אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

על העוורון, על היוהרה ועל האמת המוחלטת (או: חטאו הנוסף של הרב טאו)



אני חושב שעל כל אחד מאיתנו לראות בעיניו את הראיונות עם שתי הנשים האמיצות המעידות בקולן ובפניהן שהרב טאו תקף אותן מינית.
אני ממליץ גם לשמוע את הקלטת הרב קלנר, המאיים בשצף קצף (ככל שדיבורו האיטי והשקול-תמיד מתיר לו) כנגד מי שידבר כנגד הרב טאו או יאמין חלילה למתלוננות.
את הרב קלנר אני מכיר. אמנם לפני שנים רבות, אבל קולו ותפיסתו, לא השתנו במאומה. אך לא באתי לכאן לשפוט מה היה אז, זו האשמה שתתברר, כך אני מקווה, בין כתלי בית המשפט (אם כי ממה שעיני רואות, יש פה עדויות אמינות ומשמעותיות) אלא לדבר על אשמה אחרת, שהרב טאו אשם בה ללא ספק: אשמת ההתנכרות למציאות. אשמת היוהרה. אשמת "הקו".
ואולי גם: אשמת הטרלול, העיוות, הסטיה והפגיעה-בפרט המובלים על ידי כה רבים מרבני "ישיבות הקו" ההולכים כסומים אחר משנתנו של הרב טאו.
אז מה זה אומר בכלל "הקו"? למי אכפת מהז'רגון הסודי של כמה חרד"לים? הרי לרוב הציבור לא אכפת. גם לי לא היה אכפת.
או לפחות כך חשבתי.

לפני מה שנראה כנצח נצחים, כשלושים שנה, ישבתי שנה בגבעות השומרון ושתיתי בצמא את דברי הרב סדן, הרב לוונשטיין והרב קלנר. הרב צבי טאו היה אז, ונותר גם כעת, רבם המובהק, קובע הדרך. את הרב טאו מעולם לא ראיתי בעיני. שמו ריחף מעל הספסלים גם אם לא ידענו מה דמות לו. בכלל, לפני שלושים שנה עדיין לא קראו למכינה בעלי "ישיבת קו" (המציאו את המושג רק כמה שנים אחר כך), אבל היה לגמרי ברור שיש בהחלט קו: נוקשה. חד. ברורה. קו שממלא התרגשות וגם מלא סכנה.
הגענו אחרי התיכון ונסחפנו אל החלום. הרגשנו שהרבנים פתחו לנו צוהר לעולם חדש ומופלא. הם תיארו לנו בצבעים מלאי עוז עתיד מלא התרגשות ותרומה למדינה. עולם בו אנו מכוננים יחד ממלכת כהנים וגוי קדוש. בו החול מתרומם למדרגות של קדושה. בו נוצקת משמעות של רוח מעל כל פעולה של חולין. המדבר הרוחני יהפוך לגן פורח. ואנו צעדנו אחר החליל, אחר החזון המרגש, אחר הקסם שבאימוץ אידאולוגיה גדולה.
בכל זאת, היינו בני נוער. ואנו יודעים שקל לרתום לרעיונות גדולים נערים בני שמונה עשרה. קל גם לתת להם אח"כ רובה ולצעוק קדימה.
ובלי כל ציניות, אעיד כי אכן היינו חבורה מופלאה של בחורים. הטובים שבטובים. העידית. מלח הארץ במובן היפה והעמוק והמרגש מכל. בוגרי המחזור שלי ואלפי בוגרי המחזורים הבאים הגיעו בהמוניהם ליחידות הטובות ביותר, ולכן גם הותירו לנו תמונות רבות, רבות מדי, בחדרי ההנצחה.
אבל מול התרומה העצומה, כבר בזמן אמת, כשלמדתי שם, משהו חרק. חרק מאוד. לי ולאחרים. משהו שלא נתן לי מנוח גם שלושים שנה מאוחר יותר, וששוב מתפרץ עכשיו מהעיתונים.

כתלמידים, כבני 18, מאוד נוח וקל לקבל תשובות ברורות ומוחלטות לכל בעיה.
יש אמת, והיא אחת, והיא כוללת. והפרט הוא רק חלק מתהליך גדול יותר, חלק משינוי לאומי, מחזון. אתה בורג, ותפקידך להחזיק את המסגרת או למנוע רעידות.
ואוי לו לבורג שחושב לעצמו ללכת להיות בורג במקום אחר.
במתק שפתיים, ותחת אמונה גדולה בחזונם, הרבנים העניקו לנו כנפי-רוח, כמקדמה לכנפי הטיס או הצניחה או העטלף שחובה היה עלינו להשיג בצבא.
חזון שימש לרבנים ככדור בדולח לפתור כל קושי. באפס התלבטות. באפס מתן מקום לאישי. לשונה, לרגיש. באפס מקום להניח לרסיסי המציאות המכוערת לפגום בטוהר החזון.
וכך ראיתי במו עיני שהרבנים עיצבו (למען הכלל) את גורלו של הפרט: לאיזו יחידה חובה להתגייס ולאיזו אסור (669), את מי יש לסלק בין לילה (כי התלבט לגבי זהותו), ומי יישאר (כי עבר גיבוש), למי לרב מותר ללעוג ולהלבין פנים (לנושרי הגיבושים), על מי יש לצוות לנתק את הקשר עם ארוסה (כי אינה יכולה ללדת, ואילו המהות היא הקמת משפחה), אילו הורים יש לכבד (על תנאי שישמעו בקול החזון) , את מי רשאים להזמין לחתונה (אח הומו, אם הוא בטל בשישים אורחים), ואיזה חייל מצטיין ימליצו הרבנים (ישירות למח"ט) להעיף מהסיירת אם לא יצא לקצונה.

מפלגת נועם שהצליחה להידחק עתה לכנסת היא התוצר הישיר של תפיסת העולם הזו: של מציאות מוכחשת. של חזון רוחני שצריך לכופף את המציאות, של פרט שזכויותיו וחירותו ראויים רק כל זמן שהם משרתים את החזון.
פגעת בחזון? אתה מוקצה.
"הקו" הוא קיצור של קו אידאולוגי שאינו מאפשר סטייה, שאינו מאפשר חריגה, ולמעשה אינו מאפשר לפגוש את המציאות.
קו ישר מוחלט הוא מונח תיאורטי אבל הרב טאו הפך את התפיסה הרוחנית של הרב קוק, תפיסה גמישה ומקורית ורחבה וסוערת, לסרגל סדום העשוי ברזל לוהט.
לפי הרב טאו כל מי שאינו משרת את החזון, אינו בר שיח, אינו ראוי למאומה אלא לבוז. וכך מושלכים אל בור הטומאה הנשים המשרתות בצבא, ההומואים, המתלבטים, המתלבשים מוזר, הלא-יהודים, הלא משרתים, העיתונאים, רבנים ליברליים ועוד ועוד – אין מה לדבר איתם (רבני הקו לא מתראיינים לעולם. יש חריגים נדירים, וגם זה קורה רק תחת איום רציני. הרב לווינשטיין התראיין לאחר שהבין שליברמן עלול לסגור את התקציב בשל נאום הסוטים המפורסם שלו. הרב טאו כמדומני לא התראיין מעולם).

ועתה רבני הקו במצוקה. המציאות נפגשה בתאונה חזיתית עם הקו. האורים והתומים שלהם, הרב טאו עצמו, מואשם בתקיפה מינית, לא פחות. 
זה מחוץ לאיזור האפשרי.
מי שהרגיל את עצמו במשך עשרות שנים שהמציאות מכפיפה את עצמה לחזון רוחני אינו יכול לראות את המציאות עוד.
הוא עיוור. והוא איבד כל שיפוט או תוקף מוסרי.

היינו נערים, וזה היה מזמן, אבל מעולם לא היינו עוורים כרבותינו אז.
מכל אלפי בוגרי עלי לדורותיהם, נדמה לי שאין אפילו מיעוט שבמיעוט שמזדהה עם עמדות מפלגת נועם. כי התלמידים היו ונותרו חכמים וגמישים ורואים טוב מרבניהם הסומים.
הם השכילו לראות את התמונה האמיתית. הם שופטים את המציאות בכלים של שכל בריא ומוסר ישר, ולא תחת מיטת הסדום של דמיונות העוועים של הרב טאו וחסידיו.

כן, רבני המכינה בעלי עשו גם הרבה טוב. הם הקימו דור מופלא של בוגרים ולוחמים התורמים לחברה ולמדינה. אבל זה קרה רק כי תלמידיהם השכילו לקבל את הטוב ולירוק את האיוולת.
עברו שנות דור. אלפי בוגרים. העולם השתנה. המציאות התפתחה. אבל על גבעה אחת בשומרון, יושבים עד היום כמה רבני קו, מביטים בתמונת רבם המובהק שעל הקיר, ולא יודעים מה פגע בהם.

