רכבת החלומות בנטפליקס - תראו!

 

בראשית המאה העשרים, גבר שתקן וחזק כורת עצים למחייתו. זה הכל. זהו רוברט, וסיפור חייו נפרש למולנו מילדות ועד זקנה, כמעט בלי מילים.

ראיתי את רכבת החלומות או Train Dreams  בנטפליקס השבוע, ועצרתי כדי לומר לכם: תראו גם.

אומר מראש: זהו לא הסרט הטיפוסי שתפגשו בנטפליקס שלכם. אין בו אפקטים מיוחדים (או אפקטים כלל), ואין בו דיאלוגים שנונים. אין מתח ואין הרפתקה. אין בו הומור ואין לחיצה על בלוטות הדמע. אך גם במעט הסיפור שבו, יש הרבה עומק, ואמת צרופה שאפשר לחוש בה. וגם צילום מהמם, ואמירה פילוסופית הנוגעת לכל אחד מאיתנו.

לפני שנים רבות קראתי את ספרו של הנרי אונגר "קולנוע ופילוסופיה", המנתח דרך דוגמאות כיצד במאים טובים באמת מצליחים להביע רעיונות פילוסופיים בעזרת תסריט, צילום, עריכה ומוסיקה, המשתלבים יחד ומשרתים רעיון פילוסופי שליט אחד. בעיני, זה הסיפור גם כאן. הבמאי – קלינט בנטלי (שגם כתב את התסריט) – הצליח להעביר רעיון מהודק ומדויק, ודבר שלם, יפה ומרגש יצא תחת ידיו. גם, ואולי דווקא בגלל, שזהו סיפור קטן מאוד ואישי מאוד. הלקח ממנו, אומר לנו קלינט, נוגע לכל אחד מאיתנו.

זהו כמעט מחזה יווני. יש מקהלה – מספר יודע כל – המסביר לנו בקולו מה קורה. ויש גיבור ויש טרגדיה, ואנו חווים את הסיפור איתו עצמו צעד צעד, וחשים באימה עוד לפני שהיא מגיעה. וכשהסרט נגמר ועולות הכתוביות, שומעים שיר מופלא שכתב במיוחד ניק קייב, וגם אותו אני אוהב. שלושים שנה לפחות.

בלי לגלות הרבה על תוכן הסיפור, נאמר שלאורך כל חייו רוברט מוקף ביופי, ומוקף במוות. הוריו, האנשים שהוא פוגש, כולנו, מתים כך פתאום, ונעלמים. ללא פשר, ללא סיבה, ללא תוחלת וללא המשכיות. לרגע האדם חי, מנגן ושר, ורגע לאחר מכן הוא נהרג, ונקבר במעבה היער, והוא מותיר אחריו מאומה. לא עד ושם ומצבה אלא זוג נעליים שחבריו מיסמרו אל הגזע שלצידו נקבר. הקוברים מיד המשיכו בעבודתם והמת כבר חלף ונשכח וגופתו הפכה ליער. כשאנו הולכים לצד רוברט הצועד במשעול חייו, אנו נתקלים יחד איתו שוב ושוב במוות חסר הסבר, סתמי, חטוף, ואיננו יכולים שלא לשאול את עצמנו, ומה איתנו? מי יודע יום מותו, ומה ישאר אחרינו, והלא חיינו כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכחלום יעוף. ובו בזמן העננים והרוח והיער - היופי הגדול של הטבע – מלווים אותנו. הסרט כולו מצולם באור הכתום הקסום של השקיעות, ובאור הרך של הזריחות, ובמעבה היער ובשדה הפורח שעל גדות הנהר, והטבע הפשוט ממלא את הלב שלנו, ושל הגיבור. הטבע, על עוצמתו ועל הכאוס שבו (ענף שנושר, שריפה שפורצת) הוא היציב הגדול היחיד מול האדם הקטן, המבולבל, האובד בקידמה שמסילות הרכבת מובילות. הטבע הוא זה שהיה פה הרבה לפנינו והוא זה שישאר אחרינו וישתלט על מעשה ידי האדם החולפים בזמן ומתפוררים לאיטם ואולי אנו, המתים, יכולים לקוות לחזור ולהתמזג אל תוכו ביום מן הימים, ובכך נחמתנו.

קלינט לא מציע לנו סיפור הוליוודי ענק על גיבור גדול מהחיים. הוא מציע את ההיפך הגמור: את האמת. החיים הם בדרך כלל לא גדולים מהחיים. הם קשים וסופם מוחלט וידוע, אבל החיים גם יכולים להיות מוקפים ביופי, ובטבע, ובאהבה.איננו יודעים את יום מותנו, וכולנו נשכח ונעלם בתהום הזמן והנשייה. חיינו קטנים וחולפים ולא נותיר חותם אלא כזוג נעליים ממוסמרות לעץ וגם הן תתפרקנה אל הטבע עם הזמן. ועדיין, חיינו יפים, ואנו יכולים לחיות אותם ולהנות מהרגע ומהזמן ומהיופי סביבנו. להיות כאן ועכשיו, אחד עם עצמנו, עם היקרים לנו, עם העולם.

אם רק נעצור להעריך את ההווה, הרי שלא נתחרט על אובדנו לאחר מכן.

אם רק נעצור לחוש את היופי שבטבע, נוכל בלב שקט לדעת שנחזור אליו ונתמזג בו, ויהיה זה מחר או אחרי מאה ועשרים.

הקשיבו, חבקו, חיו את הרגע, Carpe Diem, כמו לוחש לנו הבמאי.

 

תראו את רכבת החלומות בנטפליקס. כי סרט טוב הוא זה שנשאר איתך גם אחרי שסיימת את הצפיה.

By Dael with No comments

מחשבות לאחר ארבעה ימי מסע בדד במדבר

התעוררתי טרם אור ראשון. אור אפור כחלחל הסתנן דרך דפנות האוהל ועדיין אי אפשר היה להבחין בין תכלת ללבן. פתחתי את היריעות ואוויר קריר ורענן מילא את אפי. ציפורי מדבר קטנות – מדברונים –צפצפו מדי פעם, אך חוץ מזה, המדבר היה דומם ושקט, הרוח לא נשב והשמש לא עלה עדיין. הייתי לבד ולכל מקום אליו הסתכלתי לא ראיתי אלא את אותו נוף קדומים עמו נרדמתי: מדבר, הרים וסלעים, גאיות ושיחי מדבר נמוכים. כמה דקות מאוחר יותר כבר התחלתי לצעוד, וחיוך על פני.

נודה על האמת, יש משהו קדמוני וקשה, אלים כמעט, בשממת המדבר. אנו נוסעים דרומה, הנוף מתחלף, ובשלב כלשהו המדבר כמו מסמן לנו, ההולכים על שתיים: כאן גבולי. דעו לכם כי זהו שער הכניסה אל ממלכת היובש והחום, הצמא והרוחות והבדידות. "אבד כל תקווה – אתה הבא בשערי", נכתב מעל שער הגיהנום של דנטה. אבל אנו יודעים כי למרות המראה המאיים, המדבר הוא גם ממלכה קסומה, עשירה ונסתרת, והשורד בו, מובטח לו כי יזכה לראות מעט מן הפלא, לחוש חלק מן החוויה. אל הממלכה הזו נכנסתי.

