אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

"רפואת יתר" הוא אולי הספר הכי חשוב לקריאה השנה




ערב אחד הרמתם את הטלפון וזה קרה. שיחת הדאגה השבועית מאמא.
אמא: "הרופא אמר היום לאבא שהוא חייב כדורים נגד לחץ דם. תגיד, זה לא יתנגש לו עם הסטטינים?"
גם אם זה לא קרה לכם עדיין, הסיכוי שמשהו דומה יתרחש הוא כמעט מוחלט. 90%% מהאנשים מעל גיל 60 לוקחים תרופות באופן כרוני. רובם, דרך אגב, בריאים לחלוטין והכדורים ניתנים להם רק כמניעה. מניעת התקפי לב. מניעת יתר לחץ דם. מניעת סכרת. מניעת דמנציה. מניעת אתם-תחליטו-מה.
הסיבה היא שכולם רוצים שנשאר בריאים ושנחיה לנצח. לכן אנו מוקפים כל העת במידע רפואי ובהמלצות מעשיות המתחדשות כל העת. רשויות הבריאות ממליצות לאכול "לפחות שלוש מנות ירק ביום", מדורי הבריאות ממליצים על שתיית כוס יין אדום כהגנה על הלב (אנטי אוקדיסנטים), הרופא ממליץ על לקיחת סטטינים להורדת הכולסטרול ("אתה בקבוצת סיכון כי לאבא שלך היה התקף לב"), והאחות בקופת החולים ממליצה לנו לצמצם צריכת מלח. כולם רוצים אותנו בריאים ומאושרים והכי טוב: ממושמעים ובולעי כדורים לתיאבון.

האדם הסביר מאמין שההמלצות הללו מיוסדות על עובדות, מחקרים וממצאים. כלומר, שהיתה תיאוריה מדעית (למשל: לחץ דם מעל 120 מסוכן לנו ללב), וממנה נגזר רעיון טיפולי (הפחתת לחץ הדם תפחית את תחלואת התקפי הלב) ואז עשו ניסוי קליני (נתנו לחלק מהאנשים תרופה ולחלק פלצבו ובדקו מהו ההבדל בתחלואה ובתמותה) ולאורו הממצאים החד משמעיים, המליצו על טיפול מונע (כדורים). והופ, נהפוך לבריאים.
עד כאן אמונות.
אבל אולי זה לא כך?

לאדם הסביר אין הרי שום דרך לשפוט את הדברים. אנו לא קוראים מחקרים ולא שותפים באיגוד הקרדיולוגים ולא חברים בועדת סל התרופות. אז אנו מרגישים שאין לנו ברירה אלא לקחת את דבריו של הרופא כתורה מסיני. הוא הרי בטח יודע.
אבל אולי גם הוא סומך על אחרים. שסומכים על אחרים. ושאין מאחור מאומה?
מול עומס המידע הבריאותי, ספרו של ד"ר קנדריק הוא קרן אור באפלה. הוא משדר צליל צלול וברור ברעש ובהמולה של הכדורים וההמלצות. ובעיקר, הוא מדריך מעשי נהדר וממוקד כדי לעזור לנו הבדיל בין המוץ לתבן, בין אמת לבין בדיה, בין ממצאים קליניים לבין כותרות צעקניות שאין ביניהן ובין המציאות ולא כלום.
ראשית, קנדריק הוא רופא בריטי מצחיק. וככזה, הוא ציני, מדויק, חריף וקולח. קנדריק מאפשר לנו הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של הכותרות והמיתוסים. באיזמל מנתחים הוא מראה לנו שלב שלב כיצד נולד מיתוס וכיצד הוא מתקבע בתודעה הציבורית, רק בגלל אינטרסים צרים של חברות תרופות וחמדנות של מקבלי שלמונים. קנדריק הוא לא פרנואיד ולא אנטי ממסדי. הוא דווקא בא מלב המערכת ועובד כרופא בבית חולים באנגליה, אבל הוא מרים עבורנו את המסך ונותן לנו כלים מעשיים כדי לשפוט בעצמנו האם כדאי להקשיב להמלצה או שזו המצאה בעלמא.
כיף לקרוא את הספר הזה ועוד יותר כיף, לתפוס את הראש ולהבין באמת.

בעיני, זהו ספר חובה לכל אדם שחש אחריות על בריאותו, ולכל אדם העובד במערכת הבריאות. זהו ספר שמצד אחד קשה להגזים בחשיבות שלו, ומצד שני, קשה שלא להנות ממנו.
רפואת יתר היא ספר חובה בארון הספרים שלכם! רק תהיו לי בריאים.
****
ועכשיו גיא בן צבי מרים פרויקט נהדר של מימון המון לתרגום הספר הזה!!!
הבנתי שמי שמצטרף כעת (כלומר עד סוף השנה, כלומר בשלושה ימים הקרובים) יקבל את הספר במחיר מוזל מאוד. לכל הפרטים: http://omega3galil.ravpage.co.il/refuat_yeter
אני קראתי את המקור באנגלית ומאמין שהתרגום יהיה מצוין גם הוא.
****
 לציניקנים: אין לי שום אינטרסים בקמפיין אלא להפיץ את הטוב הלאה.

By מר קדמוני with No comments

כיצד הפכתי לצייד לקט בשלושה ימים והאם גם אתם יכולים?


אני יושב ללא תנועה כבר עשרים דקות והגוף מרגיש נוקשה וקפוא.
אני יושב על האדמה הקרה מתחת לעץ אלון גדול, גבי נשען על סלע. לשמאלי שיח נמוך. את רגלי מכסה אדרת מעור עיזים.
היה קר ושקט כמו שרק יער יכול להיות קר ושקט לפנות בוקר של תחילת החורף. היום עדיין לא התעורר ורק אור אפור חיוור החל להסתנן לאטו בין העצים.
והנה, עשרים מטרים מולי מציץ תן זהוב מבין האורנים. יוצא מהעצים והולך בדיוק לכיווני.
אני שוקע אל תוך הסלע, מצמצם את העיניים ועוצר את הנשימה. אני חלק מהטבע. אני חלק היער. התן לא יראה אותי.
התן מתקדם בקו ישר, נעצר לרגע חמישה מטרים מולי ומסתכל שמאלה וימינה ואז מביט ישירות עלי.
הוא לא רואה אותי.
הוא בוחר להמשיך לכיוון שלי בדיוק.
רק כשהוא במרחק נגיעת יד ממש, הוא פתאום קולט את האדם שיושב מטר וחצי ממנו, אותי, ומזנק במקום כמו חתול, מרוב תדהמה ופחד.
הוא מדלג חזרה אל השביל בריצה קלה. עוצר להתבונן בי ממרחק בטוח, ומסתלק בטפיפה קלה, מאוכזב מעצמו.

זה היה בבוקרו של היום השלישי בסדנה של בני אדמה. השעה היתה 05:30 בבוקר ואני הייתי ער והרגשתי חי כמו שרק תן זהוב יכול להרגיש בבוקרו של יום חורפי יפה.
את מיכה חנונה, המייסד של בני אדמה, והדבר הכי קרוב שיש לנו בארץ לאינדיאני אמיתי, הכרתי לפני שנה, במסגרת ההכנות לכנס הפליאו הראשון למדע וקהילה. רק שתדעו, מיכה הוא הדבר האמיתי.



אז איך היה?
נתחיל מהשורה התחתונה: קורס המבוא של בני אדמה הוא נגיעה בדבר האמיתי. לא במיכה עצמו כמובן, אלא ברעיונות ובתפיסות, ובתחושות ומעט במיומנויות שמיכה אגר ולמד ומעביר עכשיו הלאה. אלו היו שלושה ימים ביערות בית שמש. בלי טלפון, בלי שעון, בלי צריך ובלי אבל. במקום לעבור על כל הדברים שעשינו בסדנה, אני בוחר כאן רק כמה דברים עליהם ארחיב מעט. וגם כל השאר היה נהדר, אבל את זה כבר תצטרכו לגלות בעצמכם.

השקט והתודעה 
להשתתף בסדנה של בני אדמה פירושה להתחבר אל הטבע, ואת הציניות יש להשאיר בבית או בתיק. מיכה מספר סיפורים על אידיאני זקן בשם זאב מתבודד ועל אחד בשם טום ועל מה שאפשר ואי אפשר לעשות כשמתחברים אל הטבע. אחד הדברים שמיכה לא קורא להם בשם אבל הם בהחלט נוכחים ונמצאים הוא mindfullness היינו היכולת של המוח שלנו להפסיק לעבד ולהתמקד במשימות אלא פשוט לקלוט את המציאות שסביבנו באופן מלא. זהו סוג של מדיטציה, ואני מצטער מראש אם המילים הללו מפחידות חלק מהקוראים וגורמות לכם לגחך או לעבור הלאה.
כדי להשיג mindfullness עם הטבע תרגלנו יחד ולחוד. אנו הרי תמיד מתמקדים: בטלוויזיה, בנהיגה, במטלה הבאה, במייל האחרון. כדי לנסות ולתרגל מיינדפולנס אפשר להושיט ידיים לפנים ולהתבונן על השטח שביניהן. לאט לאט להרחיק את הידיים לצדדים (כדאי להזיז את האצבעות כדי שהידיים לא ילכו לאיבוד) ועדיין לראות את כל התמונה על פני כל המרחב, אך לא את הפרטים. למשל, תנועה. למשל, תבניות של אור וצל ועוד. באופן דומה אפשר לתרגל את הרחבת השמיעה. להתחיל מהתמקדות בציפור או מישהו מדבר ולאט לאט להאזין לכל הסובב אותנו ולא לשום צליל ספציפי. וכך גם בריחות. וכך גם בתחושות הפיזיות: האדמה שתחת הרגליים, הרוח שעל הפנים, המתח של הבגדים על הגוף. ואז לתרגל את הכל יחד. לשבת בשקט ולנסות להרחיב את התמונה, את השמיעה, את התחושתיות. וכשהמוח מתמלא אינפורמציה מהטבע ומהווה אין לו פנאי (או כח עיבוד) להיות מוטרד במחשבות או תכנונים או דאגות. אתה פשוט שם, מוצף בטבע.
מתוך עשרים דקות תרגול הצלחתי למשך דקה אחת קטנה לחוות את השקט שאחרי הסערה, את השלווה שבאה כשהמוח שלנו מפסיק להיות מודע לעצמו ובמקום זאת, הופך להיות מודע לסביבתו. דקה ששווה את כל שלושת הימים, אם שאלתם אותי. זו שיטת מדיטציה יעילה ופשוטה ורק תרגול רציף שלה יאפשר לעבור מדקה פה ושם לעשר דקות ואפילו לחצי שעה.
מדיטציה, אני הולך לתת לך בראש בשנה הקרובה.