***
ואם מעניין אתכם להבין קצת יותר את המנגנון שבעומק הדברים, הרי שלכך כתבתי את "חלום לדויד" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן) על השנה הזו במכינה בעלי. ניסיתי להביא במשהו את התחושה הזו, של חזון ענק המוגש בידי רבנים כריזמטיים גם אם בדרך הוא דורס עד עפר כמה נערים רגישים. מוזמנים לשאול מכל ספרייה, בדיגיטל או פיזי, או בחנויות הספרים, או אצלי, כאן. אם יהיה עניין, אפרסם ממנו חלקים כאן.


By Dael with No comments

האם הצבעה היא הדרך היחידה להשפיע על המציאות


אתם לא לבד. גם עלי מסתערים מכל פינה גדודי משוכנעים מטעם עצמם. קופצים מפוסטים, מציצים ממודעות ממומנות, מתכופפים אל הרכב בצמתים, תוקפים אותי בסמסים, בכרזות, בתשדירים. אלו ואלו מבקשים, אלו ואלו מייללים, וכולם חוזרים ואומרים:
בוא להציל את המדינה. כי אם לא אצביע להם דווקא, הרי שחלילה וחס, מחר לא בטוח שהשמש תזרח. המדינה מיד תשנה את פניה. היא תהפוך למשהו אחר. הדמונים ישתחררו מכילאם. הכאוס יכה. אך אם לו רק אצביע לפלוני, הכל טוב יהיה. הרע יעלם. הטוב ינצנץ, והשמש תחזור ותזרח רק לכבודנו.

אני מבין את הבקשה. אני אפילו מעריך את המסירות והנכונות להשפיע. אחרי הכל, רק פעם בארבע שנים בשנה, יש לכל אחד מאיתנו הזדמנות (וחובה) להשפיע על המציאות. זו אמנם השפעה זעירה, כמעט בטלה בשישה מיליון, אבל בכל זאת השפעה. אז סבבה, גם מחר אלך ואצביע. אתרום את חלקי. אמלא את חובתי האזרחית כמו שאומרים.

אבל יתוש הספק לא נותן לי מנוח. לעומת כל הלהט השמור על ידי כה רבים למערכות בחירות בלבד, דומני שיש דרכים רבות יותר ויעילות הרבה יותר להשפיע על המציאות לטובה כל השנה, והחדשות הטובות הן שאפשר לעשות אותן לא רק פעם בארבע שנים בשנה, אלא כבר היום. וגם מחר. הנה כך:

  1. התחילו מלשפר את עצמכם. בבחירות האלו אנו רואים שוב כיצד אנשים רבים מוכיחים לנו כמה אחרים לא בסדר. כמה ההם מדירים. כמה ההם צבועים. כמה ההם מסוכנים. אבל ברגע שנכבות המצלמות הם עצמם פועלים בדיוק באותו האופן. המזדעזע מאופן הדיבור של זולתו, הנה הוא מקלל בעצמו. המתריע בראש חוצות בפני ציות לחוק, והנה הוא מפר אותו במו ידיו. זה נכון לפוליטקאים, וזה נכון גם לכולנו. הכי קל זה לראות את הגיבנת של האחר. את הגב שלנו, קשה הרבה יותר. אם נרצה לשפר את המציאות פה, ובכלל, עלינו להתחיל בעצמנו. לא להתלהם. לומר אמת. לחפש את הדבר הנכון. לראות כיצד מחנינו יהיה טהור ולא לחפש הוכחות לטומאת המחנה האחר. המעגל הפנימי, האישי, הוא החשוב ביותר. הוא הדרך הנכונה להשפיע אור וטוב על העולם. תהיו דוגמא לעצמכם. לילידכם, למשפחתכם. משם ילך האור וישפיע הלאה. אבל אם תחפשו עם פנס את פגמי האחר, העולם לא יהיה טוב יותר. וגם אתם לא.
  2. קבלו שהעולם הוא מורכב. צר לי לאכזב אבל הצדק לא חונה בצד אחד. הוא מעולם לא היה בשום צד. כי המציאות מורכבת, ויש פנים לכאן ולכאן. יכול להיות שמפלגה שאתם מתעבים עדיין צודקת כשהיא מדברת לעניין? יכול להיות דבר כזה? הרשו לעצמכם לבחון טיעונים ולא אנשים. לזהות מה מועיל ולא מי הדובר. להחליט באופן ענייני ולא באופן ריגשי. זה נכון בבחירות וזה נכון כל החיים. תגנו על דברים צודקים גם אם הם נאמרים על ידי מי שאינכם סובלים. עשו את האמת נר לרגליכם, אבל אל תחשבו שנר שהחזקתם הוא בהכרח אמת.
  3. שתפו את האמת. גיליתם תובנה חדשה? השתכנעתם שמשהו יקדם עולם טוב יותר ונכון? שתפו זאת עם אחרים. האמת היא מצרך יקר המציאות. היא קבורה תחת תועפות רעש, ושקרים ולכלוך, אבל כשהיא נחשפת, היא מנצנצת בליבכם. מתחת לקליפת המציאות יש עולם טוב שמגיע לנו. אם אתם חשים שמשהו מהאמת הזו בהישג ידיכם, אנא שתפו אותו עם האחרים: באופן שמתאים לכם. בלספר את זה למשפחה סביב השולחן, בלכתוב על זה פוסט, בלכתוב בלוג או ספר, בלצלם וידאו, בלכתוב תגובות. במה שמתאים לכם, אבל האמת היא ידידיתנו, גם אם קשה לראות אותה. עיזרו לה להתגלות.
  4. שנו את דעתכם. הכי קל זה להיות משוכנע, לצבוע כל דבר דרך פריזמה של צדק יוקד. להיות מטיף בשער. קשה הרבה יותר להסתובב בעולם בתחושה של חוסר ודאות או חוסר ידיעה מהי האמת והנכון. ועוד יותר מפחיד זה לגלות שמה שהאמנתי בו בכל ליבי אינו נכון. או מזיק לי. איכשהו כשאנשים משנים את דעתם קוראים לזה "התפכחות". האנשים ש"התפכחו" אחרי אוסלו. האנשים "שהתפכחו" אחרי ביבי. אנשים "שהתפכחו" אחרי ההתנתקות וכו'. כל צד פוליטי וההתפכחויות שלו. אבל האמת היא שאין שום צורך להתפכח. חכם ונכון להישאר פתוח וסקרן וגמיש. האנשים הגדולים ששינו את המציאות לא היו אנשים שנותרו בדעתם אלא דווקא אותם אנשים שהיו מסוגלים לשנות את דעתם נוכח העדויות הסותרות. תהיו אנשים גדולים. בחנו את העובדות, ואם צריך, שנו את דעתכם. בלי חרטה, בלי בושה אלא עם הנשק המוחלט: האמת.
  5. קחו אחריות על השינוי וצרו משהו חדש. המציאות לא משתנה בזכות פוליטקאים אלא בזכות אנשים שלוקחים אחריות על המציאות. יש אנשים טובים שם בחוץ. בפוליטיקה ומחוצה לה, הלוקחים אחריות. העושים שינוי בסביבה המיידית והנגישה להם. הם צועדים קדימה, ואנשים פוסעים בעקבותיהם. כל אחד מאיתנו יכול לצעוד קדימה ולתת דוגמא אישית לאחרים. זה רק דורש לקחת אחריות ולעשות. כי העולם לא מתקדם אלא בזכות פעולתם של יחידים. לא תמיד אנחנו מגלים משהו. לפעמים אנחנו יוצרים משהו. וכל מה שתיצרו, בכל מדיום, הוא משהו המקדם את העולם. הוא לא היה פה קודם, אבל הוא פה עכשיו, והוא מתקשר עם הסביבה והאחרים. זו הדרך של כל אחד מאיתנו להתקדם ולקדם. עשו. צרו. שתפו.

מחר נלך להצביע, אבל לא צריך לחכות עד מחר כדי להשפיע טוב על המציאות, ולא צריך לחשוב שמחר מסתיים תפקידנו.

תהיו לי בריאים ומשפיעים,

דעאל

By Dael with No comments

מחשבה פוליטית לקראת השנה החדשה


השנה החדשה עומדת להתפרץ עלינו ברימונים ודבש אבל את החגיגות, בינתיים, אנו עוד לא מרגישים באוויר.

אם כבר, דומה שאנו בעיקר מרגישים תשישות. עייפות. והאמת היא שיש לנו סיבות טובות לחוש כך.

המצב הבטחוני על הפנים: מכל מקום קמים עלינו להורגנו.

המצב הכלכלי מדרדר: האינפלציה לא סיימה לעלות. הבורסות לא גמרו לרדת. הצמרת הכלכלית העולמית חסרת אונים.

