אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

חמש סיבות לצאת לטרק


עמדנו על אוכף גבוה, בין שתי פסגות סלע המבצבצות מבעד לאשוחים ואלונים, והבטנו משתאים אל הנוף הנפתח סביב. היה זה לאחר עליה מפרכת בת שעתיים, ואני הורדתי לרגע את הכובע וניגבתי את הזיעה. שתיתי כמה לגימות. זה לא חדש שהמים תמיד קרים יותר וטעימים יותר כשאתה עמוק בטבע. כי אז, ברגע שחולף בין סוף העליה ותחילת הירידה, לרגע אתה על גג העולם. וגם אם יש פסגות גבוהות יותר, ותמיד יהיו פסגות גבוהות יותר, הרי שאתה עומד שם עם עצמך ועם הטבע ויש שקט עמוק וירוק מסביב, והלב מדלג באושר. 

זה היה ביום רביעי האחרון. 

זוגתי ואני חזרנו השבוע מחמישה ימי טרק בחבל הפלופונז שביוון. צעדנו משהו כמו 15-18 ק"מ כל יום, בין הרים ובין סלעים, אבל אי אפשר לומר שטסנו כרכבת. חזרתי לא כדי לספר איך היה (היה מעולה!), אלא כדי לשתף למה כדאי גם לכם להתחיל ולתכנן את הטרק הבא שלכם, ועדיף כבר כעת.

1. עמוק, עמוק בטל, פועם לבבי. כך כתבה פעם לאה גולדברג. בעין המשוררת החדה שלה היא זיהתה את החיבור הפשוט, המיידי של האדם והטבע, זה שמעורר בנו משהו חי ופועם, עתיק וקדמוני. החיים המודרנים הרחיקו אותנו מהפשטות של הטבע, מהטל ומהעשבים ומהחיות והעצים והציפורים והאבנים. אבל כולם עדיין שם בחוץ, ממתינים לנו שנשוב. אבל יותר משהטבע מחכה לנו, אנחנו מחכים לפגוש אותו. מיכה חנונה אמר לי פעם שאצל כל אחד בפנים יש דוב, וכשאנו יוצאים אל השטח, הדוב הפנימי מתעורר. אז כן, צאו לטבע, כי הדוב שלכם רוצה שוב לנהום.

2. גוף של פלדה. אני מתאמן בקרוספיט כבר 15 שנים בערך (את הבלוג הזה, ששמו המקורי היה "קרוספיט ישראל" פתחתי בשנת 2006). אפשר לומר שאני בכושר סביר. אמנם אני לא ספורטאי-על ומעולם לא הייתי - בטירונות סיימתי אחרון את מבחן הבר-אור - אבל מאז אני בכושר טוב בהרבה. ועדיין, הליכה של 15-20 קילומטרים ביום עם תיק על הגב דורשת מהגוף והנפש (ומאצבעות הרגליים) לא מעט. טרק יחזק לכם את הרגלים (כי הולכים) ואת הידיים (כי מקלות הליכה) ואת הכתפיים (כי תיק) ומה לא. זו אולי הדרך הכי קדמונית ויעילה "להיכנס לכושר". פשוט זה מה שעשו בני האדם מאז ומעולם: קמו והלכו ונדדו. הם וציודם איתם. גם אנחנו יכולים. 

3. אנשים טובים באמצע הדרך. טיילנו פעמים רבות בעבר. עשינו את הטרק של סובב אנאפורנה (עשרה ימים), עשינו טרקים בפירנאים ובאלפים, עשינו טרקים בהררי הודו. הלכנו לא מעט. אבל תמיד טיילנו כזוג או כמשפחה. והנה השבוע טיילנו דווקא בקבוצה. לפני שיצאנו הילדים צחקו: "הגעתם לגיל שאתם יוצאים לטיול מאורגן". צחקנו איתם והתבאסנו בסתר. מה, אנחנו צריכים קבוצה? אבל כן. מעבר ליתרונות הברורים (המדריך הנפלא ג'אן-שי דניז, תכנון וארגון המסלול, הזמנת מקומות, העברות ולוגיסטיקה של הציוד מכפר לכפר ועוד) גילינו שהליכה בקבוצה של אנשים שלא הכרנו קודם היא חוויה נהדרת. אנשים שונים, כל אחד עם סיפור אחר, ממקום אחר, וכולם חולקים את התשוקה אל ההרים והמרחבים. אנשים טובים שכיף לשוחח איתם תוך כדי צעידה בשביל. ואולי זה כי כולנו צאצאים של שבטים קדמונים, וההליכה יחד מחזירה אותנו למקום הראשוני ההוא. כתף אל כתף. גברים ונשים צועדים יחד במשעולי הגבעות והשדות. השבט שוב נודד. 

4. להקשיב. בטרק אתה שומע את הקולות טוב יותר, רואה את הצבעים ברור יותר, מריח את העולם קרוב יותר. עמוק בהר אתה שומע את הרוח. את הדהוד הנחל הזורם עמוק בתחתית המדרון. את שירת הציפורים שאולי אינך רואה אבל הן מלוות אותך מראשי הארזים, את המולת השיחים והשדות והציקדות, נושם את האחירותם שפורח כעת בצהוב עז ומלא ניחוח, שומע דנדון פעמונים רחוקים מעדר עיזים, ואת קול צעדי ההולכים אחריך. טרק מחדד את החושים. 

5. להתגבר. הדברים שמרגשים אותנו הם לעתים קרובות גם הדברים שמפחידים אותנו. ללכת כמה ימים עם ציוד על הגב זה תמיד מרגש ותמיד גם קצת מפחיד. איך יהיה. ואיך תהיה הקבוצה. ואיך הגוף שלנו יעמוד בזה. ואיך יהיה מזג האויר בעונה ההפכפכה של האביב. ובאמת טרק אמור להיות גם קשה. גם מאתגר. העליה מתגלה כתלולה יותר, היום כארוך יותר, התיק ככבד יותר. ובכל זאת, מתגברים. כי כל טרק הוא מסע. הוא מסע אל ההרים ואל עצמנו ואל היסודות עליהן נשענת הנפש. ותמיד נצא נשכרים ממסע שכזה. 

אני לא יודע מתי ואיפה יהיה הטרק הבא שלכם, אבל אני ממליץ לכם להתיישב על המפות כבר עתה.

את הטרק הבא שלנו סגרנו ביומן כבר מזמן. תכלס זה רק עוד חודש וקצת. ב 5 ליולי, עשרה ימים של סובב מון-בלאן (רק שבינתיים צרפת לא מרשה להיכנס בלי בידוד אז אולי חלילה חלילה נאלץ לבטל ולדחות לשנה הבאה). כך או אחרת, אני לא מתכוון לחכות עוד שנה עד הטרק הבא.

אני מקווה שכך גם אתם.


**
(וחוץ מהטרק שיהיה או לא יהיה, יש לי סיבה נוספת לחכות בקוצר רוח לתחילת חודש יולי. אבל על זה אכתוב בפוסט נפרד ומרגש יותר). 


By Dael with 1 comment

סנדלים כיפיים לכבוד הקיץ

כבר הרבה מאוד שנים שאני משתדל ללכת בעיקר עם נעליים מינימליסטיות. יותר מעשור, תכלס. בדקתי עכשיו וגיליתי את הפוסט הראשון שלי בנושא, על נעלי vibramvifefingers בשנת 2009, שאז עוד נחשבו לדבר משונה ומוזר (רוב האנשים יחשיבו אותן מוזרות גם היום) אבל כיף גדול הן היו כבר אז. מאז ניסיתי זוגות רבים מאוד של נעליים ספק מינמליסטיות, ספק יחפות. משהו כמו 20 זוגות בעשור האחרון. נעלי אפס דרופ של merrell ולא מעט זוגות של vivobarefoot וסנדלים של xero ולפני כשנה כתבתי כאן על נעלי wilding הנהדרות שמייצרים רן ואנה בפורטוגל. אני מספר את כל זה רק כדי לומר דבר אחד: יש לי קצת פרספקטיבה לגבי מהן נעליים מינמליסטיות מוצלחות. אז הנה עכשיו, לכבוד הקיץ שהגיע, סקירה נוספת: סנדלי הנוצה של wildling.


אבל נתחיל בהתחלה. 

וויילדלינג נולדו לפני כמה שנים, כאשר רן ואנה חיפשו נעלי ילדים נוחות וטבעיות לילדים הפרטיים שלהם. במקום לקנות זוג נחמד או "בערך", הם החליטו לייצר נעל שכזו, בעצמם. אמרו ועשו. לאט לאט המותג גדל והתפתח והנעליים הפכו למשפחה שלמה של נעליים שמתאפיינות בקלות רבה, בסוליה חצויה לאורכה (סימן ההיכר ומה שנותן לכף הרגל גמישות שאין בשום נעל אחרת שאני מכיר), ובעיצוב אחר לחלוטין ממה שמכירים. ועכשיו יש גם סנדלים. עכשיו זה אומר כבר שנתיים, והסנדל אצלי כבר מאז סוף הקיץ שעבר, אבל אמרתי לעצמי, מה יש לכתוב על סנדלים בחורף? נמתין לקיץ.

נכון שעוד לא קיץ, אבל קרוב מספיק. זה בהחלט הזמן לבחון את הסנדלים שוב, וזה בדיוק מה שעשיתי בשבועות האחרונים. בכל הזדמנות שיש לי, אני איתן על הרגליים. גם עכשיו, כשאני כותב (לא שקולות כלום). 

כשאני חושב על מהם הפרמטרים לסנדל איכותי, אפשר לדבר על עיצוב, נוחות, עמידות, פונקציונליות ומחיר. אם אין לכם כח לקרוא את הפרטים להלן אומר בקיצור נמרץ שסנדלי ווילדלינג עושים את הטריק בשבילי, לגמרי.

ההתחלה מרגישה מוזר: פשוט כי זה לא נראה כמו שום סנדל שראיתם אי פעם. I'll give you that. יש משהו בעיצוב המתפתל, המעגלי שנותן תחושה של נעל מצד אחד ושל סנדל מצד שני. יש משהו מאוד מודרני ומעוצב היטב בסנדל, אבל כמו כל דבר חדשני או אחר, הוא גם גורר חוות דעת חד משמעיות לשני הכיוונים: היו שאמרו לי "איזה סנדל מהמם! מאיפה זה?" והיו שאמרו לי "גבר, מה נסגר?". אני חושב שעיצוב הסנדלים מאוד "מדבר" לנשים (סליחה על הסקסיסטיות אבל היי, אנחנו אנשים ויש עדיין דבר כזה עיצוב יותר מכוון נשים ועיצוב יותר מכוון גברים). מאידך אני חייב להודות שאחרי שהתרגלתי אליהן, גם לי הן נראות נהדר. מה שבטוח, אנשים לא אדישים אליהם. 

עוד יתרון עיצובי למדתי מדודה שלי. היא ראתה אותי איתן ומיד אמרה, איזה יופי, סוף סוף סנדל שמסתיר את הציפורניים של הרגליים. אני חייבת זוג כזה. לי אישית מעולם לא היה תסביך עם ציפורני הרגליים, אבל מסתבר שיש אנשים להם זה חשוב. אם אתם מאלו, וויילדלינג הוא סנדל בשבילכם.

מילה אחרונה בנושא העיצוב - הסנדלים הללו מרגישות הרבה יותר "לבושות" מסנדלים רגילות. הן בהחלט לא סנדלים תנ"כיות ולא סנדלי טיול. זה מעוצב סופר מודרני, נקי וחלק ובהחלט מרגיש יותר מאורגן ולא זרוק. 

אבל הן לא רק נראות אחרת, הן בעיקר לא מרגישות כמו שום סנדל אחר. 

