאחרים?
אני כבר כמעט עשור רץ למרחקים ארוכים, חמישיות, עשיריות, מרוצי לילה, חצאי מרתוני, שליחים ולאחרונה אף מרתון מלא ראשון. הרבה לפני הפליאו אני רץ, רוכב וזז.
לפני שלוש שנים בערך עבדתי בסטרטאפ , חוטף כריך פה ושם , מצמצם בשינה, מבלה על ההגה שעות ארוכות בפקקים ובעיקר משמין כהרגלי. לא משנה כמה ניסיתי לצמצם את התזונה או להתאמן יותר ברצינות לא סייע לי לרדת ולו גרם אחד במשקל.
באחת ההזדמנויות יצא לי להתקל בספר "הסוד הקדמוני" בגרסת האודיו והחלפתי למשך 10 שעות את הפלילסט של הריצה שלי מהמוזיקה לספר.
בהתחלה הייתי סקפטי, לא חתכתי מיידית את הלחם אבל התחלתי להרגיש שמשהו פה פשוט עובד נכון.
התוצאות הגיעו מהר מכפי שציפיתי, כל שבוע נתן את אותותיו והקילוגרמים צנחו,
עם הזמן למדתי עוד תובנה חשובה : עכשיו שאני רגיש יותר לתחושת הרעב והשובע סוף סוף אני יכול להרגיש אם מאכל מסויים טוב או רע עבורי, גם מאכלים או פירות ש"כשרים" לפליאו יוצאים אצלי מהתפריט אם אחרי כמה שעות אני מרגיש שיצאתי מהאיזון. ומנגד גם דברים שהם "לא פליאו" אני מרשה לעצמי מידי פעם במידה והגוף שלי לא מגיב להם בסערת אינסולין.
ואז פתאום פייסבוק דואג להזכיר לי את מי שהייתי לפני שנתיים , רץ וגורר 30 קילוגרמים העודפים .

***
והנה יניב עכשיו:


חג שבועות שמח, ותודה רבה ליניב!!!

By Dael with 1 comment

המדע והאומנות של הביס המושלם. ממש ככה.


גדלתי בלי חוש קולינרי. אין לי אף ליינות ואף פעם לא נקשתי באבטיחים.
המשפט הנפלא הזה נכתב ממש עלי, והוא מתמצת היטב את נקודת הפתיחה במסע הפרטי שלי למסתרי עולם פליאו. אבל לא אני כתבתי את המשפט הזה. אלו המילים הפותחות של "לא ספר בישול" הנהדר שכתב אסף אביר. 
ושאתם חייבים לקרוא.
כשהתחלתי לכתוב ולחיות לפי עקרונות פליאו והתזונה הקדמונית, לפני יותר מעשור, היה גם הזמן בו התחלתי לשרוף סירים ומחבתות. לא רק שלא ידעתי אז לנקוש באבטיחים, לא היה לי כל מושג על נבכי המטבח. לכל יותר הכנתי פה ושם ביצה קשה, וגם היא היתה בדרך כלל מתפוצצת עוד בסיר, מעשה שטן. אלא שהשינוי התזונתי חייב אותי לקחת אחריות ולחגור סינר רק כדי לדחוף לתנור נתח אסאדו וכמה ירקות ואחר כך להתפעל שזה יצא איכשהו טעים. לאט לאט למדתי. בעיקר מניסוי וטעיה, הרבה מנות תפלות והרבה טעויות שממשיכות וקורות לי עד היום (לצערי הן מצטלמות פחות טוב).
מאז שפרסמתי את "הסוד הקדמוני" ועד היום לא עובר שבוע בו איני מקבל מייל מקורא נאמן שאומר "תשמע, השבת החלטתי, בפעם הראשונה, להכין אסאדו. בחיים לא הכנתי כלום. אני מת מפחד שזה לא יצליח. מה לעשות". #כיאיןישבתבליאסאדו. לעומתם, מיילים שאני מקבל מנשים בענייני עצות תזונה מציינים בדרך כלל דאגה מכמות השומן, לא מאיכות הבישול של הכותבת.
כאלו אנחנו. גברים, בהכללה גסה, יודעים פחות מדי לבשל. ואם הם כבר למדו לבשל משהו במקרה, כמוני, אז הם נדבקים לאותו מתכון או שניים ומתפעלים מעצמם שוב ושוב בכל פעם שהם משחזרים את ההצלחה. הסביבה כבר אומרת נמאס לנו, אבל הם ממשיכים להתרגש מהצלחתם, כילדים מול סביבון.
אל תוך העולם הזה הפציע הספר של אביר.
כשמו, אין זה ספר בישול. לפחות לא ספר צילומי מתכונים או תפריטים שכולנו מכירים. אין בו ולו צילום אחד. זהו ספר על הסוד שמאחורי הכיריים והתנור במטבח. נא לא להבהל. אמרתי לאביר שלדעתי זהו פשוט ספר בישול לגברים. (סורי ליידיז, אני מבטיח שגם אתן תהנו ממנו, כמו שאתן גם נהנות מסרט אקשן טוב או מגבר שעושה שטויות. וגם יש מצב שהגבר שלכם יתחיל ללבוש סינר באופן קבוע אחרי הקריאה, אז בכלל).
הקסם של אביר הוא לפצח את המטבח, לפרק אותו ואז להפוך אותו למשהו נגיש, ברור, עם עקרונות הפעלה, שיטות הצלחה, ואחלה כיף שבעולם. אולי עד היום ציר עצמות נשמע לכם כמו משהו שמבשלים רק במרתפי משחקי הכס. אחרי הקריאה אפשר להבין איך להכין ציר שכזה בקלות, למה הוא טעים, מה יעשה אותו יותר טעים, ומתי נדע שהוא מוכן. כך גם נדע את השיטות, הטיפים והשטיקים לתבשיל, צלי, לביצה ולסטייק. 
כמו מורה טוב, אביר מלמד כללים ולא מטביע בפרטים. הוא נותן הוראות לא בגרמים אלא לפי העין ומלמד אותנו לסמוך על עצמנו, כי על מי אפשר לסמוך אחרת? למשל במתכון להכנות ירקות צלויים הוא מציע לגבי המלח: "מפזרים בנדיבות רבה, ואז עוד קצת".
באופן נוח למדי הספר מחולק לשבעה פרקים ובאופן נוח עוד יותר, כולם בני מילה אחת בלבד: טעם, מלח, מים, צבע, ביצה, רוטב ובשר. הממ. בכל פרק אביר כותב הסברים ברורים, כמה מתכונים מייצגים מרחבי העולם המדגימים את הטכניקה, בדרך כלל לדברים שטוב לדעת להכין ושאם נדע אותם, נלמד גם לסמוך על עצמנו. למשל ציר עוף, מתכון בשם "הבסיס לכל תבשילי הקדירה בעולם", מתכון לפשטידת תרד, איך מכינים מלח בטעמים ועוד ועוד (לא ספרתי אבל יש משהו כמו 50 מתכונים). בין לבין יש איורים נהדרים הממחישים את המילים, ונותנים כלים של ממש ביד הקורא/ת. 

הוא גם מצחיק האיש הזה. "אני זוכר את הקרמל הראשון שלי. הייתי בן שלוש או ארבע, קטן מספיק לסגוד לאחותי וגדול מספיק לחטוף ממנה מכות".
זהו לא ספר שמנסה להתאים את עצמו לז'אנר כלשהו. הוא לא פליאו (יש הרבה מתכונים עם קמח וסוכר). הוא לא צמחוני (יש הרבה עם חיות). הוא לא כשר (יש מתכון למרק לובסטרים). הוא לא תמיד פרקטי (יש מתכון לקרפצ'יו נייר טואלט של ארז קומורובסקי). אבל הוא בהחלט ספר שכל אחד ואחת ימצאו בהם את עצמם, כי החשיבות שלו אינה במתכונים אלא באופן בו הם מוסברים ומונגשים. המתכון הטיפוסי בו ממש מתעקש להסביר איך אפשר לשנות, להגמיש ולשפר אותו לפי העדפותיכם הקולינריות או הדתיות. אם תקראו אותו ותרגישו "אוי אבל אין לי בדיוק 20 ג' סודה לשתייה"  סימן שפיספסתם את העיקר והוא להבין מה בדיוק סודה לשתייה עושה, ואיך ומה ההבדל אם שמים ממנה או לא כשמבשלים חומוס. 
בפינת ההפתעות: אם תבשלו קטניות במי עדן (!) יקח לכם חצי זמן בישול. רוצים לדעת למה? אין ברירה, תקראו. גם חובבי הפליאו יגלו המון מידע נרחב בפרק על הבשר (מהיכן הוא בא, איך הוא מגודל, מתי הוא נשחט ואיך בדיוק הוא מגיע לצלחת). אמנם סוף הפרק על הבשר ("דילמת הפשע, או למה אני לא טבעוני") אינו טוב כמו כל שאר הספר אלא הוא מעין כתב התנצלות, אבל היי, הרי צריך היה לשמור משהו לביקורת. 
את הבקורת הזו אני כותב לא בגלל אלא למרות שאני מכיר את אסף אביר לא רע. הוא היה העורך שלי בכתיבת "ביטקוין והעתיד הכלכלי שלך" ולכן היו לנו כמה חודשים בהם עבדנו צמוד צמוד. או אז גיליתי שהוא איש חכם באופן מעצבן ויסודי באופן מעורר השתאות. "לא ספר בישול" הוא התוצאה של כמה שנות מחקר של אביר, וכדרכו הוא לא הותיר אבן שלא הרים ובדק וחפר (הוא עבד בהתנדבות כשוליה אצל מאיר אדוני במטבח רק כדי להיות בטוח בטכניקות). את הידע הזה הוא זיקק וצמצם (ככה אומרים?) אל תוך 270 עמודים + אינדקס שימושי עב כרס.
שורה תחתונה:
"לא ספר בישול" יהיה תוספת נפלאה למטבח שלכם. וחוץ מזה יש לו גם עטיפה יפהפיה. 


