אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

חמש עצות להתמודדות עם "המצב"


אלא אם כן מישהו פה היה מנותק קשר או חי במערה בשבועות האחרונים (הלו, קדמוני?), אי אפשר להתחמק עוד מתחושת הכאוס הפושטת בכל חלקה טובה. דומה כי החיים שלנו באמצע שנת 2022, לא דומים במאומה לחיים פה רק לפני חצי שנה. המהומה מכה בכול.

עובדה: לא משנה מה הדעה הפוליטית שלכם, ברור שיציבות שלטונית אין פה, אלא התנודדות פראית בין גלים שזורקים אותנו יום ימינה ויום שמאלה, פשוטו כמשמעו. הבטחון האישי לא במצב טוב יותר. בחודשים האחרונים בשום מקום איננו חשים בטוחים לגמרי: לא בפיתולי כבישי השומרון ולא בכיכר דיזינגוף. גם הטבע, גם הוא לא שקט. שנתיים הכתה בנו הקורונה, עכשיו מספרים לנו על אבעבועות קופים. ועכשיו גם הכאוס הכלכלי הרים ראש: הבורסות בצניחה חופשית, הפנסיות מתכווצות, החסכונות מדוללים. ובעיקר, הכל נהיה יקר. הרבה יותר יקר. אפשרות רכישת דירה הולכת ומתרחקת במהירות של 20% בשנה. כמו גרגורי סמסא, גם אנחנו התעוררנו בוקר אחד והנה נהפכנו למקום היקר בעולם.  

מול כל המהומה הזו, אנחנו צריכים להמשיך ולפעול. שואל אני את עצמי: מה הטעם להמשיך ולחתור כאשר ספינת חיינו מטלטלת כקליפת אגוז? הלא לאן נחתור, ולאן נגיע?  הנה כמה מחשבות כתשובה: 

  1. דעו במה אתם שולטים, ובמה לא

העצה הראשונה והבסיסית במחשבה הסטואית היא היכולת להבדיל בין אירועים בשליטתכם לבין אלו שמחוצה לה (וכבר המלצתי פה לא פעם על כתבי סנקה, ובמיוחד על "על קוצר החיים" ועל "מכתבים אל לוקליוס". קיראו). כלומר, אנו אחראיים באופן מוחלט ומלא על מה שבשליטתנו: מתי נקום בבוקר, כמה נחסוך, במה נשקיע, היכן נגור, מה נקנה. מאידך, אין לנו שום יכולת להשפיע על מזג האויר, על מצב הבורסות בשווקים או על מוטציות של וירוסים. לכן לדאוג בלילות, לא לישון או סתם לכעוס על עצמנו בגלל כספים שאבדו, מחלות מאיימות או פוליטיקאים נכלוליים, זה להעניש את עצמכם ללא סיבה. אם זה לא בשליטתך, את לא אשמה. אם זה לא בשליטתכם, שחררו. נשמו עמוק. זה חלק ממחזור החיים, מהטבע, מהפוליטיקה, מההיסטוריה האנושית. זה לא על הכתפיים שלך.

 

  1. דעו שהכאוס יכה

המציאות אמנם לא בשליטתנו, אבל גיבוש תכנית מול האפשרויות השונות העלולות להתרחש, זה בהחלט בשליטתנו, ובאחריותנו. ואת זה אני ממליץ מאוד לעשות. לדמיין כי הבורסות ימשיכו לצמוח לעולם, שלעולם נמשיך להרוויח הרבה, שהבריאות שלנו תישאר איתנה, שהדברים יסתדרו בדיוק כפי שרצינו – כל אלו תקוות נחמדות וראויות. אבל מה אם לא? האם נערכתם  ליום סגריר? האם יש לכם חלופה אם המציאות תתהפך על ראשנו? רוב האנשים מאמינים ביציבות ושוכחים שנחש הכאוס אורב תמיד מתחת לסדקי המציאות. אני חושב שכדאי לא לשכוח. לא כדי לפחד ממנו או להיות משותקים מאימה ודאגה, הרי הופעת הכאוס אינה בשליטתנו – אלא כדי להיערך מראש – מעשית ונפשית – ליום שיבוא. עצם המחשבה וההערכות המנטלית לכך שהדברים עלולים להשתבש עשויה לצמצם או למנוע את תחושת הבהלה כשהדברים ישתבשו. והם ישתבשו יום אחד, את זאת אני יודע להבטיח.

