אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

איך זה שנעשיתי צייד לקט בנורבגיה - חלק ראשון

בשלוש לפנות בוקר התעוררתי מהגשם, או ליתר דיוק: מהרעש. גשם זלעפות היכה באוהל שלי, כמו היה נשפך בדליים מהשמים ומהעצים. אחרי דקה אור גדול לבן הציף את האוהל ומיד אחריו החשכה המוחלטת חזרה לשלוט. נראה היה שת'ור, אל הרעם הנורבגי הגיע בכבודו ובעצמו לבקר בחלקת היער הקטנה שהיתה לי לבית. ת'ור הניף את פטישו ורעם אדירים התגלגל וציפורים נסו מעצי היער, ורק הגשם המשיך לשטוף את הכל, עד שחזר השקט ליער, ואני חזרתי ונרדמתי לצלילי טיפות הגשם ונפשי שמחה בליבי.

מה עשיתי בנורבגיה באוהל, ביער, אתם שואלים? יש לך תשובה קצרה (שבוע אינטנסיבי של רכישת מיומנויות קדמוניות ביערות נורבגיה), ותשובה ארוכה ומלאה, שתתפרס על כמה פוסטים: איפה הייתי וקצת על מה עשיתי, מה אוכלים שם, איך ומדוע זה רלוונטי לחיים שלנו וכיצד תוכלו גם אתם.

***

לא בטעות ולא במקרה אתם מוצאים דווקא אותי בסדנת מיומנויות קדמוניות. כבר קרוב לשני עשורים שאני כותב תחת השם "מר קדמוני", לספר הראשון שלי קוראים "הסוד הקדמוני" , לפני כמה שנים גם השתתפתי בסדנה דומה, פה בארץ, אצל מיכה חנונה ובכלל: חכמת העבר היא משהו משמעותי ומרכזי בתפיסתי את העבר, את ההווה, ואת העתיד של כולנו. בעיני, רבות מתחלואות העולם המודרני נוצרו רק משום שאיבדנו כל קשר לידע הקדמון. למשל: איבדנו את היכולת להבדיל בין אוכל אמיתי לבין רעל מתועש. איבדנו את היכולת להתרכז, את היכולת לשבת ולהיות נוכח בטבע, את העצמאות והמסוגלות של הפרט לדאוג לצרכיו הבסיסיים, איבדנו גם טווחי תנועה והרבה מחוזק הגוף. כחברה מודרנית, איבדנו כה הרבה, וכה מזמן, שכבר איננו יודעים מה איבדנו. יוצא אדם לסדנת מיומנויות קדמוניות, והתגובה הראשונית זה "השתגעת"? ואח"כ גם "למה זה טוב"?  ואולי גם "מה זה בכלל, מה עושים שם".

אז נתחיל מההתחלה: מהן מיומנויות קדמוניות ואילו מתוכן תרגלתי השבוע.

ככלל, מיומנויות קדמוניות הן שם משפחה רחב לטווח נרחב של ידע ופעולות הנדרשות עבור כל אדם בכל חברה קדמונית, קדם חקלאית. היכולת לשלוט באש (להדליק אותה, להעביר אותה, לשמר אותה), היכולת ללקט מזון מהצומח ולהבדיל בין רעיל לבין בטוח, הידע והמיומנות להכנת כלי צייד והנחישות, הסבלנות והמיומנות הנדרשות כדי להפעיל אותן ולהשיג מזון מן החי, היכולת להקים מחסה והגנה, הדרך לייצר ביגוד, לבנות אביזרים נדרשים (תיק, מנשא, סכין), יכולת גששות ואיתור הזדמנויות וסכנות, לעקוב אחר טרף, ועוד ועוד. ועוד בפשטות: כל מה שנדרש על מנת לשרוד בטבע.

להבדיל מתוכניות ריאליטי ומשעשועונים למינהם, לא באנו לשחק, וגם לא באנו לשרוד עם סכין בין השיניים או להיות מזי רעב. באנו אל לינקס כדי ללמוד משהו מהידע שלה. והו, כמה ידע יש לה.