By Dael with No comments

שמונה סיבות למה פסח צריך להיות גם חג הפליאו שלכם

אוטוטו ליל הסדר. אני מאמין שהלילה הזה, מכל הלילות, עשוי להיות גם תחילת המסע שלכם אל התזונה הקדמונית, הפליאו (אם משום מה אתם עדיין לא שם). הנה הסיבות:

  1. כי גם ככה אסור לאכול חמץ. חיטה, דגנים למיניהם, כולם אסורים בבל יראה ובל ימצא בכל הפסח. אין לחם. אין חלות. אין פיתות, פסטות, פוקצ'ות, בורקסים ומאפים. מקסימום יש מצות יבשות וקשות (סבא שלי עליו השלום היה אומר שנוהגים לטבול את המצה במרק כי אחרת מפליצים אבק). אז גם ככה אין מצאי של פיתויים לנפש וזו הזדמנות להתרענן. עלו על הגל.
  2. כי עוד מעט קיץ. בגדול אנשים עושים דיאטה או שינוי תזונתי מאחת משתי סיבות: כדי להיות יותר בריאים וכדי להיראות יותר טוב כשהם ערומים. או גם וגם (עדיף תכלס). ואמנם החורף השנה ארוך במיוחד ומי פילל ומי מילל שנראה גשם באמצע אפריל אבל בכל זאת כבר מריחים זרעים של קיץ, ובחנויות תיכף יציגו בגדי ים וכפכפים. אם אתם רוצים להתכונן לביקיני חדש לעונה, עכשיו זה הזמן להתחיל!
  3. כי פסח הוא חג החירות. אנו חוגגים כבר אלפיים שנה את יציאתנו מעבדות לחירות. לחגוג את חג הפסח כחג הפליאו יכול להפוך את הפסח לחג החירות הפרטי שלכם. שחרור סופי מהעול של מחשבת הדיאטה (כי בפליאו אין דיאטה, ולא סופרים קלוריות ואוכלים כמה ומתי שרוצים). חג חירות וקלות פנימי שווה הרבה יותר.
  4. כי פסח מתאים בול לפליאו. כל השנה אנשים מרימים גבה. מה, בלי לחם בכלל? איך אפשר. אבל בפסח אבל אחד לא ישאל אתכם כלום אם לא תאכלו מצות. אף אחד גם לא ישים לב. פשוט תאכלו אוכל אמיתי, בשר ודגים וירקות. כמה שרוצים. תכלס זה התפריט שלי כל השנה, ופסח לא עושה שום הבדל.
  5. כי פסח הוא היציאה מהסדר הכפוי והרע אל הכאוס הרענן. במצרים בנינו פירמידות, ויוסף היה אחראי על צבירת בר. אבל בני ישראל ברחו ממצרים, הציוויליזציה ההיפר-מאורגנת ומסודרת אל המדבר הפרוע. אל החיים האמיתיים. גם אנחנו יכולים להמשיך לאכול לפי פירמידות המזון. אותה שטות שהסדר (משרד הבריאות, החינוך) מתעקשים להנחיל לנו ולחנך אותנו לציות עיוור לאכילה מרובה של פחמימות ולפחד משומנים. לא. אנו נצא אל הכאוס, אל האוכל הטבעי שאפשר לצוד וללקט. כזה שבני האדם אכלו מאז ומעולם, הרבה לפני הממשלות והחוקים והפירמידות. נאכל ונהיה בריאים.
  6. כי יש הרבה אפשרויות: פסח נולד בדיוק בחילופי העונות. האביב כאן שזה אומר שיש עדיין שפע ירוקים טריים כמו בחורף וכמה מתחילים להגיע סחורות הקיץ. גם הבשר משובח, ויש הרבה דגה, ופירות, וירקות. פסח הוא הזמן הטוב בשנה לקבל את השפע של הטבע, ישר טרי ומדגדג באף.
  7. כי פשטות תמיד עדיפה על טרפת. במיוחד אצל דתיים וחרדים, חג הפסח הוא חג הנוירוזות וההיסטריות. האם ניקינו שם? האם בדקנו שם? האם התנור פירוליטי (כמו של אבותינו???), מה בדיוק כתוב באותיות הקטנות של המרכיבים, ואיזה הכשר יש ואיזו חותמת על העטיפה. לעומת זאת הפליאו יכול להדר במצוות החג וכל זאת בלי לבדוק אף חותמת. כי האוכל בפליאו לא בא באריזה בכלל. הוא מגיע מהירקן, מהקצב, מהדייג. הוא אוכל אמיתי ופשוט וטעים. וזה מנצח בנוק אאוט כל רשימת מרכיבים, ויהיו לה הכשרים ארוכים כאורך הגלות (לא במקרה).
  8. כי זו הזדמנות להשפיע. בפסח, כל המשפחה ביחד. וכולם רוצים לדעת מה הולך איתכם. מתי החתונה. מתי הילד. מתי הגיוס שלו. מתי פורשים לפנסיה (בחרו את הנכון לפי מצבכם בחיים). בקיצר נשב מסביב לשולחן ונאכל מרק ונגיד לדודה שהחרוסת השנה טעימה מאוד ואמא תשאל: למה אתה לא אוכל מהמצעברייד וילד תורן יעמוד על הכיסא וישיר מה נשתנה וכולם יהיו שיכורים כבר אחרי שתי כוסות, שלא לדבר אחרי ארבע. ובכל זאת.
  9. כי הבחירות כבר היו, אז על מה כבר נשאר להתווכח? (סיבה בונוס)

תהיו לי בריאים
וחג שמח
דעאל

טונה עם ביצי שליו, זכר ליציאת מצרים (צילמתי ואכלתי בטוקיו, להתאמן)
לשולחן הסדר שלכם?