המצב הפוליטי גרוע משני אלו גם יחד: יש שוב בחירות. ושוב שנאות. שוב תחושה חמוצה של אותם שטיקים ואותם טריקים לאותם נבחרים סוג ב'. וכולנו יודעים שמאומה לא עומד להשתנות – לא במציאות, לא במדיניות ולא בהתרת הפלונטר הפוליטי. נתקענו עמוק בבוץ. דומני שאין עוד איש שאשכרה מאמין או מתלהב או מושקע רגשית בפוליטקאים שהוא ישים עבורם פתק בקלפי. כל הלהט שמור רק לאנשי הצד שכנגד – אנשי שמאל מתעבים את מנהיגי הימין, ואנשי ימין סולדים ממנהיגי המרכז שמאל. המשותף הוא שאלו ואלו לא באמת אוהבים את מנהיגי הגוש שלהם, אלא ש"אין ברירה אחרת" או "זה בטוח עדיף על הצד השני". או "זה מה יש ועם זה ננצח".


אז רגע לפני שהשנה מתחילה וכולנו לובשים לבן ומאחלים שנה טובה, אולי לפחות ננסה לטפל אישית בקונפליקט הפוליטי (ולבטחוני והכלכלי נניח בינתיים).

אולי נתבונן מעט פנימה, ניקח אחריות על עצמנו, אם לא על המצב הכללי. וסליחה אם זה נשמע קיטש.

הנה מה שאני עושה:

בחצי השנה האחרונה אני קורא שוב, לסירוגין, את תולדות מלחמת היהודים ברומאים של יוסף בן מתתיהו, בתרגום החדש. ואני ממליץ לכל אחד ואחת לקרוא אותו גם. מדובר בכרך עב כרס, עם הערות שוליים רבות (ומעולות. לא לדלג), שנכתב על ידי כהן יהודי לפני 2000 שנה. יוסף היה לוחם עברי שאהב מאוד את הארץ הזו. את הקריירה שלו בלחימה ברומאים עשה כמפקד ההתנגדות בגליל וכמפקד ההתבצרות ביודפת בזמן המרד ברומאים. אבל בעוד שאנשיו מתו בקרב (והאחרונים התאבדו, במצוותו, כדי שלא ליפול בשבי), הוא עצמו נותר אחרון, הסגיר עצמו לרומאים, ורגע לפני שהוצא להורג ניבא למנצחו, אספסינוס, כי זה עתיד להפוך לקיסר רומא. אספסינוס לא עמד בפיתוי. אמר: נשאיר אותו איתנו, ונראה אם הוא באמת נביא. יוסף (מעתה: יוספוס) נדד כשבוי עם המצביא הרומאי ותיאר מקרוב את כיבוש הארץ. לאחר שאספסינוס הפך קיסר, יוספוס קיבל את חירותו כאזרח, המקדש נחרב, והרומאים חזרו לרומא בתהלוכה מזעזעת שסופה בשער הנצחון הצמוד לקולוסיאום עד היום. לנו נותר הכותל המערבי לבדו.

הקריאה מרתקת ומזעזעת. עולה ממנה אהבה אינסופית לארץ, לאנשיה ולנופיה (תיאורו את בקעת גינוסר ובקעת ים המלח נפלאים ממש), תיאור מפורט של האכזריות השגרתית הבלתי נתפסת שהיתה מנת יושבי הארץ כולם (צליבות עד שכלו העצים, כריתות ידיים כאמצעי הרתעה, ניקור עיניים ועוד), הערצת הרומאים  ושנאה יוקדת למנהיגי הכתות בירושלים.  

לב הסיפור הוא כמובן סיפורה של ירושלים. מלחמת האחים. שריפת מחסני המזון שהובילה לרעב בלתי נתפס. ההרג העצום שעשה כל צד יהודי ברעהו. כולנו למדנו על כך כבר בגן. אבל כשקוראים את הדברים מכלי ראשון, ממי שהיה שם ועמד על החומה רגע לפני שהיא קרסה, גם אם הוא מספר את ההיסטוריה לטובתו, אי אפשר שלא להזדעזע. ובעיקר: אי אפשר שלא להתבונן על המציאות שלנו כעת ולא לראות את ההיסטוריה החוזרת. את עומק התיעוב ההדדי והשנאה הפנימית היוקדת. אפשר לראות את זה קורה שוב. האויב משער לא מעניין איש כשיש אויב בפנים החומה. אנשים פה שונאים, שונאים ממש, את הצד שכנגד. בעוצמות שלא שיערתי שיהיו אפשריות. פוליטקאים קוראים לצד הנגדי, היהודי גם הוא, נאצי. או גבלס. או מחבל. או בוגד. או תת אדם. וזה לא רק הפוליטיקאים. זה מפעפע. זה גולש מהשוליים אל המרכז ואל הציבור כולו.

מה נסגר אתכם אנשים?

אני חושב שכדאי שכולנו נקרא שוב את יוסף בן מתתיהו. אם אין לכם סבלנות, שווה לראות את "אגדת חורבן" בכאן. ואז להתבונן במראה ולבדוק מה אנו רואים שם? ומה אנו יכולים להיות ולראות?

האם נוכל לראות את עצמנו נושמים עמוק יותר? סובלניים יותר? מחייכים יותר למתנגדינו הפוליטיים? עושים ערב שירה משותף של ביביסטים ולפידיסטים?

למה לא בעצם?

אנשים אחים אנחנו אמרו אחיו של יוסף בספר בראשית. אבל האחים בתקופתו של יוסף בן מתתיהו שכחו זאת.

שלא נשכח זאת חלילה גם אנחנו.

אנשים אחים אנחנו.

 

שנה טובה,

דעאל

By Dael with 1 comment

למה אני חוזר שוב ושוב לאלפים הצרפתים, והמלצות גם לכם



אני כותב את המילים הללו כשבחלון אני רואה הרים ללא סוף, ורוח קרירה נושבת דרכו. אמצע יולי.

הגענו לכאן בפעם הראשונה לפני כמעט 20 שנה. היינו זוג יותר צעיר אבל פחות נמרץ ובילינו שלושה לילות בשאמוני, אליה התגלגלנו כמעט במקרה. הייתי בנסיעת עבודה בשוויץ, חבר המליץ וניצלנו את ההזדמנות לחופש זוגי קצר. אחרי הכל, שאמוני היא רק שעה מז'נבה. לא היתה לנו תכנית אז זרמנו. עלינו אז ל Brevent, הוא הרכבל על הרכס המשקיף על המון בלאן, ונשימתנו נעתקה. ירדנו ברגל אולי שעה וקצת לרכבל היותר תחתון, ה Planpraz. עם הכושר העלוב שהיה לי אז, אחרי שעה הליכה הגענו בקושי וחשבנו שאנחנו מתים. לזכותנו יאמר שהיה קצת שלג. אח"כ עשינו עוד כמה רכבלים למעלה למטה כמצוות תיירים מלומדה, אבל משהו באווירה הפריזאית שבאמצע האלפים, בנופי הבראשית ובקרחוני העד, שבה את ליבנו. אחרי כמה שנים חזרנו עם הילדים לשלושה שבועות באיזור. מסלולי יום קצרים. במקרה נשאר לנו מהתקופה ההיא בלוג. אחר כך נפרדנו מההר לעשור לפחות (בו הספקנו לטרק לא מעט: בפירנאים ובהודו ובנפאל ובאיטליה), ולפני שנה חזרנו ובגדול לאהבה הישנה אל העמק וההר: עשינו את הסובב מון בלאן, הוא ה TMB. אחד ממסלולי הטרק הכי מפורסמים בעולם. כעשרה ימי הליכה המקיפים את רכס המון בלאן דרך צרפת, איטליה ושוויץ. חוויה. והנה השנה מיד חזרנו שוב, ולשלושה שבועות. אפילו שכבר "עשינו את הכל פה" קודם.

