אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

פחות ופחות פחמימות זה לא יותר ויותר קדמוני!

זה פחות או יותר מה שיש בתפריט הקטוגני. טעים, זה בטוח. אבל האם גם מספיק?  התמונה מכאן.

*פוסט חשוב למדי*
כמי שיושב בתוך עמו וקורא את אותם הבלוגים, אותן קבוצות הדיון בפייסבוק, ומקבל כל יום מיילים וסיפורים מקוראים וקוראות, אני רואה לאחרונה הרבה משפטים בסגנון הבא:

  • "אני אוכלת פליאו כבר כמה חודשים ולא צורכת פחמימות בכלל"
  • "אני מתקדם ומחזק את הדיאטה שלי והפסקתי בכלל עם פחמימות"
  • "איזה כיף, הפיפי שלי כבר מסריח מקטונים"

המשותף לציטוטים הנ"ל הוא נטייה משמעותית בזמן האחרון להתלהב מאוד מ"דיאטה קטוגנית". בגלל שיש לי כמה הרהורים ומחשבות על הנושא, חשבתי לשתף מעט על משמעותה, יתרונותיה וחסרונותיה וכיצד היא קשורה, אם בכלל, לתזונה קדמונית.
ראשית, הצהרה: הבלוג הזה והספר שלי אינם מקדמים דיאטה קטוגנית ואיני קורא להתנזרות מפחמימות כלל וכלל. שנית, אני מכבד את הגישה הקטוגנית ומשוכנע כי יש לה גם יתרונות ברורים (בזמנים מסוימים, לאנשים מסוימים). אין בכוונתי להעביר בקורת על הגישה אלא לפתוח דיון ואולי לחדד מעט נקודות למחשבה מתי היא עשויה להתאים יותר, ומתי פחות. בכל מקרה, אני אוהב אתכם. יאללה, לעסק, או לפחות לעקרי הדברים. בקצרה.

מה זה?
דיאטה קטוגנית היא מצב בו הגוף מצוי בחוסר מוחלט ומתמיד של פחמימות. מכיוון שהפחמימות חיוניות לגוף ולתפקודו של המוח, הגוף, ובעיקר המוח, יכול לעבור לצריכת אנרגיה מוגברת מ"גופי קטון", מצב הנקרא "קטוזיס". למצב "קטוגני" זה אפשר להגיע לאחר מספר ימים של צום או של לאחר שבועות מספר של צריכה אפסית של פחמימות (פחות מ 50 ג ביום), צריכה גבוהה של שומן וצריכה נמוכה או לא גבוהה של חלבונים (חלבונים יכולים להפוך לפחמימות בגוף ולכן דיאטה עשירת חלבונים, גם אם תהיה אפסית בפחמימות, לא תביא בקלות למצב קטוגני). התפריט הקטוגני, אם כן, ולהבדיל מהתפריט הקדמוני המאפשר חופש גדול של מצרכים ואפשרויות בחירה אינסופיות כמעט, הרי שהתפריט הקטוגני קורא לצמצום מאוד חד של טווח המזונות. לצרוך כמעט ורק מזון מהחי, שמנים טובים מהצומח ומהחי (חמאה). וכן מעט צמחים שומניים כמו אבוקדו, קוקוס, זיתים ואגוזים, וכן מוצרי חלב שמנים מאוד. צמחים אוכלים רק צמחי תבלין. לא ירקות, לא פירות, לא שורשים. הבנו?

למה כן:
מי שמצוי במצב קטוגני מדווח על מספר שינויים פיסיולוגיים ותחושתיים, כמו רמות אנרגיה גבוהות במיוחד (ולעתים עד כדי קושי בשינה), ריח חזק של הקטונים בשתן, ירידה משמעותית ברמות הרעב, ערנות ומחשבה חדה, ותחושת התעלות, אפילו. ממש כך. אולי תופתעו לשמוע אבל אנשים רבים שפתחו בשביתת רעב ארוכה מדווחים על אותה תחושה בדיוק אחרי היומיים שלושה הראשונים (בגלל זה בין היתר שביתות רעב הן מסוכנות - תחושת הרעב נעלמת). מעבר לכך רבים מדווחים על תועלות כמו עיכול סדיר ושיפור בפרופיל הדם. 
אחת הסיבות המרכזיות שלאחרונה התזונה הקטוגנית זוכה לפופולריות היא הסיוע שהיא מעניקה לירידה במשקל והעובדה שהשומן פשוט "נעלם". בהעדר פחמימות, קשה מאוד (מאוד) לצבור שומן כי רמות האינסולין יורדות פלאים, ורבים מדווחים כי גם באכילת כמות קלוריות עצומה, ישנה ירידה עקבית במשקל, ורבים נוקטים בה כאסטרטגיה זמנית על מנת להגיע למשקל המיוחל. ובאמת, בדומה לתזונה קדמונית, מי שחי לאורך זמן על דיאטה קטוגנית, מגלה שקל לו, יחסית, לשמור על משקל תקין לאורך זמן, אבל מאידך, קשה, ולפעמים קשה מאוד, לשמור על מצב קטוגני. הגוף שלנו מעדיף פחמימות ולכן מה שמכונה בז'רגון "נפילות" (שהן יכולות להיות אפילו אכילת דברים קדמוניים למהדרין כמו תפוח), עלולות להוציא את הגוף ממצב קטוגני.