By מר קדמוני with 8 comments

היכונו למתקפת המשובטים - המלצות תזונה חדשות נולדו


עתידות: בעוד כמה שעות או ימים העיתונים שאתם מדפדפים בהם, החדשות בהן אתם צופים ותוכניות הבוקר המרצדות מולכם – כולם יעשו אייטמים צבעוניים ומודאגים: מדיניות התזונה החדשה שפרסם איגוד אירופאי, שפסק שחייבים להפסיק לאכול בשר אדום כדי להציל את כדור הארץ  וכדי להציל 11 מיליון אנשים ממוות בטוח. וכולם יביאו לאולפנים תזונאיות מוטרדות שיאמרו "כבר שנים אמרנו לכם שאסור לאכול שומן רווי וצריך לאכול יותר דגנים מלאים!" ויביאו רופא עם פנים ארוכות, חלוק וסטטוסקופ ואולי גם יבואן בשר מודאג. 
הכל בגלל חדשות היום בעיתון Lancet  - זה הקים ועדה לתזונת הציבור ואמש פרסם את ההמלצות. היוזמה נקראת Lancet EAT והיא מושקעת במיוחד (מבחינה גרפית).
אני מניח שלא תיפלו מהכיסא כשתשמעו את ההמלצות החדשות, שלא שמענו כמותן מעולם בעבד:
  • יש לאכול בעיקר דגנים (מלאים כמובן!) ומומלץ לאכול מהם 232 ג' ביום! אה, ועוד 200 ג' פירות ועוד 300 ג' ירקות ועוד 50 ג' תפוחי אדמה (בחישוב מהיר מדובר על כמות של יותר מ 300 ג' פחמימה נטו ביום. תכלס מתכון בטוח לסכרת).
  • יש להשתמש רק בשמנים בלתי רווים (סויה, קנולה) ולא לצרוך כלל שומנים רווים
  • מותר לאכול לכל היותר ביצה וחצי בשבוע.
  • חייבים להפסיק לאכול בשר אדום (למי שחלש מותר עד 14 ג' ביום בשר, שזה בערך בין כף לכפית).
  • מי שרעב עם התפריט הזה, שיאכל 75 ג' אגוזים ביום. 
אבל זה עוד כלום. הועדה גם המציאה אינפוגרפיקה חדשה לגמרי. במקום פירמידת מזון, יש צלחת המחולקת להמון איזורים. ממש כמו מפלגות לכנסת. נראה שהורידו את אחוז החסימה לצלחת ויש המון פרוסות זעירות של מזונות חיוניים כמו "תוספת סוכר" (בערך באותה כמות כמו שמותר "חלבון מהחי") .
בחיי: https://eatforum.org/content/uploads/2019/01/EAT-Lancet_Commission_Summary_Report.pdf
אבל הפרופסורים החתומים על ההבל הזה לא הסתפקו בכך, הם גם עשו חישוב כמה חיים בדיוק יחסכו (כלומר לא ימותו) אם רק יאמצו בכל העולם את ההמלצות שלהם. חייהם של בין 10.8 ל 11.6 מיליון אנשים ינצלו בזכות ההמלצות הנפלאות הללו. יוצא מן הכלל, מעיין הנעורים בהישג יד ולא ידענו. אפשר להינצל ממוות ולחיות לנצח אם רק נוותר על הבשר ונחזור לפיתה (המלאה). וואו.
וגם, העולם כולו יינצל. הקרקע, הקופים (יש אשכרה תמונות של אורנג גוטנגים שיינצלו אם נפסיק לאכול פרות), המסכנים באפריקה. את כולם אפשר להציל אם נאכל יותר דגנים ויותר שמן סויה ולא נאכל בכלל שומן רווי או מזונות מהחי. 
וזה בכלל לא מבוסס על מחקרי תזונה אלא על מדיניות כללית לאומית חקלאית פוליטית.
וולטר ווילט, העומד בראש הועדה, פרסם כבר לפני שנים את ספרו בו הוא ממליץ (הפתעה!) על המון דגנים מלאים, שומן בלתי רווי ומעט בשר דל שומן. 
איך לא חשבנו על זה קודם.
האמת היא כמובן שמחקרים קליניים של ממש מצביעים על ההיפך הגמור:  צריכה של כולסטרול בתזונה (ע"ע ביצים) אין לה ולא כלום עם סיכון לבבי. צריכה של שמנים בלתי רווים אינה מועילה (אלא מזיקה). צריכה של פחמימות רבות מעודדת סכרת ותחלואה. הכל הפוך. הכל בשם האג'נדה. הכל בשם היוקרה האישית של הכותב. של המומחה. האנשים הללו מבוצרים כל כך בעמדות שלהם, בפוזיציה שלהם מזה שנים, שאי אפשר בכלל כבר לדבר על דע (היינו: חקר האמת באמצעות ניסויים ותצפיות) אלא על רעיונות ומחשבות. וכשהמדע מתנגש עם העובדות, אין בעיה, מזניחים את המדע לטובת הצהרות כלליות, שבינן לבין המציאות אין כלום. 
זה נכון במיוחד לדעות בנושא תזונה. כבר כתבתי כבר על מיקי חיימוביץ' שבתחקיר הענק שפרסמה על "אפשר לאכול שומן ולהיות בכל זאת רזה", שיקרה במודע לצופים ואמרה הכל חוץ ממילת קסם אחת קטנה, בשר. וזה מהאישה שעושה הכל כדי לכפות אג'נדה טבעונית-צמחונית על בתי ספר ומוסדות ועכשיו רוצה לרוץ לכנסת כדי לסרס עוד את כולנו. זה מהצד השמאלי. וגם מהצד הימני אנו מקבלים אחת, טל גלבוע, שרוצה לעשות בדיוק את זה, רק במפלגה אחרת. כן, תנו לנו עוד מהאנשים שיודעים יותר טוב מאיתנו מה בריא לנו, מה טעים לנו, מה נכון לנו, מה אכלנו מאז שחר ההיסטוריה ושגשגנו לא רע.

האמון שלי ברמה האישית במחקרי תזונה הולך ונעלם, הולך ומתמוגג. כדי להיות בריאים, הנה הכללים:
  • תמיד בחיים, עשו את ההיפך מהמלצות Lancent
  • איכלו בשר איכותי ושפע של ירקות
  • איכלו שומן רווי
  • אל תאכלו סוכר, ואל תגזימו עם פירות
  • אל תאכלו שמנים צמחיים מזרעים בכלל
  • איכלו כמה שיותר אוכל אמיתי, כזה שלא בא משקית, קופסה או קרטון
כך נהיה בריאים. גם אנחנו וגם כדור הארץ.
שווה לשתף כדי להתכונן למתקפת הזומבים הבאה.

שבת שלום ותהיו לי בריאים, 
דעאל





By Dael with 3 comments

ראיון/פודקסט על "הסוד הקדמוני", טיפים להתחלה וההבדל מתזונה קטוגנית

הי חברות וחברים,
ליאנה פרוביז יש פודקאסט די חדש, וזה התחבר לה טוב עם העובדה שרק לפני כחודשיים היא עברה בעצמה לתזונה קדמונית/ קטוגנית, רואה כי טוב ומרגישה נפלא. 
בקיצר, יאנה הזמינה אותי לראיון מקיף למדי על תזונת פליאו, הסוד הקדמוני, הבדלים מתזונה קטוגנית, עצות והמלצות.
מוזמנים להאזין, בכיף.
https://anchor.fm/funyana/episodes/ep-e2u3pe/a-a8p7ji


By Dael with No comments

על איוולת המחאה הנוכחית ומהי המחאה הראויה באמת


בימים האחרונים הפייסבוק, הטוויטר והווטסאפ שלי מתמלאים בזעקות שבר: הרכבת, החשמל, הנכים, המזון. אללי. דומה כי עוד מעט כל הארץ אפודים אפודים. זה קורא לי לצאת ולהפגין וזו אומרת כולם רשעים כולם. ואני מקשיב למוחים קשב רב ומוצא עצמי משתומם. איני מבין מה רוצים ממני. 
בסדר, נניח שאלבש אפוד זוהר. אבל למה שאעשה זאת? מה אתם מציעים לעשות בפועל כדי שישתנה המצב, כדי לתקן? 
לא, לא הבנת, אומרים לי. אנחנו נגד המצב הנוכחי. זו מחאה נגד המצב. נגד המחירים ויוקר המחיה. תראה איך הצרפתים שורפים את המדינה בגלל שעלה המחיר של הבאגט. כאן יקר יותר ואף אחד לא מצייץ. בושה. 
אה, אני אומר. נגד המחירים. סבבה. אף אחד לא אוהב לשלם. אני לדוגמה ממש מתעב תשלומים. אבל, אני עדיין תוהה, מה אנחנו מציעים שיקרה, בפועל, כדי להוריד את המחירים? 
הממ. זה די קל, עונים לי. נחליף את הממשלה.
אוהו, להחליף ממשלה נשמע טוב, במיוחד כשזו ממשלה שלא הצבעתי עבורה. אבל, מחשבה דוקרת אותי, כיצד החלפת הממשלה תוריד את המחירים? חשבתי שהעניין הוא סוג וטיב ההחלטות. אני רוצה להבין על מה המחאה: היכן הממשלה טעתה ומה יש לעשות אחרת, בלי קשר לזהות השר הממונה (וכך אולי אוכל לדעת במי לבחור בפעם הבאה).  
מה קורה לך בנאדם, עונים לי. הרי שודדים לנו את הגז. ממשלה חלופית תקנה קרונות לרכבת, תחסום את עליית המחיר של החשמל, תפקח על מחיר החלב, תעלה את שכר המינימום. נישאר במחירים טובים, ממש כמו פעם.
אבל אבל אבל אני מגמגם, זה הפוך לגמרי. המחיר של המזון עולה לא בגלל שלא היה פיקוח אלא בגלל שלא איפשרו תחרות. אסור לייבא מזון. יש מכסות ומכסים. אם רוצים להוריד את המחיר של המזון זה דווקא קל, צריך לבטל חסמים ובירוקרטיה. 
מה אתה דפוק, אומרים לי. אנחנו הרי מסבירים לך שהחשמל קופץ ב 8%! שודדים.
מעניין, אני אומר. אבל עליית מחיר החשמל נובעת ברובה מהחובה שהטילו על חברת החשמל לרכוש אנרגיה סולרית יקרה פי כמה, ומיסים שהטילו על הפחם, גם זה לטובת הסביבה, ומהתחזקות הדולר, שבכלל לא בשליטת איש. אתם מציעים לבטל את החוקים להגנת הסביבה כדי להוריד את התייקרות החשמל בחצי?
מה פתאום, עונים לי, זה מסביר רק את רוב מהעליה במחיר. יש איזה 40% בגלל הגז. הרי עולה 30 סנט לייצר ומוכרים לנו ב 6 דולר. יהודים! שודדים! (דמיינו את בגין מנופף בזרועות) 
נכון, 30 סנט ייצור. וכמה עולה למצוא את הנפט? ולבנות אסדות קידוח, ולהטמין צנרת הולכה? מליארדים. זה לא חלק מהעלות?
כן, אבל מה אתה מתקטנן עם מספרים. אז עזוב חשמל. רכבת, מה איתה? חסרים 150 קרונות והמדינה לא מוכנה לקנות אותם.
אוקיי, אז שהמדינה שמממנת רכבת במליארד שקלים לא מוכנה להוציא עוד מליארד? אני בעד תחב"צ, אבל מאיזה תקציב אתם מציעים שיממנו את זה? על חשבון מה? 
אוף איתך, אנחנו מוחים נגד יוקר המחיה, מה מסובך להבין, יא כבד. תראה את היצרנים החזירים, איך הם מעלים מחירים רק כי הם יכולים.
ודאי שהם יכולים. לשמחתנו זו מדינה חופשית. אבל איש לא מכריח אתכם לקנות מהם, תמיד אתם יכולים לקנות מהמתחרה (אבל רק למוצרים בהם המדינה מאפשרת בהם תחרות!). וחוץ מזה, באמת העלויות עלו. למשל הארנונה לעסקים עלתה, כי היא מוצמדת באופן מוזר ולא הגיוני לשכר במגזר הציבורי, שעלה בגלל הסכמי שכר האחרונים... כשמחלקים כסף, מישהו צריך לשלם על זה מהצד השני. 
אבל תראה את הצרפתים. אצלם שכר המינימום גבוה יותר!
אבל העלאת שכר המינימום דווקא פוגעת בשכבות בהן היא אמורה לתמוך, אני לוחש. מחר המעסיק הזעיר,  שיש לו שני עובדים בשכר מינימום ורווחיות גבולית, ייאלץ בחקיקה לשלם להם יותר. הוא יפסיק להרוויח, ולכן מיד יפסיק להעסיק אותם. הוא יצטמצם או יסגור. הראשונים שיפגעו ויפוטרו הם אותם עובדים שהמדינה "שמרה" עליהם. שכר מינימום גבוה הוא מתכון בטוח לאבטלה גבוהה יותר, בכל מקום שזה נוסה אי פעם. 
 לא ענית, מה עם הצרפתים, עובדה, הם מוחים!
הצרפתים שלנו? אלו שיש להם איגודי עובדים כה חזקים שמונעים התייעלות וכעת אין מי שישלם עבורם את הפנסיה? 

