בראשית המאה
העשרים, גבר שתקן וחזק כורת עצים למחייתו. זה הכל. זהו רוברט, וסיפור חייו נפרש
למולנו מילדות ועד זקנה, כמעט בלי מילים.
ראיתי את רכבת
החלומות או Train Dreams בנטפליקס השבוע, ועצרתי
כדי לומר לכם: תראו גם.
אומר מראש: זהו לא
הסרט הטיפוסי שתפגשו בנטפליקס שלכם. אין בו אפקטים מיוחדים (או אפקטים כלל), ואין בו
דיאלוגים שנונים. אין מתח ואין הרפתקה. אין בו הומור ואין לחיצה על בלוטות הדמע. אך
גם במעט הסיפור שבו, יש הרבה עומק, ואמת צרופה שאפשר לחוש בה. וגם צילום מהמם, ואמירה
פילוסופית הנוגעת לכל אחד מאיתנו.
לפני שנים רבות
קראתי את ספרו של הנרי אונגר "קולנוע ופילוסופיה", המנתח דרך דוגמאות כיצד
במאים טובים באמת מצליחים להביע רעיונות פילוסופיים בעזרת תסריט, צילום, עריכה
ומוסיקה, המשתלבים יחד ומשרתים רעיון פילוסופי שליט אחד. בעיני, זה הסיפור גם כאן.
הבמאי – קלינט בנטלי (שגם כתב את התסריט) – הצליח להעביר רעיון מהודק ומדויק, ודבר
שלם, יפה ומרגש יצא תחת ידיו. גם, ואולי דווקא בגלל, שזהו סיפור קטן מאוד ואישי מאוד.
הלקח ממנו, אומר לנו קלינט, נוגע לכל אחד מאיתנו.
זהו כמעט מחזה
יווני. יש מקהלה – מספר יודע כל – המסביר לנו בקולו מה קורה. ויש גיבור ויש
טרגדיה, ואנו חווים את הסיפור איתו עצמו צעד צעד, וחשים באימה עוד לפני שהיא מגיעה.
וכשהסרט נגמר ועולות הכתוביות, שומעים שיר מופלא שכתב במיוחד ניק קייב, וגם אותו
אני אוהב. שלושים שנה לפחות.
בלי לגלות הרבה
על תוכן הסיפור, נאמר שלאורך כל חייו רוברט מוקף ביופי, ומוקף במוות. הוריו, האנשים
שהוא פוגש, כולנו, מתים כך פתאום, ונעלמים. ללא פשר, ללא סיבה, ללא תוחלת וללא המשכיות.
לרגע האדם חי, מנגן ושר, ורגע לאחר מכן הוא נהרג, ונקבר במעבה היער, והוא מותיר
אחריו מאומה. לא עד ושם ומצבה אלא זוג נעליים שחבריו מיסמרו אל הגזע שלצידו נקבר. הקוברים
מיד המשיכו בעבודתם והמת כבר חלף ונשכח וגופתו הפכה ליער. כשאנו הולכים לצד רוברט הצועד
במשעול חייו, אנו נתקלים יחד איתו שוב ושוב במוות חסר הסבר, סתמי, חטוף, ואיננו
יכולים שלא לשאול את עצמנו, ומה איתנו? מי יודע יום מותו, ומה ישאר אחרינו, והלא
חיינו כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכחלום יעוף. ובו בזמן העננים והרוח והיער -
היופי הגדול של הטבע – מלווים אותנו. הסרט כולו מצולם באור הכתום הקסום של השקיעות,
ובאור הרך של הזריחות, ובמעבה היער ובשדה הפורח שעל גדות הנהר, והטבע הפשוט ממלא
את הלב שלנו, ושל הגיבור. הטבע, על עוצמתו ועל הכאוס שבו (ענף שנושר, שריפה שפורצת)
הוא היציב הגדול היחיד מול האדם הקטן, המבולבל, האובד בקידמה שמסילות הרכבת מובילות.
הטבע הוא זה שהיה פה הרבה לפנינו והוא זה שישאר אחרינו וישתלט על מעשה ידי האדם
החולפים בזמן ומתפוררים לאיטם ואולי אנו, המתים, יכולים לקוות לחזור ולהתמזג אל תוכו
ביום מן הימים, ובכך נחמתנו.
קלינט לא מציע
לנו סיפור הוליוודי ענק על גיבור גדול מהחיים. הוא מציע את ההיפך הגמור: את האמת. החיים
הם בדרך כלל לא גדולים מהחיים. הם קשים וסופם מוחלט וידוע, אבל החיים גם יכולים
להיות מוקפים ביופי, ובטבע, ובאהבה.איננו יודעים את יום מותנו, וכולנו נשכח ונעלם
בתהום הזמן והנשייה. חיינו קטנים וחולפים ולא נותיר חותם אלא כזוג נעליים ממוסמרות
לעץ וגם הן תתפרקנה אל הטבע עם הזמן. ועדיין, חיינו יפים, ואנו יכולים לחיות אותם
ולהנות מהרגע ומהזמן ומהיופי סביבנו. להיות כאן ועכשיו, אחד עם עצמנו, עם היקרים
לנו, עם העולם.
אם רק נעצור
להעריך את ההווה, הרי שלא נתחרט על אובדנו לאחר מכן.
אם רק נעצור לחוש
את היופי שבטבע, נוכל בלב שקט לדעת שנחזור אליו ונתמזג בו, ויהיה זה מחר או אחרי
מאה ועשרים.
הקשיבו,
חבקו, חיו את הרגע, Carpe Diem, כמו לוחש לנו הבמאי.
תראו
את רכבת החלומות בנטפליקס. כי סרט טוב הוא זה שנשאר איתך גם אחרי שסיימת את הצפיה.