תועלות בריאותיות:
מעבר לתועלת בירידה במשקל, המחקר הרפואי מצביע על מספר יתרונות במעבר לתזונה קטוגנית. היא מאוד יעילה כגדי לשפר את פרופיל הדם לאנשים הסובלים מתסמונת מטבולית (סוכר גבוה וטריגלצרידים גבוהים למשל), וככזו, היא יכולה להביא לאפקט מהיר ודרסטי. אחד הממצאים המסקרנים הוא התועלת הרבה שהיא מביאה למספר מצבים נוירולוגיים. במצבי אלצהיימר, אפילפסיה, וגם בהפרעות פסיכיאטריות יש הרבה עדויות ומחקרים המאששים תועלת במצבים כאלה, לפחות לחלק מהאוכלוסיה. אני עצמי יכול להעיד. יש לי ידיד שלבנו יש בעיות נוירולוגיות חמורות מלידה. לפני שבוע נפגשנו והוא סיפר לי על התועלת העצומה במצבו של הבן מאז שעברו לתזונה עם אפס פחמימות עבורו, לפני כשנה.
גם בחקר הסרטן יש עוד ועוד ממצאים מהשנים האחרונות על האפקטיביות של שינוי תזונתי, כשהפוקוס המחקרי כיום הוא על הגבלה קלורית כמו גם על קיצוץ דרמטי בפחמימות, לפני ובמהלך התהליך הטיפולי (הרעבה מפחמימות שקולה למצב צום, מבחינת הגוף). סרטן אוהב סוכר ותזונה קטוגנית עשויה לסייע לגוף במלחמה. הנה כדוגמא מחקר דנדש על עכברים, אבל יש גם ממצאים מעניינים מאוד על אנשים. עובד.
אבל האם זה אומר שעלינו להוציא את העגבניה מהתפריט לנצח?

אבולוציה ואנתרופולוגיה:
לא נכנס לעובי הביוכימיה אבל המעבר למצב קטוגני הוא תהליך מרתק ומדהים, ובבסיסו התובנה כי הגוף פיתח לעצמו מנגנון שרידות מופלא גם לזמנים קשים בהם פחמימות אינן בנמצא. אולי בתקופות קרח עתיקות בהן אלפי שנים לא היתה כמעט צמחיה. אולי מסיבות אחרות. אלו רק השערות. האמת היא שאיננו יודעים הרבה על תזונתו הצמחית של האדם הקדמון, שכן שרידים אורגניים נוטים להתפרק ולהעלם ולכן עצמות ישארו יותר לעומת שרידי פירות או צמחים אחרים. ועדיין, אנו רואים בכל אתרי האדם הקדמון (שאני מכיר) שפע של עצמות לצד מגוון גדול של זרעים וגרעינים מצמחים שונים. בקרב חוקרים אין מחלוקת שהאדם הקדמון, על גלגוליו השונים, הוא אומניבור שאכל חיות וצמחים, ככל שהאיזור והתקופה אפשרו לו. אבולוציונית, לכן, לטעון כי "האדם הקדמון היא רק אוכל בשר" היא טענה באותו החוזק של "האדם הקדמון אכל רק בננות". שתי הטענות הן יותר משאלות לב מאשר נתמכות במחקר אקדמי והסטורי.
למעט האינואיטים, אין תרבויות ילידיות קטוגניות והאינואיטים אכן אוכלים מזון מהחי יותר מכל תרבות אחרת, ובעיקר שומן. הם בהחלט יכולים לשמש מודל לאנשים המבקשים דוגמא למצב יציב ואפשרי של תזונה שכזו.
שורה תחתונה: אפשר לחיות כך, בהחלט, אבל דומני שמעולם לא היתה זו בחירה רצונית לחברות בריאות אלא בעתות מחסור ובלית ברירה.

ביצועים ספורטיביים:
מדווחים של אנשים שאני מכיר, וקורא, נראה שלאחר ההסתגלות למצב הקטוגני אין השפעה דרמטית על החוזק והכח או יכולת ביצוע ספרינטים ועבודה מאומצת וקצרה בכלל. ועדיין, איננו רואים מתאמנים קטוגנים ברמות גבוהות ותחרותיות, ובוודאי שלא בענפי ספורט הדורשים פעילות אירובית ארוכה (ריצות בינוניות וארוכות וכדומה). אנו כן רואים מתחרים, גם ברמה הגבוהה ביותר, העוברים לתזנה קדמונית (כתבתי כאן פעם על קבוצת גרמין בטור-דה-פרנס, למשל) אבל לא לתזונה קטוגנית. ההסבר הפיסיולוגי הוא המיעוט של הגליקוגן בשריר. כאשר אנו אוכלים די פחמימות, יש לנו מספיק לצרכי המוח (קודם כל) והעודפים עוברים לאכסון וזמינות מיידית בכבד ובשרירים. בתזונה קטוגנית אין עודפים ולכן מאגרי הגליקוגן עלולים להיות פחות מלאים וממילא היכולת לנצלם לפעילות ארוכה יותר מאשר ספרינט, פוחתת.
אם אתם בעניין של ריצות ארוכות, תזונה קטוגנית עלולה להקשות. אני מכיר כאלו שמצליחים, אבל כלל האצבע נגדם.

