אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

מחשבות מדאיגות (באמת) על ריצה

*פוסט מעודכן*
הי ידידיי,
לפני ארבע שנים כתבתי כאן על מזבח הסבולת וגם את הפוסט "מחשבות מדאיגות על ריצה". היו אלו הימים הראשונים בהם חברי וידידיי החלו לרוץ לכל עבר ולצבור באמתחתם מרתונים ותחרויות שונות, דבר שאיש מהם לא עשה קודם לכן.
נעבור להווה: לפי כמות התמונות בפייסבוק השבוע, הסתבר לי שכל מי שאני מכיר בערך השתתתף (או השתתפה) במרתון תל אביב בשישי האחרון. דומה כי אין בית שאין בו בוגר מרתון אחד לפחות, ועדיף "אולטרה מרתון" של 60 קילומטרים ומעלה. נדמה כי במקום טיול אחרי צבא, האתגר של הישראלי הטיפוסי הפך להיות מרתון אחר הצהרים. איש המרתון. היה כזה סרט פעם. כביכול: אם לא עשית מרתון הרי שלא היית, לא נחשבת, לא אתגרת, לא התאמצת, לא הצלחת. לא בכושר. לא רציני.
אז חושב לו הישראלי הממוצע: אם כולם יכולים, אז גם אני ואם כולם כבר הגיעו לארץ המובטחת של 42.2 קילומטרים אז גם אני רוצה מדבקה אליפטית שתתאים לי בול על הטמבון של הרכב, וגם אני רוצה לספר לחברים איך היה קשה ואיך היה קל ואיזו תוצאה השגתי ואיך נרשמתי למרתון ברלין אחרי שהשלמתי את מרתון אמסטרדם, או פריז, או ברצלונה, או טבריה, או ירושלים. וכל זה בשנה אחת.
ובאמת באמת, בלי שום גוזמה, הרחוב שלי מוצף, אשכרה מוצף, בשכנים שרצים מרתונים כל היום וכל הליל.
אך אליה, וקוץ בה.
הנה דוגמה מצערת ומלמדת, אני מקווה, מיום שישי האחרון. אחד משכני וחבר קרוב (יש חיה כזו), רץ את המרתון בת"א. מדובר בבחור שכבר ארבעה-חמישה מרתונים מאחוריו בשנים האחרונות. הוא מאומן היטב. לפני כשלושה שבועות הוא השלים את ריצת ההכנה האחרונה למרתון (36 קילומטרים), כאילו כלום. הוא רץ מדי בוקר כבר חמש שנים לפחות, והוא גומע כ50 קילומטרים מדי שבוע. כל שבוע.
בקילומטר ה 41 ביום שישי, חמש מאות מטרים לפני קו הסיום, הוא איבד את ההכרה.
הוא התעורר בבית החולים איכילוב, במחלקת טיפול נמרץ, כששלושה אחים טורחים סביבו.
מכת חום, אי ספיקה של הכליות, קריסה.
עוד מעט ונגמר.
הבוקר הוא כבר מחייך ומתלוצץ עם רופאיו, אבל עוד 500 מטרים, או אם האמבולנס לא היה בדיוק באזור, הדברים היו עלולים, חלילה, להסתיים אחרת לגמרי.
סכנת מוות.
ממש ממש.
אמיתי לגמרי.
לפני יומיים.
האמת, למה זה מפתיע? הרי בכל מרתון מישהו, ובדרך כלל כמה אנשים, נפגעים קשה. חלקם מתים. חלקם נפגעים לצמיתות. גם פידיפידס, רץ המרתון הראשון, שהיה שליח (כלומר רץ מקצועי בהכשרתו), מת בסיום הריצה ההיא. הגיע, מסר את ההודעה, ומת. לשכן שלי לא קוראים פידיפידס, לא היתה לו הודעה למסור ולמזלנו הוא גם לא מת, אבל הדמיון עדיין רב: רצים מנוסים שנופלים שדודים במטרים האחרונים.
ועכשיו נשאל למה זה קורה, ועוד יותר: האם אפשר להמנע מזה.
בשישי בערב נפגשנו כמה חברים והתפתח דיון קצר, ואחד הרצים האחרים בקבוצה הפטיר: הוא פשוט לא היה מוכן. נכון, הוא רץ קבוע "אבל לא היה לו מאמן". נכון, הוא התכונן "אבל הוא לקח אקומול באותו בוקר". נכון, הוא מנוסה "אבל היה חם יחסית".
תירוצים.