עמוד האש
כדי לשרוד בטבע אנו חייבים אש. האש היא ידידתו הקדומה של האדם והשליטה בה הבטיחה לנו חום והגנה, יצירת כלים והדיפת אויבים, אור ומחסה ממזג האוויר. העולם המודרני הרחיק מאיתנו את הצורך ליצור אש ואנו פשוט מדליקים אותה עם המצת האלקטרוני בכיריים או במקרה הקשה יותר, בשטח, עם חפיסת גפרורים. ועדיין, הדלקת אש לאדם הערום ביער היא קסם של ממש. זה נשמע אולי פשוט, אבל יש בזה משהו עמוק ומרגש, ואף אחד מתריסר האנשים שהיו איתי בסדנה, לא נותר אדיש.
לקחנו גרזנים, לקחנו סכיני גילוף, לקחנו משורים ויצאנו לשטח להדליק אש. מאפס.
העיקרון נשמע פשוט, הרי שמענו זאת כבר בגן: כדי להדליק אש יש לחכך עץ בעץ ואז לאט ובזהירות, לקחת את הגחל החם שנוצר, לשים במרכז צרור קש עטוף מחטים, והופל'ה יש אש. במציאות, העניין קשה הרבה יותר. בבקשה, תנסו. הסיכוי שתצליחו הוא זעום. כי הדרך עדינה ודורשת ניסיון וחכמה ורגישות וידע. ואת זה מיכה העביר לנו בסבלנות ואהבה אין קץ.
כשהצלחנו להדליק אש הפרצופים שלנו  היו של אושר מוחלט ואחד המשתתפים, אוחז זמורה בוערת בידיו, בירך בכוונה גדולה ובחיוך ענק "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, בורא מאורי האש".
בראנו אש. וזו תחושה מעצימה וראשונית לחלוטין.
האושר של נס האש 

אבן הראשה
אם אצטט את עצמי מהספר שלי (סורי), הרי שהאבן היא ידידתו הראשונה של האדם. היא אמנם אינה מכשכשת בזנב אך היא בויתה מאות אלפי שנים לפני הכלב. האבן היא ראשית הטכנולוגיה. היא זו שאפשרה לנו לעשות כלי יד ומקבות כדי להגיע אל מוח העצם הנחשק, היא אפשרה לנו להכין כלים וחודים כדי לצוד, להכין חיצים וחניתות ולפשוט עורות. ממנה הכנו גרזינים וכרתנו עצים ובנינו מחסות, חתכנו מלבושים ועיצבנו כלים. ובאופן מרתק, האבנים נותרו אותן אבנים והמומחיות כדי לסתתן נותרה אותה המומחיות. לקחת גוש צור ובכמה מכות מהירות לחלץ ממנו חודים וסכינים הוא דבר מדהים וכבר אמרו חכמים ממני שאין יפה מאשר לראות אומן בשעה שהוא עוסק באומנותו. לראות את מיכה מכה באבן ומפלח אותה בקלות ללהבים ולחודים, הוא מסוג הדברים הללו. וכשאתה מנסה זאת בעצמך, קשה שלא לראות לנגד עיניך את ראשית ההתפתחות האנושית. כיצד לקח הקוף הקדמון אבן והקיש בה על אבן אחרת והיה מרוצה מהתוצאה. ממש כמוני לפני כמה ימים, ופחות או יותר באותה רמת מומחיות.
חכמת הבראשית של הטכנולוגיה היא סיתות האבנים והצעד הראשון במסע הטכנולוגי שהעיף אותנו לירח.
אבן מדהימה, רק חבל שלא אני סיתתתי אותה...

הגשש החיוור
הייתי בשבוע השני של טירונות שריון והרס"פ הוריד אותנו לשטח. ירד מהשביל והצביע על עקבות נעליים שנותרו בחול המדברי. "עקבה של מה זה?" שאל בקול גדול.
אחרי שאיש לא ענה, הוא חייך ואמר בטון של רס"פ יודע כל "עקבה של פטורניק! אלו לא נעליים צבאיות".
בזה הסתכמה ההשכלה שלי בגששות ובהליכה אחר עקבות אבל כעת היתה לי חוויה מתקנת. לא הייתי נדרש לזה במיוחד אלמלא מיכה גרם לי להתחבר, גם לזה, מחדש. כי להבדיל מכל מה שאתם מדמיינים על גששות ("זה עקבה של דורבן וזו של נמייה"), מיכה מלמד גששות לגמרי אחרת. אנו עוצרים ליד עקבה ורק שואלים שאלות. מדוע היא דווקא כאן. איזה גודל של בעל חיים נראה לנו שהיא נושאת? האם זו עקבה קדמית או אחורית? האם אנו רואים בה שערות או ציפורניים? כמה אצבעות יש כאן? ועוד. ומיכה אינו מספק תשובות וגם כשממשיכים הלאה, לעקבה הבאה, איננו "פותרים את החידה" קודם לכן. שיטת הלימוד בה הוא מאמין היא שהתלמיד צריך לרצות ואז המורה יבוא. אם המורה יעניק את התשובות לתלמיד האדיש, הן יחליקו על אוזניו ולא יישארו ביניהן. אז תרגלנו קצת עקבות בעלי חיים ולאחר מכן עקבנו אחר עקבותיו של מיכה בשדה חרוש, וראינו את ההבדל בין הליכה לריצה ובין אבן שיצאה ממקומה לענף שנשבר. לקחנו מקל וסימנו עליו חריצים למדידת אורך הצעד וגודל כף הרגל ו"האפליקציה של הטבע" הראתה לנו את הכיוון ואת המרחק. היה מספיק קל כדי שנצליח ומספיק קשה כדי שנתאמץ.
דומני שגששות אינה משהו שאשתמש בו אי פעם, אבל יש בה הרבה חכמה כדי לדעת להתבונן, להקשיב, לראות יותר מאשר העין נותנת לנו. זה מאתגר וזה ממחיש עד כמה התרחקנו מהטבע, וכמה, הו כמה עוד יש לנו ללמוד.
צבוע

לא יודע

עדיין לא יודע



לקטות
טיפ של אלופים: אם תשבו פעם מתחת לעץ חרוב, תוכלו לאסוף מתחתיתו מאות חרובים ישנים שנשרו בעונות הקודמות. הישנים ביותר כבר מתפרקים לגמרי, ורק זרעים כתומים נותרים מהם. את הזרעים הללו קל מאוד לאסוף, ואם תבשלו אותם בסיר חצי שעה -שעה תקבלו מעין חומוסים של חרוב, שיחד עם לימון, שמן זית וכוסברה, יתנו לכם יופי של סלט והמון קלוריות. טוב לדעת אם תרעבו פעם בשטח. בעונה הנוכחית, של לפני גשמי החורף, קשה מאוד למצוא מזון בר לליקוט. אבל מצאנו לא רק זרעי חרוב וחרובים, גם קצת פירות אשחר, וקצת זרעי ינבוט, קצת גלעיני דומים, וגם את הפקעת העמילנית-מרירה של שעורת הבר. התחושה היא שיש שם מה לאכול בחוץ, אבל לו היינו רוצים לחיות שם, ולשגשג, היה עלינו גם לצוד. רק חיים אמיתיים בתנאי שדה ממחישים את החשיבות של הקלוריות, ושקלוריות קשה מאוד מאוד לקבל מזרעים של פירות בגודל כמה מילימטרים.
הלקטות גם ממחישה את העושר של הידע שהיה בעבר לכל אדם. אנו יודעים מי היה שקספיר ומה זה אפליקציות לאנדרואיד אבל אין לנו מושג אם הנבט הירוק הזה אכיל או לא, ומה יקרה אם נלעס בלוטי אלון. הידע הקדמוני הוא מקסים ואמיתי והלוואי והייתי יודע ממנו, ולו רק קצת יותר.





על העיוורון 
תרגלנו צעידה כמו אינדיאנים. בשקט, כאשר הרגל מרגישה את הקרקע לפני הצעד, והפנים מביטות לכל עבר אך לא למטה. עכשיו נעשה את זה יחפים. עכשיו בעיניים קשורות. ובלילה. היה זה תרגול מאתגר ומרתק. לצעוד בחשכה מוחלטת, ביער, יחפים, להישמר מעצים, שיחים וקוצים. לא ארחיב על כל התרגיל, אומר רק שללכת ביער במשך שעתיים וחצי בחשכה מוחלטת ויחפים, זה אתגר מנטלי, פיסי ותחושתי.
וכן, זה היה נהדר ומעשיר ומלמד.

אוכל ושינה 
ישנו תחת כיפת השמים, או יותר נכון, תחת צמרות האורנים. היה קר. אני שכבתי בשק השינה עם חולצה תרמית, חולצה קצרה, פליז קל, טייץ, מכנסיים, שמיכה, שק שינה, ופרוות עיזים שחיממה את כפות הרגליים. המעיל וכובע הצמר שימשו לי כרית. ישנתי עמוק והתנים ודורסי הלילה שרו לי במקהלה שיר ערש נוגה.
גם בגזרת האוכל לא התלוננתי. מיכה הביא ארגזים של מצרכים מצוינים: בלי סוף ירקות, שורשים ופירות, וגם אורז, שמן זית ותבלינים. אוכל צמחוני טרי ובריא, וכולנו בישלנו יחד על המדורה, ושטפנו כלים במים שדלינו מבאר, וסיפרנו סיפורים מסביב למדורה. אני הבאתי בנוסף מהבית גם כמה קופסאות של סרדינים בשמן זית וכמה חפיסות שוקולד מריר, והם נתנו לנו "בוסט" כך שלא חסרתי מאומה.




ומה עוד היה: קלענו חבלים של ממש מצמחים שקטפנו (חבל כזה שלא תצליחו לקרוע ושיוכל לשאת את משקלכם), למדנו לבנות מחסה ללילה מעצים וממחטי אורנים, למדנו על שפת הציפורים ועשינו תצפיות על קולן ושפתן כשהן קמות, כשהן אוכלות וכשהן מזהות טורף ומזיק. ערכנו תרגילי התבוננות, שמענו סיפורים והקשבנו לקולות. למדנו על הסתוות והסוואה, ייצרנו כלי עץ בשריפה, והרתחנו בהם מים, מים ששאבנו מבאר...



ובעיקר, היתה לי הזדמנות נדירה לצאת ממרוץ החיים ולפסוע היישר אל העולם האמיתי שהתקיים כאן עד לא מזמן. עולם בו אנשים היו מיומנים ועצמאיים, חזקים ושורדים, נחושים ומסוגלים.
שלושה ימים הם רק טעימה. הם רק זעיר שבזעיר. הם רק העירו את הדוב.
מיכה אמר לי פעם שאצל כל אחד מאיתנו יש דוב ישן.

והדוב שלי התחיל עכשיו לנהום.



************
כמה פרטים טכניים:
קורס המבוא הבא מתוכנן כרגע למרץ. לרישום כאן או אצל מיכה בטלפון: 052-8119858
יתכן שיפתח גם קורס מבוא נוסף, מיוחד לחברי הקהילה, כתלות בכמות הנרשמים, אז אם זה נשמע לכם מעניין, אנא כיתבו לי. בנוסף, יש גם קורס שנתי של בני אדמה (מדובר ביומיים או שלושה, פעם בחודש, במשך שנה שלמה), אולם הקורס של השנה הזו כבר החל והוא מלא ובכל מקרה קורס המבוא הוא חובה לפני הקורס השנתי. בסדר בסדר, החיים לפנינו.

