- לפחות שלושים שנה עברו מאז
שראיתי את פורטיס על במה בפעם האחרונה. פאק שלי, אני יודע. הפעם הקודמת היתה
מתישהו בשנות התשעים, אבל הוא כבר כתב פאנק ורוק כשהייתי בן שבע ("פלונטר"
יצא ב 1978). את ההופעה אמש הוא התחיל עם "תודה רבה לכם! מה, באתם לראות
אותי? אני בכלל האדם הקדמון",
אמר. הוא כבר חמישים שנה על הבמות, וממרומי גילו הוא יודע מה הוא אומר. יש
מעט אומנים עם ותק כזה בכלל, ועם אנרגיות כאלה בפרט. זה נפלא ומרגש לראות יוצר
ענק שממשיך להקפיץ את הקהל ולרגש ולצרוח את נשמתו אל תוך המיקרופון ושהוא
עדיין נשמע רענן וטרי עם רוק שמהדהד עד הבטן.
- הקהל שהיה החזיר לו אהבה. לי זה
הרגיש שהיה בכניסה סדרן שלא נתן לצעירים מדי להיכנס. כולם ארבעים פלוס. אולי
חמישים פלוס. פגישת מחזור של גרופיז כמוני, שתיכף נחשבים עתיקים בעצמם. אבל
חתן השמחה, הוא בכלל לא קיבל את הממו על הגיל. הוא עוד צעיר לגמרי. פורטיס
עולה לבמה עם חולצת נחש ונעלי התעמלות ומגבת על הראש ולרגע שכחתי שהוא כבר בן
71 (יחגוג בקיץ). השירים מתחילים וממשיכים ומתחלפים ופורטיס יושב מדי פעם על
שרשרף גבוה אבל הוא לגמרי בתוך השיר. הוא ממצמץ ומתפתל ומתכופף ורוכן על
הלופר ושואב אל תוכו את הגיטרה ומחייך וצוחק ועושה את ההעוויות שאולי הן
בכוונה ואולי לא, ואחרי כל שיר הוא אומר שוב תודה לקהל, בקול גבוה ומצחיק.
תודה עם שורוק.
- גם ממרומי גילו פורטיס נותר ילד
מלא התפעמות והתרגשות, שמתבונן באולם הענק ואומר לעצמו מה, כל אלו בשבילי? יש
בו חן, את התמימות של הילד ששר ואלס עם מתילדה ומחפש דובונים. רכות של ילד
ששום פוזה של רוקר לא תכחיד. וזו אולי הדואליות והקסם האמיתי שלו. החספוס
הקולי והצלילי, מול המילים והרגש. המבוגר שמחזיק בתוכו את הילד, ואולי הוא דווקא
ילד האוחז דמות של רוקר.
- פעם מזמן מזמן היה איזה דיון
פומבי פורטיס הוא יותר פאנק או יותר רוק או בכלל משהו אחר. מה שבטוח זה שאמא
שלי היתה עושה פרצוף ודורשת להחליש את הווליום שכשמתי את הקסטה. בגיל 71 לפורטיס
יש קול נמוך יותר ועבה יותר ואולי גם משקפיים גדולות יותר, אבל צליל ההיכר
שלו נותר חורק ולא מתחנף. זה לא הרמוניות נפלאות, ולא דבש לאוזניים. פורטיס
מנסר. הוא לוחץ חזק על הגבול שבין הצרחה ובין הדיסטורשן שבקצה, ועם הלופר הוא
נותן עוד ועוד נפח לצלילים. השירים של פורטיס לא באו לנחם אלא לגרום לנו להרגיש
משהו דרך הבטן. וזה מאה אחוז עובד.
- אתמול, עוד לפני ההופעה, שמעתי
שוב את כל השירים. ובכל שיר שספוטיפיי הקפיץ לי אני תופס את הראש ואומר
וואללה, איזה יופי. וואללה כמה זה רלוונטי. וידעתי גם שפחות או יותר באותו הזמן
של ההופעה אמש, בעולם מקביל נתניהו ייפגש עם טארמפ בבית הלבן, באמריקה:
"הדוד
סאם כוכב עליון, מוכר לי נשק ורובים
ויאטנם
זה לא אצלם וגם אנחנו רחוקים
מיאמי
נייס ודי נעים ולא זורקים שם אבנים
דיסנלד
וכוכבים. את הירח גם מוכרים"
כמה
שזה נותר מדויק. וכך גם לגבי "רד רד מעל מסך הטלויזיה שלי", וכך גם לגבי
"אני תלוי על הצלב" וכך גם לגבי כמעט כל שיר (הם לא נוגנו בהופעה אבל הם
נשארו אצלי בראש). כי אמנות גדולה היא על זמנית. כי מזקקת משהו מהמציאות או
מההוויה שלנו, ונותנת לה צורה וצליל וכיוון, וכשהגיטרות ניסרו, הן ניסרו אמת.
פורטיס כתב אמת.
- ברגע של שקט מישהו מאחורי הקהל צעק
"פורטיס משוגע" וכולם חזרו אחריו "פורטיס משוגע" והמשוגע
על הבמה קיבל את זה בחיוך ובחיבוק ובאהבה. כי אין כמו פורטיס לתיאור מדויק כל
כך של הדואליות של הנפש. של השדים המתרוצצים בתוך כל אחד. של דוקטור ג'ייקל
ומיסטר הייד של החיים. השיר הנפלא ניצוצות מתחיל בדיוק כך:
"כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר.
אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר"
שלא כמו אחרים, רמי פורטיס תמיד הרשה לעצמו, ולנו, לנרמל את השגעון, ואת התחושה שיש לכל אחד, שהטירוף הוא החיים עצמם:
"זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב.
כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק"
וכשפורטיס שר את השורה הזו אתמול, כשהוא שוב רוקד עם שד, נשבע לכם שהעיניים שלי התמלאו דמעות.
0 הערות קוראים:
הוסף רשומת תגובה