מחשבות כצייד לקט בנורבגיה – חלק רביעי ואחרון – כיצד תעשו זאת גם בארץ

בבוקר היום השלישי יצאנו אל הסלע שביער, שם, ידענו, נערוך טקס. ערב קודם נתבקשנו שלושה דברים: האחד, להכין פתק עם המטרה שלנו, השני להגיע יחפים והשלישי היה לשתוק. בשעת בוקר מוקדמת יצאנו. הלכנו שעתיים בדממה מוחלטת, ביער מטפטף וערפילי, יחפים וחווים את הבריאה דרך האצבעות. הגענו לשפת נחל וטיפסנו על הסלע הניצב עליה, והוא עתיק משנים וירוקת, ועליו מה שנראה כמו גולגולת סוס נושנה והכל מכוסה בדוק של ערפל. הטקס היה אישי, ובלי מילים, ובכל זאת הצליח להיות מרגש ומשמעותי. חלק מהמשתתפים בכו. אחרים דממו. כולם התחבקו. היתה זו חוויה בראשיתית של קהילה ותנועה וטבע. אם זה נשמע לכם קצת ניו-אייג'י, יש מצב שאתם צודקים. אבל אין זה אומר שלא היה בזה אותנטיות מלאה. כי על פי רוב, בחיים העסוקים שלנו, אין לנו הזדמנות להשיל את הכל ולשים מאחור את העולם העסוק ולעצור ולהתמסר באמת ובתמים לסביבה ולטבע. הטקס היה בסך הכל הזדמנות לכך. ליצור מקום בו נוכל להתחבר, להקשיב ולהיות נוכחים במציאות. Mindfulness  של שקיטה בעולם ללא רעש חיצוני, בו נשמע רק את זרימת הדם ואת הלמות הלב ואת הרוח בעצים ואת המים הזורמים למטה, בין הסלעים.

משך רוב הקיום האנושי העולם היה קדם-דתי. האמונה היתה אמניסטית (היינו, לכל דבר בטבע יש נשמה או רוח. להר, לנהר, לעץ ולאדם). בעיני, אמניסטיות במהותה אינה עבודת אלילים, אלא התודעה כי הרוח נושבת בכל הדברים כולם. לא סתם אנו מתרגשים כשאנו נצבים תחת הר מלא הוד באור אחרון. זה לא רק היופי האסתטי, אלא העוצמה הרוחנית שאנו שואבים ממנו. את התחושה שיש בו, בטבע, יותר מאשר רק נוף. דוגמה נהדרת לכך ראיתי לא מזמן בסרט נטפליקס (מצוין)  בשם "מלכת ההרים: הפסגות של לקפָּה שרפָּה". לקפה, האישה שטיפסה על האוורסט יותר מכל אישה אחרת, אומרת בו: "כשאני על ההר, אני הופכת להר".

לא טיפסנו על שום הר בנורבגיה, אבל לפחות לרגע אחד קטן, הפכנו ליער.

***

לא צריך לנסוע עד מעבר לים כדי להיות מחובר יותר, כדי להקשיב יותר, כדי לשמוע יותר. את הכל אפשר להשיג ולחוות גם פה. גם אנו ארץ בראשית (נאם כי יותר מסוכסכת מנורבגיה).

ניסיתי לחלק את עולם המיומנויות קדמוניות לעולמות משנה כדי שתוכלו לראות מה מתאים לכם על הצירים השונים. זוהי רק סכימה להתמצאות ובשום אופן לא מנסה לתפוס את העוגה כולה או לחלק ציונים. אין פה טוב ולא טוב, נכון או לא נכון. הכל עשוי להתאים לכם, ואולי תגלו כי דווקא ליקוט מרגש אתכם, ואולי גששות, ואולי בכלל הקמת מחסה. לא משנה מה, עולם המלאכות הקדומות הוא עשיר ומגוון וכולו נועד למטרה אחת: להעיר את הדוב הרדום בכל אחד מאיתנו (תודה על הדימוי, מיכה). לחבר אותנו שוב אל הטבע ואל הסביבה ואל הרוח הנושבת בכל הבריאה כולה.

יש מורים רבים בארץ, וניסיתי לרכז כמה מקורות שאני מכיר קצת או ששמעתי עליהם – אלו הארגונים המרכזים את הידע הנרחב ביותר 

בני אדמה - https://bneyadama.co.il/ (עשיתי את קורס המבוא של מיכה והוא נהדר)

אבני דרך -  https://www.avneiderech.com/ (יש הזדמנות ממש עכשיו להצטרף למפגש שבע אבנים בחוות יתיר, חמישה ימים בחול המועד, הרבה סדנאות לעומק)

שומרי הגן - https://www.shomreihagan.org (ארגון עולמי)

רוח היער  - https://forestwind.co.il/ (לא מכיר)

חלק גדול מהמורים משמשים בכמה ארגונים, וכולם רוצים ומכוונים לטוב. 