כמה קל לפטור את ההסברים בסיבות שונות כלאחר יד, אבל בת'כלס מישהו כמעט מת כאן.
אם זה היה צבא, וזו היתה תאונת אימונים של פציעה לאחר פליטת כדור מהנשק, היו עוצרים את אימוני כל הצבא באותו יום או שבוע והיתה מוקמת ועדת חקירה. אבל כאן זה סתם, עוד מישהו שרץ עוד מרתון ואופס, אושפז. כמעט מת. בקטנה.
מה ההבדל אני שואל? נשק לא נועד שישחקו איתו, וגם לא הגוף שלנו. ועכשיו, האם לרוץ מרתון זה לשחק עם הגוף או שזה חלק מהתבנית אליה נוצקנו?
נכון שאפשר, אבל הנכון הזה מסתתר מאחורי קו דק וסמוי מן העין, קו דקיק, נסתר, שהוא ההבדל בין הצלחה לסכנה. לגוף שלנו יש יכולות מדהימות פיסיות, ויכולות מנטליות חזקות עוד יותר, לכן אנו יכולים לעשות גם דברים מאוד מאוד קשים ומאתגרים. זה מצוין. אבל הקושי הוא גם מנגנון הגנה ושמירה על המערכות, וכשאנו מתרגלים שלא לשמוע את פעמוני האזהרה, שאנו מתעלמים מצלצול הכאב, או אז אנו עלולים לחצות את הקו.
שימו לב - מיליוני אנשים ברחבי העולם עושים מרתונים - האם זוהי הוכחה לטבעיותו או התאמתו לגוף האנושי? מסופקני מאוד. שכן מרתון אינו פעמיים "חצי מרתון". מרתון נמצא מעבר "לקיר" המפורסם. קצת מעבר ליכולת האנושית הטבעית לאגור אנרגיה, לשחרר מלחים, לקרר את הגוף ולתפקד לאורך זמן. לגוף שלנו יש מאגרי גליקוגן טבעיים, שיכולים להספיק לשעה+ של עבודה מאומצת. אבל מרתון לא לוקח שעה וחצי, גם לא לקנייתים המהירים ביותר. הגוף שלנו יכול ללמוד להתסגל ולנצל טוב יותר שומן (ולכן כדאי מאוד לאכול נכון) וכך להחזיק מעמד עוד שעה, ועוד שעתיים או שלוש, או עשרים, אבל כל הזמן הזה הגוף ישאר על הקצה. על הקצה ממש. ואנו נוטים לשכוח את זה.
בגלל שאין לנו שעון חום מנוע על המצח, אין לנו פעמון אזהרה ונורית מצוקה כמו לבולבול הקבולבול, אין לנו מד סיבובי סרק או מדיד לנזילת שמן, לכן אנו ממשיכים לנהג את הגוף כאילו הוא מכונית פורשה חדשה, גם אם הוא כבר סוסיתא בעלייה. ואז זה קורה. כביכול בלי אזהרה. המערכות קורסות. החום עולה. הכליות אינן מתפקדות. רע מאוד.
וזה יכול לקרות לכל אחד. כן, גם מי שעשה כבר אחד או שניים או חמישה מרתונים. כי המרתון, בוודאי במתכונתו המודרנית הנוכחית, הוא נחשב לאתגר, הוא סימן, הוא ציון דרך. אבל לצערי, הוא הפך לאבן גבול דמיונית בין מי שבכושר למי שלא בכושר, למרות שאין בין השניים דבר וחצי דבר. הוא הפך לאבן שואבת לכל מי שרוצה לספר לעצמו סיפור על יכולת אישית ועל מסוגלות ועל התמדה, אבל הוא גם עלול ליצור נזק תמידי או מיידי.
ואולי יהיה לכם קליל. אולי אתם מוכנים. אולי אתם רצים טבעיים. יתכן בהחלט, ועם כל זאת, רבותי, אני יכול להציע לכם שפע של אתגרים אחרים, מבחני יכולת, הצעות להתמדה, והצעות לסיפוק אדיר. כולם יהיו קשים מאוד להשגה, ידרשו כושר רחב ומעולה, ידרבנו אתכם ויגרמו לכם לחייך. למשל:
תנסו לעשות 15 חזרות של overhead squat עם משקל גוף.
תנסו לרוץ 8 פעמים 400 מטר, זמן מנוחה כזמן הריצה, ולשמור על קצב של פחות מדקה לסיבוב.
תנסו לצאת לטיול של כמה ימים במדבר עם הכל על הגב.
תנסו לחיות קצת לשם שינוי.

