מר קדמוני: טיולים

‏הצגת רשומות עם תוויות טיולים. הצג את כל הרשומות

מחשבות לאחר ארבעה ימי מסע בדד במדבר

קטגוריה: טיולים , מחשבות

התעוררתי טרם אור ראשון. אור אפור כחלחל הסתנן דרך דפנות האוהל ועדיין אי אפשר היה להבחין בין תכלת ללבן. פתחתי את היריעות ואוויר קריר ורענן מילא את אפי. ציפורי מדבר קטנות – מדברונים –צפצפו מדי פעם, אך חוץ מזה, המדבר היה דומם ושקט, הרוח לא נשב והשמש לא עלה עדיין. הייתי לבד ולכל מקום אליו הסתכלתי לא ראיתי אלא את אותו נוף קדומים עמו נרדמתי: מדבר, הרים וסלעים, גאיות ושיחי מדבר נמוכים. כמה דקות מאוחר יותר כבר התחלתי לצעוד, וחיוך על פני.

נודה על האמת, יש משהו קדמוני וקשה, אלים כמעט, בשממת המדבר. אנו נוסעים דרומה, הנוף מתחלף, ובשלב כלשהו המדבר כמו מסמן לנו, ההולכים על שתיים: כאן גבולי. דעו לכם כי זהו שער הכניסה אל ממלכת היובש והחום, הצמא והרוחות והבדידות. "אבד כל תקווה – אתה הבא בשערי", נכתב מעל שער הגיהנום של דנטה. אבל אנו יודעים כי למרות המראה המאיים, המדבר הוא גם ממלכה קסומה, עשירה ונסתרת, והשורד בו, מובטח לו כי יזכה לראות מעט מן הפלא, לחוש חלק מן החוויה. אל הממלכה הזו נכנסתי.

ירדתי לארבעה ימים במכתש רמון, לבד, עם כל הציוד והאוכל על הגב. הלכתי כ 65 ק"מ וישנתי בשלושה חניוני לילה שונים, ומרגע שיצאתי עד הרגע שחזרתי אל מצפה רמון, לא פגשתי איש, לא ראיתי אדם, לא נסע לידי כל רכב, לא שמעתי חדשות, לא היתה לי כל קליטה, לא הוצאתי מילה מפי. אם דיברתי, היה זה רק עם עצמי. אני עוד מעט באמצע שנות החמישים לחיי, והיתה זו לי הפעם הראשונה בה שתקתי כמה ימים, ושהייתי בבדידות מוחלטת, ובניתוק מלא מהעולם הרגיל. ובמפתיע (?), זה היה נהדר!

למה?

אני אוהב מאוד לטייל, בארץ ובעולם, ועושה זאת לא מעט. אני מאמין כי רק דרך ההליכה בטבע אנו יכולים לחזור ולקבל את החיבור הראשוני, הבסיסי, בין האדם לאדמה. חיבור שאנו זקוקים לו, שהנפש שלנו כמהה אליו, גם אם איננו יודעים זאת. החיבור אל הטבע, קשה לו להתרחש אם רק יצאתם מהעיר ליום אחד. דרוש לנו זמן. יום טיול יהיה תמיד משמח ומרענן אבל רק שהייה רצופה בטבע, של כמה ימים, עשויה להחזיר אלינו את הקול הקדום. אחרי כמה ימי הליכה בטבע, ושינה במקום אליו הגעתם ברגליכם, מובטח לכם כי תחושו זאת בעצמותיכם.

מה ראיתי?

בלילות ראיתי אינספור כוכבים שהאירו את הלילה עוד טרם זרח הירח. פגשתי שפע ציפורים: טריסטמיות בצבעי שחור וחלודה, סלעית נזירה, להקת חוגלות שהפתעתי, זנבן ערבי, חנקן. בשניים מהבקרים, מוקדם בבוקר, נתקלתי בפראים – אותם חמורי בר מדבריים וחשדנים – והם דוהרים ממני והלאה. אחד מהם היה סקרן במיוחד, והוא עצר והסתובב להביט בי עד שהתקרבתי מספיק לטעמו, ואז דהר משם הלאה ועצר שוב להתבונן בי ממרחק בטוח, ושוב דהר ושוב עצר, עד שהחליט שדי לו בקשר בינינו, ונעלם. ראיתי שלל עקבות: של הציפורים ושל מטיילים, וגם של צבוע ושל דורבן, ואולי גם של שועל. ראיתי שקיעות וראיתי זריחות. ראיתי תצורות סלע נהדרות שהמכתש נברך בהן: ב"קניון הפריזמות", בנחל עודד, בשפת המכתש, במפער פיטם ולמעשה בכל פינה ועיקול נחל משהו חדש נגלה לך. ראיתי עדויות אינספור לאדם שחי פעם במדבר. לשרידי תרבות הנבטית, בני אלפי שנים: סכרי אבן לרוחב העמקים, בורות איגום עם תעלות הטיה ללכידת מי השטפונות, מסתורי אבן בקיר הצוק, ששימשו כנראה לאחסון תבואה או צאן, שרידי מבנים ומקדשים מעוגלים בלב השממה. כאן חיו ושגשו אנשים משך מאות דורות, והותירו אחריהם רק סימנים באבן, לנו, ההולכים בעקבותיהם.

