כשצוללים מתחת למים הצבעים נראים אחרת, ויש רק שקט שמעט קולות עמומים מן ההמולה בחוץ חודרים אליו. אחרי צלילה שנמשכת נצח אתם עולים בקצה השני של הבריכה בשארית הכוחות ולוקחים שאיפה גדולה חזרה. יחד עם החמצן מקבלים פרץ של אורות, וקולות ואתם מרגישים שחזרתם מגיחה לעולם אחר אל המציאות החמה של הקיץ הישראלי.
אותו דבר קרה לי הבוקר.
בחודש האחרון הייתי בצפון הודו, ובמשך רוב הזמן לא היה לי טלפון, ולא אינטרנט ולא ווטסאפ, וכל הקולות והצלילים של המציאות הישראלית הרגילה, נותרו מאחור והפכו לעמומים ורחוקים. אמש נחתתי והבוקר הנעתי ונסעתי לעבודה. אחרי ארבע דקות כבר נתקעתי בפקק, קיבלתי עשר שיחות טלפון, 126 הודעות ווטסאפ, והיומן שלי התחיל מתמלא במהירות מחדש.
שלום מציאות נושכת.
יש משהו הממלא את הנפש ובריא לנשמה בהתנתקות אמיתית מהרצף של האירועים והלחצים והטרדות של חיי היומיום. במובן זה חודש בהודו עשה עבודה נהדרת ונכונה עבורי. זו גם הפכה להיות התקופה הארוכה ביותר בה לא פירסמתי פוסטים פה בבלוג (סורי, אני מקווה שאתם מבינים), לא פרסמתי סטטוסים בפייסבוק ולא עניתי למיילים (כמעט). לעומת זאת כן עשינו טרקים נהדרים, ראינו נופים חדשים, אכלתי אוכל אחר וחריף וצמחוני בעיקר, והרבה מאוד פגשתי מקרוב אנשים אחרים ותרבויות שונות.
ממליץ בחום.
המסע הזה להודו יכול לאפשר חומר לא לפוסט אחד אלא להרבה מאוד, אבל כדי לחזור לעניינים בהדרגה, הנה כמה דברים שקופצים לי לראש ושלמדתי בחודש האחרון:
 |
| גבינת פניר, פלפלים, עגבניות ובצל על האש. טעים באמת. |
נקודת המוצא היא רק נקודת מוצא - שיעור מאלף בצניעות ובראיית הטוב אפשר לקבל בהודו, אם רק מתבוננים. אנו באים מלב העולם העשיר והשבע. הצרות שלנו הן קטנות וזעירות לעומת קשיי ההשרדות הפיסיים של מאות מיליונים מתושבי תת-היבשת ההודית. זה לא משנה עד כמה נמוך ועלוב מצבו של האיש שברחוב, בהודו תמיד יהיה מישהו נמוך ממנו במדרג. לנהג ריקשת המשא, הסוחב ערמת צינורות פלדה עצומה, יחף ובגשם שוטף, יהיה מאחור גם עוזר, המרוויח עוד פחות וסוחב עוד יותר, ושניהם יביטו מגבוה על מקבץ הנדבות הגר, ישן ומתרחץ על המדרכה ממול. אבל הוא יתהדר בברזנט תחתיו הוא ישן בלילות, לעומת שכנו הישן על קרטון רטוב בלבד, וללא כיסוי לראשו. וגם למטה מהם, יש את אותו זה שפגשנו, המסתובב בעולם ולעורו רק סמרטוט בד זעיר ומטונף, ומאומה מלבד זה אין לו. לא לבוש ולא רכוש, לא קורת גג ולא משפחה. כשנתקלים מקרוב במנעד האפשרויות העצום והאינסופי של גורל האדם הודו, אין לנו אלא להיות מאושרים על חלקנו. לנו ניתנו כל האפשרויות להצלחה על מגש של כסף, גם אם נדמה לנו שלא היה שם מגש ולא היה כסף. יש לנו את כל מה שצריך כדי להצליח, רק צריך להאמין ולרצות ולעשות. כך למשך פגשתי בכפר Pulga שבעמק פרוואטי אדם צעיר וחרוץ להפליא. אביו עזב את הבית כשהיה תינוק והוא עובד לפרנסת המשפחה מגיל 7. לכן הוא גם אינו יודע קרוא וכתוב כלל, אבל למד לדבר אנגלית, הפך לסוכן טלויזיות, למתקין רשתות מעגל סגור ("לא צריך לדעת לקרוא בשביל זה" אמר לי בצחוק גדול). הוא הרס את הצריף בו גדל ובנה על השטח בית לאירוח תיירים. הוא לקח הלוואה מהבנק (הוא הביא את המנהל אליו הביתה כדי לשכנע), והוא גם מדריך תיירים לעת מצוא. בהודו אפשר למצוא דוגמאות טובות רבות למה שיכול אדם לעשות כשהוא ניחן בנחישות וברצון. ועוד על זה כדאי לקרוא בספר המצוין הטיגריס הלבן.
