אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

חמש סיבות לצאת לטרק


עמדנו על אוכף גבוה, בין שתי פסגות סלע המבצבצות מבעד לאשוחים ואלונים, והבטנו משתאים אל הנוף הנפתח סביב. היה זה לאחר עליה מפרכת בת שעתיים, ואני הורדתי לרגע את הכובע וניגבתי את הזיעה. שתיתי כמה לגימות. זה לא חדש שהמים תמיד קרים יותר וטעימים יותר כשאתה עמוק בטבע. כי אז, ברגע שחולף בין סוף העליה ותחילת הירידה, לרגע אתה על גג העולם. וגם אם יש פסגות גבוהות יותר, ותמיד יהיו פסגות גבוהות יותר, הרי שאתה עומד שם עם עצמך ועם הטבע ויש שקט עמוק וירוק מסביב, והלב מדלג באושר. 

זה היה ביום רביעי האחרון. 

זוגתי ואני חזרנו השבוע מחמישה ימי טרק בחבל הפלופונז שביוון. צעדנו משהו כמו 15-18 ק"מ כל יום, בין הרים ובין סלעים, אבל אי אפשר לומר שטסנו כרכבת. חזרתי לא כדי לספר איך היה (היה מעולה!), אלא כדי לשתף למה כדאי גם לכם להתחיל ולתכנן את הטרק הבא שלכם, ועדיף כבר כעת.

1. עמוק, עמוק בטל, פועם לבבי. כך כתבה פעם לאה גולדברג. בעין המשוררת החדה שלה היא זיהתה את החיבור הפשוט, המיידי של האדם והטבע, זה שמעורר בנו משהו חי ופועם, עתיק וקדמוני. החיים המודרנים הרחיקו אותנו מהפשטות של הטבע, מהטל ומהעשבים ומהחיות והעצים והציפורים והאבנים. אבל כולם עדיין שם בחוץ, ממתינים לנו שנשוב. אבל יותר משהטבע מחכה לנו, אנחנו מחכים לפגוש אותו. מיכה חנונה אמר לי פעם שאצל כל אחד בפנים יש דוב, וכשאנו יוצאים אל השטח, הדוב הפנימי מתעורר. אז כן, צאו לטבע, כי הדוב שלכם רוצה שוב לנהום.

2. גוף של פלדה. אני מתאמן בקרוספיט כבר 15 שנים בערך (את הבלוג הזה, ששמו המקורי היה "קרוספיט ישראל" פתחתי בשנת 2006). אפשר לומר שאני בכושר סביר. אמנם אני לא ספורטאי-על ומעולם לא הייתי - בטירונות סיימתי אחרון את מבחן הבר-אור - אבל מאז אני בכושר טוב בהרבה. ועדיין, הליכה של 15-20 קילומטרים ביום עם תיק על הגב דורשת מהגוף והנפש (ומאצבעות הרגליים) לא מעט. טרק יחזק לכם את הרגלים (כי הולכים) ואת הידיים (כי מקלות הליכה) ואת הכתפיים (כי תיק) ומה לא. זו אולי הדרך הכי קדמונית ויעילה "להיכנס לכושר". פשוט זה מה שעשו בני האדם מאז ומעולם: קמו והלכו ונדדו. הם וציודם איתם. גם אנחנו יכולים. 

3. אנשים טובים באמצע הדרך. טיילנו פעמים רבות בעבר. עשינו את הטרק של סובב אנאפורנה (עשרה ימים), עשינו טרקים בפירנאים ובאלפים, עשינו טרקים בהררי הודו. הלכנו לא מעט. אבל תמיד טיילנו כזוג או כמשפחה. והנה השבוע טיילנו דווקא בקבוצה. לפני שיצאנו הילדים צחקו: "הגעתם לגיל שאתם יוצאים לטיול מאורגן". צחקנו איתם והתבאסנו בסתר. מה, אנחנו צריכים קבוצה? אבל כן. מעבר ליתרונות הברורים (המדריך הנפלא ג'אן-שי דניז, תכנון וארגון המסלול, הזמנת מקומות, העברות ולוגיסטיקה של הציוד מכפר לכפר ועוד) גילינו שהליכה בקבוצה של אנשים שלא הכרנו קודם היא חוויה נהדרת. אנשים שונים, כל אחד עם סיפור אחר, ממקום אחר, וכולם חולקים את התשוקה אל ההרים והמרחבים. אנשים טובים שכיף לשוחח איתם תוך כדי צעידה בשביל. ואולי זה כי כולנו צאצאים של שבטים קדמונים, וההליכה יחד מחזירה אותנו למקום הראשוני ההוא. כתף אל כתף. גברים ונשים צועדים יחד במשעולי הגבעות והשדות. השבט שוב נודד. 