כחברה ישראלית, התרגלנו לאורך השנים לסנדלים היפר קשוחות. שורש, גאוותנו הלאומית כמעט. אלו הלא סנדלים שאפשר לעשות איתן טיולים וטרקים והרים וימים, ומה לא. למטייל, יש יתרון גדול בסנדלים קשוחות שכאלו, בהן הסוליה מפרידה אותך לחלוטין מהאדמה בשכבה נוקשה ועבה. לעומת זאת הסנדלים של wildling נמצאות בקצה השני של הסקאלה. הן לחלוטין לא קשוחות אלא רכות בטירוף. הסוליה דקיקה וגמישה ורכה וככאלו הן מתאימות מאוד ליום יום, למדרכה ולדשא, אבל לא ממש מתאימות לטיולי שטח. הן מפנקות אותך ועוטפות לך את הרגל ובעיקר מחברות אותך לאדמה ולסביבה. אתה מרגיש את החריצים של האקרשטיין, וזה נעים ולא מציק. כל מי שהלך עם נעליים מינמליסטיות רכות מכיר את תחושת ההפתעה הראשונית: וואללה, אפשר ממש להרגיש את הסביבה דרך כפות הרגליים. וזו תחושה נהדרת.

לי יש את הדגם הראשון של הסנדלים, והשנה הדגם קצת השתנה, אבל כמדומני שההבדלים קטנים. מהתמונות ראיתי שהדגם החדש הסגירה מאחור קצת גבוהה יותר (אצלי יש גומי מאחור וזה דווקא מצוין) ובחזית החיבור בדגם החדש מעט רחב יותר. ההבדל העיקרי הוא בסוליה הפנימית. בדגם שלי היא קבועה. בדגם החדש היא נפרדת (כלומר אפשר להוציא אותה ולכבס בנפרד).

הסנדל עשוי ממיקרופייבר שזה אומר חומר סינטטי דקיק ונעים, שנראה כמו עור הפוך (אבל טבעוני לגמרי, למי שזה הקיק שלו), עמיד למים (כלומר מתייבש מהר מאוד ולא משתנה במים), והוא בעיקר נעים על העור. לא מזיעים בו ואין תחושה של דביקות או חיכוך. אחלה. עד עכשיו הוא גם לא הסריח בכלל (אני רוצה לחשוב שזה בגלל כפות הרגליים המיוחדות שלי), ואפשר כמובן לכבס אותו.

הסנדל לא שוקל כמעט כלום. בטח יחסית לסנדלי שורש וגם יחסית לסנדלים מינמליסטיות קשוחות כמו Xero - הסנדלים של ווידליינג הן אווריריות וכשמן כן הן: נוצה. Feather Sandals.

את העמידות עוד לא יצא לי לבחון, לא בתנאים קשוחים בכל אופן. גם כי הסנדל לא מזמין התנסות קשוחה (כאמור, לטיול בשטח אעדיף נעל או סנדל "קשוח") וגם כי אין לי אותן מספיק זמן. קצת פחות משנה. אבל עד עכשיו עושה רושם שהאיכות מעולה. התפרים וההדבקות מושלמים, הסקוץ' סגירה עמיד, והסוליה היא אותה סוליה של כל דגמי הנעליים, והיא, אני יודע מניסיון רב, עמידה בהחלט לאורך זמן. 

אני גם מוצא את עצמי משתמש בהן המון ביומיום. כל שבת אני משתדל לעשות טיול ארוך ברחובות העיר כך שצברתי איתן לא מעט קילומטרים של הליכה בשנה האחרונה, בעיקר עירונית. בטח לאורך כל שבועות הסגר האינסופיים שרק טיולים כאלו התאפשרו לי. וכן, הן מאוד נוחות גם לאחר הליכה ארוכה. מעולם לא היה לי שפשוף כלשהו. מהרגע הראשון הן הרגישו כמו כפפה וגם אחרי יום הליכה הן נותרו רעננות על הרגל, בלי סימנים. אולי העובדה שאין כאן שרוכים או רצועות דקות מפזרת את העומס על כל הרגל, ואין את הסימנים האדומים שסנדלי קיץ רגילות עלולות להשאיר. מצד שני תבנית השיזוף של גב כף הרגל תהיה משונה קצת  :-) 

הסגירה של הסנדל היא עם סקוץ' אחד, בחביקה מלמעלה. זה מאפשר הידוק או שחרור בקלות והתאמה טובה ורכה. עובד יפה. 

איפה קונים ואיך מודדים: לוויילדלינג אין חנויות פיזיות. הסנדלים קיימים רק במרחב הוירטואלי. למרות זאת, אפשר "למדוד" בקירוב לא רע את הנעליים שלהם באמצעות מדריך המדידה: מדפיסים נייר, מניחים עליו את הרגל, ויודעים. מניסיון שלי המידות דומות למידות הרגילות שלכם.

מחיר וכאלה: סנדלי מבוגרים עולים 66 יורו (50 למידות ילדים). בעיני מחיר של ~250 ש"ח לסנדל (לא כולל משלוח) זה אחלה מחיר. פרטים באתר. יש אותם בשלושה צבעים (בורדו, חרדל ושחור) ובכל המידות. 

אז מה השורה התחתונה? אם אתם מחפשים סנדלים "לבושים" יותר, שהם גם טבעיים, נעימים, רכים ויחפים יותר, כיפים לגמרי להליכה, ושנראים לגמרי אחרת (וגם מסתירים חלק מהצפורניים) - הגעתם למקום הנכון.

By Dael with 1 comment

עשרים שנה קרוספיט, לך תזכור

 היום, לפני עשרים שנה בדיוק, גרג גלסמן פרסם פוסט ראשון באתר קטן. הוא קרא לזה קרוספיט

לגרג נמאס ממה שהוא רואה סביב. הוא האמין שכושר צריך להיות נרחב, מגוון ובעיקר פונקציונלי. כושר שיציל לך את החיים ולא "כושר" שמטרתו רק לנפח לך את הבייספס. כושר אמיתי שכזה לא יכול להתבצע בחדרי כושר על ידי מכשירי עינויים משונים, שמחזקים כל אחד רק שריר בודד, וגם לא על ידי ריצות אינסופיות שגורמות לאיבוד מסת שריר ולדלקתיות. כושר שנעלם מן העולם ושהפך משנות השמונים ואילך לעולם הסוגד לרצים או לבודיבלדרים. הכושר שהציע גרג הוא כזה שיכול וצריך להיות מושג על ידי חזרה לבסיס: להרים דברים ממש כבדים, להפעיל מהר כוח מתפרץ, להתאמץ קצר ומאוד, להפעיל את הגוף כיחידה שלמה אחת ולא כאוסף שרירים בלתי קשורים. אתה אולי לא תהיה הכי טוב בעולם בשום ענף ספרט תחרותי (אז עוד לא המציאו ענף ספורט שקוראים לו תחרויות קרוספיט), אבל אתה תהיה הרבה יותר טוב מכל אדם אחר ב 99% מהאתגרים הפיזיים שאתה עשוי להיתקל בהם בחיים.

הנה האימון הראשון שפורסם, אז מזמן:



אני עצמי פגשתי את קרוספיט כשש שנים מאוחר יותר: אחרי תקופה ארוכה בה לא התראינו פגשתי את גיא, חבר ותיק, לבירה בלונדון, ונדהמתי לראות שהפך מסופגניה רכה לשור בר קשוח. הוא סיפר לי על שיטת הכושר המשונה הזו, שאיש לא שמע עליה כאן, ועל כמה זה כיף, והגיוני, ויעיל. ניסיתי לבד בבית. במקום מתח עשיתי שכיבות סמיכה. גם ככה יכלתי לעשות בקושי חמש. גיא עזר לי להבין את המילים המשונות. התמכרתי. אחרי כמה זמן החלטתי שגם לציבור קוראי העברית מגיע, ופתחתי בלוג. בזמנו קראתי לו "קרוספיט ישראל" (מאוחר יותר שיניתי את השם ל"מר קדמוני"). בבלוג בעיקר תרגמתי את האימונים מהאתר הרשמי (היה אז רק אתר רשמי אחד של קרוספיט, ורק כמה עשרות מועדוני קרוספיט. היום יש יותר מעשרים אלף מועדונים בעולם, ולפחות 70 רק בארץ, ולכל אחד מהם אתר משלו עם האימון היומי...). 

אז לטובת חגיגות הזכרון והפרגון לקרוספיט, הנה אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי אני, לפני קצת יותר מ 14 שנים... באותם ימים לא היה אף מועדון קרוספיט בארץ להתאמן בו, אז קניתי ציוד. פשוט, בסיסי, לא מתחכם, אבל עובד. לצורך העניין והנוסטלגיה: לא היה שום מקום בארץ בו אפשר לקנות מוט משקולות אולימפי (וינגייט היו מיבאים בעצמם, וצחקו עלי כשהתקשרתי לשאול איפה קונים). היום, תודה לאל, יש הכל ובכל מקום. 
 

גם היום אני עדיין מתאמן בקרוספיט, משהו כמו ארבע פעמים בשבוע. (גם בסגר). 
ואני עדיין משתדל לספר לעולם על דברים טובים שאני פוגש בדרך. אני מקווה שזה עוזר למישהו, איפשהו.

אז מה המסקנה שלי? 
היו ערניים, בחנו תמיד את הנחות היסוד שלכם, נסו בעצמכם, השתדלו לעשות טוב לעולם. 
ותהיו לי בריאים.
דעאל


By Dael with No comments

סיפור קטן לכבוד שלושים שנה למלחמת המפרץ


השבוע לפני שלושים שנה בדיוק הייתי חייל צעיר. ממש צעיר. בדיוק באמצע צמ"פ חורף של חטיבה 188 ברמת הגולן.

