הודו – רשומה #1 – למה בכלל אני כאן ~ מר קדמוני

הן עמדו במגרש החניה ללא תזוזה כבר כמה שעות. בשורה ארוכה, ראשיהן כפופים בהמתנה ובהכנעה ופניהן לא נראות. לו התקרבת יכלת לראות תחת מעטה רבידי כסף כבדים את עיניהן המושפלות ארצה, מביטות אל הספל שכל אחת מהן אחזה בידה. ספל מלא יוגורט מעל צעיף לבן.

בקצה השורה עמדה לבדה, במרכז מגרש החניה, ספה בודדת, עטוית שטיחים, ולמרגלותיה שורת תרמוסים צבעוניים. לצידה נחו שתי סלסלות מעלות עשן קטורת, וערמות פרחים.

הכפר כולו עמד שם וחיכה בסבלנות אין קץ, בשקט מוחלט, ורק אנחנו, התיירים, מסתובבים ביניהם ולא מבינים מה בעצם אנחנו רואים. למי ולמה מחכים בעמידה באמצע ההרים, בכפר נידח וקטנטן בשם NAKO בעמק ספיטי, המרוחק כמה ימי נסיעה מטלטלים מהעיר הקרובה.

מוכר התה הסביר לנו. ישנם ארבעה מסדרים בבודהיזם הטיבטי (המפורסם ביניהם הוא זה שבראשו הדלאי למה) הגורו, ראש המסדר הדתי אליו הם משתייכים, שמקום מושבו הוא בכלל בחבל לדאק, עומד לעבור בכפר. השיירה שלו אמורה היתה להגיע באחת בצהריים. עכשיו ארבע והוא עדיין לא כאן, ולא יודעים בדיוק מתי יגיע, כי אין טלפונים או קליטה. אז מחכים. הוא ישהה בכפר עשר דקות לכל היותר. ישתה כוס תה, יברך, וימשיך הלאה במסעו. לכבודו כולם התלבשו במיטב המחלצות, צעיפים מסורתיים ובגדי חג. איש לא חיכה לתיירים בגסט-האוסים שבכפר, כי כולם היו במגרש החניה. התיירים יחכו, אבל לא הגורו.

חשבתי שאצלנו בעולם האלקטורני, כבר אין לנו שום יכולת לחכות לכלום.

זה היה לפני שבוע. אנחנו בהודו כבר שבועיים, וזו הפעם הראשונה שאני פותח את המחשב. לא היה בי שום צורך לכך עד כה, ולא היה שום חשק. למעשה הייתי בניתוק מכל תקשורת אלקטרונית לפחות עשרה ימים ברצף. שם בעמק ספיטי אין קליטה ובשום מקום שם אין אינטרנט. אבל היו שפע של נופי בראשית, קרחוני עד, פנים מחייכות, נזירים בגלימות בצבע דם, ומסורות מרתקות.

למה בכלל אני כאן.

זו לי הפעם החמישית בהודו. לראשונה הייתי כאן במסגרת נסיעת עבודה. חשבתי אז שהודו זה מקום שלעולם לא אחזור אליו. הרעש, ההמולה, העוני, היחפנים ברחובות – כולם עשו לי חשק לברוח רחוק ולעולם לא לחזור. לקח לי עשר שנים להתפכח, להעז לחזור לחוייה מתקנת ולראות לפתע את הודו האחרת. את הודו המקבלת, הסבלנית, הכפרית והציורית. את הודו היזמית והמשתנה, המסורתית והמחויכת. הודו היא הרבה יותר מעוד מקום על הגלובוס. היא גלובוס משל עצמו.

מאז ביקרתי כאן כמה פעמים. ועכשיו אנחנו כאן בעוד חודש משפחתי. פעם שנייה כמשפחה, לחודש מלא. חשבתי לכתוב קצת על הודו, ועל המקומות ועל הסיבות שהחזירו אותנו לכאן, ויחזירו אותנו לכאן שוב. וגם טיפים ועצות, אבל אי אפשר הכל בפעם אחת. נתחיל.

