אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

על איוולת המחאה הנוכחית ומהי המחאה הראויה באמת


בימים האחרונים הפייסבוק, הטוויטר והווטסאפ שלי מתמלאים בזעקות שבר: הרכבת, החשמל, הנכים, המזון. אללי. דומה כי עוד מעט כל הארץ אפודים אפודים. זה קורא לי לצאת ולהפגין וזו אומרת כולם רשעים כולם. ואני מקשיב למוחים קשב רב ומוצא עצמי משתומם. איני מבין מה רוצים ממני. 
בסדר, נניח שאלבש אפוד זוהר. אבל למה שאעשה זאת? מה אתם מציעים לעשות בפועל כדי שישתנה המצב, כדי לתקן? 
לא, לא הבנת, אומרים לי. אנחנו נגד המצב הנוכחי. זו מחאה נגד המצב. נגד המחירים ויוקר המחיה. תראה איך הצרפתים שורפים את המדינה בגלל שעלה המחיר של הבאגט. כאן יקר יותר ואף אחד לא מצייץ. בושה. 
אה, אני אומר. נגד המחירים. סבבה. אף אחד לא אוהב לשלם. אני לדוגמה ממש מתעב תשלומים. אבל, אני עדיין תוהה, מה אנחנו מציעים שיקרה, בפועל, כדי להוריד את המחירים? 
הממ. זה די קל, עונים לי. נחליף את הממשלה.
אוהו, להחליף ממשלה נשמע טוב, במיוחד כשזו ממשלה שלא הצבעתי עבורה. אבל, מחשבה דוקרת אותי, כיצד החלפת הממשלה תוריד את המחירים? חשבתי שהעניין הוא סוג וטיב ההחלטות. אני רוצה להבין על מה המחאה: היכן הממשלה טעתה ומה יש לעשות אחרת, בלי קשר לזהות השר הממונה (וכך אולי אוכל לדעת במי לבחור בפעם הבאה).  
מה קורה לך בנאדם, עונים לי. הרי שודדים לנו את הגז. ממשלה חלופית תקנה קרונות לרכבת, תחסום את עליית המחיר של החשמל, תפקח על מחיר החלב, תעלה את שכר המינימום. נישאר במחירים טובים, ממש כמו פעם.
אבל אבל אבל אני מגמגם, זה הפוך לגמרי. המחיר של המזון עולה לא בגלל שלא היה פיקוח אלא בגלל שלא איפשרו תחרות. אסור לייבא מזון. יש מכסות ומכסים. אם רוצים להוריד את המחיר של המזון זה דווקא קל, צריך לבטל חסמים ובירוקרטיה. 
מה אתה דפוק, אומרים לי. אנחנו הרי מסבירים לך שהחשמל קופץ ב 8%! שודדים.
מעניין, אני אומר. אבל עליית מחיר החשמל נובעת ברובה מהחובה שהטילו על חברת החשמל לרכוש אנרגיה סולרית יקרה פי כמה, ומיסים שהטילו על הפחם, גם זה לטובת הסביבה, ומהתחזקות הדולר, שבכלל לא בשליטת איש. אתם מציעים לבטל את החוקים להגנת הסביבה כדי להוריד את התייקרות החשמל בחצי?
מה פתאום, עונים לי, זה מסביר רק את רוב מהעליה במחיר. יש איזה 40% בגלל הגז. הרי עולה 30 סנט לייצר ומוכרים לנו ב 6 דולר. יהודים! שודדים! (דמיינו את בגין מנופף בזרועות) 
נכון, 30 סנט ייצור. וכמה עולה למצוא את הנפט? ולבנות אסדות קידוח, ולהטמין צנרת הולכה? מליארדים. זה לא חלק מהעלות?
כן, אבל מה אתה מתקטנן עם מספרים. אז עזוב חשמל. רכבת, מה איתה? חסרים 150 קרונות והמדינה לא מוכנה לקנות אותם.
אוקיי, אז שהמדינה שמממנת רכבת במליארד שקלים לא מוכנה להוציא עוד מליארד? אני בעד תחב"צ, אבל מאיזה תקציב אתם מציעים שיממנו את זה? על חשבון מה? 
אוף איתך, אנחנו מוחים נגד יוקר המחיה, מה מסובך להבין, יא כבד. תראה את היצרנים החזירים, איך הם מעלים מחירים רק כי הם יכולים.
ודאי שהם יכולים. לשמחתנו זו מדינה חופשית. אבל איש לא מכריח אתכם לקנות מהם, תמיד אתם יכולים לקנות מהמתחרה (אבל רק למוצרים בהם המדינה מאפשרת בהם תחרות!). וחוץ מזה, באמת העלויות עלו. למשל הארנונה לעסקים עלתה, כי היא מוצמדת באופן מוזר ולא הגיוני לשכר במגזר הציבורי, שעלה בגלל הסכמי שכר האחרונים... כשמחלקים כסף, מישהו צריך לשלם על זה מהצד השני. 
אבל תראה את הצרפתים. אצלם שכר המינימום גבוה יותר!
אבל העלאת שכר המינימום דווקא פוגעת בשכבות בהן היא אמורה לתמוך, אני לוחש. מחר המעסיק הזעיר,  שיש לו שני עובדים בשכר מינימום ורווחיות גבולית, ייאלץ בחקיקה לשלם להם יותר. הוא יפסיק להרוויח, ולכן מיד יפסיק להעסיק אותם. הוא יצטמצם או יסגור. הראשונים שיפגעו ויפוטרו הם אותם עובדים שהמדינה "שמרה" עליהם. שכר מינימום גבוה הוא מתכון בטוח לאבטלה גבוהה יותר, בכל מקום שזה נוסה אי פעם. 
 לא ענית, מה עם הצרפתים, עובדה, הם מוחים!
הצרפתים שלנו? אלו שיש להם איגודי עובדים כה חזקים שמונעים התייעלות וכעת אין מי שישלם עבורם את הפנסיה? 

כאן בדרך כלל נגמר הדיון ואנשי המחאה המקצוענים מגלגלים עיניים ועוזבים אותי לנפשי. אני הרי לא מבין כלום במחאות.

לטעמי, יכול אדם למחות על התוצאה, ויכול אדם למחות על הסיבה. 
המחאה של התקופה האחרונה לא מציעה פתרונות אלא היא בעיקרה בכיינות המבקשת שעוד כסף ינחת מהשמיים. איכשהו. יקר פה אז שיורידו לנו את המחיר. "שהמדינה" תשלם (רק שאין דבר כזה מדינה. יש רק את מה שאנחנו, כל האזרחים, משלמים). המוחים מבקשים ששר הכלכלה ישלם למאפיות כדי שלא יעלו את מחיר הלחם (קרה במציאות). ששר האוצר ישנה את חישוב תעריף החשמל כדי שנשלם את העליה לאורך שנים ולא רק עכשיו (בקרוב במציאות), ששר התחבורה ישפוך עוד כמה מליארדים על חברת רכבות ממשלתית, לא תחרותית עם ועד עובדים אגרסיבי שמשבית אותה מדי יומיים (תבדקו), ששר החקלאות והאוצר יקבעו בחוק את המחיר המותר לעוד מוצרי מזון, ששר החקלאות יסבסד עוד חקלאים כדי שיוכלו כביכול לתת סחורה במחיר נמוך יותר, ובפועל יקר הרבה יותר.
שכחתי משהו?
כל ההצעות הללו הן הבל מוחלט. 
הן בדיוק ההחלטות האומללות שהביאו אותנו למקום הנוכחי, בו כוחות השוק אינם יכולים לפעול בחופשיות. בו המדינה מעורבת עד צוואר בכל פעילות כלכלית, ויוצרת משק מסורבל, עם מגזר ציבורי לא יצרני עצום וחסר פרופורציות, עם שר אוצר שידידו הטוב ביותר ותאומו הרעיוני הוא מזכ"ל ההסתדרות. דבר כזה עוד לא קרה בתולדות הכלכלות (הבריאות). בפועל, אף יזם אינו יכול לייבא עוד חמאה כדי להתחרות ולהוריד את המחיר, כי שר האוצר לא מרשה (הוא הציע פשרה לפיה במהלך עשר השנים הבאות המכסים על שוק החלב יופחתו בהדרגה. עשר שנים. בינתיים נשלם ביוקר). אי אפשר לייבא בשר. אי אפשר לייבא דגים ועגבניות. ודבש. וכל מזון שעולה על דעתכם כמעט.
בכל מקום בו יש מעורבות וניהול ממשלתי, אנו מקבלים חברות גרועות (רכבת), יקרות (פנסיה עודפת לעובדי חברת חשמל), בזבזניות בכוח אדם להחריד (רוב משרדי הממשלה) ושוק בלתי תחרותי בעליל, וכך אנו משלמים עבור הצריכה הרבה הרבה הרבה יותר. 

לכן מחאה חברתית היא ראויה ומצוינת, אבל היא צריכה להתמקד בדברים מועילים וממוקדי פתרון:
רכישת המוצר הזול ביותר היא תמיד אפשרות ראויה לצרכן. לא טוב לכם תנובה, קנו טרה. לא טוב לכם טרה, קנו גד. הכל בסדר, רק אל תבקשו מהמדינה לעשות זאת עבורכם, כי כשהיא מתערבת, זה יהיה רע מאוד לכולנו. 
  • פתיחת כל שוק המזון לתחרות וייבוא חופשי. תחרות חופשית לעולם מורידה מחירים. 
  • הורדת כל הרגולציה העודפת, המעלה את עלות הייצור של כל היצרנים, ואת המחיר עבורנו
  • ביטול "פירמידת המזון" שהיא שקר ואיוולת מעודדת תחלואה המפורסמת בכפיית המדינה ובמימון אזרחיה 
  • צמצום המגזר הציבורי, הצמדות השכר האוטומטיות, הצמדות הפנסיה התקציביות 
  • צמצום הבירוקרטיה לעשיית עסקים בישראל. מי שלא ניהל עסק בארץ לא מדמיין איזה סיוט זה. בלי זה לעולם לא ירדו כאן מחירים של כלום, פשוט לאף יזם לא יהיה כדאי להתאמץ. 
  • ביטול מעמדה של ההסתדרות כעמותה עות'מנית, שאינה מחוייבת לשקיפות, ושכולנו משלמים על הצללים שהיא מטילה.

כשאראה מחאה כזו, אהיה הראשון להפגין עם שלט.
אלא אם כן תרצו להצטרף אלי ולארגן יחד מחאה אמיתית שכזו. זה דווקא מדליק לגמרי. 

***
קרדיט תמונה: מוטי מילרוד, הארץ

By Dael with 4 comments

למה לראפרים יש שרשרת, ומה זה אומר עלינו?