4. להקשיב. בטרק אתה שומע את הקולות טוב יותר, רואה את הצבעים ברור יותר, מריח את העולם קרוב יותר. עמוק בהר אתה שומע את הרוח. את הדהוד הנחל הזורם עמוק בתחתית המדרון. את שירת הציפורים שאולי אינך רואה אבל הן מלוות אותך מראשי הארזים, את המולת השיחים והשדות והציקדות, נושם את האחירותם שפורח כעת בצהוב עז ומלא ניחוח, שומע דנדון פעמונים רחוקים מעדר עיזים, ואת קול צעדי ההולכים אחריך. טרק מחדד את החושים. 

5. להתגבר. הדברים שמרגשים אותנו הם לעתים קרובות גם הדברים שמפחידים אותנו. ללכת כמה ימים עם ציוד על הגב זה תמיד מרגש ותמיד גם קצת מפחיד. איך יהיה. ואיך תהיה הקבוצה. ואיך הגוף שלנו יעמוד בזה. ואיך יהיה מזג האויר בעונה ההפכפכה של האביב. ובאמת טרק אמור להיות גם קשה. גם מאתגר. העליה מתגלה כתלולה יותר, היום כארוך יותר, התיק ככבד יותר. ובכל זאת, מתגברים. כי כל טרק הוא מסע. הוא מסע אל ההרים ואל עצמנו ואל היסודות עליהן נשענת הנפש. ותמיד נצא נשכרים ממסע שכזה. 

אני לא יודע מתי ואיפה יהיה הטרק הבא שלכם, אבל אני ממליץ לכם להתיישב על המפות כבר עתה.

את הטרק הבא שלנו סגרנו ביומן כבר מזמן. תכלס זה רק עוד חודש וקצת. ב 5 ליולי, עשרה ימים של סובב מון-בלאן (רק שבינתיים צרפת לא מרשה להיכנס בלי בידוד אז אולי חלילה חלילה נאלץ לבטל ולדחות לשנה הבאה). כך או אחרת, אני לא מתכוון לחכות עוד שנה עד הטרק הבא.

אני מקווה שכך גם אתם.


**
(וחוץ מהטרק שיהיה או לא יהיה, יש לי סיבה נוספת לחכות בקוצר רוח לתחילת חודש יולי. אבל על זה אכתוב בפוסט נפרד ומרגש יותר). 


By Dael with 1 comment

סנדלים כיפיים לכבוד הקיץ

כבר הרבה מאוד שנים שאני משתדל ללכת בעיקר עם נעליים מינימליסטיות. יותר מעשור, תכלס. בדקתי עכשיו וגיליתי את הפוסט הראשון שלי בנושא, על נעלי vibramvifefingers בשנת 2009, שאז עוד נחשבו לדבר משונה ומוזר (רוב האנשים יחשיבו אותן מוזרות גם היום) אבל כיף גדול הן היו כבר אז. מאז ניסיתי זוגות רבים מאוד של נעליים ספק מינמליסטיות, ספק יחפות. משהו כמו 20 זוגות בעשור האחרון. נעלי אפס דרופ של merrell ולא מעט זוגות של vivobarefoot וסנדלים של xero ולפני כשנה כתבתי כאן על נעלי wilding הנהדרות שמייצרים רן ואנה בפורטוגל. אני מספר את כל זה רק כדי לומר דבר אחד: יש לי קצת פרספקטיבה לגבי מהן נעליים מינמליסטיות מוצלחות. אז הנה עכשיו, לכבוד הקיץ שהגיע, סקירה נוספת: סנדלי הנוצה של wildling.


אבל נתחיל בהתחלה. 