ירדתי לארבעה ימים במכתש רמון, לבד, עם כל הציוד והאוכל על הגב. הלכתי כ 65 ק"מ וישנתי בשלושה חניוני לילה שונים, ומרגע שיצאתי עד הרגע שחזרתי אל מצפה רמון, לא פגשתי איש, לא ראיתי אדם, לא נסע לידי כל רכב, לא שמעתי חדשות, לא היתה לי כל קליטה, לא הוצאתי מילה מפי. אם דיברתי, היה זה רק עם עצמי. אני עוד מעט באמצע שנות החמישים לחיי, והיתה זו לי הפעם הראשונה בה שתקתי כמה ימים, ושהייתי בבדידות מוחלטת, ובניתוק מלא מהעולם הרגיל. ובמפתיע (?), זה היה נהדר!

 

למה?

אני אוהב מאוד לטייל, בארץ ובעולם, ועושה זאת לא מעט. אני מאמין כי רק דרך ההליכה בטבע אנו יכולים לחזור ולקבל את החיבור הראשוני, הבסיסי, בין האדם לאדמה. חיבור שאנו זקוקים לו, שהנפש שלנו כמהה אליו, גם אם איננו יודעים זאת. החיבור אל הטבע, קשה לו להתרחש אם רק יצאתם מהעיר ליום אחד. דרוש לנו זמן. יום טיול יהיה תמיד משמח ומרענן אבל רק שהייה רצופה בטבע, של כמה ימים, עשויה להחזיר אלינו את הקול הקדום. אחרי כמה ימי הליכה בטבע, ושינה במקום אליו הגעתם ברגליכם, מובטח לכם כי תחושו זאת בעצמותיכם.

 

מה ראיתי?

בלילות ראיתי אינספור כוכבים שהאירו את הלילה עוד טרם זרח הירח. פגשתי שפע ציפורים: טריסטמיות בצבעי שחור וחלודה, סלעית נזירה, להקת חוגלות שהפתעתי, זנבן ערבי, חנקן. בשניים מהבקרים, מוקדם בבוקר, נתקלתי בפראים – אותם חמורי בר מדבריים וחשדנים – והם דוהרים ממני והלאה. אחד מהם היה סקרן במיוחד, והוא עצר והסתובב להביט בי עד שהתקרבתי מספיק לטעמו, ואז דהר משם הלאה ועצר שוב להתבונן בי ממרחק בטוח, ושוב דהר ושוב עצר, עד שהחליט שדי לו בקשר בינינו, ונעלם. ראיתי שלל עקבות: של הציפורים ושל מטיילים, וגם של צבוע ושל דורבן, ואולי גם של שועל. ראיתי שקיעות וראיתי זריחות. ראיתי תצורות סלע נהדרות שהמכתש נברך בהן: ב"קניון הפריזמות", בנחל עודד, בשפת המכתש, במפער פיטם ולמעשה בכל פינה ועיקול נחל משהו חדש נגלה לך. ראיתי עדויות אינספור לאדם שחי פעם במדבר. לשרידי תרבות הנבטית, בני אלפי שנים: סכרי אבן לרוחב העמקים, בורות איגום עם תעלות הטיה ללכידת מי השטפונות, מסתורי אבן בקיר הצוק, ששימשו כנראה לאחסון תבואה או צאן, שרידי מבנים ומקדשים מעוגלים בלב השממה. כאן חיו ושגשו אנשים משך מאות דורות, והותירו אחריהם רק סימנים באבן, לנו, ההולכים בעקבותיהם.

 

מה עשיתי בערבים?

אמנם היה לי את הטלפון, אלא שזה שימש אותי כמצלמה בלבד. מרגע שיצאתי העברתי אותו למצב טיסה (אני עושה זאת תמיד בטיולים. גם ככה לרוב אין קליטה, ואין לי צורך לקבל צפצפופים אם לפתע תהיה קליטה בראש איזה הר). הרגשתי כי איני רוצה להשתמש בו. בדממת המדבר הוא הרגיש לי כמעט רעיל. לא שמעתי מוזיקה. לא הפעלתי אפליקציות. כמעט ולא הוצאתי אותו מהכיס. במקום זאת הדלקתי לי מדורה קטנה, לא בשל הקור, ולא כדי לבשל בה דבר, אלא כי מדורה במדבר היא המצב הטבעי של העניינים. אתה מביט בלהבות וזה לעולם לא משעמם. היה לי זמן לשוחח עם עצמי, להרהר. שעתיים אחר החושך, בשעה שבע, כבר ישנתי. כשהתעוררתי בלילה, גיליתי כי מחשבות אינן טורדות אותי. הראש שלי היה נקי מדאגות וחדשות, ממשימות ואחריות. הייתי ברגע, הייתי בזמן, הייתי פשוט כאן ועכשיו, לא במחר ובעתיד הטורד. התחושה הזו, ולו רק לכמה ימים ולילות, היא תרופה לנפש.

 

מה לקחתי איתי?

אני לא מחפש להקשות על עצמי שלא לצורך, והמשקל שסוחבים על הגב משמעותי מאוד בחוויה. לכן כדאי להשתדל ולצאת לדרך עם תיק קל ככל הניתן. כאחד שהולך לא מעט, השקעתי בציוד טוב וקליל (עולה הרבה יותר מציוד מקביל "רגיל"). תיק, אוהל, שק שינה ומזרן, ארבעתם יחד שוקלים אצלי כ 2.5 קילו בלבד! כל גרם קובע, ויש קבוצות שלמות המתמקדות בעצות כיצד לסחוב פחות משקל בטיולים. חפשו: אולטראלייט ישראל. אם תתעניינו, עולם שלם יפתח בפניכם. זהירות: זה יקר. מלבד זאת לקחתי מעט מאוד: מקלות הליכה, מטען, גזיה, פנס ראש, עוד זוג תחתונים וזוג גרביים, מעיל קל, וזהו. לקחתי גם אמצעי תקשורת לווייני זעיר (Garmin InReach mini2) השוקל כ 120 ג' בלבד והמאפשר שליחת הודעות חירום SOS. אפשר לשכור כזה לכמה ימים, וזה חיוני במדבר, בוודאי במסלול כזה ללא קליטה ובוודאי כאשר הולכים לבד.

לא לקחתי מפה פיסית. יש אפליקציות נהדרות עם מפות מפורטות ועצות מטיילים כמו "עמוד ענן" או "off road" – ובשתיהן מפה של כל הארץ על שביליה שתהיה לכם זמינה בכל עת בטלפון גם ללא קליטה, תעלה כ 300 שח. חיוני, שווה כל גרוש, ותדעו בדיוק היכן אתם בכל עת.

