*פוסט מעודכן*
הי ידידיי,
לפני ארבע שנים כתבתי כאן על מזבח הסבולת וגם את הפוסט "מחשבות מדאיגות על ריצה". היו אלו הימים הראשונים בהם חברי וידידיי החלו לרוץ לכל עבר ולצבור באמתחתם מרתונים ותחרויות שונות, דבר שאיש מהם לא עשה קודם לכן.
נעבור להווה: לפי כמות התמונות בפייסבוק השבוע, הסתבר לי שכל מי שאני מכיר בערך השתתתף (או השתתפה) במרתון תל אביב בשישי האחרון. דומה כי אין בית שאין בו בוגר מרתון אחד לפחות, ועדיף "אולטרה מרתון" של 60 קילומטרים ומעלה. נדמה כי במקום טיול אחרי צבא, האתגר של הישראלי הטיפוסי הפך להיות מרתון אחר הצהרים. איש המרתון. היה כזה סרט פעם. כביכול: אם לא עשית מרתון הרי שלא היית, לא נחשבת, לא אתגרת, לא התאמצת, לא הצלחת. לא בכושר. לא רציני.
אז חושב לו הישראלי הממוצע: אם כולם יכולים, אז גם אני ואם כולם כבר הגיעו לארץ המובטחת של 42.2 קילומטרים אז גם אני רוצה מדבקה אליפטית שתתאים לי בול על הטמבון של הרכב, וגם אני רוצה לספר לחברים איך היה קשה ואיך היה קל ואיזו תוצאה השגתי ואיך נרשמתי למרתון ברלין אחרי שהשלמתי את מרתון אמסטרדם, או פריז, או ברצלונה, או טבריה, או ירושלים. וכל זה בשנה אחת.
ובאמת באמת, בלי שום גוזמה, הרחוב שלי מוצף, אשכרה מוצף, בשכנים שרצים מרתונים כל היום וכל הליל.
אך אליה, וקוץ בה.
הנה דוגמה מצערת ומלמדת, אני מקווה, מיום שישי האחרון. אחד משכני וחבר קרוב (יש חיה כזו), רץ את המרתון בת"א. מדובר בבחור שכבר ארבעה-חמישה מרתונים מאחוריו בשנים האחרונות. הוא מאומן היטב. לפני כשלושה שבועות הוא השלים את ריצת ההכנה האחרונה למרתון (36 קילומטרים), כאילו כלום. הוא רץ מדי בוקר כבר חמש שנים לפחות, והוא גומע כ50 קילומטרים מדי שבוע. כל שבוע.
בקילומטר ה 41 ביום שישי, חמש מאות מטרים לפני קו הסיום, הוא איבד את ההכרה.
הוא התעורר בבית החולים איכילוב, במחלקת טיפול נמרץ, כששלושה אחים טורחים סביבו.
מכת חום, אי ספיקה של הכליות, קריסה.
עוד מעט ונגמר.
הבוקר הוא כבר מחייך ומתלוצץ עם רופאיו, אבל עוד 500 מטרים, או אם האמבולנס לא היה בדיוק באזור, הדברים היו עלולים, חלילה, להסתיים אחרת לגמרי.
סכנת מוות.
ממש ממש.
אמיתי לגמרי.
לפני יומיים.
האמת, למה זה מפתיע? הרי בכל מרתון מישהו, ובדרך כלל כמה אנשים, נפגעים קשה. חלקם מתים. חלקם נפגעים לצמיתות. גם פידיפידס, רץ המרתון הראשון, שהיה שליח (כלומר רץ מקצועי בהכשרתו), מת בסיום הריצה ההיא. הגיע, מסר את ההודעה, ומת. לשכן שלי לא קוראים פידיפידס, לא היתה לו הודעה למסור ולמזלנו הוא גם לא מת, אבל הדמיון עדיין רב: רצים מנוסים שנופלים שדודים במטרים האחרונים.
ועכשיו נשאל למה זה קורה, ועוד יותר: האם אפשר להמנע מזה.
בשישי בערב נפגשנו כמה חברים והתפתח דיון קצר, ואחד הרצים האחרים בקבוצה הפטיר: הוא פשוט לא היה מוכן. נכון, הוא רץ קבוע "אבל לא היה לו מאמן". נכון, הוא התכונן "אבל הוא לקח אקומול באותו בוקר". נכון, הוא מנוסה "אבל היה חם יחסית".
תירוצים.