וויילדלינג נולדו לפני כמה שנים, כאשר רן ואנה חיפשו נעלי ילדים נוחות וטבעיות לילדים הפרטיים שלהם. במקום לקנות זוג נחמד או "בערך", הם החליטו לייצר נעל שכזו, בעצמם. אמרו ועשו. לאט לאט המותג גדל והתפתח והנעליים הפכו למשפחה שלמה של נעליים שמתאפיינות בקלות רבה, בסוליה חצויה לאורכה (סימן ההיכר ומה שנותן לכף הרגל גמישות שאין בשום נעל אחרת שאני מכיר), ובעיצוב אחר לחלוטין ממה שמכירים. ועכשיו יש גם סנדלים. עכשיו זה אומר כבר שנתיים, והסנדל אצלי כבר מאז סוף הקיץ שעבר, אבל אמרתי לעצמי, מה יש לכתוב על סנדלים בחורף? נמתין לקיץ.

נכון שעוד לא קיץ, אבל קרוב מספיק. זה בהחלט הזמן לבחון את הסנדלים שוב, וזה בדיוק מה שעשיתי בשבועות האחרונים. בכל הזדמנות שיש לי, אני איתן על הרגליים. גם עכשיו, כשאני כותב (לא שקולות כלום). 

כשאני חושב על מהם הפרמטרים לסנדל איכותי, אפשר לדבר על עיצוב, נוחות, עמידות, פונקציונליות ומחיר. אם אין לכם כח לקרוא את הפרטים להלן אומר בקיצור נמרץ שסנדלי ווילדלינג עושים את הטריק בשבילי, לגמרי.

ההתחלה מרגישה מוזר: פשוט כי זה לא נראה כמו שום סנדל שראיתם אי פעם. I'll give you that. יש משהו בעיצוב המתפתל, המעגלי שנותן תחושה של נעל מצד אחד ושל סנדל מצד שני. יש משהו מאוד מודרני ומעוצב היטב בסנדל, אבל כמו כל דבר חדשני או אחר, הוא גם גורר חוות דעת חד משמעיות לשני הכיוונים: היו שאמרו לי "איזה סנדל מהמם! מאיפה זה?" והיו שאמרו לי "גבר, מה נסגר?". אני חושב שעיצוב הסנדלים מאוד "מדבר" לנשים (סליחה על הסקסיסטיות אבל היי, אנחנו אנשים ויש עדיין דבר כזה עיצוב יותר מכוון נשים ועיצוב יותר מכוון גברים). מאידך אני חייב להודות שאחרי שהתרגלתי אליהן, גם לי הן נראות נהדר. מה שבטוח, אנשים לא אדישים אליהם. 

עוד יתרון עיצובי למדתי מדודה שלי. היא ראתה אותי איתן ומיד אמרה, איזה יופי, סוף סוף סנדל שמסתיר את הציפורניים של הרגליים. אני חייבת זוג כזה. לי אישית מעולם לא היה תסביך עם ציפורני הרגליים, אבל מסתבר שיש אנשים להם זה חשוב. אם אתם מאלו, וויילדלינג הוא סנדל בשבילכם.

מילה אחרונה בנושא העיצוב - הסנדלים הללו מרגישות הרבה יותר "לבושות" מסנדלים רגילות. הן בהחלט לא סנדלים תנ"כיות ולא סנדלי טיול. זה מעוצב סופר מודרני, נקי וחלק ובהחלט מרגיש יותר מאורגן ולא זרוק. 

אבל הן לא רק נראות אחרת, הן בעיקר לא מרגישות כמו שום סנדל אחר. 

כחברה ישראלית, התרגלנו לאורך השנים לסנדלים היפר קשוחות. שורש, גאוותנו הלאומית כמעט. אלו הלא סנדלים שאפשר לעשות איתן טיולים וטרקים והרים וימים, ומה לא. למטייל, יש יתרון גדול בסנדלים קשוחות שכאלו, בהן הסוליה מפרידה אותך לחלוטין מהאדמה בשכבה נוקשה ועבה. לעומת זאת הסנדלים של wildling נמצאות בקצה השני של הסקאלה. הן לחלוטין לא קשוחות אלא רכות בטירוף. הסוליה דקיקה וגמישה ורכה וככאלו הן מתאימות מאוד ליום יום, למדרכה ולדשא, אבל לא ממש מתאימות לטיולי שטח. הן מפנקות אותך ועוטפות לך את הרגל ובעיקר מחברות אותך לאדמה ולסביבה. אתה מרגיש את החריצים של האקרשטיין, וזה נעים ולא מציק. כל מי שהלך עם נעליים מינמליסטיות רכות מכיר את תחושת ההפתעה הראשונית: וואללה, אפשר ממש להרגיש את הסביבה דרך כפות הרגליים. וזו תחושה נהדרת.