מה עשיתי בערבים?

אמנם היה לי את הטלפון, אלא שזה שימש אותי כמצלמה בלבד. מרגע שיצאתי העברתי אותו למצב טיסה (אני עושה זאת תמיד בטיולים. גם ככה לרוב אין קליטה, ואין לי צורך לקבל צפצפופים אם לפתע תהיה קליטה בראש איזה הר). הרגשתי כי איני רוצה להשתמש בו. בדממת המדבר הוא הרגיש לי כמעט רעיל. לא שמעתי מוזיקה. לא הפעלתי אפליקציות. כמעט ולא הוצאתי אותו מהכיס. במקום זאת הדלקתי לי מדורה קטנה, לא בשל הקור, ולא כדי לבשל בה דבר, אלא כי מדורה במדבר היא המצב הטבעי של העניינים. אתה מביט בלהבות וזה לעולם לא משעמם. היה לי זמן לשוחח עם עצמי, להרהר. שעתיים אחר החושך, בשעה שבע, כבר ישנתי. כשהתעוררתי בלילה, גיליתי כי מחשבות אינן טורדות אותי. הראש שלי היה נקי מדאגות וחדשות, ממשימות ואחריות. הייתי ברגע, הייתי בזמן, הייתי פשוט כאן ועכשיו, לא במחר ובעתיד הטורד. התחושה הזו, ולו רק לכמה ימים ולילות, היא תרופה לנפש.

מה לקחתי איתי?

אני לא מחפש להקשות על עצמי שלא לצורך, והמשקל שסוחבים על הגב משמעותי מאוד בחוויה. לכן כדאי להשתדל ולצאת לדרך עם תיק קל ככל הניתן. כאחד שהולך לא מעט, השקעתי בציוד טוב וקליל (עולה הרבה יותר מציוד מקביל "רגיל"). תיק, אוהל, שק שינה ומזרן, ארבעתם יחד שוקלים אצלי כ 2.5 קילו בלבד! כל גרם קובע, ויש קבוצות שלמות המתמקדות בעצות כיצד לסחוב פחות משקל בטיולים. חפשו: אולטראלייט ישראל. אם תתעניינו, עולם שלם יפתח בפניכם. זהירות: זה יקר. מלבד זאת לקחתי מעט מאוד: מקלות הליכה, מטען, גזיה, פנס ראש, עוד זוג תחתונים וזוג גרביים, מעיל קל, וזהו. לקחתי גם אמצעי תקשורת לווייני זעיר (Garmin InReach mini2) השוקל כ 120 ג' בלבד והמאפשר שליחת הודעות חירום SOS. אפשר לשכור כזה לכמה ימים, וזה חיוני במדבר, בוודאי במסלול כזה ללא קליטה ובוודאי כאשר הולכים לבד.

לא לקחתי מפה פיסית. יש אפליקציות נהדרות עם מפות מפורטות ועצות מטיילים כמו "עמוד ענן" או "off road" – ובשתיהן מפה של כל הארץ על שביליה שתהיה לכם זמינה בכל עת בטלפון גם ללא קליטה, תעלה כ 300 שח. חיוני, שווה כל גרוש, ותדעו בדיוק היכן אתם בכל עת.

מזון: לקחתי קצת אגוזים ותמרים, ובנוסף ארוחות מיובשות שרכשתי בחו"ל (לשמחתי יש עתה גם מספר יוזמות פה בארץ של יצרנים קטנים. אני מקווה שזה יתפוס). מדובר בשקית אלומיניום במשקל כ 100 ג' שמוסיפים אליה כ 400 מ"ל מים רותחים, והופ, נוצרת ארוחה מלאה ומשביעה בכל הרכב וטעם שעולה על דעתכם (כמו "מנה חמה", רק גדול יותר, מזין יותר, טעים יותר, ובשקית ולא בקופסה). בריא ופליאו זה לא, אבל זה פתרון נהדר לכמה ימי הליכה. כאמור: אם זה לא התפריט הקבוע שלך, אין כל בעיה.

