אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

מתי אנו חופשיים וכיצד - קריאה מומלצת לחג החירות

מאז שעמדתי על דעתי, קראתי.
ומאז שהחלתי לקרוא, הבנתי שמילים ודפים ממלאים אותי ואת נפשי שמחה ועונג.
כילד, ומאוחר יותר כנער, קראתי כל דבר שהיה מגיע לטווח ידי, ובדרך כלל שלושה או ארבעה ספרים היו מונחים בחיקי, שלא אפסיד אף אחד מהם ולו לרגע קט. מכיוון שהיו לנו בבית הרבה מאוד ספרים, קראתי את כולם, ללא אבחנה או העדפה מובהקת. כנער בשנות השמונים של המאה שעברה היו לי גם ספרי-ילדים כמו "101 קסמים ותעלולים שכל אחד יכול לבצע" או "נסה ודע שעשועי מדע" האלמותי, ומאידך קראתי גם ביוגרפיות כמו "חיי" של גולדה מאיר, או "המרד" של בגין.
הוא שאמרתי, קראתי פשוט כל מה שהיה על המדף. אבל לאו דווקא לפי הסדר.
מכלל מאות הספרים בבית היו שניים שמשכו אותי אליהם שוב ושוב, כמו פרפר לאש, משך כל שנות התבגרותי: "רגל של בובה", שכתב יעקב העליון ו"פרפר" שכתב הנרי שרייר. את שניהם קראתי עשרות פעמים ממש. שוב ושוב. קורא שורה ולא מאמין. קורא עמוד ונדהם שוב. לא חשבתי על זה עד היום אבל הספרים הללו דומים מאוד ולא במקרה הם חיברו אותי אליהם.  הראשון הוא סיפור לחימתו ושיקומו של פצוע מלחמת ששת הימים שאיבד בסיני את רגלו ותומתו, והשני הוא סיפורו של פושע-הגון צרפתי שנלחם כל חייו להמלט מבית האסורים ולנקום באלו שהפלילו אותו. שניהם יומנים אישיים של גברים שהוטלו למלכודת הנסיבות בעל כורחם ויצאו ממנה רק לאחר שנים ארוכות, חבולים בגוף, אך לא בנפש (לרוע המזל הסתבר לימים שגם יעקב העליון הוא פושע).
"פרפר" יצא לאור בעברית ב 1972 ו"רגל של בובה" ב 1973, ואת שניהם, אני מניח, לא שיערו הורי שאקרא כבר בגיל 12.
מאז פרפר הפך אצלי רק לזכרון עמום. ובכל זאת, מכל הרפתקאותיו ומאות הדמויות המאכלסות את נדודיו, סיפור אחד קטן נחרט בראשי יותר מכל האחרים: סיפור פרק חייו בקרב האינדיאנים. שתי נשים היו לו שם - לאלי וזוראימה. אחיות. נערות. וסיפור אהבתם הסוערת, הבתולית והחפה מכל נורמות מערביות או רכוש - הילך עלי קסם. ואולי היתה זו העובדה כי היו אלה נערות ערומות ואני עוד נער מתבגר.
עברו לפחות 25 שנים.
עד השבוע.
בחג הייתי אצל אחותי והנה הציצה אלי ממדף הספרים אותה עטיפה מוכרת. שוב פרפר. אותה הדפסה בדיוק מ 1972. אותו טקסט. לא תרגום חדש ולא עיצוב חדש, רק הדפסה חוזרת אחרי שלושה עשורים מאז נעלם מהמדפים. מאומה לא השתנה.
(עטיפה נהדרת ופשוטה ואיקונית - פרפר מול מנעול כבד ישן בחזית, ופרפר מצידו השני של המנעול על הגב. זהו. בלי תיאור ובלי מילים ובלי כלום. פשוט עיצוב עטיפה נפלא).


