אני לבוש בבגד ים בלבד, עומד במרכזה של בריכה קטנה שגושי קרח צפים בה.
המים בטמפרטורה של 4 מעלות. כפות הרגליים כבר צורחות שכואב להן מהקור. וזה עוד היה החלק הקל.
עכשיו הייתי צריך להתיישב.
לקחתי שתי נשימות עמוקות, עצמתי עיניים ונכנסתי כולי מים הקפואים, שחיבקו אותי באצבעות קרח עד צווארי. ברגע הראשון, הנשימה נעצרת. אי אפשר לנשום. הגוף מקבל שוק של סטרס. אחרי כמה שניות, מתחיל גם לכאוב. אצבעות הידיים, אצבעות הרגליים, החזה - כולם רוצים לקום מיד ולצאת מבריכת הקרח אל השמש הנעימה שבחוץ.
אבל אני מחליט להשאר במים וכמו שלמדנו רק שעה קודם לכן: משחרר את שרירי הצוואר והכתפיים, ונושף אוויר לאט לאט החוצה. מכריח את הראש להרגע, ואת הלב להאיט את מהלכו. זה רק קרח, זה לא יהרוג אותי. תנשום אני אומר לעצמי, תנשום.
וכשהכתפיים מתרפות, הראש מתחיל להתנקות והנשימה נעשית קלה. הקרח נעשה רחוק. המוח צף.
כל זה קרה ביום שישי האחרון, כאן בארץ, בסדנת קור ומדיטציה בת יומיים.
חזרתי כדי לספר.
הכל התחיל לפני עשרים שנה עם Wim Hof -
וים הוף - הנקרא גם Iceman. גיבור על של קרח. ההולנדי בין השישים שבר כבר כל שיא עולם אפשרי בתחום החשיפה לקור ולחום: שהייה של שעה וחצי בתוך ארגז קרח, טיפוס באוורסט במכנסיים קצרים בלבד, מרתון שלם ללא שתיה באפריקה בחום של למעלה מ 40 מעלות ומרתון בלפלנד במינוס עשרים ועוד ועוד. 26 שיאי עולם. וים טוען שוהא מסוגל לשנות את חום הגוף כתוצאה ממיקוד הנשימה והמחשבה, ולמעשה להשפיע בכך על מערכת העצבים האוטונומית, מה שנחשב על ידי המדע כבלתי אפשרי בעליל. אבל ניסויים קליניים שנערכו על וים עצמו ועל מתנדבים שניסו את השיטה
הראו שזה בהחלט עובד. כן, ספרי המדע נכתבים מחדש. זה לא ממבו ג'מבו ולא מלמולי ניו אייג'.
כל זה טוב ויפה אבל למה זה צריך לעניין אותנו, אתם שואלים.
או.
בשנים האחרונות וים הכשיר עוד ועוד אנשים בגישה שלו, הכוללת שלושה יסודות: נשימה, מחשבה וקור. אחד מהאנשים הללו הוא דניאל, גם הוא הולנדי חייכן ושזוף, שכבר כחמש שנים מעביר סדנאות בשיטת וים הוף בכל רחבי העולם. עומרי פלד, המייסד של קרוספיט הרצליה וחבר טוב, היה בסדנה כזו בפולין, נדלק, ויזם להביא את דניאל לארץ.
מפה לשם, נרשמתי.
כשעומרי שאל בקבוצת הווטסאפ שנפתחה לאיוונט האם יש למישהו דרישות מיוחדות לגבי המזון בסוף השבוע, מהר מאוד הסתבר כי כמעט כולם אוכלים פליאו. כשהתכנסנו בחדר ביום שישי בבוקר, התגלה גם כי רובם ככולם גם עושים קרוספיט, ועשרה לפחות הגיעו עם נעליים מינימליסטיות או סנדלי אפס (המדמות ריצה /הליכה יחפה). היינו כשלושים אנשים ונשים בגילאי 20 עד 70. וכולנו כבר חיכינו לקרח.
לא במקרה המכנה המשותף היה רחב כל כך עם כה הרבה קווי דמיון. המעגל של אוכל אמיתי, תנועה וכושר פונקציונלי, חזרה למקורות של ריצה יחפה ועכשיו גם חשיפה לקור - אב משותף וקדמון להם. בני האדם לא צמחו והתפתחו תחת המזגן כשהם שוקעים אל תוך הריפוד של הספה ואוכלים קורנפלקס מול מסך. התפתחנו לשגשג עם אוכל אמיתי, תנועה פשוטה והתמודדות טובה עם מצבי דחק. וקור הוא מצב דחק שכזה. לפי שיטת וים הוף, אם רק נתרגל זאת, נגלה שיש בנו כוחות אדירים ואנו מסוגלים להפוך את הקשה והמאיים, לפשוט וסביר. האנשים שהגיעו לסדנה, רצו לגלות זאת בעצמם.