כאן בדרך כלל נגמר הדיון ואנשי המחאה המקצוענים מגלגלים עיניים ועוזבים אותי לנפשי. אני הרי לא מבין כלום במחאות.

לטעמי, יכול אדם למחות על התוצאה, ויכול אדם למחות על הסיבה. 
המחאה של התקופה האחרונה לא מציעה פתרונות אלא היא בעיקרה בכיינות המבקשת שעוד כסף ינחת מהשמיים. איכשהו. יקר פה אז שיורידו לנו את המחיר. "שהמדינה" תשלם (רק שאין דבר כזה מדינה. יש רק את מה שאנחנו, כל האזרחים, משלמים). המוחים מבקשים ששר הכלכלה ישלם למאפיות כדי שלא יעלו את מחיר הלחם (קרה במציאות). ששר האוצר ישנה את חישוב תעריף החשמל כדי שנשלם את העליה לאורך שנים ולא רק עכשיו (בקרוב במציאות), ששר התחבורה ישפוך עוד כמה מליארדים על חברת רכבות ממשלתית, לא תחרותית עם ועד עובדים אגרסיבי שמשבית אותה מדי יומיים (תבדקו), ששר החקלאות והאוצר יקבעו בחוק את המחיר המותר לעוד מוצרי מזון, ששר החקלאות יסבסד עוד חקלאים כדי שיוכלו כביכול לתת סחורה במחיר נמוך יותר, ובפועל יקר הרבה יותר.
שכחתי משהו?
כל ההצעות הללו הן הבל מוחלט. 
הן בדיוק ההחלטות האומללות שהביאו אותנו למקום הנוכחי, בו כוחות השוק אינם יכולים לפעול בחופשיות. בו המדינה מעורבת עד צוואר בכל פעילות כלכלית, ויוצרת משק מסורבל, עם מגזר ציבורי לא יצרני עצום וחסר פרופורציות, עם שר אוצר שידידו הטוב ביותר ותאומו הרעיוני הוא מזכ"ל ההסתדרות. דבר כזה עוד לא קרה בתולדות הכלכלות (הבריאות). בפועל, אף יזם אינו יכול לייבא עוד חמאה כדי להתחרות ולהוריד את המחיר, כי שר האוצר לא מרשה (הוא הציע פשרה לפיה במהלך עשר השנים הבאות המכסים על שוק החלב יופחתו בהדרגה. עשר שנים. בינתיים נשלם ביוקר). אי אפשר לייבא בשר. אי אפשר לייבא דגים ועגבניות. ודבש. וכל מזון שעולה על דעתכם כמעט.
בכל מקום בו יש מעורבות וניהול ממשלתי, אנו מקבלים חברות גרועות (רכבת), יקרות (פנסיה עודפת לעובדי חברת חשמל), בזבזניות בכוח אדם להחריד (רוב משרדי הממשלה) ושוק בלתי תחרותי בעליל, וכך אנו משלמים עבור הצריכה הרבה הרבה הרבה יותר. 

לכן מחאה חברתית היא ראויה ומצוינת, אבל היא צריכה להתמקד בדברים מועילים וממוקדי פתרון:
רכישת המוצר הזול ביותר היא תמיד אפשרות ראויה לצרכן. לא טוב לכם תנובה, קנו טרה. לא טוב לכם טרה, קנו גד. הכל בסדר, רק אל תבקשו מהמדינה לעשות זאת עבורכם, כי כשהיא מתערבת, זה יהיה רע מאוד לכולנו. 
  • פתיחת כל שוק המזון לתחרות וייבוא חופשי. תחרות חופשית לעולם מורידה מחירים. 
  • הורדת כל הרגולציה העודפת, המעלה את עלות הייצור של כל היצרנים, ואת המחיר עבורנו
  • ביטול "פירמידת המזון" שהיא שקר ואיוולת מעודדת תחלואה המפורסמת בכפיית המדינה ובמימון אזרחיה 
  • צמצום המגזר הציבורי, הצמדות השכר האוטומטיות, הצמדות הפנסיה התקציביות 
  • צמצום הבירוקרטיה לעשיית עסקים בישראל. מי שלא ניהל עסק בארץ לא מדמיין איזה סיוט זה. בלי זה לעולם לא ירדו כאן מחירים של כלום, פשוט לאף יזם לא יהיה כדאי להתאמץ. 
  • ביטול מעמדה של ההסתדרות כעמותה עות'מנית, שאינה מחוייבת לשקיפות, ושכולנו משלמים על הצללים שהיא מטילה.

כשאראה מחאה כזו, אהיה הראשון להפגין עם שלט.
אלא אם כן תרצו להצטרף אלי ולארגן יחד מחאה אמיתית שכזו. זה דווקא מדליק לגמרי. 

***
קרדיט תמונה: מוטי מילרוד, הארץ

By Dael with 3 comments

למה לראפרים יש שרשרת, ומה זה אומר עלינו?