כמו כל החיילים הצעירים הייתי כל הזמן עייף, וכמו כל הצמפ"ניקים בחורף הייתי גם לא מעט רטוב, כמעט אף פעם לא הייתי בבית, ותמיד היה לי קר. כל לילה הקפיצו אותנו לבדוק שאנחנו זוכרים את הדרך לרמפות או כי השארנו את הטנק בלילה בלי שבדקנו "מצבי אבטחה" (נורת תא תותחן לא כבויה או כסא מפקד לא מקופל ודברים מחרידים מעין אלה). הייתי עייף מכל הסיבות הנכונות, אבל גם מסיבה לא נכונה אחת: כדורים.
שלושה שבועות קודם לכן, כשרוחות מלחמה עיראקיות רק החלו לנשוב, אנו, מגש הכסף, שימשנו בתפקיד מרכזי בניסוי לאומי: ערב ערב עמדנו בשלשות, והמפקד היה מחלק לנו כדורים ירוקים קטנים, והיינו זוקפים אותם ביד מתוחה מעל לראש, ובידינו האחרת אוחזים במימיה, ואז הכנסנו את הכדור לפה, לקחנו שלוק מים ופתחנו מול המפקד פה גדול להוכיח שהפירודיסטיגמין, הכדור שימנע מהאב"כ העיראקי להרוג אותנו, אכן נבלע. כן. כל ערב בלענו כדורים-נגד-טילים שעשו אותנו עמידים לחומרים כימיים. וגם עייפים לאללה. הם היו ממסטלים קצת, מסתבר. אחרי שלושה שבועות פרצה המלחמה אלא שבאותו הערב ממש, כמה שעות לפני ההקפצה הגדולה, עופר הלך על הטנק ונרדם ונפל מהקצה ושבר את הגב. מאז לא נתנו לנו יותר כדורים לבלוע. אבל את זה גילינו רק אחרי המלחמה. כי שעתיים אחר כך כבר היינו עמוק בתוך נוהל הקרב.
היה קרוב לחצות. חמישי בלילה. מישהו הפעיל את הסירנה (מנואלה ידנית אדומה ומחרישת אוזניים) ואנו זינקנו משקי השינה ויצאנו החוצה למסדר בגשם שוטף, לבושים שכמיות סערה צהליות. שתיים שלוש, הקשב, צעק החניך תורן ואנו התאמצנו להזדקף בגשם.
פלוגה ח'! צעק המ"פ, התחילה מלחמה. כולם לשים מסיכות אב"כ מיד.
את המסיכות הוצאנו מתיק הצד שחגרנו למותנינו ושמנו אותם על הפנים והמ"פ בגשם הפך לדמות עוד יותר מטושטשת.
קיבלנו פקודה לנסוע על הזחלים לעיראק, דרך ירדן, המשיך. אנחנו צריכים להיות מוכנים תוך שלוש שעות. זה אומר שכל צוות מעמיס עכשיו בטן.
בטן, למי שלא יודע, היא מאגר הכדורים שיש לכל טנק, וכדורים היא מילה יפה לתאר כ 40 פגזי טנק במשקל 30 קילו כל אחד. להלן בטן. ועיראק רחוקה. אלא מכיוון שהיינו מחזור הניסוי של מרכבה סימן 3, הטנקים שלנו היו חדשים לגמרי ("שלי" היה צ 004), ובאותו השלב אסור היה להשאיר בתוכם תחמושת, אלא בעת אימון. זה אומר שהבטן שלנו היתה ריקה לגמרי. להעמיס בטן של טנק, יודע כל טנקיסט, זה חתיכת פרויקט. צריך להוריד את הארגזים מהמשאית, להוציא אותם מהארגזים, להעלאות אותם למישהו שנמצא על הטנק, שיעביר אותם למישהו שנמצא בתוך הטנק, שיכניס אותם למארזים בבטן הטנק. אחד אחד. זה קשה. זה כבד. זה מעייף. ובעיקר, אף פעם לא עשינו את זה קודם.
התחמושת נמצאת בבונקר, המשיך המ"פ, אלא שכרגע אין לנו משאיות. נביא אותם ידנית. קדימה.
היכרנו היטב את הבונקר - היתה לנו עמדת שמירה קבועה שם – הוא היה משהו כמו 400 מטרים מאיתנו אל תוך החושך והבוץ של הגולן.
היינו עם מסיכות אב"כ וירד גשם והיה קר וצעדנו אל הבונקר בחושך כנידונים ללא אפשרות חנינה. כובד העולם כולו רבץ לנו על הנשמה. עם פנסים התחלנו להוציא את הארגזים מהמחפורות ולסחוב אותם בזוגות כל הדרך חזרה אל משטח הטנקים. אחרי 50 מטר אתה מבין שאין לך אוויר כי יש לך מסיכת אב"כ, ואתה לא רואה כלום, כי חושך וכי מסיכה. אז אתה מרים את המסיכה כי חאליק, עדיף למות מחומר כימי ולא מחוסר אוויר בבוץ. אלא שאז המפקד (אין לך כבר מושג מי המפקדים כי כולם עם שכמיות ומסכות אב"כ וחושך) נובח תחזירו מיד את המסיכות! ואתה מחזיר את המסיכה והברוס נופל לך על הרגל (40 קילו) , והעץ נשבר והפגז נופל אל הבוץ והמפקד צועק אידיוט מה אתה עושה ואתה מעמיס את הפגז אל הכתף והולך איתו אל הטנק ושם מחפש מישהו מהצוות להעביר אליו את הסוכריה אבל כולם מדדים כמוך בבוץ ואתה חושב שאתה עומד למות.
זה לקח חצי שעה להעמיס צמד פגזים וכשחזרנו שוב אל הבונקר, להעמיס עוד, המסיכות כבר מזמן היו על המצח (כולם התייאשו, ואף אחד לא מת, אז כנראה שהיה די בטוח). עבודת פרך, בלי כל סיכוי לשחרור מוקדם.
המשכנו כך כשעתיים וככל שעבר הזמן הקצב הלך וירד. גם כאשר בכל טנק כבר היו ארבעה או חמישה פגזים, היינו רחוקים עוד 300-400 פגזים מלמלא את הבטן לפלוגה כולה.
לעולם לא נדע מי נתן את האות אבל פתאום הכל גווע.
האנשים החלו להיעלם ומעט מעט נותרנו כמה חיילים, עומדים נבוכים מול ארגזים מרוחים בבוץ.
כנראה המ"פ כבר הבין שאף אחד לא באמת יקח חמישים טירונים לנסוע הי דרומה לעיראק ואולי מישהו אמר לו התחלקת על השכל ואולי פשוט נמאס לו גם.
השארנו את הטנקים כמו שהם, בלי שום מצבי אבטחה, ועם שאריות ארגזים מפוזרות על המשטח (משהו בלתי נתפס בעולם בו חיינו אז), וצנחנו על המיטות בבגדים מלאים בוץ.
בבוקר קמנו לעולם יפה ורחוץ, ומיד לאחר ארוחת הבוקר, החזרנו לאט לאט ובנחת את כל הפגזים אל הבונקר.
אצלנו בפלוגה זו היתה הפעם האחרונה שחבשנו מסיכות אב"כ עד שנגמרה המלחמה.
אבל פייר, באיזשהו מקום קצת חבל לי שבסוף לא יצא לנו לנסוע לעיראק.

קרדיט תמונה: ביטאון עמותת יד לשריון, גיליון 38

By Dael with No comments

עשרה דברים שאני מברך עליהם בסוף השנה

הנה עברה לה שנה לא פשוטה. לא פשוטה אישית, משפחתית, בריאותית, מדינית, פוליטית. מה שתבחרו לסמן (מותר יותר מאחד). ובכל זאת, במקום לסמן את המרורים שאכלנו, דומני שנעשה טוב יותר ובריא יותר לנפשנו אם נבחר להתבונן דווקא על הטוב שקיבלנו השנה. 

וקיבלנו טוב השנה.

1. גיליתי את המרחב הביתי. לא סגר אחד ולא שניים עברנו, וימים ארוכים בהם אי אפשר היה (ועדיין) ללכת לשום מקום, ואין טעם להגיע למשרד, ואין פגישות או ביקורים. יש רק חלל שיש למלא. אבל בבית, תודה לאל, עדיין מרשים לנו להיות. האנגלים אומרים ביתי הוא מבצרי אבל הסגר גילה לנו שביתי הוא גם מקלטי, וחופשתי ופארקי ומנוחתי. יש זמן לטפל בבית, ויש זמן לארגן את הפינה ההיא שהיתה מוזנחת ולסדר מחדש את הטעון סדר. הסופר המופלא הצרפתי ז'ורז' פרק כתב שלחתולים יש תכונה מיוחדת למצוא את הפינות הנעימות ביותר בכל מקום. בקורונה נעשנו כולנו קצת חתולי בית, וזה נחמד מאוד.

2. בישלתי הרבה יותר, שתיתי הרבה פחות. השנה היתה הזדמנות לחזק עוד את שרירי הפליאו. אמנם אני כבר כ 15 שנה ב"סוד הקדמוני" אבל השנה היה לי סיוע חיצוני: אכלתי הרבה פחות בחוץ. לא רק פחות במסעדות מפונפנות אלא סתם, ארוחות צהריים שאוכלים במשרד הוחלפו בארוחות בטרנינג במטבח. אני כבר שנים רבות מעודד פה לבשל ולאכול אוכל אמיתי, ותמיד עשיתי זאת, אבל השנה עשיתי זאת הרבה יותר. לא רק איןשבתבליאסאדו אלא גם ביום שני ושלישי ורביעי אני קוצץ ומקפיץ ומבשל ואוכל בהנאה אוכל טרי וטוב. השנה גם שתיתי הרבה פחות יין. סגר עלול להביא יאוש ושתיית יין תעמיק אותו. אז כבר חצי שנה שאין לנו יין בבית כלל, וזו תחושה משחררת ובריאה. 

3. העמקתי את הקשר עם המשפחה. כולם קמים בבוקר ופתאום אף אחד לא יוצא. לא הולך לבית הספר ולא לאוניברסיטה ולא לשום מקום. כולם בבית. זה יכול להיות חבית חומר נפץ, אבל עבורי לפחות זו היתה גם הזדמנות להאריך את השריר של הסבלנות. לתת יותר מקום. להתחשב. לשמוע ולראות. למצוא פינות ולא לדרוך אחד לשני על הבהונות. השנה ראינו וחווינו את המשפחה שלנו מקרוב קרוב. קרוב יותר מאי פעם. אני אומר על כך תודה. 

4. צ'ייסר. הוא עוד לא בן חמש אבל בטוח שהיתה זו השנה הטובה בחייו. וצ'ייסר הפך את השנה הזו לטובה יותר גם עבורנו. בזכותו לא היה יום שלא ירדנו מטה כמה פעמים, והוא הוציא אותנו לטיולים גם כשאמרו שאסור, ולקח אותו קצת מעבר למגבלת ה 500 מטר כשהוא היה ממש חייב, וכשכש בזנב כי כל הזמן הוא קיבל אהבה. כבר שנה לא היה לו אף יום שהוא ישב לבד על הספה וחיכה שנחזור הביתה. בשביל צ'ייסר החיים בסגר הם החיים המושלמים באמת. גם הכלב יכול ללמד את סוד החיים הפשוטים. 


5. זיהינו קשרים משמעותיים. השנה גילינו שפתאום אי אפשר להיפגש עם כל החברים שנפגשנו איתם קודם. לא קובעים לצאת לשם, ולא קופצים לביקור פה. אבל דווקא הבידוד הכפוי הזה יצר הזדמנויות לחזק קשרים שהתרחקו במרוצת החיים והזמן. הנה חבר נפש שהשנים הרחיקו ודווקא הקורונה פתחה מחדש את הדלת. כשיש שקט מסביב, והרעשים נעלמים, אנו יכולים לזהות שוב את הקשרים המשמעותיים עבור הנפש שלנו. את האנשים שבלעדיהם אנו מתגעגעים, ואת האנשים שהתרגלנו לראות הרבה אבל דווקא המרחק מהם עושה לנו טוב. חידוד ודיוק של מערכות היחסים טובים לנו.

6. הקשבנו יותר לבריאות. גם הורים שלי כבר לא ילדים. והנה פתאום נוחתת קורונה וכבר לא כל כך מבקרים ולא כל כך רואים ויש סיבה לדאגה: מה יהיה. ומצד שני בדיעבד ואישית לגמרי, עברנו את השנה הזאת ללא פגע. זה נותן פרספקטיבה. להעריך את הזמן שיש עם ההורים והמשפחה. לברך על הבריאות. לתת תודה על המדע. לנצל את הזמן שיש, כי מי יודע מה ילד יום. אמר סנקה: לא קצרים הם חיי האדם. זמן רב ניתן בידינו, אלא שאנו מכלים אותו מבלי דעת. השנה הזמן דיבר אלי. 

7. קראתי הרבה יותר. נכון, תמיד הייתי כזה: בכל עת יש במרחק יד ממני לפחות שלושה ספרים שממתינים לתורם. אני משתדל לקרוא לפחות ספר בשבוע. לפעמים יותר, לפעמים קצת פחות. והנה השנה קראתי לא מעט אפילו ביחס לעצמי. גם היה זמן, ושקט, ומרחב ביתי פנוי. קראתי הרבה יותר פילוסופיה (וגם שמעתי פודקאסטים), והרבה קלאסיקות של ספרות שפשוט המתינו לי כל השנים. קראתי ברוגע. לא מאמרים כדי לנפץ עוד משהו אלא מילים טובות שמרחיבות את הנפש והדעת. הרגשתי שאני מתבגר. קצת. 

8. סאטושי החזיר לי חיבוק. מאז שגיליתי את הביטקוין לפני יותר מחמש שנים, נפתחה לי דלת בראש לעולמות חדשים של חירות ועוצמה של הפרט. כתבתי על כך (ביטקוין והעתיד הכלכלי שלך, 2018), העברתי הרצאות רבות, קדחתי בראש לכל מי שביקש לשמוע. אבל הביטקוין הוא גם מסע אל הפחד. הוא לעולם לא מתנהג לפי הציפיות. הוא דרקון משוחרר יורק אש שעתיד לשנות את העולם. והנה השנה הוא שוב התעורר. הוא התחיל את השנה ב 7000 דולר ומסיים אותה ב 29 אלף, ובמיליוני משתמשים חדשים. ביטקוין הוא מהפכה מרגשת ואמיתית שהשנה גילתה לעולם שוב את עוצמתה. 

