כולנו מכירים אותם,
כולנו יכולים בקלות לחשוב על כמה וכמה כאלה, שאנו מכירים מקרוב,
וכולנו גם קצת מתוסכלים מהם.
כי לכל אחד מאיתנו יש חבר או חברה, שהפך לאחרונה מד"ר גייקל למיסטר הייד.
מכירים גם?
את החבר החייכן והביישן שמפרסם פורנו בקבוצת הווטסאפ של החבר'ה, את השכנה המופנמת שעשתה לך friend בפייסבוק ופתאום אתה רואה את כל עלילותיה ומשובותיה בעיר הגדולה, תרצה או לא תרצה, את החבר מהמילואים שמציע בוקר אחד לערוף מישהו, ואת בן הדוד השני, השקט, שבחיים לא דיברנו איתו יותר מ"שלום שלום" באירועים משפחתיים, ופתאום הוא מתגלה באלף צבעים וקולות ותיכף משתלט לך על המרחב הקיברנטי.
אתה חושב שאתה מכיר אדם אחד ואתה פוגש אותו ברחוב או במשרד או בבית הקפה, נינוח, ולפתע בערב, כשהשחקים יורדים, אתה שוב פוגש אותו או אותה, אבל הפעם זה "רק" וירטואלית, והנה ניצב לפניך אדם אחר. והנה הוא הפך מוחצן, גס, אלים, קיצוני, חסר סובלנות. אתה משפשף את העיניים ומתקשה להאמין.
אימא'לה,
האם אני אשכרה חבר של הבחור הזה שמת להרביץ למפגינים?
האם אני באמת חברה של זו ששורפת המועדונים ומקללת שוטרים בשם שחרור בעלי החיים?
האם אני מכירה מקרוב את מנסח ססמאות האימה ?
ואת מפיץ סרטוני הסנאף?
ואת הקטגור והשופט והתליין של הגנרל ושל הפוליטיקאי?
ואת המנבל והמקלל והכועס והמחרף והמגדף?
מי הם?
ובעיקר, אולי גם אני כזה?
את כל אותם אנשים הרשתות החברתיות שיחררו מאיזה כלא של שתיקה והם עברו מקצה אחד של הסקאלה לקצה השני, וכל מה שהיה פנימי ונחבא ושקט ועדין, יוצא בשצף קצף ובתמונות נועזות ובמילים חריפות ופתאום גור המחמד הופך לחיית טרף של הרשת החברתית. ובלי שנזהר נמצא גם אנחנו את עצמנו שם, ובקלות.
אין חדש שהרשתות החברתיות הפכו את הפרטי לציבורי ואת אלבום התמונות האישי למשהו שנמדד בכמות הלייקים שלו. לשינוי הזה כבר השכלנו והתרגלנו מזמן. ודומני שאין מה להלחם בזה. זהו חלק משינוי תרבותי עמוק ובו חלק מהמחיצות והסודיות בין אנשים נופלות אבל בו בזמן נבנות מחיצות חדשות, גבוהות יותר. בעולם הסופר מודרני ומנוכר שלנו, אנשים לא ידעו מי השכנה בדלת ממול, ויגבילו את האינטראקציה הממשית שלהם למינימום, אבל במקביל הם יכולים להיות "חברים הכי טובים" של מאות ואלפים חברים שמעולם לא פגשו ולא ראו ולתקשר עמם ללא הרף, 24 על 7. בפייסבוק הם יגלו לך, ולעולם כולו, שהם מצביעים לעלה ירוק, יש להם כרטיס מועדון למרתף האימה ולחופשות הם יוצאים לכפר הנודיסטי של הולנד. לפחות משם הם לא העלו תמונות. עדיין. מוזר אבל זה מה שקורה.
