ירדתי לסיני וחזרתי כדי לספר ולהמליץ

בסוכות ירדנו לסיני. 

החלטנו רק יומיים קודם. נכנסנו לרכב, נסענו לאילת, עברנו את הגבול, ופסענו אל הדיונות השוקטות.

האמת היא שהתגעגעתי. הרבה זמן לא הייתי בסיני. בפעם הראשונה הייתי בסיני בטיול לפני הגיוס, ואח"כ כמה פעמים בתור חייל, ואח"כ כזוג צעיר נסענו שוב ושוב אבל 14 שנים עברו מאז הפעם האחרונה שלנו שם. הפיגוע בטאבה ב 2004 סתם את הגולל. והנה חזרנו. כן, אזהרת המסע ההיא עדיין בתוקף, ובמעבר הגבול משמיעים אותה בכריזה כמעט בלופ, כאילו מי שהגיע עכשיו למעבר הגבול אחרי ארבע שעות נהיגה ישמע את הכרוז ויגיד, וואללה, אני חוזר. אבל אנחנו עקשנים בני עקשנים. המשכנו, בילינו נפלא וחזרנו. והנה אני אתכם לכמה מחשבות שאחרי, ואולי קצת טיפים שיועילו.

בזריחה

לא מסוכן? 

האמת היא שאני לא יודע והניחוש שלכם טוב כמו שלי. אין לי אלא את שעיני רואות. סיני גדולה בשטחה פי שלושה משטח מדינת ישראל, ובשטח העצום הזה, אכן מסתובבים גם מחבלים ואנשים רעים. עד כמה הם עסוקים בלהרוג תיירים ישראלים? שאלה טובה. המציאות מראה שהם לא עושים זאת בהצלחה יתרה, וכוח גדול של צבא מצרי בכל פינה מוסיף על תחושת הבטחון (כמדומני 40 גדודים יותר מאשר מה שמותר למצרים לפי הסכם השלום. ישראל מתירה למצרים להכניס עוד כוחות כדי להבטיח את השקט). מצרים לא לבד בעניין הזה. יש אזהרות מסע לעוד מקומות רבים. לקשמיר למשל (וגם לשם נסענו לפני כמה שנים כל המשפחה). עד לא מזמן היתה אזהרת מסע של ארצות הברית לתושביה בפני נסיעה לישראל. המציאות היא בעיני המתבונן ויש סכנות בכל אשר נביט. רכיבת אופני כביש מסוכנת לאין שיעור לעומת סכנת הפגעות מטרור בסיני. גם לרכב על אופניים חשמליים בלילה בלי קסדה מסוכנת הרבה יותר, סטטיסטית ואובייקטיבית. זה לא מונע מאיתנו להסתכן. כי הסכנה היא תמיד קיימת, ורק העוצמה שאנו מייחסים לה קובעת את ההתנהגות שלנו. עשרות אלפי ישראלים מצביעים ברגליים כבר שנים. אני מתכנן לחזור שוב ושוב.

לא יקר?

לא. מעבר הגבול עולה כ 200 ש"ח (108 ש"ח אגרת יציאה מישראל ועוד כ 80 ש"ח אגרה בצד המצרי  שהן 400 לירה. 5 לירות מצריות הן שקל אחד). מונית לאיזור נואיבה תעלה כ 30 ש"ח לאדם. לילה בחושה בשיא העונה יעלה 80 ש"ח (כולל ארוחת בוקר וערב) ושלא בעונה, שזה תכלס כל השנה חוץ מסוכות ופסח, כמחצית מזה. מלון של ממש, ברמה גבוהה, יעלה 200 ש"ח לילה לזוג, עם ארוחת בוקר. זו החופשה הכי זולה שאפשר לצאת אליה מישראל.

לא חם מדי?

לא. חם בסיני אבל יבש. לא מזיעים. כשיושבים בסוכות על קו החוף, יש בריזה נעימה כל הזמן. נעים ממש. בלילה עלול להיות חם, בטח בחודשים החמים, אבל או ששוכרים חדר עם מיזוג, או עם מאוורר, ואם אין, רבים מוציאים את המזרון אל תחת כיפת השמים, שם הרוח מהים ממשיכה ללטף כל הלילה. זה חלק מהעניין וזה באמת תענוג.

אחינועם 2004

אחינועם 2018

לא משעמם?

לא. אפשר לשבת מול החוף ולקרוא ספר. אפשר להכנס ולטבול, לשנרקל. אפשר אפילו לדבר. או לשתוק. שווה להרדם ברוח. אח"כ לשתות תה, וקפה, לשחק ששבש עם הבדואים (ולנצח), לצאת לעוד טבילה ועוד שנרקול ועוד ארוחה של דגים. קוראים לזה חופש. בחיים אני מכיר שלושה סוגי חופשות: חופשה עירונית (פריז, לונדון, ת"א), חופשה מטיילים (טרקים והליכות), וחופשת ים, בה לא עושים מאומה אלא מתבוננים על הגלים. זו האחרונה היתה חסרה לי מאוד לאחרונה, וסיני מעניקה אותה בשפע. לא למהר, לא להמר, לצאת מהמרוץ. 