בנוסף להם יש שלל מורים המתמחים כל אחד בתחומו. מורים לגילוף כפות עץ, מורות ומורים ללקטות, לזיהוי פטריות, למיינדפולנס, לליבוד ולעיבוד, ושלל סדנאות קליעה. אם תרצו, אוסיף פה גם מהמורים הללו, ואתם מוזמנים להוסיף ולתייג אותם בתגובות.

עוד מקור טוב הוא קבוצת הפייסבוק מלאכות קדומות. שם נמצאים מורים רבים ויש עדכונים על סדנאות רבות.

ואולי בסופו של דבר כל שלקחתי אני מהסדנאות שעשיתי בחיי, מהטיולים ומהמסעות, מתמצה במשפט הבא: חפשו את הטבע בחיים שלכם. יצרו עבורו מרחב. הכניסו אותו אל תוככם. תנו מקום לנשמת היער הקדומה המפעמת בכולנו.

By Dael with No comments

מחשבות כצייד לקט בנורבגיה - חלק שלישי + שנה טובה

(תזכורת: בספטמבר 2024 ביליתי שבוע בסדנת מיומנויות קדמוניות בנורבגיה. הפוסט הראשון עסק במאמץ לאש, הפוסט השני בהתבוננות בפסולת. הפוסט הזה יעסוק בשפע. החלק הבא והאחרון יתכתב עם רוחניות, קהילה ועם האפשרויות לחוות וללמוד את כל זאת גם פה בארצנו, ואפשר!).

משך רוב שנות המין האנושי, לאיש לא היה רכוש. לא במובן המערבי, בכל אופן. לא קרקע בבעלות האדם, לא ארבע קירות פרטיים, לא משכורת או פנסיה ולא חפצים אינספור. חיים קדמוניים הם חיי נדודים, ומה שלא נכנס בתרמיל הגב, לא יכול להיות חלק מחיי האדם כי אחרת "הרכוש" מצמיד אותך למקום ומונע ממך תזוזה וחיים. בתרמילו של קדמון שכזה היו נמצא חפצים חיוניים בלבד (כלי עבודה, כלי צייד, אביזרי הדלקת אש) וסמלי כוח כמו קישוטים, מחרוזות וחפצים נדירים אחרים (ששימשו גם ככסף). הנה דוגמה נהדרת לארגז כלי עבודה קדמוני, מתוצרת לינקס. יש בו ערכת אש, להבים, כלי תפירה, ראשי חיצים, סכינים, פטריות יבשות (קריטי להדלקת אש), נרתיקים עשויי עור ועוד כמה תופינים. אבל לא רק רכוש לא היה לאבותינו, גם מקרר לארוחה הבאה לא היה. על האדם להשיג כמעט כל יום מזון חדש, ואת המזון שהשגנו בעמל רב, אם הוא מספיק ליותר מיום אחד, עדיין היתה חובה לשמר מפני מזג האוויר שלא יתקלקל, וגם להגן ולשמור עליו מפני העכברים, הדובים והציפורים שכולם ישמחו מאוד לשדוד את מזונו של האדם ברגע שיירדם. אוכל זמין 24 שעות ביממה הוא הרגל שרכשנו רק לאחרונה (ואכילה 24 שעות ביממה, אגב, היא אחד התוצרים ההרסניים של השפע הזה, המביא להשמנה ותחלואה).

בנורבגיה לא רעבנו, אבל לא היה מקרר הפתוח 24 שבע. למען האמת, לא היה מקרר כלל (והחמאה נחה על מדף). על כל פנים, הסדנה הזו כללה אוכל ולא התיימרנו לצוד או ללקט, אבל השפע של היער נמצא במרחק נגיעה, אז תגברנו.