כשהגעתי לחווה (שתי רכבות מאוסלו, ולאחר מכן מונית אל דרך עפר ללב היער), ראיתי את לינקס יורדת מולי בשביל. אישה גבוהה בת כמעט 60, בלונדינית, חזקה ורזה, המשדרת איכות ונוקשות של מסמר פלדה ארוך. את לינקס אני "מכיר" כבר שנים רבות. היא אחת מהפעילות המפורסמות בתחום המיומנויות הקדמוניות. בת לאמא שבדית ואב בריטי, היא נפש חופשיה ששוטטה בעולם בחיפושה אחר הידע הקדום. היא התחילה את המסע שלה בגיל 21, בבית הספר  The Tracker בניו ג'רזי, של טום בראון ג'וניור, חלוץ הידע הקדמוני, שהלך לעולמו לא מזמן, באוגוסט 2024. על טום כתב ידידי אורי ארד, וגם אני מאוד ממליץ לקרוא את הספר שלו "דרכו של גשש", המקפל בתוכו את תפיסת העולם כולה: מיומנויות קדמוניות כדרך של חיבור בלתי אמצעי לסביבה ולטבע. אחרי טום בראון, לינקס המשיכה עוד בנדודיה, באתגרים שלקחה על עצמה, בשהות בטבע, וברכישת היכולת לשרוד ולשגשג ללא כל ציוד מודרני. זה נשמע פשוט (אולי), אבל זה קשה. מאוד. מאז שנת 2020 היא בנורבגיה. רכשה חווה קטנה עם שטח יער המקיף אותה ושם היא חיה לבדה בפשטות נזירית קיצונית. היא התנתקה מרשת החשמל (!). אין מערכת ביוב (יש צריף שירותים רעוע שתחתיו דלי, המוטמן כקומפוסט בחלקת יער כל כמה ימים). אין מים חמים ויש רק ברז אחד בחצר החווה, ובו מים המגיעים בגרביטציה ממעיין סמוך. הבית בו היא גרה הוא זערורי (אולי 20 מ"ר), וחוץ ממנו יש סככת עבודה, מחסן עצים ושני מבני משק זעירים (8 מ"ר כ"א), שלושה סוסים, שני חתולי יער נורבגיים וארבע תרנגולות. כל שאר 20 הדונם הם יער, הגובל בעוד יער ובעוד יער ובעוד יער (בנורבגיה, ובכל סקנדינביה, יש את הזכות לנדוד the right to roam מה שאומר שהיערות וכלל השטחים אסור שיהיו מגודרים שכן כל אדם יכול לעבור בהם בכל עת, לישון בהם, ואף ללקט בכל מקום, לא משנה מי הבעלים). אפשר לנדוד ביערות אלו זמן רב ואין כל גדר בין חלקה לחלקה אלא סימון קטן באדום על אחד העצים.

לינקס מעבירה סדנאות רבות בתחום, כל אחת מוקדשת לנושא אחר. יש את שבוע הבסיס, אותו עשיתי זה עתה, ויש עוד ידע רב: שלושה שבועות של הכנת קשתות. שלושה שבועות של מיומנויות צייד (ופירוק בע"ח גדולים), שלושה שבועות של עיבוד עורות והכנת בגדים, סדנת דייג, סדנת שלג וחורף, סדנאות ליקוט ועוד ועוד. מי שרכש מספיק ידע וכלים (אצלה או במקומות אחרים), יכול גם להצטרף ל Stone Age Project שזה כבר עליית מדרגה של ממש: מדובר בכמה שבועות של שהייה בטבע, אך ורק בביגוד ובכלים קדמוניים. היינו, הטמעות מוחלטת וחזרה לעבר באופן מלא ועמוק. עוד על זה, אולי בפוסטים הבאים.

חזרה לקורס הקטן שלנו. הבסיסי. רק שבוע. רק טעימה.