מזון: לקחתי קצת אגוזים ותמרים, ובנוסף ארוחות מיובשות שרכשתי בחו"ל (לשמחתי יש עתה גם מספר יוזמות פה בארץ של יצרנים קטנים. אני מקווה שזה יתפוס). מדובר בשקית אלומיניום במשקל כ 100 ג' שמוסיפים אליה כ 400 מ"ל מים רותחים, והופ, נוצרת ארוחה מלאה ומשביעה בכל הרכב וטעם שעולה על דעתכם (כמו "מנה חמה", רק גדול יותר, מזין יותר, טעים יותר, ובשקית ולא בקופסה). בריא ופליאו זה לא, אבל זה פתרון נהדר לכמה ימי הליכה. כאמור: אם זה לא התפריט הקבוע שלך, אין כל בעיה.

מים: יש מסלולים שיש לאורכם נקודות בהן אפשר למלא מים. אבל, יש ימים שלמים בהם אין. תבדקו. השתמשתי בשירות מעולה להטמנת מים של  Negev Trails. מזינים אונליין את התאריך, שם חניון הלילה, וכמות מים נדרשת, והמים ימתינו לכם בנקודת איסוף ליד חניון הלילה. פשוט, הזמנה אונליין, מעולה וחשוב. שירותי ההטמנה הפכו את המדבר לנגיש וזמין הרבה יותר לכולנו. כמה מים – זה כבר תלוי בעונה ובכם. בימים בהם הלכתי היה די חם, ועשיתי מסלולים שבחלקם ארוכים ולכן לקחתי איתי 4 ליטר מים.

 

אבל לישון באוהל???

אם אינכם חסידים של שינה באוהלים, זה בסדר גמור. גם אני אוהב לסיים יום מסלול בשינה על מיטה של ממש (וכך גם פטורים מסחיבת תיק כבד). בחו"ל פשוט ומקובל לעשות זאת בדרך של טיולי בקתות: היינו מסלול בין מספר ימים בהם הולכים ביום, וישנים בכל ערב בבקתת הרים אחרת, אליה הגעתם ברגלכם. אני מאמין, אגב, כי זוהי החופשה האידיאלית. היא משמעותית לנפש ולנשמה, ומייצרת חוויות שאין דומה להן, היא מתאימה לכל גיל ורמת כושר, והיא זולה יותר מכל חופשה אחרת שתעשו בחו"ל. (בימים אלו אני משלים הוצאת מדריך כיס בנושא: "מדוע ואיך לצאת אל ההרים". בקרוב בחנויות הספרים. מבטיח לעדכן כאן. תעקבו). בארץ, האפשרויות לטיולי בקתות מצומצמות הרבה יותר. אפשר לעשות טיולי "כוכב" מבסיס כמו חאן מדברי או אורחן דרכים (כלומר, טיולי יום באותו איזור, כשחוזרים לישון באותה נקודה), וזה טוב כמעט באותה המידה, אלא שאם נדרש להיכנס ולצאת מהרכב בכל יום, אין הדבר דומה, והנפש לא מצליחה למצוא מרגוע והטמעות בטבע. אפשר גם בארץ לטייל רגלית ולישון בבקתות במקומות שונים לאורך מסלול אחד ארוך, למשל בשביל הגולן (עם סטיות קטנות מהמסלול אל היישובים כדי לישון בהם), או לאורך חלקים משביל ישראל, בעיקר בצפון. אבל "בגדול" אם אתם מבקשים חוויה של מספר ימים רצופים בטבע בארץ, אזי על פי רוב נדרש גם אוהל...

 

מה היה המסלול?

ביקשתי לעשות מסלול מעגלי המתחיל ומסתיים באותה הנקודה, ועמדו לרשותי ארבעה ימים לכן שיניתי את המסלול ה"רגיל" של סובב רמון (המסלול המלא מתוכנן ל 8 ימים) והתמקדתי בחלק המערבי של המכתש. הנה כך:

• ביום הראשון ממצפה רמון לחניון לילה ניצנה. זהו יום שעיקרו על שפת המכתש והוא מישורי וקל. אפשר לעשות אותו בחצי יום בקלות. כ 15 ק"מ.
• היום השני מחניון לילה ניצנה אל חניון לילה הר עידו דרך קניון הפריזמות. כ 23 ק"מ, וכ 800 מ' עליה בגובה. יום ארוך, יפה ולא קל.
• היום השלישי מחניון הר עידו אל חניון מפער פיטם, כ 16 ק"מ. יום יפה מאד.
• היום הרביעי מחניון מפער פיטם אל מצפה רמון דרך נחל עפיפון. כ 12 ק"מ בלבד (בדיעבד היה נכון יותר להמשיך עם הסובב עד חניון לילה הר גוונים ולתפוס משם טרמפ למצפה רמון – אמנם לא מעגלי מושלם אבל מסלול יפה יותר).

 

כיצד תוכלו גם אתם?

פשוט צאו לשטח. התחילו עם טיולי יום, המשיכו ליומיים. אם אין לכם יומיים, אפשר לרדת לדרום אחר הצהריים, לישון בשטח סביב מדורה, לקום עם שחר ולהתחיל ללכת מסלול מעגלי החוזר לרכב. זו הדרך הפשוטה ביותר, ושעדיין מאפשרת חוויה טובה וארוכה יותר מאשר "רק" טיול יום. כשהילדים היו צעירים יותר עשינו זאת פעמים רבות יחד איתם, וזה תמיד היה נפלא, מגבש ומלא ריחות עשן. אם אתם רוצים משהו מורכב יותר, אפשר משם לגדול לכל רמה: יש חברות רבות המוציאות טיולים עם מעטפת לוגיסטית של מזון ואוהלים או הסעות, ויש מסלולים רב יומיים רבים. יש אינספור אפשרויות, מתאימות כמעט לכל רמת כושר. ממש עכשיו מתחילה העונה. בארץ אידיאלי לטייל בחורף ובאביב. לא חם, הירוק תיכף יתחיל לנבוט בכל מקום. מיצאו את המסלול המתאים לכם, וצאו החוצה. יהיה נפלא, אני מבטיח!

ואם יש לכם שאלות, אני כאן.

להתראות, וניפגש בדרכים,

דעאל

By Dael with 2 comments

הפוליטיקה של האוכל - מחשבות על ספר חדש

 

את אורי מאיר צ'יזיק אני דווקא מחבב. כבר שנים הוא מקדם במסירות וביעילות גישה של חזרה לאכול אמיתי, ותזונה המחוברת לשורשים, לטבע ולסביבה. יש לי בבית את "ליקוט צמחי בר למאכל" שלו, השתתפתי בסיורי ליקוט שלו, אני משתדל לקרוא את מה שהוא כותב ומעלה, ובכלל, קווי דמיון רבים נמתחים בין תפיסת "הסוד הקדמוני" שאני מקדם – תזונה קדמונית של מזון לא מעובד, מקומי ואמיתי - לבין עולמו של צ'יזיק ב"מרכז להנהגת הבריאות" שייסד. לכן, כששמעתי שיצא ספר חדש שלו – הפוליטיקה של האוכל (הוצאת רדיקל), הזמנתי אותו מיד. לא רק זו – אני עצמי קיבלתי לפני כשנתיים הצעה (ומלגה) לכתוב משהו דומה, באותו השם. הפוליטיקה של האוכל בישראל. אבל היו חיים והיו סיבות ולא הגעתי לכתוב את המאמר ההוא, כך ששמחתי לראות שהיה מי שהרים את הכפפה. הנושא הזה – התזונה של כולנו - חשוב מכדי שנשאיר אותו בידי הפוליטיקאים. עד כאן למה כן.