ארוחות הבוקר היו ספרטניות למדי. שתי ביצים קשות לראש, חצי קילו חמאה (לכולם), וצנצנת גרנולה תוצרת בית, ללא סוכר ודגנים. למי שרוצה, גם תה מעשבים מהסביבה. אין יוגורט או חלב, אין לחם כמובן. מהיום השני הוספנו לתפריט גם בריז שליקטנו. הולך מעולה עם הגרנולה, באחריות. בארצנו השחונה והחמה, פירות יער אינן חזון נפרץ. פה בכרמל לא ראיתי מעודי בלובריז או קרמבריז או בלקבריז או הקלבריז (הידעתם שזה בעצם שמו של הקלברי פין??? רק השבוע ירד לי האסימון). אבל בנורבגיה, מה נאמר, אי אפשר ללכת ביער בלי לדרוך על כמה גרגרי יער שכאלה... על פי רוב את הבריז אוספים במלקטת נחמדה, שהיא כלי קיבול עם "שערות" מתכת העוברות בין הענפים ומסרקות בעדינות את הפירות הישר אל תוך הכלי. קרמבריז, אגב, גדלות ממש בגובה אפס, על מים ממש בשפת אגמים, ואותן נלקט אחת אחת. אבל עבורי, הבלובריז עדיפות (גם בצבע, גם בטעם). אדם יכול לבלות את עונת הקיץ ביער הנורבגי ולא למות מרעב, כי פירות היער מקיפים אותנו מכל עבר. אין בהן חלבון, ואין שומן, אז להספיק זה לא מספיק, אבל יש בהן בהחלט שפע של טעם.

ארוחות צהריים, ידענו מראש, לא נקבל, לכן כל אחד הביא "תגבורת" אישית בתרמילו. אני הבאתי קופסאות שימורים של כבד דג שיבוט, וגם נקניק. שני החברה השבדים הביאו לעצמם שניים וחצי קילו חמאה! "כל דבר עם עוד קצת חמאה, יותר טוב", הסבירו. ואכן, בארוחת הבוקר הם הוסיפו 100 גרם חמאה לקערית הגרנולה, עוד חופן בריז, ביצה, ושפכו על כל זה מים רותחים. מתקבלת מעין דייסה שמחזיקה אותך יממה לפחות...

חוץ מפירות יער, היער מספק גם שפע של פטריות. כילד שגדל על הכרמל חיכיתי כל שנה לחורף רק מסיבה אחת: לא היה משהו שאהבתי יותר מאשר ללכת לחפש אורניות ביערות הרטובים שליד אוניברסיטת חיפה. היה זה בילוי אחר הצהריים קר ומהנה ביותר. שילוב של מחפשים את המטמון, הרפתקה ומיסתורין. הזיכרון אולי מטעה אבל נדמה לי שתמיד מצאנו משהו וחזרנו עם שלל אורניות. אבא שלי התעקש שוב ושוב להכין מהן דווקא חביתות, ואלו יצאו רטובות ושחורות-צהובות, כך שאיש חוץ ממנו לא הסכים לגעת בהן, ואת עצמו הוא שכנע שזה טעים. לי די היה בחדוות החיפוש. אגב, בשנים האחרונות חזרתי לחפש פטריות ביערות הגליל, ולמדתי על התחום והן נפלאות (במיוחד נטופה עריבה, אחלה פטריה שבעולם. בקרוב החורף, תרשמו לפניכם).

והנה בשבוע הנורבגי מצאתי את עצמי שוב כילד. יש כה הרבה פטריות ביער הקיץ הנורבגי שזה בלתי נתפס כמעט. כמובן ששם, כמו כאן, חובה לדעת מה אתם עושים (ומלקטים). יש פטריות רעילות מאוד וחבל למות סתם על קולינריה. בגדול, וזה *לא* תחליף לשום הדרכה מסודרת ממישהו שמכיר, משפחת האורניות (ספוג מלמטה) הן בטוחות ברובן (אם כי יש כמה שיעשו כאב בטן אם לא יבושלו די זמן). פטריות יפות מדי ומושלמות תמיד מסוכנות (למה לא טעמו אותן התולעים?), מפטריות מחודדות (אפילו קצת) נתרחק תמיד, וכמובן גם מפטריות מפחידות (אדום לבן?) ופטריות עם "דפים" – למעט הסוגים שאתם יודעים בוודאות שהן ראויות וטובות (למשל הנטופה העריבה, או השנטרל באירופה). חשוב עוד: כל מדינה והפטריות שלה. יש דמיון רב, אבל תמיד תבדקו עם מישהו מקומי שמכיר באמת מה פה טוב ומה לא. תמיד. ועוד טיפ: פטריות יער תמיד תבשלו ולעולם לא תאכלו אותן חיות, אפילו אם אתם בטוחים ב 100% בזיהוי ובבטחון. עד כאן אזהרות כלליות לגבי ליקוט פטריות שטובות תמיד ובכל מקום. ספציפית בנורבגיה מעבר לידע האינסופי של לינקס, היה איתנו בחור שבדי שמגיל אפס מלקט פטריות ביער הסמוך, מה שהביא אותנו לבטחון גבוה מאוד. ליקטנו עשרה סוגים של פטריות מאכל לפחות. שנטרל חומות ושנטרל צהובות. פטריית "כבשה" (כי כך היא נראית) ופטריית "לחם צרפתי" (שאכן כך נראית), ופטריית הדרקון (כנ"ל) ועוד כמה. הקפצנו אותן עם חמאה מעל האש, ועשינו מבחני טעימה. היה נפלא. אין ספק שהחורף הקרוב אלך שוב ללקט כאן פטריות.