לי יש את הדגם הראשון של הסנדלים, והשנה הדגם קצת השתנה, אבל כמדומני שההבדלים קטנים. מהתמונות ראיתי שהדגם החדש הסגירה מאחור קצת גבוהה יותר (אצלי יש גומי מאחור וזה דווקא מצוין) ובחזית החיבור בדגם החדש מעט רחב יותר. ההבדל העיקרי הוא בסוליה הפנימית. בדגם שלי היא קבועה. בדגם החדש היא נפרדת (כלומר אפשר להוציא אותה ולכבס בנפרד).

הסנדל עשוי ממיקרופייבר שזה אומר חומר סינטטי דקיק ונעים, שנראה כמו עור הפוך (אבל טבעוני לגמרי, למי שזה הקיק שלו), עמיד למים (כלומר מתייבש מהר מאוד ולא משתנה במים), והוא בעיקר נעים על העור. לא מזיעים בו ואין תחושה של דביקות או חיכוך. אחלה. עד עכשיו הוא גם לא הסריח בכלל (אני רוצה לחשוב שזה בגלל כפות הרגליים המיוחדות שלי), ואפשר כמובן לכבס אותו.

הסנדל לא שוקל כמעט כלום. בטח יחסית לסנדלי שורש וגם יחסית לסנדלים מינמליסטיות קשוחות כמו Xero - הסנדלים של ווידליינג הן אווריריות וכשמן כן הן: נוצה. Feather Sandals.

את העמידות עוד לא יצא לי לבחון, לא בתנאים קשוחים בכל אופן. גם כי הסנדל לא מזמין התנסות קשוחה (כאמור, לטיול בשטח אעדיף נעל או סנדל "קשוח") וגם כי אין לי אותן מספיק זמן. קצת פחות משנה. אבל עד עכשיו עושה רושם שהאיכות מעולה. התפרים וההדבקות מושלמים, הסקוץ' סגירה עמיד, והסוליה היא אותה סוליה של כל דגמי הנעליים, והיא, אני יודע מניסיון רב, עמידה בהחלט לאורך זמן. 

אני גם מוצא את עצמי משתמש בהן המון ביומיום. כל שבת אני משתדל לעשות טיול ארוך ברחובות העיר כך שצברתי איתן לא מעט קילומטרים של הליכה בשנה האחרונה, בעיקר עירונית. בטח לאורך כל שבועות הסגר האינסופיים שרק טיולים כאלו התאפשרו לי. וכן, הן מאוד נוחות גם לאחר הליכה ארוכה. מעולם לא היה לי שפשוף כלשהו. מהרגע הראשון הן הרגישו כמו כפפה וגם אחרי יום הליכה הן נותרו רעננות על הרגל, בלי סימנים. אולי העובדה שאין כאן שרוכים או רצועות דקות מפזרת את העומס על כל הרגל, ואין את הסימנים האדומים שסנדלי קיץ רגילות עלולות להשאיר. מצד שני תבנית השיזוף של גב כף הרגל תהיה משונה קצת  :-) 

הסגירה של הסנדל היא עם סקוץ' אחד, בחביקה מלמעלה. זה מאפשר הידוק או שחרור בקלות והתאמה טובה ורכה. עובד יפה. 

איפה קונים ואיך מודדים: לוויילדלינג אין חנויות פיזיות. הסנדלים קיימים רק במרחב הוירטואלי. למרות זאת, אפשר "למדוד" בקירוב לא רע את הנעליים שלהם באמצעות מדריך המדידה: מדפיסים נייר, מניחים עליו את הרגל, ויודעים. מניסיון שלי המידות דומות למידות הרגילות שלכם.