אז למה? ואיך? הנה:

  1. האלפים הצרפתיים לא דומים להרים אחרים. אולי אני משוחד, אולי אני קצת עוור, אבל יש משהו באלפים של צרפת שהם בגודל שמתאים לי בדיוק. הם לא גבוהים כמו בהימלאיה, שמגמדת אותך לראש סיכה זעיר, והם לא אלגנטיים כמו בשוויץ, ולא שבורים כמו בפירינאים. כל המקומות הללו נפלאים אבל לאלפים של צרפת, כנראה בחיבור בינם לבין הסביבה, השפה, התרבות והאוכל – יוצר אווירה אחרת. הבקתות פה יותר מסבירות פנים לעומת הבקתות היעילות של שוויץ. האוכל (הרבה) יותר מגוון לעומת איטליה, והעמקים עמוקים יותר. ואולי גיאוגרפית יסבירו לי שזה בול אותו דבר וסתם פעם מישהו מתח את הגבול על המפה לפה ולשם. אולי. אבל בכל זאת, האלפים של צרפת אצלי מובילים.
  2. פעם לנסוע היה רק לחופש. היום, הודות לקורונה, נפתח בפני רבים עולם שלם של אפשרויות. יש לי ידידים (ועובדים) שהם "נוודים דיגיטליים", שאין להם ארץ אלא חיבור מהיר לאינטרנט, ובכל מקום הם יכולים לעבוד. פגשתי פה את נעם, מטפס הרים ומפתח תכנה שעבר לגור ב Servoz, כפר קטן וקסום בקצה עמק שאמוני, וככה הוא תמיד במרחק עשר דקות מקסימום מקיר טיפוס (לא קיר פלסטיק אלא צוק איתן אינסופי. האיזור הוא חגיגה למטפסים). אני לא לגמרי כזה. הבסיס שלי לגמרי בארץ. אבל משך כמה שבועות בשנה אפשר לשלב חופשה ועבודה מרחוק. לא לעבוד כל יום, ולא כל היום, אבל כן: בשלושת השבועות האחרונים היו לי כמה וכמה ימי עבודה, והרבה מיילים ועבודה שנכנסנו למשבצות זמן מתאימות, כך שזה לא הפריע לטיול, ולא הפריע לעבודה השוטפת. אפילו אישתי, שהיא פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית, המשיכה מרחוק עם חלק מהלקוחות. לפני שנתיים זה היה בלתי נתפס. היום זו מציאות. אולי המציאות הזו יכולה לפגוש גם אתכם?
  3. האפשרויות הן אינסופיות. אני לא מטפס קרח וצוקים, ולא רוכב אופניים אדוק. אנחנו סתם אוהבים לטייל. ואפשר לטייל פה חיים שלמים. ואם אוהבים גם אופניים וגם טיפוס – אז יש כאן די לשלושה מחזורי חיים. ההרים עצומים ואינסופיים ופינות החמד כה רבות, עד שלא טרחו לכנות את כולן בשם. לצערי, רוב התיירים חושבים על שאמוני ומיד נכנסים לאוטומט של "שביל החומוס". היינו, כל מה ששייך לשבילים שהם חלק מהסובב מון בלאן - מפוצץ בתיירים (שנה שעברה היה לנו מזל: עשינו את השביל באמצע הקורונה אז הכל היה ריק, רק בשבילנו). אבל שביל מקביל, יפה לא פחות (ואפילו יותר), יהיה פרטי עבורכם גם היום. צעדנו בשבועות האחרונים במסלולים נפלאים ומרגשים, באחד מהם לא פגשנו אף מטייל (!)- ואנחנו בשיא העונה, להזכירכם. אז גם אם טיילתם כבר באיזור, וגם אם לא, אפשר למצוא פה את החבילה שמתאימה לכם בדיוק: מסלולים של שעה? של ארבע שעות? של יום שלם? אתגרי, בינוני, קל? עם מים/ בלי מים? מעגלי או קווי? יש הכל. (ויש אחלה תחב"צ אוטובוס ורכבת בכל פינה, וגם טרמפים 'חת שתיים – זה היה לי יותר מהר מלהמתין לאוטובוס). פעם ראשונה? הנה כמה המלצות שלי על מסלולים מלאים של יום שלם באיזור:
    1. Tour des Fiz. מסלול קשוח של יומיים לפחות (תכננו לשלושה אבל השלמנו ביומיים). נופי בראשית ולגמרי מחוץ ללופ התיירותי
    2. מסלול מעגלי ל Lac d’Emmosson – דרך בקתת Loriaz. מסלול יפהפה עם עליה קשה מאוד. היינו לבד.
    3. Lac Blanc  - המסלול הקלאסי של הטור, אבל לעשות אותו רק עם עולים מ Tré le Champ ורק אם באים מוקדם מאוד בבוקר, אחרת זה יותר מדי אנשים שמגיעים מהרכבל.
    4. Le Buet ועד לבקתת Berard וחזרה – אמנם רק חצי יום אבל מקסים. אם רוצים אפשר לעלות לפס ולשלב עם ה Tour des Fiz (שלושה ימים מינ').

  4. עושר המזון בלתי נתפס. אני לא מחשיב את עצמי "פרובנציאלי". טסתי מאות פעמים בחיי, ועדיין, כשאתה נכנס לסופרמרקט גדול באמת בצרפת, העושר בלתי נתפס. באמריקה הגדולה, בסופר-סטור ענקי כמו וולמארט וביום טוב במיוחד, יהיו לך על המדף כמה עשרות סוגי גבינות קשות. כאן תמצא למעלה מאלף *סוגים*, בסופרמרקט אחד. כנ"ל לנקניקים. כנ"ל ליינות. כנ"ל לכל דבר אחר שמייצרים פה כבר מאות שנים. יש אינספור יצרנים קטנים וזעירים, וכל אחד מהם מתהדר במסורת ולכולם יש מקום. והתחרות העצומה הזו מייצרת לא רק מגוון אלא גם מחירים נוחים, ובעיקר הרבה כבוד ליצרן. "Tomme de Savoia" יהיה כתוב על גבינות התום מהאיזור הזה, כולל דגל האיזור, והם יופיעו בחלק נפרד בסופר. כי זו תוצרת מקומית, והיא תקבל את המקום והכבוד והיחס. גבינות משאר צרפת יהיו באיזור אחר, וגבינות ממדינות אחרות, עוד הלאה משם. כך גם לירקות ולפירות. אין כאן חסמי יבוא, אין מכסות ומכסים על מזון, ואפשר לרכוש שעועית ירוקה מקומית או שעועית ירוקה מקניה (תמיד תמיד יהיה כתוב את שם המדינה ממנה מגיעה הירק או הפרי. עוד משהו שאין כלל בארץ), והלקוח יבחר. רוצה עגבניה יפה ביורו וחצי או עגבניה יפה מחלקאי מקומי בשלוש? תחליט אתה.
  5. מסורת. לא רק שאמוני היא עיירת נופש ותיקה מאוד עם ריח של פעם. חלק מהזמן השנה שהינו ב Saint Gravis Les Bains. מדובר בעיירת נופש קלאסית, אחות קטנה לשאמוני, אם תרצו. הבניין בו שהינו היה פעם מלון סקי. מלון שנבנה לפני 150 שנה למטרה זו. כשאתה מארח אנשים לחופש בקיץ ובחורף כבר 150 שנה, כנראה משהו אתה יודע לעשות. בצרפת המציאו את תיירות הסקי וספורט ההרים, אז יש להם מסורת לעניין. גם האיטלקים, האוסטרים, השוויצרים, והספרדים יודעים לעשות את זה. מצוין אפילו. אבל לא ככה. מה שכן, צרפתים רבים מתעקשים עדיין לא לדעת אנגלית. תיירות תיירות, אבל קודם כל מסורת. אבל הם יעשו זאת בחיוך.
  6. הבקתות. אם אתם עושים טרק של יותר מיום אחד, חזקה עליכם שתישנו בבקתה בהרים. המשותף לכל הבקתות הוא ארוחת ערב שתוגש בשעה שבע, וארוחת בוקר בין שש וחצי לשמונה. חוץ מזה, כל בקתה שונה. יש (מעט) מתקדמות ומאובזרות בחדרים פרטיים עם מקלחת, ויש בקתות שאין בהם *שום* מקלחת וישנים בהן 20 איש בחדר, בשתי קומות של דרגשים בכל צד, חמישה אנשים על כל דרגש. ישנו באחת כזו בשבוע שעבר והיה, למרבה ההפתעה, מוצלח. כלל האצבע הוא כזה: ככל שהבקתה יותר גבוהה ומבודדת, היא תהיה יותר קשוחה. פייר גיים. בקתות אינן המצאה של צרפת. בכל המדינות יש בקתות, ובכולן זכינו בעבר לאירוח נהדר. בצרפת האוכל טוב יותר (למרות שגם האיטלקים שיחקו אותה עם ריזוטו ועם מרק עגבניות), אבל תמיד היו כאן מסבירי פנים, אדיבים וחייכנים. תכננו לכם מסלול עם שינה בבקתה. טכנית ממליץ על ליינר ממשי (יש בדקטלון. 110 גרם). לא צריך יותר מזה. ובכלל תסחבו כמה שפחות. טרק הוא "עבודה על המידות" של החמדנות והדאגה. כי צריך לקחת מעט. קצת פחות אפילו. כל גרם מיותר שתסחבו הוא גרם שתעלו אותו קילומטר גובה ביום. אז קחו תיק קטן ותסתדרו. לא תמותו. לא מקור ולא מרעב והטרק יהיה מוצלח שבעתיים אם המשקל שעליכם יהיה מינימלי. מבטיח שתתאמצו גם ככה.