9. הקהילה הוירטואלית העניקה לי אהבה. כבר 15 שנים שאני מודה על האהבה מהקהילה. אנשים שקראו את הספרים שלי ושלחו לי מייל שמספר על החוויה שלהם, או שרק אומר תודה, או שמשתף במשהו. אבל השנה קראו עוד שני דברים שממש הדהימו אותי בטוב ובאהבה שאנו כקהילה וירטואלית יודעים לתת. את הכוח של ההמון. פעם אחת נגנבו לי אופניים ואחרי שלושה חודשים מישהו שאיני מכיר זיהה אותן קשורות באיזו חצר ואנשים טובים אחרים מארגון ידידים באו לעזור וחילצו לי אותן. בפעם אחרת בקבוצת סיפורים מלבנון מישהו השיב סכין קומנדו שהיתה של אבא שלי ונגנבה ממני מהאפוד בסדיר, לפני 30 שנה. גם כשאנו סגורים בסגרים, הלבבות שלנו נותרו פתוחים. 


10. הסבלנות הולידה טוב. קצת לפני שהתחילה 2020, ספר חדש שלי כבר היה מוכן. חשבתי שבתוך כמה חודשים הוא כבר יצא לאור. היה לי דחוף ממש. אחרי הכל, הוא כבר היה כתוב ושלם. אבל אז הגיעה המגפה וחנויות הספרים נסגרו והוצאות הספרים יצאו לחל"ת והכל מת. בלית ברירה כתב היד שכב עוד חודשים במגירה מעלה אבק בתיקיות המחשב. רק אחרי כמה חודשים הוצאתי אותו וממרחק הזמן גיליתי שאני יכול לעשות אותו טוב יותר, מרגש יותר, מדויק יותר. והנה, אני שמח לספר שב 2021 הוא באמת יצא לאור, בהוצאת כנרת זמורה ביתן. כי הסבלנות וההמתנה עשתו לו רק טוב ולכם, אולי, הנאה גדולה יותר בעתיד. אז גם על העיכובים צריך לפעמים לומר תודה. 

איזה טוב קיבלתם אתם השנה? על מה אתם בוחרים לברך?

תהיו לי בריאים,

דעאל

By Dael with 1 comment

הזוועות שמלמדים את ילדינו

הו, האימה.

כולנו היינו שם פעם. היינו ילדים. רובנו גם שלחו בעצמם ילדים לבית הספר: סידרנו להם את התיק, דאגנו לתלבושת, וידאנו שציחצחו שיניים, וארזנו להם ארוחת עשר ופרי בתיק. קיווינו שילכו, יקבלו קצת דעת, ויחזרו חכמים ואולי גם מחונכים יותר. אז קיווינו. אנחנו יודעים שזה לא תמיד כך, למרות שנוח לנו לעצום את העיניים. אבל האימה נותרת.

והנה אמש קיבלתי מחבר ואב לילדה בכיתה ד' את המבחן הזה, מאתמול. מבחן שמעורר שוב את האימה, ובהחלט צריך להעיר אותנו. כי הוא מסוכן. כי הוא כתוב מתוך אג'נדה ולא מתוך רצון להרבות דעת או חכמה.


המבחן הספציפי הזה היה בעברית (הבנת הנקרא). הטקסט הנקרא הוא על תזונה. והנה נראה כיצד הורג משרד החינוך שלוש ציפורים ביריה אחת: הערכת התלמיד בעברית, החדרת אג'נדה תזונתית והרג בריאותו העתידית של הילד...

הטסקט הנקרא פורסם בעבר, מסתבר, בעיתון הילדים "עיניים" והמחברת שלו היא ורד מיכאלוביץ' - דיאטנית בכירה ופעילה במכבי שירותי בריאות (היא גם הומאופטית, מה שעשוי להסביר את ההיצמדות הרעועה לעובדות או מדע). מכל מקום לנוחותכם חיפשתי ומצאתי את הטקסט המלא ברשת וככה גם גיליתי שהוא משמש כהערכה בעברית בבתי ספר רבים נוספים, לא רק בבית הספר של בת ידידי. 


הטקסט כמובן לא עומד לבדו, הוא מלווה במבחן, כדי לוודא שהתלמידים קראו, הפנימו והבינו היטב את המסר העיקרי של הכותבת ושל משרד החינוך: מזון מהחי הוא מסוכן.  

נתחיל.

הכותרת תמימה: מהו המזון שאנו אוכלים? אכן לכאורה שיעור חשוב לכל ילד (ולכל מבוגר). אך מיד מתגלית לנו האג'נדה של הכותבת. 

הציטוט הראשון מגיע מהר מאוד: "הויטמינים, המינרלים והסיבים נמצאים בירקות, וגם בפירות, שכדאי לאכול בין הארוחות"

הממ. כתבתי על "פירות נגד כבדים" כבר לפני עשור. בקצרה נאמר שבכבד בקר יש בערך פי עשרים (!) יותר מינרלים וויטמינים לעומת ירקות ופירות. כן, יש (קצת) ויטמינים ומינרלים בפירות ובירקות אבל יש מהם גם בשפע מוצרים מהחי כמו גבינות וחלב, כמו בכבד ובאברים פנימיים ועוד. כל זה נעלם משום מה בטקסט. למעשה טקסט האומר שיש ויטמינים ומינרלים רק בירקות ובפירות הוא שקר שמטרתו פשוטה: להראות שרק ירקות ופירות זה בריא. השאר לא. 

הכותבת ממשיכה במסע האדרת המזון הצמחי:

"מרכיב חשוב נוסף במזון הוא השומן. במיוחד חשוב השומן הצמחי, כי הוא מכיל כמה סוגי ויטמינים חשובים... הגוף שלנו אינו מסוגל לבנות את השומן הצמחי בעצמו, ולכן הוא חייב לקבל את השומן הזה מהמזון". 

הכותבת עושה טריק יפה. היא לוקחת מושג מדעי הנקרא "חומצות שומן חיוניות" (אומגה 6 ואומגה 3 הגוף שלנו לא יודע לייצר ולכן אנו מוכרחים לקבל אותן מהתזונה, אם כי מספיקה כמות מזערית מהן כדי לשגשג) והופכת אותן ל"שומן צמחי". זה שקר כמובן. אומגה 3 ואומגה 6 נמצאות בשפע במזון מהצומח אבל נמצאות גם נמצאות במזון מהחי. בבשר, בביצים, במוצרי חלב. אין שום מחסור בחומצות שומן חיוניות אליו עלול להגיע אדם גם אם יאכל אך ורק מזון מהחי. הן נמצאות בכל אשר נפנה.

אבל השקר לא נעצר כאן, הו לא. הכותבת לא מסתפקת כמובן דימיוניים לשומן הצמחי, אלא היא מוכרחה להשחיר את פני המזון מהחי. וכאן מגיע הדבר העיקרי העלול להשפיע על נפשותיהן הרכות של ילדינו. 

"אבל יש גם שומנים לא רצויים, וחשוב שלא להרבות באכילתם: למשל השמן שבצ'יפס, שהוא שמן שמבושל זמן ממושך. גם שומן מן החי כמו זה שיש בגבינה צהובה או בבשר, איננו  נחוץ לגוף, כי הוא סוג שומן שהגוף יכול לבנות בעצמו".

יש פה כבר המצאה חדשה לגמרי של הכותבת: שומן מהחי אינו רצוי למאכל. הוא מיותר, הוא פויה. הוא הנבל הרע מהסרטים שמתגנב לנו לצלחת. ובקצרה: שומן מהחי הוא רע, ושומן צמחי הוא חיוני, וויטמינים ומינרלים יש רק בירקות ופירות ולכן, ילדים, כדאי שתחשבו טוב טוב מעתה לפני שאתם מסכימים לאכול ביצה קשה לארוחת הערב. 

המבחן לא פיגר אחר הכותבת ומחברו התעקש לוודא שהמסרים העיקריים נקלטו היטב. למרבה המזל ביתו של ידידי היא תלמידה מצטיינת (עם כתב יד מושלם בהחלט) ויודעת היטב את האמת שחינכו אותה בבית, אבל היי, היא לפחות קיבלה 100 בהבנת הנקרא.


למזלי ולמזלם, הילדים הפרטיים שלי כבר סיימו את המסע שלהם עם מערכת החינוך היסודית. 

ועדיין, המסע החברתי לא תם. מה שנותר לנו לעשות הוא לקרוא את הטקסטים שהם מקבלים. להתלונן בפני המורה אם התוכן אינו מקובל. לקחת אחריות. להעביר להם את האמת שלכם בעצמכם, כי אחרת האמת היא מה שמספרים להם. (וכן, גם בשנת 2020 משרד החינוך ממשיך ללמד את "פירמידת המזון" האומללה לילדינו במקום לזרוק אותה למגרסת הנייר של ההיסטוריה). 

שנהיה בריאים,

דעאל



By Dael with 2 comments

ביטקוין – למה, איך וכמה?

 

כשעליסה נפלה אל תוך מאורת הארנב, היה זה רגע מפחיד מאוד, אבל גם תחילתו של מסע מרתק. רגע אחד היא התנמנמה על גדת הנחל, וברגע הבא היא צנחה אל עולם זר ומוזר. היא לא ידעה שבעולם הזה יש חוקים אחרים. שהיא תפגוש בו אנשים מוזרים שמבטיחים הבטחות, שהיא תתכווץ לגודל קטנטן, ושרגע אחר כך היא תגדל במהירות עצומה, שהיא תתעמת עם השלטון הרודני של מלכת הקלפים ותנצח בעימות, ולא ידעה שבסוף היא תתעורר מחדש מתחת לעץ, רק עם חיוך גדול, כשהיא חכמה יותר ומנוסה יותר.

אני מבטיח שאם תתקרבו אל מאורת הארנב של הביטקוין, זה בדיוק מה שיקרה גם לכם. תצאו למסע מרתק ומסחרר שיעמת אתכם עם הנחות היסוד שלכם, יפגיש אתכם עם עולם מקבילי שיש בו המון יופי, הרבה סכנות, והמון המון פוטנציאל.

אני צללתי אל המאורה הזו כבר לפני יותר מחמש שנים, ואני מציע לכם כאן הצצה קטנה, רגע לפני שאתם קופצים גם.

***

כולנו שמענו על ביטקוין הרבה דברים: זה אמיתי, זה לא אמיתי, זה וירטואלי, זה כסף, זה לא באמת כסף, זה לרמאים ופושעים, זה עומד למות, זה נצחי, המדינות יהרגו אותו, זה לספקולנטים, זה העתיד, זה העבר, זה אנונימי, זה לא אנונימי, זה חדשני, זה מיושן יחסית למטבעות אחרים, זה הימור, זה בטוח, זה ללא ערך פנימי. אני מקווה שלא שכחתי משהו.

הדברים להלן נועדו לעשות מעט סדר בחרושת השמועות. זה באמת רק על קצה המזלג, וכדי לדעת ולהשתכנע צריך לקרוא הרבה יותר (המלצות בהמשך), אבל היי, צריך להתחיל איפשהו.

 ***

כלל ראשון: ביטקוין הוא משהו אמיתי, והוא כאן להישאר. לתמיד.