מים: יש מסלולים שיש לאורכם נקודות בהן אפשר למלא מים. אבל, יש ימים שלמים בהם אין. תבדקו. השתמשתי בשירות מעולה להטמנת מים של Negev Trails. מזינים אונליין את התאריך, שם חניון הלילה, וכמות מים נדרשת, והמים ימתינו לכם בנקודת איסוף ליד חניון הלילה. פשוט, הזמנה אונליין, מעולה וחשוב. שירותי ההטמנה הפכו את המדבר לנגיש וזמין הרבה יותר לכולנו. כמה מים – זה כבר תלוי בעונה ובכם. בימים בהם הלכתי היה די חם, ועשיתי מסלולים שבחלקם ארוכים ולכן לקחתי איתי 4 ליטר מים.

אבל לישון באוהל???

אם אינכם חסידים של שינה באוהלים, זה בסדר גמור. גם אני אוהב לסיים יום מסלול בשינה על מיטה של ממש (וכך גם פטורים מסחיבת תיק כבד). בחו"ל פשוט ומקובל לעשות זאת בדרך של טיולי בקתות: היינו מסלול בין מספר ימים בהם הולכים ביום, וישנים בכל ערב בבקתת הרים אחרת, אליה הגעתם ברגלכם. אני מאמין, אגב, כי זוהי החופשה האידיאלית. היא משמעותית לנפש ולנשמה, ומייצרת חוויות שאין דומה להן, היא מתאימה לכל גיל ורמת כושר, והיא זולה יותר מכל חופשה אחרת שתעשו בחו"ל. (בימים אלו אני משלים הוצאת מדריך כיס בנושא: "מדוע ואיך לצאת אל ההרים". בקרוב בחנויות הספרים. מבטיח לעדכן כאן. תעקבו). בארץ, האפשרויות לטיולי בקתות מצומצמות הרבה יותר. אפשר לעשות טיולי "כוכב" מבסיס כמו חאן מדברי או אורחן דרכים (כלומר, טיולי יום באותו איזור, כשחוזרים לישון באותה נקודה), וזה טוב כמעט באותה המידה, אלא שאם נדרש להיכנס ולצאת מהרכב בכל יום, אין הדבר דומה, והנפש לא מצליחה למצוא מרגוע והטמעות בטבע. אפשר גם בארץ לטייל רגלית ולישון בבקתות במקומות שונים לאורך מסלול אחד ארוך, למשל בשביל הגולן (עם סטיות קטנות מהמסלול אל היישובים כדי לישון בהם), או לאורך חלקים משביל ישראל, בעיקר בצפון. אבל "בגדול" אם אתם מבקשים חוויה של מספר ימים רצופים בטבע בארץ, אזי על פי רוב נדרש גם אוהל...

מה היה המסלול?

ביקשתי לעשות מסלול מעגלי המתחיל ומסתיים באותה הנקודה, ועמדו לרשותי ארבעה ימים לכן שיניתי את המסלול ה"רגיל" של סובב רמון (המסלול המלא מתוכנן ל 8 ימים) והתמקדתי בחלק המערבי של המכתש. הנה כך:

ביום הראשון ממצפה רמון לחניון לילה ניצנה. זהו יום שעיקרו על שפת המכתש והוא מישורי וקל. אפשר לעשות אותו בחצי יום בקלות. כ 15 ק"מ.
היום השני מחניון לילה ניצנה אל חניון לילה הר עידו דרך קניון הפריזמות. כ 23 ק"מ, וכ 800 מ' עליה בגובה. יום ארוך, יפה ולא קל.
היום השלישי מחניון הר עידו אל חניון מפער פיטם, כ 16 ק"מ. יום יפה מאד.
היום הרביעי מחניון מפער פיטם אל מצפה רמון דרך נחל עפיפון. כ 12 ק"מ בלבד (בדיעבד היה נכון יותר להמשיך עם הסובב עד חניון לילה הר גוונים ולתפוס משם טרמפ למצפה רמון – אמנם לא מעגלי מושלם אבל מסלול יפה יותר).

כיצד תוכלו גם אתם?

פשוט צאו לשטח. התחילו עם טיולי יום, המשיכו ליומיים. אם אין לכם יומיים, אפשר לרדת לדרום אחר הצהריים, לישון בשטח סביב מדורה, לקום עם שחר ולהתחיל ללכת מסלול מעגלי החוזר לרכב. זו הדרך הפשוטה ביותר, ושעדיין מאפשרת חוויה טובה וארוכה יותר מאשר "רק" טיול יום. כשהילדים היו צעירים יותר עשינו זאת פעמים רבות יחד איתם, וזה תמיד היה נפלא, מגבש ומלא ריחות עשן. אם אתם רוצים משהו מורכב יותר, אפשר משם לגדול לכל רמה: יש חברות רבות המוציאות טיולים עם מעטפת לוגיסטית של מזון ואוהלים או הסעות, ויש מסלולים רב יומיים רבים. יש אינספור אפשרויות, מתאימות כמעט לכל רמת כושר. ממש עכשיו מתחילה העונה. בארץ אידיאלי לטייל בחורף ובאביב. לא חם, הירוק תיכף יתחיל לנבוט בכל מקום. מיצאו את המסלול המתאים לכם, וצאו החוצה. יהיה נפלא, אני מבטיח!