מחיר וכאלה: סנדלי מבוגרים עולים 66 יורו (50 למידות ילדים). בעיני מחיר של ~250 ש"ח לסנדל (לא כולל משלוח) זה אחלה מחיר. פרטים באתר. יש אותם בשלושה צבעים (בורדו, חרדל ושחור) ובכל המידות. 

אז מה השורה התחתונה? אם אתם מחפשים סנדלים "לבושים" יותר, שהם גם טבעיים, נעימים, רכים ויחפים יותר, כיפים לגמרי להליכה, ושנראים לגמרי אחרת (וגם מסתירים חלק מהצפורניים) - הגעתם למקום הנכון.

By Dael with 1 comment

עשרים שנה קרוספיט, לך תזכור

 היום, לפני עשרים שנה בדיוק, גרג גלסמן פרסם פוסט ראשון באתר קטן. הוא קרא לזה קרוספיט

לגרג נמאס ממה שהוא רואה סביב. הוא האמין שכושר צריך להיות נרחב, מגוון ובעיקר פונקציונלי. כושר שיציל לך את החיים ולא "כושר" שמטרתו רק לנפח לך את הבייספס. כושר אמיתי שכזה לא יכול להתבצע בחדרי כושר על ידי מכשירי עינויים משונים, שמחזקים כל אחד רק שריר בודד, וגם לא על ידי ריצות אינסופיות שגורמות לאיבוד מסת שריר ולדלקתיות. כושר שנעלם מן העולם ושהפך משנות השמונים ואילך לעולם הסוגד לרצים או לבודיבלדרים. הכושר שהציע גרג הוא כזה שיכול וצריך להיות מושג על ידי חזרה לבסיס: להרים דברים ממש כבדים, להפעיל מהר כוח מתפרץ, להתאמץ קצר ומאוד, להפעיל את הגוף כיחידה שלמה אחת ולא כאוסף שרירים בלתי קשורים. אתה אולי לא תהיה הכי טוב בעולם בשום ענף ספרט תחרותי (אז עוד לא המציאו ענף ספורט שקוראים לו תחרויות קרוספיט), אבל אתה תהיה הרבה יותר טוב מכל אדם אחר ב 99% מהאתגרים הפיזיים שאתה עשוי להיתקל בהם בחיים.

הנה האימון הראשון שפורסם, אז מזמן:



אני עצמי פגשתי את קרוספיט כשש שנים מאוחר יותר: אחרי תקופה ארוכה בה לא התראינו פגשתי את גיא, חבר ותיק, לבירה בלונדון, ונדהמתי לראות שהפך מסופגניה רכה לשור בר קשוח. הוא סיפר לי על שיטת הכושר המשונה הזו, שאיש לא שמע עליה כאן, ועל כמה זה כיף, והגיוני, ויעיל. ניסיתי לבד בבית. במקום מתח עשיתי שכיבות סמיכה. גם ככה יכלתי לעשות בקושי חמש. גיא עזר לי להבין את המילים המשונות. התמכרתי. אחרי כמה זמן החלטתי שגם לציבור קוראי העברית מגיע, ופתחתי בלוג. בזמנו קראתי לו "קרוספיט ישראל" (מאוחר יותר שיניתי את השם ל"מר קדמוני"). בבלוג בעיקר תרגמתי את האימונים מהאתר הרשמי (היה אז רק אתר רשמי אחד של קרוספיט, ורק כמה עשרות מועדוני קרוספיט. היום יש יותר מעשרים אלף מועדונים בעולם, ולפחות 70 רק בארץ, ולכל אחד מהם אתר משלו עם האימון היומי...). 

אז לטובת חגיגות הזכרון והפרגון לקרוספיט, הנה אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי אני, לפני קצת יותר מ 14 שנים... באותם ימים לא היה אף מועדון קרוספיט בארץ להתאמן בו, אז קניתי ציוד. פשוט, בסיסי, לא מתחכם, אבל עובד. לצורך העניין והנוסטלגיה: לא היה שום מקום בארץ בו אפשר לקנות מוט משקולות אולימפי (וינגייט היו מיבאים בעצמם, וצחקו עלי כשהתקשרתי לשאול איפה קונים). היום, תודה לאל, יש הכל ובכל מקום. 
 

