את אורי מאיר
צ'יזיק אני דווקא מחבב. כבר שנים הוא מקדם במסירות וביעילות גישה של חזרה לאכול
אמיתי, ותזונה המחוברת לשורשים, לטבע ולסביבה. יש לי בבית את "ליקוט צמחי בר
למאכל" שלו, השתתפתי בסיורי ליקוט שלו, אני משתדל לקרוא
את מה שהוא כותב ומעלה, ובכלל, קווי דמיון רבים נמתחים בין תפיסת "הסוד
הקדמוני" שאני מקדם – תזונה קדמונית של מזון לא מעובד, מקומי ואמיתי - לבין
עולמו של צ'יזיק ב"מרכז להנהגת הבריאות"
שייסד. לכן,
כששמעתי שיצא ספר חדש שלו – הפוליטיקה של האוכל (הוצאת רדיקל), הזמנתי אותו מיד.
לא רק זו – אני עצמי קיבלתי לפני כשנתיים הצעה (ומלגה)
לכתוב משהו
דומה, באותו השם. הפוליטיקה של האוכל בישראל. אבל היו חיים והיו סיבות ולא הגעתי
לכתוב את המאמר ההוא, כך ששמחתי לראות שהיה מי שהרים את הכפפה. הנושא הזה – התזונה
של כולנו - חשוב מכדי שנשאיר אותו בידי הפוליטיקאים. עד כאן למה כן.
ועכשיו
למציאות.
מדובר בספרון (192
עמודים, בפורמט כיס), מעוצב יפה יפה מהכריכה ועד אחרון העמודים. כתוב היטב וערוך
בקפידה. שאפו. אך כגודל הציפייה, גודל האכזבה. מעמוד לעמוד התחוור לי כי תהום
פעורה ביני לבין אורי. לא במטרות, אלא באמצעים. לא בתפריטים, אלא בתפיסת המציאות.
לא בתוצאות, אלא בזיהוי האשמים ובניסוח הפתרון. אורי, לצערי, הכפיף את המציאות
לדמיונות והפרקטיקה נפלה קורבן לאידאולוגיה. מבחינת: אפילו אם תשכנעו אותי, לא
תשכנעו אותי.
הספר מתחיל עוד
לפני המילה הראשונה, בכריכה נהדרת. היא יפה ומעוצבת בסגנון כרזות החלוצים של פעם.
אורי בבגדי עבודה כחולים, על רקע קיבוץ, ושדות, קוטף תפוזים. זהו הדהוד מושלם לכרזות
הקולחוז הקומוניסטיות של שנות החמישים – אצלנו ובברית המועצות. עולם מושלם ציירנו.
זו לא טעות: אורי רומז לנו כבר מהעטיפה כי הוא מבקש לחזור
לקיבוץ הסוציאליסטי, הרומנטי, בו החברים פטורים מדאגות כמו עלות או מחיר או כדאיות,
והעיקר הוא השבחת הזן וטיב החממה (ואל דאגה, המדינה כבר תשלם על התחביב ותכסה את
החובות. עוד נחזור לזה בהמשך). הוא רק קורא לזה קואופרטיב.
אבל נעבור
למילים עצמן. הספר מאורגן וערוך היטב בשלושה חלקים:
הבעיה של שוק המזון הישראלי, הפתרון
לבעיה, בשישה צעדים, וההתחלה (איך להתחיל בפועל ברמה האישית – אני מסכים עם
רובו של הפרק הזה, אגב). יפה.