צייד עם שרשרת מצדף קינה, שנחשב לכסף הלאומי בפפואה ניו גיני
כבר למעלה מ 12 שנים שאני כותב ועוסק בעבר הרחוק של המין האנושי, ובמסקנות שאפשר ללמוד ממנו על הווה. כיצד אפשר ונכון לחיות היום, לאור חכמת העבר. במרוצת השנים והפוסטים דיברנו על תנועה ופעילות גופנית, על הליכה וריצה יחפה, על צייד ועל אכילה, על בשר ועל עודף פחמימות, על חופש ממתח ועל חברה וקהילה. כל הדברים הללו עיצבו אותנו, בני האדם, והם חלק מאיתנו. איננו יכולים לברוח מהביולוגיה שלנו, איננו יכולים לשנות את הפסיכולוגיה הקדומה שלנו, שעוצבה במשך מליוני שנים. האדם הוא נוף מולדתו. האדם הוא תמונת אבולוציית אבותיו. 
איננו מנסים לחקות את האדם הקדמון. אין שום דבר רומנטי בחיים אלימים וקשוחים במערה קרה, במזון במחסור, ללא שירותי רפואה. לשמחתנו, יש לנו היום שפע מכל וחיינו טובים, ארוכים ונוחים הרבה יותר. אבל למרות שיצאנו מהמערה, המערה לא יצאה מאיתנו. הלב שלנו ממשיך לציית לחוקים קדמוניים בהרבה, ולא לאופנה החולפת של הפוליטיקלי קורקט או של דמיונות שווא. כך למשל הטבעונות משגשגת כרעיון אצילי, אבל כתפריט אנושי נרחב היא נכשלת לחלוטין. למעלה מ 80% מהעוברים לטבעונות מפסיקים זאת בתוך שנתיים. אנו פשוט זקוקים גם למזון מהחי. המין האנושי עוצב כאוכלי כל ואיננו יכולים לשנות את הפיזיולוגיה שלנו בשם רעיונות רוח. אנו גם זקוקים לקהילה ולחברה, ולכן התבודדות ונזירות אינם רעיונות מוצלחים במיוחד. 
איך הכל התחיל אפשר רק לשער. איננו יודעים מתי בדיוק קם המין האנושי על רגליו. ההומינידים (מיני האדם) הקדומים התנתקו משרשרת הקופים הגדולים לפני כארבע מיליון שנים, ומאז, בתהליך שלא עוצר, המשיכו להתפתח ולהשתנות ולהתפצל לסוגים ולמינים. אנחנו ההומוסאפיינס, המין האחרון בשרשרת, והיחיד ששרד. אנו בראש פירמידת החי בכדור הארץ, בעלי מוח מפותח שאיפשר לנו להשיג יותר מזון, לגלות את הבישול, לפתח כלים ולשכלל את הטכנולוגיה, ולהקים מערכים חברתיים מורכבים לעין שיעור מכל יצור אחר. ולמרות כל ההשגים האנושיים, מעולם לא יכולנו להשתחרר מההשפעה המהותית של הביולוגיה, הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה הקדומים שלאורם התעצבה ממלכת החי. 
כמו כל בעלי החיים, גם אנו יצורים חברתיים הבוחנים את מקומם בתוך היררכיה חברתית הטבועה בזהות הביולוגית שלנו ואנו רוצים לטפס במעלה הסולם החברתי לעמדה של כוח לא בגלל שסיפרו לנו שכך טוב או נכון לעשות, אלא משום שכל בעלי החיים בעולם מצייתים לאותו גן קדמון: אנו חלק ממבנה חברתי בו הפרטים לעולם מבקשים לשפר את מקומם. בעולם החי כל פרט מבקש לעולם להלחם על מעמדו החברתי ולבסס אותו גבוה ככל הניתן, שכן זה קובע את ההזדמנויות ואת היכולת להמשיך את השרשרת הלאה. זכר אלפא יהיה זה שיעביר את הגנים שלו הלאה, אך זכר חלש, לא יזכה להעמיד צאצאים. לביאה שליטה תעמיד יותר מזון לגוריה, ולביאה מזדנבת מאחור עלולה שלא לשרוד. בעולם החי אתה מוביל או מובל. אתה ראשון או שתישאר בתחתית הסולם, מלקט פירורים. הדרך לעלות ולרדת בסולם היא לעולם קשה ואלימה. אין בחירות או אספת חברים אלא כוח ומוות. גורילה שליט יגרש זכרים מתחרים, יהרוג את גוריהם, ויזדווג עם כל הנקבות. קרנפים, איילים ואפילו תיישים ותרנגולים ילחמו זה עם זה עד מוות או עד קריסה מוחלטת של היריב. בעולם החי, אלימות היא הדרך היחידה לקבוע ולבסס מעמד חברתי.
לא אצל בני האדם. 
לכאורה, לבני האדם לא היתה כל ברירה. אבותינו ההומינידים הקדומים חיו בלהקות וממילא שמרו על אותן פרקטיקות של קופי הענק. התפצלנו מהקופים, אבל נותרנו כפופים לפירמידה חברתית וכדי לעלות ולרדת בסולם היה נדרש להפעיל כוח, ואלימות עד מוות. אבל איכשהו זה כמעט ונעלם מהתרבות האנושית. הפוסט הזה מסביר כיצד.
איננו יודעים מתי היא נוצרה, אבל אין כל ספק כי אחד המרכיבים הבסיסיים והקדומים ביותר בהצלחת המין האנושי הוא השפה. הדיבור. כמעט כל החיות מתקשרות זו עם זו תחושות וכוונות באמצעות צלילים, אך רק בני האדם פיתחו שפה מורכבת המאפשרת לייצג גם מחשבות ותוכניות, רעיונות וסמלים. אבל בני האדם הקדומים לא פיתחו רק שפה של מילים המסמלות מציאות. יחד עם המצאת השפה האנושית, בני האדם הקדומים המציאו שפה המשתמשת בחפצים נדירים כסמלים לכוח. שפת ערך. זו שפה שנועדה כדי לתקשר ערך חברתי, ומאז ועד היום היא כלי לעיצוב היררכיה חברתית. שפה לתקשורת ערך בין בני  אדם. 
זה התחיל, כמו כל ההמצאות, כמעט במקרה. הצייד תלה על צווארו שרשרת מניבי אריות או מטופרי עופות דורסים כדי להוכיח את כוחו. שרשראות כאלו בנות עשרות אלפי שנים נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות רבות. השרשרת הפכה למסמל את מעמדו של העונד אותה: צייד. היא סימנה את חשיבותו לשבט, את עוצמתו. גם העברת השרשרת לצייד צעיר או לנער מתבגר היתה הוכחה לבגרותו, לעלייתו בסולם החברתי. בשפת המילים אי אפשר לייצג ולהעביר ערך, שכן מילים לא עולות מאומה. להגיד לאשה "אני אוהב אותך" לא שווה הרבה, אבל לתת לה טבעת זו כבר תקשורת אמיתית המשדרת את הערך שהיא נושאת. להגיד "אני זכר שליט" לא מוכיח כלום, כי מילים הן רק מילים: זכר מתחרה עלול להרוג את הדובר ולרשת את מעמדו החברתי אבל מי שחובש את כתר הזהב הוא המלך, ועוצמתו ניכרת לעין כל ומחסלת קריאות תגר. לכן כדי לדבר בשפת הערך צריכים "מילים" שהן נדירות וקשות להשגה. כתר שהמתחרה לא יוכל להשיג או לזייף בקלות. מסמני המעמד החברתי היו ונותרו רק חפצים שקשה מאוד להשיג. צדפים נדירים, אבנים נדירות, זהב. אלו סימנים ששומרים על הכוח החברתי ללא שחיקה. כי שפת ערך יעילה רק כאשר "המילים" שבה הן נצחיות. היינו, מורכבות מדברים שקשה להשיג ואי אפשר שיעלמו או יישחקו. דברים המייצגים אנרגיה מוחלטת, כוח אבסולוטי, כי אז כל "משפט" (טרנזקציה) הוא אמיתי. 
בזכות שפת הערך בני האדם הצליחו לראשונה לעצב את מעמדם החברתי שלא באמצעות אלימות. כי מי שאוחז בחפץ נדיר וקשה לשגה, מוכיח בכך את עוצמתו וכוחו. חפצים נדירים מייצגים אנרגיה ומאפשרים את הוכחת ו"שמירת הכוח". במקום שזכר האלפא יוכיח את הכוח שלו שוב ושוב ע"י הרג המתחרים, הוא מוכיח את מעמדו ע"י תכשיט העשוי ניבי נמרים. ובכך הוא מעיד על עצמו: אני בעל עוצמה אדירה. אני קוטל נמרים ומקשט את צווארי עם שיניהם. אני בראש הפירמידה. אל תתעסק איתי. 
הקישוטים הללו, כתר ראש השבט, קישוטי הצייד, תכשיטי האשה המחוזרת – כולם הפכו לבעלי ערך בפני עצמם, כי הם הכלי לסמן תקשורת ערך בין בני אדם. הם הפכו ל"כסף".
עיצוב ושינוי הסטטוס ההיררכי החברתי נשמר כך עד היום: כסף או משכורת הם שפת הערך של בני האדם. מי שהחברה נותנת לו יותר ערך, ירוויח יותר, והפוך. ובדיוק כמו בעבר, אנשים נוטים להדגיש את מעמדם החברתי באמצעות סימנים סטטוס חברתי שהכסף הזה מאפשר: מותגי יוקרה, רכב חדש, תכשיטים כבדים. גם היום, אם יבוא מולנו מישהו עם שרשרת זהב עבה של ראפר, נעדיף שלא להסתבך איתו. הוא מספר לנו שהוא אלפא מסוכן. 
וכך בני האדם המציאו דרך חדשה לעצב היררכיה חברתית. מהיררכיה המעוצבת ע"י אלימות בכל ממלכת החי, להיררכיה חברתית המעוצבת ע"י אביזרים מסמלי כוח שומרי אנרגיה. שפת הערך הזו היא יסוד התהליך שמנע מאיתנו להרוג אחד את השני במאבק על נשים, טריטוריה ומזון, ולהפוך אותנו לאנשים.
כסף הוא לא אויב האנושות, אלא אחד ממנועי ההתפתחויות שלה. 
מצב העניינים הזה לא השתנה במאומה מאז שירדנו מהעצים. בשיני טורפים כבר איננו משתמשים אבל הזהב משמש כבר 5000 שנים לפחות כהוכחה מוחלטת לכוח, ולכן הוא משמש ככסף טוב ומקובל בכל מקום בעולם: הוא שומר על האנרגיה שבו, לא נשחק מהדפסה עודפת. הוא הוכחה חד משמעית לעוצמת בעליו ולמעמדו החברתי. לכן נשים וגברים יעדיפו תכשיטי זהב על כל תכשיט פלסטיק, עץ או אבן. רק דברים נדירים באמת הם סימני סטטוס מוצלחים לעיצוב מעמדנו בהיררכיה החברתית.

הביטקוין הוא פשוט שכלול של שפת הערך העתיקה לשפה בין לאומית, מהירה ויעילה יותר לעומת כסף הפיאט (דולר, יורו, שקל), השומרת את האנרגיה טוב יותר (בביטקוין לעולם לא תהיה הדפסת כסף שתשחק את מעמדו, אך זה קורה תדיר בכל המטבעות האחרים), והשומרת על הסטטוס של הבעלים באופן בלתי תלוי בגורמים חיצוניים (המדינה או אלפות אחרים אינם יכולים לשדוד ממך את הביטקוין שלך, אך קל להם לעשות זאת לכסף מדינות).
ולמרות זאת, איננו יודעים עדיין האם הביטקוין יחליף את הזהב והכסף וישמש לצידם כחלק מהמילים של שפת הערך העתיקה.
להבנתי ובעיני, הוא כבר שם מזמן.




כך או אחרת, בכל אשר נביט, נגלה את עצמנו הקדמוני מציץ אלינו מחרכי ההיסטוריה ומעצב את התנהגותנו עד היום.

מתאמץ לתקשר ערך 

By Dael with 1 comment

מחשבות על שיח השנאה

בעשור האחרון עיצבנתי לא מעט אנשים.
לפני עשור, כשכתבתי ששומן רווי אינו מסוכן לנו, שכולסטרול הוא דווקא ידיד, ושלא כדאי לאכול דגנים, הפכתי למישהו שרגיל למשוך אש. היו אנשים אצלם הפכתי ל"ההוא שיגרום לכם למות מהתקף לב", "חסר אחריות", "קיצוני ומסוכן" ועוד כהנה וכהנה. היו גם חסידי טבעונות שמצאו אותי איש שונא אדם וחי, בהמה מוסרית, אוכל מוות ושאר טיפוסים מפוקפקים מעולמו של הארי פוטר. קיבלתי כאלה תגובות גם כשאמרתי שביטקוין הוא המצאה נפלאה שתשנה את העתיד. בדרך כלל קיבלתי את התגובות הללו בחצי חיוך. זה רק סימן לי שלחצתי על איזשהו כפתור נכון. שהרעדתי איזה מיתר אצל אנשים שחושבים שהשכל, האמת והצדק שוכנים רק אצלם, והנה מישהו אומר שהם טועים או שלפחות יש מישהו שחושב לגמרי אחרת. 
רציתי לעורר שיח ודיון, רציתי לגרום לאנשים לחשוב, רציתי לשתף במה שקראתי חקרתי והבנתי. ניסיתי לכתוב את האמת כפי שאני רואה אותה, וידעתי שיש לזה מחיר.  מחיר האמת עלול להיות משולם בידוי בוץ בכיכר העיר. זה קרה לי עם קרוספיט (תכנית חסרת אחריות), זה קרה לי עם ריצה יחפה (מסוכן), זה קרה לי עם תזונת פליאו (יהרוג אותך), זה קרה לי עם ביטקוין (מלבין הון). כך או אחרת, אני רק כתבתי את מה שאני מבין ומסיק, ונתתי לציבור לשפוט. עבור חלק מהאנשים זה יצר עניין וסקרנות ללמידה, ועבור חלקם זה הוליד כעס בלתי נתפס. היו שקראו ואמרו "וואללה", אבל היו שקראו וצעקו "אללה הוא אכבר". 
בשנים האחרונות אני מעצבן פחות אנשים, תודה לאל. 
אני חושב שזה בעיקר קרה כי המסר החתרני של אתמול הפך למציאות ולאמת הפשוטה של היום. במקרה, הייתי בצד שצודק. בכדי לטעון היום ששומן רווי זה מסוכן, צריך או עזות מצח או בורות. קרוספיט הפך לספורט סופר פופולרי עם קרוב למאה מכונים פה בארץ. כבר מעט אנשים חושבים שהביטקוין משרת את הרוע או עומד להיעלם. למציאות תוכניות משלה.
אבל בעוד שאני מקבל פחות אש, כל שאר העולם, דומני, מקבל הרבה יותר.
היום, כל מי שאומר משהו שחורג מהנורמה, שחורג מהמותר, ששוחה כנגד הזרם, הופך מיד לאיש מסוכן שיש להקיאו מהציבור. אם רק נדמה שמישהו אומר משהו הנוגד את עמדתי, את השקפת עולמי, מיד הוא הופך למוקצה מחמת מיאוס. למושא ללעג במקרה הטוב, ולקורבן זעם יוקד וצדקני במקרה השכיח. המונים עם קלשונות בצורת פוסטים רצים צועקים ברחובותינו, והמרחק בינם לבין תקיפה פיסית של ממש, קטן מאוד. קטן מתמיד.
מישהו אמר: אני נגד הגדלת קצבאות הנכים. מיד הוא הופך לאדם חסר לב, מצפון והלוואי ויראה את ילדיו בכסאות גלגלים.
מישהו אמר: אני מתנגד למדיניות ראש הממשלה, והנה הוא סמולן תל אביבי מסוכן, שיאללה ירד כבר מהארץ. 
מישהו אמר: אני מעריך את ראש הממשלה, והנה הוא תולעת פריפרייאלית שמנשקת את הרגל הדורכת עליה והלוואי שישאר תמיד בסחי.
מישהו אמר: אני בעד שינוי אופן מינוי השופטים, והנה הוא פאשיסט שפל, המבקש להשמיד את הדמוקרטיה ולקעקע יסודותיה.
מישהו אמר: אני בעד מו"מ לחלוקת ירושלים במסגרת הסדר הקבע, וכבר הוא עוכר ישראל והלוואי שמשפחתו תאבד בפיגוע.
מישהו אמר: נראה לי שכל תלמיד צריך לדעת לקרוא חומש עם רש"י, והוא מיד נאשם בהדתה, בשטיפת מוח ילדים רכים, ברמיסת זכויות הפרט ובטפשות כללית.
מישהו אמר שלא אמר כלום (אלא שמישהי אומרת שכן, אלא שהיא לא בטוחה מתי ואיך), והנה הוא עבריין מין סדרתי, גבר פריבילגי מדכא ומשפיל, שיש למנוע ממנו כל תפקיד לכל חייו. 
מישהו אומר: ההוא מסית, ומיד צועקים לו טיפש טיפש.
מישהו אומר: ההוא טיפש, ומיד צועקים לו הסתה הסתה.

