מי שעוקב אחרי בלוג זה או מזדמן לפה מפעם לפעם, כבר מכיר אותי מעט ויודע שריצה, איך נאמר, היא לא הסם שלי.
אני חושב שריצה כרונית (כמו אימונים למרתון) מקבלת הערכת יתר ופופלריות עצומה בגלל שהיא לא דורשת הרבה ומאידך היא מפילה "קורבנות" רבים בפציעות ובגביית מחיר בתחומי בריאות רבים אחרים, וכבר כתבתי על כך לא מעט.
עם זאת, ולמרות זאת, כתבתי כאן שהחלטתי להצטרף למרוץ הר-לעמק. 220 ק"מ של מרוץ שליחים מתוכם אני משובץ כרץ מספר 3, במסלול שנחשב כקשה ביותר בקבוצה וכולל סה"כ 32 ק"מ, רובם בעליה, בשלושה מקטעים של 10-11 ק"מ הנפרשים על פני יממה לערך. לצורך העניין הגברתי מאוד את נפח ואת איכות אימוני הריצה שלי בחודשים האחרונים וכבר השווצתי שעשיתי כמה פעמים 10 ק"מ עם הויבראם (מה שאומר שחוץ מסבולת, גם כף הרגל שלי התחזקה).
עד כאן הכל טוב ויפה. אך "אליה וקוץ בה".
כזכור, מעט לפני פסח סיימתי שתי ריצות של 10 ק"מ ושל 14 ק"מ בהפרש של 9 שעות זו מזו, כתבתי כאן שאני מוכן, כלומר, ראיתי שאני יכול לעומס. אוקיי. נראה שנחפזתי במסקנתי.
אחרי ריצת ה 14 כאבה לי פתאום ברך שמאל, בצד החיצוני. מעולם לפני כן לא כאבו לי הברכיים (חוץ מאותה פעם שנתקלתי עם הברך בכיסא). מוזר. לאור ההתפתחויות במהלך הפסח הפחתתי את הריצה למרחקים והתמקדתי יותר באנטרוולים וריצות קצרות-בינוניות, ואימוני כח כרגיל. ביום שני שעבר, ערב חג שני, רצתי עם אבי, חבר, 8 ק"מ בשדות והיה נראה סבבה. אבל, 10 דקות אחרי שסיימתי את הריצה, תקף אותי כאב נוראי (!) בברך, באותו המקום. כאב שנשאר לא רצה ללכת לשום מקום (תרתי משמע).
אופס.
לא רציתי להזניח ומיד קבעתי לי תור לחבר אחר, יוני, שהוא פיזיותרפיסט מצוין ומאומן. יוני התבונן, שאל, נגע, מתח, סובב, כיפף, שיחק לי עם הברך ומזמז אותה חצי שעה, הרטיט אותה עם אולטרה סאונד וחישמל אותה עם אלקטרודות ולבסוף עטף אותה ברצועות הדבק השחורות-ענקיות האלה מהתמונה (המזעזעת) שבראש הפוסט. הוא היה מרוצה ושילח אותי לדרכי בהמלצה זהירה להמשיך להתאמן ולראות מה קורה.
אוקיי.
אחרי הטיפול ובמהלך השבוע שעבר עשיתי עוד כמה אימונים. אימון של חמש כפול 400 ריצה ועוד 15 Overhead squats עם 41 ק"ג עבר ללא כאבים או איזשהי אי-נחת. חייכתי.
למחרת רצתי 6 ק"מ בקצב איטי והרגשתי לחץ קל בברך, בעיקר בירידות. לא נורא. למחרת היום בבוקר (הגענו כבר ליום שישי האחרון) רצתי שוב אבל אז העסק כבר החל לכאוב שוב, אבל הפעם ברצינות. כואב. אותו היום אחר הצהרים הלכתי שוב ליוני. ושוב חזרנו על המתיחות, על האולטרהסאונד ועל הדיבקיות, והפעם יוני שילח אותי לדרכי עם זהירות רבה יותר: "תתאמן אבל תראה איך אתה מרגיש".
עוד שבועיים וחצי המרוץ הר-עמק, ועכשיו השאלה היא מה עושים עכשיו?
אמש עשיתי אימון משקולות ולא היו שום כאבים. הכאב קשור רק לריצה, וגם שם הוא מופיע רק לאחר מספר קילומטרים. לי זה נשמע כמו
ITBS. פציעה "קלאסית" לרצים, במיוחד כשהנפח מתגבר. שם ממליצים לא לזוז כמה שבועות...
מסקנות ביניים:
בלי הריצה הייתי בריא כמו שור. (זה לא שלא רצתי לפני כן. רצתי, אבל לא הרבה יותר מ 10 ק"מ בשבוע). אישתי שתחיה מעודדת אותי ואומרת: "כל הזמן אמרת שלא טוב לרוץ הרבה, אז בשביל מה היית צריך את זה??". באמת בשביל מה? נראה שלא תכננתי נכון את סולם המאמצים שלי וודאי שלא תכננתי להתחיל להפצע ככה.
התלבטות בינתיים:
האם לתת לרגל מנוחה שלמה של שבועיים וחצי ואז לחזור ב"בום אחד" למרוץ תובעני מאוד של 32 ק"מ, ולהסתכן באי-סיום או בפציעה חמורה,
או
לרוץ ריצות קצרות מאוד מדי פעם ולקוות לטוב (וכנ"ל),
או
פשוט לפרוש (ולתקוע את החבר'ה שבונים עלי, אם כי אני מניח שאפשר יהיה למצוא מחליף) ולהשאר בריא.
מה אתם חושבים? אשמח לשמוע את דעתכם!