יש אינטרנט?

בשבילכם אני מקווה שלא יהיה. לפחות לא כל הזמן. 

לא מפחיד?

לא. הבדואים מקסימים ומאירי פנים. כל בקשה מתקבלת בחיוך ובהבנה. הם מתגעגעים לחזרת ישראלים שעליהם פרנסתם. כולם זמינים בווסטאפ ורבים מאוד מדברים עברית חופשי. המצרים הם מצרים. אבל היי, גם פקידי מעבר הגבול בארצות הברית לא נחמדים (בunder statement  של החיים).  

לא הרוס?

האמת, כואב הלב. ברצועת החוף שבין טאבה לנואיבה נמשכת על פני כחצי שעה נסיעה. לאורכה פזורים עשרות רבות של מלונות נטושים, אלפים רבים של חדרים מתפוררים וריקים, שמשבר התיירות הענק שפקד את מצריים בעשור האחרון (מאז שהתפוץ מטוס רוסי שהמריא משארם, וחיסל סופית את התיירות הענפה שבאה עד אז מרוסיה). החופים שוממים. הכל נהרס. כואב לראות את הפנינה הנדירה הזו, על הלגונות הכחולות והריפים הצבעוניים עומדת ריקה ומחכה לנס. או לישראלים. אני עצמתי לנתי בחוף white beach שהקימו אותו מחדש לפני שבועיים. נקי ויפה ומסודר וכך, כוחה של הכלכלה להבריא את הנטוש ולחדש את הימים לרווחת כולם. 

יש עוד מה לעשות?

כן. אפשר לצלול (בדהב אחד המקומות הטובים שיש). אפשר לשנרקל. אפשר לעשות קייט סרפינג – אני שוקל לעשות קורס בדיונה הכחולה. אפשר לטייל טיולים חד יומיים או טיולי עומק בהר הגבוה.  

יש מה לשתות?

קפה של בדואים. ואם אתם רוצים קיק, אז הכי טוב שתביאו את היין או האלכוהול שלכם מהבית. 

יש מה לאכול?

אחלה אוכל. אני לא צריך הרבה יותר מדגים טריים, סלט ענקי, טחינה, שקשוקה. את כל זה ועוד יש בכיף. 

צריך להחליף כסף?

לא הרבה. כולם מקבלים שקלים. והדבר היחיד שצריך זה 400 לירות כדי לשלם במחסום ש*אחרי* מעבר הגבול (מי שנוסע רק לטאבה, לא צריך לשלם אגרה בצד המצרי, ויקבל החזר על האגרה בצד הישראלי). כמובן שאפשר לשלם בלירות, וכדי להחליף ללירות יש להצטייד בדולרים דווקא, כי החלפנים לא יקבלו שקלים. הסכם השלום וזה. 

לאיפה כדאי לנסוע?

טאבה עצמה היא שלוחה של אילת, בלי החנויות ובלי האוכל המטורף שיש בבתי המלון של ישראל, אבל בערבית וברבע מחיר. בטאבה זה רק מלונות, לא חושות. המרחב שצפונית לנואיבה (אל מחש, ביר סוויר, ראס השטן, טארבין וכו') שם מתרכזים רוב הישראלים ויש יופי של חופים. דרומה משם עוד שעה יש את איזור דהב, שהוא טוב יותר לצלילה וככלל, זול יותר. לשארם א-שיח אין טעם להגיע. בין נואיבה לדהב מסתתר האיזור של הדיונה הכחולה וראס אבו גולום, שהם איזורים מבודדים, מנותקים ונפלאים ממש. הייתי שם רק יום וכבר אני רוצה לחזור. שורה תחתונה: לפעם ראשונה הייתי נוסע לחוף כלשהו באיזור נואיבה רבתי (כאמור: (אל מחש, ביר סוויר, ראס השטן, טארבין). מחפש חוף עם המלצות, ניקיון, מיזוג (עכשיו כבר לא צריך), אוכל ואווירה נעימה. 

איך להחליט?

יש קבוצת פיסבוק ענקית עם הרבה מידע, ויש אתר מוצלח בשם סיני וייבס ובשניהם תוכלו למצוא כל טיפ, טלפון של כל נהג, ומתנדבים שיענו על כל שאלה. 

אז מה אתם אומרים? נוסעים? נסעתם? שתפו!

ירדתי לסיני וחזרתי כדי לספר ולהמליץ

By Dael with 1 comment