 |
| זו רק שאלה של יוזמה |
מדד האושר: לא אני המצאתי זאת, אבל מדד האושר אינו פונקציה של רכוש ולא של כסף. כולם מחפשים את האושר, אך רק מעטים מוצאים אותו. אני ראיתי השבוע אושר בעיניהם של זוג ילדים דרי-רחוב בניו-דלהי, הרוקדים בגשם המונסון הכבד, רק תחתונים לגופם, תחת קילוחו השוטף של המרזב במרכז שלולית בוץ וסחי גדולה. ראיתי אושר אצל פיקאר, פנסיונר של צבא הודו, המתגורר בבית פשוט באחד הכפרים המנותקים של חבל לאדאק, בצפון הרחוק של הודו. בין לבין פגשתי גם נהגי ריקשה, מנהלי גסט-האוסים, סוכני נסיעות ונהגי מוניות עצבניים ותחמנים, אבל פגשתי גם אחרים - מקסימים ומוארים - סיקים, הינדואיסטים, בודהיסטים או בלתי מוגדרים. כי האושר אינו תלוי במעמד או במשרה והוא נמצא ונבנה עמוק בפנים, בלתי תלוי בנסיבות החיצוניות, בגורל, בתקציב או בדת. יש אנשים שמשכילים למצוא את אושרם ולחיות חיים מלאים ושמחים ויש שלעולם יהיו חסרים ונרגנים וטרודים ועייפים. אפשר ללמוד בהודו פרק חשוב על התבוננות עצמית ומה יש ומה אין באמתחת הפרטית של כל אחד מאיתנו.
קבלת האחר - כאן אצלנו יש תמיד מלחמת דת וג'יהאד וקמים עלינו להורגנו, או שאנחנו הם אלה שקמים. וגם אם זה לא יהודים מול מוסלמים לפעמים נדמה שהמלחמות בין פלגים שונים באותה הדת חריפים ומדממים לא פחות. כך למשל האורתודוכסים מחרפים ומגדפים את הרפורמים, והאוחזים בדת הטבעונות לעתים מיליטנטיים וקולניים יותר מכל מאמינים אחרים. אבל הודו היא ארץ האלים המרובים והדתות השונות. יש מיליוני אלים הודים, ויש גם סיקים המאמינים באל אחד, ויש מוסלמים המאמינים באל אחד, אחר, ויש עוד אינספור פלגים וגישות ושיטות ואפילו ראיתי כנסייה. נכון שגם שם יש והיו מלחמות דת, אבל בחיי היומיום הודו היא מופת לסובלנות בין דתית. כי כמעט כולם בהודו מאוד דתיים. מדליקים את הקטורת, ומחזיקים מקדש קטן בבית, או מטפחים זקן וטורבן ופיגיון וצמיד במקרה של הסיקים, והולכים למסגד חמש פעמים ביום. אבל עדיין כולם חיים יחד בערבוביה של חיות ואנשים, של ריקשות וטוקטוקים וקופים ואיכשהו הכל נראה בסדר. האחר הוא מקובל, ולא משנה מה עמדותיו, מנהגיו, אמונתו או אורח חייו. אפשר ללמוד מההודים שיעור על קבלת האחר, ואולי גם על קבלת עצמנו.
 |
| במקדש המוטרף הזה יש לא רק את שיבה וקאלי, אלא גם ישו קטן על הקיר ועוד אלף ואחת דמויות |
יש לי עוד המון מה לכתוב על הודו, אבל בינתיים נותר לי רק לקחת את החוויות והצלילים והצבעים המטורפים אל חיי היומיום שלי וללמוד מהם משהו קטן בדרך להעשות אדם טוב יותר.
מקווה שאצליח.
 |
| מראה רחוב בארץ אלף הצבעים |
אשמח אם תכתבו כאן בתגובות על החוויה ההודית שלכם וכמובן שתרגישו חופשי לשתף. בשמחה.
.jpg)