  7. בטחון וצניעות. אתה הולך פה במסלול ואתה מרגיש קשוח לרגע. הרגע סיימת עליה של שלוש שעות. אתה עוד מתנשף, והנה עוברים אותך בצעד קליל קבוצה של שלוש נשים בנות למעלה משבעים, כל אחת סוחבת תרמיל של 50 ליטר. גם הן התחילו למטה, ואחריך. חשבת שאתה בכושר ואתה מתאמן בקרוספיט כבר שנים רבות, והנה, כמה סבתות משאירות לך אבק. כולם מטיילים כאן. כולם. ילדים, כלבים ומשפחות ואינספור פנסיונרים. כולם מתמודדים עם ההרים וכולם נושמים אויר פסגות הממלא את הנפש. לא רק זה, אלא שזהו כנראה המקום הבטוח בעולם למטייל/ת הבודד. רואים כאן הרבה מאוד מטיילות בודדות. לעתים הן נשים בגיל מבוגר. יוצאות מוקדם בבוקר לדרכן, ואין אפילו צל של חשש לשלומן.
  8. חזרה אל הבסיס. הליכה ארוכה עם משקל על הגב היא המצב הטבעי של בני האדם. מצב המאתגר ומתגמל אותנו פיסית ומנטלית. כשאנו עושים זאת בטבע בראשיתי, גולמי ופראי, שלא השתנה מעולם, אנו חוזרים אל העבר הצרוב לנו בבסיס התודעה הקדמונית. אנו רואים את הנוף מראש הרכס וגלגל העין מתרחב בפליאה. כן. כן. הגוף הקדום שלנו זוכר את התחושה הזו. של לעלות במאמץ צעד אחר צעד ולהגיע אל הפס ולרדת בצד השני, וללכת לישון מוקדם ולקום עם שחר מוקדם ולהמשיך לצעוד, ולשתות מי מעיין ולטבול במי נהרות קפואים, ולנער את הראש ולצעוד עוד ועוד הלאה. אין שום דבר במציאות החיים שלנו שמאפשר לנו את החוויה הזו, אלא לצאת מהמרוץ, להתנתק מהטלפון לכמה ימים, ופשוט לחצות את ההרים. אין לי הסבר מדעי לזה. אין לי הסבר פיזיולוגי. אבל הקסם הזה קיים כאן והוא לא השתנה מעולם. הוא קיים בהרים אם רק תצאו אליהם, אם לא תוותרו לעצמכם, ותעלו את ההר ותרדו מעברו השני. הנפש שלנו זקוקה לזה.

להתראות בהרים,

דעאל

By Dael with 3 comments

ומי באש/ מתי פרידמן – המלצה לשבוע הספר



אם אתם מתכננים להגיע לשבוע הספר, וזוממים לקנות ספר אחד או יותר, אך עדיין מתלבטים מה, אז הנה, נגמרה ההתלבטות: ומי באש – לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים הוא הספר שאתם רוצים השנה.

קודם כל זה הספר עם העטיפה הכי טובה שראיתי מזמן, אבל העטיפה היא רק ההתחלה. ברמת התוכן זהו אחד מספרי העיון הכי מרגשים שקראתי זה שנים רבות. לא פחות.

על העטיפה צילום מהמם בעוצמתו. בלב המלחמה והתופת, לאונרד כהן שר לקבוצת חיילים במדבר. עיניו עצומות והוא מתכוון כבתפילה. לעומתו, בהיר ומואר, הכל מסביב מאובק, צבאי, עייף. כמו עיני הקהל כולו, גם עיני שלי נמשכות כמו מעצמן אל כהן. אל מתי כספי הצעיר המלווה אותו בגיטרה, אל הנגמשים שברקע, הממסגרים צהוב מדברי בוהק ומסמא, התוחם משולש של אור שכמו יורד על הזמר מלמעלה. למעמד יש אנרגיה של התגלות, של התעלות, של עולם אחר.

ובאמת היה זה עולם אחר. עולם שפרידמן מאפשר לנו הצצה אליו.

את מתי פרידמן לא הכרתי עד יום חמישי האחרון. הגעתי לחתום על ספרים בדוכן שבוע הספר של כנרת זמורה ביתן. מתי חתם בדוכן הסמוך. כשהגיע הלקוח הראשון גיליתי שאין לי עט. מתי אמר בבקשה ונתן לי את העט שלו. אחרי חמש דקות כבר הספקתי לאבד אותה, ומתי חייך ושלף עט נוסף. בחור מאורגן, מתי. מפה לשם, קשקשנו קצת. אמרתי ששמעתי דברים טובים על הספר שלו, אבל לא קראתי עדיין. אמרתי שאני קונה. כמו קוסם מתי שלף עט שלישי, וכתב לי הקדשה.

אתמול, שבת בבוקר, התחלתי לקרוא.

אחרי שעתיים וחצי, כוס קפה וכמה טישיו לניגוב הדמעות, סגרתי את הספר ונשמתי עמוק.

ספר עיון שמרגש כל כך לא פוגשים הרבה.

ספרי עיון זה ז'אנר שאני אוהב. כל כך אוהב שכתבתי שניים כאלו בעצמי. על פי רוב, ספר עיון או מנסה לתת לך כלים כדי לשנות את חייך לטובה (עזרה עצמית למשל), או מנסה ללמד אותך משהו על העולם הסובב אותך (ספרי היסטוריה, פסיכולגיה, ביוגרפיות וכו), וכל הטווח שבאמצע. אבל מעטים הם ספרי העיון שמטרתם העקרית היא לגרום לך קודם כל להרגיש. תובנות על העולם דרך סיפורים ורגשות הן בדרך כלל המומחיות של ספרי פרוזה, לא של ספרי עיון. והנה, "ומי באש" הוא ספר עיון שגם מספר סיפור נפלא וגם מצליח לרגש. ההופעות שערך לאונרד כהן לחיילים במהלך מלחמת יום הכיפורים הן אפיזודה קטנטנה ושולית בתולדותינו. כמה שבועות בהם הסתובב זמר קנדי בן 39 בחזית ושר לחיילים שחזרו היישר מהתופת. אירוע שכמעט ונשכח, שלא נכתב עליו דבר. נותר רק שביל קלוש בנתיב ההיסטוריה. כמה פירורי לחם שנשארו מאחור, עקבות רדודים באדמה קשה. כמו גשש אינדיאני פרידמן הצליח להוציא מהמעט את הסיפור המלא. ואת החורים וההעדר הוא ממלא בפרשנות במובן הטוב של המילה. הוא לא מנסה למכור משהו שאין. הוא לא אומר "כך היה". הוא אומר "כנראה" ו"אולי" והוא מציע לנו להתבונן על האדם הפרטי ועל האירועים הגדולים בו זמני. הוא מספר את סיפורם של הבודדים, ומשם אנו חווים את הסיפור של הדור ושל התקופה ושל המלחמה. דרך הפריזמה של היהדות, ויום הכיפורים והתפילות אנו מרגישים את הכאב ואת השבר וגם לא מעט על התקופה והתרבות. זוהי כתיבה מעמיקה, עדינה, חכמה ורגישה.

אינני זוכר אף ספר עיון אחר שסגרתי אותו כשאני דומע.

אבל זה קרה לי אתמול.

ואני ממליץ שזה יקרה גם לכם.

By Dael with No comments

חמש עצות להתמודדות עם "המצב"


אלא אם כן מישהו פה היה מנותק קשר או חי במערה בשבועות האחרונים (הלו, קדמוני?), אי אפשר להתחמק עוד מתחושת הכאוס הפושטת בכל חלקה טובה. דומה כי החיים שלנו באמצע שנת 2022, לא דומים במאומה לחיים פה רק לפני חצי שנה. המהומה מכה בכול.

עובדה: לא משנה מה הדעה הפוליטית שלכם, ברור שיציבות שלטונית אין פה, אלא התנודדות פראית בין גלים שזורקים אותנו יום ימינה ויום שמאלה, פשוטו כמשמעו. הבטחון האישי לא במצב טוב יותר. בחודשים האחרונים בשום מקום איננו חשים בטוחים לגמרי: לא בפיתולי כבישי השומרון ולא בכיכר דיזינגוף. גם הטבע, גם הוא לא שקט. שנתיים הכתה בנו הקורונה, עכשיו מספרים לנו על אבעבועות קופים. ועכשיו גם הכאוס הכלכלי הרים ראש: הבורסות בצניחה חופשית, הפנסיות מתכווצות, החסכונות מדוללים. ובעיקר, הכל נהיה יקר. הרבה יותר יקר. אפשרות רכישת דירה הולכת ומתרחקת במהירות של 20% בשנה. כמו גרגורי סמסא, גם אנחנו התעוררנו בוקר אחד והנה נהפכנו למקום היקר בעולם.  