ואם יש לכם שאלות, אני כאן.

להתראות, וניפגש בדרכים,

דעאל

By Dael with 2 comments

תשעה דברים קטנים אחרי שבועיים בהרי קולורדו

קטגוריה: טיולים

בסוף השבוע האחרון חזרנו משבועיים של חופשה אקטיבית זוגית בהרי קולורדו. אמל"ק – שווה ביותר.

(המשך אחרי התמונות)

בארצות הברית הייתי בחיי כבר עשרות פעמים, וגם בכמה וכמה פארקים ושמורות שם, אולם רוב ביקורי היו בערים הגדולות, שדבר אין להם עם המרחבים ועם השקט של ההרים, ומאלו יש בשפע בקולורדו, המדינה הגבוהה ביותר בארה"ב, וגן עדן לחובבי טיולים והרים.

הרוקיז. את הסבב התחלנו בשלושה ימים בשמורת הטבע הכי מפורסמת של קולרדו: Rockey Mountain National Park או בקיצור RMNP. תחנת חובה לכל חובב טבע. בעונה צריך לרכוש פרמיט עם timeslot כדי להיכנס לשמורה עם הרכב, מה שלא היה לנו, אבל אפשר לרכוש אונליין לכרטיסי הרגע האחרון שפותחים ערב קודם (בול ב 19:00, ואם ממתינים עם הדפדפן פתוח, אין בעיה. מדובר על מאות כרטיסים, אבל הם אוזלים תוך דקות). השמורה עצומה, כמו כל דבר באמריקה, וחוצה אותה הכביש הגבוה באמריקה, כביש אלפיני של ממש, ובכל מקום מסלולי הליכה לרוב. להתרחק מהפופולאריים ולהתרכז בארוכים והקשים. כך גילינו לשמחתנו כי גם בשיא העונה, אם הולכים את המסלולים המאתגרים יותר, הרי שאין שום צפיפות. הקושי היחיד היה הנשימה, בכל זאת גבוה (3000-3800) ולא נתנו לעצמנו זמן התאקלמות. שפע של חיות בר, מים ונופי עד בראשיתיים. ומדי פעם moose jam יעני, פקק תוצרת מוס. הולך לו מוס ענק בעצלתיים וההמונים נעצרים על הכביש (אפילו שאסור!) להספיק לגנוב הצצה בחיה הנפלאה הזו. יודעי דבר סיפרו לי שיש גם Bear Jam אבל זה נדיר הרבה יותר...
חיות בר. עברנו בין עיירות ושמורות בהרי קולרדו, ובכל מקום פגשנו שפע מפעים של חיות בר. טיילנו הרבה בעולם אבל מגוון ועושר כזה לא ראינו עד היום. איילים, Elk, Moose, במבי מנוקד יונק מאימו, סנאים, ציפורי שיר וציפורי טרף, בונים ונברנים אחרים. וגם כשהחיה איננה, עקבותיה נותרות. עקבות חתול בר ענק בבוץ. סכר ענקי של בונה (כולל עצי צפצפה שאך זה מכבר כורסמו ונכרתו על ידו). נזק שהותיר אחריו דוב. אמריקה מאפשרת חוויה ומפגש עם הטבע, על כל מרכיביו. הרים וגאיות, נחלי עד, קניונים, אגמים, וכל החי השוקק שביניהם. זה נפלא.
המרחבים. הלכנו לא מעט. לא היה זה טיול "עם הכל על הגב" (סטייל הטרק שלנו בנורבגיה לפני שנתיים) וגם לא טיול כוכב של ממש (כי נדדנו מדי כמה ימים בין כפרים ועיירות), אלא טיולי יום, חלקם ארוכים יותר, חלקם פחות, וזאת בכל מקום בו ראינו שיש מסלול שמצא חן בעינינו (חובה: אפליקציית AllTrail בה אני משתמש שנים). הטבע אינסופי. היופי נפלא. המסלולים ריקים מכל אדם, ובכמה מהמקומות הנפלאים ביותר היינו אנו לבדנו, בלי איש סביב. יש מספיק אמריקה לכולם.
הכביש. טיול שכזה אינו רק עם התרמיל על הגב אלא גם פשוט בנסיעה ברכב. מעברי הרים, נופי עד, ועוד ועוד מרחבים. שמים גדולים, אמרו האינדיאנים, וידעו מה הם אומרים. אולי יותר מכל מקום אחר בעולם, בערבות הגדולות של אמריקה אפשר לחוש את עוצמת המרחב והשמיים. הם אמנם תמיד מתנשאים מעלינו, אבל שם, יש להם עוצמה מיוחדת. גם אם רק חוצים אותם בכביש.