ביער שליד החווה ישנו (כל אחד מעשרת המשתתפים הקים את אוהלו בפינת יער אחרת, לא רואה את האחרים, בשקט מלא), ובקרחת שלמרגלות העצים הוקמה סככת ברזנט זמנית, תחתיה ישבנו והקמנו מדורה ושם למדנו חלק גדול מהזמן. בשאר הזמן שוטטנו ביער ללקט פטריות, כמו גם בלובריז וקרמבריז וסוגים אחרים, או ישבנו לפרק עצים עם גרזן ולגלף משהו מהפיסות, לארוג חבלים מקליפות עצים, לתרגל הדלקת אש או לשחק בפילוח אבני צור, לעבד עורות ולסתת עצמות. ננסה להרחיב תיכף.

כל מיומנות קדמונית, קטנה כגדולה, היא שער לעולם שלם של מומחיות, ודורשת תרגול ונחישות. ואינספור צעדים מקדימים, שכל אחד מהם דורש מיומנות כשלעצמו.

הנה דוגמא: ודאי שכבר ראינו כולנו באיזו תכנית טלויזיה כיצד איזה מומחה השרדות מצליח להדליק אש עם קשת-אש, וחשבנו אולי "מה הבעיה". אז חשבנו.

איך הטכניקה עובדת? יש קשת קצרה המסובבת מוט עץ קצר (כ 20 סמ), המתחכך על שקע בלוח עץ שטוח. בנקודת החיכוך נוצר חום ועשן ולאחר די זמן ומאמץ: גם גחלת, וממנה, עם עוד עזרה טובה, עדינות, הרבה נשיפות ולא מעט חומרי בעירה עדינים שיש ללקט, אולי גם להבה ומדורה. אבל לפני שניגש אל טקס ההדלקה, ראוי שנעצור רגע ונחשוב: כיצד זה השגנו קשת מעץ? וכיצד ייצרנו את הלוח ואת ה spindle (אותו מוט עץ קצר ומסתובב)? ואת החבל לקשת מאין? הטבע הרי לא מצמיח לנו קשתות, מוטות, קרשים או חבלים. ביער ראיתי רק עצים ושיחים ואבנים. והרבה גשם.

התחלנו מההתחלה ממש. לקחנו אבנים ולמדנו לזהות אבן קשה מאבן רכה, ובעזרתה, ולאחר די מכות נמרצות, הצלחנו לעשות שקע באבן הרכה יותר. האבן עם השקע תשמש אותנו כדי להחזיק את ה  spindle. זה, יחסית, קל ופשוט.

אבן אחרת, שגרעינה עשוי צור, למדנו לפלח כך שייווצרו ממנה פיסות דקות יחסית (זו תורה שלמה החייבת התמסרות אל האבן, שליטה במהירות ובכוח המכה, בזווית הנכונה ובהטיית האבן). בשלב הבא, עם קרן אייל קצרה המשמשת כ"פטיש קל", שברנו את חוד האבן שוב ושוב משני הכיוונים לסירוגין, עד שנוצר לנו להב משונן, מעין "מסור" עשוי אבן. יצאנו אל היער ועם מסור-האבן הקטן שלנו, כרתנו ענפים חזקים וגמישים דיים לשמש כקשת. אבן-המסור התגלתה ככלי יעיל מאוד גם כדי לקלף אותם מהקליפה.

לאחר מכן צריך חבל, כי בלי חבל אין קשת. לטובת הניסיון השתמשנו בחבלים מוכנים, אבל בהמשך השבוע הכנו גם חבלים של ממש מחומרים שונים (רצועות עור, שורשי אשוח, קליפות עצים, ועוד. על זה בהמשך). והופ, הנה לנו קשת. עכשיו עוד היה נחוץ בסיס ו spindle. וחומרי בעירה.

לקחנו בולי עץ שנשמה טובה כבר כרתה עבורנו ביער, ועם גרזן (הבאתי מהבית), פילחנו את בולי העץ לפיסות. מאחת, שטוחה יחסית, הכנו בסיס. מפיסה אחרת, עם עוד כמה מכות נמרצות והרבה סבלנות - מוט עגול קצר. השתמשנו בגרזן וסכין לקיצור תהליכים. מי שרצה, הוזמן לעשות זאת עם חודי האבן שפילחנו. זה עובד, זה רק יותר איטי. העבר לא נותן הנחות לאיש...