אותי זה מחריד.
מיום ליום, משבוע לשבוע, מצב העניינים נעשה חמור יותר. עוד חזית רעיונית נופלת קורבן לדברים שאסור לומר, שאסור לחשוב, שהס מלהזכיר. כאילו חזרנו אחורה בזמן אל המשטרים האפלים של מאו בסין או ימי סטאלין העליזים בברית המועצות. האמת כבר לא מעניינת איש. אין אמת. יש רק פצעים שאסור לפתוח ומוקשים שאין לדרוך עליהם. בלי לשים לב, הפכנו מחברה סקרנית המבקשת אחר האמת לחברה של אנשים המבקשים לשמוע רק מה שנוח להם. לחברה של צרי מוחין, עצבניים וכעסניים, השונאים, ממש כך, את מי שחושב אחרת מהם, ועוד יותר, את מי שאומר זאת בקול. חברה המעודדת קבעון מוחין ומשתיקה שיח ודיבור. 
לא כך.
האמת אינה בכיסו של איש. 
השורש להשגת האמת היא היכולת לומר ולהחליף רעיונות באופן חופשי ופתוח, גם אם הם קשים. גם אם הם מזעזעים. גם אם הם סותרים את יסודות תפיסת עולמך בכל מכל.
אם הדובר מתכוון לדבריו, אם זו האמת שלו, ואם הוא אדם המבקש טוב ולא רודף אחריך עם קלשון – ראוי לשמוע (ובטח שלא לרדוף אחריו עם קלשון). לא חייבים להקשיב. בוודאי שלא חייבים להסכים, מה גם שכנראה הוא בכלל טועה. אבל דעה אחרת ואמת אחרת לא הופכים אדם לרע. הם לא הופכים אותו לאיום ומחלוקת רעיונית אינה הצדקה לאחל לו את כל הרוע שבעולם. 

אם לא נאפשר לעצמנו להקשיב, לא נוכל להשתנות.
אם לא נניח לעצמנו להשתנות, לא נלמד שום אמת חדשה. 
ואם איננו יכולים ללמוד אמת חדשה, למה אנחנו טורחים לדבר?

אני מבקש מעצמי לשמוע. אני דורש מעצמי להקשיב. להכיל גם קולות אחרים וצורמים. 
אני משתוקק שאצליח ללמוד אמת גם מהם.

By Dael with 2 comments

איך גנבו לי 650 דולר, ולמה הגיע הזמן להתעורר

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס בלוקצ'יין, כאן בת"א. היה זה כנס גדול ומכובד. רבים מאוד מאנשי התעשייה היו שם, אולי גם חלק מכם. הרבה דוברים, אוכל טעים, בלוקצ'יין חם ואחלה אירוע. באמת.
החלק הכי טוב של היום התרחש מבחינתי על הבוקר. האולם הכיל משהו כמו 500 אנשים והמנחה הודיע "יש לנו הפתעה. מתחת לכל כסא מודבקת מעטפה. בתוכה תמצאו ארנק נייר. שלושה מהארנקים הללו הוטענו ב 0.1 ביטקוין כל אחד. אולי זכיתם!".
חשבת לעצמי, מה הסיכוי. אבל בדקתי ואכן היתה מעטפה. בתוכה ארנק נייר מהודר, מודפס על נייר כרום עבה וצבעוני: סרקתי את הכתובת הציבורית, בדקתי ב block explorer ואכן, 0.1 ביטקוין דנדשים מופיעים כיתרה בארנק הנייר שלי. נדבק לי חיוך מאוזן לאוזן. לא כל יום זוכים ב 650 דולר בלי לקנות כרטיס הגרלה.
חשבתי לעצמי: מחר אעביר את הביט מארנק הנייר לארנק החומרה שלי, בינתיים נהנה מהכנס.
אלא שמכאן ואילך הדברים הדרדרו במהירות.
24 שעות מאוחר יותר: אני סורק את הכתובת כדי לגלות שיתרת הביטקוין בארנק הפכה לאפס. מסתבר כי כמה דקות אחרי הכנס מישהו (או מישהי) סילק מהארנק שזה עתה קיבלתי את 0.1 הביטקוין. כלומר, למישהו היה עותק של ארנק הנייר, היינו, עותק של המפתח. וכידוע, מי שמחזיק במפתח מחזיק בביטקוין.
הופ, הלכה החופשה המתוכננת ברומא.
ניחשתי שאני לא לבד.
היתה לי שיחה נעימה עם אחד מהמארגנים. ניסינו יחד להבין מה קרה.
הערכתי שאם אכן נגנב כסף מארנקים נוספים (חולקו כזכור שלושה), הרי שכל הגניבות התרחשו פחות או יותר באותו הזמן.
המארגן: בדקתי עכשיו את שלושת הארנקים. יש ארנק אחד עדיין עם הכסף בתוכו ו-2 ארנקים, שלך ושל הבחור השני שהתלונן שרוקנו ב-13:58 ו-14:24.
אני: מי שהדפיס פשוט היה צריך לצלם על ארנק ואז זה רק שאלה כמה זמן לוקח לסרוק כל כתובת... הגיוני שזה ייקח שעה לאלף ארנקים. יתכן ופשוט לתוקף לא היתה גישה לכל העותקים של הארנקים ששכפלתם אלא רק לחלק. כלומר, מי שהדפיס את הארנקים שמר עותק מכל ארנק. קל מאוד.
המארגן: לא נראה שהבית דפוס אפילו יודע מה זה ביטקוין. אז איך מדפיסים ארנקי נייר? רק הדפסה עצמית? מה הסיכוי ליפול על מדפיס שלא רק יודע מה זה ביטקוין אלא גם מספיק חכם כדי לכתוב סקריפט שבודק את כל הכתובות, מחכה שיכנס אליהם כסף ואז מרוקן אותם. אם היה כזה מישהו, הסיכוי שהוא היה עובד בדפוס שואף לאפס 😂
אני: זה יכול להיות גם השליח שהביא את הארנקים. הפקידה שארזה אותם. העובד שהכניס אותם למעטפות. זה שהדביק אותם. וכל נקודה אחרת בשרשרת. עוד אפשרות היא שמכונת הדפוס מחזיקה עותק דיגיטלי בזכרון כקובץ. מי שמטפל במערכת של הדפוס אולי יכול היה לגשת וכו'. ולא צריך שום סקריפט. צריך רק עותק נייר של כל הארנקים, וטלפון אחד. עוברים כתובת כתובת ובודקים. כאמור זה לוקח קצת זמן וכל דביל יכול לעשות את זה. מסביר את ה 25 דקות בין הריקון של הארנק שלי לארנק האחר.
המשכנו בדיאלוג, שהיה כאמור נעים וענייני.
קצת פדיחות, אבל היי, זה קורה לטובים ביותר. עובדה.

להלן המסקנות ושני הסנט שלי.
  • אם קיבלתם ארנק נייר: מתנה לחתונה, לבר מצווה, זכיתם בהגרלה בכנס, קיבלתם החזר חוב של חבר או whatever, הנחת העבודה חייבת להיות שהארנק הזה פרוץ. גם אם המקור הוא בנאדם סופר ישר ומקצוען. הוא רק בנאדם (או חברה) ויכול להיות שמישהו עקץ אותו ללא ידיעתו וצילם או השיג עותק. מאותו הרגע, הביטקוין שעל הנייר חיים על זמן שאול. 
  • אל תתעצלו: אם קיבלתם ארנק נייר, בצעו מיד swap לארנק מקומי על הטלפון שלכם. מיד. אל תמתינו רגע. אם זה עובר, אתם מוגנים והמפתחות החדשים של הארנק שלכם אינם בהישג ידו של שום תוקף. (כמובן כמובן שגם ארנק מובייל יש לגבות ועדיף לא לשמור עליו לעולם סכום משמעותי. מארנק המובייל תעבירו לארנק חומרה או לארנק אחר שאתם בטוחים בהגנתו, בהזדמנות הראשונה).
  • יש לכם ארנק נייר שאתם עשיתם בעצמכם ובטוחים בעמידותו? זיכרו: ארנק נייר טוב רק ככל שהוא נותר חסוי לחלוטין. אם יש לכם עוזרת, או חברים של הילדים, או מבקרים או כל אדם שאיננו אתם, ושהוא עלול לראות איכשהו את ארנק הנייר, ולו לרגע, והכסף יהיה אבוד. הערה: קשה מאוד לייצר ארנק נייר שבטוחים בהגנתו. עלולות להיות רוגלות במחשב, במדפסת, או אפילו על הצ'יפ של לוח האם... (תשאלו את אמזון). 
  • אם אתם חברה או מפיקי אירוע ורוצים לשמח את הקהל ולחלק ארנקי נייר, זכרו שאתם חשופים. אי אפשר עוד להניח שבית הדפוס לא מבין. כולם כבר יודעים מה זה. זה יכול להיות כל אחד. ככל שתהליך יכלול פחות ידיים (והרבה פחות עיניים), כך יש יותר סיכוי למנוע גניבה, אבל הסיכוי תמיד יהיה.
  • עשיתם זאת בכל זאת, המליצו לזוכים להעביר את הכסף מיד במעמד הזכיה.
  • החלטתם להדפיס ארנקי נייר לחלוקה, אפשר גם לעשות פעולת הגנה נוספת, והיא לייצר ארנק נייר המוגן ב BIP38 Encrypt כלומר המוגן בססמה (קל ב www.bitaddress.org). בשיטה זו יש מפתח פרטי, ובנוסף למפתח יש ססמה. במקרה כזה המארגנים יאמרו רק לזוכים מה הססמה, וגנב פשוט לא יוכל להשתמש בארנקים בלעדיה. זו כמובן לא דרך אידיאלית לאורך זמן (כי חוזק הארנק הופך לחוזק הססמה, ותוקף רציני עלול לפרוץ אותה ב brute force) אבל לסכומים קטנים, לכנס, לפרסים, זה די והותר כדי לשים קו הגנה נוסף ומשמעותי שהיה מונע להערכתי את המקרה הנוכחי.
  • שורה תחתונה: המארגנים ביקשו לעשות טוב, ועשו הגרלה ראויה ומפתיעה (באמת נחמד לגלות שיש 0.1 ביטקוין הדבוקים לך בתחתית הכסא), אבל הערכת הסכונים לא היתה מספקת.