 

  1. פעלו לפי תכנית

אחרי שהבדלנו בין הדברים שאנו שולטים בהם לבין אלו שלא, ואחרי שהכנו תכנית, לא נותר לנו אלא להמשיך ולחתור לכיוון המטרה. מסביב יהום הסער, אבל אנו נמשיך בדרכנו לפי התכנית שגיבשנו. לא השתנה מאומה. כן, יש סערה, אבל עוד על החוף ידענו שהיא עלולה להכות. לכן בחרנו בנתיב הזה ולא בנתיב אחר. לכן לקחנו עוד צידה לדרך. לקחנו בחשבון שאולי יהיה קר וארוך וחשוך ורטוב. לא נסבובב את ההגה כדי לחזור לאחור או לברוח עתה, כי יש לנו תכנית. כשהכאוס מכה במלוא עוזו, קל לשכוח שהשמש תזרח מחר. בגלל חוסר בתכנית, או בגלל ששוכחים שעשו פעם תכנית, אנשים מוכרים את תיק ההשקעות שלהם בדיוק בשיא הכאב, כשאינם יכולים עוד לסבול את המחשבה "זה הולך לרדת בעוד 50%". התכנית היא מפלט מהרעש. הכנתם אותה בנחת, בשיקול דעת. סימכו עליכם עתה. כשכולם רצים מבוהלים מכאב, אתם יכולים להמשיך ולחתור, כי אתם יודעים שהמצוקה היא זמנית, והתכנית שלכם חוצה זמנים, אוקיינוסים וסערות.

 

  1. בחנו את עצמכם

עם כל כמה שנתכונן, המציאות עלולה להתגלות כחזקה ואלימה שבעתיים. היא דינמית, משתנה ובלתי צפויה. לכן גם אם התכנית שלנו טובה, לעולם נבחן את עצמנו. איננו רוצים להיות לכודים בפינה רעיונית בה אנו הסוהרים של עצמנו. אמונה בצדקת הדרך היא דלק עבור רבים, אבל היא עלולה להפוך ללפיד שורף אם נאמין בעצמנו יותר מדי. אם נאטום את אוזנינו לשמוע את הקולות, והעובדות, והמציאות. לי אישית יש ניסיון רב בשיחות עם מאמינים פאנטיים: יש המאמינים בטבעונות, יש המאמינים בקדושת הצבא, יש המאמינים בבנק המרכזי, יש המאמינים בקטסטרופה אקלימית. כל אחד והאמונה היוקדת שלו. מבחינתי אמונות זה סבבה, כל זמן שהן נבחנות מול העובדות ומול המציאות. ואולי גם לי יש אמונות שכאלו, שאיני יכול להרשות לעצמי לשנות (בגלל אגו, בגלל הפחד להודות בטעות, בגלל החשש שאצטרך לשנות את חיי). אני משתדל לנקות את עצמי מהן ומקווה שאין לי כאלו. אני ממשיך לבחון את עצמי. ממשיך להשתנות, ממשיך לצמוח. זו האחריות האישית שלי, של כל אחד מאיתנו. במובן זה, הכאוס הוא ברכה כי הוא מאלץ אותנו להתבונן אל עין הסערה, אל נפשנו פנימה ולשאול את עצמנו: אולי הגיע הזמן להשתנות?

 

  1. התבוננו בטוב

אנחנו חיים בעידן השבע, השקט, הבטוח והעשיר ביותר בהיסטוריה. אני יודע שקשה לראות זאת כשיש מלחמה מדממת באוקראינה, כשתוקפים יהודים בגרזנים, כשיש אפלה פוליטית, כשיוקר המחיה מאיים על רבים, כשהחסכונות נחתכים, כשעתיד החקלאות העולמית לוט בערפל. אבל הסטטיסטיקה לא משקרת: בממוצע, טוב לנו הרבה יותר לעומת העבר. נכון, אתגרים רבים עוד לפנינו – במישור הפרטי ובמישור הלאומי ובמעטפת הגלובלית. אבל יכול נוכל להם. בתוך ההמולה שסביב ננסה להתעלות מעל לרעש, להרים את המבט ולצפות אל העתיד. האנושות מתקדמת כל הזמן, ואנו איתה צועדים אל עבר עולם טוב עוד יותר. נעשה כל אחד משהו קטן לשם: ניקח אחריות. נפעל נכון ברמה האישית, וממנה נקרין לרמה הלאומית, ומשם נסייע לכל הכוכב. זה נשמע קצת צ'יזי, סורי, אבל זה באמת כך. הרעש הוא גם הזדמנות לתיקון. תיקון אישי, לאומי ועולמי.

 

תהיו לי בריאים,

ובשורות טובות

דעאל


Share/Bookmark

By Dael with No comments

0 הערות קוראים:

הוסף רשומת תגובה