המגוון – הודו היא סחרחרה של צבעים וריחות ואמונות. כל דבר נמצא פה באלף גוונים. לכל אל יש אינספור מקדשים, ויש לפחות 30 אלף אלים שונים, והאלים ממשיכים להתרבות. למשל סאני, הנהג שלנו בעשרת הימים האחרונים, מצטלב בכל תחילת נסיעה וצלב גדול תלוי ממראת הנהג שלו, אבל בכל מקדש הוא עוצר, ומדי פעם מניח תקרובת, ועולה לרגל פעם בשנה שנתיים להר שם מקום מושבו של שיווה. הכל מסתדר, הכל זורם יחד. הודו תיתן לך ארוחה מפוארת בת חמש מנות המוגשת על ידי מלצר מתוח בכפפות לבנות, והיא תיתן לך בדלת הסמוכה ארוחה טעימה לא פחות, מוגשת על ידי נער בכפכפים וחולצת אשפתות קרועה, שאין לו דבר מלבד חיוך בוהק. אני חושב שכל אחד מאיתנו יכול ללמוד ולאפשר לעצמו קצת יותר גיוון בחיים.

המסורת – הודו היא מקום שמשתנה בקצב מעורר השתאות, והיא גם מקום שאינו משתנה כלל. בעמקים קינור וספיטי בהם הייתי בשבועיים האחרונים כל הבתים נראים בדיוק אותו הדבר. הבתים מטויחים לבן, ערמות קש על הגגות, משקופי החלונות צבועים מסגרת שחורה, והדלתות הפנימיות נמוכות מדי, כך שהן בדיוק בגובה כדי לדפוק לי את הראש ולראות כוכבים עשר פעמים לפחות. אמר לי טנזין, בעל בית הארחה זעיר (שלושה חדרים) בדהנקאר: שנתיים עבדתי בצי-סוחר וראיתי עולם. כל האנשים כל הזמן בטלפון. אפילו בארוחות הם מצלמים את הצלחת (והתפקע מצחוק). חזרתי לכאן, לכפר, ואין כאן טלפונים ואין אינטרנט אבל הרבה יותר מהנה כאן. בחורף אין תיירים ויש מינוס 40 מעלות, והדרכים חסומות. אנחנו כל יום נפגשים אצל מישהו אחר באחד הבתים ויושבים ומדברים ומשחקים. חלק קצת אורגים שטיחים או סורגים משהו. זה נהדר, הוא אמר. חשבתי שמסורת זה משהו שאנו מוותרים עליו בקלות רבה מדי.

הקצב – בהודו הזמן זורם אחרת. אפשר להמתין ארבעים דקות לחביתה. אפשר גם שעה שעתיים. הבעלים יסביר בחיוך שזה תיכף יוצא. אתמול ירדנו ממעבר ההרים רונגטן שבין ספיטי למנאלי. הכביש נסחף מהגשמים וטרקטורים ונשים במכושים פילסו דרך חלופית בת נתיב אחד, תלול וסלעי. שוטר עם משרוקית הסדיר את התנועה ופתח את התנועה לאלו העולים במעלה ההר. אנחנו דווקא היינו צריכים לרדת. אחרי שעה ניגשתי אליו ושאלתי מתי הוא יפתח את התנועה לכיוון שלנו. הוא חייך ואמר עוד רבע שעה, והנהן בראשו לאישור. בסופו של דבר חיכינו שלוש שעות וחצי. איש בפקק הענק לא התעצבן. במקום זה אכלנו תירס קלוי על גחלים, בבסטה שרוכל זריז פתח במקום, וסלט עם חריף ולימון שמישהו אחר מכר מרכב אל רכב. חשבתי שבקצב החיים שלנו, הישראלים, אנחנו עוברים הרבה אבל לא מספיקים לראות הרבה.

