השנה היא 1973
ואני בן שנתיים. אבא שלי קצין מילואים, וזה יום האחרון למלחמה, רגע לפני הפסקת
האש. כוחות צה"ל נמצאים זה כמה ימים עמוק ממערב לתעלת סואץ וקרובים לקהיר. כל
המעוזים של צה"ל, שנפלו בידי המצרים ב6 לאוקטובר, חזרו כבר לשליטת צה"ל.
כולם, למעט אחד: מוצב "בוצר", על גדות האגם המר הגדול. אבא
שלי ועוד שלושה, רכובים על ג'יפ בודד, חוזרים ממשימה ממערב לתעלה. ודווקא בדרכם
חזרה מזרחה, כשהם כבר "בשטחנו", הם נופלים בשבי המצרי, שעדיין החזיק במעוז.
לאחר שעות ספורות בלבד הם נחלצו מהשבי באופן מדהים: תוצאה של תושיה, תעוזה ומזל.
זהו סיפור ששמעתי
שוב ושוב בילדותי. אבא שלי רצה לספר. אולי היה זה חלק מהעיבוד הנדרש של חוויות ה"כמעט
מוות" שאירוע כזה מחייב. אבל לא היה לנו כח לשמוע, ולא
סבלנות, ואמרנו לו "די", מספיק, זה לא מעניין. איך זה קשור אלינו הדברים
הללו שקרו כל כך מזמן, בעולם אחר. מה שהיה, היה. ובאמת אבא שלי עבר לדבר על דברים
אחרים, ואנחנו מצידנו התעסקנו במשימות ובשגרה. העבר התרחק וכמו שקע באבק. החיים נמשכו. עברו חמישים שנה.
ואז הגיע ה 7
לאוקטובר.
כמו כל עם ישראל,
עברנו טלטלה אישית – רגשית ותודעתית. אבל נדמה היה שעבור אבא שלי הזעזוע היה עמוק ומשמעותי
עוד יותר. במה שנראה כמו חיבור גוף-נפש הוא מיד חלה ואושפז עם בעיות לב. הוא יצא
מזה והתאושש אבל אז חזר לדבר על מה שכבר לא דיבר עליו שנים: על השבי
שלו. על האימה של מי שגורלו מופקע מידיו, על החטופים במנהרות, ועל זוועות השובים,
שהתגלו כמפלצות אדם. זה, בעיקר, לא נתן לאבא שלי מנוח. זה לא צריך להיות ככה, אמר.
ועכשיו הוא בן
80, והחלטנו שצריך לשמוע שוב את הסיפור שלו, להבין את הפער, ואולי משהו מן החוויה.
אורי לחמי ראיין ברגישות אין קץ, ויונתן זייד צילם וערך באיכות מדהימה. ואני שלחתי את ידי באנימציה.
התוצר לפניכם: 19 דקות של סיפור שהוא אישי ופרטי, אבל גם חלק מהסיפור הישראלי של כולנו.
https://youtu.be/ravx6a09Ujs?si=X_ZSjMqGKmshtC2g
יום הולדת שמח,
אבא. אנחנו איתך בתקווה לשוב החטופים כולם.