הגיע הזמן להתבגר – כקהילה, כמשתמשים. לזכור שהעולם מלא אנשים רעים, ושאין לסמוך על איש.
ואם אין לך מפתח שהוא *רק שלך*, אז אין לך ביטקוין.
**
בתמונות:
ארנק הנייר הזוכה ברגע האושר החולף,
והביטקוין היחיד שתכלס נשאר לי מהכנס: מטבע שוקולד שאני לא אוכל.

***
את הפוסט הזה פרסמתי לראשונה דווקא בקבוצת ביטקוין ישראלי, וכן, אני יודע, הבלוג הזה עסק עד היום בעיקר בספורט, טיולים, באוכל טעים ובבריאות. אבל היי, ביטקוין הוא חלק מהעתיד וחלק ממני. אז אני מקווה שזה מעניין גם אתכם, קוראי הותיקים. 

By Dael with No comments

ירדתי לסיני וחזרתי כדי לספר ולהמליץ

בסוכות ירדנו לסיני. 
החלטנו רק יומיים קודם. נכנסנו לרכב, נסענו לאילת, עברנו את הגבול, ופסענו אל הדיונות השוקטות.
האמת היא שהתגעגעתי. הרבה זמן לא הייתי בסיני. בפעם הראשונה הייתי בסיני בטיול לפני הגיוס, ואח"כ כמה פעמים בתור חייל, ואח"כ כזוג צעיר נסענו שוב ושוב אבל 14 שנים עברו מאז הפעם האחרונה שלנו שם. הפיגוע בטאבה ב 2004 סתם את הגולל. והנה חזרנו. כן, אזהרת המסע ההיא עדיין בתוקף, ובמעבר הגבול משמיעים אותה בכריזה כמעט בלופ, כאילו מי שהגיע עכשיו למעבר הגבול אחרי ארבע שעות נהיגה ישמע את הכרוז ויגיד, וואללה, אני חוזר. אבל אנחנו עקשנים בני עקשנים. המשכנו, בילינו נפלא וחזרנו. והנה אני אתכם לכמה מחשבות שאחרי, ואולי קצת טיפים שיועילו.


בזריחה
לא מסוכן? 
האמת היא שאני לא יודע והניחוש שלכם טוב כמו שלי. אין לי אלא את שעיני רואות. סיני גדולה בשטחה פי שלושה משטח מדינת ישראל, ובשטח העצום הזה, אכן מסתובבים גם מחבלים ואנשים רעים. עד כמה הם עסוקים בלהרוג תיירים ישראלים? שאלה טובה. המציאות מראה שהם לא עושים זאת בהצלחה יתרה, וכוח גדול של צבא מצרי בכל פינה מוסיף על תחושת הבטחון (כמדומני 40 גדודים יותר מאשר מה שמותר למצרים לפי הסכם השלום. ישראל מתירה למצרים להכניס עוד כוחות כדי להבטיח את השקט). מצרים לא לבד בעניין הזה. יש אזהרות מסע לעוד מקומות רבים. לקשמיר למשל (וגם לשם נסענו לפני כמה שנים כל המשפחה). עד לא מזמן היתה אזהרת מסע של ארצות הברית לתושביה בפני נסיעה לישראל. המציאות היא בעיני המתבונן ויש סכנות בכל אשר נביט. רכיבת אופני כביש מסוכנת לאין שיעור לעומת סכנת הפגעות מטרור בסיני. גם לרכב על אופניים חשמליים בלילה בלי קסדה מסוכנת הרבה יותר, סטטיסטית ואובייקטיבית. זה לא מונע מאיתנו להסתכן. כי הסכנה היא תמיד קיימת, ורק העוצמה שאנו מייחסים לה קובעת את ההתנהגות שלנו. עשרות אלפי ישראלים מצביעים ברגליים כבר שנים. אני מתכנן לחזור שוב ושוב.

לא יקר?
לא. מעבר הגבול עולה כ 200 ש"ח (108 ש"ח אגרת יציאה מישראל ועוד כ 80 ש"ח אגרה בצד המצרי  שהן 400 לירה. 5 לירות מצריות הן שקל אחד). מונית לאיזור נואיבה תעלה כ 30 ש"ח לאדם. לילה בחושה בשיא העונה יעלה 80 ש"ח (כולל ארוחת בוקר וערב) ושלא בעונה, שזה תכלס כל השנה חוץ מסוכות ופסח, כמחצית מזה. מלון של ממש, ברמה גבוהה, יעלה 200 ש"ח לילה לזוג, עם ארוחת בוקר. זו החופשה הכי זולה שאפשר לצאת אליה מישראל.

לא חם מדי?
לא. חם בסיני אבל יבש. לא מזיעים. כשיושבים בסוכות על קו החוף, יש בריזה נעימה כל הזמן. נעים ממש. בלילה עלול להיות חם, בטח בחודשים החמים, אבל או ששוכרים חדר עם מיזוג, או עם מאוורר, ואם אין, רבים מוציאים את המזרון אל תחת כיפת השמים, שם הרוח מהים ממשיכה ללטף כל הלילה. זה חלק מהעניין וזה באמת תענוג.
אחינועם 2004
אחינועם 2018

לא משעמם?
לא. אפשר לשבת מול החוף ולקרוא ספר. אפשר להכנס ולטבול, לשנרקל. אפשר אפילו לדבר. או לשתוק. שווה להרדם ברוח. אח"כ לשתות תה, וקפה, לשחק ששבש עם הבדואים (ולנצח), לצאת לעוד טבילה ועוד שנרקול ועוד ארוחה של דגים. קוראים לזה חופש. בחיים אני מכיר שלושה סוגי חופשות: חופשה עירונית (פריז, לונדון, ת"א), חופשה מטיילים (טרקים והליכות), וחופשת ים, בה לא עושים מאומה אלא מתבוננים על הגלים. זו האחרונה היתה חסרה לי מאוד לאחרונה, וסיני מעניקה אותה בשפע. לא למהר, לא להמר, לצאת מהמרוץ. 

יש אינטרנט?
בשבילכם אני מקווה שלא יהיה. לפחות לא כל הזמן. 

לא מפחיד?
לא. הבדואים מקסימים ומאירי פנים. כל בקשה מתקבלת בחיוך ובהבנה. הם מתגעגעים לחזרת ישראלים שעליהם פרנסתם. כולם זמינים בווסטאפ ורבים מאוד מדברים עברית חופשי. המצרים הם מצרים. אבל היי, גם פקידי מעבר הגבול בארצות הברית לא נחמדים (בunder statement  של החיים).  

לא הרוס?
האמת, כואב הלב. ברצועת החוף שבין טאבה לנואיבה נמשכת על פני כחצי שעה נסיעה. לאורכה פזורים עשרות רבות של מלונות נטושים, אלפים רבים של חדרים מתפוררים וריקים, שמשבר התיירות הענק שפקד את מצריים בעשור האחרון (מאז שהתפוץ מטוס רוסי שהמריא משארם, וחיסל סופית את התיירות הענפה שבאה עד אז מרוסיה). החופים שוממים. הכל נהרס. כואב לראות את הפנינה הנדירה הזו, על הלגונות הכחולות והריפים הצבעוניים עומדת ריקה ומחכה לנס. או לישראלים. אני עצמתי לנתי בחוף white beach שהקימו אותו מחדש לפני שבועיים. נקי ויפה ומסודר וכך, כוחה של הכלכלה להבריא את הנטוש ולחדש את הימים לרווחת כולם. 

יש עוד מה לעשות?
כן. אפשר לצלול (בדהב אחד המקומות הטובים שיש). אפשר לשנרקל. אפשר לעשות קייט סרפינג – אני שוקל לעשות קורס בדיונה הכחולה. אפשר לטייל טיולים חד יומיים או טיולי עומק בהר הגבוה.  

יש מה לשתות?
קפה של בדואים. ואם אתם רוצים קיק, אז הכי טוב שתביאו את היין או האלכוהול שלכם מהבית. 

יש מה לאכול?
אחלה אוכל. אני לא צריך הרבה יותר מדגים טריים, סלט ענקי, טחינה, שקשוקה. את כל זה ועוד יש בכיף. 

צריך להחליף כסף?
לא הרבה. כולם מקבלים שקלים. והדבר היחיד שצריך זה 400 לירות כדי לשלם במחסום ש*אחרי* מעבר הגבול (מי שנוסע רק לטאבה, לא צריך לשלם אגרה בצד המצרי, ויקבל החזר על האגרה בצד הישראלי). כמובן שאפשר לשלם בלירות, וכדי להחליף ללירות יש להצטייד בדולרים דווקא, כי החלפנים לא יקבלו שקלים. הסכם השלום וזה. 

לאיפה כדאי לנסוע?
טאבה עצמה היא שלוחה של אילת, בלי החנויות ובלי האוכל המטורף שיש בבתי המלון של ישראל, אבל בערבית וברבע מחיר. בטאבה זה רק מלונות, לא חושות. המרחב שצפונית לנואיבה (אל מחש, ביר סוויר, ראס השטן, טארבין וכו') שם מתרכזים רוב הישראלים ויש יופי של חופים. דרומה משם עוד שעה יש את איזור דהב, שהוא טוב יותר לצלילה וככלל, זול יותר. לשארם א-שיח אין טעם להגיע. בין נואיבה לדהב מסתתר האיזור של הדיונה הכחולה וראס אבו גולום, שהם איזורים מבודדים, מנותקים ונפלאים ממש. הייתי שם רק יום וכבר אני רוצה לחזור. שורה תחתונה: לפעם ראשונה הייתי נוסע לחוף כלשהו באיזור נואיבה רבתי (כאמור: (אל מחש, ביר סוויר, ראס השטן, טארבין). מחפש חוף עם המלצות, ניקיון, מיזוג (עכשיו כבר לא צריך), אוכל ואווירה נעימה. 
איך להחליט?
יש קבוצת פיסבוק ענקית עם הרבה מידע, ויש אתר מוצלח בשם סיני וייבס ובשניהם תוכלו למצוא כל טיפ, טלפון של כל נהג, ומתנדבים שיענו על כל שאלה. 

אז מה אתם אומרים? נוסעים? נסעתם? שתפו!

By Dael with 1 comment

כמה רחוק ילכו אנשים כדי להגן על הטעויות שלהם?


מי שקורא אותי לאורך השנים יודע שאין בי הערכה גדולה לגברת אולגה רז. מי שהקימה והיתה יו"ר אגודת הדיאטניות, הקימה בי"ס לתזונה באקדמיה, עמדה בראש היחידה לתזונה באיכילוב משך עשרים שנה, מנחת תוכניות טלויזיה ותכניות רדיו על תזונה, מחברת ספרים רבים בנושא. אולגה היא אולי הדיאטנית הכי מפורסמת בארץ. לצערי היא גם המודל, ב ה' הידיעה, לכל מה שעלול להשתבש אצל אדם שמתיימר לטפל באחרים: תחושת צדק מוחלטת, חוסר בידע עדכני, אפס נכונות ללמוד או להכיר במציאות, התעלמות מהמדע והשמצה פרועה של כל מי שמעלה דעה מנוגדת.

לפני חמש שנים (ב2013) היא התחילה עם ההשמצות כנגד פליאו, שהיה אז בראשית דרכו התקשורתית בארץ. כמחברת "דיאטת הלחם" היא נזעקה כנגד דיאטה המבטלת את הדגנים וקיבלה לכך במה נרחבת ב ynet ובעיתונים אחרים. כתבתי בזמנו על כך. לשמחתנו, פעולותיה לא עצרו את השטף והציבור הצביע ברגליים על תזונה מועטת בפחמימות. שנתיים מאוחר יותר היא כבר הקדישה את התכנית שלה ל"שטות הזאת הנקראת פליאו" ש"מצחיקה אותה עד דמעות". היא הוכיחה אז לכולנו עד כמה היא חסרת מושג קלוש בתזונה בכלל, ובפליאו בפרט. שווה להיזכר בטענותיה "המחקריות" אז. התייחסתי אליהן אחת אחת. http://www.kadmoni.com/2015/10/blog-post.html
אבל השבוע הדעות של אולגה כבר ירדו מהפסים של שיח אפשרי, סליחה. מגיב פייסבוק שאל אותה על עמדתה לגבי הספר "בטן של חיטה". תגובתה היא משהו שקראתי פעמיים כדי להיות בטוח שזו אינה בדיחה. אתם מוזמנים לקרוא את השרשור ההזוי בעמוד הרשמי שלה. אז למה אני כותב את הפוסט הזה? כי לחרדתי הגברת רז עדיין מקבלת גושפנקא תקשורתית כמומחית תזונה בעוד שבפועל עמדותיה מדגימות בורות והמלצותיה מקדמות תפריט המוביל לתחלואה ולסבל. לדעתי.  
ידע הציבור ויזהר.
ועוד יותר טוב: יקרא הציבור וישפוט בעצמו.

By Dael with 1 comment

ספויילר: האם אנו עומדים למות בגלל חוסר בפחמימות?