וים אומר:
make yourself comfort in the discomfort
היינו, להיות מסוגל להתמודד טוב יותר עם מצבים קשים. הם לא יהפכו לקלים יותר "אובייקטיבית" רק בגלל המחשבות שלנו או תרגילי נשימות. הקור ישאר קר מאוד. אבל הנפש שלנו משתנית, ולכן מצב קיצוני שעלול לגרום לנו לברוח או לשיתוק יהפוך פתאום למצב שאנו מסוגלים להתמודד איתו ביעילות. להמשיך לנשום. לא לסבול מהכאב. להיות בנחת עם אי-הנחת. להפוך לחזקים יותר, מנטלית.
עד כאן תיאוריה.
פרשנו את מזרוני היוגה בחדר גדול, נשכבנו על הגב והתחלנו לתרגל.
הדבר הראשון שנלמד הוא לשחרר את הכתפיים. לפי וים, זה המפתח. במצב לחץ אנו אינסטקטיבית מכווצים את הכתפיים. נכנסים לכוננות. אבל אם הכתפיים רפויות, אנו מאותתים למוח שהכל בסדר. שאנחנו לא בלחץ.
אחר כך תרגלנו נשימות. שיטת וים הוף ממש מבוססת על תרגילי נשימות סדרתיים, המשנים את מאזן הגזים בדם, ועם זה גם את התחושה וההרגשה. בפעם הראשונה שעשיתי את תרגיל הנשימות, הרגשתי שהראש שלי עף. מדובר על נשימות מהירות וחזקות פנימה ונשיפות קטנות החוצה. זה יוצר מצב של עודף פחמן דו חמצני בריאות כי נושמים יותר מאשר נושפים. אחרי סדרת הנשימות המהירות מבצעים שתי שאיפות ונשיפות עמוקות עד שכל האוויר יוצא מהריאות ואז עוצרים את הנשימה עד שמוכרחים שוב לנשום. ושוב חוזרים לנשימות המהירות. להפתעתי העצומה לאחר שנשפתי את כל האוויר מריאותי, ושכבתי כך על הגב בעיניים עצומות, הגשתי שאני צף ומרחף ולא זקוק לאוויר כלל. למעשה עברו כ 4 דקות עד שנשמתי שוב. שמעתם טוב. עצרתי את הנשימה (וכמוני עוד 30 איש ברחבי החדר) לדקות ארוכות. בלי מאמץ. בלי סבל. לאחר כמה מחזורים כאלו היתה לי תחושה משונה שאני ספק ישן ספק ער. הרגשתי ישן אבל המשכתי לשאוף ולנשוף בקצב כמו הזאב מול שלושת החזרזירונים. המוח שלנו, שרגיל לחמצן שלו, קיבל תחושות משונות וירה זיקוקי די נור. וזו היתה רק ההתחלה.
עם דניאל העבירה את הסדנה במשותף גם זוגתו לחיים, אינג. שלא כמו דניאל ההולנדי, היא דווקא נורווגית, ובהתאם לנושא הסדנה ולאופי הלאומי הנורווגי, היא קרה כקרח. בעוד הוא עודד והעביר את פרקי הנשימות והשהייה בבריכת הקרח, היא העבירה לנו סדרה ארוכה ומשמעותית של מתיחות ושל תרגילי הכנה לגוף, וכן תרגילי זוגות בהקשבה והתבוננות. וקצת משמעת. התרגילים כללו נשימה מהסרעפת לעומת נשימה מבית החזה, נשימה מתחתית הבטן, מתיחות ותנועה. עשיתי אימוני מתיחות פעמים רבים מאוד בחיי, אבל כאן היה זה אחד מהאימונים היותר עמוקים ומשמעותיים. אינג היא מקצוענית אמיתית.
|
תמיכה הדדית. בחזרה לשבטיות |
אחר הצהריים עברנו לבריכה האולימפית.
בעצם מדובר בבריכה מתקפלת של 3 קוב, מתוגברת בטון וחצי קרח שנפרקו במשטחים ממשאית.
אבל לפני שנכנסנו למים, דניאל לימד אותנו ריקוד.