המכוניות. המכונית הכי נמכרת באמריקה בשנים האחרונות היא Ford F1. יש כאלו גם בארץ: טנדרים גדולים וגבוהים בהגזמה. אבל באמריקה הטנדרים הללו הם הרוב המוחץ והמוחלט, ובעיירות ובדרכים הצדדיות, שם אין שום פרייבט באופק, רק מפלצות בע"מ. האמריקאים אוהבים פינוק ואוהבים שהכל גדול, אז הטנדר לא רק גדול כשלעצמו: הוא גם סוחב נגרר לשינה, ומאחור נגרר עוד ג'יפ קטן, לטיולי יומיום. או רייזר על הגג (!), וזה חוץ מקרון שינה ענקי מאחור. כן, הם יודעים מה זה קמפינג. לא יומיים בסחנה. הם מביאים את הסחנה איתם לכל מקום.
שימור. בכל עיר ועיירה באמריקה יש Main Street. כמו רחוב הרצל אצלנו. ובעיירות קולורדו הרחוב הראשי הוא גם בדר"כ הרחוב ההיסטורי. יש שלט קטן National Historical District ואתה יודע שהגעת לא לסתם רחוב ישן אלא לרחוב היסטורי של ממש. ובאמת, הם עושים מאמץ גדול לשמר את הוייב ואת הרוח של פעם, של המערב הפרוע, של סוף המאה ה19, עם המסבאה והרכבת מהקיטור, עם הכרכרות והסוסים והגברים (והנשים) המסתובבים עם כובעי הקאובוי ומגפיים תואמות. איכשהו שם זה נראה מתאים. לא פתטי ולא לגמרי חיקוי. הם משתדלים באמת. הבניינים ההיסטוריים משופצים היטב, העיירות נעימות ורכות. המלצרית שואלת על הבר: מה בשבילך, מותק?
מעיינות חמים. מאלו יש הרבה מאוד בקולרדו. יש הרבה עיירות ששמם מסתיים ב Springs (למשל קולורדו ספרינגס, ואחרות), והרבה מקומות בלי springs בשם שבכל זאת יש בהם מעיינות חמים. כולם מבוססים על אנרגיה תרמו דינמית, והם כיף גדול בערבים הקרירים.
ישראל. פעמים רבות שאלו אותנו "מאיפה אתם"? בתחנת הדלק, במסעדה, בשביל, בטיול, בחנות מזכרות, בפאב השכונתי. בכל מקום בו דיברנו עם מישהו, לעתים קרובות הוא שאל. וכששמע את התשובה היה רגע של שקט ואז הגיע חיוך גדול. שתדעו, שהלב שלנו איתכם הם אמרו. ואחרים נתנו חיבוק. ובשוק האיכרים מישהו נתן לנו חבילת קפה שמכר, מתנה. כמה אמרו שהם מאוד רוצים לבוא, אולי בשנה הבאה, אם יהיה כבר שקט. עשרות מפגשים קטנים שכאלה, ובכולם קיבלנו פידבק חיובי, אוהד וחם. הדור, לפחות המבוגר, של מרכז אמריקה, אוהב אותנו בהחלט. זה מחמם את הלב.
יחסית לאירופה, טיולים רגליים באמריקה זה סיפור הרבה פחות נגיש, ויותר יקר. זו לא קפיצה של 3-4 שעות במטוס, אלא מסע עד מרכז (או מערב) ארצות הברית, עם ג'טלג, עם מחירי כרטיסי טיסה בשמיים, ועם טיפים שמתחילים ב 25% בכל מקום. אז אני מניח שנמשיך לעשות את רוב הטיולים שלנו בשכונה האירופאית, אבל אמריקה מדגדת לי חזק מאוד לחזור אל הפארקים והמרחבים. יש שם טבע שקשה לראות במקומות אחרים, והייתי במקומות בהם הטבע בתולי מאוד (בהודו, בנפא, בסקנדיביה וכלה באלפים ובדולומטים ובפירינאים). אולי יותר מדויק לומר שיש שם טבע שיותר קשה לחוש במקומות אחרים. כי הטבע, על כל החי והצומח והזורם שבו, הרגיש לי שם קרוב ובראשיתי יותר. לפחות עבורי.

צאו לטייל, ונתראה בהרים,

דעאל

By Dael with No comments

למה אני חוזר שוב ושוב לאלפים הצרפתים, והמלצות גם לכם

קטגוריה: טיולים , מחשבות

אני כותב את המילים הללו כשבחלון אני רואה הרים ללא סוף, ורוח קרירה נושבת דרכו. אמצע יולי.