כמה קל לפטור את ההסברים בסיבות שונות כלאחר יד, אבל בת'כלס מישהו כמעט מת כאן.
אם זה היה צבא, וזו היתה תאונת אימונים של פציעה לאחר פליטת כדור מהנשק, היו עוצרים את אימוני כל הצבא באותו יום או שבוע והיתה מוקמת ועדת חקירה. אבל כאן זה סתם, עוד מישהו שרץ עוד מרתון ואופס, אושפז. כמעט מת. בקטנה.
מה ההבדל אני שואל? נשק לא נועד שישחקו איתו, וגם לא הגוף שלנו. ועכשיו, האם לרוץ מרתון זה לשחק עם הגוף או שזה חלק מהתבנית אליה נוצקנו?
נכון שאפשר, אבל הנכון הזה מסתתר מאחורי קו דק וסמוי מן העין, קו דקיק, נסתר, שהוא ההבדל בין הצלחה לסכנה. לגוף שלנו יש יכולות מדהימות פיסיות, ויכולות מנטליות חזקות עוד יותר, לכן אנו יכולים לעשות גם דברים מאוד מאוד קשים ומאתגרים. זה מצוין. אבל הקושי הוא גם מנגנון הגנה ושמירה על המערכות, וכשאנו מתרגלים שלא לשמוע את פעמוני האזהרה, שאנו מתעלמים מצלצול הכאב, או אז אנו עלולים לחצות את הקו.
שימו לב - מיליוני אנשים ברחבי העולם עושים מרתונים - האם זוהי הוכחה לטבעיותו או התאמתו לגוף האנושי? מסופקני מאוד. שכן מרתון אינו פעמיים "חצי מרתון". מרתון נמצא מעבר "לקיר" המפורסם. קצת מעבר ליכולת האנושית הטבעית לאגור אנרגיה, לשחרר מלחים, לקרר את הגוף ולתפקד לאורך זמן. לגוף שלנו יש מאגרי גליקוגן טבעיים, שיכולים להספיק לשעה+ של עבודה מאומצת. אבל מרתון לא לוקח שעה וחצי, גם לא לקנייתים המהירים ביותר. הגוף שלנו יכול ללמוד להתסגל ולנצל טוב יותר שומן (ולכן כדאי מאוד לאכול נכון) וכך להחזיק מעמד עוד שעה, ועוד שעתיים או שלוש, או עשרים, אבל כל הזמן הזה הגוף ישאר על הקצה. על הקצה ממש. ואנו נוטים לשכוח את זה.
בגלל שאין לנו שעון חום מנוע על המצח, אין לנו פעמון אזהרה ונורית מצוקה כמו לבולבול הקבולבול, אין לנו מד סיבובי סרק או מדיד לנזילת שמן, לכן אנו ממשיכים לנהג את הגוף כאילו הוא מכונית פורשה חדשה, גם אם הוא כבר סוסיתא בעלייה. ואז זה קורה. כביכול בלי אזהרה. המערכות קורסות. החום עולה. הכליות אינן מתפקדות. רע מאוד.
וזה יכול לקרות לכל אחד. כן, גם מי שעשה כבר אחד או שניים או חמישה מרתונים. כי המרתון, בוודאי במתכונתו המודרנית הנוכחית, הוא נחשב לאתגר, הוא סימן, הוא ציון דרך. אבל לצערי, הוא הפך לאבן גבול דמיונית בין מי שבכושר למי שלא בכושר, למרות שאין בין השניים דבר וחצי דבר. הוא הפך לאבן שואבת לכל מי שרוצה לספר לעצמו סיפור על יכולת אישית ועל מסוגלות ועל התמדה, אבל הוא גם עלול ליצור נזק תמידי או מיידי.
ואולי יהיה לכם קליל. אולי אתם מוכנים. אולי אתם רצים טבעיים. יתכן בהחלט, ועם כל זאת, רבותי, אני יכול להציע לכם שפע של אתגרים אחרים, מבחני יכולת, הצעות להתמדה, והצעות לסיפוק אדיר. כולם יהיו קשים מאוד להשגה, ידרשו כושר רחב ומעולה, ידרבנו אתכם ויגרמו לכם לחייך. למשל:
תנסו לעשות 15 חזרות של overhead squat עם משקל גוף.
תנסו לרוץ 8 פעמים 400 מטר, זמן מנוחה כזמן הריצה, ולשמור על קצב של פחות מדקה לסיבוב.
תנסו לצאת לטיול של כמה ימים במדבר עם הכל על הגב.