כי אני, אני לא בעניין של מרתון. אני בעניין של לחיות. חזק, הרבה וטוב.
אני מקווה שגם אתם.

***** תוספת והבהרה*****
אני לא נוטה לעדכן פוסטים (למעט תיקון טעויות כתיב), אבל חלק מהתגובות הנזעמות-מאוד שהפוסט הזה קיבל מיד עם פרסומו בפייסבוק, שכנעו אותי לערוך כמה תיקונים נדרשים ולהבהיר במעט מספר נקודות כי כנראה לא עשיתי זאת נכונה בראשונה.
אז הנה: אני עצמי רץ. אני אוהב לרוץ. כיף. בעיקר בשדות. ובאופן דומה אני חושב שריצה היא פעולה מבורכת וששילובה בשגרת החיים במינון כזה או אחר היא מצוינת לרוב האנשים. ועדיין, אני לא בטוח כלל שריצת מרתון (או יותר) היא רעיון מוצלח עבור רוב האנשים. העובדה כי כל אדם שירצה, יכול ככל הנראה להשלים ריצת מרתון אחר תקופת אימון מסוימת, לא הופכת אותה לפעולה בריאה במיוחד או סימן להתאמה פסיולוגית מופלאה שיש לנו לריצת 4 שעות. האם זה מוצדק וכדאי? תגידו אתם.
אם אתם רצים הרבה ואוהבים את זה מאוד, ומרגישים עם זה נפלא, סבבה. אני האחרון שיקח לכם את זה.
אבל אם אתם רק שוקלים לרוץ מרתון - אולי כי זה נראה לכם אתגר ראוי, אולי כי כולם כבר עשו ורק אתם לא, אולי כי אתם חושבים שזה יעשה אתכם רזים - אז אני דווקא ממליץ לכם לשקול זאת היטב היטב ובזהירות רבה.
וכמו בכל ספורט: תפעילו את הראש ואל תהיו חמדניים מדי. מי שלא יגיע מוכן, יפצע בכל ספורט. מי שיגיע מוכן, יקטין את סיכוי הפציעה.
וגם נכון שמי שלא רוצה להפצע בכלל, שישאר במיטה. 

Share/Bookmark

By מר קדמוני with 15 comments

15 הערות קוראים:

לפי האגדה, פידיפידס רץ 240 ק"מ ביומיים לפני אותה ריצה מפורסמת. וכ-450 ק"מ במספר הימים האחרונים.

דעאל יקר,

כמה הערות:
- גם אני לקחתי קשה את אישפוזו של חברינו - כשדבר כזה קורה כל כך קרוב אליך, זה גורם לעשות קצת חושבים.
- בישראל בעשור האחרון לא נפטר רץ מרתון. דווקא רצי חצי מרתון ועשר ק"מ - כן.
- מחקר שפורסם בארה"ב על רצי מרתון בשנים 2000-2009 כותב כי התמותה במהלך ריצת המרתון ויממה אחריה היא 0.75 לכל 100,000 רצים (http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/22562789). האמת, אני לא יודע מה לעשות עם הנתון הזה, אבל נראה לי שיש סיכוי דומה לתמותה במהלך טיול בהרי אילת, למשל.
- רק שנהיה בריאים...

שכן.