גם היום אני עדיין מתאמן בקרוספיט, משהו כמו ארבע פעמים בשבוע. (גם בסגר). 
ואני עדיין משתדל לספר לעולם על דברים טובים שאני פוגש בדרך. אני מקווה שזה עוזר למישהו, איפשהו.

אז מה המסקנה שלי? 
היו ערניים, בחנו תמיד את הנחות היסוד שלכם, נסו בעצמכם, השתדלו לעשות טוב לעולם. 
ותהיו לי בריאים.
דעאל


By Dael with No comments

סיפור קטן לכבוד שלושים שנה למלחמת המפרץ


השבוע לפני שלושים שנה בדיוק הייתי חייל צעיר. ממש צעיר. בדיוק באמצע צמ"פ חורף של חטיבה 188 ברמת הגולן.

כמו כל החיילים הצעירים הייתי כל הזמן עייף, וכמו כל הצמפ"ניקים בחורף הייתי גם לא מעט רטוב, כמעט אף פעם לא הייתי בבית, ותמיד היה לי קר. כל לילה הקפיצו אותנו לבדוק שאנחנו זוכרים את הדרך לרמפות או כי השארנו את הטנק בלילה בלי שבדקנו "מצבי אבטחה" (נורת תא תותחן לא כבויה או כסא מפקד לא מקופל ודברים מחרידים מעין אלה). הייתי עייף מכל הסיבות הנכונות, אבל גם מסיבה לא נכונה אחת: כדורים.
שלושה שבועות קודם לכן, כשרוחות מלחמה עיראקיות רק החלו לנשוב, אנו, מגש הכסף, שימשנו בתפקיד מרכזי בניסוי לאומי: ערב ערב עמדנו בשלשות, והמפקד היה מחלק לנו כדורים ירוקים קטנים, והיינו זוקפים אותם ביד מתוחה מעל לראש, ובידינו האחרת אוחזים במימיה, ואז הכנסנו את הכדור לפה, לקחנו שלוק מים ופתחנו מול המפקד פה גדול להוכיח שהפירודיסטיגמין, הכדור שימנע מהאב"כ העיראקי להרוג אותנו, אכן נבלע. כן. כל ערב בלענו כדורים-נגד-טילים שעשו אותנו עמידים לחומרים כימיים. וגם עייפים לאללה. הם היו ממסטלים קצת, מסתבר. אחרי שלושה שבועות פרצה המלחמה אלא שבאותו הערב ממש, כמה שעות לפני ההקפצה הגדולה, עופר הלך על הטנק ונרדם ונפל מהקצה ושבר את הגב. מאז לא נתנו לנו יותר כדורים לבלוע. אבל את זה גילינו רק אחרי המלחמה. כי שעתיים אחר כך כבר היינו עמוק בתוך נוהל הקרב.
היה קרוב לחצות. חמישי בלילה. מישהו הפעיל את הסירנה (מנואלה ידנית אדומה ומחרישת אוזניים) ואנו זינקנו משקי השינה ויצאנו החוצה למסדר בגשם שוטף, לבושים שכמיות סערה צהליות. שתיים שלוש, הקשב, צעק החניך תורן ואנו התאמצנו להזדקף בגשם.
פלוגה ח'! צעק המ"פ, התחילה מלחמה. כולם לשים מסיכות אב"כ מיד.
את המסיכות הוצאנו מתיק הצד שחגרנו למותנינו ושמנו אותם על הפנים והמ"פ בגשם הפך לדמות עוד יותר מטושטשת.
קיבלנו פקודה לנסוע על הזחלים לעיראק, דרך ירדן, המשיך. אנחנו צריכים להיות מוכנים תוך שלוש שעות. זה אומר שכל צוות מעמיס עכשיו בטן.