עומדים בעמידת פרש (פישוק קל וחצי סקוואט) ומפנים את החלק העליון של הגוף אנה ואנה בשילוב תנועות ידיים. כמו באומנות לחימה: יד ימין דוחפת את האויר שמאלה ולמטה, ואז יד שמאל דוחפת את האויר ימינה ולמטה והגוף נע בהתאמה שמאלה וימינה, שמאלה וימינה. בכל דחיפה כזו אנו נושפים את האויר החוצה ומדמיינים את האנרגיה הפנימית שלנו, את החום הפנימי שלנו, עולה. הדמיון הזה כנראה עובד כי התחלנו להזיע. אולי זה קשור לזה שעמדנו בשמש והיה חודש יולי.
ואז סוף סוף נכנסנו למים.
אחרי כל קבוצה שנכנסת, מתדלקים את הבריכה בעוד שקיות קרח, שלא יחסר קור, ושהאחרונים לא יחמיצו את החוייה של מים קרים *באמת*.
תרגלנו גם להכניס רק את כפות הידיים לשלוש דקות.
והנה במים מסתבר שהתרגול עובד. שמי שקפץ מיד החוצה מהמים הקרים, אחרי עוד קצת הדרכה והכוונה, אחרי שחרור הכתפיים ומיקוד על הנשימה, יכל (או יכלה) לחזור פנימה ולהשלים את הישיבה בתוך המים. לא מודדים זמן. לא שמים סטופר. רק מקשיבים לגוף וללב ויוצאים כשמרגישים שצריך. כל אחד אחרת וזה בסדר. בתור קבוצה מרובת-קרוספיטרים, התחרות היא טבעית כמו נשימה. אבל דניאל התעקש שנשאיר את האגו ליד הדלת. זה עבד. לא לחצתי. לא ניסיתי לשבור לעצמי איזה שיא. חיפשתי אם זה עובד. אם אני מצליח להרגיש בנוח בתוך חוסר הנחת.
ביום שישי לא הרגשתי את זה. הרגשתי רק שאני מצליח להיכנס לאמבט הקרח ולשהות בו יותר ממה שדמיינתי שאני יכול. אבל למחרת, לאחר יום נוסף של מתיחות, נשימות, תרגולים ומיקוד, בריכת הקרח הפכה לפשוטה הרבה יותר. ישבתי עד צווארי במים והצלחתי לחוש שלווה של ממש. לא כאב לי. לא לחץ לי. היה קר מוות, אבל המוות היה רחוק ולא מאיים.
בהסתכלות לאחור אפשר לראות שיומיים של סדנה איפשרו לי הצצה למקומות של הגוף והנפש שחסומים מולנו כל החיים. למקומות מהם אנו נמנעים או מפחדים להגיע, או לא יודעים כיצד. והתחושה של ללכת אל הקצה הפיסי, ולהרגיש שם טוב, היא מרוממת.
והיא טובה לא רק למים וקרח ואש.
אנו חיים בעולם לחוץ. מצבי הדחק בעבר היו התקפת נמר-שן-חרב, הסתערות נחיל דבורים, מארב משבט עוין ותקופות מחסור ובצורת. היום אנו חיים בעידן שפע אבל מצבי הדחק לא פחתו אלא התרבו והם לא עוצרים לרגע. מכתב מהבנק, האינטרנט שלא עובד, מישהו שחתך אותך בכביש והחותנת שהגיעה לביקור.
אמבט הקרח (שאפשר לתרגל בכל בית. אפשר גם מקלחת קרה) הוא דרך טובה להתמודד עם הלחץ וללמד את הגוף והנפש לא להכנס ללחץ, לא להיבהל, להרגיש טוב גם במצב לא פשוט.
וזו הרגשה נהדרת.
אה, וחשיפה לקור טובה מאוד גם כנגד דלקתיות, לשיפור המערכת החיסונית ולאיבוד משקל עודף. אבל כל אלו בעיני משניים לתועלת האמיתית, המנטלית.
עומרי ודניאל כבר זוממים על סדנה נוספת, ארוכה יותר, בחורף, למרגלות החרמון. בשאיפה יהיה גם שלג.
אני כנראה אהיה שם.
ואתם?
***
*אזהרה והמלצה: זה ממש לא פוסט הדרכה לשיטות נשימה ולאמבטיות קרח. אם תנסו תרגילי נשימות בלי לדעת מה עושים, תתעלפו או תקבלו כאב ראש. אם תעשו את זה כשאתם בבריכה, אתם עלולים לטבוע. אל תעשו שטויות בבקשה.