ועכשיו למציאות.

מדובר בספרון (192 עמודים, בפורמט כיס), מעוצב יפה יפה מהכריכה ועד אחרון העמודים. כתוב היטב וערוך בקפידה. שאפו. אך כגודל הציפייה, גודל האכזבה. מעמוד לעמוד התחוור לי כי תהום פעורה ביני לבין אורי. לא במטרות, אלא באמצעים. לא בתפריטים, אלא בתפיסת המציאות. לא בתוצאות, אלא בזיהוי האשמים ובניסוח הפתרון. אורי, לצערי, הכפיף את המציאות לדמיונות והפרקטיקה נפלה קורבן לאידאולוגיה. מבחינת: אפילו אם תשכנעו אותי, לא תשכנעו אותי.

הספר מתחיל עוד לפני המילה הראשונה, בכריכה נהדרת. היא יפה ומעוצבת בסגנון כרזות החלוצים של פעם. אורי בבגדי עבודה כחולים, על רקע קיבוץ, ושדות, קוטף תפוזים. זהו הדהוד מושלם לכרזות הקולחוז הקומוניסטיות של שנות החמישים – אצלנו ובברית המועצות. עולם מושלם ציירנו. זו לא טעות: אורי רומז לנו כבר מהעטיפה כי הוא מבקש לחזור לקיבוץ הסוציאליסטי, הרומנטי, בו החברים פטורים מדאגות כמו עלות או מחיר או כדאיות, והעיקר הוא השבחת הזן וטיב החממה (ואל דאגה, המדינה כבר תשלם על התחביב ותכסה את החובות. עוד נחזור לזה בהמשך). הוא רק קורא לזה קואופרטיב.

אבל נעבור למילים עצמן. הספר מאורגן וערוך היטב בשלושה חלקים: הבעיה של שוק המזון הישראלי, הפתרון לבעיה, בשישה צעדים, וההתחלה (איך להתחיל בפועל ברמה האישית – אני מסכים עם רובו של הפרק הזה, אגב). יפה.

יש מידע חשוב רב בספר של אורי, ואני גם מזדהה ממש עם חלק גדול מהמאבקים שלו, שגם אני עצמי הייתי שותף להם בעשרים השנים האחרונות, דוגמת הרמאות השיטתית בתוויות המזון (תווית תוצרת הארץ למרות שפועל רוב התכולה מחו"ל, או תווית לחם מלא על מוצר סופר מעובד, תוויות המזון האדומות, וכן בעידוד הבישול העצמי, ההבנה מה קונים, העדפת מזון מקומי ועוד), אבל בכל תיאור של תהליך היסטורי או פוליטי בספר, אורי מתחיל מהעובדות, ומהר מאוד גולש אל מחוזות הדימיון האידאולוגי – סוציאליסטי. הנה כך:

צ'יזיק מתחיל מיד בפרק הראשון להתרפק על העבר הנפלא של הקיבוצים, ומצטט את חברו הקיבוצניק: "לא חיינו כמו מלכים, אבל היה לנו כל מה שרצינו... היינו יושבים הרבה על קפה ועוגה ומדברים על טרקטורים ועל החיים" מהבחינה הכלכלית היה זה גן עדן. גם כשהיו הוצאות, ודלק: "ידענו שנקבל את מה שמגיע לנו כקבוצה". אח, הקולוחוז הנהדר שלנו. מי יגול עפר מעינייך.

משם הוא עובר לתאר את האויבים הרבים של החלוץ העברי מאז ועד היום: תנובה, רשתות המזון, והפוליטיקאים, כאשר מעל לכל אלו מרחף האויב האמיתי והאכזר מכל: הקפיטליזם. כדי להדגים את שאט נפשו הוא מצטט את אדם סמית' ומגחיך את גישת היד הנעלמה בכלכלה (וכמה לא מפתיע, בפרק אחר הוא מאדיר את הכלכלן "הדגול" קיינס, הסופרלטיב במקור אגב, חסיד המעורבות הממשלתית). אבוי, "אם בשנות השישים מדינות המערב הגנו על התוצר המקומי באמצעות מכס גבוה על מוצרים מתחרים מחו"ל... (הרי ש) בשנות השמונים צעדים כאלה נתפסו כגורמים למיתון". אורי מאוהב במכסי מגן ומתחלחל משוק חופשי. "מכסי מגן חשובים לחיזוק החקלאות" הוא קובע. למרות שהשורה הבאה בספר מדגימה את ההיפך "ממשל ספרד מסבסדת את מגדלי הזיתים שלה כדי לשמור על ענף הזית". אך אין בין סבסוד חקלאי לבין מכסי מגן ולא כלום. סבסוד יכול להיות שיטה לגיטימית לחיזוק החקלאות המקומית, ומכסי מגן היא שיטה להעלאת יוקר המחיה לציבור כולו ולשמירת מוקדי כח לא פרופורציונים אצל חלק מהחקלאים. עוד נשוב לכך.

אורי עד כדי כך מתעלם ומזלזל במחיר שהציבור משלם על הריכוזיות והמכסים, שהוא מגחיך גם את זאת: "אצלנו, השימוש במכסי מגן הוא בעיקר פוליטי, כעזרה לקבוצות כח או כסוכריות קטנות של אופיום לציבור. קשה לסגור את החודש? נפחית את המכס על גבינות מטורקיה". אתם מבינים? אם מורידים מכס על גבינה והמחיר יורד הרי שזה רק "אופיום" (ורק לבכיינים שקשה להם לסגור את החודש). אצל אורי תיאור הבעיה הפוליטית הוא כזה: לדידו, הפוליטיקאים תמיד נותנים לתנובה ושטראוס ולרשתות המזון מה שהן רוצות, כלומר הפוליטיקאים מתכופפים ופותחים את השוק לתחרות (כך לדבריו) במקום לעמוד איתן ולהגדיל את המכסים ולצמצם את מכסות הייבוא. והדוגמא לעיל (גבינות מטורקיה) היא אחת מרבות שהוא מונה בספר. בפועל, המציאות בארץ הפוכה ב 180 מעלות בדיוק ממה שהוא כותב. יש לנו שוק מזון סוציאלסטי וריכוזי להפליא. יש לנו מועצת החלב, מועצת פירות וירקות, מועצת הלול, מועצת ההדרים, מועצת הדבש ועוד שלל מועצות מזון לרוב. במציאות שלנו, מחיר הביצים בארץ הוא הגבוה בעולם, למרות שבפסח תמיד חסרות ביצים. זה לא למרות מכסי המגן, זה בגלל המכסים הללו. בגלל שאסור ליבא ביצים. אותו הדבר בשוק החלב. כן, כשחסר חלב בסופר, או כשאין חמאה (פעמיים בשנה לפחות), זה רק בגלל שהפוליטיקאים נכנעו, כמו שאומר צ'יזיק, רק שהם נכנעו לצד השני – לצד הלובי החקלאי שלא מאפשר פה יוקר מחיה נורמלי ועושה כל מאמץ לשמר כח. שר החקלאות – לאורך כל 77 שנות מדינת ישראל – היה תמיד שר החקלאים (למעט קדנציה קצרה וחשובה של עודד פורר, שאשכרה עבד בשביל הציבור). במציאות אנו חיים בקולחוז סוציאלסטי אבל אורי בוכה על הקפיטליזם המופרע של המדינה.