************
אהבתם? הדליק אתכם? סקפטיים? מחשבות? גם הדוב שלכם מתחיל להתעורר? 
ספרו לנו בתגובות כאן ו/או בפייסבוק, ושתפו. אולי זה יעשה משהו, למישהו, מתישהו.

By מר קדמוני with 6 comments

אז מה צריך לאכול כדי להיות גיבור?


כריסטופר מק'דוגל הפך לשם דבר בעולם הריצה. "נולדנו לרוץ" הפך רב מכר ענק שדירבן מיליונים לצאת לדרכים ולהתחיל לרוץ את עצמם לדעת, ומאידך, לחזור את ריצה יחפה ומינימליסטית, שזה מצוין.
ולפני שבוע נחת על שולחני הספר החדש של מק'דוגל, גיבורים מלידה (האמת, אין לי שולחן משלי בבית).
על פניו, הספר אמור לשלב שלושה תחביבים משונים שלי: היסטוריה צבאית, ניתוח פעילות פיסית, ותזונה. עד כאן נשמע טוב.
אחרי הקריאה אני יכול לומר שאכן הספר נוגע בכל השלושה, ובאופן נחמד למדי, וגם למדתי דבר או שניים בדרך.
מקדוגל מחבר כאן תיאוריה והיסטוריה, רעיונות ודימיונות, ראיונות ורעיונות, כדי לארוג תיזה על אופן היצירה והחישול של גיבורים. גם בעבר וגם היום. בבסיס הגישה הרעיון קסום ויפה: אפשר להיות גיבור. היוונים העתיקים, עם המפלצות והאלים והאיים והספינות והמלחמות, העריצו את מושג הגיבור. אחד כמו הרקולס, כמו הומרוס. בקצרה ובפשטות מנסח יפה מק'דוגל, הגיבור הוא מי ש(1) מצליח לעמוד במשימה קשה מאוד (2) מצליח לעשות זאת שוב ושוב.
אז הנה שאלת מיליון הדולר עליה מנסה הספר לענות: כיצד נוכל גם אנחנו להיות גיבורים, אם בכלל.
תודו שיש כאן מחשבה מפתה. אולי גם אני אוכל לעשות משימות פיסיות בלתי נתפסות, לצעוד ימים ארוכים בלי לאכול,  לקפץ בחינניות במעלה הר תלול בלי להתעייף,  לנצח אויבים אכזריים במלחמה הררית, להיות קטלני, יצירתי ומשעשע בעת ובעונה אחת. אולי. ומק'דוגל בהחלט רוצה לומר: כל אחד יכול להיות גיבור. כדי להציע את הצידוק ואת השיטה, הולך מק'דוגל בנתיב פתלתול, המרתק לעתים, מייגע לעתים, אבל ששווה לצעוד בו.
המסע של הספר מתחיל בשלהי מלחמת העולם השנייה, בכרתים. את האי היווני כבשו הנאצים וחוליית אנשים אמיצים, המשלבת סוכנים בריטים ויוונים מקומיים, תכננו והצליחו לחטוף את הגנרל הגרמני שפיקד על הכוחות בכרתים, ולהעלימו לאור יום, משאירים אחריהם ספר של אגאתה כריסטי, סיגריות אנגליות ורושם של חבורת ליצנים שעושה צחוק מהגרמנים. מסקרן ומפתיע. אבל אין אגדות קסומות והחטיפה הפכה למסע המלטות ארוך בהרי כרתים מהנאצים הדולקים אחריהם ומשמידים כפרים ועיירות בדרכם. בעקבות חבורת הבריטים העליזה הנמלטת על נפשה, פוסע מק'דוגל ומנסה לגבש תובנות, מסקנות, וגם קצת המלצות מעשיות. לפעמים הוא מצליח יפה, לפעמים הלכתי לאיבוד.
התזה של מק'דוגל נשענת על שתי רגליים, האמורות להיות מוכרות היטב לנו, אנשי התזונה ואורח החיים הקדמוני. האחת: יש לגוף שלנו יכולת פיסית גבוהה בהרבה מהיכולת "המקובלת". כך למשל אנשי כרתים מסוגלים "לדלג" על ההרים משך שעות בלי להתעייף, ומכאן עושה גזירה שווה מק'דוגל מאנשי הפרברים בפריז, המדגימים לו את הפארקור כיכולת לנוע בדרכים מפתיעות ו"בלתי אפשריות". כולנו יכולים לרכוש את היכולות הללו, אומר מק'דוגל, ומביא דוגמה של אם חד הורית שהפכה למאמנת פארקור, ומנהלת בית ספר אפרורית שהתמודדה מול תוקף רצחני ויכלה לו. גם הוא ניסה. העיקרון השני הוא שאכילת שומן יכולה לגרום לנו להיות יעילים מטבולית הרבה יותר ולפעול ללא מזון זמן רב בהרבה.  כאן הוא כבר נכנס לעובי הקורה הפליאוליטית ומראיין בן היתר את פרופ' טים נואקס, מומחה הריצה שעבר מ"העמסת פחמימות" לפליאו או כפי שזה נקרא בדרום אפריקה - Banting, ומאמן ספורטאים שזו התמחותו.
במובן זה שלושת הפרקים המעניינים ביותר בספר, מבחינת תזונה, מגיעים רק בסופו, פרקים 32-35, ובהם מק'דוגל מציע קצת תיאוריה וקצת תכנית אימון לביצוע מעבר מתזונה עתירת פחמימות לתזונה ומטבוליזם מבוסס שומן. הוא לא רק מתאר את גישת האימון אלא גם מה קרה לו עצמו לאחר מספר שבועות של אימונים בעצימות נמוכה על תזונה מבוססת שומן וכיצד ביצועיו השתפרו פלאים.
המגרעה העקרית של הספר הוא שקשה לעקוב אחריו. הוא פתלתול ומשונה. נדמה שמק'דוגל עושה קצת פארקור בין הפרקים. כלומר, מתחיל בתיאור אירוע מהעבר החוק, קופץ לראיון בהווה עם מומחה היסטוריה, חוזר לאנקדוטה בלתי קשורה בארה"ב, עובר לתיאור דמיוני-ספרותי של מה בדיוק קרה לפני שבעים שנה בהרי כרתים, חוזר להסבר על סיבותיו של צ'רצ'יל בהקמת כח בריטי מיוחד, קורותיו של אחד הסוכנים בנדודיו באירופה, ועוד ועוד. התזזיות הזו קשה במיוחד כי היא משופעת בסיפורי קטנים, חשובים יותר וחשובים פחות, חלקם מעניינים, חלקם מרתקים, חלקם מיותרים לחלוטין.
איפה העורך, שאלתי את עצמי תוך כדי קריאה. יש פה יהלומים המכוסים בבוץ בערבוביה גדולה של תיאוריה ופרקטיקה, של עובדות ושל השערות.
זה לא ספר היסטוריה, זה לא ספר תיעודי, בוודאי שזה לא ספר מחקרי, וזה גם לא ספר ספורט או תזונה. זה קצת מכל דבר ובעיקר, זה ספר שנועד לייצר השראה ואמונה: שאנחנו יכולים להיות חזקים יותר, עמידים יותר, פעילים יותר וגיבורים יותר.
מק'דוגל אומר מה שלא שומעים הרבה: שאפשר לאכול לרוץ מרתונים שלמים בלי פחמימות, שאפשר וצריך להפעיל את הגוף בדרכים מפתיעות ואחרות, שנועדנו להיות חזקים ויעילים יותר, ושהתרחקנו יותר מדי מאורח החיים הטבעי של בני האדם. זהו מסר נהדר. והוא גם יודע לכתוב, את זה אי אפשר לקחת לו. הוא יודע לספר סיפור והוא יודע להציג טענה.

אז אם אתם רוצים לצאת למסע שהוא קצת הרפתקה, וקצת תיאוריה, קצת אולי וקצת בערך, קצת פליאו וקצת פארקור, זה ספר בשבילכם. טוב שיהיה על המדף. טוב לקרוא, ולו רק כדי לקבל עוד מחשבה רעננה.

ומה אתם אומרים, גיבורים שלי?

By מר קדמוני with 6 comments

הספר המסוכן.... לאנשים!

כשאיתמר בני היה בן עשר, הוא קיבל מתנה מסבא וסבתא שלו את "הספר המסוכן לבנים", ספר אדום, נחמד ומאיר עיניים המלמד כיצד לנווט לפי כוכבים, לבנות חץ וקשת, לנצח במשחקי קלפים, לטפס על עצים, לעשות קשרי חבל חזקים ולתת אגרוף ראוי. חומר נהדר לכל נער צעיר ואכן מסוכן כראוי.
לעומת זאת, על שולחני נחת לפני מספר שבועות הספר "מיתוס החלבון" של ד"ר גארת' דיוויס. לאחר קריאה ארוכה ומייגעת בו, אני יכול להכריז ששמו הראוי הוא "הספר המסוכן לאנשים". אבל להבדיל מ"הספר המסוכן לבנים", הרי שבספרו של דיוויס אין שום חומר נהדר, אין הומור, אין ציורים ובעיקר: זהו ספר העלול להרוס לכם (או לקורא הנאיבי) את הבריאות. ממש כך. 
הכל התחיל כשפנו אלי מהוצאת פוקוס בבקשה להשתתף בדיבייט בין הטבעונות לפליאו. כמי שהשתתף בדיבייטים כאלה בעבר, מצאתי שלעתים קרובות זהו שיח חרשים, נפנופי ידיים וטיעוני סרק סרק. 
אמרתי לא. 
אמרו לי, שמע, הפעם זה מודל אחר. לא ויכוח עקר אלא רצף של שתי הרצאות איכות: הרצאה של ד"ר גדעון רון , טבעוני והעורך המדעי של הספר "מיתוס החלבון", והרצאה שלך, בזו אחר זו, לעומק ולעניין, וישפוט הציבור. 
אמרתי: אוקיי. נשמע מעניין.
קבענו ביומן את ה 17 בנובמבר, ב 21:00, בתיאטרון גבעתיים, במסגרת כנס "אוכלים בריא" (בואו. יש כרטיסים בהנחה לקוראים שלי, פרטים בסוף הפוסט). 