סכנות ומכשולים:
ישנן מגבלות שונות המקשות על הפיכת התזונה הקטוגנית לחזון נפרץ. ראשית, כאמור זהו פרוטוקול תזונתי קשה יותר עבור רוב האנשים. גם ככה יש הר עצום של קושי לאנשים לוותר על לחם וסוכר, אז ויתור גם על ירקות ופירות הוא בכלל בלתי נתפס לרבים. גם העניינים הטכניים של מדידת כמות הקטונים, רמות הסוכר והבדיקה הקפדנית שלא הסתננה לה פחמימה לצלחת מרתיעים חלק גדול מהאנשים (כמוני למשל). מעבר לכך, גם הטיעון האבולוציוני או הבריאותי חזק פחות עבור אנשים בריאים. ואחרונה, מכיוון שהתפריט מראש מצומצם, קשה שלא לחרוג ממנו ("נפילות") מה שעשוי לתסכל או לאתגר, תלוי על איזה חלק של הכוס אתם מביטים.
בעיה פחות מוכרת אבל אמיתית, היא שתזונה קטוגנית עלולה להביא לעתים לתוצאות הפוכות מהרצוי. אני מכירמקרים בהם הטריגליצרידים שלהם עלו בצורה קיצונית, דווקא לאחר שסילקו כליל את הפחמימות (עליה זמנית בטריג' תתרחש כמעט תמיד באיבוד משקל מהיר אבל כאן אני מדבר על עליה הסטרית ויציבה). זיכרו שאנו אנשים שונים עם מטבוליזם שונה ולעתים תת פעילות של בלוטת התריס בשילוב עם אפס פחמימות עלולה לגרום לשיבוש בסילוק וניצול הטריגליצרידים ועליה מהירה בכולסטרול. קיבלתי רק השבוע מייל בסגנון זה מקורא נבוך! מאידך, יש רבים מאוד המדווחים על שיפור עצום בתמונת הדם. מה נעשה? נזכור שלא להכנס בכח עם הראש בקיר. כמו בכל שינוי תזונתי, חשוב לעקוב ולבדוק בקרוב איך זה מרגיש לכם, ומה אומרת תמונת הדם לאחר השינוי. אל תשכחו: אתם אחד למיליון. ואם אתם לא בטוחים תתייעצו. עם רופא.

אז מה כל זה אומר לנו?
שתזונה קטוגנית יכולה וצריכה להיות חלק מארגז הכלים האישי שלכם. זה יכול לסייע להשגת מטרות מסוימות, כמו ירידה "אחרונה" במשקל, ויש אנשים כמו טוד ידידי, שחיים כך שנים ארוכות, טובות ושמחות ומעולם לא היו במצב פיסי טוב יותר. עובד, כבר אמרנו? מאידך, ישנן גם מגבלות, קשיים, ואף סכנות לחלק מהאנשים. לטעמי האישי, עבור רוב האנשים, אין סיבה לנקוט באסטרטגיה כזו, כי ניתן לאבד משקל מיותר בעזרת תזונה קדמונית וסילוק רעלים, וכמובן לשפר את האנרגיות, התחושה, הבריאות והפרופיל הלבבי. מאידך, יש אנשים שנהנים מהאתגר, מהדרך, ומסגנון החיים הזה. נזכור גם שאיננו מכירים מחקרים המצביעים על איזשהם חוסרים בתזונה כזו, ולרוב האנשים, כך נראה, אין בו סכנה. מעבר לכך, במצבים מסוימים - פגיעות נוירולוגיות, מחלה קשה - כדאי מאוד לעודד תזונה קטוגנית, והיא יכולה לסייע ואולי גם להציל חיים. אני עצמי איני נמצא בדיאטה קטוגנית ופחמימות (בטוחות) הן ידידותי הטובות. במובן זה אני חוזר לכותרת של הפוסט: לא תמיד להפחית עוד פחמימות היא האסטרטגיה הרצויה לאיבוד משקל או שיפור מדדים, או סתם תחושה. זו אסטרטגיה אחת, מיני רבות, שיש לה יתרונות וחסרונות, חסידים ומתנגדים, אוהבים ומתוסכלים.
תבחרו כך או אחרת, רק בבקשה, תבדקו כל צעד ואל תעשו שטויות! זה החיים שלכם שם בחוץ.

על הפרוטוקול הקטגוני אתם מוזמנים לקרוא עוד בקורת אצל רוב וולף, ותשבוחות אצל כריס גונארד וכמובן בקבוצה הקטוגנית בפייסבוק.

אבל הכי חשוב:
ספרו לנו בתגובות מה המסקנה שלכם, האם התנסתם בזה? האם הועיל? כמה? מתי?
ואם תשתפו בפייסבוק, גם יהיה נחמד.

By מר קדמוני with 20 comments

מי מפחד ממני, ולמה? ואולי מפחדים גם מכם?

