אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

מה למדתי מקורמאק מקא'רתי


קשיש אמריקאי בן 89 נפטר השבוע. אדם בודד ומסתגר שכל חייו כמעט ולא התראיין וכתב עשרה ספרים, כולם גדולים מהחיים. היו מי שהגדירו אותו כגדול הסופרים האמריקאים. קטונתי מלחלק ציונים כאלה, אבל בוודאי שמקארתי הוא ענק כתיבה. מהסופרים האהובים עלי ואולי זה שהשפיע על כתיבתי שלי יותר מכל סופר אחר. מקארתי הותיר מורשת נפלאה: כל ספר, מהלומה לנפש. הוא כתב ספרות קשוחה, יפהפייה, מצומצמת וממוקדת בדבר עצמו ובו בזמן, נוגעת בנשגב. רק ארבעה מספריו תורגמו לעברית, ואת כולם קראתי כמה וכמה פעמים. יש לי גם ספרים שלו באנגלית, ובתור אחד שקורא אנגלית אעיד שקשה מאוד לקרוא את המקור. שפה גבוהה, מילים נדירות, משפטים ארוכים ומורכבים, וחוסר מוחלט בהסברים.

זה חלק מהקסם. כי החיים עצמם הם קשוחים וחסרי פשר. איש לא נותן לנו הסבר על מעשיו, והגורל לא מתחשב ברצונות שלנו. החיים הם רצף של פעולות והגיבורים מונעים תחת כוחות הרס עצומים של סביבה וחברה וזמן.  

היו שהגדירו אותו כסופר פסימי. אני חושב אחרת. הוא פסימי במובן זה שהוא רואה את העולם כמקום אלים, קשוח ואכזר, נכון. אבל בו בזמן הוא קודם כל רואה את אדם עצמו. את היופי של האהבה, את האותנטיות של הפעולות, את מעשה החסד שמוס, ב"לא ארץ לזקנים", יבחר לעשות לאדם גוסס למרות שידע שאם ילך שוב לזירת הפשע, גם גורלו יהיה כזה, ועדיין הוא ממלא את מיכל המים בחצות הלילה, ויוצא לעזור. את המסירות המוחלטת של אב לבנו, בעולם כאוטי ושחור של אחרי האפוקליפסה, בספרו הקשה ביותר, האפל ביותר, והנשגב ביותר, "הדרך". את זוועות המלחמה חסרות התוחלת ואת אי האנושיות הניצבים במלוא עוזם נגד נער צעיר, ההופך למלאך מוות בעצמו, ב"קו אורך דם", ואת ערך החברות ואהבת הנעורים, המתרחשת תחת תנאים בלתי אפשריים והצובעת עולם כאוטי ברוחות של תקווה, ב"כל הסוסים היפים", אולי הספר הכי פחות ידוע ועדיין מסע ההתבגרות הכי יפה בספרות, בעיני.

זה לא כ"כ מקובל אבל לא התאפקתי וצילמתי פסקה אחת מתוך "כל הסוסים היפים", שמקפלת בעיני את מקארתי כולו: הנה מה רואה הנער, בעיניו שלו. זוהי לא המציאות, זוהי תפיסת המציאות, על הסכנות והברקים והאימה המקופלת בה, ועל היופי הטהור הקיים סביבנו כשאנו רגע מצליחים להתנתק מהמצוקות.



מקארתי הוא גם הראשון שלימד אותי *באמת* מה המשמעות של don't tell, show. אל תסביר. כולם אומרים את זה, מעטים באמת עושים את זה. כי הפעולות עצמן, גם כשהם רצף ארוך ובלתי מובן, הן לגמרי מובנות והגיוניות עבור הגיבור. ואנחנו הקוראים בסוף נבין, גם אם נתאמץ, ואז נאמר אהה, אז זו הסיבה שמוס רוצה לקנות רק יתדות של אוהל, אבל בלי האוהל עצמו, בלא ארץ לזקנים. עכשיו הבנתי. וואו. 

הוא גם לימד עד כמה גיבור יכול להיות נפלא גם כשהוא האדם הנורא מכל. צ'יגר, הרוצח הפסיכופט ב"לא ארץ לזקנים" הוא כזה. באופן נדיר ממש, העיבוד הקולנועי של האחים כהן ("ארץ קשוחה" בתרגום המקומי) מצליח להעביר את הצמצום הספרותי אל המסך. בסרט בלי פסקול, ועם חאוויר ברדם הנפלא בתור צ'יגר, אנו יכולים לחוש באימה ולראות כיצד רק הכאוס נותר כאשר מערכות הצדק קורסות.

אולי אתם אוהבים ספרים עם סוף טוב ורומנטי. אולי אתם מפחדים מכאב. אבל בכל זאת כדאי שתקראו את מקארתי, והוא יקח אתכם יד ביד דרך נהרות של דם ועולמות נחרבים, עד שיעניק לכם הצצה אל האדם שמעבר למסיכה, אל האמת שמאחורי הפחד, אל הרוך והאנושיות הטהורה תחת קליפות האימה.

נוח בשלום על משכבך, מורי, קורמאק.


Share/Bookmark

By Dael with No comments

0 הערות קוראים:

הוסף רשומת תגובה