צייד עם שרשרת מצדף קינה, שנחשב לכסף הלאומי בפפואה ניו גיני
כבר למעלה מ 12 שנים שאני כותב ועוסק בעבר הרחוק של המין האנושי, ובמסקנות שאפשר ללמוד ממנו על הווה. כיצד אפשר ונכון לחיות היום, לאור חכמת העבר. במרוצת השנים והפוסטים דיברנו על תנועה ופעילות גופנית, על הליכה וריצה יחפה, על צייד ועל אכילה, על בשר ועל עודף פחמימות, על חופש ממתח ועל חברה וקהילה. כל הדברים הללו עיצבו אותנו, בני האדם, והם חלק מאיתנו. איננו יכולים לברוח מהביולוגיה שלנו, איננו יכולים לשנות את הפסיכולוגיה הקדומה שלנו, שעוצבה במשך מליוני שנים. האדם הוא נוף מולדתו. האדם הוא תמונת אבולוציית אבותיו. 
איננו מנסים לחקות את האדם הקדמון. אין שום דבר רומנטי בחיים אלימים וקשוחים במערה קרה, במזון במחסור, ללא שירותי רפואה. לשמחתנו, יש לנו היום שפע מכל וחיינו טובים, ארוכים ונוחים הרבה יותר. אבל למרות שיצאנו מהמערה, המערה לא יצאה מאיתנו. הלב שלנו ממשיך לציית לחוקים קדמוניים בהרבה, ולא לאופנה החולפת של הפוליטיקלי קורקט או של דמיונות שווא. כך למשל הטבעונות משגשגת כרעיון אצילי, אבל כתפריט אנושי נרחב היא נכשלת לחלוטין. למעלה מ 80% מהעוברים לטבעונות מפסיקים זאת בתוך שנתיים. אנו פשוט זקוקים גם למזון מהחי. המין האנושי עוצב כאוכלי כל ואיננו יכולים לשנות את הפיזיולוגיה שלנו בשם רעיונות רוח. אנו גם זקוקים לקהילה ולחברה, ולכן התבודדות ונזירות אינם רעיונות מוצלחים במיוחד. 
איך הכל התחיל אפשר רק לשער. איננו יודעים מתי בדיוק קם המין האנושי על רגליו. ההומינידים (מיני האדם) הקדומים התנתקו משרשרת הקופים הגדולים לפני כארבע מיליון שנים, ומאז, בתהליך שלא עוצר, המשיכו להתפתח ולהשתנות ולהתפצל לסוגים ולמינים. אנחנו ההומוסאפיינס, המין האחרון בשרשרת, והיחיד ששרד. אנו בראש פירמידת החי בכדור הארץ, בעלי מוח מפותח שאיפשר לנו להשיג יותר מזון, לגלות את הבישול, לפתח כלים ולשכלל את הטכנולוגיה, ולהקים מערכים חברתיים מורכבים לעין שיעור מכל יצור אחר. ולמרות כל ההשגים האנושיים, מעולם לא יכולנו להשתחרר מההשפעה המהותית של הביולוגיה, הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה הקדומים שלאורם התעצבה ממלכת החי. 
כמו כל בעלי החיים, גם אנו יצורים חברתיים הבוחנים את מקומם בתוך היררכיה חברתית הטבועה בזהות הביולוגית שלנו ואנו רוצים לטפס במעלה הסולם החברתי לעמדה של כוח לא בגלל שסיפרו לנו שכך טוב או נכון לעשות, אלא משום שכל בעלי החיים בעולם מצייתים לאותו גן קדמון: אנו חלק ממבנה חברתי בו הפרטים לעולם מבקשים לשפר את מקומם. בעולם החי כל פרט מבקש לעולם להלחם על מעמדו החברתי ולבסס אותו גבוה ככל הניתן, שכן זה קובע את ההזדמנויות ואת היכולת להמשיך את השרשרת הלאה. זכר אלפא יהיה זה שיעביר את הגנים שלו הלאה, אך זכר חלש, לא יזכה להעמיד צאצאים. לביאה שליטה תעמיד יותר מזון לגוריה, ולביאה מזדנבת מאחור עלולה שלא לשרוד. בעולם החי אתה מוביל או מובל. אתה ראשון או שתישאר בתחתית הסולם, מלקט פירורים. הדרך לעלות ולרדת בסולם היא לעולם קשה ואלימה. אין בחירות או אספת חברים אלא כוח ומוות. גורילה שליט יגרש זכרים מתחרים, יהרוג את גוריהם, ויזדווג עם כל הנקבות. קרנפים, איילים ואפילו תיישים ותרנגולים ילחמו זה עם זה עד מוות או עד קריסה מוחלטת של היריב. בעולם החי, אלימות היא הדרך היחידה לקבוע ולבסס מעמד חברתי.
לא אצל בני האדם. 
לכאורה, לבני האדם לא היתה כל ברירה. אבותינו ההומינידים הקדומים חיו בלהקות וממילא שמרו על אותן פרקטיקות של קופי הענק. התפצלנו מהקופים, אבל נותרנו כפופים לפירמידה חברתית וכדי לעלות ולרדת בסולם היה נדרש להפעיל כוח, ואלימות עד מוות. אבל איכשהו זה כמעט ונעלם מהתרבות האנושית. הפוסט הזה מסביר כיצד.
איננו יודעים מתי היא נוצרה, אבל אין כל ספק כי אחד המרכיבים הבסיסיים והקדומים ביותר בהצלחת המין האנושי הוא השפה. הדיבור. כמעט כל החיות מתקשרות זו עם זו תחושות וכוונות באמצעות צלילים, אך רק בני האדם פיתחו שפה מורכבת המאפשרת לייצג גם מחשבות ותוכניות, רעיונות וסמלים. אבל בני האדם הקדומים לא פיתחו רק שפה של מילים המסמלות מציאות. יחד עם המצאת השפה האנושית, בני האדם הקדומים המציאו שפה המשתמשת בחפצים נדירים כסמלים לכוח. שפת ערך. זו שפה שנועדה כדי לתקשר ערך חברתי, ומאז ועד היום היא כלי לעיצוב היררכיה חברתית. שפה לתקשורת ערך בין בני  אדם. 
זה התחיל, כמו כל ההמצאות, כמעט במקרה. הצייד תלה על צווארו שרשרת מניבי אריות או מטופרי עופות דורסים כדי להוכיח את כוחו. שרשראות כאלו בנות עשרות אלפי שנים נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות רבות. השרשרת הפכה למסמל את מעמדו של העונד אותה: צייד. היא סימנה את חשיבותו לשבט, את עוצמתו. גם העברת השרשרת לצייד צעיר או לנער מתבגר היתה הוכחה לבגרותו, לעלייתו בסולם החברתי. בשפת המילים אי אפשר לייצג ולהעביר ערך, שכן מילים לא עולות מאומה. להגיד לאשה "אני אוהב אותך" לא שווה הרבה, אבל לתת לה טבעת זו כבר תקשורת אמיתית המשדרת את הערך שהיא נושאת. להגיד "אני זכר שליט" לא מוכיח כלום, כי מילים הן רק מילים: זכר מתחרה עלול להרוג את הדובר ולרשת את מעמדו החברתי אבל מי שחובש את כתר הזהב הוא המלך, ועוצמתו ניכרת לעין כל ומחסלת קריאות תגר. לכן כדי לדבר בשפת הערך צריכים "מילים" שהן נדירות וקשות להשגה. כתר שהמתחרה לא יוכל להשיג או לזייף בקלות. מסמני המעמד החברתי היו ונותרו רק חפצים שקשה מאוד להשיג. צדפים נדירים, אבנים נדירות, זהב. אלו סימנים ששומרים על הכוח החברתי ללא שחיקה. כי שפת ערך יעילה רק כאשר "המילים" שבה הן נצחיות. היינו, מורכבות מדברים שקשה להשיג ואי אפשר שיעלמו או יישחקו. דברים המייצגים אנרגיה מוחלטת, כוח אבסולוטי, כי אז כל "משפט" (טרנזקציה) הוא אמיתי. 
בזכות שפת הערך בני האדם הצליחו לראשונה לעצב את מעמדם החברתי שלא באמצעות אלימות. כי מי שאוחז בחפץ נדיר וקשה לשגה, מוכיח בכך את עוצמתו וכוחו. חפצים נדירים מייצגים אנרגיה ומאפשרים את הוכחת ו"שמירת הכוח". במקום שזכר האלפא יוכיח את הכוח שלו שוב ושוב ע"י הרג המתחרים, הוא מוכיח את מעמדו ע"י תכשיט העשוי ניבי נמרים. ובכך הוא מעיד על עצמו: אני בעל עוצמה אדירה. אני קוטל נמרים ומקשט את צווארי עם שיניהם. אני בראש הפירמידה. אל תתעסק איתי. 
הקישוטים הללו, כתר ראש השבט, קישוטי הצייד, תכשיטי האשה המחוזרת – כולם הפכו לבעלי ערך בפני עצמם, כי הם הכלי לסמן תקשורת ערך בין בני אדם. הם הפכו ל"כסף".
עיצוב ושינוי הסטטוס ההיררכי החברתי נשמר כך עד היום: כסף או משכורת הם שפת הערך של בני האדם. מי שהחברה נותנת לו יותר ערך, ירוויח יותר, והפוך. ובדיוק כמו בעבר, אנשים נוטים להדגיש את מעמדם החברתי באמצעות סימנים סטטוס חברתי שהכסף הזה מאפשר: מותגי יוקרה, רכב חדש, תכשיטים כבדים. גם היום, אם יבוא מולנו מישהו עם שרשרת זהב עבה של ראפר, נעדיף שלא להסתבך איתו. הוא מספר לנו שהוא אלפא מסוכן. 
וכך בני האדם המציאו דרך חדשה לעצב היררכיה חברתית. מהיררכיה המעוצבת ע"י אלימות בכל ממלכת החי, להיררכיה חברתית המעוצבת ע"י אביזרים מסמלי כוח שומרי אנרגיה. שפת הערך הזו היא יסוד התהליך שמנע מאיתנו להרוג אחד את השני במאבק על נשים, טריטוריה ומזון, ולהפוך אותנו לאנשים.
כסף הוא לא אויב האנושות, אלא אחד ממנועי ההתפתחויות שלה. 
מצב העניינים הזה לא השתנה במאומה מאז שירדנו מהעצים. בשיני טורפים כבר איננו משתמשים אבל הזהב משמש כבר 5000 שנים לפחות כהוכחה מוחלטת לכוח, ולכן הוא משמש ככסף טוב ומקובל בכל מקום בעולם: הוא שומר על האנרגיה שבו, לא נשחק מהדפסה עודפת. הוא הוכחה חד משמעית לעוצמת בעליו ולמעמדו החברתי. לכן נשים וגברים יעדיפו תכשיטי זהב על כל תכשיט פלסטיק, עץ או אבן. רק דברים נדירים באמת הם סימני סטטוס מוצלחים לעיצוב מעמדנו בהיררכיה החברתית.