אתם כבר מכירים אותי לא רע. שנים שאני כותב על תזונה, ספורט ואורח חיים מודרני-קדמוני ומשתדל להביא לכם גם מהחוויות וניסיון האישי שלי, גם מחשבות וגם מהשדה המחקרי בתחומים אלה. בגלל שכבר צברתי לא מעט קילומטראז', חשבתי שכבר ראיתי או שמעתי הכל: את הסקפטיים, הציניים, המאמינים, הטבעונים, התזונאים, הרופאים ומה לא. ובכל זאת, בשבועות האחרונים יש לי תחושה שישנה תאוצה במשוב שאני מקבל. אולי כי יותר אנשים נחשפים ושומעים ומנסים ומרוצים, וכן, חלק גם נבהלים.
אני בודאי לא חושב שכל אחד צריך לקבל את עמדתי (למרות שזה היה יכול להיות נחמד). אבל, וזה אבל גדול, דומני שיש אנשים שהדיון איתם "כאילו" מתרחש, בעוד שבפועל הם נעים במסלול מקביל, ורק מגיחים פנימה כדי לומר משהו, או לזרוק פצצה מגובה גבוה, בלי באמת להשתתף בדיון. הם מדמיינים את עצמם, אולי, לפרפרים. מעופפים אך לא מעורבים. נמשכים אל האש, אבל לא יודעים מה לעשות שהם כבר מגיעים אליה. זורקים גפרור אולי.
אז חשבתי לנסות ולאפיין מדוע כל זה מתרחש, ואיזה סוגי אנשים אנו עלולים לפגוש בדרך.

התמונה להמחשה בלבד: ענבר כשהיה לא מרוצה
אנשים המעבירים בקורת על מה שנדמה להם שאומרים 
אני נדהם בכל פעם מחדש מהעניין הזה. הנה דוגמה: בערב שבת האחרון פגשתי ללא תכנון מישהו המבוגר ממני בשנים ובחכמה, שבמקרה אני יודע שבנו ואשתו קראו את ספרי ואף החלו לאמץ את דרך החיים הקדמונית והם מאושרים ממנה למדי. הוא היה עם שני חברים. חייך אלי מאוזן לאוזן ואמר לרעיו: "חברים, זה הבחור שסיפרתי לכם עליו, זה שאוכל רק בשר".  הממ. אמרתי לו, "יקירי, אם אתה כבר משמיץ אותי, לפחות תשמיץ כהלכה". באופן דומה יש מתנדבים חרוצים בעולם הפייסבוק שמתנדבים לענות בשמי מה אני חושב או אומר. כמישהו שואל אותי "על מה ההרצאה" הם מיד מסבירים על מה היא בדיוק (ולמה היא לא נכונה). ומה שיפה זו העובדה כי אלו בדרך כלל אנשים שמודים שלא קראו אותי מעולם, לא שמעו אותי אף פעם ולא מכירים אותי כלל. הם רק שמעו "משהו" על "פליאו" והחליטו מה זה ומה הדוברים אומרים. אולי זוהי נטיה אנושית טבעית - להכניס את העולם למסגרות ותבניות. אה, הוא קדמוני, בטח, הוא אוכל רק בשר. מכיר את זה. התיוג מראש מקל על העבודה לקרוא ולהבין את הטענה. הוא מותיר אנשים בגזרת הנוחות העצמית הפנימית שלהם. "אני יודע".

אנשים שלא סובלים עוררין על סמכות 
"לשמוע המלצות תזונה ממישהו שהוא בכלל לא תזונאי זה בדיחה" כתבה גברת אחת בפייסבוק השבוע, ועוררה דיון סוער האם ביל גייטס יכל ללמד משהו על מחשבים למרות שלא היה לו תואר וכיצד זה פרס נובל בכלכלה ניתן בכלל לשני פרופסורים לפסיכולוגיה. רוצה לומר, אם אינך תזונאי, רופא או גנטיקאי (ורצוי שלושתם גם יחד), אינך יכול לטעון דבר וחצי דבר על מה נכון או לא נכון להכניס לפיך. מעניין שטענות אלה נשמעות רק כנגד אנשים שסותרים את הממסד בתחום המזון, אבל אנשים שמתנגדים לממסד בתחום השלטון, הצבא, המוסר, הכלכלה - כולם יכולים ובדרך כלל הם ללא שום תואר בכלום. כי זה באמת לא רלוונטי אם למייסדת פורום היציאה מלבנון היה תואר במדיניות ציבורית ואם לצ'רלי ביטון מהפנתרים השחורים היה תואר בכלכלה. אבל זה לא אותו דבר, כאן אתה ממליץ לאנשים לאכול אחרת! אז מי שמך? האמת היא שאף אחד. אני לא "אומר" לאנשים מה לעשות (את זה עושה משרד הבריאות, לצערי), אני מציע להם לשאול שאלות ולבחון את העולם במשקפיים חדשות ורעננות ולבדוק בעצמם אם זה עושה להם טוב. אם זה גם מערער למישהו את האמונה בסמכות, סורי, אני כזה.

אנשים המאמינים בקלות למקורות מידע רעועים 
כתבה בYNET היא הדרך הקלה ביותר לצרוך אינפורמציה בעידן המודרני. היא כנראה גם הדרך הרעועה ביותר, לפחות ככל הנוגע לעובדות מדעיות ולמחקר. "אבל זה כתוב בעיתון" אומרים לי. יופי. הכל כתוב בעיתון. אז מה. העיתונות הפופולרית כשמה כן היא: פופולרית, ותפקידה הוא למכור עיתונים ולבדר את ההמונים ולא להקנות דעת למתי מספר. את זה עושים מגזינים מקצועיים וספרות מקצועית, וגם זה, לא תמיד. חכמה קטנה היא לנופף בעיתון של אתמול וחכמה קטנה עוד יותר היא לשלוח לי מאמר מוויקיפדיה ה"מוכיח" מדוע תזונה קדמונית מסוכנת ורעה. נו באמת. בלי קשר לתזונה ובלי קשר אלי - אם אתם רוצים להתמודד עם טענה כלשהי ברצינות, אתם חייבים להתייחס מקורות מידע רצינים בהתאם. זה לא חייב להיות מאמרים. אפשר גם לקרוא ספרים, לדבר עם מומחים, או לעשות ניסוי עצמי. הכל עדיף על מסקנה שעוטפים איתה דגים אחרי יום.