מול כל המהומה הזו, אנחנו צריכים להמשיך ולפעול. שואל אני את עצמי: מה הטעם להמשיך ולחתור כאשר ספינת חיינו מטלטלת כקליפת אגוז? הלא לאן נחתור, ולאן נגיע?  הנה כמה מחשבות כתשובה: 

  1. דעו במה אתם שולטים, ובמה לא

העצה הראשונה והבסיסית במחשבה הסטואית היא היכולת להבדיל בין אירועים בשליטתכם לבין אלו שמחוצה לה (וכבר המלצתי פה לא פעם על כתבי סנקה, ובמיוחד על "על קוצר החיים" ועל "מכתבים אל לוקליוס". קיראו). כלומר, אנו אחראיים באופן מוחלט ומלא על מה שבשליטתנו: מתי נקום בבוקר, כמה נחסוך, במה נשקיע, היכן נגור, מה נקנה. מאידך, אין לנו שום יכולת להשפיע על מזג האויר, על מצב הבורסות בשווקים או על מוטציות של וירוסים. לכן לדאוג בלילות, לא לישון או סתם לכעוס על עצמנו בגלל כספים שאבדו, מחלות מאיימות או פוליטיקאים נכלוליים, זה להעניש את עצמכם ללא סיבה. אם זה לא בשליטתך, את לא אשמה. אם זה לא בשליטתכם, שחררו. נשמו עמוק. זה חלק ממחזור החיים, מהטבע, מהפוליטיקה, מההיסטוריה האנושית. זה לא על הכתפיים שלך.

 

  1. דעו שהכאוס יכה

המציאות אמנם לא בשליטתנו, אבל גיבוש תכנית מול האפשרויות השונות העלולות להתרחש, זה בהחלט בשליטתנו, ובאחריותנו. ואת זה אני ממליץ מאוד לעשות. לדמיין כי הבורסות ימשיכו לצמוח לעולם, שלעולם נמשיך להרוויח הרבה, שהבריאות שלנו תישאר איתנה, שהדברים יסתדרו בדיוק כפי שרצינו – כל אלו תקוות נחמדות וראויות. אבל מה אם לא? האם נערכתם  ליום סגריר? האם יש לכם חלופה אם המציאות תתהפך על ראשנו? רוב האנשים מאמינים ביציבות ושוכחים שנחש הכאוס אורב תמיד מתחת לסדקי המציאות. אני חושב שכדאי לא לשכוח. לא כדי לפחד ממנו או להיות משותקים מאימה ודאגה, הרי הופעת הכאוס אינה בשליטתנו – אלא כדי להיערך מראש – מעשית ונפשית – ליום שיבוא. עצם המחשבה וההערכות המנטלית לכך שהדברים עלולים להשתבש עשויה לצמצם או למנוע את תחושת הבהלה כשהדברים ישתבשו. והם ישתבשו יום אחד, את זאת אני יודע להבטיח.

 

  1. פעלו לפי תכנית

אחרי שהבדלנו בין הדברים שאנו שולטים בהם לבין אלו שלא, ואחרי שהכנו תכנית, לא נותר לנו אלא להמשיך ולחתור לכיוון המטרה. מסביב יהום הסער, אבל אנו נמשיך בדרכנו לפי התכנית שגיבשנו. לא השתנה מאומה. כן, יש סערה, אבל עוד על החוף ידענו שהיא עלולה להכות. לכן בחרנו בנתיב הזה ולא בנתיב אחר. לכן לקחנו עוד צידה לדרך. לקחנו בחשבון שאולי יהיה קר וארוך וחשוך ורטוב. לא נסבובב את ההגה כדי לחזור לאחור או לברוח עתה, כי יש לנו תכנית. כשהכאוס מכה במלוא עוזו, קל לשכוח שהשמש תזרח מחר. בגלל חוסר בתכנית, או בגלל ששוכחים שעשו פעם תכנית, אנשים מוכרים את תיק ההשקעות שלהם בדיוק בשיא הכאב, כשאינם יכולים עוד לסבול את המחשבה "זה הולך לרדת בעוד 50%". התכנית היא מפלט מהרעש. הכנתם אותה בנחת, בשיקול דעת. סימכו עליכם עתה. כשכולם רצים מבוהלים מכאב, אתם יכולים להמשיך ולחתור, כי אתם יודעים שהמצוקה היא זמנית, והתכנית שלכם חוצה זמנים, אוקיינוסים וסערות.

 

  1. בחנו את עצמכם

עם כל כמה שנתכונן, המציאות עלולה להתגלות כחזקה ואלימה שבעתיים. היא דינמית, משתנה ובלתי צפויה. לכן גם אם התכנית שלנו טובה, לעולם נבחן את עצמנו. איננו רוצים להיות לכודים בפינה רעיונית בה אנו הסוהרים של עצמנו. אמונה בצדקת הדרך היא דלק עבור רבים, אבל היא עלולה להפוך ללפיד שורף אם נאמין בעצמנו יותר מדי. אם נאטום את אוזנינו לשמוע את הקולות, והעובדות, והמציאות. לי אישית יש ניסיון רב בשיחות עם מאמינים פאנטיים: יש המאמינים בטבעונות, יש המאמינים בקדושת הצבא, יש המאמינים בבנק המרכזי, יש המאמינים בקטסטרופה אקלימית. כל אחד והאמונה היוקדת שלו. מבחינתי אמונות זה סבבה, כל זמן שהן נבחנות מול העובדות ומול המציאות. ואולי גם לי יש אמונות שכאלו, שאיני יכול להרשות לעצמי לשנות (בגלל אגו, בגלל הפחד להודות בטעות, בגלל החשש שאצטרך לשנות את חיי). אני משתדל לנקות את עצמי מהן ומקווה שאין לי כאלו. אני ממשיך לבחון את עצמי. ממשיך להשתנות, ממשיך לצמוח. זו האחריות האישית שלי, של כל אחד מאיתנו. במובן זה, הכאוס הוא ברכה כי הוא מאלץ אותנו להתבונן אל עין הסערה, אל נפשנו פנימה ולשאול את עצמנו: אולי הגיע הזמן להשתנות?

 

  1. התבוננו בטוב

אנחנו חיים בעידן השבע, השקט, הבטוח והעשיר ביותר בהיסטוריה. אני יודע שקשה לראות זאת כשיש מלחמה מדממת באוקראינה, כשתוקפים יהודים בגרזנים, כשיש אפלה פוליטית, כשיוקר המחיה מאיים על רבים, כשהחסכונות נחתכים, כשעתיד החקלאות העולמית לוט בערפל. אבל הסטטיסטיקה לא משקרת: בממוצע, טוב לנו הרבה יותר לעומת העבר. נכון, אתגרים רבים עוד לפנינו – במישור הפרטי ובמישור הלאומי ובמעטפת הגלובלית. אבל יכול נוכל להם. בתוך ההמולה שסביב ננסה להתעלות מעל לרעש, להרים את המבט ולצפות אל העתיד. האנושות מתקדמת כל הזמן, ואנו איתה צועדים אל עבר עולם טוב עוד יותר. נעשה כל אחד משהו קטן לשם: ניקח אחריות. נפעל נכון ברמה האישית, וממנה נקרין לרמה הלאומית, ומשם נסייע לכל הכוכב. זה נשמע קצת צ'יזי, סורי, אבל זה באמת כך. הרעש הוא גם הזדמנות לתיקון. תיקון אישי, לאומי ועולמי.

 

תהיו לי בריאים,

ובשורות טובות

דעאל

By Dael with No comments

איפה אני בקרב של ניל יאנג נגד ג'ו רוגן?


ברשימת הלבבות שלי בספוטיפיי יש שני שמות מרכזיים המופיעים מיד בהתחלה:
ניל יאנג וג'ו רוגן.

ועכשיו הלב נשבר, כי ניל יאנג כבר לא יהיה בספוטיפיי. בכלל.

למה? כי ניל וג'ו התחילו מכות בזירת המדיה, ובינתיים רק גו' רוגן נותר עומד על הרגליים.

איך זה קרה, ומה אפשר ללמוד מזה?

את ניל ינאג אני שומע בספוטיפיי בלופ: מהימים שהוא היה חלק מקרוסבי סטיל נאש ויאנג (למרות שהם היו טובים גם לפניו), כשהוא היה חלק מבאפולו ספרינפילד, אבל בעיקר אני שומע אותו כסולן. יש משהו במוזיקה של ניל ינאג, בגיטרה המדויקת, בקול הגבוה ובמילים המרגשות, בהתחייסות לחברה ולזמן - שתמיד מדגדג לי את בלוטות הדמע. למעשה, ניל יאנג הוא הסיבה שהתקנתי בכלל ספוטיפיי לפני כמה שנים. מישהו אמר לי: יש אפילו *רדיו* ניל יאנג בספוטיפיי. כלומר ערוץ רק עם שירים של ניל יאנג או דומים/ מושפעים/ קשורים. אז לא היתה לי ברירה: התקנתי, וזה הדבר הראשון ששמעתי. רק אחרי חודש התחלתי לחפש שם עוד דברים.