ביטקוין הוא חיה מוזרה מאוד. הוא לא אינטואיטבי וקשה מאוד להבין כיצד הוא עובד ומדוע הוא מצליח. למרות זאת, ביטקוין הוא אחת ההמצאות החשובות אי פעם: לראשונה בעידן החדש, בני אדם יכולים להעביר ערך זה לזה באופן אוטונומי, ללא כל צד שלישי (אין מדינה שקובעת את קצב הדפסת הכסף, אין ריבון, אין בנק ששומר על ההון, אין חברת אשראי, אין צורך לבקש רשות מאף אחד, אין גבולות). אני יכול להעביר כסף לכל אדם בכל מדינה אחרת בתוך שניות, ואף כוח בעולם לא יכול לעצור זאת. אני יכול לשמור אצלי הון ואף כוח בעולם לא יכול לחלט או להלאים אותו. אני יכול להחזיק ביטקוין ואף מדינה לא יכולה לדלל אותי או ליצור אינפלציה או לגרום לפיחות בהון שלי. למעשה, ביטקוין הוא בדיוק כמו גידור הנכסים ע"י החזקת זהב, רק שהוא יעיל הרבה יותר: הוא דיגיטלי, לא תופס מקום או משקל, אי אפשר להחרים אותו, אי אפשר לזייף אותו, והוא עומד להיות הרבה יותר נדיר מזהב.

המציאות היא שביטקוין קיים כבר יותר מעשור, ובכל הזמן הזה כולם אמרו "זה עוד מעט יפסיק לעבוד", אם בגלל סיבות טכניות או רגולטוריות. בפועל אנו רואים אימוץ הולך וגובר שלו בכל מקום, כי הוא פותר בעיה אמיתית: כסף הפיאט (דולר, אירו, שקל, וכו) כולם מונפקים על ידי מדינות וכולם לא מגובים במאומה אלא בהבטחת המדינה ש"יהיה בסדר". בפועל ברגעי משבר כמו שאנו חווים כעת ב 2020, מדינות מדפיסות את עצמן לדעת וכתוצאה מכך מפחיתות את ערך המטבע. אבל הביטקוין חופשי ממשוגות בני האדם ומפוליטיקאים ונגידים חסרי אחריות. הוא כאן כדי להישאר וככזה, הוא לעולם יעמיד אלטרנטיבה למטבעות הפיאט. האופן הטכני בו ביטקוין עובד הוא מתוחכם ומורכב (לא, זה לא רק בלוקצ'יין. זה גם חלוקה, וגם תגמול, וגם הוכחת עבודה, ועוד כמה). לצורך העניין: אם אתם לא גיקים תוכלו פשוט להסתפק בעובדה שזה עובד. למען האמת זה עובד כל כך טוב שאף אחד לא הצליח לשבור את זה אפילו קצת. זו מערכת תכנה עם זמינות מוחלטת, שלעולם לא למטה, לא עצרה לנוח, לא הושבתה מתקלה, לא נפרצה על ידי שום האקר. היא חסינה לחלוטין 24/7/365, כבר 11 שנים. זה לא עומד להשתנות. היא הרשת החזקה והיציבה ביותר בעולם, בפער. ביטקוין כאן להישאר.

 

כלל שני: ביטקוין זה לא "קריפטו"

כל מיני יזמים נכלוליים, כל מיני מומחים מטעם עצמם (או מטעם המדינה או הבנקים - ארגונים שמתעבים את החופש שהביטקוין מביא עימו) כותבים המלצות על השקעות ב"קריפטו". בדרך כלל כדי לשכנע אתכם להשקיע במטבע הקריפטו החדש, המיוחד, בעל העתיד המזהיר שלהם. כאילו יש למילה קריפטו איזו משמעות מיוחדת. ההיפך הוא הנכון. כמעט כל מיזמי "הקריפטו" נועדו לכישלון והם מבחינת פיתיונות לדגים התמימים ששוחים שם בחוץ. ביטקוין הוא חיה אחרת (על רגל אחת: יש בו משהו חד פעמי שאי אפשר לשכפל למטבעות אחרים. גם הביזור שלו, גם נתח השוק שלו, גם גודל וחוזק הרשת, גם האנונימיות של יוצרו ועוד). אז אם אתם רוצים חשיפה "לקריפטו" אמליץ לכם על חשיפה לביטקוין. תשאירו את משחקי הקריפטו לתמימים ולכרישים ותלכו על בונקר: על המטבע היחיד שהוא גם ותיק, עמיד, ומחזיק לבדו 60-70% משווי שוק הקריפטו כולו, ושלא הולך לשום מקום, בטח לא להיעלם.

 

כלל שלישי: אולי אתם סוחרי מניות מומחים, אבל אתם לא סוחרי ביטקוין מומחים

כשאנשים שואלים אותי איך לקנות ביטקוין, כמעט תמיד השאלה הבאה שלהם היא איפה כדאי לסחור בביטקוין. על פי רוב הם מתאכזבים מהתשובה שלי: לא כדאי לסחור בביטקוין.

ביטקוין הוא נכס מאוד מאוד תנודתי. הוא עלה פי שלושים בערכו בשנת 2013, רק כדי ליפול ב 90% ב 2014.הוא התחיל את שנת 2017 בשווי של 1000 דולר אבל סיים אותה כמעט פי עשרים, ב 19 אלף דולר ליחידה אולם לאחר מכן ירד עד 3000 דולר לביט. עכשיו, אם תהיתם, הוא שוב באיזור ה 12 אלף דולר. למה הוא כה תנודתי? כי הוא מבוסס על ציפיות של אנשים ופחות על שימוש קשיח בו. רוב מחזיקי המטבעות משתמשים בו כדרך לשמור על ההון שלהם ופחות לטובת מסחר וקניית חפצים. לכן רוב הערך בא מהציפיה כלפי מחירו העתידי ומכאן גם התנודתיות (ועדיין במבט על משנה לשנה כמות המשתמשים גדלה, כמות המחזיקים וכמובן שווי השוק והערך הגלום במטבע). התנודתיות מפחידה אנשים אולם גם הופכת לתקווה אצל אחרים: מה הבעיה, נקנה בזול ונמכור ביוקר. אז זהו, שלא כל כך. כן, יש אנשים שהם סוחרי יום בביטקוין וקונים ומוכרים (נדרש לכך חשבון בבורסת קריפטו), אולם זו בעיקר דרך טובה לשחוק את האחזקות שלכם, להיעקץ, להתפתות, להמר, ובסופו של יום להפסיד. אם אתם בוחרים להיכנס ולהשקיע בביטקוין, כדאי לעשות זאת לטווח זמן משמעותי ולפי קריטריוני יציאה שתחליטו עליהם מראש. לקפץ אחר כל אתר חדשות בניסיון להכות את השוק, לא יביא ברכה לרוב בני התמותה. השיטה הזו נקראת בז'רגון HODL. ובתרגום לעברית: אני הודל, אתם הודלים, אנחנו מהדלים. תהדלו, זה הרבה יותר סבבה.

 

כלל רביעי: להחזיק ביטקוין זה מאתגר (אבל יש פתרונות)

ביטקוין זה לא חשבון בנק. דרוש ארנק ייעודי. יש לגבות את הארנק. יש לדעת כיצד לאבטח ולבצע העברות וגיבוי. כדאי לרכוש רק מחלפן רשום או מזירה מפוקחת ומקובלת ויש להיזהר מנוכלים. אוהו. כן, כל אחד יכול ללמוד כיצד לעשות זאת אבל זה לא פשוט ואינואיטיבי כמו ארנק שטרות בכיס או כרטיס אשראי. ועדיין, ודאי שאתם יכולים להבין את זה, וכדאי מאוד להשקיע את הזמן הנדרש לכך. אחזקת ביטקוין בסכום משמעותי מחייבת הבנה ולימוד. אין ברירה.

אלטרנטיבה היא לרכוש כלים מחקים. יש מספר קרנות באירופה ובארה"ב המאפשרות חשיפה למטבע מבלי להחזיק את נכס הבסיס עצמו. כמובן שיש כאן פער מהותי: אתה נדרש לסמוך על צד שלישי שאכן יחזיק מטבעות כנגד הדולרים שלכם ושהוא יהיה שם כשתרצו למשוך את הכסף, רעיונות שבדיוק כדי למנוע אותם נולד הביטקוין. אבל היי, זו דרך פשוטה מהירה להגדיל את החשיפה שלכם. למשל קרן GBTC האמריקאית (כיום גוף המחזיק בלמעלה מ 4 מיליארד דולר בביטקוין). אפשר לרכוש אותה בכל פלטפורמת מסחר בנקאית והיא משקפת את מחיר הביטקוין (כמובן עם פרמייה מסוימת ודמי אחזקה שנתיים). זו אינה המלצת מסחר אבל זו אופציה שיכולה להיות חלק מתיק המניות שלכם גם בלי לצאת מהמערכת לטובת חלפנים וזירות קריפטו. אפשר אפילו לרכוש זאת דרך ה IRA שלכם.  יש עוד פתרונות ביניים כמו להחזיק ביטקוין באמצעות חברות Custody, יש קרנות גידור פרטיות המחזיקות ביטקוין ועוד. תלמדו להחזיק ותחליטו איך. 

 

כלל חמישי: השמים הם הגבול

שווי שוק ניירות הערך העולמי הוא 90 טריליון דולר (לא כולל נגזרים). שווי כל שוק הזהב בעולם הוא רק 8% מזה - כשבעה טריליון דולר בלבד. שווי שוק הביטקוין כולו הוא כ 200 מליארד, כ 2% משוק הזהב בלבד. אם נתח השוק של הביטקוין יהיה שווה לזהב בערכים של היום, זה אומר שהמחיר יצמח פי שלושים לפחות. יש לא מעט המהרים על ערכים גבוהים אף יותר, ואין מי שבאמת יודע מה ילד יום. לביטקוין יש את כל הנתונים להמשיך ולצמוח: הוא גלובלי, הוא בראשיתו, האינפלציה שלו מוגבלת לחלוטין (לא יהיו לעולם יותר מ 21 מיליון מטבעות. הוא יהפוך להיות המשאב הנדיר ביותר בטבע). ובעיקר, הביטקוין נותן מענה אמיתי לבעיית יסוד בעולם: אנחנו חייבים לתת אמון במערכת הפיננסית בעת שאנו יודעים שהיא שבירה ונשחקת באינפלציה. הביטקוין עמיד לכל אלה, וככזה, יש הרבה יסוד להניח כי הרשת תמשיך ותגדל, ולכן תמשוך אליה עוד מתעניינים ומשקיעים ומשתמשים וממילא תוסיף לערכו הדולרי (או שהדולר סתם יוסיף להישחק למולו, איך שתבחרו). עינינו הרואות כי רק בחודשים האחרונים הרבה חברות ציבוריות בחרו להשקיע הון בביטקוין, וכשהמוסדיים וחברות ציבוריות נכנסות להשקעות, זה סמן חיצוני חזק מאוד לטרנד. כך למשל חברת MicroStrategy הודיעה לפני מספר שבועות כי השקיעה 425 מיליון דולר (!) מההון שלה בביטקוין. פייפאל הודיעו השבוע שיאפשרו קניה ומכירה של ביטקוין או שימוש בו לטובת תשלומים. העולם צועד אל הביטקוין בקצב מעורר השתאות.

 

וכלל שישי ואחרון: תקראו, תלמדו עוד

אל תאמינו לעיתונים. אל תאמינו למבטיחי תשואות בזק. אל תתפתו לעסקאות מפוקפקות. אל תאמינו ל"דעות". Do your own research - האמינו רק לעצמכם. לצורך העניין, אל תאמינו גם לי. לכן אני מזמין אתכם לא להסתפק בפוסט הזה, שהוא באמת על קצה המזלג, אלא להרחיב ולהקדיש לכך זמן. אנחנו עדיין בשלב ההזדמנות הנדירה, כדי שיום אחד תוכלו לומר לילדיכם "הייתם מאמינים שהצטרפתי לביטקוין כל כך מוקדם שהצלחתי לקנות כמה ביטקוינים שלמים בעצמי!?". כבר היום אין מספיק לכולם.

כדי להצליח בתהליך הצלילה הזה, שהוא מפחיד וקשה וארוך, דרושה סבלנות ודרושה הנכונות להשקיע בעצמכם: לקרוא ולשאול וללמוד ולנסות ולא לסמוך על הכותרות המתחלפות כל יומיים.