הגענו לכאן בפעם הראשונה לפני כמעט 20 שנה. היינו זוג יותר צעיר אבל פחות נמרץ ובילינו שלושה לילות בשאמוני, אליה התגלגלנו כמעט במקרה. הייתי בנסיעת עבודה בשוויץ, חבר המליץ וניצלנו את ההזדמנות לחופש זוגי קצר. אחרי הכל, שאמוני היא רק שעה מז'נבה. לא היתה לנו תכנית אז זרמנו. עלינו אז ל Brevent, הוא הרכבל על הרכס המשקיף על המון בלאן, ונשימתנו נעתקה. ירדנו ברגל אולי שעה וקצת לרכבל היותר תחתון, ה Planpraz. עם הכושר העלוב שהיה לי אז, אחרי שעה הליכה הגענו בקושי וחשבנו שאנחנו מתים. לזכותנו יאמר שהיה קצת שלג. אח"כ עשינו עוד כמה רכבלים למעלה למטה כמצוות תיירים מלומדה, אבל משהו באווירה הפריזאית שבאמצע האלפים, בנופי הבראשית ובקרחוני העד, שבה את ליבנו. אחרי כמה שנים חזרנו עם הילדים לשלושה שבועות באיזור. מסלולי יום קצרים. במקרה נשאר לנו מהתקופה ההיא בלוג. אחר כך נפרדנו מההר לעשור לפחות (בו הספקנו לטרק לא מעט: בפירנאים ובהודו ובנפאל ובאיטליה), ולפני שנה חזרנו ובגדול לאהבה הישנה אל העמק וההר: עשינו את הסובב מון בלאן, הוא ה TMB. אחד ממסלולי הטרק הכי מפורסמים בעולם. כעשרה ימי הליכה המקיפים את רכס המון בלאן דרך צרפת, איטליה ושוויץ. חוויה. והנה השנה מיד חזרנו שוב, ולשלושה שבועות. אפילו שכבר "עשינו את הכל פה" קודם.

אז למה? ואיך? הנה:

האלפים הצרפתיים לא דומים להרים אחרים. אולי אני משוחד, אולי אני קצת עוור, אבל יש משהו באלפים של צרפת שהם בגודל שמתאים לי בדיוק. הם לא גבוהים כמו בהימלאיה, שמגמדת אותך לראש סיכה זעיר, והם לא אלגנטיים כמו בשוויץ, ולא שבורים כמו בפירינאים. כל המקומות הללו נפלאים אבל לאלפים של צרפת, כנראה בחיבור בינם לבין הסביבה, השפה, התרבות והאוכל – יוצר אווירה אחרת. הבקתות פה יותר מסבירות פנים לעומת הבקתות היעילות של שוויץ. האוכל (הרבה) יותר מגוון לעומת איטליה, והעמקים עמוקים יותר. ואולי גיאוגרפית יסבירו לי שזה בול אותו דבר וסתם פעם מישהו מתח את הגבול על המפה לפה ולשם. אולי. אבל בכל זאת, האלפים של צרפת אצלי מובילים.
פעם לנסוע היה רק לחופש. היום, הודות לקורונה, נפתח בפני רבים עולם שלם של אפשרויות. יש לי ידידים (ועובדים) שהם "נוודים דיגיטליים", שאין להם ארץ אלא חיבור מהיר לאינטרנט, ובכל מקום הם יכולים לעבוד. פגשתי פה את נעם, מטפס הרים ומפתח תכנה שעבר לגור ב Servoz, כפר קטן וקסום בקצה עמק שאמוני, וככה הוא תמיד במרחק עשר דקות מקסימום מקיר טיפוס (לא קיר פלסטיק אלא צוק איתן אינסופי. האיזור הוא חגיגה למטפסים). אני לא לגמרי כזה. הבסיס שלי לגמרי בארץ. אבל משך כמה שבועות בשנה אפשר לשלב חופשה ועבודה מרחוק. לא לעבוד כל יום, ולא כל היום, אבל כן: בשלושת השבועות האחרונים היו לי כמה וכמה ימי עבודה, והרבה מיילים ועבודה שנכנסנו למשבצות זמן מתאימות, כך שזה לא הפריע לטיול, ולא הפריע לעבודה השוטפת. אפילו אישתי, שהיא פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית, המשיכה מרחוק עם חלק מהלקוחות. לפני שנתיים זה היה בלתי נתפס. היום זו מציאות. אולי המציאות הזו יכולה לפגוש גם אתכם?
האפשרויות הן אינסופיות. אני לא מטפס קרח וצוקים, ולא רוכב אופניים אדוק. אנחנו סתם אוהבים לטייל. ואפשר לטייל פה חיים שלמים. ואם אוהבים גם אופניים וגם טיפוס – אז יש כאן די לשלושה מחזורי חיים. ההרים עצומים ואינסופיים ופינות החמד כה רבות, עד שלא טרחו לכנות את כולן בשם. לצערי, רוב התיירים חושבים על שאמוני ומיד נכנסים לאוטומט של "שביל החומוס". היינו, כל מה ששייך לשבילים שהם חלק מהסובב מון בלאן - מפוצץ בתיירים (שנה שעברה היה לנו מזל: עשינו את השביל באמצע הקורונה אז הכל היה ריק, רק בשבילנו). אבל שביל מקביל, יפה לא פחות (ואפילו יותר), יהיה פרטי עבורכם גם היום. צעדנו בשבועות האחרונים במסלולים נפלאים ומרגשים, באחד מהם לא פגשנו אף מטייל (!)- ואנחנו בשיא העונה, להזכירכם. אז גם אם טיילתם כבר באיזור, וגם אם לא, אפשר למצוא פה את החבילה שמתאימה לכם בדיוק: מסלולים של שעה? של ארבע שעות? של יום שלם? אתגרי, בינוני, קל? עם מים/ בלי מים? מעגלי או קווי? יש הכל. (ויש אחלה תחב"צ אוטובוס ורכבת בכל פינה, וגם טרמפים 'חת שתיים – זה היה לי יותר מהר מלהמתין לאוטובוס). פעם ראשונה? הנה כמה המלצות שלי על מסלולים מלאים של יום שלם באיזור:

Tour des Fiz. מסלול קשוח של יומיים לפחות (תכננו לשלושה אבל השלמנו ביומיים). נופי בראשית ולגמרי מחוץ ללופ התיירותי
מסלול מעגלי ל Lac d’Emmosson – דרך בקתת Loriaz. מסלול יפהפה עם עליה קשה מאוד. היינו לבד.
Lac Blanc - המסלול הקלאסי של הטור, אבל לעשות אותו רק עם עולים מ Tré le Champ ורק אם באים מוקדם מאוד בבוקר, אחרת זה יותר מדי אנשים שמגיעים מהרכבל.
Le Buet ועד לבקתת Berard וחזרה – אמנם רק חצי יום אבל מקסים. אם רוצים אפשר לעלות לפס ולשלב עם ה Tour des Fiz (שלושה ימים מינ').

עושר המזון בלתי נתפס. אני לא מחשיב את עצמי "פרובנציאלי". טסתי מאות פעמים בחיי, ועדיין, כשאתה נכנס לסופרמרקט גדול באמת בצרפת, העושר בלתי נתפס. באמריקה הגדולה, בסופר-סטור ענקי כמו וולמארט וביום טוב במיוחד, יהיו לך על המדף כמה עשרות סוגי גבינות קשות. כאן תמצא למעלה מאלף *סוגים*, בסופרמרקט אחד. כנ"ל לנקניקים. כנ"ל ליינות. כנ"ל לכל דבר אחר שמייצרים פה כבר מאות שנים. יש אינספור יצרנים קטנים וזעירים, וכל אחד מהם מתהדר במסורת ולכולם יש מקום. והתחרות העצומה הזו מייצרת לא רק מגוון אלא גם מחירים נוחים, ובעיקר הרבה כבוד ליצרן. "Tomme de Savoia" יהיה כתוב על גבינות התום מהאיזור הזה, כולל דגל האיזור, והם יופיעו בחלק נפרד בסופר. כי זו תוצרת מקומית, והיא תקבל את המקום והכבוד והיחס. גבינות משאר צרפת יהיו באיזור אחר, וגבינות ממדינות אחרות, עוד הלאה משם. כך גם לירקות ולפירות. אין כאן חסמי יבוא, אין מכסות ומכסים על מזון, ואפשר לרכוש שעועית ירוקה מקומית או שעועית ירוקה מקניה (תמיד תמיד יהיה כתוב את שם המדינה ממנה מגיעה הירק או הפרי. עוד משהו שאין כלל בארץ), והלקוח יבחר. רוצה עגבניה יפה ביורו וחצי או עגבניה יפה מחלקאי מקומי בשלוש? תחליט אתה.
מסורת. לא רק שאמוני היא עיירת נופש ותיקה מאוד עם ריח של פעם. חלק מהזמן השנה שהינו ב Saint Gravis Les Bains. מדובר בעיירת נופש קלאסית, אחות קטנה לשאמוני, אם תרצו. הבניין בו שהינו היה פעם מלון סקי. מלון שנבנה לפני 150 שנה למטרה זו. כשאתה מארח אנשים לחופש בקיץ ובחורף כבר 150 שנה, כנראה משהו אתה יודע לעשות. בצרפת המציאו את תיירות הסקי וספורט ההרים, אז יש להם מסורת לעניין. גם האיטלקים, האוסטרים, השוויצרים, והספרדים יודעים לעשות את זה. מצוין אפילו. אבל לא ככה. מה שכן, צרפתים רבים מתעקשים עדיין לא לדעת אנגלית. תיירות תיירות, אבל קודם כל מסורת. אבל הם יעשו זאת בחיוך.