מההוצאה שלחו לי את הספר של דיוויס/רון כדי שאוכל לדעת מול מי אני עומד. קראתי. שרדתי כדי לספר.
עטיפת הספר פשוטה ואפקטיבית: "מיתוס החלבון" כתוב בגדול על רקע שחור לבן בדוגמת פרת-חלב וכותרת משנה "על נזקי הבשר לבריאות". ברור מאוד. הטענה העיקרית של הספר היא שפחמימות אינן גורמות להשמנה, לסכרת ולתחלואה אלא הבשר ובעיקר החלבון, הוא הוא הגורם לשלל תחלואי המין האנושי: השמנה, סרטן, סכרת וכל מה שתבקשו.  
עוד לפני שקראתי את ההוכחות והטיעונים לעונש, תהיתי. ההקדמה לספר, כפי שכתוב על הכריכה, היא מאת ד"ר עדיאל תל-אורן. הממ. משונה. נזכרתי שד"ר עדיאל תל-אורן הוא אותו האדם ממש שכתב רק לפני שנה באותה ההוצאה את ההקדמה לספר "בטן של חיטה", ספר הטוען את הטענה ההפוכה לגמרי (פחמימות, ובעיקר חיטה, הן הגורם לסכרת, סרטן ועוד). והנה קיבלנו הקדמות דומות מאוד, מאותו המחבר, המצדדות בתיאוריות הפוכות לחלוטין. זהו גם אותו ד"ר תל-אורן שמשרד הבריאות הודע לציבור להזהר מפניו באשמת התחזות לרופא ומטפל. 
ואולי אכן זהו כותב ההקדמות הכי טוב שאפשר למצוא לספר הזה. קשה לי להאמין שאיש מחקר אמיתי או רופא של ממש היה מעניק את שמו לכאן. 
אחרי שרמזתי בעדינות על עמדתי, הנה למה ומדוע אני סובר כך.
דווקא התחלת הרומן שלי עם "מיתוס החלבון" היתה אופטימית. עלעול ראשון בספר והנה אני רואה שהוא משופע במקורות ומחקרים מדעיים (להוריד את הכובע: איסוף מרשים של מקורות מידע ביבליוגרפיים), ויותר מכך, ישנו פרק שלם על "האמת והשטויות במחקרים: איך להבין מדע". כבר קיבל אצלי המחבר 12 נקודות על פרק חשוב לקריאה! אולם, מהר מאוד התגלתה לי האמת המרה על מניפולציה של כתיבה, על נתונים המוצגים באורח מוזר מאוד, על הסקת מסקנות באופן מעורר תמיהה ועל תיאוריה ענקית, המוחזקת בין דפי הספר הזה, שקשה למצוא קשר בינה לבין המציאות הקלינית. 
כמעט בלתי ניתן למנות את כל חסרונות הספר הזה, ודומה כאילו כל שורה שניה מצריכה "עיון גדול" כלומר, להבין על סמך מה היא מתבססת וכשמבינים, לאחוז את הראש בשתי הידיים ולתהות אם רק אני רואה שהמלך עירום ואם הכותב לא הסתכל במראה רגע לפני שיצא בהצהרות. ככלל אני יכול לומר שהכותב, רופא כירורג בהכשרתו, עושה כל מאמץ להכשיר את התיאוריה החדשנית שלו (בשר יוצר סכרת, סרטן והשמנה), ולא בוחל בשום טקטיקה לטובת שכנוע הקורא. דומה שלעתים החתירה אחר האמת המדעית, תהי זו תומכת בעמדתו או סותרת את עמדתו, אינה בראש מעייניו. מכיוון שהזמן קצר והמלאכה מרובה להלן אתן רק דוגמאות לבקורת שלי. מי שרוצה להעמיק להרבה יותר מקורות ויש לו את האנרגיה לקרוא 20 אלף מילים, דניס מינגר עשתה יופי של עבודה בעניין. הנה עיקרי הבעיות שלי עם הספר, לא לפי סדר מסוים במיוחד. 

1. טענות ראויות של המחבר. נתחיל בשבח. דיוויס הוא מעביר ביקורת נוקבת על העובדה שרשויות הבריאות ממליצות לנו "פירמידת בריאות" קלוקלת, העובדה שהעיתונות מביאה "הוכחות" מכל מיני מחקרים ובפועל רק עושה רעש מיותר ויש תמיד לקרוא כותרות העיתונים ביותר מאשר שמץ סקפטיות, העובדה שירקות וצמחים בכלל, כלל, טובים לבריאות המעי ועוד.  העובדה שכדאי לקרוא מחקרים ומאמרים בזהירות ולבחון את האינטרסים של הכותב, את השיטה ואת האופן הניתוח הסטטיסטי כל אלו אמירות טובות וראויות. הבעיה היא, שמיד בפרק הבא, הוא מתעלם מכל מה שאמר ועובר ל"הוכחות" שיטתיות על בסיס מתאמים קלושים, על בסיס הטיה אישית, ועל ידי השמטת עובדות לא נוחות. אולי ככה זה כשמדע עומד בסתירה לאמונה אישית (גארת' הוא טבעוני אדוק כעת, שרק לא מזמן גילה את האור, למי שלא קלט). הוא גם מעביר ביקורת מוצדקת למדי על "תעשיית הפליאו" היינו המעבר לצריכת חטיפי פליאו, מוצרי פליאו תעשייתיים ומה לא. צודק. 

2. הצגת דעות סותרות באופן שיקרי ומזלזל. כאן הוא מקבל ממני את הניקוד הנמוך ביותר. הוא מכנה את גישת ד"ר  אטקינס "פשיטת רגל אינטלקטואלית". ווטסון פרייס (אחד הארגונים היותר רציניים בנושא תזונה) הוא "ארגון מוזר" עם "שטויות פסידו מדעיות המעוררות מבוכה". הביקורת המעמיקה והמקצועית של דניס מינגר על "מחקר סין" היא של "מכחישנים האוהבים להכפיש מומחים" ולכן כל הניתוח המקצועי שעשתה ושפירק לגורמים את "מחקר סין" ונגעה בהוד רוממותו ד"ר קמפבל היא רק "יהירות" ולא מדע. סליחה דוקטור אבל אם אתה רוצה שנתייחס אליך ברצינות, תתייחס ברצינות גם אתה. באותו האופן הוא מלגלג על אנשים שנפטרו בטרם עת "בגלל" סגנון חיים של אכילת הרבה בשר: כמו אטקינס (שמת ממכה בראש אבל היה בעודף משקל) וד"ר ווטסון פרייס (שנפטר מהתקף לב בגיל 68) ומולם הוא מנגיד, כהוכחה, אנשי מפתח טבעונים "דקי גזרה" ושנראים בריאים כמו קמפבל, ג'ון מק'דוגל ועוד דוברי טבעונות מפורסמים. הוא שכח לציין שיש בלי סוף דוגמאות הפוכות (סטיב ג'ובס? ועוד רבים מהמובילים של הטבעונות שנפטרו מסרטן המעי, התקפי לב ועוד. קל לעשות זאת ורע לעשות זאת). זו פשוט טקטיקה גרועה המעידה על הכותב יותר מאשר על הנושא. בכלל, ההומור של דיוויס הוא נמוך ולא מתוחכם, וגרוע מכך: הוא זחוח. אי אפשר לצחוק מבדיחות של מישהו שחושב שהאמת זורחת מישבנו. תנסו לדמיין בדיחות של טראמפ: ככה בדיוק. 

3. שיטת "אני אומר לך מי אתה ומה אתה חושב". טקטיקה ידועה היא שימוש ב"טענות קש" למשל שדיאטת דלת פחמימות היא דיאטה עשירה בחלבון. הרי הטענה של דיוויס היא שהחלבון הוא האשם בכל, ולכן הוא מביא מחקרים על סכנות דיאטות דלות פחמימות כהוכחה לסכנת עודף חלבון. הממ. ראשית, מי אמר שמועט בפחמימות זה הרבה חלבון? למשל רוב הגרסאות הקטוגניות הן מועטות מאוד מאוד בפחמימות אך גם מועטות מאוד בחלבון (אחרת עולה רמת הסוכר דרך ניאוגליקוגנזה). הזוטות הללו לא מעניינות את גארת'. הוא לוקח את לוריין קורדיין, כמי שממותג עם המונח paleo diet וגוזר ממנו גזירה שווה לכל גישת הפליאו, זאת למרות שכל מי שאפילו טיפה בעניין יודע שגישת קורדיין היא רק אחת מתוך טווח ענק של תפריטים וגישות בתוך הפליאו. "פליאו היא דיאטה מועטה בירקות" היא כמובן הביקרות האולטימטיבית שאין בינה לבין המציאות ולא כלום. שוב ושוב לאורך הספר דיוויס משתמש בטקטיקת איש הקש או טיעון הקש כדי "להפריך" אמת הנמצאת בדמיונו בלבד. מיד תראו כיצד. 

4. שיטת "אין עשן בלי אש". או, כאן אנחנו מתחילים להבין את המהות של השיטה. מצד אחד דייוויס כותב פרק שלם על "איך לקרוא מחקרים" ועל הזהירות הנדרשת בפרשנות התוצאות, מאידך, הוא לוקח את המחקרים הגרועים ביותר והופך אותם לאבן היסוד של שיטתו על סמך טענת "אין עשן בלי אש" כלומר אם יש מתאם, חייבת להיות סיבתיות. כן, בדיוק הפוך מהמדע. עמוד 131 מדגים יפה את השיטה, לאחר שהוא מביא הוכחה ממחקר תצפיתי EPIC (עוד על הכוכב הזה, מיד) הוא כותב כמסקנה: "אינני מכיר ולו מחקר אחד המוכיח כי אנשים שאוכלים בשר מוגנים מפני התפתחות של סוכרת. אמנם התאמה אינה סיבתיות, אבל עליכם להודות שהנתונים הללו מעניינים ביותר וכמות כזו של עשן מצביע כנראה על צורך נואש במטף לכיבוי אש". זו פעולה כפולה, גם טענת קש כאילו מחקר תצפיתי כלשהו יכול להוכיח טענה שכלל לא נטענה (כביכול "מישהו" טוען שבשר מגן מפני סוכרת) וגם הסקת מסקנה של סיבתיות (בשר יוצר סוכרת) על בסיס מחקר תצפיתי גרוע במיוחד "כי יש עשן" כלומר, מתאם. 
נחזור ל EPIC. European Prospective Investigation into Cancer and Nutrition זהו המחקר המצוטט ביותר בספר והוא הטענה המרכזית "המוכיחה" את טענתו של דייוויס כי בשר גורם לסכרת ולסרטן שכן זהו "אחד המחקרים האפידמיולוגיים הגדולים ורחבי ההיקף שנערכו אי פעם" (עמ' 180).  הוא אמנם לא כותב בשום מקום ש"זו" ההוכחה הבלעדית, והוא מנופף במסך עשן של המוני מחקרים אחרים, אבל קל לזהות כי מחקר EPIC הוא העוגן אליו חוזר הכותב שוב ושוב לכל טענה (למשל בעמ' 130 בנושא סכרת, בעמ' 140 על הקשר ללחץ דם, בעמ' 161 עודף משקל, ב 169 סרטן השד, ב 180 תת פרק שלם רק על המחקר הזה ועוד ועוד). 
בואו נבדוק:
מחקר EPIC אינו בודד אלא אסופה של מחקרים תחת אותה ועדה, אולם אחד הבולטים והמצוטטים שבהם הוא Association between dietary meat consumption and incident type 2 diabetes: the EPIC-InterAct study המדגים, ניחשתם יפה, את הקשר בין אכילת בשר לבין סוכרת. הפלא ופלא, בדיוק התיאוריה של דייוויס. אוי ואבוי מה נעשה? נביט בנתונים עצמם! טרחתי וריכזתי עבורכם חלק מהנתונים בטבלה נחמדה. 