אנשים אדוקים
אמונת יתר במקור סמכות דומיננטי והסתמכות יתר על מקורות מפוקפקים הם שני מאפיינים של הרבה אנשים אדוקים. כלומר, אנשים שאורח חייהם או מחשבתם נתונים ומוכפפים לסדר גדול יותר מהרמה האישית. כך זה אנשים ש"מוכיחים לי" שהאדם הקדמון לא היה ולא נברא על סמך ציטוטים מהגמרא או מהרמב"ם, וכך אחרים להבדיל, הפוסלים יכולת אנושית לאכילת בשר ומביאים כתנא דמסייע את גארי יורפסקי או למך אחר באיזו פרזנטציה עמוסת נפנופי ידיים. אנשים אדוקים, כך מסתמן, מתקשים להציץ אל מעבר לגדר, חוששים לחדור ל"פרדס" שמא יפגעו ולא יחזרו. אז למען הסר ספק, חברים, אתם יכולים להשאר באמונתכם, מוזרה או נורמלית ככל שתהיה (בודהה, דת ישראל, טבעונות או גרינפיס), ועדיין להיות מסוגלים לנהל שיח אינטלקטואלי ורעיוני רציני ומעמיק מבלי שזה יאיים על אמונתכם. יש לא מעט פרופסורים לארכיאולוגיה ולראשם כיפה. הם אנשים המסוגלים להפריד בין אמונותיהם לדעותיהם וזה נפלא, לטעמי האישי.

אנשים מיואשים
כל כך הרבה אנשים רצו בחייהם לעשות שינוי וכבר נכשלו פעם, ופעמיים, ושלוש. "כבר ניסיתי את כל הדיאטות" כותבים לי. "כבר עברתי הכל". וכלום לא עוזר. לספור, להקיא, לעשות חוקן, לצום, לאכול רק כרוב, לאכול רק תירס - הכל. הם יורדים ועולים ושוב יורדים ושוב עולים, עוד יותר. עכשיו הם שומעים על "פטנט" חדש ישן שאולי יעזור להם, ושמציע תפיסה לגמרי אחרת, אז אפשר להבין מדוע הם מיואשים עוד לפני שקראו את השורה הראשונה. לעתים אני קורא תגובות ויכול לזהות מבין השורות את התסכול, את הסקפטיות, את חוסר האמונה העצמית ביכולת לעשות שינוי, את הפחד מעוד טרנד או שרלטנות או אופנה חולפת. אני מבין. ובכל זאת, מיואשים יקרים, אני מציע לכם עוד ניסיון אחד ברכבת שלא עליתם עליה קודם לכן, ושיכולה, כך אני מקווה ומאמין, לקחת אתכם למחוזות נפלאים ואחרים.

אנשים מקובעים 
אבא של ידידי הוא עובד רפא"ל. עוד מעט בפנסיה. כבר 40 שנה הוא עולה בכל בוקר לאוטובוס ההסעה שלוקח אותו למפעל וכל יום הוא מתיישב באותו המושב ממש, וקורא את אותן משניות, ומגיע למפעל באותה השעה, בדיוק לפני ארוחת בוקר בה מגישים אותו אוכל כבר 40 שנה. והוא מרוצה ואיש לא יעלה על הדעת להזיז אותו למקום אחר בהסעה. אנו אנשים של הרגלים וקבעונות וברגע שאנו מזהים איום על הסדר הישן, אוהו, אז כל החרדות הקמאיים עולים ופורחים וההתנגדות צומחת ומתפרצת, וכל התותחים הכבדים והארטילריה נופלת על זה שההין לקרוא תגר על הגברדיה הותיקה. אמא שלי למשל, מכינה כבר שנים "בראוניז" ובהן מצרך היסוד היה מרגרינה. לקח לה שנים, אשכרה שנים, להסכים לנסות פעם אחת ולעבור לחמאה. עכשיו היא אומרת לי  בשיא הטבעיות "מי בכלל עוד משתמש עוד במרגרינה" ושוכחת כמה זמן לקח לה להסתגל לשינוי כה זעיר. ההמלצה שלי? אל תתקבעו, תתפתחו!

אנשים שיש להם מה להפסיד
אורח החיים הקדמוני מעודד להפוך את פירמידת הבריאות על ראשה. אך זהו אינו דבר של מה בכך. זוהי תזוזה של אמות הסיפים. רעידת אדמה פוליטית. צונאמי של אי-אמון הציבור בהמלצות הממסד ופתח לתביעות ענק אינסופיות נגד מי-שאתם-רק-רוצים. יש כל כך הרבה אנשים שיפסידו המון, המון - כסף, יוקרה, מעמד, כבוד - אם רק תתקבל בציבור ההבנה ששומן רווי הוא דווקא טוב ושעודף דגנים (מלאים) ופחמימות הוא עניין משמין ורע. תחשבו תנובה, אוסם, נסטלה, קינדר, שרת הבריאות, משרד החינוך, אולגה רז, קופות החולים, טיפות חלב, אחיות, רופאים, טבעונים ומי לא? הרבה אנשים כמדומני צריכים לעמוד בתור כדי לומר "חטאנו, עוונו, פשענו" על ההמלצה שלהם להחליף את החמאה בשמן סויה ואת הגריוועלך במרגרינה. אבל אף אחד לא באמת רוצה לעמוד בתור הזה.