הביטקוין הוא פשוט שכלול של שפת הערך העתיקה לשפה בין לאומית, מהירה ויעילה יותר לעומת כסף הפיאט (דולר, יורו, שקל), השומרת את האנרגיה טוב יותר (בביטקוין לעולם לא תהיה הדפסת כסף שתשחק את מעמדו, אך זה קורה תדיר בכל המטבעות האחרים), והשומרת על הסטטוס של הבעלים באופן בלתי תלוי בגורמים חיצוניים (המדינה או אלפות אחרים אינם יכולים לשדוד ממך את הביטקוין שלך, אך קל להם לעשות זאת לכסף מדינות).
ולמרות זאת, איננו יודעים עדיין האם הביטקוין יחליף את הזהב והכסף וישמש לצידם כחלק מהמילים של שפת הערך העתיקה.
להבנתי ובעיני, הוא כבר שם מזמן.




כך או אחרת, בכל אשר נביט, נגלה את עצמנו הקדמוני מציץ אלינו מחרכי ההיסטוריה ומעצב את התנהגותנו עד היום.

מתאמץ לתקשר ערך 

By Dael with 1 comment

מחשבות על שיח השנאה

בעשור האחרון עיצבנתי לא מעט אנשים.
לפני עשור, כשכתבתי ששומן רווי אינו מסוכן לנו, שכולסטרול הוא דווקא ידיד, ושלא כדאי לאכול דגנים, הפכתי למישהו שרגיל למשוך אש. היו אנשים אצלם הפכתי ל"ההוא שיגרום לכם למות מהתקף לב", "חסר אחריות", "קיצוני ומסוכן" ועוד כהנה וכהנה. היו גם חסידי טבעונות שמצאו אותי איש שונא אדם וחי, בהמה מוסרית, אוכל מוות ושאר טיפוסים מפוקפקים מעולמו של הארי פוטר. קיבלתי כאלה תגובות גם כשאמרתי שביטקוין הוא המצאה נפלאה שתשנה את העתיד. בדרך כלל קיבלתי את התגובות הללו בחצי חיוך. זה רק סימן לי שלחצתי על איזשהו כפתור נכון. שהרעדתי איזה מיתר אצל אנשים שחושבים שהשכל, האמת והצדק שוכנים רק אצלם, והנה מישהו אומר שהם טועים או שלפחות יש מישהו שחושב לגמרי אחרת. 
רציתי לעורר שיח ודיון, רציתי לגרום לאנשים לחשוב, רציתי לשתף במה שקראתי חקרתי והבנתי. ניסיתי לכתוב את האמת כפי שאני רואה אותה, וידעתי שיש לזה מחיר.  מחיר האמת עלול להיות משולם בידוי בוץ בכיכר העיר. זה קרה לי עם קרוספיט (תכנית חסרת אחריות), זה קרה לי עם ריצה יחפה (מסוכן), זה קרה לי עם תזונת פליאו (יהרוג אותך), זה קרה לי עם ביטקוין (מלבין הון). כך או אחרת, אני רק כתבתי את מה שאני מבין ומסיק, ונתתי לציבור לשפוט. עבור חלק מהאנשים זה יצר עניין וסקרנות ללמידה, ועבור חלקם זה הוליד כעס בלתי נתפס. היו שקראו ואמרו "וואללה", אבל היו שקראו וצעקו "אללה הוא אכבר". 
בשנים האחרונות אני מעצבן פחות אנשים, תודה לאל. 
אני חושב שזה בעיקר קרה כי המסר החתרני של אתמול הפך למציאות ולאמת הפשוטה של היום. במקרה, הייתי בצד שצודק. בכדי לטעון היום ששומן רווי זה מסוכן, צריך או עזות מצח או בורות. קרוספיט הפך לספורט סופר פופולרי עם קרוב למאה מכונים פה בארץ. כבר מעט אנשים חושבים שהביטקוין משרת את הרוע או עומד להיעלם. למציאות תוכניות משלה.
אבל בעוד שאני מקבל פחות אש, כל שאר העולם, דומני, מקבל הרבה יותר.
היום, כל מי שאומר משהו שחורג מהנורמה, שחורג מהמותר, ששוחה כנגד הזרם, הופך מיד לאיש מסוכן שיש להקיאו מהציבור. אם רק נדמה שמישהו אומר משהו הנוגד את עמדתי, את השקפת עולמי, מיד הוא הופך למוקצה מחמת מיאוס. למושא ללעג במקרה הטוב, ולקורבן זעם יוקד וצדקני במקרה השכיח. המונים עם קלשונות בצורת פוסטים רצים צועקים ברחובותינו, והמרחק בינם לבין תקיפה פיסית של ממש, קטן מאוד. קטן מתמיד.
מישהו אמר: אני נגד הגדלת קצבאות הנכים. מיד הוא הופך לאדם חסר לב, מצפון והלוואי ויראה את ילדיו בכסאות גלגלים.
מישהו אמר: אני מתנגד למדיניות ראש הממשלה, והנה הוא סמולן תל אביבי מסוכן, שיאללה ירד כבר מהארץ. 
מישהו אמר: אני מעריך את ראש הממשלה, והנה הוא תולעת פריפרייאלית שמנשקת את הרגל הדורכת עליה והלוואי שישאר תמיד בסחי.
מישהו אמר: אני בעד שינוי אופן מינוי השופטים, והנה הוא פאשיסט שפל, המבקש להשמיד את הדמוקרטיה ולקעקע יסודותיה.
מישהו אמר: אני בעד מו"מ לחלוקת ירושלים במסגרת הסדר הקבע, וכבר הוא עוכר ישראל והלוואי שמשפחתו תאבד בפיגוע.
מישהו אמר: נראה לי שכל תלמיד צריך לדעת לקרוא חומש עם רש"י, והוא מיד נאשם בהדתה, בשטיפת מוח ילדים רכים, ברמיסת זכויות הפרט ובטפשות כללית.
מישהו אמר שלא אמר כלום (אלא שמישהי אומרת שכן, אלא שהיא לא בטוחה מתי ואיך), והנה הוא עבריין מין סדרתי, גבר פריבילגי מדכא ומשפיל, שיש למנוע ממנו כל תפקיד לכל חייו. 
מישהו אומר: ההוא מסית, ומיד צועקים לו טיפש טיפש.
מישהו אומר: ההוא טיפש, ומיד צועקים לו הסתה הסתה.

אותי זה מחריד.
מיום ליום, משבוע לשבוע, מצב העניינים נעשה חמור יותר. עוד חזית רעיונית נופלת קורבן לדברים שאסור לומר, שאסור לחשוב, שהס מלהזכיר. כאילו חזרנו אחורה בזמן אל המשטרים האפלים של מאו בסין או ימי סטאלין העליזים בברית המועצות. האמת כבר לא מעניינת איש. אין אמת. יש רק פצעים שאסור לפתוח ומוקשים שאין לדרוך עליהם. בלי לשים לב, הפכנו מחברה סקרנית המבקשת אחר האמת לחברה של אנשים המבקשים לשמוע רק מה שנוח להם. לחברה של צרי מוחין, עצבניים וכעסניים, השונאים, ממש כך, את מי שחושב אחרת מהם, ועוד יותר, את מי שאומר זאת בקול. חברה המעודדת קבעון מוחין ומשתיקה שיח ודיבור. 
לא כך.
האמת אינה בכיסו של איש. 
השורש להשגת האמת היא היכולת לומר ולהחליף רעיונות באופן חופשי ופתוח, גם אם הם קשים. גם אם הם מזעזעים. גם אם הם סותרים את יסודות תפיסת עולמך בכל מכל.
אם הדובר מתכוון לדבריו, אם זו האמת שלו, ואם הוא אדם המבקש טוב ולא רודף אחריך עם קלשון – ראוי לשמוע (ובטח שלא לרדוף אחריו עם קלשון). לא חייבים להקשיב. בוודאי שלא חייבים להסכים, מה גם שכנראה הוא בכלל טועה. אבל דעה אחרת ואמת אחרת לא הופכים אדם לרע. הם לא הופכים אותו לאיום ומחלוקת רעיונית אינה הצדקה לאחל לו את כל הרוע שבעולם. 

אם לא נאפשר לעצמנו להקשיב, לא נוכל להשתנות.
אם לא נניח לעצמנו להשתנות, לא נלמד שום אמת חדשה. 
ואם איננו יכולים ללמוד אמת חדשה, למה אנחנו טורחים לדבר?

אני מבקש מעצמי לשמוע. אני דורש מעצמי להקשיב. להכיל גם קולות אחרים וצורמים. 
אני משתוקק שאצליח ללמוד אמת גם מהם.