להלן המלצתי על  כמה מקורות בעברית:

  • ביטקוין – הקהילה הישראלית, בפייסבוק. זהו מקום לכל שאלה והרבה הפניות לחומר רקע מצוין.
  • שגרירות הביטקוין בישראל. ארגון נפלא העוזר מאוד ומפרסם הרצאות פתוחות לקהל הרחב, ולאחרונה אף העלה לרשת (יוטיוב, ספוטיפי וכו) את סדרת הרצאות המבוא בנושא ביטקוין. מומלץ מאוד.
  • יש ערוץ וידאו ופייסבוק מצוין הנקרא "ביטקוין בדקה" עם סרטונים קצרים, יעילים וטובים ויש מדריך ממוקד ויעיל על הקמת ארנק שנקרא ביטקוין על בירה https://bek.beer/
  • יש *המון* חומר וספרים באנגלית בנושא. אמליץ על סדרת ההרצאות ביוטיוב של Andreas Antonopoulos (ועל הספר שלו), על האתר של James Lopp המחזיק מעין אינדקס מעולה של חומרים באנגלית כאן https://www.lopp.net/bitcoin-information.html
  • במיוחד לקורא הישראלי כתבתי את הספר "ביטקוין והעתיד הכלכלי שלך" שנותן את התורה כולה ואפשר למצוא כאן:  https://bitcoin.daelshalev.com. אפשר לקרוא את הפרק הראשון ומקורות מידע וחומרים חינם (כמו ה bitcoin white paper בתרגום חדש לעברית ועוד) ולהשיגו בכל ספרייה או חנות ספרים או באתר עצמו.
  • למי שאין כוח לספר יש גם מאמר נרחב שנקרא "ביטקוין – הצצה לכלכלת העתיד" שכתבתי והופיע בעבר בכתב העת השילוח, ואפשר למצוא אותו אונליין ברשת.
  • יש סדרת וידאו הנקראת "המסלול המהיר למתחיל בעולם המטבעות הדיגיטליים" של קריפטו ג'נגל CryptoJungle
  • לרכישת מטבעות בארץ כדאי אצל אחד משני השחקנים הותיקים והאמינים בישראל: Bits of Gold או  Bit2C

  


ומה עכשיו?

פשוט תקפצו למאורת הארנב. יהיה מרתק. אני מבטיח.

 **

תזכורת: אני לא יועץ השקעות ולא תזונאי (ואמליץ לקחת את דברי עם קורטוב של מלח. זו בכלל גישה בריאה לחיים). אפשר למצוא את הפוסט המלא בבלוג שלי "מר קדמוני" 

By Dael with 2 comments

תיקון חוק שכר שווה לעובדת ולעובד - מה מסתתר מאחורי המילים היפות?

 

זהירות, דעה לא פופולרית (וארוכה מאוד). 

תיקון חוק שכר שווה לנשים עומד להכנס לתוקף בחודש הבא, וזו הזדמנות מצוינת להדגים איך בשם השוויון וערכים יפים יוצרים פה מיטת סדום נוראה, שתפגע קודם כל בנשים, ומיד אחר כך בכולנו. והכל בשם הטוב והצדק. 

בקצרה, החוק מחייב חברות גדולות (מעל 518 עובדים) לפרסם דוח שנתי פומבי על פערי השכר בחברה בין המינים בחתכים שונים. החוק גם מחייב כל מעסיק (גם אם יש בחברה רק שני תכנתים ושתי תכנתיות) לתת את האינפורמציה הזו לכל עובד לפי דרישתו, גם אם אין לחברה חובת פרסום פומבית. לכאורה התיקון לחוק מבטיח כי נשים יהנו מאותה רמת שכר בדיוק כמו לגברים. סבבה. נשמע נכון וצודק ומלא טוב. מה, לא?

ובכן, לא! זה הכי רחוק מצדק ומטוב ומאמת. זהו חוק שתוצאותיו עלולות להיות הרסניות לחברה ולהערכתי שום אשה לא תצא נשכרת ממנו, תרתי משמע. 


למה ישנם הבדלי שכר בין נשים לגברים?

הטענה שבבסיס החוק אומרת שנשים זהות לגברים בכל, ולכן ההתפלגות אמורה להיות שווה בכל. כלומר היינו אמורים לראות את הגברים בכל המקצועות ואת הנשים בכל המקצועות ולמצוא שכר זהה בממוצע בין גברים ונשים. מכיוון שאיננו רואים שוויון בעיסוק ולא שוויון ביכולת ההשתכרות, הדרך הקלה והאוטומטית היא לצעוק: אפליה, אפליה. רוצה לומר, נשים מסכנות נופלות קורבן בידי בעלי עסקים אכזריים, המעדיפים להעסיק גברים ולכן אם באה אשה, הרי שמיד שכרה יהיה נמוך כי היא לא שווה כמו גבר. למעשה אומר התיקון לחוק שגברים ונשים הם זהים בתכונותיהם ורק הבדלי כוח גרמו להבדל בשכר ולכן נתקן זאת בחקיקה, אלא שהטענה הזו שגויה מיסודה.

  • ראשית, דווקא יש הבדלים בין גברים לנשים בתכונות שלהם. מחיקה של ההבדל מעוותת את המציאות, מתגמלת את האנשים הגרועים ומענישה את הטובים. 
  • שנית, הבדלי השכר לא נובעים בגלל פערי כוח ושליטה אלא בעיקר בגלל בחירות לגיטימיות, חופשיות והעדפות אישיות של הצדדים בעסקה. 
  • ואחרון חביב, החוק הזה לא עוסק כלל בשוויון בהזדמנויות אלא בשוויון בתוצאות, וזה תמיד רע מאוד


שוויון בהזדמנויות מול שוויון בתוצאות. 

בעיני, הדרישה לשוויון בתוצאות היא היא מידת ומיטת סדום. 

בסדום, כך מספרים לנו, היתה מיטה בגודל אחיד ואת האורחים קיצצו או מתחו כך שיתאימו למידותיה. זוהי עיקר הדרישה של שוויון בתוצאות: הפרט לא משנה, העדפותיו לא משנות, ובלבד שכולם יסיימו עם אותה תוצאה (שכר) בדיוק, ולא משנה המחיר בדרך. לעומת זאת, שוויון בהזדמנויות הוא בעיני ערך עליון בחברה פתוחה ודמוקרטית. חברה כמו שלנו רוצה להבטיח כי כל אדם, לא משנה מה מוצאו, צבעו, מקום מגוריו, דתו או נטייתו, יוכל ללמוד כל דבר ולעסוק בכל עיסוק, בתנאי פתיחה שווים ככל הניתן, ולפלס לעצמו את מקומו בעולם. לעתים, בעיקר בשל עוולות העבר, יש אוכלוסיות להן קשה יותר לממש את זכותם זו, כי המעסיק מעדיף שלא כדין אוכלוסיה אחרת. זה נכון בכל תחום. בתי ספר עלולים להעדיף ילדים מהעיר ולא מהפריפרייה. אוניברסיטאות עלולות להעדיף תלמידים מדת מסוימת לשם הדימוי. מעסיקים עלולים להעדיף עובדים בצבע שיער שטני ארוך (למשל אם הם מסעדנים). לכן המחוקק קבע תקנות וחוקים שונים למניעת אפליה. יפה. כי הערך העומד בבסיס מניעת האפליה הוא שלכולנו מגיע שוויון. וזה נכון. כולנו שווים בזכויותינו וצריכים להיות חופשיים לבחור בכל עיסוק שנרצה. להיות כבאית או צייר או מצילה או מהנדסת או רופא. הבחירה בידינו. 

אבל ההנחה הטמונה בתיקון חוק שכר שווה היא שכולנו זהים. שאין הבדלים בין גברים לנשים ואסור שיהיה הבדל שכזה. אסור בחוק. ומה רוצים העובדים ומה רוצים המעסיקים לא רלוונטי אלא רק מה שמרשה לנו המחוקק לרצות. חוק העוסק בתוצאות ולא בהזדמנויות הוא חוק רע ומטופש. 


האם יש הבדלים בין תכונות גברים לנשים

המדע והמחקר הפסיכולוגי אומרים שכן. חד משמעית. גברים הם אגרסיביים יותר, נוטים לקחת יותר סיכונים, יותר דומיננטיים ונשים יותר נוטות לרצות, נוטות לטיפול באחר, יותר נוטות להגיע להסכמות ועוד הבדלים רבים. אין הבדל אגב ברמת האינטיליגנציה בין המינים. אבל התיקון לחוק מניח שאין הבדלים (אחרת הבדלי השכר או לפחות חלקם היו תולדה של הבדלים בין המינים). הדרישה לשויון בתוצאות היא תולדה הכרחית של הכחשת ההבדלים. אז יאללה, זורם, נניח שאין הבדל בין המינים. אז בואו נעזוב שכר בחברות ונעבור לדבר על בתי הסוהר בארץ. 

יש כ 13 אלף אסירים בישראל. שאלתם את עצמכם כמה מתוכם הן נשים? בטח תהיתם. 

ובכן התשובה היא 200. 

קראתם נכון. 

יש בקושי מאתים אסירות בישראל אבל 13 אלף אסירים. חלקן באוכלוסיה, אגב, הוא קצת יותר מ 50%. 

הכיצד?

הלא אם נשים וגברים שווים באופיים, היינו מצפים לראות חצי חצי בין יושבי בתי האסורים. ואולי באמת לגברים יש יותר נטיה לאלימות, או שזו מחשבה אסורה בעידן השווין המוחלט? (דרך אגב, גם אם לגברים יש יותר נטיה לאלימות זה עדיין לא מסביר דומיננטיות של 98.5% בבתי המאסר). מאידך, האם באמת אחוז הנשים העבריניות הוא אפסי או שיש כאן אי שוויון ואפליה (בחקירה, בתביעה, בשפיטה, במאסר, בשחרור)?

ואם באמת לגברים יש יותר נטיה לאגרסיביות ופשיעה, למה מומחי הפוליטיקלי קורקט פוסלים על הסף שלגברים גם יותר נטיה לתחרותיות, השגיות, ועוד כמה תכונות שדווקא מוערכות ומתוגמלות בשוק העבודה? (איש מכירות למשל צריך להיות יותר אגרסיבי, הישגי, תחרותי לעומת האדם המצוי. אנשי מכירות הם מובילי השכר ברוב הארגונים. לכן, אגב, רוב אנשי מכירות הם גברים). 

לנשים יש גם הבדלים נוספים באופי, לשמחתנו דווקא. למשל נשים טובות יותר במתן טיפול ועזרה לאחר. בסבלנות. בהוראה. כך למשל בשנים האחרונות רוב בוגרי בתי הספר לרפואה הן נשים, והאחוז גדל משנה לשנה (ורפואה היא מקצוע נחשב, יוקרתי, מתגמל ועם השכלה בטופ. לא שמעתי על "הסללה" נגד נשים שם). לעומת זאת יש אכן מיעוט של נשים בפקולטות להנדסה. האם יתכן וזו בחירה עצמאית של הנשים או שהכל "מאבקי כוח ושליטה"? לכל אישה צריכה להיות הזכות להיות מהנדסת חומרים, תוכנה או חלל ולכל גבר הזכות להיות למשל עובד סוציאלי או גנן ילדים. אבל הרוב הולך אחר נטיית ליבו ולאו דווקא אחר המקום בו השכר הוא הגבוה ביותר. לכן שוויון בתוצאות הוא הרסני, כי הוא משטח את המציאות ומעקר את ההבדלים בין המינים, הבדלים שהם חלק מאיתנו. כן, בהחלט יש נשים יותר אגרסיביות, ויש גברים יותר עדינים. נטיה ממוצעת ברמת המין לכיוון תכונה זו או אחרת גם לא אומרת שיש פורמט תכונות "נכון" או "תקין" לגבר לעומת אשה. לא. לכל אחד יש סט תכונות שונה ואישי ונתון לבחירה. אבל זה כן אומר שבמבט על, כחברה, גברים ונשים בממוצע יבחרו עיסוקים אחרים ובתוך אותם עיסוקים, יפעלו בדרכים שונות, ושזה בסדר גמור. לעומת זאת כפיית שוויון בתוצאות הוא הרס חופש הפרט והקרבתו על מזבח הכחשת האמת וטשטוש הזהות. 