אנשים שחושבים במונחים של מלחמת עולם
כשהדיבור הוא בין אדם לאדם, ביני ובינך למשל, דומני שכל אדם יכול לסבול או לשמוח מכל דעה. בגובה העיניים הדיון הוא על פי רוב ענייני, נחמד ולפעמים פורה ולפעמים לא. כך למשל שר מאיר אריאל המנוח ב"שיר כאב" על "צעיר ערבי שהכרתי, מסתכל בעיניים". אבל ברגע שהפרט מאיים איכשהו (בגלל אחת מהסיבות לעיל), הוא מפסיק להיות אדם, פרט, יחיד, בעל אישיות ודעה והופך להיות חלק ממשהו גדול יותר, מקבוצה מאיימת, מ"כל הערבים" או במקרה כאן, אני הפכתי ל"הם". למשל, הנה תגובה שכתב לפני כמה דקות טבעוני עצבני אחד על פרסום ההרצאה שלי מחר בטכניון בפייסבוק:
 "כל מדען בתחום האבולוציה (הם טוענים לבסס את התזונה על האבולוציה) יצחק על הציטוט מהלינק: "המטרה היא לאכול כמו שנועדנו לאכול" כי שום דבר לא "נועד" בתורת האבולוציה. מה גם שהם ממליצים להרכיב תפריט ממוצרי חלב, משהו שהאדם נחשף אליו רק בכמה אלפי השנים האחרונות - אז איך הוא בדיוק "נועד" לאכול גם מוצרי חלב? האבולוציה בת מליוני השנים הכינה אותו לזה? מה שכן - הם יודעים למכור ספרים יופי".[ההדגשות הן שלי]. "דעאל" הופך ל"הם" כי "אנחנו", הכותב, מרגיש "מאוימים" - על עצמו, על תפיסת עולמו, על חבריו ולכן הוא מגיב אוטומטית אולי, בהכללה, בשיטוח, ב"אחרות". לבד אני כנראה לא מספיק מפחיד, אבל אם שמים על הכתפיים שלי "הם" גדול, אז הנה "אנחנו" באים לכבוש את הארץ. אלבר קאמי מישהו? לפחות "הם" יודעים למכור ספרים טוב...

האם פגשתם אנשים כאלה לאחרונה?
מה אתם חושבים הדרך היעילה ביותר להתמודדות ומה תציעו להם?
אה, וגם תשתפו. בטח שתשתפו. וגם תגיבו כאן (בשביל זה יש תגובות). לא ככה?

By מר קדמוני with 15 comments

מי רוצה לשלם לי 50 דולר, ולמה אני מוותר על הכסף?

עולם הריצה המנימלית כמרקחה.
או שמא עלי לכתוב:
עולם הריצה כמרקחה מינמלית.
ואולי בכלל:
עולם המרקחה כריצה מינימלית.
כך או אחרת, בשבוע שעבר אישר בית המשפט בבוסטון הסכם פשרה של חברת Vibram יצרנית מותג הנעליים Vibram Five Fingers מול תביעה ייצוגית על נזק לרצים שרכשו את הנעליים לאחר מרץ 2009. מכיוון שאני רכשתי את הזוג שלי בדצמבר 2009, מכיוון שרכשתי אותן בארה"ב נראה שאני זכאי לפיצוי. עוד לא ברור איך, אבל נראה שמשהו כמו 50 דולר מתוך 3.75 מיליון דולר שVibram  הסכימו לשלם לפי הסכם הפשרה, אמור להגיע ישירות אלי לכיס.
אז למה אני לא רוצה את הכסף הזה ומה אני חושב על הנעליים, התובעים, המדענים, ההסכם והציבור הרחב?
למה ויבראם משלמים? האם זה אומר שריצה מינילית היא רעה, מזיקה ומסוכנת?
ומה אנו יכולים ללמוד מזה על הביולוגיה, הפסיכולוגיה והכלכלה המודרנית?
פעם שלישית שאני משתמש בתמונה הזו של הרגליים שלי. משום מה אני מחבב אותה. 