By Dael with 2 comments

איך גנבו לי 650 דולר, ולמה הגיע הזמן להתעורר

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס בלוקצ'יין, כאן בת"א. היה זה כנס גדול ומכובד. רבים מאוד מאנשי התעשייה היו שם, אולי גם חלק מכם. הרבה דוברים, אוכל טעים, בלוקצ'יין חם ואחלה אירוע. באמת.
החלק הכי טוב של היום התרחש מבחינתי על הבוקר. האולם הכיל משהו כמו 500 אנשים והמנחה הודיע "יש לנו הפתעה. מתחת לכל כסא מודבקת מעטפה. בתוכה תמצאו ארנק נייר. שלושה מהארנקים הללו הוטענו ב 0.1 ביטקוין כל אחד. אולי זכיתם!".
חשבת לעצמי, מה הסיכוי. אבל בדקתי ואכן היתה מעטפה. בתוכה ארנק נייר מהודר, מודפס על נייר כרום עבה וצבעוני: סרקתי את הכתובת הציבורית, בדקתי ב block explorer ואכן, 0.1 ביטקוין דנדשים מופיעים כיתרה בארנק הנייר שלי. נדבק לי חיוך מאוזן לאוזן. לא כל יום זוכים ב 650 דולר בלי לקנות כרטיס הגרלה.
חשבתי לעצמי: מחר אעביר את הביט מארנק הנייר לארנק החומרה שלי, בינתיים נהנה מהכנס.
אלא שמכאן ואילך הדברים הדרדרו במהירות.
24 שעות מאוחר יותר: אני סורק את הכתובת כדי לגלות שיתרת הביטקוין בארנק הפכה לאפס. מסתבר כי כמה דקות אחרי הכנס מישהו (או מישהי) סילק מהארנק שזה עתה קיבלתי את 0.1 הביטקוין. כלומר, למישהו היה עותק של ארנק הנייר, היינו, עותק של המפתח. וכידוע, מי שמחזיק במפתח מחזיק בביטקוין.
הופ, הלכה החופשה המתוכננת ברומא.
ניחשתי שאני לא לבד.
היתה לי שיחה נעימה עם אחד מהמארגנים. ניסינו יחד להבין מה קרה.
הערכתי שאם אכן נגנב כסף מארנקים נוספים (חולקו כזכור שלושה), הרי שכל הגניבות התרחשו פחות או יותר באותו הזמן.
המארגן: בדקתי עכשיו את שלושת הארנקים. יש ארנק אחד עדיין עם הכסף בתוכו ו-2 ארנקים, שלך ושל הבחור השני שהתלונן שרוקנו ב-13:58 ו-14:24.
אני: מי שהדפיס פשוט היה צריך לצלם על ארנק ואז זה רק שאלה כמה זמן לוקח לסרוק כל כתובת... הגיוני שזה ייקח שעה לאלף ארנקים. יתכן ופשוט לתוקף לא היתה גישה לכל העותקים של הארנקים ששכפלתם אלא רק לחלק. כלומר, מי שהדפיס את הארנקים שמר עותק מכל ארנק. קל מאוד.
המארגן: לא נראה שהבית דפוס אפילו יודע מה זה ביטקוין. אז איך מדפיסים ארנקי נייר? רק הדפסה עצמית? מה הסיכוי ליפול על מדפיס שלא רק יודע מה זה ביטקוין אלא גם מספיק חכם כדי לכתוב סקריפט שבודק את כל הכתובות, מחכה שיכנס אליהם כסף ואז מרוקן אותם. אם היה כזה מישהו, הסיכוי שהוא היה עובד בדפוס שואף לאפס 😂
אני: זה יכול להיות גם השליח שהביא את הארנקים. הפקידה שארזה אותם. העובד שהכניס אותם למעטפות. זה שהדביק אותם. וכל נקודה אחרת בשרשרת. עוד אפשרות היא שמכונת הדפוס מחזיקה עותק דיגיטלי בזכרון כקובץ. מי שמטפל במערכת של הדפוס אולי יכול היה לגשת וכו'. ולא צריך שום סקריפט. צריך רק עותק נייר של כל הארנקים, וטלפון אחד. עוברים כתובת כתובת ובודקים. כאמור זה לוקח קצת זמן וכל דביל יכול לעשות את זה. מסביר את ה 25 דקות בין הריקון של הארנק שלי לארנק האחר.
המשכנו בדיאלוג, שהיה כאמור נעים וענייני.
קצת פדיחות, אבל היי, זה קורה לטובים ביותר. עובדה.

להלן המסקנות ושני הסנט שלי.
  • אם קיבלתם ארנק נייר: מתנה לחתונה, לבר מצווה, זכיתם בהגרלה בכנס, קיבלתם החזר חוב של חבר או whatever, הנחת העבודה חייבת להיות שהארנק הזה פרוץ. גם אם המקור הוא בנאדם סופר ישר ומקצוען. הוא רק בנאדם (או חברה) ויכול להיות שמישהו עקץ אותו ללא ידיעתו וצילם או השיג עותק. מאותו הרגע, הביטקוין שעל הנייר חיים על זמן שאול. 
  • אל תתעצלו: אם קיבלתם ארנק נייר, בצעו מיד swap לארנק מקומי על הטלפון שלכם. מיד. אל תמתינו רגע. אם זה עובר, אתם מוגנים והמפתחות החדשים של הארנק שלכם אינם בהישג ידו של שום תוקף. (כמובן כמובן שגם ארנק מובייל יש לגבות ועדיף לא לשמור עליו לעולם סכום משמעותי. מארנק המובייל תעבירו לארנק חומרה או לארנק אחר שאתם בטוחים בהגנתו, בהזדמנות הראשונה).
  • יש לכם ארנק נייר שאתם עשיתם בעצמכם ובטוחים בעמידותו? זיכרו: ארנק נייר טוב רק ככל שהוא נותר חסוי לחלוטין. אם יש לכם עוזרת, או חברים של הילדים, או מבקרים או כל אדם שאיננו אתם, ושהוא עלול לראות איכשהו את ארנק הנייר, ולו לרגע, והכסף יהיה אבוד. הערה: קשה מאוד לייצר ארנק נייר שבטוחים בהגנתו. עלולות להיות רוגלות במחשב, במדפסת, או אפילו על הצ'יפ של לוח האם... (תשאלו את אמזון). 
  • אם אתם חברה או מפיקי אירוע ורוצים לשמח את הקהל ולחלק ארנקי נייר, זכרו שאתם חשופים. אי אפשר עוד להניח שבית הדפוס לא מבין. כולם כבר יודעים מה זה. זה יכול להיות כל אחד. ככל שתהליך יכלול פחות ידיים (והרבה פחות עיניים), כך יש יותר סיכוי למנוע גניבה, אבל הסיכוי תמיד יהיה.
  • עשיתם זאת בכל זאת, המליצו לזוכים להעביר את הכסף מיד במעמד הזכיה.
  • החלטתם להדפיס ארנקי נייר לחלוקה, אפשר גם לעשות פעולת הגנה נוספת, והיא לייצר ארנק נייר המוגן ב BIP38 Encrypt כלומר המוגן בססמה (קל ב www.bitaddress.org). בשיטה זו יש מפתח פרטי, ובנוסף למפתח יש ססמה. במקרה כזה המארגנים יאמרו רק לזוכים מה הססמה, וגנב פשוט לא יוכל להשתמש בארנקים בלעדיה. זו כמובן לא דרך אידיאלית לאורך זמן (כי חוזק הארנק הופך לחוזק הססמה, ותוקף רציני עלול לפרוץ אותה ב brute force) אבל לסכומים קטנים, לכנס, לפרסים, זה די והותר כדי לשים קו הגנה נוסף ומשמעותי שהיה מונע להערכתי את המקרה הנוכחי.
  • שורה תחתונה: המארגנים ביקשו לעשות טוב, ועשו הגרלה ראויה ומפתיעה (באמת נחמד לגלות שיש 0.1 ביטקוין הדבוקים לך בתחתית הכסא), אבל הערכת הסכונים לא היתה מספקת.

הגיע הזמן להתבגר – כקהילה, כמשתמשים. לזכור שהעולם מלא אנשים רעים, ושאין לסמוך על איש.
ואם אין לך מפתח שהוא *רק שלך*, אז אין לך ביטקוין.
**
בתמונות:
ארנק הנייר הזוכה ברגע האושר החולף,
והביטקוין היחיד שתכלס נשאר לי מהכנס: מטבע שוקולד שאני לא אוכל.

***
את הפוסט הזה פרסמתי לראשונה דווקא בקבוצת ביטקוין ישראלי, וכן, אני יודע, הבלוג הזה עסק עד היום בעיקר בספורט, טיולים, באוכל טעים ובבריאות. אבל היי, ביטקוין הוא חלק מהעתיד וחלק ממני. אז אני מקווה שזה מעניין גם אתכם, קוראי הותיקים. 