האם שכר עבודה הוא בחירה חופשית של הצדדים?

שמעו סיפור על איך נקבע שכר עבודה והכיצד יתכן שעובדת תרוויח פחות מעובד מקביל למרות שכולם בסדר גמור:

  • מפתחת יכולה להגיע לראיון ולבקש שכר נמוך יותר כי באותו הראיון היא גם מבקשת לצאת כל יום בארבע הביתה, ורוצה שיתחשבו בה יותר. טוב לשני הצדדים. זה דיל מקובל. במו אוזני שמעתי לא אחת. 
  • מפתחת יכולה לבקש בראיון שכר גבוה מאוד אבל להתפשר עליו בקלות כשתשמע לא. למה? אולי כי האופי שלה הוא פחות אגרסיבי ולכן המו"מ שלה פחות מוצלח לעומת עמית אחר.
  • מפתחת יכולה להיות מרוצה בשכר פחות גבוה אולי כי היא ביקשה שלא ישלחו אותה לנסיעות עבודה בחו"ל. קורה הרבה. 
  • מפתחת יכולה להרוויח פחות ממקביל עם ותק זהה של שלוש שנים, אבל בגלל שהיא היתה בשמירת הריון + שנה בחופשת לידה, הרי שההתפתחות המקצועית שלה התעכבה יחסית לעמיתה שהתקדם וצבר יותר ניסיון בשלוש השנים האחרונות ולכן גם תוגמל כעת יותר.
  • מפתחת אולי קיבלה פחות תוספת שנתית לשכר לעומת עמית אחר כי החליטה במהלך השנה האחרונה להישאר פחות במשרד אחרי שעות העבודה, כי יש לה ילדים והיא מעדיפה אותם על עוד שעות במשרד עבור בונוס השקעה לעומת עמיתה הרווק בן השלושים.
  • מפתחת יכולה גם להיות מובילת השכר בחברה פשוט כי היא הכי טובה מכולם, ובפער. בחברה שלי היתה עובדת כזו במשך תשע השנים האחרונות, ברצף. 
בכל המקרים הללו לשני הצדדים היה חופש מלא לבחור כיצד לפעול, ובהנחה שהמעסיק הוגן ורוצה לשמור אצלו עובדים מצטיינים (גברים ונשים כאחד), הוא מתגמל אותם בהתאם. 

אבל עכשיו בא חוק השוויון ואומר לעזאזל ההתקדמות המקצועית, שעות העבודה, ההשקעה, ההצטיינות או ההעדרות. לעזאזל הכל: מעתה כולם יקבלו הכל אותו דבר (אלא אם כן אתה גבר כמובן. שם מותר לתגמל על בסיס תכונות אישיות, השקעה, מקצועיות וההתקדמות. אבל אם את אשה, מגיע לך כמו לממוצע האחרים שסביבך, גם אם את מעדיפה קריירה ביתית). זה רע. 

בכלל דומני כי מחוקקי החוק מעולם לא הפעילו בעצמם עסק ובוודאי שלא עבדו בחברת הייטק כלשהי. משכורות העובדים היא סוד שמור ועניין אישי (יותר מהסוד כמה שילמת על כרטיס טיסה לעומת זה שיושב לידך על הטיסה). ועכשיו המחוקק רומס ארצה את השכר האישי, הדיסקרטי, ואומר לא, הכל יהיה פתוח לדרישת כל עובד. כאילו הבדלים בשכר קיימים רק בין גברים ונשים. לא. לעתים קרובות מאוד יש הבדלים עצומים בשכר בין שני עובדים באותו מין, באותו תפקיד ובאותו ותק. למה? מאלף ואחת סיבות: כי עכשיו יש צורך למצוא מישהו מהר בכל מחיר, כי הוא ביקש שכר נמוך מאוד, כי הוא ביקש שכר גבוה מאוד, כי יש מדיניות חדשה להנהלה שנכנסה אתמול, כי יש תקציב, כי אין תקציב. ובעיקר: כי זה מה שנסגר בסוף במשא ומתן מול העובד הספציפי ומול המנהל הספציפי. ואילו עתה החוק אומר למעסיק, כל מי שירצה, חשוף בפניו את הכל. גם אם אתה חברה קטנטנה. גם אם אתה חברה בינונית והכי קל בעולם זה לעשות 1+1 ולהסיק מי זה בדיוק "השכר הממוצע של מחלקת ההנדסה" שכוללת בדיוק 2 אנשים.

יאמר מעתה המעסיק הסביר לעצמו (או המעסיקה, אין הבדל בין המינים בעניין זה): למה לי כל הכאב ראש הזה? למה זה טוב? אם היום יש אצלי 20% נשים, אז מחר יהיו 100% גברים וחסל דוחות אפליה בין המינים. חסל דוחות המפרטים בדיוק כמה העובד האחר מרוויח. 

שאלו את עצמכם: מי יפגע ראשון מהחוק הזה? הגברים או הנשים? הרי מישהו ישלם את המחיר על השכר העודף שנכפה כעת על השוק. סורי, אבל האשה מעולם לא היתה קטנה ו"מוחלשת" יותר. האיוולת מעולם לא היתה זועקת יותר לשמים.


כיצד *כן* אפשר לקדם שוויון בהזדמנויות?

אני מאמין כי במקום להתמקד באכיפה חסרת תועלת של שוויון בתוצאות, המצמצמת את חופש העיסוק, יש להתמקד בשוויון בהזדמנויות, הפותחת אותו. במקום להתמקד בחקיקה וצמצום המרחב, יש להתמקד בעשייה ובהרחבת האפשרויות. שכן אני מאמין שהרחבת האפשרויות תתן תועלת גבוהה יותר בתוצאות. למשל: עד היום היינו מוגבלים (תודעתית בעיקר) להגעה ולעבודה פיסית במשרד. והנה הקורונה הכריחה עסקים רבים לעבודה מרחוק, ופתאום עובדים גם עובדים מהפריפרייה יכולים להיות חלק מכוח העבודה (יותר שוויון בהזדמנויות). האפשרויות התרחבו. באופן דומה עבודה מהבית לנשים עובדות כבר אינה משהו חריג יחסית לעמיתיהן הגברים ולכן גם התוצאות יהיו דומות יותר, והפערים קטנים יותר. 

המחוקק, אם ממש דחוף לו להתערב, יכול לעשות בדיוק את זה: להרחיב ולאפשר בכל מקום. למשל לאפשר למעסיקים להכיר בהוצאות העובדים הקשורות לעבודה מהבית. למשל לאפשר לאמהות ולעובדים להתקזז במס ולהכיר בהוצאות מעון או מטפלת. זה לבדו עשוי לפתוח אפשרויות שוויון בשכר לנשים רבות בלי שום שוט וסנקציות רעות, אלא רק עם כוחות השוק.  

יש עוד רעיונות רבים לקידום שוויון, אבל המחוקק בחר בינתיים בדרך הקלה והפופוליסטית, שלצערנו, היא גם הדרך הלא יעילה והמזיקה. 


ומה אתם חושבים?

הערה: אני במקרה גם גבר וגם מעסיק, אבל אני מאמין שהטיעונים שלי תקפים ללא קשר לכרומוזומים שלי. אשמח שיח מול הטיעונים, לא מול אומרם. רקאומר. 


Image Creator: kmlmtz66 Credit: Getty Images

By Dael with 5 comments

על חופש ועל תפילת כל נדרי. מחשבות בהתקדש יום.

 


הערב, בהתקדש היום, מליונים מאיתנו ייצאו לחצרות ולאוויר הפתוח וישתתפו בתפילת "כל נדרי", אולי התפילה החשובה ביותר במחזור התפילות שלנו.

התפילה הקצרצרה הזו (רק משפט אחד!), שונה מאוד משאר התפילות שיש בלוח השנה היהודי, שכן כל נדרי לא עסקת כלל באלוהים וודאי שאין בה תפילות או בקשות מהיושב במרומים. היא גם לא עוסקת בעניינים של "בן אדם לחברו". בעיני, לא בטוח שהיא בגדר תפילה. כל נדרי היא רק משפט של אמירה אישית, פנימית, שאין לה דבר וחצי דבר עם אף אחד אחר חוץ מעם עצמנו.

כל נדרי היא הצהרה על החלטה. החלטה שעכשיו, ממש עכשיו, אנו פותחים דף חדש.

אנו מתבוננים בראי הפנימי ואומרים: לא משנה מה החלטנו, מה עשינו, מה התחייבנו, מה אמרנו או מה הצבענו – הכל בטל ומבוטל ומעכשיו אקבל החלטות חדשות.

אבל כל נדרי היא הרבה יותר מדף חדש. היא המפתח לחופש. שכן אנו לא אומרים "ההחלטות הקודמות שלנו היו טעות", אלא שמעתה אנחנו חופשיים לפעול לפי מה שיראה לנו נכון. 

כל נדרי היא הדרך היהודית להשתחרר ולצאת לחופשי, כי את המגבלות הכי קשות על עצמנו, על חיינו, לא מטיל אף שוטר ושום חוק ואף הממשלה או וירוס.

כי באמת, אנו הסוהרים של עצמנו.

כאלה אנחנו. אנו אומרים משהו ואז נגררים בנתיב החיים אחר האמירות או התפיסות או ההנחות לפיהן פעלנו תמיד, ולעולם איננו עוצרים לבדוק את עצמנו, להרים מצפן ולנווט מחדש. ואם אנו מעזים לעשות זאת, אז הסביבה מיד קוצפת ואומרת "אתה, דווקא אתה? איך אתה מעז". וזה מפחיד. לשנות את הדעה, להתחרט, לומר טעיתי, לומר אולי אפשר אחרת. לעתים קרובות יש לנו ספק שמנקר, אבל אנו פשוט ממשיכים מכוח האינרציה וההתמדה. מחוסר הכוח לעצור ולעשות שינוי, גם אם ההמשכיות אינה טובה לנו. גם אם היא אינה אותנטית עוד. אולי זו תפיסה פוליטית, אולי מקצוע, אולי מערכת יחסים, ואולי רק הרגלים קטנים ורעים שאימצנו לאורך הדרך, ומעולם לא עצרנו להשתחרר מהם כי מחיר החופש היה מפחיד מדי.

המשפט המקופל בכל נדרי אומר בדיוק את זה: עצרתי ומעתה אני חופשי לקבל החלטות חדשות. העבר לא יכתיב לי עוד את החלטות העתיד. ואומרים זאת בקול רם מול הציבור כי המשפט הזה אומר עוד משהו לסביבה: נא לא לכעוס עלי.

את החלק השני למדתי מסבתא שלי זכרה לברכה. בכל פעם כשהייתי מגיע לבקר היא היתה מציעה מיץ ועוגיות ריבה. בדרך כלל סירבתי אבל היא רק חייכה ואמרה: "זה בסדר. ליהודי מותר להתחרט".

 

השנה, כחברה, אנו מגיעים ליום כיפור טעונים וכועסים ומפולגים ומסוכסכים וקצת מפוחדים. מהבריאות, מהכלכלה, מהחברה. אבל החכמה היהודית העתיקה המקופלת במשפט הקטן הזה יכולה אולי לתת לנו קצת מרחב. קצת חופש. כי לא משנה מה היה בעבר. אנו חופשיים מהיום לקבל החלטות חדשות, טובות יותר, מתאימות לנו יותר.

יש לנו את החופש לבחור. 

שתהיה לנו שנה טובה וגמר חתימה טובה.