המערך החברתי עובר טלטלה עצומה והחוקים של הפרט, המעגל הקרוב, המעגל השני והמעגלים הרחוקים יותר, כולם מתערבבים זה בזה, ובמהומה החדשה לא מעט מאיתנו הולכים לאיבוד. ההיררכיה אבדה ובמקומה נולד עולם שטוח ומקושר, רשת עצבית חשופה של סטטוסים ושל תמונות ומילים, והמידע זורם ושוצף ואינך יודע מהיכן הגיע והיכן יעצור. אבל עמוק במוחנו הסדר הישן עדיין קיים, ואז אנחנו שוכחים כי ברשת, החוקים של העולם הישן לא תקפים עוד. לדוגמא, זה אולי בסדר לכתוב לחבר הכי טוב שלי "אתה אידיוט". הוא יצחק ויכתוב לי "הכל למדתי ממך". אבל חבר של החבר שלי, שגם הוא בעצם חבר שלי, עלול שלא להבין דיאלוג שכזה. וחבר של החבר של החבר יסיק מזה שאני עם אופי מסוים, ויכתוב את זה אצלו, ואצל ההיא או ההוא, וכמו ב"טלפון שבור" משחק ילדותינו הנשכחת, אנו מגלים כי המסר והנמען לעולם אינם נפגשים. במרחב של הפייסבוק ושל הווטסאפ כל החברים והמכרים והידידים והאנונימים האחרים, נמצאים כולם באותה השורה ממש וקוראים את אותו המידע באותה המהירות, אבל מסיקים כל אחד את מסקנותיו שלו. או שלה.
ואז היא נעלבת, והוא חוסם, וההיא נעלמת והרביעי מחזיר מלחמה שערה.
הבעיה העקרית היא שהחיים האמיתיים מעולם לא נעצרו. אנו עדיין קיימים ופועלים (גם) במציאות, והרבה פעמים אנחנו נראים שונה מאוד מתמונת הפרופיל-פה-ברווז שיש בפייסבוק, ויש לנו העדפות אחרות, וחברים אחרים, וגישה אחרת לניסוח מילים ומשפטים. הנה כמה רעיונות וכוונים כיצד לא ניפול בפח. אתם ואני.
לא נכתוב מה שלא היינו אומרים בקול רם
חיים ומוות ביד הלשון אמרו פעם, והיום היו אומרים, "בקצה המקלדת". קל כל כך לכתוב משהו שנון לאללה, חריף ומהדהד, וקולע בול. אבל, וזה אבל גדול, האם הייתם אומרים את זה בקול רם בכיכר העיר או שרק החשכה שבחדר מעודדת אתכם לצעוק למקלדת את מה שבחיים לא הייתם אומרים למישהו אחר? בואו נעצור רגע לפני שאנו שלוחצים על האנטר. רק לשניה.
לא נשפוט אחרים על סמך משפט אחד
כשאתם קוראים את מה שהוא כתב אתם מבינים ללא ספק שהוא חתיכת אידיוט. ואז מגיבים. או מספרים לאחרים. או צוחקים. ולפעמים זה מתאים ולפעמים זה רק המיסטר הייד הפנימי שלנו, שמרים לרגע את הראש ומוציא מאיתנו את הרוע ואת חוסר הסובלנות והסבלנות ואת השיפוטיות למשהו שבכלל לא כזה. נניח שהיינו יושבים איתו באותו החדר במשרד והוא היה אומר את המשפט האומלל הזה, שאנו רואים כעת שהוא שיחרר כסטטוס. האם גם אז היינו נופלים עליו כמו פטיש, ללא רחם?
לא נאמין בקלות
כולנו קראנו: המלצר ההוא קילל חיילים. הנהג ההוא לא עצר לאתיופית. הגברת המגונדרת היא בעצם טרולית מרושעת. נכון. לפעמים זה הסיפור כולו, כי יש שם בחוץ אנשים רעים ממש, אבל לעתים קרובות זה לא כל הסיפור ולפעמים אין סיפור בכלל, אלא רק פיברוק או המצאה או עוות או מניפולציה פשוטה כדי לסחוט מאיתנו את הלייק ואת השיתוף ואת התגובה ואת ההסלמה. ויזהר הזהיר.