במחקר השתתפו עשרות אלפי נחקרים ואלו חולקו, כמה נוח, לחמש קבוצות לפי כמות הבשר שהם אוכלים. מקבוצה 1 האוכלת מעט מאוד בשר אם בכלל ועד קבוצה 5 אוכלת הרבה מאוד בשר, יחסית. הניתוח הראה שקבוצה 5 סבלה הרבה יותר מסכרת! וואללה, שתי נקודות לטובת דייוויס. האמנם?
השוואה של מאפייני הקבוצות מראה לנו כי הקבוצה שסבלה הכי הרבה מסכרת, אמנם אכלה הכי הרבה בשר, אבל גם: היו בה 50% יותר מעשנים לעומת קבוצת "הצמחונים", רק שליש מהאנשים בה היו במשקל תקין (לעומת כמחצית באוכלי מעט בשר), פי שניים יותר אוכלי בשר היו עם השמנת יתר קיצונית, אוכלי הבשר במחקר היו הרבה פחות משכילים, הם צרכו 40% יותר קלוריות, והפתעת ההפתעות, הם גם צרכו הרבה יותר ירקות! אין ספק חוקרים נחמדים, תעלולי הסטטיסטיקה שלכם מוכיחים "אקדח מעשן" שבשר הוא הוא הגורם לסכרת ושהפחמימות כדברי דייוויס, אינן קשורת להופעת סכרת. כלומר אם ניקח קבוצת אנשים יותר שמנים, יותר מעשנים, פחות בריאים, פחות משכילים ונשווה אותם לאנשים רזים, בריאים, משכילים ופעילים נוכיח כי בשר הוא הגורם לסכרת. זה מזכיר לי את ניסוי תלישת הרגליים המפורסם מילדותי: זבוב עם ארבע רגליים: קופץ. זבוב עם שלוש רגליים: קופץ. זבוב עם שתי רגליים: מנתר. זבוב עם רגל אחת: מדדה. זבוב בלי רגליים: חרש!
באופן דומה מביא דייוויס גם את מחקר האחיות ועוד מחקרי תצפית שהשתמשו בשאלונים גרועים, בניתוחים סטטיסטיים מופרכים ובעיקר ביומרה אינסופית לגלות "אמת" קלינית על סמך תצפית, והכפפת כל האמצעים לטובת העניין. ומזה הקורא הנאיבי עלול להשתכנע שאכן הבשר מסוכן, שפחמימות, גם בכמות עצומה, הן סבבה לגמרי, ושהטבעונות תציל את העולם. נו באמת. 

5. מה לא מספרים. כשהוא כבר מביא מחקרים קליניים, הם כמובן בגנות דיאטות דלות הפחמימות. מרתק שכל המחקרים הללו שהוא בחר להביא הם רק מחקרים בין 15 שנים ויותר והוא מתעלם מכל המחקרים האחרונים, המצוינים, על תועלת דיאטה מעוטת פחמימות. מעניין הכיצד אלו חמקו מעיניו המקצועיות. הוא בוחר בדובדבנים המתאימים לגישתו ומתעלם משאר המציאות. הצד האפל של הירח. 

6. שאר ירקות. ויש עוד הרבה בעיות חמורות עם הספר הזה. כמו הכפפה ועיוות שיטתי של ההיסטוריה או מחקרים קודמים לטובת אג'נדה ספציפית. כמה דוגמאות מקריות כדי לסבר את האוזן: ועדת מק'גוורן היתה אסון (טוב, זה נכון) כי היא לא המליצה לצמצם בבשר אלא "רק" לצמצם בשומן רווי. ההומינידים קדומים היו אוכלי עלים בדומה לשימפנזות בנות ימינו (טןב, נניח ששכחנו ששימפנזות טורפות קופים גם היום). באופן חביב המחקר היחיד שהוא מביא להוכחת טענה זו הוא על זן ספצפי של הומינידים מלפני 2 מיליון שנים (אוסתרופולוקס סיבדייה), ושאפילו החוקרים עצמם מעידים כי תזונתו "שונה לחלוטין מכל ההומינידים האחרים ". ואכן מחקרי המונידים אחרים מראים מעל לכל ספק כי אבותינו הקדמונים היו אוכלי כל לתיאבון. אופס. טענות סרק אחרות הן כי מחקרו של ווטסון פרייס "היה תצפיתי בלבד", זה כמובן שקר גדול מאוד. פרייס, רופא שיניים בהכשרתו, ערך ניסויים מקיפים בהשפעת התזונה והפחמימות והסוכרים בפרט על בריאות השן והחניכיים וממצאיו מרתקים ומדהימים עד היום. דייוויס משנה את ההיסטוריה לנוחות הטענה ולטובת המיתוס שהוא יוצר. כך גם הוא חוזר שוב ושוב על טענות על אי התאמה אנטומית של בני האדם לאכילת בשר. כאן דייוויס כבר נכנס לשדה המדע הבדיוני של האמונות המוזרות באמת ("מששו את שיניכם, הביטו בכפות ידיכם. האם אתם יכולים לרדוף אחר בעל חיים ולקרוע ממנו את עורו בידיכם ובשיניכם בלבד?"). לא, אנחנו לא פושטים עור בידיים ובשיניים, אנחנו עושים זאת ביעילות מדהימה כבר שני מיליון שנים לפחות עם סכינים. תודה למוח. מעניין שמאתים עמודים אחר כך, בפרק המתכונים, כבר במתכון הראשון ממליץ דייוויס על "פלפלים חתוכים לרצועות". ד"ר דייוויס הנכבד: הסתכל על ידייך: האם הן מסוגלות לחתוך פלפל או גזר לרצועות? האם את הסלט שלך אתה חותך בסכין או שאתה יצור המותאם אנטומית להכנת סלט? זהו הבל גמור. ויותר מכך, "ההוכחות" שהוא מביא בדבר התאמתנו או אי התאמתנו לאכילת בשר הן פשוט מביכות, לא פחות. 

מיתוס החלבון הוא ספר העלול לגרום לאנשים להאמין שהם יכולים לאכול כמה פחמימות שהם רוצים ושאין שום קשר בינן לבין השמנה, תסמונת מטבולית או בעיות בריאות אחרות ("פחמימות אינן גורמות לסוכרת!" עמ' 22). הוא מסוכן היא הוא מעודד אנשים להמנע ממזונות עשירים, בריאים, שהמין האנושי אוכל לתיאבון ולבריאות מאז שעמד על רגליו ודעתו. מזונות שהמנעות מהם עלולה לגרום לחוסרים בריאותיים, לחסך בויטמינים ומינרליים, לתת משקל או לבעיות בריאות אחרות.
זהו ספר באיצטלה מדעית, שהכותב שלו, מאמין נלהב ומתחיל של טבעונות, עושה כל מאמץ לקוסמות ולטריקים מלוכלכים כדי להשמיץ את "היריב" ובו בזמן להאדיר את תורתו החדשה (בשר יוצר סוכרת), הנסמכת על לא יותר ממשענת קנה רצוץ. 

רוצים לשמוע עוד? בואו לפגוש אותי ואת ד"ר גדעון רון, העורך המדעי של הספר הזה, בדיבייט הסוער של הסתיו
רק עבורכם, הנחה של 5 ש"ח בכניסה בהזנת קופון דעאלשלו (35 ש"ח במקום 40 ש"ח לערב של דיון מרתק).

עוד מחשבות? ביקורת על הבקורת?
הגיבו, שתפו, שיהיה בכיף
תודה ולהתראות בכנס, דעאל

By מר קדמוני with 17 comments

האגוז הכי בריא שאתם לא מכירים ועוד לא אכלתם

ידידתי ורד הניחה על שולחני שקית בד לבנה, קוף חייכן ועליז מצויר עליה, וידית מתכת מוזרה תלויה על צידה.

"תטעם, תטעם. תגיד לי מה שאתה חושב", כך אמרה.
פתחתי סקרן וגיליתי אגוזים שהזכירו לי את מעשה בשלושה אגוזים של לאה גולדברג: שמנמנים ויפים למראה, ועל כל אחד ואחד מהם מוטבע משפט "מיוצר על ידי הטבע באיי הפיליפינים".
מפתיע.
מדובר ב Phili Nuts, אגוזי פילי, שזהו קיצור של אגוזי הפיליפינים. אגוז מוארך ושומני, הנתון בקליפה קשה, ואחד האגוזים המזינים ביותר בטבע. ומעכשיו הוא גם זמין בארץ.
כמו כל מוצר, נתחיל באריזה. היא משהו משהו. חוץ משקית הבד החמודה, פיצוח האגוזים הוא תענוג גדול וכל בני הבית נהנו ממנו. וכל זאת למה? כי כל אגוז נוסר קלות בשלוש פאותיו (מישהו השקיע לאללה), כך שנוצרו בקליפה חריצים קטנים, המתאימים בדיוק למפצח האגוזים המצורף לשקית. זהו מפצח המזכיר כף נעליים קטנה ומתכתית. מכניסים את הקצה לחריץ, ומפעילים את כח המנוף, והופ, הקליפה נפתחת לשניים בקלות ואגוז מוארך ושמנמן נחשף מולנו. קצת דומה לאגוז ברזיל מעורבב בשקד. אין ספק שבגזרת הנאת הפיצוח האגוז הזה מקבל ניקוד גבוה מאוד.

איך הטעם? האגוז לא רק נראה אלא גם מזכיר שילוב של שקד ואגוז ברזיל, רק מעט מתקתק יותר. גם כאן, חשובה הטריות ואגוזים ישנים יצטמקו ויתעפשו. היתרון הוא שהם נשמרים בקליפה שלהם ולכן פחות חשופים לפגעי הסביבה.
אבל למה כל הטרחה, תשאלו. מה מיוחד באגוזי הפיליפינים, והאם הם בריאים בכלל?
מעבר לעובדה שמדובר בגידול אורגני, הרי שהאגוז עצמו משופע בערכים תזונתיים שאנחנו בפליאו אוהבים מאוד. הוא האגוז בעל שיעור השומן הרווי הגבוה ביותר, כ 30% שומן רווי, ועוד 38% שומן חד בלתי רווי, שגם הוא מעולה (בדומה לאבוקדו ולאגוז מקדמיה). יש בו מעט מאוד שמנים רב בלתי רווים כמו אומגה 6 – כ 8% בלבד.
חוץ מזה יש בו המון ויטמין E והמון המון מגנזיום. שוב, יותר מכל אגוז אחר שאני מכיר.
מייבאת אותם ורד מוצפי ואפשר לקנות אצלה ישירות בחנות בשוק לוינסקי. לפרטים: foodspirit@gmail.com

החל מ 22 ש"ח לשקית של 300 גרם ובקרוב, כך היא אומרת, גם בחנויות טבע ברחבי הארץ.

וזו הזדמנות גם לאחל לכולנו חתימה טובה ושנה טובה ובריאה.