מן העבר האחר של זירת הרעיונות יש את ג'ו רוגן. אין צורך להכביר מילים אבל רוגן הוא ערוץ המדיה הכי גדול בעולם. ספוטיפיי שילמו לו לפני קצת יותר משנה סכום מדהים של 100 מיליון דולר כדי שיעזוב את יוטיוב ויתחיל להעלות את הפודקאסט שלו רק אצלם. רוגן מתמחה בראיונות עומק אינסופיים. שלוש שעות לראיון בממוצע, שזה בדיוק ההיפך הגמור מהדקה וחצי-שתיים שמקדישים לכל נושא בשאר ערוצי התקשורת. מי שאיכשהו חי במערה ולא שמע או ראה אי פעם את ג'ו רוגן: הוא נראה ומתנהג הכי רחוק מהדימוי של רפי רשף או כל מראיין טיפוסי. הוא לוחם. הוא מצחיק. הוא מקשיב. הוא מעמיק. חיצונית הוא נראה כמו קוביית נ"ט: מסיבי מאוד, מקועקע, קירח, אגרסיבי. כזה שהמדייה המסורתית נוהגת לקטלג מיד כ white trash. אבל ג'ו רוגן הוא איש מבריק של ממש. בראיונות הוא כל כולו שקוע בדבר עצמו. שואל שאלות בלי סוף, מקשיב, מתלבט בקול רם, נינוח. רוצה באמת להבין מי יושב מולו ומה יש לו לספר לעולם. וזה מרתק. הוא הצליח לראיין אנשים ולחדור לשכבות שאיש מעולם לא טרח לגלות, כי הוא מקדיש לכך את הזמן וכוח מיקוד של לייזר. הוא נותן למאזינים שלו את המקום והזמן. והוא לא מפחד, שלא לומר נהנה, לאתגר את עצמו, ואותנו.

עד כאן רקע.

ובשנה האחרונה ג'ו רוגן חופר לעומק הקורונה. לא סטייל אורלי וגאי (שתמיד היו עיתונאים גרועים, מחפשי צהוב, שטחיים – ושהקשר לאמת לא באמת מטריד אותם), אלא רוגן משתדל להרים מכסה מנוע, ולראיין את המומחים המובילים בעולם לאפדימיולוגיה שעסקו בכך אישית. ראיונות של שעות על שעות. הוא גם היה חולה בעצמו בשיא המגיפה וטיפל בעצמו בפרוטוקול של תרופות לא קונבנציונלי. הניסיון האישי שלו, יחד עם מה שהמרואיינים שלו אומרים מטריד מאוד. מצטיירת תמונה לפיה הפוליטיקה של ניהול הרפואי של המגיפה היתה חזקה יותר מהפרקטיקה הרפואית המקובלת. למשל לא לעודד תרופות שעובדות, ועוד.

תגובת הנגד לא איחרה לבוא. 100 רופאים חתמו על עצומה הקוראת לספוטיפי להסיר את ג'ו רוגן בטענה שחופש הדיבור שלו מסוכן לציבור. דא.

אבל ניל יאנג הרים את הרף עוד: לפני כמה ימים הוא כתב לספוטיפיי: אני ורוגן לא יכולים לשכון באותה אכסניה כי רוגן נגד חיסונים ואני לא יכול לסבול את זה, אז זה או אני או הוא. תחליטו. אם הוא ממשיך אצלכם, אני בחוץ.

ובאמת ספוטיפיי החליטו. אתמול הם הודיעו שניל יאנג יורד מספוטיפיי (למרות שהבוקר אצלי הוא עוד מנגן).

מצטער ניל, אני מת על המוזיקה שלך אבל לא היה לך שום סיכוי. ובצדק.

תודה לאל שלא הקשיבו לך.

ג'ו רוגן הוא קול פתוח, ביקורתי ומאתגר, ומותר לו לומר מה שהוא חושב. אם הוא לא היה אומר מה שהוא חושב באמת, הוא לא היה ג'ו רוגן, והוא לא היה הופך לערוץ המוביל בעולם. אני ועוד מיליוני מאזינים מצביעים באוזניים. אנו אומרים למעשה: שבענו מהפוליטיקלי קורקט. נמאס לנו מדיונים שטחיים בטלויזיה ובעיתונים. אנחנו מוכנים לפנות ארבע שעות מהחיים כדי לשמוע ראיון אחד. ואנחנו מוכנים לעשות את זה קבוע (הסטטיסטיקה מראה כל תכנית של ג'ו רוגן מושמעת יותר מ 11 מיליון פעמים. להשוואה: חדשות פוקס ניוז רואים פחות מ 2.5 מיליון). תן לנו את מה שיש לך ג'ו, ואנחנו נחליט מה אנחנו לוקחים מזה.


אבל זה לא רק אהבת הילד הרע. בעומק הדבר ממשיכה פה המלחמה על חופש הדיבור וחופש הרעיונות. כן, רוגן מאתגר את המדיה המסורתית, את הממסד, את כולם. אבל הוא לא מספר את דעתו או מתיג את עצמו כמומחה. הוא פשוט אומר: בואו נלמד יחד. הנה המומחים, בוא נשאל אותם. עוד ועוד ועוד עד שנבין משהו. כן, הוא בוחר את מי לשאול ומה לשאול אבל הוא *עושה*. אוי לנו מעולם עריצי סטייל 1984 בו אסור לשאול שאלות קשות או להשמיע דעות אחרות. אם ג'ו רוגן לא היה קיים, היה צריך להמציא אותו. יש לו תפקיד חשוב במציאות והוא עושה אותו נפלא.

לעומתו, ניל יאנג מייצג היסטריה וחוסר הבנה מוחלט של המציאות. סורי ניל אהובי. פקששת בענק דרלינג.

בשורה התחתונה יש כמה לקחים קטנים שאני לוקח לעצמי ולנו מהמאבק הזה:

  • תהיו אמיתיים ואותנטיים
  • תשאלו שאלות קשות
  • לעולם תישארו פתוחים לרעיונות חדשים
  • אל תסתמו לאיש את הפה, כי זה יחזור אליכם בבומרנג
  • תתמקדו במה שאתם טובים בו
  • אם אתם עושים מוסיקה, אל תנסו להיות פוליטיקאים

 ובינתיים שתהיה שבת שלום ובריאות (מאומת קורונה בעצמי, ועובר את זה קל)

דעאל

 

 

 

 

By Dael with 4 comments

דברים ששכחנו בקורונה ואולי הגיע הזמן להיזכר

את הפוסט הזה אני כותב לכם מחדר במלון. לא, זו לא מלונית קורונה. איך אני יודע? כי כשאני מרים את העיניים ומסובב את הראש ימינה אני רואה הר עצום מושלג, עצים מציצים במדרון, ופסגות סלעיות מלאות הוד. אבל עוד על זה, תיכף.

הקורונה הגיחה לעולם כמו ג'יני מבקבוק – רגע אחת לא היה כלום, ואז פופ, היא פה והיא בכל מקום. עוד כמו הג'יני, גם היא שינתה לנו את החיים. לרעה או לטובה – אנחנו צריכים להחליט, ואחרון – כמו הג'יני אין לנו שום מושג למה היא מסוגלת, ולמה מסוגלים אנחנו. אז אולי קצת כמו אלאדין גם אנחנו ניסינו לבקש מהג'יני כל מה שאנחנו לא, רק כדי לגלות בסוף שצריך לחזור להיות שוב עצמנו. הפוסט הזה לא רוצה להיות עוד ויכוח קורונה על מה צריך לעשות (תכלס, כבר קצת לא אכפת לי). הפוסט הוא על מה צריך לזכור. ומבט לאחור, הקורונה הזכירה לנו הרבה דברים שאולי שכחנו על עצמנו, ולא פחות מכך, על הסביבה בה אנו חיים.  

היא הזכירה לנו שאי אפשר לזייף מערכות יחסים. זיוף הוא משהו שהעולם כמעט התרגל אליו. אנשים מצאו את עצמם חולקים משק בית, ילדים, מיטה, משכנתא, אבל כשהגיע חודש או חודשיים בו הם באמת צריכים להיות יחד – כי לא היה שום מקום אחר לברוח אליו – המסיכות ירדו, ופתאום הכל הפך רגיש ואולי דוקר יותר. האישה שאיתי היא מטפלת זוגית ומשפחתית ויש לה קליניקה שנים רבות. היא מספרת לי שמעולם לא היו יותר פניות למטפלים זוגיים. כך גם לפסיכולוגים (נסו לקבוע תור לאחד, בהצלחה). הסגרים, צמצום הצעדים, הבית שחוזרים רק אליו, מקומות העבודה שהפסיקו להיות מפלט – כולם גורמים לאנשים להתמודד מול המראה כאן ועכשיו. לבחון את מערכות היחסים שלהם. זו גם הזדמנות גדולה לשיפור. לא לדחות את הניקיון. יש בעיות שלא מורגשות אם נמצאים 10 שעות ביום במשרד. עכשיו המשרד הוא בבית, אז הגיע הזמן לזרוק את הבעיות מהחלון, לא שוב לטאטא אותן תחת השטיח.