יש מידע חשוב
רב בספר של אורי, ואני גם מזדהה ממש עם חלק גדול מהמאבקים שלו, שגם אני עצמי הייתי
שותף להם בעשרים השנים האחרונות, דוגמת הרמאות השיטתית בתוויות המזון (תווית תוצרת
הארץ למרות שפועל רוב התכולה מחו"ל, או תווית לחם מלא על מוצר סופר מעובד, תוויות
המזון האדומות, וכן בעידוד הבישול העצמי, ההבנה מה קונים, העדפת מזון מקומי ועוד),
אבל בכל תיאור של תהליך היסטורי או פוליטי בספר, אורי מתחיל מהעובדות, ומהר מאוד
גולש אל מחוזות הדימיון האידאולוגי – סוציאליסטי. הנה כך:
צ'יזיק מתחיל מיד
בפרק הראשון להתרפק על העבר הנפלא של הקיבוצים, ומצטט את חברו הקיבוצניק: "לא
חיינו כמו מלכים, אבל היה לנו כל מה שרצינו... היינו יושבים הרבה על קפה ועוגה
ומדברים על טרקטורים ועל החיים" מהבחינה הכלכלית היה זה גן עדן. גם כשהיו
הוצאות, ודלק: "ידענו שנקבל את מה שמגיע לנו כקבוצה". אח, הקולוחוז
הנהדר שלנו. מי יגול עפר מעינייך.
משם הוא עובר
לתאר את האויבים הרבים של החלוץ העברי מאז ועד היום: תנובה, רשתות המזון, והפוליטיקאים,
כאשר מעל לכל אלו מרחף האויב האמיתי והאכזר מכל: הקפיטליזם. כדי להדגים את
שאט נפשו הוא מצטט את אדם סמית' ומגחיך את גישת היד הנעלמה בכלכלה (וכמה לא מפתיע,
בפרק אחר הוא מאדיר את הכלכלן "הדגול" קיינס, הסופרלטיב במקור אגב, חסיד
המעורבות הממשלתית). אבוי, "אם בשנות השישים מדינות המערב הגנו על התוצר
המקומי באמצעות מכס גבוה על מוצרים מתחרים מחו"ל... (הרי ש) בשנות השמונים
צעדים כאלה נתפסו כגורמים למיתון". אורי מאוהב במכסי מגן ומתחלחל משוק חופשי.
"מכסי מגן חשובים לחיזוק החקלאות"
הוא קובע. למרות
שהשורה הבאה בספר מדגימה את ההיפך "ממשל ספרד מסבסדת את מגדלי הזיתים שלה כדי
לשמור על ענף הזית". אך אין בין סבסוד חקלאי לבין מכסי מגן ולא כלום. סבסוד יכול
להיות שיטה לגיטימית לחיזוק החקלאות המקומית, ומכסי מגן היא שיטה להעלאת יוקר
המחיה לציבור כולו ולשמירת מוקדי כח לא פרופורציונים אצל חלק מהחקלאים. עוד נשוב
לכך.
אורי עד כדי כך
מתעלם ומזלזל במחיר שהציבור משלם על הריכוזיות והמכסים, שהוא מגחיך גם את זאת: "אצלנו,
השימוש במכסי מגן הוא בעיקר פוליטי, כעזרה לקבוצות כח או כסוכריות קטנות של אופיום
לציבור. קשה לסגור את החודש? נפחית את המכס על גבינות מטורקיה".
אתם מבינים? אם מורידים מכס על גבינה והמחיר יורד הרי שזה רק
"אופיום" (ורק לבכיינים שקשה להם לסגור את החודש). אצל
אורי תיאור הבעיה הפוליטית הוא כזה: לדידו, הפוליטיקאים תמיד נותנים לתנובה
ושטראוס ולרשתות המזון מה שהן רוצות, כלומר הפוליטיקאים מתכופפים ופותחים את השוק
לתחרות (כך לדבריו) במקום לעמוד איתן ולהגדיל את המכסים ולצמצם את מכסות הייבוא. והדוגמא
לעיל (גבינות מטורקיה) היא אחת מרבות שהוא מונה בספר. בפועל, המציאות בארץ הפוכה ב
180 מעלות בדיוק ממה שהוא כותב. יש לנו שוק מזון סוציאלסטי וריכוזי להפליא. יש לנו
מועצת החלב, מועצת פירות וירקות, מועצת הלול, מועצת ההדרים, מועצת הדבש ועוד שלל מועצות
מזון לרוב. במציאות שלנו, מחיר הביצים בארץ הוא הגבוה בעולם, למרות שבפסח תמיד
חסרות ביצים. זה לא למרות מכסי המגן, זה בגלל המכסים הללו. בגלל שאסור ליבא ביצים.