תנסו לחיות קצת לשם שינוי.
כי אני, אני לא בעניין של מרתון. אני בעניין של לחיות. חזק, הרבה וטוב.
אני מקווה שגם אתם.
***** תוספת והבהרה*****
אני לא נוטה לעדכן פוסטים (למעט תיקון טעויות כתיב), אבל חלק מהתגובות הנזעמות-מאוד שהפוסט הזה קיבל מיד עם פרסומו בפייסבוק, שכנעו אותי לערוך כמה תיקונים נדרשים ולהבהיר במעט מספר נקודות כי כנראה לא עשיתי זאת נכונה בראשונה.
אז הנה: אני עצמי רץ. אני אוהב לרוץ. כיף. בעיקר בשדות. ובאופן דומה אני חושב שריצה היא פעולה מבורכת וששילובה בשגרת החיים במינון כזה או אחר היא מצוינת לרוב האנשים. ועדיין, אני לא בטוח כלל שריצת מרתון (או יותר) היא רעיון מוצלח עבור רוב האנשים. העובדה כי כל אדם שירצה, יכול ככל הנראה להשלים ריצת מרתון אחר תקופת אימון מסוימת, לא הופכת אותה לפעולה בריאה במיוחד או סימן להתאמה פסיולוגית מופלאה שיש לנו לריצת 4 שעות. האם זה מוצדק וכדאי? תגידו אתם.
אם אתם רצים הרבה ואוהבים את זה מאוד, ומרגישים עם זה נפלא, סבבה. אני האחרון שיקח לכם את זה.
אבל אם אתם רק שוקלים לרוץ מרתון - אולי כי זה נראה לכם אתגר ראוי, אולי כי כולם כבר עשו ורק אתם לא, אולי כי אתם חושבים שזה יעשה אתכם רזים - אז אני דווקא ממליץ לכם לשקול זאת היטב היטב ובזהירות רבה.
וכמו בכל ספורט: תפעילו את הראש ואל תהיו חמדניים מדי. מי שלא יגיע מוכן, יפצע בכל ספורט. מי שיגיע מוכן, יקטין את סיכוי הפציעה.
וגם נכון שמי שלא רוצה להפצע בכלל, שישאר במיטה.
הי ידידיי,
לפני ארבע שנים כתבתי כאן על מזבח הסבולת וגם את הפוסט "מחשבות מדאיגות על ריצה". היו אלו הימים הראשונים בהם חברי וידידיי החלו לרוץ לכל עבר ולצבור באמתחתם מרתונים ותחרויות שונות, דבר שאיש מהם לא עשה קודם לכן.
נעבור להווה: לפי כמות התמונות בפייסבוק השבוע, הסתבר לי שכל מי שאני מכיר בערך השתתתף (או השתתפה) במרתון תל אביב בשישי האחרון. דומה כי אין בית שאין בו בוגר מרתון אחד לפחות, ועדיף "אולטרה מרתון" של 60 קילומטרים ומעלה. נדמה כי במקום טיול אחרי צבא, האתגר של הישראלי הטיפוסי הפך להיות מרתון אחר הצהרים. איש המרתון. היה כזה סרט פעם. כביכול: אם לא עשית מרתון הרי שלא היית, לא נחשבת, לא אתגרת, לא התאמצת, לא הצלחת. לא בכושר. לא רציני.
אז חושב לו הישראלי הממוצע: אם כולם יכולים, אז גם אני ואם כולם כבר הגיעו לארץ המובטחת של 42.2 קילומטרים אז גם אני רוצה מדבקה אליפטית שתתאים לי בול על הטמבון של הרכב, וגם אני רוצה לספר לחברים איך היה קשה ואיך היה קל ואיזו תוצאה השגתי ואיך נרשמתי למרתון ברלין אחרי שהשלמתי את מרתון אמסטרדם, או פריז, או ברצלונה, או טבריה, או ירושלים. וכל זה בשנה אחת.
ובאמת באמת, בלי שום גוזמה, הרחוב שלי מוצף, אשכרה מוצף, בשכנים שרצים מרתונים כל היום וכל הליל.
אך אליה, וקוץ בה.