אורי גם מנסה לחזק את טיעון הריכוזיות והעלאת מכסי המגן כדרך לבסס את ה"בטחון התזונתי" שלנו, ומביא את אירועי 7.10 כתנא דמסייע. מדינת ישראל צריכה להיות בעיניו משק אוטרקי, המספק את צרכי עצמו. אך גם כאן, המציאות, אעפס, הפוכה לגמרי. אין שום בטחון תזונתי במשק סגור. זו אחיזת עיניים. אין לנו דלק לטרקטורים בלי לייבא אותו. אין לנו טרקטורים בלי לייבא אותם (וראינו רק לא מזמן איך הממשל האמריקאי עצר לנו מאות D-9. הם מיוצרים באותו מפעל טרקטורים של קטרפילר, אגב). בטחון תזונתי יושג רק על ידי פתיחה חופשית של השוק ליבוא כל מזון, מכל מקום. תמיד יהיו מדינות שימכרו לנו מזון, אבל יש רק מעט מדינות שמוכרות לנו טרקטורים או נפט.

בהמשך הספר אורי גם מלין על הצמצום ברווחה, על זה שמספר הרעבים בישראל רק גדל (למיטב ידיעתי הנתונים הללו אינם נכונים, אבל זה ויכוח אחר), הוא מציע להגדיל את הביטוח הלאומי, ליישם תכנית הזנה בבתי הספר, ועוד רעיונות נהדרים כאשר כסף זו לא הבעיה. הוא אכן כותב זאת בפירוש "כסף יש תמיד. המדינה מוצאת אותו כשזה מספיק חשוב".

כן, הספר מעלה בחדות הרבה מהעוותים הקשים במשק שלנו. נתנו כח לדואופולים ולמונופלים בשוק המזון, נכנענו לבירוקרטיה אינסופית בשוק המזון (עוד תוצר של הגישה הסוציאליסטית, אגב), והתרגלנו שלא לשאול מאיפה מגיע האוכל שלנו.

הלב של אורי ב 100% במקום הנכון. הוא רוצה, בדיוק כמוני, שנהיה מודעים לאוכל שלנו. שנחזור לאכול אוכל טרי ומקומי. שנעדיף שמן זית מקומי על מיובא ודבש ישראלי על סיני. הכל סבבה. רק שאני בעד לאפשר לכל אחד מאיתנו לבחור מה לקנות, לפי העדפותיו ותקציב, ואילו אורי רוצה להכריח אותנו לקנות את המקומי, וביוקר, וגם בלי להתבכיין. הקואופרטיב הרי חשוב יותר מהפרט.

הידד הידד לחבר צ'יזיק

By Dael with No comments

שש מחשבות על פורטיס

אמש הייתי בהופעה של רמי פורטיס, בבארבי בת"א. האמת, זו הפעם השלישית שלי בבארבי בחודשיים האחרונים: הייתי בקהל גם אצל אביב גדז' וגם אצל רונה קינן. כמו פורטיס, גם שני אלו הם יוצרים מוחלטים: כותבים מדם ליבם, מלחינים, מופיעים וסוחפים את הקהל בכשרון נדיר המתרגם את הרגישות והפגיעות שלהם למילים שאפשר לזמזם. אבל פורטיס הוא בכל זאת חיה מסוג אחר. חיה נדירה. נכחדת אפילו. הנה למה:

1. לפחות שלושים שנה עברו מאז שראיתי את פורטיס על במה בפעם האחרונה. פאק שלי, אני יודע. הפעם הקודמת היתה מתישהו בשנות התשעים, אבל הוא כבר כתב פאנק ורוק כשהייתי בן שבע ("פלונטר" יצא ב 1978). את ההופעה אמש הוא התחיל עם "תודה רבה לכם! מה, באתם לראות אותי? אני בכלל האדם הקדמון", אמר. הוא כבר חמישים שנה על הבמות, וממרומי גילו הוא יודע מה הוא אומר. יש מעט אומנים עם ותק כזה בכלל, ועם אנרגיות כאלה בפרט. זה נפלא ומרגש לראות יוצר ענק שממשיך להקפיץ את הקהל ולרגש ולצרוח את נשמתו אל תוך המיקרופון ושהוא עדיין נשמע רענן וטרי עם רוק שמהדהד עד הבטן.
2. הקהל שהיה החזיר לו אהבה. לי זה הרגיש שהיה בכניסה סדרן שלא נתן לצעירים מדי להיכנס. כולם ארבעים פלוס. אולי חמישים פלוס. פגישת מחזור של גרופיז כמוני, שתיכף נחשבים עתיקים בעצמם. אבל חתן השמחה, הוא בכלל לא קיבל את הממו על הגיל. הוא עוד צעיר לגמרי. פורטיס עולה לבמה עם חולצת נחש ונעלי התעמלות ומגבת על הראש ולרגע שכחתי שהוא כבר בן 71 (יחגוג בקיץ). השירים מתחילים וממשיכים ומתחלפים ופורטיס יושב מדי פעם על שרשרף גבוה אבל הוא לגמרי בתוך השיר. הוא ממצמץ ומתפתל ומתכופף ורוכן על הלופר ושואב אל תוכו את הגיטרה ומחייך וצוחק ועושה את ההעוויות שאולי הן בכוונה ואולי לא, ואחרי כל שיר הוא אומר שוב תודה לקהל, בקול גבוה ומצחיק. תודה עם שורוק.
3. גם ממרומי גילו פורטיס נותר ילד מלא התפעמות והתרגשות, שמתבונן באולם הענק ואומר לעצמו מה, כל אלו בשבילי? יש בו חן, את התמימות של הילד ששר ואלס עם מתילדה ומחפש דובונים. רכות של ילד ששום פוזה של רוקר לא תכחיד. וזו אולי הדואליות והקסם האמיתי שלו. החספוס הקולי והצלילי, מול המילים והרגש. המבוגר שמחזיק בתוכו את הילד, ואולי הוא דווקא ילד האוחז דמות של רוקר.
4. פעם מזמן מזמן היה איזה דיון פומבי פורטיס הוא יותר פאנק או יותר רוק או בכלל משהו אחר. מה שבטוח זה שאמא שלי היתה עושה פרצוף ודורשת להחליש את הווליום שכשמתי את הקסטה. בגיל 71 לפורטיס יש קול נמוך יותר ועבה יותר ואולי גם משקפיים גדולות יותר, אבל צליל ההיכר שלו נותר חורק ולא מתחנף. זה לא הרמוניות נפלאות, ולא דבש לאוזניים. פורטיס מנסר. הוא לוחץ חזק על הגבול שבין הצרחה ובין הדיסטורשן שבקצה, ועם הלופר הוא נותן עוד ועוד נפח לצלילים. השירים של פורטיס לא באו לנחם אלא לגרום לנו להרגיש משהו דרך הבטן. וזה מאה אחוז עובד.
5. אתמול, עוד לפני ההופעה, שמעתי שוב את כל השירים. ובכל שיר שספוטיפיי הקפיץ לי אני תופס את הראש ואומר וואללה, איזה יופי. וואללה כמה זה רלוונטי. וידעתי גם שפחות או יותר באותו הזמן של ההופעה אמש, בעולם מקביל נתניהו ייפגש עם טארמפ בבית הלבן, באמריקה:

"הדוד סאם כוכב עליון, מוכר לי נשק ורובים
ויאטנם זה לא אצלם וגם אנחנו רחוקים
מיאמי נייס ודי נעים ולא זורקים שם אבנים
דיסנלד וכוכבים. את הירח גם מוכרים"

כמה שזה נותר מדויק. וכך גם לגבי "רד רד מעל מסך הטלויזיה שלי", וכך גם לגבי "אני תלוי על הצלב" וכך גם לגבי כמעט כל שיר (הם לא נוגנו בהופעה אבל הם נשארו אצלי בראש). כי אמנות גדולה היא על זמנית. כי מזקקת משהו מהמציאות או מההוויה שלנו, ונותנת לה צורה וצליל וכיוון, וכשהגיטרות ניסרו, הן ניסרו אמת. פורטיס כתב אמת.

6. ברגע של שקט מישהו מאחורי הקהל צעק "פורטיס משוגע" וכולם חזרו אחריו "פורטיס משוגע" והמשוגע על הבמה קיבל את זה בחיוך ובחיבוק ובאהבה. כי אין כמו פורטיס לתיאור מדויק כל כך של הדואליות של הנפש. של השדים המתרוצצים בתוך כל אחד. של דוקטור ג'ייקל ומיסטר הייד של החיים. השיר הנפלא ניצוצות מתחיל בדיוק כך:
   "כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר.
   אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר"
   שלא כמו אחרים, רמי פורטיס תמיד הרשה לעצמו, ולנו, לנרמל את השגעון, ואת התחושה שיש לכל אחד, שהטירוף הוא החיים עצמם:
   "זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב.
   כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק"
   
   וכשפורטיס שר את השורה הזו אתמול, כשהוא שוב רוקד עם שד, נשבע לכם שהעיניים שלי התמלאו דמעות.

  

By Dael with No comments

מחשבות כצייד לקט בנורבגיה – חלק רביעי ואחרון – כיצד תעשו זאת גם בארץ

בבוקר היום השלישי יצאנו אל הסלע שביער, שם, ידענו, נערוך טקס. ערב קודם נתבקשנו שלושה דברים: האחד, להכין פתק עם המטרה שלנו, השני להגיע יחפים והשלישי היה לשתוק. בשעת בוקר מוקדמת יצאנו. הלכנו שעתיים בדממה מוחלטת, ביער מטפטף וערפילי, יחפים וחווים את הבריאה דרך האצבעות. הגענו לשפת נחל וטיפסנו על הסלע הניצב עליה, והוא עתיק משנים וירוקת, ועליו מה שנראה כמו גולגולת סוס נושנה והכל מכוסה בדוק של ערפל. הטקס היה אישי, ובלי מילים, ובכל זאת הצליח להיות מרגש ומשמעותי. חלק מהמשתתפים בכו. אחרים דממו. כולם התחבקו. היתה זו חוויה בראשיתית של קהילה ותנועה וטבע. אם זה נשמע לכם קצת ניו-אייג'י, יש מצב שאתם צודקים. אבל אין זה אומר שלא היה בזה אותנטיות מלאה. כי על פי רוב, בחיים העסוקים שלנו, אין לנו הזדמנות להשיל את הכל ולשים מאחור את העולם העסוק ולעצור ולהתמסר באמת ובתמים לסביבה ולטבע. הטקס היה בסך הכל הזדמנות לכך. ליצור מקום בו נוכל להתחבר, להקשיב ולהיות נוכחים במציאות. Mindfulness  של שקיטה בעולם ללא רעש חיצוני, בו נשמע רק את זרימת הדם ואת הלמות הלב ואת הרוח בעצים ואת המים הזורמים למטה, בין הסלעים.

משך רוב הקיום האנושי העולם היה קדם-דתי. האמונה היתה אמניסטית (היינו, לכל דבר בטבע יש נשמה או רוח. להר, לנהר, לעץ ולאדם). בעיני, אמניסטיות במהותה אינה עבודת אלילים, אלא התודעה כי הרוח נושבת בכל הדברים כולם. לא סתם אנו מתרגשים כשאנו נצבים תחת הר מלא הוד באור אחרון. זה לא רק היופי האסתטי, אלא העוצמה הרוחנית שאנו שואבים ממנו. את התחושה שיש בו, בטבע, יותר מאשר רק נוף. דוגמה נהדרת לכך ראיתי לא מזמן בסרט נטפליקס (מצוין)  בשם "מלכת ההרים: הפסגות של לקפָּה שרפָּה". לקפה, האישה שטיפסה על האוורסט יותר מכל אישה אחרת, אומרת בו: "כשאני על ההר, אני הופכת להר".

לא טיפסנו על שום הר בנורבגיה, אבל לפחות לרגע אחד קטן, הפכנו ליער.

***

לא צריך לנסוע עד מעבר לים כדי להיות מחובר יותר, כדי להקשיב יותר, כדי לשמוע יותר. את הכל אפשר להשיג ולחוות גם פה. גם אנו ארץ בראשית (נאם כי יותר מסוכסכת מנורבגיה).

ניסיתי לחלק את עולם המיומנויות קדמוניות לעולמות משנה כדי שתוכלו לראות מה מתאים לכם על הצירים השונים. זוהי רק סכימה להתמצאות ובשום אופן לא מנסה לתפוס את העוגה כולה או לחלק ציונים. אין פה טוב ולא טוב, נכון או לא נכון. הכל עשוי להתאים לכם, ואולי תגלו כי דווקא ליקוט מרגש אתכם, ואולי גששות, ואולי בכלל הקמת מחסה. לא משנה מה, עולם המלאכות הקדומות הוא עשיר ומגוון וכולו נועד למטרה אחת: להעיר את הדוב הרדום בכל אחד מאיתנו (תודה על הדימוי, מיכה). לחבר אותנו שוב אל הטבע ואל הסביבה ואל הרוח הנושבת בכל הבריאה כולה.