כך או אחרת, הליקוט מחדד את החוויה שהיער יכול להעניק שפע. ובכלל, חווית היער היתה שונה מכל יער שהכרתי עד כה, וכבר ביקרתי בכמה יערות בחיים.

למשל, את חיפוש הפטריות עשינו יחפים. משהו כמו שעתיים שלוש של הליכה ביער. אני לא מכיר הרבה אנשים שילכו יחפים שעתיים ביער ישראלי (בחורף או בקיץ).  משהו הרי ידקור אותנו, או קוץ שיתקע ברגל, או שניתקל באיזה ענף סורר, או סירפד. משהו אולי יציק. אבל כאן היער עטף אותנו, מילולית. הוא מכוסה בשמיכה עבה ורכה של טחב ואזוב ושרכים, ולמרות שגם זה הוא יער אורנים, ממש כמו אצלנו, הרי שהוא כולו מרוצף רוך וחיים. זה היתרון של שלג חצי שנה המרכך את כל הענפים שנפלו במהלך הקיץ, ושל גשם היורד כל העת בשאר החודשים, המעניק שפע לטבע. אצלנו לעומת זאת, יש "ארץ אשר הרריה נחושת". זה לא אומר שהחיבור אל הטבע, בכל הזדמנות, לא יכול להיות קרוב יותר, גם פה בארץ. היחפנות היא חלק מהבלתי-אמצעיות של הרגשת הסביבה. היא הפידבק המיידי של העולם אל הגוף שלנו, וכשיש הזדמנות, כן, גם בארץ, ההליכה יחפים תותיר אחריה זכרון של המקום, לא פחות מהמראות ומהצילומים. כדאי לנסות זאת. כדאי להרגיש בעצמכם.

נחזור רגע לחווית הליקוט. בקיץ אצלנו קשה הליקוט, אבל בחורף יש שפע של ירוקים מקומיים, ועוד מעט יהיה פה חורף.

התועלת של הליקוט היא יותר מאשר הקלוריות שמקבלים והרבה יותר מאשר השקלים שחוסכים במכולת. כי הליקוט מחייב התבוננות עמוקה בסביבה. הוא מכריח אותנו לצאת אל השדה ולשאוף את האוויר והריחות. הוא מחייב אותנו להכיר את הצומח, לדעת איך הצומח מתנהג (איפה הפטריות הללו אוהבות לגדול, ואיפה העצים שתחתיהם נמצא כל טוב), ולזכור מה היה לנו טעים ומה פחות. הליקוט מעודד אותנו לפתח יחסים אינטימיים וקרובים יותר עם העצים והשיחים והפרחים, ודרכם, עם ההווייה כולה.

מתי ליקטתם משהו בפעם האחרונה? האם אתם מתכננים ללקט לעצמכם משהו השנה?

בפוסט הבא, כאמור, נדבר על רוחניות, ועצות קונקרטיות על איך אפשר להתנסות בכל זה כאן בארצנו.

ועד הפוסט הבא (בו, כאמור, נדבר על רוחניות ועצות קונקרטיות על איך אפשר להתנסות בכל זה כאן בארצנו), נאחל לכולנו שנה טובה! שנה בה יתקיים בנו הפסוק "ושבו בנים לגבולם" במלואו: שחיילנו הנמצאים עתה בלבנון ובעזה ובכל מקום שהם ביבשה באוויר ובים, יחזרו בריאים ושלמים ועטורי נצחון, ושנשוב ונחבק את בנותינו ובנינו החטופים עדיין בידי מרצחים, ונביא לקבר ישראל את מתינו, ונחזור להפריח את הגליל ולחיות ולשגשג בנגב. שנה שתעניק לנו מעט שלווה והרבה בטחון. שנה בה נתאושש, כאנשים פרטיים, כחברה וכאומה, ונחזור לחייך בכל לב, לשמוח ולפרוח.

שנה טובה יקירים, שנה טובה.

 

By Dael with No comments