 דעאל

By Dael with 3 comments

על גנבים, נפלאות הקהילה ושני זוגות אופניים - סיפור שקרה באמת

קצת לפני חצות הוא יצא מהרכב ברחוב החשוך וצעד לעברי. הוא היה איש גדול. גבוה ומזוקן ופניו מכוסות מסיכה. ביד הוא החזיק משהו גדול שנראה כמו לום. החבר שלו יצא מהאוטו מהצד השני. אז עוד לא ידעתי איך זה יגמר. רק כשעמד ממש קרוב ראיתי שעיניו השחורות טובות וזורחות. אני יונתן ובאתי לעזור, אמר. ואז התכופף כמו לראות אותי טוב יותר ועיניו התעגלו בהפתעה. תגיד, הוא שאל, אתה לא במקרה מר קדמוני? 

הכל התחיל לפני כחודשיים, בשבועות, גנבו לי את האופניים שהיו קשורות מתחת לבית (עם מנעול קריפטונייט גדול), במקום המצולם 24*7. כל מי שגנבו לו משהו מכיר את התחושה המתסכלת, את הכעס ואת ההכחשה. אני אמצא אותן. אני לא אוותר, וסיפורים דומים שאנחנו מספרים לעצמנו עד שאנחנו מובסים וזוחלים חזרה למאורה, מקווים שזה לא יקרה לנו שוב. חוששים מהכאוס. לא רוצים להיתקל שוב ברוע המסתובב ברחובות. מתעבים את התחושה של אובדן השליטה והכעס על שמישהו ללא פנים וללא מצפון גוזל ממך את רכושך. 
הבעיה היתה שאחרי שבוע גנבו לי זוג אופניים נוסף, ומאותו המקום. מצא חבר, הגנב.

הפעם התפוצצתי על אמת. 
נגשתי לקב"ט האחראי על מצלמות האבטחה אבל זה אמר לי שרק למשטרה מותר לגשת לחומר.
הגשתי תלונה במשטרה וקיבלתי אפס תגובה.
פרסמתי את תמונת האופניים בקבוצת "אופניים גנובים" בפייסבוק ואמרתי שאני מתגעגע ואולי מישהו יראה. בכל זאת, אלו אופניים לא שכיחות כלל.
לקחתי את הקורקינט (זה עוד נשאר לנו) ונסעתי לסיור גבול בדרום תל אביב. בסמטאות ובחנויות האופניים הפיראטיות. חכמת ההמונים אמרה לי שאם גונבים לך אופניים, הסיכוי הכי טוב שלך הוא למצוא אותן למחר ברחובות נווה שאנן. זהו באמת שטח הפקר. עשר דקות נסיעה מהבית ואתה בכוכב אחר, בו החוקים הם אלימות, ואדישות וסמים וזונות ונרקומנים שוכבים על המדרכות ותחושת ביטחון שלא קיימת. אבל שום אופניים שלי. 
הימים עברו והתייאשתי. קניתי זוג אחר. ניסיתי לשכוח. 
נזכרתי במה שאמרה לי זהורית לפני ארבע שנים, מעט אחרי שעברנו לעיר הגדולה אחרי 17 שנה בגליל. 
תגידי, שאלתי אותה אז. מתי אני אתחיל להרגיש כמו תל אביבי אמיתי?
קל, ענתה לי. כשיגנבו לך אופניים. עד אז אתה רק אורח כאן.


עבר חודש מאז הסיור ההוא בדרום תל אביב. אחרי חודש כבר מתחילים לשכוח.
אבל שלשום, קצת לפני חצות, הטלפון שלי גיהק. מישהו שאיני מכיר רוצה לשלוח לי הודעה במסנג'ר. אישרתי.
שמו שי. הוא גר במרכז תל אביב. הוא הלך ברחוב וראה אופניים קשורות לגדר אבל משהו נראה לו משונה. אלו אופנים מהירות והיה להן כסא רחב של אופניים חשמליים. "מי שם כסא כזה מעפאן על אופניים כאלו יפות" חשב לעצמו. ומחשבה הולידה מחשבה, והרהור הוליד הרהור, ושי נזכר שלפני חודש הוא ראה בקבוצת הפייסבוק הודעה על אופניים, אולי כאלה? הוא פתח את הפייסבוק וחיפש ומצא ובדק. וואללה דומות. הוא הגדיל את התמונה וחיפש סימנים מזהים. וואללה נראה בול. שלח לי.

לקחתי אופניים ורכבתי לכתובת. כבר חצות. אני בודק ומתחיל להתרגש. כן, הנה הצמיג הקדמי שהחלפתי לדגם אחר. כן, הנה המיתקון שהרכיבו לברקס, כן הנה המדבקה שמאחורי השלדה, כן, הנה הקשר בריפוד הצהוב של הכידון שמישהו כיסה אותו עכשיו במאקנטייפ שחור.
התקשרתי למשטרה.
אני עומד פה ומצאתי את האופניים שגנבו לי. הגשתי לכם לפני חודש תלונה עם כל המידע.
יש לך את החשבונית עליך פיסית? 
לא.
אז לא באים.

חזרתי הביתה בראש מורכן ולא נרדמתי. האם האופניים יהיו שם גם מחר. האם המשטרה סוף סוף תשתף פעולה? 
פניתי לחברים: אולי אתם מכירים שוטר שיגיד לי מה לעשות. זה רכוש שלי. יש לי תלונה, יש לי הוכחות מצולמות. אמרו לי תגיש תלונה שוב. 
חזרתי לחנות: חנות TREK  ברחוב החשמונאים. חיפשו ומצאו והוציאו לי עותק של החשבונית. גם צילום של האופניים בחנות מיום הקניה יש. 
ניגשתי לתנת המשטרה לב תל אביב. אמרו לי לא טוב שמספר השלדה לא כתוב על החשבונית אלא בצילום נפרד, אבל עזוב, סע למקום, תזמין ניידת, תראה לשוטר את כל ההוכחות והוא ישחרר לך את האופניים על המקום. 
נסעתי. התקשרתי. שוב: "ניידת בדרך". 
אחרי שעה וחצי הגיע שוטר גבוה ורציני. בדק מסמכים. הסתכל. הנהן. אמר צודק, קח אותן.
מה קח אותן? איך? אמרו לי שאתה תשחרר.
אמר בוא נבדוק אם יש לי כלים מאחורה. בדק. אין כלים. תמצא כבר איזה פתרון אמר לי ונכנס לזינזאנה ונסע.
שוב קרוב לחצות. שוב אני באותו רחוב מביט על אופני הקשורים לגדר זרה. שוב אני מתבאס שאין לי שום דרך לשחרר אותן. 
הפייסבוק בא לעזרה: נסה ב"ידידים". 
הקשרתי. ענו. התפלאו. אנחנו עוזרים לרכבים, לא לאופניים. הסברתי. אמרו אוקיי, מקשיבים. ביקשו ניירת, ביקשו תלונה, ביקשו צילומים, ביקשו אישור מהמשטרה. חשבו. אישרו. יצאה הודעה למתנדבים. אם יש מישהו מתאים עם ציוד, הוא יחזור אליך. 
אחרי כמה זמן התקשר אלי יונתן. שלום, אני יונתן מידידים. אני לא בטוח שיש לי את כל מה שצריך כדי לפרוץ אבל אני מתייעץ עם מישהו וחוזר אליך. אחרי עוד עשר דקות מצמצתי והנה חנו לידי יונתן ויוסי. הם יצאו מהרכב ולבשו סרבלים מחזירי אור של עמותת "ידידים" והוציאו כבל מאריך ועוד כבל מאריך ומספרי פלדה, ודיסק חיתוך ומשקפי מגן.

זה לקח עשר דקות והקריפטונייט נכנע.


עכשיו האופניים במרפסת ואני מנסה לחשוב מה למדתי:
  • הקהילה היא הכוח האמיתי. דף אופניים גנובים בפייסבוק הוא קהילה של ערבות הדדית. שי, שאיני מכיר, שטרח ובדק והודיע לי על אופניים הוא הקהילה. הקהילה היא גם מה שיצר את הכוח של עמותת ידידים, אנשים שקמים מהמיטה באמצע לילה כדי לעזור לאנשים הזקוקים לעזרה. ללא כל תמורה. רק לשם הערבות והעזרה ההדדית. זה נפלא. במיוחד בימים הטרופים האלה, שהארץ שוב נדמית כנקרעת ומשוסעת, שיש הפגנות וצעקות וכעס ושנאה, הנה מתחת לפני השטח אנשים שונים ממקומות שונים, עוזרים זה לזה שלא על מנת לקבל פרס או הכרה. תודה!
  • המנגנון לא יציל אתכם. יש לנו משטרה והיא רזה ועסוקה באלף ואחד דברים אחרים שאינם תחושת הבטחון של האזרחים. כשסיפרתי לחברים שהגשתי תלונה במשטרה על גניבת אופניים הם החזיקו את הבטן מרוב צחוק. בשביל מה, אמרו. האמת הם צדקו. המשטרה לא טרחה ללכת ולבדוק את צילומי האבטחה שמראים כמעט בוודאות את הגניבה. היא לא טרחה לחזור אלי בכלל. התלונה נעלמה לתהומות הנשייה. מצד שני, רק בגלל שהאופניים צפו והתגלו דרך נס, התלונה עזרה כי היתה הוכחה. אז תסמכו על עצמכם ותזכרו שהמנגנון הוא רק מנגנון. חיל הפרשים לא עובד אצלנו. 
  • היו זהירים. הכאוס ידפוק לכם יום אחד על הדלת. אי אפשר להתחמק מזה. יש פשע והוא מתרבה ומתעצם בהעדר אכיפה (ובהעדר ענישה). עבור יותר מדי אנשים משתלם להיות בצד האפל של המציאות. לכן עלינו להכין את עצמנו ליום הזה. כשאתם קונים משהו עם אחריות או קיום, צלמו את תעודת הרכישה ושילחו לעצמכם במייל עם כותרת כך שתוכלו לחפש ולמצוא ביום מן הימים. אם אילו אופניים התעקשו לרשום את מספר השלדה בתוך החשבונית. התקינו אמצעי זיהוי נוסף. אל תתעצלו ואל תחכו למחר. זה לא יעצור את הכאוס אבל זה יגדיל במעט את הסיכוי שלכם להתמודד איתו בהצלחה. 
  • לא לוותר לעומת זה רק רכוש. יש פה פרדוקס שאני עצמי לא סגור על איפה אני בתוכו. מצד אחד, כשאתה נופל קורבן לגניבה או פשע, משהו בך מתקומם. אתה לא רוצה לוותר. מצד שני, אם זה רק רכוש, אז זה רק רכוש. זה לא החיים עצמם ולא הבריאות. שחרר. אני חושב שהאמת היא באמצע. אני חושב שנכון לא לוותר על חובתך האזרחית. כן להגיש תלונה במשטרה. כן לבדוק בעצמכם ברחובות. כן לדווח בקהילות. כן לפנות לביטוח. אבל מצד שני לזכור כל הזמן שזה רק כסף, ולא שווה לא לישון בגלל זה, ולא נכון להסתובב ימים שלמים אכול כעס בגלל הנבזות של מישהו ללא פנים. אולי נכון להתייחס לזה כאילו אתם השוטר וזה רכוש של מישהו אחר. תפקידכם המקצועי הוא לעשות את הפרוטוקול ולחפש ולמצוא. תפקידכם הנפשי הוא לא לקחת את זה ללב ולא להתהפך בלילות.
  • הרבו טוב בעולם. איננו שולטים במציאות, אנו רק שולטים בבחירות שלנו עצמנו. אם יש פשיעה ברחובות לא אנחנו נמגר אותה, אין כאן מליציות. אבל אנחנו כן יכולים להרבות טוב ברחובות. לעזור. להתנדב. להיות כמו יונתן, להיות כמו יוסי, להיות כמו שי. כמו אנשים שאכפת להם. אם כולנו נהיה קצת יותר כמותם, יהיה פה טוב יותר.

תהיו לי בריאים ורכבו בזהירות.
דעאל

By Dael with 4 comments