הנה דוגמה מצערת ומלמדת, אני מקווה, מיום שישי האחרון. אחד משכני וחבר קרוב (יש חיה כזו), רץ את המרתון בת"א. מדובר בבחור שכבר ארבעה-חמישה מרתונים מאחוריו בשנים האחרונות. הוא מאומן היטב. לפני כשלושה שבועות הוא השלים את ריצת ההכנה האחרונה למרתון (36 קילומטרים), כאילו כלום. הוא רץ מדי בוקר כבר חמש שנים לפחות, והוא גומע כ50 קילומטרים מדי שבוע. כל שבוע.
בקילומטר ה 41 ביום שישי, חמש מאות מטרים לפני קו הסיום, הוא איבד את ההכרה.
הוא התעורר בבית החולים איכילוב, במחלקת טיפול נמרץ, כששלושה אחים טורחים סביבו.
מכת חום, אי ספיקה של הכליות, קריסה.
עוד מעט ונגמר.
הבוקר הוא כבר מחייך ומתלוצץ עם רופאיו, אבל עוד 500 מטרים, או אם האמבולנס לא היה בדיוק באזור, הדברים היו עלולים, חלילה, להסתיים אחרת לגמרי.
סכנת מוות.
ממש ממש.
אמיתי לגמרי.
לפני יומיים.
האמת, למה זה מפתיע? הרי בכל מרתון מישהו, ובדרך כלל כמה אנשים, נפגעים קשה. חלקם מתים. חלקם נפגעים לצמיתות. גם פידיפידס, רץ המרתון הראשון, שהיה שליח (כלומר רץ מקצועי בהכשרתו), מת בסיום הריצה ההיא. הגיע, מסר את ההודעה, ומת. לשכן שלי לא קוראים פידיפידס, לא היתה לו הודעה למסור ולמזלנו הוא גם לא מת, אבל הדמיון עדיין רב: רצים מנוסים שנופלים שדודים במטרים האחרונים.
ועכשיו נשאל למה זה קורה, ועוד יותר: האם אפשר להמנע מזה.
בשישי בערב נפגשנו כמה חברים והתפתח דיון קצר, ואחד הרצים האחרים בקבוצה הפטיר: הוא פשוט לא היה מוכן. נכון, הוא רץ קבוע "אבל לא היה לו מאמן". נכון, הוא התכונן "אבל הוא לקח אקומול באותו בוקר". נכון, הוא מנוסה "אבל היה חם יחסית".
תירוצים.
כמה קל לפטור את ההסברים בסיבות שונות כלאחר יד, אבל בת'כלס מישהו כמעט מת כאן.
אם זה היה צבא, וזו היתה תאונת אימונים של פציעה לאחר פליטת כדור מהנשק, היו עוצרים את אימוני כל הצבא באותו יום או שבוע והיתה מוקמת ועדת חקירה. אבל כאן זה סתם, עוד מישהו שרץ עוד מרתון ואופס, אושפז. כמעט מת. בקטנה.
מה ההבדל אני שואל? נשק לא נועד שישחקו איתו, וגם לא הגוף שלנו. ועכשיו, האם לרוץ מרתון זה לשחק עם הגוף או שזה חלק מהתבנית אליה נוצקנו?
נכון שאפשר, אבל הנכון הזה מסתתר מאחורי קו דק וסמוי מן העין, קו דקיק, נסתר, שהוא ההבדל בין הצלחה לסכנה. לגוף שלנו יש יכולות מדהימות פיסיות, ויכולות מנטליות חזקות עוד יותר, לכן אנו יכולים לעשות גם דברים מאוד מאוד קשים ומאתגרים. זה מצוין. אבל הקושי הוא גם מנגנון הגנה ושמירה על המערכות, וכשאנו מתרגלים שלא לשמוע את פעמוני האזהרה, שאנו מתעלמים מצלצול הכאב, או אז אנו עלולים לחצות את הקו.
שימו לב - מיליוני אנשים ברחבי העולם עושים מרתונים - האם זוהי הוכחה לטבעיותו או התאמתו לגוף האנושי? מסופקני מאוד. שכן מרתון אינו פעמיים "חצי מרתון". מרתון נמצא מעבר "לקיר" המפורסם. קצת מעבר ליכולת האנושית הטבעית לאגור אנרגיה, לשחרר מלחים, לקרר את הגוף ולתפקד לאורך זמן. לגוף שלנו יש מאגרי גליקוגן טבעיים, שיכולים להספיק לשעה+ של עבודה מאומצת. אבל מרתון לא לוקח שעה וחצי, גם לא לקנייתים המהירים ביותר. הגוף שלנו יכול ללמוד להתסגל ולנצל טוב יותר שומן (ולכן כדאי מאוד לאכול נכון) וכך להחזיק מעמד עוד שעה, ועוד שעתיים או שלוש, או עשרים, אבל כל הזמן הזה הגוף ישאר על הקצה. על הקצה ממש. ואנו נוטים לשכוח את זה.