By מר קדמוני with 2 comments

שנה טובה וקדמונית - מה כבר ביקשתי?

ראשית השנה החדשה היא הזדמנות טובה לעצור לרגע קל ממירוץ החיים. נרצה או לא נרצה, יש משהו חגיגי באוויר וכולנו ממלמלים "תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה" והנה אנו כבר מדמיינים את עצמנו יושבים על המרפסת  בשנה הבאה, וסופרים ציפורים נודדות. 
יצורים אופטימיים אנו.
כשאני עוצר לרגע להתבונן לאחור על השנה שחלפה, היא לעולם תהיה לי מתוקה-חמוצה. מתוקה על מה שהיה בה, וחמוצה על מה שלא היה בה. 
ברמה האישית יש לי מתיקות גדולה בלב על מהלכים גדולים רבים שקרו לי השנה: הבת שלי התגייסה, הקמתי את paleo.co.ilהעברנו את הכנס הראשון לפליאו באולם גדול ומלא מפה לפה (ות'כלס, הגיע הזמן לכנס השני!), עשיתי שינוי גדול אישי ועברתי מהכפר והגליל אל העיר והים, העברתי כבר שני מחזורים של מובילי פליאו בקהילה, הצטרפתי לעוד סטארטאפ, הקלטתי את הספר שלי (בקרוב מאוד אצלכם), גייסתי כמה עובדות ועובדים חדשים, שיפרתי מאוד את הכושר שלי, טיילתי בהוואי!, קיבלתי תעודת שחרור אחרי 25 שנים כקצין מילואים ובטח שכחתי משהו. 
אבל היו גם הרבה דברים שרציתי ולא עשיתי: לא כתבתי מספיק. החיים שאבו אותי ולא נתנו לי את הפנאי לכתוב לכם את מה שעל ליבי. לא קראתי מספיק. מאז שעמדתי על דעתי קראתי לפחות ספר בשבוע והנה השנה קראתי, אולם הרבה פחות. לא הצלחתי בכל מה שרציתי. היו דברים שניסיתי והכזיבו, והיו דברים שלא ניסיתי ודווקא כן הצליחו. לאחרים. 
אלו החיים. על הדבש ועל העוקץ. 

אז בפרוס השנה החדשה את כנפיה, אאחל לכולנו שנה טובה. 
שנה שנמצא בה את האומץ לשנות ולעשות את מה שמרגיש לנו נכון ולא רק את מה שמרגיש לנו נוח ומוכר.
שנה שנאכל טעים יותר, ונבשל דברים חדשים שמעולם לא ניסינו.
שנה שנחוש בה תמיד מלאי אנרגיה ונהיה בה תמיד בריאים ומוכנים לטרוף את העולם. 
שנה שנישן בה יותר שעות, יותר טוב ועמוק, רגוע ומחויך.
שנה שנקרא ונלמד ונשכיל בה יותר (אבל לא על חשבון שעות השינה).
שנה בה נעז וננצח: ברמה האישית, הזוגית, המשפחתית והחברתית.
שנה בה לא נשכח להתבונן על כלל החברה, וננסה לעשות טוב לכולם ולא רק לעצמנו (או בתרגום של התפילה העתיקה להלן: שלא נאחל לעולם שלא ירד גשם רק כי יצאנו לטיול, בשעה שהחקלאים משוועים לו).

וְכַךְ הָיְתָה תְּפִלָּתו שֶׁל כּהֵן גָּדול: יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ שֶׁתְּהֵא שָׁנָה זוּ הַבָּאָה עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקום שֶׁהֵם אִם שְׁחוּנָה, גְּשׁוּמָה. וְאַל יִכָּנֵס לְפָנֶיךָ תְּפִלַּת עובְרֵי דְרָכִים לְעִנְיַן הַגֶּשֶׁם בְּשָׁעָה שֶׁהָעולָם צָרִיךְ לו. וְשֶׁלּא יִצְטָרְכוּ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּפַרְנָסָה זֶה לָזֶה וְלא לְעַם אַחֵר. שָׁנָה שֶׁלּא תַפִּיל אִשָּׁה פְּרִי בִטְנָהּ וְשֶׁיִּתְּנוּ עֲצֵי הַשָּׂדֶה אֶת תְּנוּבָתָם וְלָא יַעֲדֵי עֲבִיד שׁוּלְטָן מִדְּבֵית יְהוּדָה: 
ובעברית מדוברת: שתהיה שנה ברוכה ושופעת, שנה של עצמאות אישית וחברתית, שנה של בריאות, שנה של שגשוג, שנה של מדינה מתוקנת ובריאה.
חתמתי על זה!

שנה טובה יקרים,
שנה טובה.

By מר קדמוני with No comments

מי שילם כסף כדי שנהיה חולים ושמנים? לא תאמינו איך רימו אותנו!


לפעמים אני מרגיש כמו הילד שצועק המלך עירום אבל הקהל ממשיך להתבונן במצעד האיוולת ולנופף בידיים ובדגלים.
המלך עירום!
התחלתי לצעוק לפני הרבה שנים, כאן בבלוג, על השקר וההבל שבפירמידת הבריאות וכיצד זו מעודדת תחלואה ומוות, ולא בריאות או אנרגיה והמשכתי מכל במה נוספת, בטלויזיה, בספר שלי, באתר שלי paleo.co.il ובכל מי שרצה לשמוע.
למשל,
לפני שש שנים כתבתי כאן מכתב פתוח לשר הבריאות, אז ליצמן, כדי שיקרא, ואולי יעשה שינוי. אחרי שנתיים החליפה אותו יעל גרמן ועידכנתי את מושא הפוסט בהתאם. אחרי שנתיים נוספות שוב החליף ליצמן את גרמן, ואז כבר לא טרחתי לשנות את השם בפוסט. למי אכפת? הרי עולם כמנהגו נוהג והפירמידות ממשיכות להפיל חללים ומשרד הבריאות מנסה להמשיך להרוג אותנו, בשם הצדק וטובת הכלל. ממש כך.
עכשיו יצקצקו המצקצקים בלשונם: נו באמת, על מה אתה מדבר? משרד הבריאות נגדנו? הרי זה המדע. הרי ידוע ששומן רווי הוא מסוכן לנו ושפחמימות טובות לנו. לא ככה?
זהו, שלא. ממש ממש לא.
על העובדה ששומן רווי אינו מסוכן לנו כבר שפכתי נהרות של דיו (למשל כאן וכאן) וכל המחקר, חזית לחזית, אומרת את אותו הדבר. אבל ממש היום נחשפה האמת המרה על המיתוס המתוק של הסוכר. 
על האמת מאחורי המדע הרע שעמד בבסיס המלצות כתבתי פרק שלם בספר (יש את הפרק הזה גם חינם אונליין, ללהוטים), כולל על מחקר שבע המדינות המפורסם של קיז, שהנציח בתודעת ההמונים את השטות ההופכת קשר (שיקרי: ככל שאוכלים יותר שומן יש יותר התקפי לב) לסיבה ("אמיתית": שומן גורם להתקפי לב).
אבל היום, היום, נחשפה עוד שכבה במסכת השקרים והעיוות שאנו, כולנו, הלכנו שולל אחריה.
הניו יורק טיימס מפרסם כתבה נרחבת על הנושא, בעקבות מחקר מדהים (לא פחות) שחקר את ההיסטוריה של ההמלצות התזונתיות והמחקר התזונתי באמצע המאה הקודמת בעזרת "אנליזה היסטורית על בסיס מחקרים פנימיים של התעשייה" וויקיליקס מודל שנות השישים, עכשיו!
כן, שנות השישים העליזות היו מאופיינות לא רק בהיפים, בפולסוואגן טרנפורטר עם גלשן על הגג, ובטיסות ראשונות לחלל, אלא גם במירוץ מדעי בנושא מחקרי התזונה. וחוקרים זריזים החלו להבין כי הסוכר עלול להיות האשם למגיפת התקפי הלב באמריקה. לובי הסוכר היה אז בימיו הראשונים אבל היה מורכב מאנשי עסקים ממולחים וחדי חושים, והם החליטו להשיב מלחמה שערה. 
לכן בשנת 1967 פנה לובי הסוכר, שכבר היו לו תכניות גדולות למשקאות ממותקים ומה לא, לשלושה חוקרי תזונה מובילים בתחומם. לראש בית הספר לתזונה באוניברסיטת הארווארד (יותר מזה? אין!), ולשני מדענים מובילים נוספים כדי שיפרסמו מאמר מפתח כנגד מחקרי האנטי-סוכר שהחלו לצוץ אז. הם שילמו לחוקרים אלפי דולרים קאש מאני (קצת פחות מעשרת אלפים דולר, שהם כ 50 אלף דולר בערכים של ימינו) כדי שהאינטרסים יהיו ברורים. כדי שלא תהיה שום טעות, המחקר חשף את התכתובות בין החוקרים לבין המממנים של המחקר, ושם הם מתחייבים למצוא את השומן אשם ואת הסוכר טוב ומועיל. והחוקרים שולחים לאנשי הסוכר את הטיוטות ואת המסקנות, לאישור מקדים. תנחשו מה היתה המסקנה? צדקתם!  
המחקר השקרי, שהפך לאבן פינה במסע הצלב נגד השומן הרווי ובעד הפחמימות, פורסם ב 1967 בלא פחות מאשר ב British Journal of Medicin שהוא הגביע הקדוש של יוקרה ואיכות במחקר.
וכדי לעשות את הדברים מעניינים הרבה יותר, הרי שאחד משלושתם, ד"ר מארק הגסטד, הפך מיד לאחר מכן ליו"ר תחום התזונה במשרד החקלאות האמריקאי והיה בין חברי הועדה המפורסמת ההיא, שעיצבה את פירמידת המזון האומללה ההיא, אותה פירמידה שמשרד החינוך שלנו מחייב ללמד גם היום כל ילד בגן, ביסודי ובתיכון. אותה פירמידה הממשיכה להפיל חללים ומתים מדי יום, בארץ ובעולם כולו, אנשים תמימים שאוכלים הרבה פחמימות ומעט שומן כי זה מה שמשרד הבריאות אומר לנו.
אנשים שמתים לשווא בגלל תעשייה שיקרית ואינטרסנטית.
ואם אתם חושבים שזה נגמר לפני 50 שנה, אתם נאיבים.
רק השנה נחשף שקוקה קולה מימנה במאות מיליונים (!) מחקרים בעד סוכר והמראים כי אין קשר בין צריכת סוכר להשמנה במשך שנים. כך גם שאר התעשייה. 
מעט רופאים, מעט מדי, ומעט תזונאים, מעט מדי, מבינים כבר כי הונו את כולנו במשך חצי מאה. 

"סטלין, צ'אוצ'סקו וג'ינג'ס חאן ביחד לא הרגו הרבה אנשים כמו שהרגו הדיאטניות שקידמו את פירמידת הבריאות!"
(הקרדיולוג ד"ר קיציס מצחיק וקולע, בקורס מובילי הפליאו בקהילה). 