בטן, למי שלא יודע, היא מאגר הכדורים שיש לכל טנק, וכדורים היא מילה יפה לתאר כ 40 פגזי טנק במשקל 30 קילו כל אחד. להלן בטן. ועיראק רחוקה. אלא מכיוון שהיינו מחזור הניסוי של מרכבה סימן 3, הטנקים שלנו היו חדשים לגמרי ("שלי" היה צ 004), ובאותו השלב אסור היה להשאיר בתוכם תחמושת, אלא בעת אימון. זה אומר שהבטן שלנו היתה ריקה לגמרי. להעמיס בטן של טנק, יודע כל טנקיסט, זה חתיכת פרויקט. צריך להוריד את הארגזים מהמשאית, להוציא אותם מהארגזים, להעלאות אותם למישהו שנמצא על הטנק, שיעביר אותם למישהו שנמצא בתוך הטנק, שיכניס אותם למארזים בבטן הטנק. אחד אחד. זה קשה. זה כבד. זה מעייף. ובעיקר, אף פעם לא עשינו את זה קודם.
התחמושת נמצאת בבונקר, המשיך המ"פ, אלא שכרגע אין לנו משאיות. נביא אותם ידנית. קדימה.
היכרנו היטב את הבונקר - היתה לנו עמדת שמירה קבועה שם – הוא היה משהו כמו 400 מטרים מאיתנו אל תוך החושך והבוץ של הגולן.
היינו עם מסיכות אב"כ וירד גשם והיה קר וצעדנו אל הבונקר בחושך כנידונים ללא אפשרות חנינה. כובד העולם כולו רבץ לנו על הנשמה. עם פנסים התחלנו להוציא את הארגזים מהמחפורות ולסחוב אותם בזוגות כל הדרך חזרה אל משטח הטנקים. אחרי 50 מטר אתה מבין שאין לך אוויר כי יש לך מסיכת אב"כ, ואתה לא רואה כלום, כי חושך וכי מסיכה. אז אתה מרים את המסיכה כי חאליק, עדיף למות מחומר כימי ולא מחוסר אוויר בבוץ. אלא שאז המפקד (אין לך כבר מושג מי המפקדים כי כולם עם שכמיות ומסכות אב"כ וחושך) נובח תחזירו מיד את המסיכות! ואתה מחזיר את המסיכה והברוס נופל לך על הרגל (40 קילו) , והעץ נשבר והפגז נופל אל הבוץ והמפקד צועק אידיוט מה אתה עושה ואתה מעמיס את הפגז אל הכתף והולך איתו אל הטנק ושם מחפש מישהו מהצוות להעביר אליו את הסוכריה אבל כולם מדדים כמוך בבוץ ואתה חושב שאתה עומד למות.
זה לקח חצי שעה להעמיס צמד פגזים וכשחזרנו שוב אל הבונקר, להעמיס עוד, המסיכות כבר מזמן היו על המצח (כולם התייאשו, ואף אחד לא מת, אז כנראה שהיה די בטוח). עבודת פרך, בלי כל סיכוי לשחרור מוקדם.
המשכנו כך כשעתיים וככל שעבר הזמן הקצב הלך וירד. גם כאשר בכל טנק כבר היו ארבעה או חמישה פגזים, היינו רחוקים עוד 300-400 פגזים מלמלא את הבטן לפלוגה כולה.
לעולם לא נדע מי נתן את האות אבל פתאום הכל גווע.
האנשים החלו להיעלם ומעט מעט נותרנו כמה חיילים, עומדים נבוכים מול ארגזים מרוחים בבוץ.
כנראה המ"פ כבר הבין שאף אחד לא באמת יקח חמישים טירונים לנסוע הי דרומה לעיראק ואולי מישהו אמר לו התחלקת על השכל ואולי פשוט נמאס לו גם.
השארנו את הטנקים כמו שהם, בלי שום מצבי אבטחה, ועם שאריות ארגזים מפוזרות על המשטח (משהו בלתי נתפס בעולם בו חיינו אז), וצנחנו על המיטות בבגדים מלאים בוץ.
בבוקר קמנו לעולם יפה ורחוץ, ומיד לאחר ארוחת הבוקר, החזרנו לאט לאט ובנחת את כל הפגזים אל הבונקר.
אצלנו בפלוגה זו היתה הפעם האחרונה שחבשנו מסיכות אב"כ עד שנגמרה המלחמה.
אבל פייר, באיזשהו מקום קצת חבל לי שבסוף לא יצא לנו לנסוע לעיראק.

קרדיט תמונה: ביטאון עמותת יד לשריון, גיליון 38

By Dael with No comments