צודק, אבל החיים הם יותר מסטטיסטיקה. אפשר הרי לטבוע גם בבריכה בעומק ממוצע של חמישה ס"מ, ובכל זאת בטוח יותר ברדודים. וזה גם לא רק שאלה של בטחון או סיכוי ל"בינגו". זו גם שאלה של מה נכון ומה כדאי והאם אנו יכולים למצוא עניין, אתגר, סיפוק והנאה גם בלי לחצות את הקצה, במיוחד כשלא רואים שהוא שם.

מר קדמוני,
ראשית, אני מסכים איתך כי האישפוז של חברך הוא מקרה מסוכן אשר עדיף לא להגיע אליו כלל, מקווה שהוא מתאושש ומרגיש כבר יותר טוב.
אני בן אדם אשר מתעסק בפעילות ספורטיבית כל חיי, הן תחרותית והן חובבנית. הדעה שאתה מביע כאן לגבי מרתון מעט מכעיסה במובן שאתה מתאר אותה בסוף הכתבה כריצה מסוכנת אשר יכולה להרוג רצים אשר משתתפים בה.
כל סוג של פעילות ספורטיבית בעצימות גבוה (אימוני קרוספייט, ריצה, שחייה, אתלטיקה, כדורגל, ריצות עם משקל ועוד..) יכולה לגרום לקריסת מערכות חלקית או מלאה במידה ולא מקשיבים לגוף שלנו- לנורות האזהרה שלטענתך אינן קיימות. אני טוען ההפך, נורות האזהרה הן רבות והם מושפעות משני רבדים שונים:
1. ברמת מיומנות האתלט, כמה באמת האתלט מכיר את גופו ( מי שהחל לעסוק בספורט לפני 5 שנים בדרך כלל לא מספיק מאומן להכיר את גופו), האם הוא יודע מה הדופק הממוצע שלו בעצימויות שונות, במנוחה, במאמץ עצים, האם הוא מקדיש זמן לשינה, תזונה נכונה, תיכנון נכון של פעילות גופנית והאם הוא התאמן בתנאי מזג אוויר שונים, כל אלו ומדדים נוספים על מנת שהאתלט יכיר את גופו לאורך השנים.- אתלט מיומן יודע להגיד מתי הוא לא כשיר ומתי כן ולשים את האגו והרצון לסיים את המרתון/תחרות בצד.
2.ברמת הגוף שלנו, רובד נוסף שמתקשר באופן ישיר לרובד הקודם שציינתי, נורות אזהרה גופניות קיימות במלואן, אתלט מיומן יודע לקרוא את האזהרות הללו ולהחליט שהוא חודל את האימון/תחרות ואלו הן - ( דופק גבוה מידי לעומת העצימות, חום קיצוני, שתן צהוב, סחרחרות, כאבי ראש, כאבים בגב התחתון, כאבים בכליות, היתפסות שרירים ארוכה אשר לא משתחררת ועוד).

המקרה המצער של חברך, הינו תוצאה של שילוב של אחד מן המדדים שתוארו לעיל או כניסה של חוסר מזל לסטטסטיקה המצערת בה יקרה משהו לאחד המשתתפים. בפרט ככל שמספר המשתתפים עולה כך הסיכוי גדל ( בארוע של סמסונג תא השתתפו למעלה מ 36000 איש)
היה לאבי חבר טוב שרץ איתו כל החיים, החל מגיל העשרה,יום אחד בבוקר כאשר החליטו לצאת לרוץ לריצה שגרתית (של 10 ק׳׳מ), חברו של אבי אז בן 43 קיבל דום לב ומת- חלק מהסטטיסטיקה שאין לנו שליטה בה.

צה׳׳ל, כן היה עוצר את האימונים ומבצע וועדת חקירה אך לאחר תקופה מסויומת היה חוזר לבצע אותו אימון עם הגבלות חדשות ומסקנות אשר היו מועברות לכלל הממשתפים בו.

לדעתי, עצתך רק מחלישה את הרצון של אנשים לנסות ולכבוש יעדים שהם הציבו לעצמם, הרי כל אתלט מגשים את עצמו בדרכו, הסוד הוא לדעת לעשות זאת בדרך המקצועיות והבטוחה ביותר.