יש מורים רבים בארץ, וניסיתי לרכז כמה מקורות שאני מכיר קצת או ששמעתי עליהם – אלו הארגונים המרכזים את הידע הנרחב ביותר 

בני אדמה - https://bneyadama.co.il/ (עשיתי את קורס המבוא של מיכה והוא נהדר)

אבני דרך -  https://www.avneiderech.com/ (יש הזדמנות ממש עכשיו להצטרף למפגש שבע אבנים בחוות יתיר, חמישה ימים בחול המועד, הרבה סדנאות לעומק)

שומרי הגן - https://www.shomreihagan.org (ארגון עולמי)

רוח היער  - https://forestwind.co.il/ (לא מכיר)

חלק גדול מהמורים משמשים בכמה ארגונים, וכולם רוצים ומכוונים לטוב. 

בנוסף להם יש שלל מורים המתמחים כל אחד בתחומו. מורים לגילוף כפות עץ, מורות ומורים ללקטות, לזיהוי פטריות, למיינדפולנס, לליבוד ולעיבוד, ושלל סדנאות קליעה. אם תרצו, אוסיף פה גם מהמורים הללו, ואתם מוזמנים להוסיף ולתייג אותם בתגובות.

עוד מקור טוב הוא קבוצת הפייסבוק מלאכות קדומות. שם נמצאים מורים רבים ויש עדכונים על סדנאות רבות.

ואולי בסופו של דבר כל שלקחתי אני מהסדנאות שעשיתי בחיי, מהטיולים ומהמסעות, מתמצה במשפט הבא: חפשו את הטבע בחיים שלכם. יצרו עבורו מרחב. הכניסו אותו אל תוככם. תנו מקום לנשמת היער הקדומה המפעמת בכולנו.

By Dael with No comments

מחשבות כצייד לקט בנורבגיה - חלק שלישי + שנה טובה

(תזכורת: בספטמבר 2024 ביליתי שבוע בסדנת מיומנויות קדמוניות בנורבגיה. הפוסט הראשון עסק במאמץ לאש, הפוסט השני בהתבוננות בפסולת. הפוסט הזה יעסוק בשפע. החלק הבא והאחרון יתכתב עם רוחניות, קהילה ועם האפשרויות לחוות וללמוד את כל זאת גם פה בארצנו, ואפשר!).

משך רוב שנות המין האנושי, לאיש לא היה רכוש. לא במובן המערבי, בכל אופן. לא קרקע בבעלות האדם, לא ארבע קירות פרטיים, לא משכורת או פנסיה ולא חפצים אינספור. חיים קדמוניים הם חיי נדודים, ומה שלא נכנס בתרמיל הגב, לא יכול להיות חלק מחיי האדם כי אחרת "הרכוש" מצמיד אותך למקום ומונע ממך תזוזה וחיים. בתרמילו של קדמון שכזה היו נמצא חפצים חיוניים בלבד (כלי עבודה, כלי צייד, אביזרי הדלקת אש) וסמלי כוח כמו קישוטים, מחרוזות וחפצים נדירים אחרים (ששימשו גם ככסף). הנה דוגמה נהדרת לארגז כלי עבודה קדמוני, מתוצרת לינקס. יש בו ערכת אש, להבים, כלי תפירה, ראשי חיצים, סכינים, פטריות יבשות (קריטי להדלקת אש), נרתיקים עשויי עור ועוד כמה תופינים. אבל לא רק רכוש לא היה לאבותינו, גם מקרר לארוחה הבאה לא היה. על האדם להשיג כמעט כל יום מזון חדש, ואת המזון שהשגנו בעמל רב, אם הוא מספיק ליותר מיום אחד, עדיין היתה חובה לשמר מפני מזג האוויר שלא יתקלקל, וגם להגן ולשמור עליו מפני העכברים, הדובים והציפורים שכולם ישמחו מאוד לשדוד את מזונו של האדם ברגע שיירדם. אוכל זמין 24 שעות ביממה הוא הרגל שרכשנו רק לאחרונה (ואכילה 24 שעות ביממה, אגב, היא אחד התוצרים ההרסניים של השפע הזה, המביא להשמנה ותחלואה).

בנורבגיה לא רעבנו, אבל לא היה מקרר הפתוח 24 שבע. למען האמת, לא היה מקרר כלל (והחמאה נחה על מדף). על כל פנים, הסדנה הזו כללה אוכל ולא התיימרנו לצוד או ללקט, אבל השפע של היער נמצא במרחק נגיעה, אז תגברנו.

ארוחות הבוקר היו ספרטניות למדי. שתי ביצים קשות לראש, חצי קילו חמאה (לכולם), וצנצנת גרנולה תוצרת בית, ללא סוכר ודגנים. למי שרוצה, גם תה מעשבים מהסביבה. אין יוגורט או חלב, אין לחם כמובן. מהיום השני הוספנו לתפריט גם בריז שליקטנו. הולך מעולה עם הגרנולה, באחריות. בארצנו השחונה והחמה, פירות יער אינן חזון נפרץ. פה בכרמל לא ראיתי מעודי בלובריז או קרמבריז או בלקבריז או הקלבריז (הידעתם שזה בעצם שמו של הקלברי פין??? רק השבוע ירד לי האסימון). אבל בנורבגיה, מה נאמר, אי אפשר ללכת ביער בלי לדרוך על כמה גרגרי יער שכאלה... על פי רוב את הבריז אוספים במלקטת נחמדה, שהיא כלי קיבול עם "שערות" מתכת העוברות בין הענפים ומסרקות בעדינות את הפירות הישר אל תוך הכלי. קרמבריז, אגב, גדלות ממש בגובה אפס, על מים ממש בשפת אגמים, ואותן נלקט אחת אחת. אבל עבורי, הבלובריז עדיפות (גם בצבע, גם בטעם). אדם יכול לבלות את עונת הקיץ ביער הנורבגי ולא למות מרעב, כי פירות היער מקיפים אותנו מכל עבר. אין בהן חלבון, ואין שומן, אז להספיק זה לא מספיק, אבל יש בהן בהחלט שפע של טעם.

ארוחות צהריים, ידענו מראש, לא נקבל, לכן כל אחד הביא "תגבורת" אישית בתרמילו. אני הבאתי קופסאות שימורים של כבד דג שיבוט, וגם נקניק. שני החברה השבדים הביאו לעצמם שניים וחצי קילו חמאה! "כל דבר עם עוד קצת חמאה, יותר טוב", הסבירו. ואכן, בארוחת הבוקר הם הוסיפו 100 גרם חמאה לקערית הגרנולה, עוד חופן בריז, ביצה, ושפכו על כל זה מים רותחים. מתקבלת מעין דייסה שמחזיקה אותך יממה לפחות...