אותו הדבר בשוק החלב. כן, כשחסר חלב בסופר, או כשאין חמאה (פעמיים בשנה לפחות), זה
רק בגלל שהפוליטיקאים נכנעו, כמו שאומר צ'יזיק, רק שהם נכנעו לצד השני – לצד הלובי
החקלאי שלא מאפשר פה יוקר מחיה נורמלי ועושה כל מאמץ לשמר כח. שר החקלאות – לאורך כל
77 שנות מדינת ישראל – היה תמיד שר החקלאים (למעט קדנציה קצרה וחשובה של עודד
פורר, שאשכרה עבד בשביל הציבור). במציאות אנו חיים בקולחוז סוציאלסטי אבל אורי
בוכה על הקפיטליזם המופרע של המדינה.
אורי גם מנסה
לחזק את טיעון הריכוזיות והעלאת מכסי המגן כדרך לבסס את ה"בטחון
התזונתי" שלנו, ומביא את אירועי 7.10 כתנא דמסייע. מדינת
ישראל צריכה להיות בעיניו משק אוטרקי, המספק את צרכי עצמו. אך גם כאן, המציאות,
אעפס, הפוכה לגמרי. אין שום בטחון תזונתי במשק סגור. זו אחיזת עיניים. אין לנו דלק
לטרקטורים בלי לייבא אותו. אין לנו טרקטורים בלי לייבא אותם (וראינו רק לא מזמן
איך הממשל האמריקאי עצר לנו מאות D-9. הם מיוצרים באותו מפעל טרקטורים של קטרפילר, אגב). בטחון תזונתי
יושג רק על ידי פתיחה חופשית של השוק ליבוא כל מזון, מכל מקום. תמיד יהיו מדינות
שימכרו לנו מזון, אבל יש רק מעט מדינות שמוכרות לנו טרקטורים או נפט.
בהמשך הספר
אורי גם מלין על הצמצום ברווחה, על זה שמספר הרעבים בישראל רק גדל (למיטב ידיעתי הנתונים
הללו אינם נכונים, אבל זה ויכוח אחר), הוא מציע להגדיל את הביטוח הלאומי, ליישם
תכנית הזנה בבתי הספר, ועוד רעיונות נהדרים כאשר כסף זו לא הבעיה. הוא אכן כותב
זאת בפירוש "כסף יש תמיד. המדינה מוצאת אותו כשזה מספיק חשוב".
כן, הספר מעלה בחדות
הרבה מהעוותים הקשים במשק שלנו. נתנו כח לדואופולים ולמונופלים בשוק המזון, נכנענו
לבירוקרטיה אינסופית בשוק המזון (עוד תוצר של הגישה הסוציאליסטית, אגב), והתרגלנו
שלא לשאול מאיפה מגיע האוכל שלנו.
הלב של אורי ב
100% במקום הנכון. הוא רוצה, בדיוק כמוני, שנהיה מודעים לאוכל שלנו. שנחזור
לאכול אוכל טרי ומקומי. שנעדיף שמן זית מקומי על מיובא ודבש ישראלי על סיני. הכל
סבבה. רק שאני בעד לאפשר לכל אחד מאיתנו לבחור מה לקנות, לפי העדפותיו ותקציב, ואילו
אורי רוצה להכריח אותנו לקנות את המקומי, וביוקר, וגם בלי להתבכיין. הקואופרטיב הרי
חשוב יותר מהפרט.
הידד הידד לחבר
צ'יזיק
