(תזכורת: בספטמבר 24 חזרתי משבוע של מיומנויות קדמוניות בנורבגיה. בפוסט הראשון כתבתי על החוויה ועל משמעות הנחישות בהדלקת האש. בחלק השני, הזה, נכתוב על הצד הפחות מרגש של המציאות: השאריות).
אנו חים בעולם מערבי. לא יוצא יום בו איננו מרוקנים את פח הזבל, כ 30 ליטר בממוצע, אל הפח העירוני. על פי רוב, פעמיים ביום. המשרד להגנת הסביבה מעריך כי כל אחד מאיתנו מייצר כ 1.8 קילו אשפה ביום. למשפחה ממוצעת זה למעלה משבעה קילו ביום, כל יום. זה 2.5 טון בשנה למשפחה. תחשבו לבד כמה זה יוצא על פני חיים שלמים. והנה בנורבגיה ביער, שהינו 11 אנשים במשך שמונה ימים במקום אחד, ויחד ייצרנו פחות משבעה קילו פסולת במשך השבוע כולו (כלומר התמלא פח אחד, לא גדול במיוחד. מכיוון שצריך לנסוע כדי לזרוק את הזבל, ואיש לא נסע, יכלתי לראות זאת במו עיני). אומר שוב: פח אשפה אחד ל11 מבוגרים במשך יותר משבוע שלם, זה בערך 5% מקצב ייצור האשפה הרגיל של כל אחד מאיתנו (למעט לינקס, שזה הסטנדרט שלה, אני מניח).
לאן הכל נעלם, או במילים אחרות: מהי פסולת? הנה כמה התבוננויות.
דוגמא ראשונה -
הדג
בסככה הגדולה,
זו המשמשת גם כבית מלאכה, גם כמחסן עורות וגם כמטבח, הכינה לנו לינקס ארגזי מזון.
ארגז ליום, ארגז ליום, ובכל ארגז חיכו לנו המצרכים לארוחת הערב. רוצה לומר: מה שיש
בארגז, זה מה שיש לאכול. בארגז הראשון היו בצלים, לפתות, גזרים, מיני ירוקים, וגם
דג. היה זה פורל. ורוד, עצום כסלמון וטרי טרי, שהגיע מחווה סמוכה. כל האוכל, אגב,
היה כזה: טרי, מקומי, אורגני ופליאו (!): ללא עיבוד. ללא סוכר. ללא קמח.
קדמוני. הידד. נחזור לדג, שזימן לכולנו הזדמנות להשתתף במבצע "עור
דגיגון" וללמד אותנו פרק בקיימות וניצולת. זוכרים שסיפרתי
שפילחנו אבני צור לחודים? ובכן, מיד לאחר מכן עברנו למבצע דגיגון. כל אחד
הביא איתו את האבנים שייצר, ויחד התנסינו בשימוש בהן בפועל. את הדג פילטנו: פתחנו
לאורך ביטנו וסנפיריו עם סכין שכזו, העשויה פלח אבן, ועם אבן אחרת, קהה ולא חדה
דווקא, הסרנו את העור בשלמותו.
מפילה הדג הכנו
ארוחה משובחת, אבל עוד קודם לכן חזרנו אל העור וקירצפנו אותו עוד באבן עד שלא נותר
עליו זכר לבשר ושומן, ומצידו האחר – עד שלא נותרו עליו קשקשים. השרינו את יריעת
עור הדג בסיר גדול מלא מים פושרים שקודם לכן הורתחה בהם קליפת ערבה. Say what?
שמעתם נכון. מבשלים קליפת עץ במים (אפשר כמעט כל קליפה. הן מלאות בטאנינים וחשובות
לריכוך ועיבוד העור), ואחרי שהמים מתקררים (ונעשים חומים)
מכניסים אליהם
את עור הדג. יש להשרות אותו בדלי לפחות ארבעה ימים, ולא לשכוח לבחוש מדי פעם...
ומקבלים עור דג מהמם ומוכן לעיבוד. את העור מייבשים על חבל, ואז מורחים אותו בשמן,
ומתחילים לעסות, ללוש ולפרק אותו כדי לתת לעור גמישות (שלא "יישבר"). זה
לוקח קצת זמן ומאמץ. כשעה של עיסוי אינטנסיבי של עור הדג, ואז, מעשה ניסים, מקבלים
יריעת עור איכותית, חסרת ריח (כלומר עם ריח נעים של עור "רגיל"), ויפה
בצורה בלתי רגילה. חילקנו את היריעה בינינו ואני עם השארית שקיבלתי, הכנתי בבית
אחרי שחזרתי ארנק קטן, נהדר וחמוד מעור של דג. עור שבכל מצב ובכל עולם אחר, הייתי
זורק בלי לחשוב פעמיים.
את אידרת הדג,
אגב, ואת ראש הדג, שמנו בקדירה, אליה התווספו גם שאריות ראשי הלפתות והגזרים, מים
ושפע חמאה, והופ, אל מעל המדורה. אחרי כמה שעות זה היה כבר ציר הדגים, תוספת
לאורחה. ציר שהחזיק מעמד, דרך נס, כל השבוע כולו. כל יום הוסיפו לו עוד קצת שאריות
ירקות, ועוד קצת חמאה, ועוד מים, והוא רק העמיק עוד בטעמיו והעצמות שהיו בו
התמוססו איכשהו ונותר מהכל רק נזיד (עשיר בעיניים, כתוספת לאמיצים).