כי אנחנו, ורק אנחנו, אחראיים לבריאותנו.
אנחנו, ורק אנחנו, נחליט מה טוב ומה בריא.
אתם, אני ועוד מיליונים רבים כבר גילו את הסוד הקדמוני, את אורח החיים הפשוט והבריא של העבר, את היופי והחכמה של אוכל אמיתי, מזין ומתגמל וטעים.

אז תהיו לי בריאים יקירים, תהיו לי בריאים.
(ואל תאמינו למה שכתוב בעיתון או לכל כרזת בריאות בקופת החולים או בבית הספר. זה כנראה יהיה שקר ממומן).

דעאל

By מר קדמוני with 16 comments

כל מה שצריך לדעת כדי להיפטר מכאבי גב (חלק ראשון)

כשהייתי ילד בן שלושים, היה לי חום גבוה לפעמים, אבל המטרד האמיתי בחיי היה כאבי גב. כמעט מדי בוקר הייתי מזדחל מהמיטה תפוס ודואב ופעם פעמיים בשנה נותרתי מושבת לכמה ימים עם "גב תפוס". ככה זה אצל כל השיריונרים אמרו לי חברי למילואים. הפגזים, הפלטות בזוקה, הפטיש חמש בהחלפת הזחל – כולם דפקו לנו את הגב. ככה זה אצל כל מי שעשה קרבי אמר לי אבא שלי בטלפון, עת ששכב עם גב תפוס במיטתו שלו. ככה זה אצל בני האדם אמר לי ידידי האורתופד. תנועה אחת לא נכונה והופ, כאבים לכל החיים. שמע, לא באמת אפשר לדעת מה יש לך, כך אמר הרופא, ול 90% מהאנשים הסובלים מבעיות גב לא מוצאים שום בעיה בצילומים או בדיקות. פשוט כואב.
והאמנתי להם.
חשבתי: זה מה שיש.
אני בן שלושים. שמן עם גב עקום וכואב
האמת היא שטעיתי בענק.
עובדה: עברו כבר חמש עשרה שנים מאז היותי צעיר שחצן ותפוס, והנה היום, למרות הגיל, הגב שלי מעולם לא היה במצב טוב יותר. לא כואב לי, לא נתפס, לא מרגיש תקוע או מוגבל בתנועה. את נקודת השינוי שלי תיארתי בספר "הסוד הקדמוני" – בתנועה, בתזונה, בסגנון החיים.
לי זה עבד.
בהתבוננות לאחור, והתבוננות לצדדים, אפשר לזהות כמה גורמים לגב כואב, וכמה אפשרויות להתמודדות.
1.      שחיקה. מסתבר שישנה לא מעט אמת בהתייחסות של אבי וידידי לבעיות הגב כפונקציה של השירות הצבאי בסדיר. לגוף שלנו הוא מכונה עם מכניקה מופלאה אבל במיוחד ככל שהגיל עולה, וככל שהגוף חשוף ליותר עומס שאינו מותאם ליכולת הפיסית של המפרק, המכניקה של המפרקים עלולה להשחק. זה אומר שעלולה להיות יותר פגיעה ברקמות החיבור (כמו סחוס למשל), ואז יהיו כאבים, שילכו ויתעצמו ככל שהשחיקה ממשיכה ברצף. לדוגמה: אנשים שכואבת להם הברך רק לאחר עשרה קילומטרים של ריצה או מתחיל לכאוב להם הגב לאחר הליכה של כמה שעות. זהו סימפטומם קלאסי של בעיית שחיקה. כאב גב המגיע ומתגבר לאחר זמן של חזרה מונוטונית על התנועה, והולך ופוחת לאחר מנוחה. אם זה המצב שלכם, כדאי לזהות את השחיקה ולפצות בחיזוק המערכת התומכת.
2.      דלקתיות. הצד השני של המטבע הוא כאבי גב הנובעים מדלקת במפרקים או בעצמות הגב. כאבים אלו דווקא פוחתים אחרי שהגוף "מתחמם" או נכנס לפעילות וחוזרים ומתעצמים ברגעי מנוחה ושקט, כמו בלילה או בבוקר מוקדם, כשהגוף נוקשה אחרי שנת הלילה. אם אלו הסימפטומים שלכם, טיפול בדלקתיות יהיה בעדיפות גבוהה. זה יקרה בעיקר על ידי שינוי של המזון שאתם אוכלים.
3.      הליכה והנעלה. לא כולם זוכרים שרק לא מזמן ירדנו מהעצים. אתם ואני. מאז אמנם הסתגלנו היטב להליכות ארוכות, אבל נעליים נכנסו לאופנה רק אתמול. אנו הולכים ימים ארוכים וחיים שלמים בנעליים צרות, כבדות ומקומרות, וכף הרגל שלנו אומרת נואש. האפקט של הנעל הוא מדהים על כל היציבה של הגוף, על זוית הכיפוף של הגב ועל מנח חוליות השדרה זו על גבי זו. אני זוכר זאת היטב. בשנת 2001 הייתי בנסיעת עבודה לניו יורק, עם חליפה וכל העניינים של הו הא, ונעליים מבריקות. בניו יורק הולכים המון, אבל המון, ברגל. בסוף היום חזרתי למלון, בלקסינגטון פינת 34, כמעט הגעתי, והייתי רק צריך לחצות את הכביש, שלושה ארבעה נתיבים. היתה תנועה דלילה אבל למרבה האימה באמצע הכביש הרגשתי שאני נתקע, פשוט כך. שהגב שלי כל כך כואב שאני בקושי מצליח לחצות את הכביש. הבטתי מטה, אל הנעליים השחורות שלי וראיתי שחור. נעליים נכונות והליכה נכונה הם קריטיים לבריאות הגב שלכם.
4.      תנועתיות. למדתי מידידי עידו פורטל אמרה סינית עתיקה וחכמה: אדם זקן כמו עמוד השדרה שלו. זה כל כך פשוט וכל כך נכון. כולנו רואים את "הזקנים" שמתקשים להתכופף, לקום או לנוע. ההתקשחות של הגב היא אולי סימן ההיכר הבולט מכל של ההזדקנות. לעומת זאת, אנו מביטים משתאים כשאנו רואים אדם בעל טווח תנועה נרחב בגב, המסוגל להתכופף בקלות, לפתל את גופו, לקפוץ או לזחול. התנועה הזו לא רק טובה כשלעצמה היא גם מגנה עלינו מפציעות כי הגידים, הסחוסים, השרירים העוטפים – כולם ארוכים יותר, חזקים יותר, גמישים יותר, ומונעים מהעצמות להשבר או לצאת ממקומן כתוצאה מחבלה או מתנועה לא נכונה. מי שיודע לזוז היטב, לעולם לא יתפס לו הגב כשישלח את ידו אל המדף העליון של המזווה. כמה אתם זזים במרחב?
5.      ישיבה. אורח החיים המודרני, העבודות החדשות (מחשבים, קופאים, תלמידי ישיבה ורואי חשבון, you name it) כולם כמעט מחייבים אותנו לבלות שעות על שעות מדי יום רכונים ליד שולחן משרדי. בישיבה על כסא. חוזרים מהמשרד (בנהיגה, בישיבה) מגיעים הביתה ושוב יושבים, הפעם על כורסה. אבל התנוחה של הישיבה אינה מותאמת לחלוטין לגוף האדם ולכן הגב שלנו מתחיל לתעתע. להתעוות, להתכופף, להתקשח ולכאוב. לפני שלושים וחמש שנים, ואני ילד בן עשר, ביקרתי בביתו של השופט העליון חיים כהן, במסגרת של חיפוש קרובי משפחה רחוקים שתקף את הורי. הוא היה אז כבר ישיש בסוף שנות השמונים לחייו, אבל נותר גבוה ומרשים. בחדרו, עמוס הספרים, הוא עמד ליד "סטנדר" של תלמידי ישיבות וסיפר שאת פסקי הדין שלו כמו גם את שעות הקריאה הרבות עשה בדרך כלל בעומדו ליד הסטנדר. הרגל משנותי בישיבה, כך אמר.  כמה שעות אתם יושבים ביום? כמה אתם עומדים? והאם אתם מבינים שהעמידה, או שולחן עבודה בעמידה, עשויים לשנות לכם את החיים.
6.      שרירי ליבה. עמוד השדרה שלנו אינו ניצב בחלל ריק. הוא מוקף שרירים, רצועות וגידים ואחוז (או אוחז) בגוף. השרירים המייצבים את עמוד השדרה סמוכים אליו אולם גם נמצאים בחלק הקדמי של הגוף, שרירי הבטן, הבטן התחתונה, הכתפיים והחזה, כולם משחקים תפקיד ביכולת של הגב שלנו לנוע ולפעול כהלכה, בלי חריקות ובלי כאבים. שרירי ליבה חלשים יגרמו לגב שלנו לקרוס, ליצור כיפוף עמוק מדי או לא יגנו עליו מתנועות פתאומיות. שרירי הליבה מתחזקים בעבודה איטית ופנימית שאינה "אטרקטיבית" לרבים מעושי הספורט. אם אתה רץ מרתונים, ובזה מסתכם הספורט שלך, סביר להניח כי שרירי הליבה שלך יהיו חלשים. אם אתה עובד במכון כושר כל שרירי קבורת היד ועל מסת שריר הרגל, גם אז סיכויים רבים כי שרירי הליבה מוזנחים ומתנוונים, והדרך משם למיחושי גב, קצרה וכאובת.
7.      תאווה. הו, התאווה. אנחנו נמצאים במכון הכושר ורוצים לעשות סקוואט או דדליפט עם פעמיים משקל גוף, כי זה מה שאנו רואים שהמתאמנים הוותיקים עושים. אנחנו רוצים לנסות ועושים יותר ממה שהמערכת שלנו מסוגלת לשאת. השרירים, העצמות, הרצועות וסחוסים – כולם חומרים חיים וכולם יחד מייצרים שרשרת של כח, אבל גם השרשרת החזקה ביותר חזקה רק כחוזק החוליה החלשה ביותר. אנחנו מדמיינים שבגלל שיש לנו כבר שריר גדול בכתף, גם הגב והרצועות והגידים חזקים באותה המידה, אנו מעמיסים על המוט יותר מדי רק כדי לגלות שלמחרת אנו מתעוררים ולא יכולים לזוז. האם אתם חמדניים מדי?
8.      בלט (פריצת דיסק). כאשר יש עומס גדול על הסחוס שבין החוליות, הנוזל שבתוכו עלול ליצור בליטה החוצה מהדיסק. בעברית: "בלט". (ברוסית: "בלאט"). הפריצה יכולה להיות מסוכנת אם היא לכיוון פנים כלומר לכיוון חוט השדרה ולא החוצה לכיוון הגב. כך או כך, עלולה להיות השפעה על כאבים ישירות בגב, על כאבים ה"מוקרנים" למקומות אחרים (כמו לרגל) ועוד. את הבלט אפשר "לקבל" במגוון גדול של דרכים: תנועה לא נכונה, עומס מתמשך, זווית לא טובה של הגב לאורך זמן (למשל ברכיבה על אופני כביש), ועוד. אבל גם אם הופיע לכם בלט, זה לא אומר שעליכם להפסיק לנוע או לעשות ספורט. נראה שאפילו ההיפך הוא הנכון. בחלק הבא נדבר על מה וכיצד.