הקורונה הזכירה למי ששכח שבריאות מושגת קודם כל ע"י אורח חיים בריא. מי שסבל בעיקר מהקורונה (מבחינת אשפוז, הנשמה וכו') היו קודם כל אנשים עם משקל עודף משמעותי, סכרת, ובריאות לקויה. כשהגוף רפוי, הוירוס חזק. וכן, הוירוס לפחות בהתחלה היה מסוכן והצליח להרוג ולפגוע לעתים גם באנשים בריאים, אבל ככלל, אם הגעתם לקורונה בכושר, בתזונה נכונה, אז הסיכוי שלכם לשרוד אותה בהצלחה (ואפילו בלי מכה קלה בכנף) הוא גדול לאין ערוך מכל תרופה בדיעבד. איכלו נכון והתעמלו גם עתה.

הקורונה הזכירה לנו שהאדם עדיין ניצב מול איתני הטבע. מאתיים שנה של מהפכה תעשייתית שהלכה והתעצמה השכיחו מאיתנו את הטבע. יש אנשים שפוגשים אותו רק דרך ערוץ נשיונל גי'אוגרפיק. התרגלנו לעולם מושלם, בו הכל עובד לפי תכנית. תמיד יש אור כשלוחצים על המתג, יש אינטרנט כשמדליקים המחשב, ותמיד יש קליטה. העולם הזה רחוק מאוד מהטבע האכזר, הכאוטי, הפראי. והנה הסטריליות מתה והקורונה חדרה מבעד לכל הסדקים ועטלפים הפכו לכוח המניע את העולם. אז תתחברו שוב לטבע. אפשר בטיול, אפשר באוכל קדמוני, אפשר בללכת יחפים. לא משנה איך אבל תהיו חלק מהטבע כי מעולם לא היינו אמורים להיפרד ממנו באמת.

הקורונה הזכירה לנו שצריך לבחור להמשיך לחיות. אי אפשר לתת לפחד לנהל אותנו ולצערי אצל רבים רק הפחד מוביל את ההחלטות והמעשים. אנשים לא מארחים ולא מתארחים ולא יוצאים ולא נופשים, בטח לא בחו"ל, כי השלטונות לא ממליצים או כי מפחדים להידבק או כי מה יהיה. אוקיי. אם אתם במצב רפואי גבולי כנראה טוב להישמר. אבל לכל השאר – למה להשתבלל? בשנה האחרונה עשיתי טרק של שבוע יוון, טרק של עשרה ימים סובב מון בלאן. עכשיו שבוע סנובורד. גם כדי ללמוד מיומנות פיסית חדשה, וגם כדי לנשום אויר הרים צלול (אפילו שהאיטלקים מחייבים מסיכה גם בצ'יירליפט פתוח! הזיה). וגם, ובעיקר, כדי להיות שבוע רק אני והבן שלי. כן, גם בלי שמכריחים אותנו בגלל בידוד או סגר. אל תעצרו את החיים, כי חיים רק פעם אחת.

קורונה הראתה כמה קשה להודות בטעויות או לשנות דעה. כשהקורונה-ג'יני הגיחה, לא ידענו כלום. אף אחד לא ידע. לכן לא כעסתי על ההחלטות של הפוליטיקאים. אני בטוח שראשי הממשלה ושרי הבריאות ושאר הפוליטיקאים ניסו לעשות הכי טוב על סמך המידע שהיה. והיה מעט מידע ובכאוס עושים טעויות. אבל, וזה אבל גדול, עכשיו אנו כבר יודעים דברים חדשים. אנו יודעים שמחוסנים ולא מחוסנים נדבקים ומדביקים אותו דבר. אז מה ההיגיון להמשיך בתו ירוק? למי זה טוב? את מי זה מציל? אנו גם יודעים שהוירוס לפחות כעת פחות מסוכן ופחות מאיים ממה שהיה וממה שחשבנו. אז למה להמשיך ולהשתגע? אישית, כל חיי אני מנסה ללמוד ולשנות את דרכי  להקשיב ולהשתנות – ואכן השתניתי בכל ההיבטים של חיי - כי רק מהיכולת להשתנות מגיעה צמיחה. ועתה טוב נעשה אם כולנו נסגל לעצמנו את היכולת להקשיב גם לקולות שלא נוחים לנו. ואם טעינו, אז לומר פשוט: טעינו. בינתיים זהו מצרך נדיר בקרב האוכלוסיה, ובלתי קיים בקרב הפוליטיקאים. אני לא מצטער לרגע על שהתחסנתי. החיסון יעיל ועובד יפה. אבל אני בהחלט מצטער שלא הרמתי את הדגל מוקדם יותר. הלו. הלו. מה הולך פה. טוב שנהיה גם קצת צנועים בעמדות שלנו, בטענות שלנו, ובוודאי ככל שזה נוגע לחיי אחרים.

וזה מביא אותי לנקודה הבאה: הקורונה הזכירה לנו שוב שהמדינה לעולם תנצל כל הזדמנות להשיג עוד כוח. סוציאליסטים תמיד האמינו בעוצמת המדינה. ליברלים, היסטורית לפחות, ניסו לצמצם את מעורבותה בחיי הפרט. אבל הנה באה הקורונה והנה כל המחנות כמדומני נתגלו כמעודדים מעקב שב"כ אחר טלפונים, מעודדים את סגירת השמים, מקדמים כפיית חיסונים, פוגעים בחופש הדיבור, בחופש העיסוק, ובמה לא. הכל כדי שיהיה למדינה נוח וקל יותר לפעול. "כי מסוכן". המדרון הזה היה ועודנו חלק מאוד. רונלד רייגן המנוח אמר פעם שהמשפט הכי מפחיד בעולם הוא "אנחנו מהממשלה ובאנו לעזור לכם". הקורונה הראתה (שוב) עד כמה הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. אין לי ספק שהיו ושעדיין יש למנהיגים כוונות טובות אבל אנחנו כבר מזמן עומדים בשערי הגיהנום.

בעיני, המסקנה החשובה היא חירות הפרט. היכולת לחשוב עצמאית, ולהחליט מה טוב עבורכם אישית, ועבור משפחתכם. לקחת אחריות אישית על כל היבטי החיים וזו משימה שלעולם אינה נגמרת.

כי המדינה ממליצה לנו מה לאכול, ומה לא לאכול, ובדרך כלל טועה לגמרי בהמלצותיה. אני כותב כאן על זה כבר 15 שנים לפחות. לקחתי על אחריות על מה שאני אוכל, אפילו שהממסד אומר את ההיפך לגבי מה בריא לי ומה לא. אפילו הרופא שלי אומר לי ההיפך. הוא כבר הרים ידיים ממני וכנראה ש 15 שנים של בריאות הוכיחו משהו.

המדינה ממליצה לנו במה להשקיע, ובמה לא להשקיע, וגם בזה היא בדרך כלל טועה מאוד. גם פה, לקחתי אחריות כי בדקתי את הדברים לעומק והבנתי שהמדינה טועה. היי, אולי גם אני טועה, אבל לקחתי אחריות על העתיד הכלכלי שלי. אני לא אבוא למדינה בטענות אם ההשקעות שלי לא יצליחו ובו בזמן אין לי ציפיות או בקשות ממנה. תנו לי לחיות את חיי.

בכלל, קשה למצוא דברים שהמדינה ממליצה לנו והם פשוט טובים. ההמלצות שלה מתעוותות מרוב אינטרסים ומנגנונים וחוסר יכולת להשתנות. אבל המדינה לא תמיד טועה. יש לה תפקידים חשובים וגם המלצות שלפעמים מצליחות ממש. חיסונים למשל הם המלצה מצוינת  של המדינה. חיסונים שינו את ההיסטוריה והעלימו פוליו ואדמת וצהבת, וגם הפחיתו מאוד את התמותה מקורונה. עובד.

אבל המדינה לא תמיד צודקת וכל המלצה צריך לבחון מחדש, ובשבע עיניים. כי המדינה אולי הפעם טועה, אולי הפעם צודקת, אבל החיים הם תמיד שלכם.

רק שלכם.

 

תהיו לי בריאים

דעאל 

By Dael with 1 comment