הניתוק – אהוד בנאי כתב את זה כבר לפני שלושים ומשהו שנים במדויק: "חשבתי שאתה בהודו, אמרתי לו. אני בהודו, הוא אמר. וגם אתה עכשיו בהודו, אתה לא מרגיש מוזר?" בהודו מרגישים מוזר כי הכל שונה ותרצה או לא תרצה, אתה מתנתק. כן, יש פה המוני ישראלים, במיוחד למי שצועד ב"שביל החומוס", ובכל מקום כבר אפשר להזמין שקשוקה ו"Israeli Salad" (שהרבה פעמים זו רק ערימת עגבניות, מלפפונים ובצל אדום, אבל הרבה פעמים זה דווקא סלט פצצה). אבל מי שרוצה קצת שקט מהישראליות, ומהבחירות הבלתי אפשרויות הללו, ומהחדשות, ומהמבזקים, ומההפגנות ומהכעס ומהאיבה – הודו היא המקום הכי נפלא להרגיש בו מוזר.

האוכל – טעים, חריף וצורב, בטעמים חזקים ובריחות מוטרפים, ושונה ודומה כל פעם מחדש. כן, המטבח ההודי משופע פחמימות (בעיקר אורז), אבל גם שפע של שומנים טובים – גהי (חמאה מזוקקת) נשפך כמים על כל תבשיל כמעט, ויש גבינת פניר שהיא חלבון טעים וזול, ומהשילוש הזה (אורז, חמאה ופניר) המטבח ההודי מצליח לעשות אינספור גרסאות. אנשי הפליאו כמוני, אוכלים כאן יותר פחמימות מהרגיל, אבל גם את זה אפשר לנהל. לבקש סלט וחביתות מסאלה חריפות טעימות, ולא לשכוח לבקש את התה או הקפה בלי סוכר (אחרת אי אפשר לשתות את המתוק המתוק הזה), לבקש קמח חומוס במקום קמח רגיל (מאוד מקובל במטבח ההודי), ואפשר גם לזרום קצת עם המקום. זה לא יהרוג אתכם.

המשפחתיות – כבר קרוב ל 15 שנים אנחנו משתדלים כל קיץ לבלות זמן משפחתי משמעותי. בדרך כלל זה היה בחו"ל, כי רק שם אפשר באמת לכבות את העולם החיצון ולהתמודד עם המשפחה ברכב אחד, בחדר אחד (כשהם עוד היו קטנים), להחליט אילו שירים לשמוע, אילו משחקים לשחק, לשלוף קלפים ולהנות מהזמן המשפחתי שמעולם אין מספיק ממנו בשגרה. אלו חוויות שמאומה לא ישווה להן. זהו זמן יקר, נדיר, וככל שהילדים מתבגרים, הוא הולך ונעשה נדיר ויקר עוד יותר. הפעם הצלחנו להנדס את זה עוד פעם אחת. הגדולה מסיימת חמישה חודשים טיול אחרי צבא, אז הצטרפנו. ובהודו זה אפשרי גם כי הודו זולה. זולה מאוד. הכרטיסים לכאן כבר לא מאוד יקרים (500 דולר גג) ולמשפחה בת חמישה מבוגרים כמונו (מזל שיש עוד תיכוניסט אחד), תקציב של 100 דולר ליום מספיק מעל הראש ללינה לכולם במקומות טובים (סורי תרמילאים) ולארוחות טעימות כמה שרוצים. חודש בהודו יעלה לכם כמו עשרה ימים או שבוע באירופה ויעניק הרבה יותר בכל מובן. אל תוותרו על המשפחתיות שלכם.

בפוסט הבא המלצות על עמקי קינור וספיטי, וקצת עשה ואל תעשה.

אלו חלק מהסיבות שאנחנו בהודו. מזדהים? הייתם? אהבתם? שתפו והגיבו. בשמחה.

בינתיים להתראות ממנאלי. חזרנו לשביל החומוס.