By Dael with No comments

ירדתי לסיני וחזרתי כדי לספר ולהמליץ

בסוכות ירדנו לסיני. 
החלטנו רק יומיים קודם. נכנסנו לרכב, נסענו לאילת, עברנו את הגבול, ופסענו אל הדיונות השוקטות.
האמת היא שהתגעגעתי. הרבה זמן לא הייתי בסיני. בפעם הראשונה הייתי בסיני בטיול לפני הגיוס, ואח"כ כמה פעמים בתור חייל, ואח"כ כזוג צעיר נסענו שוב ושוב אבל 14 שנים עברו מאז הפעם האחרונה שלנו שם. הפיגוע בטאבה ב 2004 סתם את הגולל. והנה חזרנו. כן, אזהרת המסע ההיא עדיין בתוקף, ובמעבר הגבול משמיעים אותה בכריזה כמעט בלופ, כאילו מי שהגיע עכשיו למעבר הגבול אחרי ארבע שעות נהיגה ישמע את הכרוז ויגיד, וואללה, אני חוזר. אבל אנחנו עקשנים בני עקשנים. המשכנו, בילינו נפלא וחזרנו. והנה אני אתכם לכמה מחשבות שאחרי, ואולי קצת טיפים שיועילו.


בזריחה
לא מסוכן? 
האמת היא שאני לא יודע והניחוש שלכם טוב כמו שלי. אין לי אלא את שעיני רואות. סיני גדולה בשטחה פי שלושה משטח מדינת ישראל, ובשטח העצום הזה, אכן מסתובבים גם מחבלים ואנשים רעים. עד כמה הם עסוקים בלהרוג תיירים ישראלים? שאלה טובה. המציאות מראה שהם לא עושים זאת בהצלחה יתרה, וכוח גדול של צבא מצרי בכל פינה מוסיף על תחושת הבטחון (כמדומני 40 גדודים יותר מאשר מה שמותר למצרים לפי הסכם השלום. ישראל מתירה למצרים להכניס עוד כוחות כדי להבטיח את השקט). מצרים לא לבד בעניין הזה. יש אזהרות מסע לעוד מקומות רבים. לקשמיר למשל (וגם לשם נסענו לפני כמה שנים כל המשפחה). עד לא מזמן היתה אזהרת מסע של ארצות הברית לתושביה בפני נסיעה לישראל. המציאות היא בעיני המתבונן ויש סכנות בכל אשר נביט. רכיבת אופני כביש מסוכנת לאין שיעור לעומת סכנת הפגעות מטרור בסיני. גם לרכב על אופניים חשמליים בלילה בלי קסדה מסוכנת הרבה יותר, סטטיסטית ואובייקטיבית. זה לא מונע מאיתנו להסתכן. כי הסכנה היא תמיד קיימת, ורק העוצמה שאנו מייחסים לה קובעת את ההתנהגות שלנו. עשרות אלפי ישראלים מצביעים ברגליים כבר שנים. אני מתכנן לחזור שוב ושוב.

לא יקר?
לא. מעבר הגבול עולה כ 200 ש"ח (108 ש"ח אגרת יציאה מישראל ועוד כ 80 ש"ח אגרה בצד המצרי  שהן 400 לירה. 5 לירות מצריות הן שקל אחד). מונית לאיזור נואיבה תעלה כ 30 ש"ח לאדם. לילה בחושה בשיא העונה יעלה 80 ש"ח (כולל ארוחת בוקר וערב) ושלא בעונה, שזה תכלס כל השנה חוץ מסוכות ופסח, כמחצית מזה. מלון של ממש, ברמה גבוהה, יעלה 200 ש"ח לילה לזוג, עם ארוחת בוקר. זו החופשה הכי זולה שאפשר לצאת אליה מישראל.

לא חם מדי?
לא. חם בסיני אבל יבש. לא מזיעים. כשיושבים בסוכות על קו החוף, יש בריזה נעימה כל הזמן. נעים ממש. בלילה עלול להיות חם, בטח בחודשים החמים, אבל או ששוכרים חדר עם מיזוג, או עם מאוורר, ואם אין, רבים מוציאים את המזרון אל תחת כיפת השמים, שם הרוח מהים ממשיכה ללטף כל הלילה. זה חלק מהעניין וזה באמת תענוג.
אחינועם 2004
אחינועם 2018

לא משעמם?
לא. אפשר לשבת מול החוף ולקרוא ספר. אפשר להכנס ולטבול, לשנרקל. אפשר אפילו לדבר. או לשתוק. שווה להרדם ברוח. אח"כ לשתות תה, וקפה, לשחק ששבש עם הבדואים (ולנצח), לצאת לעוד טבילה ועוד שנרקול ועוד ארוחה של דגים. קוראים לזה חופש. בחיים אני מכיר שלושה סוגי חופשות: חופשה עירונית (פריז, לונדון, ת"א), חופשה מטיילים (טרקים והליכות), וחופשת ים, בה לא עושים מאומה אלא מתבוננים על הגלים. זו האחרונה היתה חסרה לי מאוד לאחרונה, וסיני מעניקה אותה בשפע. לא למהר, לא להמר, לצאת מהמרוץ. 

יש אינטרנט?
בשבילכם אני מקווה שלא יהיה. לפחות לא כל הזמן. 

לא מפחיד?
לא. הבדואים מקסימים ומאירי פנים. כל בקשה מתקבלת בחיוך ובהבנה. הם מתגעגעים לחזרת ישראלים שעליהם פרנסתם. כולם זמינים בווסטאפ ורבים מאוד מדברים עברית חופשי. המצרים הם מצרים. אבל היי, גם פקידי מעבר הגבול בארצות הברית לא נחמדים (בunder statement  של החיים).  

לא הרוס?
האמת, כואב הלב. ברצועת החוף שבין טאבה לנואיבה נמשכת על פני כחצי שעה נסיעה. לאורכה פזורים עשרות רבות של מלונות נטושים, אלפים רבים של חדרים מתפוררים וריקים, שמשבר התיירות הענק שפקד את מצריים בעשור האחרון (מאז שהתפוץ מטוס רוסי שהמריא משארם, וחיסל סופית את התיירות הענפה שבאה עד אז מרוסיה). החופים שוממים. הכל נהרס. כואב לראות את הפנינה הנדירה הזו, על הלגונות הכחולות והריפים הצבעוניים עומדת ריקה ומחכה לנס. או לישראלים. אני עצמתי לנתי בחוף white beach שהקימו אותו מחדש לפני שבועיים. נקי ויפה ומסודר וכך, כוחה של הכלכלה להבריא את הנטוש ולחדש את הימים לרווחת כולם. 

יש עוד מה לעשות?
כן. אפשר לצלול (בדהב אחד המקומות הטובים שיש). אפשר לשנרקל. אפשר לעשות קייט סרפינג – אני שוקל לעשות קורס בדיונה הכחולה. אפשר לטייל טיולים חד יומיים או טיולי עומק בהר הגבוה.  

יש מה לשתות?
קפה של בדואים. ואם אתם רוצים קיק, אז הכי טוב שתביאו את היין או האלכוהול שלכם מהבית. 

יש מה לאכול?
אחלה אוכל. אני לא צריך הרבה יותר מדגים טריים, סלט ענקי, טחינה, שקשוקה. את כל זה ועוד יש בכיף. 

צריך להחליף כסף?
לא הרבה. כולם מקבלים שקלים. והדבר היחיד שצריך זה 400 לירות כדי לשלם במחסום ש*אחרי* מעבר הגבול (מי שנוסע רק לטאבה, לא צריך לשלם אגרה בצד המצרי, ויקבל החזר על האגרה בצד הישראלי). כמובן שאפשר לשלם בלירות, וכדי להחליף ללירות יש להצטייד בדולרים דווקא, כי החלפנים לא יקבלו שקלים. הסכם השלום וזה. 

לאיפה כדאי לנסוע?
טאבה עצמה היא שלוחה של אילת, בלי החנויות ובלי האוכל המטורף שיש בבתי המלון של ישראל, אבל בערבית וברבע מחיר. בטאבה זה רק מלונות, לא חושות. המרחב שצפונית לנואיבה (אל מחש, ביר סוויר, ראס השטן, טארבין וכו') שם מתרכזים רוב הישראלים ויש יופי של חופים. דרומה משם עוד שעה יש את איזור דהב, שהוא טוב יותר לצלילה וככלל, זול יותר. לשארם א-שיח אין טעם להגיע. בין נואיבה לדהב מסתתר האיזור של הדיונה הכחולה וראס אבו גולום, שהם איזורים מבודדים, מנותקים ונפלאים ממש. הייתי שם רק יום וכבר אני רוצה לחזור. שורה תחתונה: לפעם ראשונה הייתי נוסע לחוף כלשהו באיזור נואיבה רבתי (כאמור: (אל מחש, ביר סוויר, ראס השטן, טארבין). מחפש חוף עם המלצות, ניקיון, מיזוג (עכשיו כבר לא צריך), אוכל ואווירה נעימה. 
איך להחליט?
יש קבוצת פיסבוק ענקית עם הרבה מידע, ויש אתר מוצלח בשם סיני וייבס ובשניהם תוכלו למצוא כל טיפ, טלפון של כל נהג, ומתנדבים שיענו על כל שאלה. 

אז מה אתם אומרים? נוסעים? נסעתם? שתפו!

By Dael with 1 comment