דעאל יקר
ספורט הוא שינוי מצב, התערבות בטבע, התעסקות עם מעשה הבריאה.
שינוי המצב הזה מינורי לחלק מהאנשים (אבי...), ומג'ורי לחלק אחר (אני...).
ככל הנראה הכלל הזה של ריצה למרחק מסויים במהירות מסויימת היא שינוי קטן לחלק מהאנשים, ושינוי עצום לחלק אחר.
המלצה כללית טובה לחברים יכולה להיות "התחילו להתעמל".
המלצה רעה תהיה "עשו מרתון".
מנחם

בקר טוב, אני רץ מרתון ואווירה וכ"ו, האמת כנראה נמצאת באמצע, איין ספק שהסיפור הפך לטרנד. והמנוע לפעילות מאומצת מהסוג הזה, לא מוסיפה בריאות.וזו עובדה,יש בחיים עוד אספקטים רצוי לעשות את הדברים באופן שקול ומאוד.

אתה בסך הכל מציג חוות דעת אישית כמשהו שמתיימר להיות "מדעי" .
החוויה האישית שלך , היא אפילו לא שלך של חבר שלך.
לפחות היית שם גילוי נאות שזו עמדתך או הרגשתך או חוות דעתך.
אבל לא אתה מציג חוויות אישיות כעובדות ומסיק על בסיסן מסקנה גורפת שמדובר בסכנת חיים שיש להימנע ממנה.
זה לא רציני ידידי.
הנה שמע סיפור :
"בזמן האחרון כל מי שאני מכיר נוסע באוטו. מרחקים ארוכים, יותר מ 50 קמ בשבוע. אתמול אחד משכני וחברי הקרובים כמעט מת. בתאונה. סתם ככה...
מסקנה : נהיגה מסוכנת לחיים עדיף להימנע ממנה, אולי ללכת במקום או חס וחלילה לרוץ.
שיהיה לנו יום נפלא בין אם החלטנו לרוץ או לא הבוקר.

מה שאתה אומר הוא נכון, אך מאידך אני אומר למכריי: " קודם תתחילו לרוץ, אח"כ נתווכח על הדקויות", זה כמו בפליאו אני אומר "קודם תוריד את הקמחים תאכל שומן רווי ורק אח"כ נתווכח איך וכמה"

מיליארדי אסייתים אוכלים דגים שרצים חזירים ברווזים ועשבים ומה לא (לחם וחלב) הם מעולם לא רצו והם בריאים ונמרצים מאיתנו בהרבה אז למה לעשות מרתון?

לדעתי מרתון הוא סוג של פיגוע לגוף. עצם העובדה שכולם עושים אינה ראייה רלונטית. רק לאחרונה פורסם מחקר מקיף האומר שריצת מרתון משאירה "צלקת" בשריר הלב שאינה עוברת. רצתי מרתונים בעבר וכיום אני נמנע מכך. בגלל אותם סכנות רבות שיש בריצה הזו. למרות זאת אני רץ בכל שבוע כשישים ק"מ להנאתי. מאחל החלמה מהירה לשכן .

תודה דעאל
בפוסט המענין כללת מספר בעיות במרתון, ואחת מהן היא מגבלת מחסני האנרגיה בגלל מיעוט הגליקוגן. כשבתוך כך הזכרת שכשאוכלים נכון הגוף יכול להחזיק יותר זמן מעמד עם שומן, אך גם השומן לא מאפשר יותר מרתון ברווח (כתבת 20 שעות).
אני מבין את המגבלות של הפרקים וכו', אך לא ברור לי מדוע קיימת גם מגבלת האנרגיה עם שומן. הרי שומן קיים בגופינו בכמות שמספיקה גם לריצה של 100 שעות? וכמובן שקיימות המגבלות האחרות שלא מאפשרות מרתון. אך מדוע אתה מזכיר את מגבלת האנרגיה גם אצלינו הניזונים בעיקר משומן, אם היא לא קיימת?

העניין הוא ששומן מטבעו הוא דלק לפעילות בעצימות נמוכה, כלומר הגוף עובד איתו מצויין במצב יציב של טורים נמוכים.