בואו נצעד אחורה אל העבר ונראה איך הכל התחיל.
ויבראם היא חברה שעושה רק סוליות. סוליות קשוחות, עמידות, חזקות ונחשבת למותג החזק ביותר לכל יצרנית נעלי טיול ושטח המבקשת איכות ועמידות. VFF יצאו לראשונה ב 2005 והיו המוצר השלם הראשון שחברת ויבראם ייצרה. לא סוליה לספק אחר אלא נעל של ממש. אוקיי, כמעט נעל וכמעט ממש. אבל לגמרי שלהם כמוצר נעליים מוגמר.
זה לא היה דומה לשום דבר עד כה. זה היה רך, גמיש, דקיק, עמיד ובעיקר - היו לזה אצבעות. כפפה לרגל. איך לא חשבו על זה קודם. הקפיצה הגדולה בפופולריות התרחשה ב 2009, יחד עם שגשוג הרשתות החברתיות. VFF הפכה לתופעה מוזרה, מצחיקה, מקסימה ויעילה. מהדגם הבסיסי התפתחו ונוצרו עוד המון דגמים וצבעים - אבל הרעיון הבסיסי נותר דומה: מינימום נעל.
אני רכשתי את הזוג שלי בסוף 2009 והיתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתאהבתי בחפץ דומם.
בכל מקום קיבלתי מבטים מופתעים, חיוכים ושאלות בלי סוף. כולם ביקשו למשש לי את הרגל. זה אמיתי?
אבל בעיקר היה זה משהו אחר, מוזר, משחרר ומענג ללכת או לרוץ עם הויבראם. פתאום הרגשתי את המרקם של המדרכה - והאם היא עשויית אספלט או לבני אקרשטיין - לרוץ בשדות או לדרוך על אדמה רטובה מעט. אני, שסבלתי כל חיי מפלטפוס וקיבלתי מדרסים מהצבא, עברתי לריצה כמעט-לגמרי-יחפה ואהבתי  כל צעד.
למדתי שאפשר לרכוש מיומנויות חדשות ושהמוח האנושי שלנו משוכללת להפליא ומסוגל לזהות אבנים זעירות תוך כדי ריצה ולהמנע מלדרוך עליהן בלי כל מאמץ. למדתי שהריצה היחפה מחברת אותך לטבע כמו ששום נעל לא עושה ולא תעשה. גם סגנון הריצה שלי השתפר לאין ערוך. הפסיקו לכאוב לי כפות הרגליים אחרי הליכה ארוכה.
היה לי כיף.
ממש.
אחרי עוד חצי שנה ניסיתי, כנגד האינסטינקט שלי, להגביר מאוד את נפח הריצות (חשבתי פעם לרוץ את "מהר לעמק") התכיפות והאורך הריצות, ואחרי 14 ק"מ התחילה לכאוב הברך. נפצעתי. נחתי וחזרתי לאימון בנפח שכנראה טבעי לי יותר. מסקנה אישית: הויבראם שירתה אותי טוב יותר מכל נעל אחרת עד אז בריצות הקצרות והבינוניות שאני עושה (6-7 ק"מ על פי רוב) אבל לא הצילה אותי מעצמי שהתעקשתי לרוץ נפח גדול מדי .
קראתי עוד והתחברתי לדברים.
סגנון ריצה יחף היה כאן כבר מליוני שנים לפני שאבותינו תפרו את הנעל הראשונה ולפני שכל התפיסה ש"חייבים נעל עם משככי זעזועים" נולדה. משככים למיניהם בנעליים עומדים הרי בניגוד גמור לאינטואיצה ולאבולוציה. ואכן, ברוח הדברים האלה כתבו אנשי ויבראם את החומר הפרסומי שלהם ובו הבטיחו שלל תועלות רפואיות: טווח התנועה של המפרקים, חיזוק שרירי כף הרגל והקרסול, מניעת פגיעה בחוט השדרה, נחיתה על הכרית הקדמית במקום על העקב ועוד. לרגע הזה בדיוק חיכו כמה נפשות טובות. כי בעולמנו, אם אתה מספיק אמיץ כדי להבטיח תועלת רפואית, כדאי שתהיה גם מספיק עשיר לשלם על נזקי התביעה הייצוגית. כי היא תגיע בודאות.
אתם חושבים שתביעה ייצוגית זה פטנט רק באמריקה? תחשבו שוב. רק אצלנו בארצנו הקטנטונת, ורק בתחום הזעיר שקוראים לו תוספי תזונה, הוגשו רק ב 2013 יותר מ 1400 תביעות נזיקין מסוג תביעה ייצוגית. כל יום כמה. זה כסף קל, וזה הרבה כסף, אז יש מי שלוקח אותו.
ות'כלס, לא צריך הרבה מאמץ. מספיק שאני היצרן לא מספיק זהיר, או אופטימי מדי, או כוללני מדי - והופ'לה, תופסים אותו על הבטחות שווא, גם אם המוצר הוא באמת נפלא וגם אם היצרן באמת קצת הגזים באופטמיות. איפשהו האיזון שבין שמירה על אינטרסים של הציבור מפני הונאות לבין החופש לפרסם, הופר כבר מזמן, לטעמי.
אז מה היה בחזית המחקר אתם שואלים? יופי. גם אני תהיתי.
למזלנו עוד לא קם המומחה שטען שבני אדם היו רצים עם נעליים מאז ומעולם, למרות שאני כבר לא אתפלא על כלום.
המחקרים הראשונים ב2009 היו על קבוצות רצים קטנות מאוד, 8 או עשרה משתתפים, והראו תוצאות טובות לוייבראם וכך גם ניסויים לגבי איכות סגנון הריצה. אולם מדגם גדול יותר (100 איש) של רצים מתחילים שעשו תכנית למרוץ 10 ק"מ הראה כמות פציעות גבוהה יותר דווקא ליחפים. נו, אז למי נאמין? ומה זה אומר בכלל?
כך או אחרת, איני מבטל את הממצאים שמצאו פציעות בקרב רצים יחפים. גם כתבתי על זה כבר מזמן - המעבר מריצה רגילה לריצה יחפה חייב להתבצע בהדרגה, בשכל ולאורך זמן אחרת רב הנזק על התועלת. אם משתמשים במשהו שלא בשכל, הדרך לקבר או לאורתופד במקרה הזה, קצרה. בדיוק מהסיבה הזאת, החשש לתביעה ולנזק אמיתי בעקבות שימוש לא נכון, יש מעט מאוד יצרני סולמות, כמו גם מעט מאוד יצרני קונדומים באמריקה  (יזמים - יש לכם אולי הזדמנות).
לא באמת מפתיע. בריצה יחפה איני ממליץ לאיש לעבור מאפס קילומטרים לתכנית מלאה של ריצה יחפה, וודאי שפציעות יגיעו מחוסר הסתגלות ומוכנות. אנחנו חלשים ועירוניים והגוף שלנו צריך את הזמן כדי לחזור ליכולותיו האמיתיות.
מה שמעניין הוא שאם עוזבים את המחקרים בצד ושואלים את האנשים עצמם (לקוחות אמיתיים, כמוני) מסתבר שלמעלה מ 70% הצהירו בסקר שנערך לפני כמה ימים שהם ימשיכו להשתמש בויבראם שלהם למרות הפסיקה האחרונה. ההגיון פשוט: אם זה טוב בשבילי, מה אכפת לי מה אמר שופט איפשהו בתביעה כלשהי? רוב מוחלט של הלקוחות האמיתיים כנראה מרגיש שהנעליים האלו עושות טוב ומתאימות וגם השאר אולי מפחדים ולאו דווקא לא מרוצים. אישית, איני מכיר אף אחד שלא היה מרוצה מהם.
אבל המדייה מחפשת את הדם והנה הפכו הנעליים לסכנה.
"רוץ טבעי ותהיה חזק ובריא יותר" הפכה לאמירה שקרית כביבול המחייבת פיצוי.
הממ...
בואו נדמיין לרגע שאני אומר: "תאכל טבעי ותהיה חזק ובריא יותר". רק נניח שאני אומר את זה.
האם אני חשוף לתביעה מצד מי שתזונה טבעית לא תעשה לא טוב? כי הרי זה יתכן, זה אפשרי, זה אפילו סביר שבטווח האנושי הרחב והגדול יש מי שיאכל בכח קילו אגוזים ביום ואח"כ יתלונן על עצירות או השד יודע מה.
מה ההבדל?
ההבדל הוא בין עצה למוצר. VFF לא אמרו "רוץ יחף" ותהיה חזק אלא מכרו מוצר מצוין שעוזר לך לרוץ כמעט לגמרי יחף. אז לא תובעים אותם על העצה המצוינת אלא על המוצר המצוין, כי היה מי שייצר אותו ולכן מי שגם ניצל זאת היטב.
אלו הם חוקי המשחק של הכלכלה החדשה. וויבראם למדו השבוע בדרך הקשה שלא מספיק לייצר מוצר מצויין וחדשני, צריך להיות גם אילם.