האמת, התבאסתי. שוב ידיעות אחרונות הקדימו אותי. ראיתי את זה בא וידעתי שתהיה כזו כותרת. רציתי פעם אחת לכתוב את המאמר לפני הפרסום הדבילי, אבל לא הספקתי.
אתם מכירים כבר את הנוהל: מישהו פרסם איזה מאמר בחו"ל. כתב הבריאות חיש מהר רץ רץ ומתרגם את השורה התחתונה ולמחרת אנו מקבלים טלפון מאמא שמקריאה מהעיתון את הכותרת: "בשר זה מסוכן", "טבעונים חיים יותר" או הפעם: "דיאטה דלת פחמימות מקצרת את החיים". הנוהל ממשיך בכתבת צבע בסוף השבוע, ושני ראיונות בתוכניות בוקר עם מומחים, בדר"כ רופא ותזונאית חסרי מושג בתזונה, שיסבירו למה מעט פחמימות זה מסוכן ללב ולמה הכי חשוב לאכול "דיאטה מאוזנת" במיוחד כי "כל אחד אחר" וכמובן לאכול בעיקר ירקות ומעט בשר בלי שומן.
תתכוננו, גם השבוע מתוכנן פסטיבל שכזה. 
אז תחזיקו חזק ותקבלו את התקציר מראש. 
הנה המאמר: 
https://www.thelancet.com/journals/lanpub/article/PIIS2468-2667(18)30135-X/fulltext
לא סתם, אלא ב Lancet שהוא אחד מהז'ורנלים היותר נחשבים. אז אם הם אומרים, ודאי שאנו, אוכלי הפחמימות המועטות, צפויים למוות מהיר. הכינו את הממחטות. לא ככה?
בקצרה מה אומר המחקר: לקחו 15 אלף מבוגרים (מעל גיל 45) שענו על שאלון תזונה ובריאות בסוף שנות השמונים. חילקו אותם לחמש קבוצות לפי כמות הפחמימה שהם אכלו, עשו אחריהם מעקב תקופתי ולאחר 25 שנים, מצאו כי מי שהיו בדיאטת דלת פחמימות מתו יותר לעומת מי שאכלו יותר פחמימות. גם מי שהיו בדיאטת דלת שומן ומרובת פחמימות מתו יותר לעומת מי שאכלו כ 50% פחמימות, אבל המנצח בסיכויי התמותה, לכאורה, הם אלו שהיו בדיאטת דלת פחמימות. המסקנה בלשון החוקרים היא: "זוהי הוכחה נוספת כי דיאטות המבוססות על מזון מהחי ודלות בפחמימות צריכות להיפסק". וואו.
אלא שהמחקר הזה הוא זבל טהור מבחינה מדעית, שקרני, מניפולטיבי ונועד לתפוס כותרות ולאחז עיניים ולקדם דת מסוימת. מדע זה לא.
עד כדי כך.
כדי שלא תסמכו על המילה שלי מול המילה של החוקרים המהוללים, הנה כמה נקודות להתייחסותכם, ואתם תשפטו.
1. מה באמת אכלו שם? מי יודע. את המסקנות לגבי התפריט של האנשים הסיקו משאלון בריאות תקופתי. פרקטיקה מחקרית נפסדת שכבר עברה מן העולם, אבל היי, מילא. את השאלון מילאו פעם ב 6 שנים. כן. כמה פעמים אכלת ברוקולי בשבוע בממוצע בשש השנים האחרונות?וכמה פעמים אכלת המבורגר בשבוע בממוצע? וב 25 שנים האחרונות אתם זוכרים? חבל, כי אחרת הייתם יכולים להשתתף במחקר המפעים הזה. השאלון כמובן גם לא מפריד בין הלחמניה לקטשופ לקציצה בהמבורגר (ולא בשום מזון אחר) ואז החוקרים בוחרים היכן לסווג כל דבר. המבורגר זו פחמימה או חלבון מהחי או שומן? שאלון מזון תקופתי שחובר בשנות השמונים ונבדק אחת לשש שנים הוא פשוט הזייה מחקרית.
2. על בסיס הממצאים של החלק הרפואי של השאלון, כאמור חילקו את המשתתפים לחמש קטגוריות, כדי שאפשר יהיה לעשות סטטיסטיקה (ולמצוא את מה שתיכננו מראש למצוא, עוד על זה, תיכף). מסתבר, תחזיקו חזק, שאלו שמתו יותר, שאכלו דיאטה דלת פחמימות יותר, גם עישנו הרבה יותר וגם היו שמנים יותר ובעלי הרגלי בריאות גרועים יותר. אבל בסוף בסוף הן מתו "בגלל" חוסר פחמימות. ברור. הסטטיסטיקה סדרה את העניין הזה.
דרך אגב, השיטה הזו לא חדשה. היא יושמה באופן זהה לחלוטין במחקר האחיות. גם שם היה מחקר של 20 שנים, גם שם שאלון תקופתי (אחת ל4 שנים), גם שם חמש קבוצות - לפי כמות הבשר שאוכלים, וגם שם הפלא ופלא, השמנים, המעשנים, בעלי הסוכרת, שגם אכלו יותר בשר, מתו יותר. כתבתי על זה לפני חמש שנים, ואתם מוזמנים להיזכר כאן: http://www.kadmoni.com/2015/09/blog-post_22.html
3. האנשים בקצוות, כלומר אלו שאכלו מעט יחסית או הרבה יחסית פחמימות, היו כולם אנשים שעשו "דיאטה" בהגדרה. הם מראש היו שמנים יותר ובעלי בעיות בריאות לעומת אנשים רגילים ללא דיאטה שהיוו את שלושת הקבוצות הממוצעות. אין ספק שחוסר הפחמימות הרג אותם.
4. איכות המזון. החוקרים לא בדקו בכלל את איכות המזון אלא רק את סוג המזון. איכות המזון (אוכל אמיתי) זה הפקטור היחיד שחשוב באמת בתזונה שלכם אבל זה נעדר לחלוטין אפילו מהדיון. אתה יכול לאכול זבל טהור דל פחמימה (למשל מרגרינה, משקאות דיאט, שניצל מוכן, וכו', כל מה שהאמריקאים אשכרה אוכלים), ובמקביל להיות בעודף משקל, סכרת ועודף משקל יחסית לקבוצת הביקורת, ואז נסיק שאתה מת בגלל שחסרות לך פחמימות. כן, תנו לי עוד מזה.
5. סוג המחקר. א' ב' של מחקר הוא לדעת מהו סוג המחקר, ומהן מגבלותיו ומעלותיו. כאן זהו מחקר תצפיתי - מסתכלים על המציאות ומנסים למצוא קשרים בין תופעות. מחקר תצפיתי בהגדרה לא יכול לקבוע סיבתיות. סיבה יכולה להיות מוכחת רק במחקר קליני. מחקר תצפיתי לכל היותר יכול להציע קשר. כאן החוקרים דילגו בקלות מעל המתודולוגיה. לשיטתם, זו הפחמימות (או העדרה בעצם) שיהרוג אותנו. זו לא רק מניפולציה ושקר, זוהי שטות מחקרית מוחלטת.
6. אג'נדה. בטח תיפלו מהכיסא מרוב תדהמה שתגלו שאחד מהחוקרים המרכזיים כאן וראש בית הספר לתזונה בהרווארד (Wallter Willit), הוא מקדם תזונה צמחונית/טבעונית ידוע. זה כשלעצמו לגיטימי, אבל הוא כבר התפרסם בהטייה שיטתית של מחקרים כדי להכשיר את התוצאות לגישתו. עד כדי כך שהמגזין הנחשב מכולם, Nature, עשה צעד חריג ביותר וכבר לפני כמה שנים פרסם מאמר מערכת שדוחה בשאט נפש את העובדה שוולטר עושה "הפשטת יתר של המדע" כדי להתאים אותו לאידאולוגיה שלו ומתנגד למאמרים מקצועיים רק בגלל שהם עומדים בסתירה לאמונתו. האיש הזה הוא הדבר הכי רחוק מאיש מדע, המבקש את חקר האמת. הו לא, הוא מבקש לקדם את הדת הצמחונית שלו, גם במחיר שקר והונאה. זה הכל.

אז מה השורה התחתונה שלי מהמחקר הזה?
רוצים לחיות? תקראו פחות עיתונים. 

By Dael with 4 comments

שש סיבות וחצי למה גיאורגיה עשתה לי טוב בלב (וקצת על סוד הניתוק)

הוא לא זרק אותי במכה אלא נפרד ממני בהדרגה, לאט לאט. כנראה הוא לא רצה לשבור לי את הלב, בטח לא כשאני באמצע טרק, עמוק בהרים של גיאורגיה. בהתחלה זה היה רק סדק. אפשר היה להמשיך אבל הרגשתי שזה כבר לא עובד כמו פעם.
אחרי יום, הסדק הפך לשבר וכבר היה ברור שאני והוא כבר לא.
אחר הצהריים, חצי מסך היה לבן. למחרת בבוקר הטלפון מת סופית. 
כל זה היה שבוע בדיוק לפני שחזרתי לארץ, וכך נותרתי שבוע שלם חסר טלפון. בלי ווטסאפים, בלי עדכוני פייסבוק, בלי מיילים של עבודה, בלי שיחות דחופות מלקוחות ובלי שיחות מנשמע מחברים. עברו הרבה שנים מאז שהייתי לאחרונה בלי טלפון בכלל וכבר שכחתי את התחושה. אבל היי, שרדתי כדי לספר איך היה.
רמז: אחלה. כדאי לנסות. 