הבקתות. אם אתם עושים טרק של יותר מיום אחד, חזקה עליכם שתישנו בבקתה בהרים. המשותף לכל הבקתות הוא ארוחת ערב שתוגש בשעה שבע, וארוחת בוקר בין שש וחצי לשמונה. חוץ מזה, כל בקתה שונה. יש (מעט) מתקדמות ומאובזרות בחדרים פרטיים עם מקלחת, ויש בקתות שאין בהם *שום* מקלחת וישנים בהן 20 איש בחדר, בשתי קומות של דרגשים בכל צד, חמישה אנשים על כל דרגש. ישנו באחת כזו בשבוע שעבר והיה, למרבה ההפתעה, מוצלח. כלל האצבע הוא כזה: ככל שהבקתה יותר גבוהה ומבודדת, היא תהיה יותר קשוחה. פייר גיים. בקתות אינן המצאה של צרפת. בכל המדינות יש בקתות, ובכולן זכינו בעבר לאירוח נהדר. בצרפת האוכל טוב יותר (למרות שגם האיטלקים שיחקו אותה עם ריזוטו ועם מרק עגבניות), אבל תמיד היו כאן מסבירי פנים, אדיבים וחייכנים. תכננו לכם מסלול עם שינה בבקתה. טכנית ממליץ על ליינר ממשי (יש בדקטלון. 110 גרם). לא צריך יותר מזה. ובכלל תסחבו כמה שפחות. טרק הוא "עבודה על המידות" של החמדנות והדאגה. כי צריך לקחת מעט. קצת פחות אפילו. כל גרם מיותר שתסחבו הוא גרם שתעלו אותו קילומטר גובה ביום. אז קחו תיק קטן ותסתדרו. לא תמותו. לא מקור ולא מרעב והטרק יהיה מוצלח שבעתיים אם המשקל שעליכם יהיה מינימלי. מבטיח שתתאמצו גם ככה.
בטחון וצניעות. אתה הולך פה במסלול ואתה מרגיש קשוח לרגע. הרגע סיימת עליה של שלוש שעות. אתה עוד מתנשף, והנה עוברים אותך בצעד קליל קבוצה של שלוש נשים בנות למעלה משבעים, כל אחת סוחבת תרמיל של 50 ליטר. גם הן התחילו למטה, ואחריך. חשבת שאתה בכושר ואתה מתאמן בקרוספיט כבר שנים רבות, והנה, כמה סבתות משאירות לך אבק. כולם מטיילים כאן. כולם. ילדים, כלבים ומשפחות ואינספור פנסיונרים. כולם מתמודדים עם ההרים וכולם נושמים אויר פסגות הממלא את הנפש. לא רק זה, אלא שזהו כנראה המקום הבטוח בעולם למטייל/ת הבודד. רואים כאן הרבה מאוד מטיילות בודדות. לעתים הן נשים בגיל מבוגר. יוצאות מוקדם בבוקר לדרכן, ואין אפילו צל של חשש לשלומן.
חזרה אל הבסיס. הליכה ארוכה עם משקל על הגב היא המצב הטבעי של בני האדם. מצב המאתגר ומתגמל אותנו פיסית ומנטלית. כשאנו עושים זאת בטבע בראשיתי, גולמי ופראי, שלא השתנה מעולם, אנו חוזרים אל העבר הצרוב לנו בבסיס התודעה הקדמונית. אנו רואים את הנוף מראש הרכס וגלגל העין מתרחב בפליאה. כן. כן. הגוף הקדום שלנו זוכר את התחושה הזו. של לעלות במאמץ צעד אחר צעד ולהגיע אל הפס ולרדת בצד השני, וללכת לישון מוקדם ולקום עם שחר מוקדם ולהמשיך לצעוד, ולשתות מי מעיין ולטבול במי נהרות קפואים, ולנער את הראש ולצעוד עוד ועוד הלאה. אין שום דבר במציאות החיים שלנו שמאפשר לנו את החוויה הזו, אלא לצאת מהמרוץ, להתנתק מהטלפון לכמה ימים, ופשוט לחצות את ההרים. אין לי הסבר מדעי לזה. אין לי הסבר פיזיולוגי. אבל הקסם הזה קיים כאן והוא לא השתנה מעולם. הוא קיים בהרים אם רק תצאו אליהם, אם לא תוותרו לעצמכם, ותעלו את ההר ותרדו מעברו השני. הנפש שלנו זקוקה לזה.