ואז יש להתחיל ללמוד את טכניקת ההדלקה. איך מסובבים, ואיך אוחזים, ואיך כורעים מעל הלוח, ואיך נושפים. קשה, חביבי. ולהתבונן: האם העץ רך דיו, או אולי הוא קשה מדי. האם הוא טרי או יבש. אולי שהה על האדמה הלחה? אולי ספג לחות או גשם. האם הבסיס והסביבון עשויים מעצים שונים? האם הקוטר דק מדי או שמא עבה מדי. מה עם הבסיס, אולי הוא רחב מדי? האם גודל המיפתח של החריץ בלוח מתאים (יש לעשות חריץ דרכו אמורה הגחלת ליפול מטה, על מנת להמשיך בהדלקת האש), או אולי הוא צר מדי ואז הגחלת "נתקעת" או רחב מדי, ואז היא מתקררת? הכל נראה טוב? אז קדימה, לעבודה.

התחלנו להזיע. הדלקת אש דורשת מאמץ רב מאוד, והמון המון מיומנות. אחרי שעה אנו מגלים שהעץ שלנו רטוב מדי. זה לא יידלק ככה. או שהוא בסדר, אבל חומרי הבעירה שהבאנו רטובים. גם כך זה לא יידלק. או שנשפנו חזק מדי. או חלש מדי. ואז מרוב ניסיונות נשבר כבר הבסיס. ואז החבל נקרע. ויש לצאת אל היער ולהכין מחדש את הקשת. ושוב את הבסיס. ואת החבל. ומהתחלה.

ולאחר כל הדברים הללו, כשנדלקת האש סוף סוף, הרי זו חוויה עילאית, מרוממת, כזו שמציפה אותך. כמו בהבדלה אנו מברכים: ברוך בורא מאורי האש. כי האש היא בריאה חדשה.

 

הדלקת אש בשיטה קדמונית היא הרגע המדויק בזמן בו האדם הבין את הטבע והפך את עצמו לחלק מתהליך הבריאה (ואחרי כמה מאות אלפי שנים: גם לחלק מתהליכי ההרס של הטבע).

האש היא הראשית, היא הכח המניע, היא המחסה והבטחון והבישול וטיהור המים והכנת הכלים והשרידות עצמה.

מי שיוצא לטבע ושולט באש, לא ימות.

לו יש דבר אחד בלבד עליו אמליץ לכל אדם: הוא להדליק את האש, ואפילו רק פעם אחת.

כשאנו מדליקים את האש מאפס המוחלט, בטח בסביבה רטובה וקרה, אי אפשר שלא להתמלא הערכה כלפי התושיה, הנחישות, המקצועיות, המיומנות, העצמאות והתקווה שהיו חלק מהאנשים הקדמונים ההם, תכונות שאיבדנו בדרך. כל אדם קדמון היה יודע לעשות זאת. כל אדם קדמון התמודד עם התסכול, הקושי, והסיזיפיות הנוראית של יצירת האש שוב ושוב, וזה מה שיצר אותנו, את בני האדם. האש עיצבה ושינתה אותנו לנצח (נפטרנו מהפרווה ומהלסת הענקית של הקופים, למשל) אבל אולי יותר ממה שהאש שינתה אותנו – תהליך הדלקת האש הוא הוא זה שחישל אותנו. הוא שיצר את האדם המתמיד, המתבונן, הלומד, הממשיך למרות הקושי. אדם המנצח.

מעט מאוד אנשים מודרניים אוחזים בתכונות הנפלאות הללו, שאולי היו פעם נחלת הכלל.

 ***

בפוסט הבא: מה עוד למדנו, מה אוכלים, כיצד זה רלוונטי גם לחיים שלנו היום, וכיצד תעשו גם אתם. 

ובינתיים ספרו: האם הדלקתם פעם אש?  

שירותי הפאר של לינקס







Share/Bookmark

By Dael with No comments

0 הערות קוראים:

הוסף רשומת תגובה