בדיעבד, מכל
הדג לא נותרה כל פסולת למעט המעיים והזימים, וגם הם לא הלכו לאשפה אלא למאכל
התרנגולות.
דוגמא שניה –
החבל
הביטו בתמונה.
אנו רואים בה את לינקס ולפניה כדור צמר בהיר מעשה ידייה. הצמר נראה (ומרגיש) איכותי
מאוד. האם תוכלו, ילדים, לנחש ממה עשוי הצמר?
ועתה הביטו
בתמונת המחט הדקה, ובעיקר בחוט הדקיק הנמשך ממנה. זהו חוט חזק כפלדה.
ממה הוא עשוי לדעתכם? רמז: גם הוא עשוי פסולת.
דוגמא שלישית –
עצמות ועצים
בתמונה רואים
ערימת עצמות ביער. בסמוך לחווה אל תוך היער יש מקום משונה קצת, בו משליכים עצמות
שנותרו או אפילו שלדים שלמים של חיות שניצודו או חיות משק שהלכו לעולמן. גיא
העצמות היבשות הללו היה מגרש המשחקים שלנו. שוטטנו בו, וכל אחד בחר לו כמה עצמות
נחמדות למראה וטובות לעיניים 😊.
כי העצמות אינן רק מה שנותר מהחיה המתה, הן גם חומר גלם היכול לשמש למגוון שימושים
וצרכים: קרסים, כפתורים, מחטים וסכינים, וכל דבר שאפשר לדמיין להכין מחומר גלם
עמיד. דמיינו, ועשינו. הנה עשיתי לי את המחט, ועשיתי עוד מתלה מגבות, מגולגולת
חביבה של מוס.
בעולם קדמוני,
כל דבר הוא משאב.
יש לך דג? תאכל אותו, תאכיל את החיות עם שאריותיו, תפור מעורו בגדים, הכן מעצמותיו נזידים. הדג לא ניצוד ונאכל רק כדי להכין סושי מפונפן מדופן הבטן. הוא ניצוד ונאכל ומעובד וכל כולו לתועלת הקהילה כולה.
הכנת אסאדו
לשבת? אל תזרוק את העצמות. ייבש אותן ואולי תוכל להכין משהו שישמח אותך. אם את
האסאדו קיבלתם ישירות מהקצב, אולי הוא יסכים לתת לכם את הגידים. אם תייבשו אותם, תגלו
שהם מתפרקים ל"שערות" ותוכלו להכין מהם את החוט הדקיק הלבן ההוא
מהתמונה. חוט שכל מנתח היה שמח להשתמש בו.
את במקלחת בסוף היום והסתרקת? ודאי נותרו שערות
על המברשת (זה ספציפית לא קרה לי כבר שנים, אגב. מיתרונות הקרחת). מהשיער הזה אפשר
להכין יופי של צמר לסריגה. כן כן. כדור הצמר הבהיר בתמונה הוא תוצרת עצמית, ישירות
מהקרקפת של לינקס.
אם התמלאתם תחושת קבס, אולי זה בגלל שהתרגלנו להתבונן בעולם כמקום עם שפע אינסופי, וכל מה שחורג מהתבנית הוא פסולת מגעילה, הלא לכאורה אין מחירים לשלם. לינקס למעשה מציעה לנו: התבוננו בעולם אחרת. הפסולת של היום יכולה להיות המשאב של מחר. השלם יכול להיות גדול מסכום חלקיו. הנה, משאריות עצי ההסקה גילפתי לי כף נהדרת. וביום האחרון, ממש בדרך הביתה, נאלצתי לקלוע לי זריז חבל מקליפות עץ, ואיתו קשרתי את האוהל למוצ'ילה. אין דבר שלא יכול לשרת אותנו, אם רק נלמד להתבונן, אם רק נלמד להקשיב למה שהטבע מציע לנו. הניצול הנכון והמלא משאיר אותנו בקומה אחת עם הטבע. אנחנו מפסיקים לייצר כמויות אינספויות של זבל ועוברים לייצר תועלת. זה לא שנעבור ל"אפס אשפה", אבל מעבר לתועלת הסביבתית, יש פה התקדמות פנימית, לפחות עבורי: אנחנו לא (רק) מפונקים, אלא אנו מתבוננים, עושים, משתמשים בשלם. (אגב, כתבתי רבות על הנושא הזה של nose to tail במזון קדמוני. על פי רוב החלקים אותם אנו זורקים הם דווקא הבריאים והמתגמלים ביותר: הכבד, מוח העצמות, אברי פנים וכדומה. התבוננות שונה מביאה לתועלת ובריאות).
ועד לפוסט הבא
(אני רואה שיש לי עוד הרבה מה לכתוב. על ליקוט, על פטריות, על הקהילה ועל המסע
הרוחני שהטבע והעבר מאפשרים לנו), ובינתיים ספרו:
מהי הפסולת
שאתם משתמשים בה, ואיש לא מאמין.
אשתדל להמשיך,
דעאל
0 הערות קוראים:
הוסף רשומת תגובה