כאבי הגב שלכם אינם גורלכם.
אפשר וכדאי לשנות דברים בסגנון החיים שלנו, במזון שלנו, בתנועה שלנו, בספורט שלנו ובתמורה לקבל גב בריא וחזק ומשוחרר מכאבים.

בפרק הבא נלמד כיצד. 

By מר קדמוני with 2 comments

שישה שינויים חדשים בחיים שלי אחרי חודש בתל אביב

עבר חודש בדיוק מאז שהמשאית הגיעה, והבגדים נדחסו לארגזים, והשכנים נפנפו לשלום והליפט הרים את הפסנתר, את הקט'לבלים ואת ארגזי הספרים עד לקומה השלישית. זוכרים? עברנו דירה! עזבנו כפר ועצרנו בעיר. מהגליל השקט אל לב המאפליה של ת"א ההומה, הסוערת והמיוזעת של קיץ 2016.
אמנם עבר רק חודש ימים, אבל אני חושב שכבר הגיע הזמן לתת סיכום ביניים קצר של עלילות קדמוני בעיר הגדולה. מה השתנה לנו, מה הרווחנו ומה הפסדנו, ואיך המציאות נראית מכאן.
כי אני מחזיק מעצמי קדמוני ומודרני ולעשות את זה בכפר זה "נחשב" לקל יותר. אבל איך עושה קדמוני בעיר? בואו נראה שישה שינויים משמעותיים שהספקתי לעבור, בארבעה שבועות בלבד:

(הבהרה: זו העיר, לא הגליל)
השכנים ממול. כמי שגר ב 16 השנים האחרונות בבית כפרי ביישוב קהילתי, יש משהו מאוד מרגיע בתחושת הפרטיות. היה לי בית בכפר עם חלונות גדולים אבל יש מרחב ועצים והשכנים לא רואים אותך ולא שומעים אותך וגם אם תכדרר כל היום כדורסל בסלון, אף שכן לא יעלה מלמטה לרטון על הרעש. אין למטה. והנה עוברים לבית משותף. לא מגדל ולא בלוק, סתם בית משותף בן ארבע קומות, עם גינה נחמדה וירוק מהחלון, אבל עם שכנים מהצד ושכנים בבניין ממול ורק מאחור אין בניין, כך נראה. וכולם בבוקר קמים בתחתונים ועוברים לסלון ושותים קפה ליד החלון וכמעט מחליפים מבטים. איש לא מנופף לשלום, גם כי לא מכירים וגם כי זה עלול להציק, אבל היי, יש איזו אינטימיות חשופה בין חלון לחלון. קרובים רחוקים. שייכים ולא שייכים. אתה מכיר את השכונה והשכונה אולי קצת מכירה אותך אבל כל אחד נותר ביחידה שלו, לא חוצה את החוק הבלתי כתוב של פלישה במבט או בהנהון אל הבניין ממול. אנחנו כאן, הם שם. כמו בנינו לעצמנו חומות שקופים בין הבניינים שהמבט הישיר אינו עובר דרכם. זה בכל עיר ככה? אני מניח שכן. האם זה ההרגל העירוני או ההרגל האנושי? לא יודע. טוב או לא? לא יודע. בטוח שזה שינוי. 

אופניים. מן הידועות הוא כי מי שגר בכפר יש לו זוג אופני הרים המשמשות לטיולים בשטח, אבל מסתבר כי עבור מי שגר בתל אביב, האופניים הן מוצר צריכה בסיסי. הן יכולות להיות חשמליות ומהירות או פשוטות ויעילות או סתם תלאופן ירוקות וכבדות, ובלבד שיהיו עם גלגלים ופעמון (לנו יש כעת משלושת הסוגים). כי תל אביב נועדה לאופניים משתי סיבות עיקריות: היא שטוחה והיא פקוקה, כך שאופניים הן פתרון מתבקש. עובד. עובדה: יצאתי מפגישה באיזור כולבו שלום על אופניים והגעתי הביתה (צפון העיר) יחד עם אשתי, שבדיוק יצאה מאותו המקום ברכב. אלו ברכב ואלו בסוסים ואנחנו על אופניים מגיעים. אז אין ספק שבעקבות המעבר יש לי יותר שעות רכיבה, ובכלל, כל המשפחה הפכה למדוושת. נחת. רק נלמד איפה מתקנים כאן פנצ'ר והכל יהיה בסדר.
ישנות אבל יעילות
קרוספיט. אני נוהג לחשוב שאני האדם הראשון בארץ שהתאמן בקרוספיט. גם אם זה לא נכון, בוודאי הייתי הראשון שכתב על זה, עוד ב 2007 (זה היה הפוסט הראשון). במרוצת השנים והזמן הקפדתי להתאמן אבל כמעט תמיד זה היה לבד, בחצר. לא היה מישהו אחר. בניתי לי מתח, ומשקולות וטבעות הזמנתי מחו"ל, וקניתי חבל קפיצות וכדור כח וקטלבלים ופטיש חמישה קילו והכל עמד תחת הפרגולה מאחור והילד היה מאושר. ככל שעברו השנים ועוד ועוד מכוני קרוספיט נפתחו ברחבי ישראל, השתבללתי לאימונים בבית, במיוחד לאור העובדה כי המכון הקרוב ביותר היה במרחק 25 דקות נסיעה, ולא בכיוון של הנסיעות העצומות שגם כך עשיתי. אז רגע לפני שעברנו היה לי משבר קטן. אני רגיל כל כך להתאמן לבד ועכשיו אין לי חצר ואין לי ברירה אלא ללכת לאנשהו? והנה עכשיו בתל אביב יש לי קרוספיט בכל אשר אפנה. וידידים וחברים מנהלים את המכונים הללו, וכולם מסבירי פנים ומחייכים. ולוקח לי 8 דקות להגיע. ויש מקום וציוד ומסגרת והנה אני מתאמן טוב יותר וחזק יותר ונהנה מכל רגע. נכון, זה עולה לי כסף (בבית זה היה חינם, מינוס הציוד), אבל זה מתגלה לי כטוב ונעים ומוצלח עבורי. וגם אישתי מתאמנת, אז בכלל, הרווחנו עוד שעות של ביחד, וגם זה בונוס נחמד. 

שוק. "אבל איפה נעשה קניות בתל אביב?" שאלה אישתי יום לפני שעברנו. הכל שם יקר. נכון, הסופרמרקט הממוצע בתל אביב יקר פי שניים מהסופרים בפריפרייה. אולי זה בגלל השכירות ואולי זה בגלל שבת"א אנשים "יכולים לשלם". מכל מקום, עד עכשיו הסופרים בתל אביב לא הצליחו לעשות לי את זה כלל. לעומת זאת, גיליתי את שוק התקווה. מה היה הסיכוי להגיע לאיזשהו שוק כשאתה גר בגליל? אבל הנה, שוק התקווה נותן יופי של פתרון. לעומת שוק הכרמל התיירותי והיקר (בעיני), ביום שישי ברבע לשמונה בבוקר לוקח לי 9 דקות להגיע לשוק התקווה ולמצוא חניה בקלות, ולקנות בלי סוף ירקות ופירות נהדרים, במבחר נוצץ וטרי של שוק ולא במבחר עייף ומשומש של סופרמרקט, וגם, גיליתי את שדירת הקצבים של שוק התקווה, שרבים מהדוכנים בה מצוחצחים, כשרים (למי שזה חשוב לו), ואפילו חייכנים. גם המחירים נוחים אם כי אין שם הרבה חלקי פנים כמו שקיוויתי (לשון לא היה אצל אף אחד שבדקתי). בעיני, השוק הוא בחירה מנצחת שיש רק בעיר. עמישראל חי, קונה ירוקים לסלט ואדומים למקרר וזה שיפור משמעותי ברמת החיים הקולינרית שלנו. אחלה לגמרי. 

ים. רק חודש בת"א וכבר אני מרגיש: יש לי יום יום ים, יש לי ים יום יום. לא בדיוק אבל לפחות בתחושה. לא חסרים חופים בתל אביב (כן חסרים מקומות חניה). מהבית החדש שלנו בת"א ועד לים זה רק כמה דקות עם אופניים ואפשר להנות ממה שנתן לנו הטבע ובחינם. החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים – מסתבר שיש את כל זה גם בת"א למרות שחנה סנש כתבה את זה על קיסריה. יש משהו מרגיע ונפלא בגלים, בחום המים של סוף ימי הקיץ, בבריזה. זה ללא ספק היה חסר לנו ובענק בגליל. החסרון היחיד: לפני כמה ימים בעוד אני משתכשך ומסביבי אין איש, ובום! זאפטה איומה ביד ימין. ברגע הראשון הייתי בטוח שהיא נשברה, עד כדי כך. שתי ילדות בנות עשר התחרו ביניהן בזריקת אבנים למים ומסתבר שלילדות בנות עשר יש כוח לא מבוטל בכלל בהנפת אבנים של ממש. אז נכון, יש סכנות בים, גם כשיש מציל, אבל הים הוא אחת הברכות החדשות לנפש שלי.  

זמן. המשרדים שלי שוכנים בנתניה, וכך יצא שברוב ימות השבוע נהגתי שעה לכל כיוון, וזה במקרה הטוב, אם לא היו פקקים. ותאמינו לי שהיו. כמוני גם רוב שכני ומכרי מהגליל. עכשיו הזמן הזה התקצר ביותר מחצי ואף פעם אין פקקים, כלומר חסכון נטו של 65% מהזמן שעד היום נשרף על הכביש (יחד עם דלק, סכנות ופורענויות המתרגשות לבוא לעולם). זה ה מ ו ן. המון זמן ממש. זו שעה-שעה וחצי ביום, כל יום. והזמן, זהו המשאב הנדיר והיקר ביותר שלנו, ואני כמו רוב האנשים, התייחסתי אליו בפיזור נפש, כלאחר יד. הזמן שלי יקר והוא לא ישוב עוד לעולם. קראתי את סנקה עוד פעם. אני שומר על הזמן שלי מכל משמר, והמעבר לעיר אפשר לי הרבה יותר זמן. אני עושה יותר ספורט והולך לישון יותר מוקדם ומרגיש שנתתי לעצמי מתנה כל יום מחדש: שעת ת"ש. 

מצד שני: 
ללכת על המדרכה ולראות ג'וקים בורחים לביוב - לא קרה בגליל. 
לקלל את הרגע שיצאת מהבית עם ג'ינס כי לח מוות - לא קרה בגליל.
לקפוץ ברגע האחרון מול ילד דוהר על אופניים - לא קרה בגליל.
לחפש חנייה - לא קרה בגליל.

שורה תחתונה: בינתיים החשבון עולה יפה. קדמוני בעיר הגדולה, נהנה מכל רגע.

By Dael with 8 comments