מהיום אני פותח ערוץ חדש בבלוג בתקווה שעם הזמן יתמסד ויהפוך גם הוא למסורת –
בקורת ספרות וספרים.
האם השתגעתי? טוב, אני מקווה שלא. עדיין לא. עד כה (בשנה ומשהו האחרונות, מאז הווסדו) הבלוג התמקד בתרגום ותיאום קרוספיט "הרשמי" ובבניית קהילה ישראלית של מתאמנים וחלוצים. עד כאן טוב ויפה. לאחרונה חשבתי (טעות ראשונה?) כי קהילת קרוספיט ישראל מתאפיינת לא רק בכח, כי אם גם במוח (טעות שניה?). מכיוון שלכולנו יש חיים מחוץ למשקולות, לריצה ולקפיצות משונות על קופסאות (טעות שלישית?), חשבתי שבמה זו יכולה לשלב "ספרא וסייפא" היינו, ספר וסייף ובכך לתת אכסניה אחת לתרבות הגוף ולתרבות הקריאה. עד כאן פלצנות.
ועכשיו לתכל'ס. אני קורא. הרבה. לא רק את Starting Strength המצוין של מארק ריפוטה (תחת קטגוריה "חומר מקצועי"), אלא גם כל ספר אחר שזז לי בטווח העין. פעם בשבוע לפחות, בימי המנוחה, אשתדל לצרף לפוסט היומי בקורת אישית על ספר שקראתי מתוך הספרים שיצאו לאור בשנה האחרונה.
הקול של תלמה/ קמילה גיב – הוצאת ידיעות אחרונותזהו ספרה הראשון של הסופרת (לו היינו בחג שבועות היינו קוראים לו "ספר ביכורים"), ולמרות שהוא כזה, הוא חזק ומטלטל ועושה כבוד לעצמו וליוצרתו. זהו ספור אוטוביוגרפי כביכול (?) של תלמה – גיבורת הספר שהיא ילדה/נערה/אשה שעוברת ילדות איומה ונוראה רצופה בהתעללות נפשית ומינית. תהליך הגדילה וההשתנות של תלמה מסופר מנקודת מבטה של המספרת הבוגרת, בגוף ראשון, ובמבט רטרוספקטיבי ומפוכח. אם שני משפטים האחרונים היו הטקסט על גב הספר, אני מניח שאף אחד לא היה קורא אותו, ובטח שלא קונה אותו. מי רוצה להכנס לתוך הדכאון הזה? אולי שניים שלושה פסיכולוגים. מצד שני, המספרת מצליחה לסחוף את הקורא לתוך העולם הפנימי והעשיר שבנתה לעצמה תלמה כדרך להתמודדות עם המציאות. זהו עולם של דימויים מוטרפים למדי, של ציניות בריאה והומור אנגלי, של שפה עשירה שנעה הלוך ושוב על קו המחבר בין ילדות לבין בגרות. לעתים תלמה היא בת חמש ולעתים עולה קולה של תלמה הבוגרת המספרת את קורותיה ומחשבותיה ממרום השנים והפכחון. אבל המעבר בין העבר אל ההווה שנע בתוך הקול הוא רציף ומשאיר את הקורא בתוך החוויה ולא מחוצה לה.
הספר כולו כתוב מעמדה של עוצמה וכח. יש משהו מעורר הערצה בנחישות בה הילדה תלמה מתמודדת עם משפחתה הבלתי אפשרית, עם אמה המנותקת ועם היותה "מופרעת" בפי כל. היא זורמת כל העת, מודרכת ביד הדמיון, מפרשת את המציאות בדרך חצופה, סרקסטית ובלי טיפת חרטה או ייאוש. היא מסוגלת לבלוע את כל הזוועה של המציאות (בחירת מילים לא מקרית) ולהמשיך ללכת. גם תלמה הבוגרת לא מביטה אחורה בצער. כאדם שהוטל לתוך תופת ללא מוצא או אור, בדרך מופלאה ויצירתית, עקב בצד אגודל, תלמה צועדת אל בריאותה הנפשית ואל חירותה האמיתית. גם הקורא הציני (אני מכיר לפחות אחד כזה) מגלה בעצמו מידה לא מבוטלת של אופטימיות, של "הכל אפשר לנצח". ואולי כאן היא מקור עוצמתו של הספר. אינני יודע אם זהו סיפורה האישי של המחברת, אך בודאי שספר זה לא נולד במעבדה. הוא עלה מהסמטאות האפלות של החיים. הוא מוציא מהחשכה את כל השדים הפנימיים ומזמן מפגש עם מפלצות הבית, אך בו זמנית הוא מאיר את יצורי הלילה האלו בפנס קסם של תקווה ואופטימיות שמעקר מהם את כוחם ואכזריותם.
ובשורה התחתונה: לקרוא. לפסיכולוגים/ עובדים סוציאליים זהו must. לכל השאר זה חשוב, וגם מהנה. ובכלל זה כדאי לפתוח את העיניים והלב למה שמתרחש מעבר לדלת הסגורה של האחר. לא רק העיתונים עסוקים בזה לאחרונה, עכשיו גם מדף הספרים.
תגובות בהערות ישמחו לפחות במידה שמשמחות תגובות לאימונים רגילים.
יחידה נפרדת/ שולמית ואמיר גלבוע – הוצאת ידיעות אחרונות
היום דדליפט 1-1-1-1-1-1-1 כלומר שבע חזרות בודדות במשקלים עולים, עד למקסימום באחרונה. חימום טוב הוא must
מהיום אני פותח ערוץ חדש בבלוג בתקווה שעם הזמן יתמסד ויהפוך גם הוא למסורת – בקורת ספרות וספרים.