נתחיל בהתחלה: יצאנו לאחד עשר יום בגיאורגיה. הגדולה בדיוק השתחררה מצה"ל, השני בדיוק עומד להתגייס והשלישי בחופש גדול ומשעמם, ככה שיצא מתאים בול. ידענו שאנחנו רוצים שוב יעד המשלב טרקים, כי טיולים ארוכים רגליים בהרים עושים לנו טוב. יש משהו במרחבים, בנופים, ביערות הענק ובקרחוני העד הממלא את הנפש שלווה. גיאורגיה קרובה (שעתיים טיסה), זולה ויפה ויש בה טרקים שמתאימים, אז אמרנו יאללה, זזים.
  • יחד: עשרה ימים ויותר זה זמן משמעותי וארוך להיות רק בחיק המשפחה. בשגרה אנחנו לא באמת נמצאים יחד. כל אחד קם בשעה אחרת, הולך לעבודה במקום אחר, נע במרחב הבית בזמנים אחרים ובחדרים אחרים. והנה אנחנו קמים יחד, אוכלים יחד, הולכים יחד, ואפילו ישנים יחד בחדר משפחה בגסט האוסים שמצאנו אי שם בהרים. יום ועוד יום ועוד יום, יחד. רק אני והמשפחה. זה לא רק קל להיות 24*7 כולם יחד. להיות בקשר זה גם לכעוס לפעמים, וגם לצחוק, ולשחק קלפים בערב, ולשחק "ארץ עיר" בהליכה ארוכה או לנחש את הדמות. אלו רגעי חסד, כי אין לנו את ההזדמנויות הללו בשגרה, בטח כאשר הילדים כבר גדולים. היחד הזה הוא חמצן נקי לנשימה לא פחות מפסגות ההרים. 
  • הליכה: בגיאורגיה העליות רצחניות והירידות תלולות לא פחות. מקלות הליכה הן אביזר חובה. הלכנו הרבה. ימים של 16-19 קילומטר, שמונה שעות הליכה במישור, במעלה ובמורד. באחד הימים עלינו יותר מ 1100 מטר בגובה. מתוך 11 יום, שישה ימים טירקנו בהרים נטו. כבר עשיתי טרקים ארוכים בהרבה, למשל Around Annapurna בנפאל של 12 ימי הליכה, אבל כאן הטרק היה קשוח, וההליכה קשה ומאתגרת . ועדיין, יש משהו חשוב ומתגמל בלסיים יום הליכה, מותשים וכואבים (הוי האצבעות) ולהתבונן לאחור בסיפוק. לפעמים בבוקר לחלק מהחבורה אין חשק או אין כוח, אבל בכל זאת מעמיסים את התרמיל על הגב ויוצאים לדרך. זה טוב יותר מכל אימון, אפקטיבי לא רק לשרירים אלא גם לרוח ולנשמה. קדימה, לכו. 
  • אוכל:  כשאתה בחופשה אתה לא אוכל כמו בבית. אין לך את המטבח שלך והמצרכים שלך וכמובן שיש גם את הכיף בלטעום מהעולם האחר אליו יצאנו. הבעיה היחידה שגיאורגיה היא מדינה שהמונע שלה פועל על קמח ומים. פורי, הוא הלחם הגרוזיני, משמש כבסיס של ממש לתזונה המקומית. בהתאמה, לגברים יש כרס חיטה מכובדת ומצב השיניים לא מזהיר. אבל אנחנו מטיילים ולכן מקבלים בגסט האוסים בעיקר פורי, חצ'אפורי (תכלס לחם אפוי עם גבינה מלוחה), תפוחי אדמה, עגבניה ומלפפון שלמים. וסכין לחתוך אותם. לא ממש פליאו... ובכל זאת, לא מתתי ברעב. גם כי בכל זאת אכלתי חצ'אפורי (המלצה: הגרסה הממולאת בסירפד, גבינה והרבה חמאה!) וגם כי יש עוד אפשרויות שאפשר לבקש, ולפעמים לשלם אקסטרה. דגי פורל נהדרים וזולים מאוד, תבשילים שונים (הרבה חצילים), ביצים במגוון צורות, גבינות קשות (כולן דומות), ועוד. כשקונים מצרכים לבד, אין שום בעיה. כשמטרקים, צריך להתפשר וגם להביא מראש תגבור כמו נקניק, אגוזים וכדומה. חלק מהמחיר. 
  • קור:  בעמק טרוסו, אי שם בצפון גיאורגיה ולא רחוק מקזבגי, ישנו עמק מקסים ובו נביעות מינרליים. באחד מהם נוצר מעיין סודה. זהו מעיין מי קרחונים שמבבסיסו מבעבעות בועות גזים, וכך מקבלים מי סודה חינם מהטבע, במחיר של ריח גופרית קל. מכל מקום, אלו מים קרים. מאוד. 4-6 מעלות להערכתי. כמובן שאי אפשר היה לוותר על ההזדמנות וקפצנו פנימה. בארץ מקבלים חשיפה לקור עם הרבה שקיות קרח שמפשירות מהר מאוד. בטיול בהרים, מים קרים זה בונוס חינם.
  • מחיר: גיאורגיה זולה מאוד. דג שלם במסעדה יעלה כ 7 לארי שהם כעשרה שקלים. נסיעה באוטובוס תעלה כ 75 אגורות. לינת לילה למשפחה בדירת Airbnb גדולה משופצת, מפונפנת ומעוצבת במקום הכי טוב בטביליסי הבירה, תעלה כ 300 ש"ח. ואפשר למצוא גם במאה. טיסה לשם תעלה 200-300 דולר, וזריזים ימצאו דילים גם במאה בלבד. הילדים קראו לזה עולם 2.5. לא עולם שלישי, אבל גם לא לגמרי אירופה. 
  • החיים הפשוטים: כשאתה בהרי הקווקז, מתארח בבתי המקומיים, אתה מעריך את סוד הצמצום. החשמל יקר ונדיר. משתמשים במעט נורות, חלשות, וגם הן, רק בשעות החשיכה, וכשיש חשמל. לא תמיד היה. כדי לבשל או לחמם, חוטבים עצים. בכל כפר, אין בישול על חשמל או גז אלא על תנורי עצים בלבד. ומי שרוצה להרחיב את הבית, יתכבד ויקציע את הקורות שכרת ויבנה מהם מרפסת. ובאמת היא יוצאת עקומה, בהתאמה. בין לבין הילדים משחקים בחצר בכלי עבודה ואחד, בן ארבע, מנסה להשחיז גרזן ואז גורר אותו אחריו בבוץ, בדרכו להאכיל את החזירים. אנחנו באים מעולם של שפע אינסופי ובל יתואר. של חיבוריות מתמדת לעולם עשיר ודינמי. ואילו בהרים פוגשים את הקצה השני של סקאלה. את המעט והמועט. כזה שחי בדיוק כמו לפני מאות שנים, במקום עצמו, על קו הרעב, על קו הקור, על המדרון התלול שנותר מאחור מול המודרנה והקידמה. עבורנו זו היתה חופשה מאתגרת, עבורם אלו חיים קשוחים וקשים. הביקור בעמקים הללו, מכניס לפרופורציה. 
  • ניתוק: כשהמסך כבה, ויחד איתו המצב רוח שלי, אשתי אמרה לי: אז הוא נשבר ואתה לא זמין. מה זה משנה, הרי מי שחשוב לך באמת נמצא ממש כאן. צודקת. כשאין לך טלפון לברוח אליו בערב, זה שם את החוויה על סטרואידים. לא הייתי מחובר בכלל. גם לא התחברתי עם המייל לאחד מהטלפונים האחרים. פשוט נשארתי מחוץ לגריד. שמתי שעון יד כמו פעם כדי לדעת מה השעה (הפתעה, אפשר לראות את השעה בשעון ולא רק במסך הטלפון. עובד גם כן!). אם ההרים מעניקים שקט, אז העובדה שאין לך שום צורך לשלוח תמונה בווטסאפ, שום סטטוס בפייסבוק, שום מייל ושום תשובה לאיש, משחררת באופן יסודי ומשמעותי. לקח לי יומיים להרגיש את זה, אבל בסוף זה הגיע והזדחל אל המוח. כשהכנסתי אתמול את הטלפון לתיקון כאן בארץ, הרגשתי לרגע צביטה קטנה בלב. אולי היה עדיף להישאר ככה עוד קצת, תהיתי לעצמי.





ואתמול חזרתי לשגרה. תיקנתי את הטלפון, עניתי למיילים וקפצתי על סחרחרת החיים. בכל זאת אני מקווה שהניתוק עוד יחזיק קצת קצת מעמד ושהשקט לא יתאדה מיד עם אד הבוקר. 
אחרי הכל, לכולנו מגיע קצת שקט.
לא ככה?

By Dael with 4 comments

איך ולמה קפאתי בקרח, ועל תרגיל נשימות שהעיף לי את הראש


אני לבוש בבגד ים בלבד, עומד במרכזה של בריכה קטנה שגושי קרח צפים בה. 
המים בטמפרטורה של 4 מעלות. כפות הרגליים כבר צורחות שכואב להן מהקור. וזה עוד היה החלק הקל. 

עכשיו הייתי צריך להתיישב.
לקחתי שתי נשימות עמוקות, עצמתי עיניים ונכנסתי כולי מים הקפואים, שחיבקו אותי באצבעות קרח עד צווארי. ברגע הראשון, הנשימה נעצרת. אי אפשר לנשום. הגוף מקבל שוק של סטרס. אחרי כמה שניות, מתחיל גם לכאוב. אצבעות הידיים, אצבעות הרגליים, החזה - כולם רוצים לקום מיד ולצאת מבריכת הקרח אל השמש הנעימה שבחוץ.
אבל אני מחליט להשאר במים וכמו שלמדנו רק שעה קודם לכן: משחרר את שרירי הצוואר והכתפיים, ונושף אוויר לאט לאט החוצה. מכריח את הראש להרגע, ואת הלב להאיט את מהלכו. זה רק קרח, זה לא יהרוג אותי. תנשום אני אומר לעצמי, תנשום.
וכשהכתפיים מתרפות, הראש מתחיל להתנקות והנשימה נעשית קלה. הקרח נעשה רחוק. המוח צף.
כל זה קרה ביום שישי האחרון, כאן בארץ, בסדנת קור ומדיטציה בת יומיים. 
חזרתי כדי לספר.


הכל התחיל לפני עשרים שנה עם Wim Hof - וים הוף - הנקרא גם Iceman. גיבור על של קרח. ההולנדי בין השישים שבר כבר כל שיא עולם אפשרי בתחום החשיפה לקור ולחום: שהייה של שעה וחצי בתוך ארגז קרח, טיפוס באוורסט במכנסיים קצרים בלבד, מרתון שלם ללא שתיה באפריקה בחום של למעלה מ 40 מעלות ומרתון בלפלנד במינוס עשרים ועוד ועוד. 26 שיאי עולם. וים טוען שוהא מסוגל לשנות את חום הגוף כתוצאה ממיקוד הנשימה והמחשבה, ולמעשה להשפיע בכך על מערכת העצבים האוטונומית, מה שנחשב על ידי המדע כבלתי אפשרי בעליל. אבל ניסויים קליניים שנערכו על וים עצמו ועל מתנדבים שניסו את השיטה הראו שזה בהחלט עובד. כן, ספרי המדע נכתבים מחדש. זה לא ממבו ג'מבו ולא מלמולי ניו אייג'. 
כל זה טוב ויפה אבל למה זה צריך לעניין אותנו, אתם שואלים.
או.
בשנים האחרונות וים הכשיר עוד ועוד אנשים בגישה שלו, הכוללת שלושה יסודות: נשימה, מחשבה וקור. אחד מהאנשים הללו הוא דניאל, גם הוא הולנדי חייכן ושזוף, שכבר כחמש שנים מעביר סדנאות בשיטת וים הוף בכל רחבי העולם. עומרי פלד, המייסד של קרוספיט הרצליה וחבר טוב, היה בסדנה כזו בפולין, נדלק, ויזם להביא את דניאל לארץ. 
מפה לשם, נרשמתי. 
כשעומרי שאל בקבוצת הווטסאפ שנפתחה לאיוונט האם יש למישהו דרישות מיוחדות לגבי המזון בסוף השבוע, מהר מאוד הסתבר כי כמעט כולם אוכלים פליאו. כשהתכנסנו בחדר ביום שישי בבוקר, התגלה גם כי רובם ככולם גם עושים קרוספיט, ועשרה לפחות הגיעו עם נעליים מינימליסטיות או סנדלי אפס (המדמות ריצה /הליכה יחפה). היינו כשלושים אנשים ונשים  בגילאי 20 עד 70. וכולנו כבר חיכינו לקרח.
לא במקרה המכנה המשותף היה רחב כל כך עם כה הרבה קווי דמיון. המעגל של אוכל אמיתי, תנועה וכושר פונקציונלי, חזרה למקורות של ריצה יחפה ועכשיו גם חשיפה לקור - אב משותף וקדמון להם. בני האדם לא צמחו והתפתחו תחת המזגן כשהם שוקעים אל תוך הריפוד של הספה ואוכלים קורנפלקס מול מסך. התפתחנו לשגשג עם אוכל אמיתי, תנועה פשוטה והתמודדות טובה עם מצבי דחק. וקור הוא מצב דחק שכזה. לפי שיטת וים הוף, אם רק נתרגל זאת, נגלה שיש בנו כוחות אדירים ואנו מסוגלים להפוך את הקשה והמאיים, לפשוט וסביר. האנשים שהגיעו לסדנה, רצו לגלות זאת בעצמם.
וים אומר:
make yourself comfort in the discomfort 
היינו, להיות מסוגל להתמודד טוב יותר עם מצבים קשים. הם לא יהפכו לקלים יותר "אובייקטיבית" רק בגלל המחשבות שלנו או תרגילי נשימות. הקור ישאר קר מאוד. אבל הנפש שלנו משתנית, ולכן מצב קיצוני שעלול לגרום לנו לברוח או לשיתוק יהפוך פתאום למצב שאנו מסוגלים להתמודד איתו ביעילות. להמשיך לנשום. לא לסבול מהכאב. להיות בנחת עם אי-הנחת. להפוך לחזקים יותר, מנטלית. 
עד כאן תיאוריה. 
פרשנו את מזרוני היוגה בחדר גדול, נשכבנו על הגב והתחלנו לתרגל. 