מרתון גם אם נעשה בקצב איטי הוא פעילות של שעתיים שלוש ואפילו חמש שעות
במצב זה (שמדמה יותר בריחה משריפה מאשר ציד) הגוף נכנס להיסטריה ורוצה לאגור כל אנרגיה אפשרית בין אם זה שומן או פחמימות.

מעניין ומטריד
Overdoing exercise == not good?http://www.youtube.com/watch?v=Y6U728AZnV0

ספורט מאומץ מדי גורם נזק, הוא לא מאריך חיים ולא בריא, הוא מקצר חיים. ספורטיאים תחרותיים לא חיים יותר מהממוצע, ואיכות חייהם בגיל מוגבר אינה טובה מהממוצע. ממוצע שנות חיי שחקני פוטבול הוא 60, אז תגידו שזה מהמכות, אז נכון, רצות ארוכות הן גם סוג של מכה. אני מכיר רץ מרתון אחד שהיה בכושר מצויין, רק שאז בבדיקה שעשה גילה שעוקרי הלב שלו סתומים, עבר ניתוח מעקפים וכמובן לא חזר לרוץ. מצד שני רוב מאריכי החיים לא עשו ספורט כזה מעולם, אלא היו תמיד אנשים פעילים פיזית, ולא בטטות כורסא. אנשים רצים מרתון לא בגלל הבריאות, למרות שמוכרים להם את הבריאות כאחת הסיבות, הם עושים זאת בשביל להרגיש בחיים ובשביל האתגר, אלו לרוב אנשים מעל גיל 40, ובאופן יחסי אלו רוב הרצים, צעירים יותר פשוט עסוקים בלחיות ולעבוד, המבוגרים יותר גם שייכים לחתך חברתי כלכלי מסויים שמאפשר להם את הזמן, וכמובן יש את המשוגעים העסוקים שקמים ב-4 בבוקר לרוץ ואחכ לשגרת היום. לגבי מה בריא, ומה עדיף, לדעתי אין חוקים, זה תלוי בגנטיקה שלך בעיקר. יש אנשים שלא מתאימים לרוץ, מבחינת שלד ושרירים ויש שכן. יש אנשים שטוב להם עם תזונה מסויימת ויש כאלה שהיא לא תתאים. לא נכון לומר שאנחנו צריכים לאכול בדיוק לפי אדם קדמון שציירנו לעצמנו בראש, קדמונים אכלו מה שמצאו, יש שאכלו יותר מהחי, יש שאעלו בעיקר דגים, יש שאכלו בעיקר פירות ועלים, הכל לפי מה שהשטח סיפק או לא סיפק, ועדיין שרדנו וכולנו כאן. אני לא מסכים שלאכול אורז זה רע, או שסויה זה רע כי מילארד סינים לא טועים, הסוד הוא הכמויות, והפעילות הפיזית, ואיך לא הגנטיקה שלנו ששונה בין אדם לאדם הרבה יותר ממה שחושבים או רואים כלפי חוץ. כולנו נמות בסוף, ואין תזונה שעוצרת הזדקנות. לגבי איכות חיים, יש אנשים שמצויין להם טבעונות, ולא יעזור כלום - יש כאלה, למרות שזה נראה לא הגיוני, ויש כאלה שיאכלו בעיקר מן החי ויחיו עד 100. בלי ססטיסטיקות ברורות, שמנטרלות גורמים משפיעים (כגון עישון) לא ניתן לדעת איזו תזונה טובה יותר. אם יש מחקרים אנא הציגו, יש מחקרים לכאן ולכאן, בלי קביעה חד משמעית.

קראתי לפני כמה שנים את הספר "מרתון" לא זכורה לי כרגע שמה של הסופרת, רק זכור לי שהיא סופרת ישראלית ושזה היה ספר הביכורים שלה. מאוד נהניתי מהספר, דובר בו בגדול על בחורה צעירה שמהיום שנולדה חלמה להשתתף במרתון בבוסטון, היא התאמצה מאוד להגיע לשם, מינקות היא התאמנה והשקיעה את כל כולה בכך. אני אישית לא אוהבת לרוץ, מעדיפה הליכות.

הוסף רשומת תגובה