אז הרמתי מיד את פרפר והריחות והמראות והסיפורים והקולות שקראתי ושדמיינתי חזרו אלי בבום אחד גדול.
פרפר. האיש שברח שוב ושוב. האיש שראש נמר ענק מקועקע על חזהו, שגר עם האינדיאנים, שסיפר סיפורי זוועות על אכילת אדם ועל חתול שהוגש לבעליו כארוחה, ועל נמלים טורפות ועל ג'ונגלים טרופיים ועל אכזריות נוראה של סוהרים ואסירים. פרפר.
בקריאה החוזרת הזו, השבוע, ממרחק השנים, הדברים נקראו לי פתאום אחרת.
ושוב חזרו אלי בעיקר לאלי וזוראימה, ושוב החזקתי את הראש ולא הבנתי, מה לעזאזל הוא עושה כשהוא עוזב את גן העדן הקסום ההוא. הוא הרי אסיר שברח והנה דרך נס מצא מקלט מבטחים של ממש, נשים אוהבות, מעמד ורוגע בקהילת ציידים-לקטים שבשפת החוף הוונצואלי. והנה הוא בוחר לוותר ולהמשיך לברוח, ואז להתפס ולברוח שוב ולהתפס שוב ולהענש ושוב ולהענש ועוד ועוד עלילות מסמרות שיער, וכל הזמן הזה רוחו חופשיה, אבל גופו, גופו אסור. ודווקא בעת שגופו היה חופשי, והוא היה מוקף אהבה ורוגע, גילה שליבו, זה החופשי כביכול, אינו חופשי באמת, אלא כי הוא שבוי וכבול לארץ מוצאו. הוא בוחר לחזור לאנשים ששלחו אותו להנמק באי השדים, ובכך הוא מותר על אהבת האינדיאנים וחברתם המצוירת כה אידילית. לאורך כל הספר דמותם של האינדיאנים מוצגת כניגוד הגמור לחברה ממנה ברח ושאותה תיעב, אך ברגע האמת, הוא ברח מהחברה המופלאה וחזר, כמו בעל כורחו, לחברה שהקיאה אותו מתוכה.
לקורא נדמה שגם בעת שכתב את זכרונותיו לא החליט שרייר אם עשה טעות או לא בעת שעזב את האידיאנים, אך ברור  כי החברה הילידית, היא המודל לחברה האידיאלית בעיניו. ללא מעמדות, ללא רכוש כמעט, ללא חוקים למעט כבוד, הם מנהלים חברה מצליחה ומגובשת. הם אוכלים טוב, הם נראים (ונראות) נפלא, הם מכבדים את הזולת והם מעניקים חופש מוחלט. ההיפך המוחלט מהחברה המערבית.
ממרחק הזמן אני רואה את הפער שבין האידיאל, שאולי מצוי רק בין דפי הספרות, לבין המציאות. בין המודל הרומנטי, של הצייד-לקט-מאושר-יפה-ובריא, זה של חברת השפע הקמאית, הקדומה, לבין המודל המציאותי, העלוב למדי, של חברת המערב החולה, הממהרת, המוגבלת.
כמו פרפר, איננו חיים את חיי האינדיאנים היום, ואיננו יכולים לאמץ לעצמנו אורח חיים של שליית פנינים, שינה על ערסלים, וסחר חליפין בשריון צבים. אבל גם אם נותר לנו רק את הדימוי-ציור המתוק ההוא, זה שפרפר השאיר לנו, שגרעינו אמת, הרי שזה מזכיר לנו שאפשר גם אחרת. שזה תלוי רק בנו. ושאם נחליט שלא לברוח, אולי נמצא את החופש ממש כאן.
אחרי הכל, תנאי הפתיחה שלנו טובים בהרבה: אותנו לא שלחו לעבודת פרך באי השדים.

קראתי את פרפר וחשבתי - האם אנו באמת חופשים לבחור?
אז חפשו את פרפר בחנות הספרים וקנו אותו. הוא בטח ב 1+1. ואם אתם צריכים המלצה גם לספר השני, יש לי כמה רעיונות...
:-)

חג חירות שמח יקירי.

Share/Bookmark

By מר קדמוני with 4 comments

4 הערות קוראים:

תקנה קינדל.
חג שמח.

דעאל היקר,
צירוף מקרים... באותו הזמן ש"פרפר" נפל לך שוב לידיים, כך גם קרה אצלי וגמעתי את הספר ביומיים (אני, לעומתך, קראתי אותו רק פעם אחת בנעוריי).

לצערי, חיפוש קטן באינטרנט מעלה שיש טענות כלפי שרייר, כאילו המציא או "שאל" סיפורים לא לו, ושבעצם הספר נכתב במקור כנובלה ולא כאוטוביוגרפיה (מה שלא בלתי-סביר לאור הארומה האידיאליסטית המעט-מוגזמת של הספר - הפושע-ההגון, וכו').
הנער שבי בהחלט מקווה שאין הדברים כך.

בכל מקרה, "פרפר" אמיתי או לא, יש ביננו עוד קווי דימיון, ואולי אצור עימך קשר בנושא בעתיד הלא-רחוק (האינדיאנים...)

מ.

הי מ. ותודה! כמו כל יצירה, ברגע שיצאה לאויר העולם היא כבר לא באמת שייכת למחברה, אלא לקוראים/מאזינים/צופים (תלוי בסוג היצירה) ולאפקט שהיא יוצרת אצלם. לכן אם שרייר זייף פה ושם, זה מבאס, אבל זה לא גורע, בעיני, מעוצמתו של הספר לנו היום.

חופש הבחירה, הוא כבר לא חופש, כל עוד צריך לבחור :)

הוסף רשומת תגובה