בגלל שאין לנו שעון חום מנוע על המצח, אין לנו פעמון אזהרה ונורית מצוקה כמו לבולבול הקבולבול, אין לנו מד סיבובי סרק או מדיד לנזילת שמן, לכן אנו ממשיכים לנהג את הגוף כאילו הוא מכונית פורשה חדשה, גם אם הוא כבר סוסיתא בעלייה. ואז זה קורה. כביכול בלי אזהרה. המערכות קורסות. החום עולה. הכליות אינן מתפקדות. רע מאוד.
וזה יכול לקרות לכל אחד. כן, גם מי שעשה כבר אחד או שניים או חמישה מרתונים. כי המרתון, בוודאי במתכונתו המודרנית הנוכחית, הוא נחשב לאתגר, הוא סימן, הוא ציון דרך. אבל לצערי, הוא הפך לאבן גבול דמיונית בין מי שבכושר למי שלא בכושר, למרות שאין בין השניים דבר וחצי דבר. הוא הפך לאבן שואבת לכל מי שרוצה לספר לעצמו סיפור על יכולת אישית ועל מסוגלות ועל התמדה, אבל הוא גם עלול ליצור נזק תמידי או מיידי.
ואולי יהיה לכם קליל. אולי אתם מוכנים. אולי אתם רצים טבעיים. יתכן בהחלט, ועם כל זאת, רבותי, אני יכול להציע לכם שפע של אתגרים אחרים, מבחני יכולת, הצעות להתמדה, והצעות לסיפוק אדיר. כולם יהיו קשים מאוד להשגה, ידרשו כושר רחב ומעולה, ידרבנו אתכם ויגרמו לכם לחייך. למשל:
תנסו לעשות 15 חזרות של overhead squat עם משקל גוף.
תנסו לרוץ 8 פעמים 400 מטר, זמן מנוחה כזמן הריצה, ולשמור על קצב של פחות מדקה לסיבוב.
תנסו לצאת לטיול של כמה ימים במדבר עם הכל על הגב.
תנסו לחיות קצת לשם שינוי.
כי אני, אני לא בעניין של מרתון. אני בעניין של לחיות. חזק, הרבה וטוב.
אני מקווה שגם אתם.
***** תוספת והבהרה*****
אני לא נוטה לעדכן פוסטים (למעט תיקון טעויות כתיב), אבל חלק מהתגובות הנזעמות-מאוד שהפוסט הזה קיבל מיד עם פרסומו בפייסבוק, שכנעו אותי לערוך כמה תיקונים נדרשים ולהבהיר במעט מספר נקודות כי כנראה לא עשיתי זאת נכונה בראשונה.
אז הנה: אני עצמי רץ. אני אוהב לרוץ. כיף. בעיקר בשדות. ובאופן דומה אני חושב שריצה היא פעולה מבורכת וששילובה בשגרת החיים במינון כזה או אחר היא מצוינת לרוב האנשים. ועדיין, אני לא בטוח כלל שריצת מרתון (או יותר) היא רעיון מוצלח עבור רוב האנשים. העובדה כי כל אדם שירצה, יכול ככל הנראה להשלים ריצת מרתון אחר תקופת אימון מסוימת, לא הופכת אותה לפעולה בריאה במיוחד או סימן להתאמה פסיולוגית מופלאה שיש לנו לריצת 4 שעות. האם זה מוצדק וכדאי? תגידו אתם.
אם אתם רצים הרבה ואוהבים את זה מאוד, ומרגישים עם זה נפלא, סבבה. אני האחרון שיקח לכם את זה.
אבל אם אתם רק שוקלים לרוץ מרתון - אולי כי זה נראה לכם אתגר ראוי, אולי כי כולם כבר עשו ורק אתם לא, אולי כי אתם חושבים שזה יעשה אתכם רזים - אז אני דווקא ממליץ לכם לשקול זאת היטב היטב ובזהירות רבה.
וכמו בכל ספורט: תפעילו את הראש ואל תהיו חמדניים מדי. מי שלא יגיע מוכן, יפצע בכל ספורט. מי שיגיע מוכן, יקטין את סיכוי הפציעה.
וגם נכון שמי שלא רוצה להפצע בכלל, שישאר במיטה.