הדבר הראשון שנלמד הוא לשחרר את הכתפיים. לפי וים, זה המפתח. במצב לחץ אנו אינסטקטיבית מכווצים את הכתפיים. נכנסים לכוננות. אבל אם הכתפיים רפויות, אנו מאותתים למוח שהכל בסדר. שאנחנו לא בלחץ. 
אחר כך תרגלנו נשימות. שיטת וים הוף ממש מבוססת על תרגילי נשימות סדרתיים, המשנים את מאזן הגזים בדם, ועם זה גם את התחושה וההרגשה. בפעם הראשונה שעשיתי את תרגיל הנשימות, הרגשתי שהראש שלי עף. מדובר על נשימות מהירות וחזקות פנימה ונשיפות קטנות החוצה. זה יוצר מצב של עודף פחמן דו חמצני בריאות כי נושמים יותר מאשר נושפים. אחרי סדרת הנשימות המהירות מבצעים שתי שאיפות ונשיפות עמוקות עד שכל האוויר יוצא מהריאות ואז עוצרים את הנשימה עד שמוכרחים שוב לנשום. ושוב חוזרים לנשימות המהירות. להפתעתי העצומה לאחר שנשפתי את כל האוויר מריאותי, ושכבתי כך על הגב בעיניים עצומות, הגשתי שאני צף ומרחף ולא זקוק לאוויר כלל. למעשה עברו כ 4 דקות עד שנשמתי שוב. שמעתם טוב. עצרתי את הנשימה (וכמוני עוד 30 איש ברחבי החדר) לדקות ארוכות. בלי מאמץ. בלי סבל. לאחר כמה מחזורים כאלו היתה לי תחושה משונה שאני ספק ישן ספק ער. הרגשתי ישן אבל המשכתי לשאוף ולנשוף בקצב כמו הזאב מול שלושת החזרזירונים.  המוח שלנו, שרגיל לחמצן שלו, קיבל תחושות משונות וירה זיקוקי די נור. וזו היתה רק ההתחלה.
עם דניאל העבירה את הסדנה במשותף גם זוגתו לחיים, אינג. שלא כמו דניאל ההולנדי, היא דווקא נורווגית, ובהתאם לנושא הסדנה ולאופי הלאומי הנורווגי, היא קרה כקרח. בעוד הוא עודד והעביר את פרקי הנשימות והשהייה בבריכת הקרח, היא העבירה לנו סדרה ארוכה ומשמעותית של מתיחות ושל תרגילי הכנה לגוף, וכן תרגילי זוגות בהקשבה והתבוננות. וקצת משמעת. התרגילים כללו נשימה מהסרעפת לעומת נשימה מבית החזה, נשימה מתחתית הבטן, מתיחות ותנועה. עשיתי אימוני מתיחות פעמים רבים מאוד בחיי, אבל כאן היה זה אחד מהאימונים היותר עמוקים ומשמעותיים. אינג היא מקצוענית אמיתית. 
תמיכה הדדית. בחזרה לשבטיות

אחר הצהריים עברנו לבריכה האולימפית.
בעצם מדובר בבריכה מתקפלת של 3 קוב, מתוגברת בטון וחצי קרח שנפרקו במשטחים ממשאית.
אבל לפני שנכנסנו למים, דניאל לימד אותנו ריקוד.
עומדים בעמידת פרש (פישוק קל וחצי סקוואט) ומפנים את החלק העליון של הגוף אנה ואנה בשילוב תנועות ידיים. כמו באומנות לחימה: יד ימין דוחפת את האויר שמאלה ולמטה, ואז יד שמאל דוחפת את האויר ימינה ולמטה והגוף נע בהתאמה שמאלה וימינה, שמאלה וימינה. בכל דחיפה כזו אנו נושפים את האויר החוצה ומדמיינים את האנרגיה הפנימית שלנו, את החום הפנימי שלנו, עולה. הדמיון הזה כנראה עובד כי התחלנו להזיע. אולי זה קשור לזה שעמדנו בשמש והיה חודש יולי.
ואז סוף סוף נכנסנו למים.
אחרי כל קבוצה שנכנסת, מתדלקים את הבריכה בעוד שקיות קרח, שלא יחסר קור, ושהאחרונים לא יחמיצו את החוייה של מים קרים *באמת*. 
תרגלנו גם להכניס רק את כפות הידיים לשלוש דקות. 
והנה במים מסתבר שהתרגול עובד. שמי שקפץ מיד החוצה מהמים הקרים, אחרי עוד קצת הדרכה והכוונה, אחרי שחרור הכתפיים ומיקוד על הנשימה, יכל (או יכלה) לחזור פנימה ולהשלים את הישיבה בתוך המים. לא מודדים זמן. לא שמים סטופר. רק מקשיבים לגוף וללב ויוצאים כשמרגישים שצריך. כל אחד אחרת וזה בסדר. בתור קבוצה מרובת-קרוספיטרים, התחרות היא טבעית כמו נשימה. אבל דניאל התעקש שנשאיר את האגו ליד הדלת. זה עבד. לא לחצתי. לא ניסיתי לשבור לעצמי איזה שיא. חיפשתי אם זה עובד. אם אני מצליח להרגיש בנוח בתוך חוסר הנחת.
ביום שישי לא הרגשתי את זה. הרגשתי רק שאני מצליח להיכנס לאמבט הקרח ולשהות בו יותר ממה שדמיינתי שאני יכול. אבל למחרת, לאחר יום נוסף של מתיחות, נשימות, תרגולים ומיקוד, בריכת הקרח הפכה לפשוטה הרבה יותר. ישבתי עד צווארי במים והצלחתי לחוש שלווה של ממש. לא כאב לי. לא לחץ לי. היה קר מוות, אבל המוות היה רחוק ולא מאיים.

בהסתכלות לאחור אפשר לראות שיומיים של סדנה איפשרו לי הצצה למקומות של הגוף והנפש שחסומים מולנו כל החיים. למקומות מהם אנו נמנעים או מפחדים להגיע, או לא יודעים כיצד. והתחושה של ללכת אל הקצה הפיסי, ולהרגיש שם טוב, היא מרוממת. 
והיא טובה לא רק למים וקרח ואש.
אנו חיים בעולם לחוץ. מצבי הדחק בעבר היו התקפת נמר-שן-חרב, הסתערות נחיל דבורים, מארב משבט עוין ותקופות מחסור ובצורת. היום אנו חיים בעידן שפע אבל מצבי הדחק לא פחתו אלא התרבו והם לא עוצרים לרגע. מכתב מהבנק, האינטרנט שלא עובד, מישהו שחתך אותך בכביש והחותנת שהגיעה לביקור. 
אמבט הקרח (שאפשר לתרגל בכל בית. אפשר גם מקלחת קרה) הוא דרך טובה להתמודד עם הלחץ וללמד את הגוף והנפש לא להכנס ללחץ, לא להיבהל, להרגיש טוב גם במצב לא פשוט.
וזו הרגשה נהדרת.
אה, וחשיפה לקור טובה מאוד גם כנגד דלקתיות, לשיפור המערכת החיסונית ולאיבוד משקל עודף. אבל כל אלו בעיני משניים לתועלת האמיתית, המנטלית.

עומרי ודניאל כבר זוממים על סדנה נוספת, ארוכה יותר, בחורף, למרגלות החרמון. בשאיפה יהיה גם שלג. 
אני כנראה אהיה שם.

ואתם?


***
*אזהרה והמלצה: זה ממש לא פוסט הדרכה לשיטות נשימה ולאמבטיות קרח. אם תנסו תרגילי נשימות בלי לדעת מה עושים, תתעלפו או תקבלו כאב ראש. אם תעשו את זה כשאתם בבריכה, אתם עלולים לטבוע. אל תעשו שטויות בבקשה. 

By Dael with 9 comments

חמש סיבות להגיע לכנס רפואת יתר (ביום שישי זה! + לינק הנחה)

כשאנחנו עוצמים את העינים לעת ערב וכשאנו פוקחים אותן בבוקר, אנו רוצים לדעת שהכל מסביב יישאר איתן ויציב. גם כשנישן, גם כשנקיץ. שהעולם יהיה תמיד כמו שלימדו אותנו: מסודר וצודק ואמיתי. שהנכון יהיה נכון ושהטוב הוא תמיד טוב. אם לא כך יהיה, לא נצליח להירדם או שנבלה את ימינו בחרדות ובפחדים. כל כך אנו רוצים עולם מסודר ותקין. המשאלה הופכת לציווי על הנפש. לא לבדוק. לא לשאול. לא לראות את הסדקים הנוצרים במרקם במציאות.
בפועל המציאות אינה טהורה וזכה. היא אינה יפה כמו שמספרים לנו. היא מסובכת ומורכבת ולפעמים מפחידה ומאתגרת. 
לכן אנו בוחרים לעצום עיניים, לא לראות את השאלות, לא לתת לעצמנו את הספק או להיחשף לאי הידיעה. ההמון דומם ואוטם את האוזניים מלשמוע.
אבל אחת לכמה זמן נולדים הילדים הצועקים "המלך הוא עירום" והניסיון האנושי מלמד שכדאי מאוד להקשיב בדיוק לילדים הללו, או שנישאר עוורים.
כנס רפואת יתר שיתקיים ב 6 ליולי בתל אביב, ושמארגן גיא בן צבי, הוא בדיוק כזה: כנס חשוב שבא להראות לנו את הנקודה העיוורת, המתה. את הדברים שאנו אולפנו להאמין שהם תורה מסיני ואמת, ולקבל עליהם עוד זוית התבוננות.
לפתוח את הראש.
אז הנה הסיבות בגללן אני מגיע לכנס שיתקיים ביום שישי הזה בתל אביב:
1. ירצה בכנס  ד"ר מלקולם מקנדריק. רופא בריטי, חד וחריף (ומצחיק), שכתב כמה ספרים והאחרון שבהם, Doctoring Data תורגם לשם "רפואת יתר" ויצא בעברית. לפני כחצי שנה כתבתי על הספר הזה ביקורת וכתבתי אז (ואני חושב כך עדיין) שזה הספר הבריאות הכי חשוב שיצא בשנה שעברה, ושכל אחד צריך לקרוא אותו. הזדמנות נדירה לשמוע את הדברים ישירות מפי האתון. 
2. הכנס הזה מעביר מסר לממונים על בריאות הציבור, כמו ד"ר איתמר גרוטו, הממונה על בריאות הציבור במשרד הבריאות, שאיתו יש לי חשבון ארוך... אנחנו כאן, ואנחנו לא עבדים של הנחיות וחוזרים ויש לנו ראש על הכתפיים, לשאול שאלות ולבדוק בעצמנו. אנחנו רוצים רופאים מעורבים, סקרנים, אכפתיים וספקנים. לא כאלו שיודעים את הכל מראש ומאמינים בלא לשאול שאלות. רופאים מהסוג האחרון קבעו את המדיניות יותר מדי זמן. 
3. הכנס הוא הזדמנות לפגוש את הקהילה. אנחנו לא לבדנו. יש רבים שרוצים לקחת אחריות על גורלם ובריאותם. לשאול, לבדוק ולא להאמין בעיניים עצומות, כדי לא להתעורר בבעתה. לא כולם פליאו. לא כולם קטוגנים או צמחונים או טבעונים או אוכלי כל. זו פשוט קהילה של אנשים שאכפת להם מהבריאות, ומוכנים לבדוק ולשאול בעצמם.
4. רפואת יתר אינה אמירה נגד הממסד או נגד רפואה מערבית, חלילה. בלי רופאים ורפואה היינו עדיין מתים בהמוננו מדלקת ריאות, ממחלות זיהומיות והמשריטות של החתול. יש לנו רופאים מעולים שיודעים לתקן גם את הלב השבור ביותר. אבל חטא הגאווה, ההיבריס, לא פסח על חלקם, ולא החמיץ את האינטרסים הזרים של יצרני התרופות. אנחנו מעודדים רפואה טובה לא פחות, ואחראית יותר. לתת את התרופה הנכונה הוא רק חלק מהמקצוע. לא לתת תרופה שאינה נדרשת, הוא חלק חשוב לא פחות, והכנס קורא לכך. רופאים מלב הממסד ירצו בו. 
5. מתי למדתם משהו חדש בפעם האחרונה? פתחתם את הראש לדברים שאולי קשים לשמוע. שמערערים חלק מהנחות היסוד של היקום המוגן? הכנס ביום שישי הזה הוא הזדמנות ללמידה. להקשבה. יש הרצאה של ד"ר דני קרת על כולסטרול (טוב או רע?), יש הרצאה של רופאה פנימאית על אבחון יתר בישראל, הרצאה של רופאת משפחה, דוכני מזון ועוד. 
6. זה בתל אביב. בילוי איכותי יותר ליום שישי בבוקר, קשה למצוא (הבטחתי חמש סיבות אבל נתתי אחת, שיהיה ספייר).