חוץ מפירות יער, היער מספק גם שפע של פטריות. כילד שגדל על הכרמל חיכיתי כל שנה לחורף רק מסיבה אחת: לא היה משהו שאהבתי יותר מאשר ללכת לחפש אורניות ביערות הרטובים שליד אוניברסיטת חיפה. היה זה בילוי אחר הצהריים קר ומהנה ביותר. שילוב של מחפשים את המטמון, הרפתקה ומיסתורין. הזיכרון אולי מטעה אבל נדמה לי שתמיד מצאנו משהו וחזרנו עם שלל אורניות. אבא שלי התעקש שוב ושוב להכין מהן דווקא חביתות, ואלו יצאו רטובות ושחורות-צהובות, כך שאיש חוץ ממנו לא הסכים לגעת בהן, ואת עצמו הוא שכנע שזה טעים. לי די היה בחדוות החיפוש. אגב, בשנים האחרונות חזרתי לחפש פטריות ביערות הגליל, ולמדתי על התחום והן נפלאות (במיוחד נטופה עריבה, אחלה פטריה שבעולם. בקרוב החורף, תרשמו לפניכם).

והנה בשבוע הנורבגי מצאתי את עצמי שוב כילד. יש כה הרבה פטריות ביער הקיץ הנורבגי שזה בלתי נתפס כמעט. כמובן ששם, כמו כאן, חובה לדעת מה אתם עושים (ומלקטים). יש פטריות רעילות מאוד וחבל למות סתם על קולינריה. בגדול, וזה *לא* תחליף לשום הדרכה מסודרת ממישהו שמכיר, משפחת האורניות (ספוג מלמטה) הן בטוחות ברובן (אם כי יש כמה שיעשו כאב בטן אם לא יבושלו די זמן). פטריות יפות מדי ומושלמות תמיד מסוכנות (למה לא טעמו אותן התולעים?), מפטריות מחודדות (אפילו קצת) נתרחק תמיד, וכמובן גם מפטריות מפחידות (אדום לבן?) ופטריות עם "דפים" – למעט הסוגים שאתם יודעים בוודאות שהן ראויות וטובות (למשל הנטופה העריבה, או השנטרל באירופה). חשוב עוד: כל מדינה והפטריות שלה. יש דמיון רב, אבל תמיד תבדקו עם מישהו מקומי שמכיר באמת מה פה טוב ומה לא. תמיד. ועוד טיפ: פטריות יער תמיד תבשלו ולעולם לא תאכלו אותן חיות, אפילו אם אתם בטוחים ב 100% בזיהוי ובבטחון. עד כאן אזהרות כלליות לגבי ליקוט פטריות שטובות תמיד ובכל מקום. ספציפית בנורבגיה מעבר לידע האינסופי של לינקס, היה איתנו בחור שבדי שמגיל אפס מלקט פטריות ביער הסמוך, מה שהביא אותנו לבטחון גבוה מאוד. ליקטנו עשרה סוגים של פטריות מאכל לפחות. שנטרל חומות ושנטרל צהובות. פטריית "כבשה" (כי כך היא נראית) ופטריית "לחם צרפתי" (שאכן כך נראית), ופטריית הדרקון (כנ"ל) ועוד כמה. הקפצנו אותן עם חמאה מעל האש, ועשינו מבחני טעימה. היה נפלא. אין ספק שהחורף הקרוב אלך שוב ללקט כאן פטריות.

כך או אחרת, הליקוט מחדד את החוויה שהיער יכול להעניק שפע. ובכלל, חווית היער היתה שונה מכל יער שהכרתי עד כה, וכבר ביקרתי בכמה יערות בחיים.

למשל, את חיפוש הפטריות עשינו יחפים. משהו כמו שעתיים שלוש של הליכה ביער. אני לא מכיר הרבה אנשים שילכו יחפים שעתיים ביער ישראלי (בחורף או בקיץ).  משהו הרי ידקור אותנו, או קוץ שיתקע ברגל, או שניתקל באיזה ענף סורר, או סירפד. משהו אולי יציק. אבל כאן היער עטף אותנו, מילולית. הוא מכוסה בשמיכה עבה ורכה של טחב ואזוב ושרכים, ולמרות שגם זה הוא יער אורנים, ממש כמו אצלנו, הרי שהוא כולו מרוצף רוך וחיים. זה היתרון של שלג חצי שנה המרכך את כל הענפים שנפלו במהלך הקיץ, ושל גשם היורד כל העת בשאר החודשים, המעניק שפע לטבע. אצלנו לעומת זאת, יש "ארץ אשר הרריה נחושת". זה לא אומר שהחיבור אל הטבע, בכל הזדמנות, לא יכול להיות קרוב יותר, גם פה בארץ. היחפנות היא חלק מהבלתי-אמצעיות של הרגשת הסביבה. היא הפידבק המיידי של העולם אל הגוף שלנו, וכשיש הזדמנות, כן, גם בארץ, ההליכה יחפים תותיר אחריה זכרון של המקום, לא פחות מהמראות ומהצילומים. כדאי לנסות זאת. כדאי להרגיש בעצמכם.

נחזור רגע לחווית הליקוט. בקיץ אצלנו קשה הליקוט, אבל בחורף יש שפע של ירוקים מקומיים, ועוד מעט יהיה פה חורף.

התועלת של הליקוט היא יותר מאשר הקלוריות שמקבלים והרבה יותר מאשר השקלים שחוסכים במכולת. כי הליקוט מחייב התבוננות עמוקה בסביבה. הוא מכריח אותנו לצאת אל השדה ולשאוף את האוויר והריחות. הוא מחייב אותנו להכיר את הצומח, לדעת איך הצומח מתנהג (איפה הפטריות הללו אוהבות לגדול, ואיפה העצים שתחתיהם נמצא כל טוב), ולזכור מה היה לנו טעים ומה פחות. הליקוט מעודד אותנו לפתח יחסים אינטימיים וקרובים יותר עם העצים והשיחים והפרחים, ודרכם, עם ההווייה כולה.

מתי ליקטתם משהו בפעם האחרונה? האם אתם מתכננים ללקט לעצמכם משהו השנה?

בפוסט הבא, כאמור, נדבר על רוחניות, ועצות קונקרטיות על איך אפשר להתנסות בכל זה כאן בארצנו.

ועד הפוסט הבא (בו, כאמור, נדבר על רוחניות ועצות קונקרטיות על איך אפשר להתנסות בכל זה כאן בארצנו), נאחל לכולנו שנה טובה! שנה בה יתקיים בנו הפסוק "ושבו בנים לגבולם" במלואו: שחיילנו הנמצאים עתה בלבנון ובעזה ובכל מקום שהם ביבשה באוויר ובים, יחזרו בריאים ושלמים ועטורי נצחון, ושנשוב ונחבק את בנותינו ובנינו החטופים עדיין בידי מרצחים, ונביא לקבר ישראל את מתינו, ונחזור להפריח את הגליל ולחיות ולשגשג בנגב. שנה שתעניק לנו מעט שלווה והרבה בטחון. שנה בה נתאושש, כאנשים פרטיים, כחברה וכאומה, ונחזור לחייך בכל לב, לשמוח ולפרוח.

שנה טובה יקירים, שנה טובה.

 

By Dael with No comments