לא נצא מהר לקרב
לפני כמה ימים התחולל קרב מכוער באחת מהזירות הוירטואליות בהן אני מעורב. בליץ מהיר ועצבני שמיד גרר התכתשות ונאצות וחרמות וסילוקים. עשרות אנשים געשו ורתחו. ואני, כמו הייתי מהאו"ם, קיבלתי פניות בסגנון "אולי תכתוב משהו ותנסה להרגיע?" ואמרתי "הדברים ישקעו מעצמם עוד יום יומיים, ולעתים קרובות עדיף שלא להגיב ולתת לאבק להתפזר ברוח". וכך היה. זה לא שיש לי חוש נבואה קוסמי, אבל בעולם המהיר והמיידי של הרשת אנו מרגישים שאם אין תגובה "כאן ועכשיו" זה לא שווה. אם לא מגיבים בעוצמה כפולה ותוך עשירית הזמן, הקרב עלול לברוח ואנו עלולים להפסיד. אז זהו, שלא. בואו ננשום עמוק וניקח את הזמן.
לא ננסה להחזיק תדמית שונה מהמציאות
כל אחד רוצה לשפר קצת את המציאות, ובאינטרנט זה קל. שיפוץ קל של הפנים, פוטושופ קטן למותניים בתמונה מהים, חברות בקבוצות הנכונות, כמה סטטוסים מגניבים במיוחד, לספר רק על הצלחות ולא על קשיים, ועוד כמה טיפים שעושים את תמונת החיים של כל אחד מאיתנו ליאכטה זוהרת במקום חסקה רעועה. זה בסדר לשפר, אבל האותנטיות שלכם חשובה יותר. זה בסדר לא להיות זוהר אלא אמיתי. זה בסדר לא תמיד להצליח. וזה בסדר לא לשתף כל פינה. תספרו מה שאתם מספרים לחברים ואל תספרו מה שלא הייתם מספרים במציאות. וכן, לא תמיד זה מצליח לי.
נזכור כי בצד השני יש אנשים אמיתיים
קל לראות את הדימוי הפייסבוקי השטוח, המוגבל, כמייצג נכון ושלם של התמונה כולה. אבל בפועל אנו יודעים שמאחורי התמונה מסתתר אדם אמיתי. עם אהבות ועם פחדים ועם הצלחות ועם קשיים ועם שנאות ועם תקוות, והוא מאפשר לנו להציץ רק לחלק קטן ממכלול אישיותו, מבחירה או בהיסח דעת. אנו יכולים בקלות לכתוש את הדימוי הוירטואלי עד עפר כי משהו לא נראה לנו, ואנו יכולים להתאפק קצת ולזכור כי יש שם יותר ממה שהעין רואה וממה שהלב אולי מרגיש. בפייסבוק אין אנשים, יש רק אייקונים. ובמקום שאין בו אנשים, השתדל להיות איש.
אנו חיים בעידן בו התהפכו היוצרות: הקרוב הפך רחוק, והרחוק קרב מאוד. הקרוב - בני המשפחה - גרים בעיר אחרת ואנו כבר לא גרים בחמולות חמות אלא במגדלים קרירים. והרחוק - אותם חברים שלא ראינו מאז הסדיר, או היסודי - הפכו לקרובים במרחק קליק ואת תמונות חייהם אנו רואים בוקר וערב. בתוך המהפכה הזו, ננסה לשמור על שפיות, ועל הוגנות, ועל שיח, ועל כבוד. נכעס, נצחק, נסתלבט ונקטר, אבל נזכור גם שהמילים משרתות אותנו אבל בן רגע הן עלולות להפוך לחרבות פוצעות, וברגע נוסף, לחרב פיפיות, שלהבה מסוכן גם לנו.
ואם מישהו נעלב ממני פעם ברשת, למרות שתמיד השתדלתי שלא ליפול לפח הזה, אז עכשיו, שבועיים לפני ראש השנה, זה זמן מצוין לבקש סליחה.
סליחה.
אוהב אתכם.
3 הערות קוראים:
דעאל כרגיל הצלחת...
מאז צוק איתן אני יושב על קוצים המון אנשים איבדו שם את הצפון המוסרי וחשבו שלהקיא מילים על המקלדת זה ללא מחיר כתבת נכון ומסכים איתך
מי שרוצה בקרבתי וחפץ באמוני שיפעל מולי 1:1; משאיר את הפייסבוק לאחרים ואל תעלבו אם אתם בזירה ההיא.
בכל מקרה, כתבה נהדרת; ומתי לא? (-;
שנה טובה!
amazing article
הוסף רשומת תגובה