עכשיו נותר רק להירשם, ולהגיע. 
לרישום: http://eatwell.co.il/events/doctoring/
קוד הנחה: OMG3 

אפשר גם להירשם באתר הכנס בפייסבוק:
https://www.facebook.com/eatwell.portal/videos/2228389613843170/?fref=gs&dti=886489568048219&hc_location=group

רק תהיו לי בריאים.
דעאל

By Dael with 3 comments

על דתיים מול חרדים, ועל פליאו מול קיטוגני


בשעה טובה ומוצלחת היתה השבוע כתבה בערוץ 10 על תזונה קטוגנית. שמחתי לראות כתבה שמדברת לעניין, או לפחות באופן שאינו מתנשא (במיוחד) ואינו מבטל את דעת האחר. עוד שמחתי לראות בין המרואיינים המובילים את מוטי ארליך ואת אורן דורון. את סיפורי ההצלחה של שניהם פרסמתי כאן בעבר. שניהם הצילו את עצמם מחיים מיואשים של השמנה בלתי מרוסנת. מוטי קרא את "הסוד הקדמוני" רגע לפני הניתוח, ויתר עליו, והפך לאיש אחר. שניהם עשו שינוי חשיבתי עמוק. שניהם הפכו לידידיי.
כבוד.
על רגל אחת, למי שממש חדש כאן, כמה מילים על ההבדל בין פליאו לקטוגני, ואיפה אני.
תזונה קדמונית אומרת לאכול אוכל אמיתי. כל מה שגדל וצומח וחי ומעופף ושוחה. אוכל שאנו יכולים לצוד או ללקט. כזה שאכלנו מאז ומעולם. כולל שומנים, חלבונים ופחמימות טובות אך נמנע מלאכול רעלים ובעיקר דגנים, סוכרים ושמנים צמחיים. התזונה הזו, בגרסאות שונות, היא תזונת המין האנושי לדורותיו ומשפחותיו. התזונה הזו עובדת עלינו נפלא ומביאה אותנו למקום נכון, ביולוגית ונפשית.
תזונה קטוגנית לעומת זאת היא תיאור של מצב פזיולוגי מאוד מדויק. כאשר איננו אוכלים פחמימות בכלל בכלל, הגוף מייצר גופי קיטון המהווים "דלק חלופי" למוח, במקום הגלוקוז שחסר בדם. מצב קיטוגני הוא מנגנון חירום מופלא שאיפשר לנו, המין האנושי, לשרוד גם בתקופות קרח בהן לא צמח מאומה. זהו מנגנון רגיש. די בתפוח כדי לצאת ממצב קטוגני.
אנשים האוכלים תזונה דלת פחמימות ביום יום, כמו רוב אנשי הפליאו, יכולים להכנס למצב קטגוני בקלות יחסית, כי הם פועלים מראש ברמות סוכר נמוכות יותר בדם.
הסברתי בהרחבה על תזונה קטוגנית כאן בבלוג כבר לפני ארבע שנים. אמרתי אז, ואומר שוב כעת, שתזונה קטוגנית יכולה להיות חלק מארגז הכלים האישי של כל אחד מאיתנו.וכך, אני עצמי נע על הרצף. בשגרה אני אוכל תזונת קדמונית שבהחלט כוללת פחמימות. אבל אם אני צם יום או בוחר שלא לאכול כלל פחמימות יום או יומיים, אני נכנס בקלות למצב קטוגני, ויוצא ממנו בארוחה הבאה. עד כאן אחלה.
יש אנשים הבוחרים להישאר כל הזמן במצב קגנוני, שזה אומר לאכול הרבה שומנים, מעט חלבונים ואפס פחמימות.
בפוסט "האם פחות ופחות פחמימות זה יותר ויותר קדמוני" העברתי ביקורת על הגישה המקדשת את ההתנזרות כחזות הכל. לטעמי, אפשר לבחור להיות קטוגני, וזה מצוין ובריא, ואפשר לבחור להיות פליאו, וזה מצוין ובריא. תלוי מה רוצים להשיג ואיך מעדיפים לחיות.
אישית, רוב הזמן, אני לא רואה סיבה להמנע מפחמימות טובות במידה סבירה. אין, ולא היתה אף חברה אנושית קטוגנית לאורך זמן, אבל מצד שני היכולת להיות בקלות במצב קטוגני היא מבורכת ובריאה. היא מאפשרת לאבד משקל עודף אם יש, לקבל פרץ אנרגיה, וכמובן גם טובה במצבים נוירולוגיים ספציפיים (כמו שטיון או אפילפסיה).
עד כאן הקדמה.
בחזרה לכתבה. הסתננה אליה האמירה "פליאו זה כיפות סרוגות. קטוגני זה החרדים".
וחשבתי לעצמי - האם אני מסכים.
אז לא. ממש לא.
כי ההבדל בין כיפות סרוגות לבין חרדים הוא בעמדה הנפשית והרוחנית, לא בכמות ההגבלות.
מהיכרותי הקרובה את הקהילה, יש פליאו "חרדים" ויש קטוגני שהם "סרוגים". יש פליאו "חפיפניקים" ויש קטוגני "אדוקים". כאמור, ההבדל הוא בעמדה הנפשית, לא בהנהגות הפרקטיות.
כך למשל אני מכיר אנשים (ונשים) שלא יאכלו ארוחת ערב אצל חמותם רק כי היא שמה כף שמן קנולה בתבשיל בקר, ויסרבו לירקות בתנור כי התבלינים לא "כשרים פליאו" ויגידו לאנשים "אתה לא פליאו" רק כי הם, אבוי, העיזו לטעום מהחלה שהכין הילד בגן. בעיני אלו חרדים. הם אנשים שלא מנסים לחיות חיים בריאים אלא החליפו נוירוזה אחת באחרת.
יש אנשים כאלו לא רק בפליאו. רוב הטבעונים שאני מכיר הם כאלה. הם לא יאכלו מזון מהחי מבחינה רוחנית, בלי קשר לסבל או לא סבל של בעל החיים. בגלל זה הם לא יאכלו דבש. ולא חרקים. הם חרדים.
ויש כמובן גם קיטוגנים חרדים, שעגבניה ממלאת אותם חרדת ביצוע.
מאידך, אנשי הפליאו ברובם, לשמחתי, לא נבהלים מהקצוות. הם מחפשים אורח חיים בריא, שפוי, נעים ומתגמל. אם יש גליצ' פה ושם, קורה. זה לא אסון. יש גם קטוגנים רבים כאלו. הם משתדלים להיות במצב קטוגני, אבל אם באה לידם הזדמנות לארוחה גדולה (וארוחה גדולה מאוד לעתים קרובות מוציאה ממצב קטוגני), לא יחמיצוה.
אולי זה כי אני עצמי מעולם לא אהבתי תויות.
אני לא חרדי ואני לא כיפה סרוגה. אני נע בין העולמות.
ואני ממליץ זאת גם לכם.
רק תהיו לי בריאים.
דעאל

By מר קדמוני with 3 comments

האם השמנה היא מחלה? (רמז: לא)


נפל דבר בישראל.
ההסתדרות הרפואית בשיתוף החברה לחקר וטיפול בהשמנה (יש גוף כזה) הודיעו השבוע כי השמנה היא מחלה
כולנו יודעים כי השמנת יתר קיצונית obesity קשורה מאוד לתחלואה. לסכרת, לבעיות לבביות, למחלות כרוניות אחרות, לסרטן ועוד. אבל מעתה גם ההשמנה עצמה היא מחלה. 
לא מספיק שלשמנים יש סיכוי גבוה מאוד לפתח סכרת, מעכשיו הם חולים כבר קודם. 
עוד הכריזה ההסדרות הרפואית כי 25% מהאוכלוסיה במדינה נופלת בקטגוריית ההשמנה. כולם מעתה חולים. גם חלק ניכר מהילדים ומהנוער. גם הם כעת חולים. לא סתם מתחלים, אלא חולים ממש, בגלל גזירת גורל שאינה תלויה בהם כלל. לפי ד"ר דרור דיקר, יו"ר החברה לחקר וטיפול בהשמנה: "מדובר במחלה כרונית ולא בכשל התנהגותי... היא איננה אשמת האדם השמן". 
אם אתם תוהים מה זה משנה בכלל, ולמה ההודעה של ההסתדרות הרפואית מסוכנת דווקא, אז הנה כמה נקודות לשיקולכם:
(הבהרה: להלן אני מתייחס להשמנת יתר קיצונית, ולא משקל עודף קל, שכלל אינו נחשב לגורם סיכון בריאותי)
  1. הכחשת האחריות האישית. המחקרים גילו, אומרים לנו בהסתדרות הרפואי, שרוב מוחלט של הדיאטות לא מצליחות, ולכן אין סיכוי להבריא לבד, ולכן זו מחלה. האמירה הזו מעקרת את המוטיבציה של הפרט ובעיקר את תחושת האוטונומיה והאחריות האישית לסגנון החיים. פאק, אז מה אם אני אוכל בורקסים? זה לא קשור למשקל שלי. אני פשוט חולה. וברור שהדיאטות נכשלו: דיאטה היא רעיון רע ובלתי אפשרי. לא צריך להיות בדיאטה לעולם: צריך לאכול נכון, טעים ומשביע, ללא הגבלה ומתי שרעבים. זה הכל. אם זה יהיה מאוכל אמיתי, המשקל העודף יעלם מעצמו. תמיד. 
  2. גנטיקה זה תירוץ חלש. מאוד. מי שקורא את ההודעה של ההסתדרות יכול להבין כי כל האנשים השמנים הם בעלי גנטיקה דפוקה. הם לא. עד לפני חמישים שנה לא היו כמעט שמנים בכלל. הגנטיקה של המין האנושי לא השתנתה בין לילה. היא נותרה זהה לחלוטין. סגנון החיים השתנה, והתערבות "מדעית" שאמרה לנו ששומן זה מסוכן ולכן החלפנו אותו באינספור פחמימות. (למשל, מה אתם חושבים שיש בגבינה 1% שומן שלכם? ניחשתם נכון - סוכר). זה הכל. 
  3. הזדמנות למכור תרופות. הודות לתווית החדשה, מעתה, לא צריך שינוי סגנון חיים. צריך רק תרופה. משהו שידכא את התיאבון. משהו ש"ישרוף שומן". איזו גלולה אדומה או כחולה. חברות התרופות עובדות על זה מסביב לשעון. ועכשיו הרופא מאבחן אתכם ורושם תרופה. אתה מבין ד"ר, זו לא הפיצה, זה לא הקוקה קולה, זה רק שאני חולה. אולי יש לך איזה כדור בשבילי? בטח שיש. אל תדאג. 
  4. הזדמנות למכור פרוצדורות רפואיות ומסוכנות. ניתוח לקיצור קיבה, בצורותיו השונות (שרוול, בלון ועוד), הם ביזנס ענק. הם מפרנסים הרבה מאות רופאים, עשרות אלפי ימי אישפוז, ובעיקר, מעמידים על חוד הסכין אלפי אנשים שמאמינים שזוהי דרכם היחידה להבראה (כי הם חולים, וכי אין להם שליטה). במרוצת השנים קיבלתי בלי סוף סיפורים של מנותחים שעברו מדורי גיהינום והיו על סף מוות בגלל הניתוח "הפשוט" הזה.  זה לא. אני ממליץ לכם לקרוא את הסיפור של נרי לוי, כדי להבין מהי האלטרנטיבה, גם למי שכבר היה שם. 
אנשים שמנים אינם חולים, למרות שהם עלולים להפוך בקלות לכאלה.
רוב האנשים הם שמנים בגלל שחסר להם ידע ורק מיעוטם שמנים מבחירה. ההסתדרות הרפואית והחברה לחקר וטיפול בהשמנה לא מעניקים לציבור ידע אלא תוויות. הם מחליפים תווית אחת באחרת. עד היום התווית היתה "שמנים" וכעת התווי היא "חולים". הרבה יותר סיפטי. הרבה יותר פוליטיקלי קורקט. אבל האמת היא שהשמנה אינה גזירת גורל, ואינה מחלה גנטית (עבור 99.99% מהאוכלוסיה), ואינה מחלה כלל. השמנה היא תוצאה של מזון גרוע. לא של עצלנות. לא של חוסר בספורט. לא של משהו ששמו לנו במים. 
השמנה היא תוצאה של מה שאנחנו אוכלים.
לצערנו, בארבעים השנים האחרונות, המדינה לימדה אותנו לאכול גרוע. היא אמרה לנו לאכול לחם בכל ארוחה, להחליף את החמאה בשמן סויה או קנולה, לא לאכול שומן ולאכול פחמימות מורכבות וחטיפי אנרגיה מלאים. היא מילאה לנו את הראש בשטויות, ובתמורה, אנו מילאנו את הבטן בזבל. 
אחוזי ההשמנה עולים משנה לשנה למרות שהרפואה מתקדמת יותר, ולמרות שכולם עושים הרבה יותר ספורט, יותר מאי פעם, ולמרות שאוכלים הרבה יותר דגנים מלאים מאי פעם (כי זה מה שמספרים לנו שבריא), ולמרות שכולם מדברים בריאות ורוצים ורודפים בריאות, אבל אללי, תופסים רוח.
רק כאשר המדינה תתנער מהזיות "פירמידת הבריאות" ותחזור להמליץ לאנשים לאכול אוכל אמיתי, רק אז תפתרנה חלק גדול מבעיות ההשמנה "הגנטיות". השמנים לא קיבלו את זה בירושה. אין השמנה גנטית. אין. זה שטויות שמספרים לנו כדי שנרגיש טוב עם עצמנו וכדי שהמדינה תמשיך לעצום עיניים מול השטויות שהיא ממשיכה להאכיל אותנו: את פירמידת המזון מכריחים את הילדים שלכם ללמוד בגן, ביסודי ובתיכון. זה חומר חובה בתוכנית הלימודים.
ההסתדרות הרפואית אינה חלק ממערכת החינוך אבל היא דואגת לה לפציינטים לתרופות ולניתוחים החל מגיל הגן.
זהו טירוף מוחלט.

אם אתם רוצים להחלץ ממעגל ההשמנה אל תלכו לרופא.
תלכו לחנות הספרים. תלכו לשאול חברים שכבר עשו את זה. תלכו לאינטרנט לקרוא וללמוד. תלכו להאמין בעצמכם.


By Dael with 2 comments