אני, את החמישים דולר שלי, לא מבקש מהם בחזרה.
שילמתי אותם בכיף, וקיבלתי בעדם תמורה מעולה, אמינה ומהנה.

רוצו יחפים ותהיו לי בריאים, רק אל תתבעו אותי אחר כך על המשפט הזה.

By מר קדמוני with 9 comments

מה קרה למשקל שלנו - הרצאונת מצולמת שלי



נו?

By מר קדמוני with 5 comments

קווי דמיון בין תזונה קדמוני ל... קרוספיט (ולהיפך)

ביום שישי לפני כשבועיים צפיתי, יחד עם שני הבנים שלי, בתחרויות קרוספיט ישראל 2014. באצטדיון בקטן באוניברסיטת ת"א היו משהו כמו אלף איש, כולם במשקפי שמש, נעלי ספורט ובחולצות טריקו (או בלי חולצות בכלל), וכולם כ נדמה עודדו או התחרו במשחקי "האיש והאשה בעלי הכושר הגופני הטוב בישראל", כך לפי המארגנים. ושאפו לידידי עומרי פלד על ההפקה הנהדרת.
וכן, המתמודדים שם לא אכזבו: הם דחפו מזחלות, הלכו על הידיים (ונפלו כהוגן), שחו בריכות, הניפו משקלות, עשו עליות מתח ואפילו הניפו חביות בירה מלאות חול אל מעל לראש או רצו עמן מסביב למסלול. גברים ונשים כאחד.
היה בהחלט שמח.


את כל התמונות הנהדרות צילם דימה והן מופיעות כאן

שבוע לאחר מכן, גם כן ביום שישי, שוב הדרמתי עד לתל אביב, והפעם לפארק הירקון, כדי להשתתף במפגש של "פליאו ישראל" ולהכין מטעמים לפיקניק המוני על הדשא ולהשתתף במעגלי דיון בנושאים שונים הקשורים לתזונה ואורח חיים פליאוליתי (או קדמוני), כיום. היה מקסים.
שני האירועים מילאו אותי שמחה וגם, אני חייב להודות, קצת תחושת גאווה על ש"השגעון הפרטי" שלי שהתחיל כבלוג צנוע על "מה זה קרוספיט בכלל" לפני 7-8 שנים הפך היום לנחשול אמיתי שבו 21 (עשרים ואחת!) מכוני קרוספיט רשמיים בארץ, ואלפי אנשים שאוכלים דיאטת "פליאו" ומשתפים זה את זה בחוויות שלהם. לא שערתי אז את העוצמה של המסר. חוץ מהשמחה עלו בי גם מחשבות והרהורים על קווי הדמיון בין תרבות הקרוספיט לבין תרבות האכילה והחיים של תזונה קדמונית, והנה הם:

  • כן, יש דברים טובים שמתחילים באמריקה. צריך להודות על האמת, אמריקה לא מייצרת רק את קנדי קראש ואת ג'סטין ביבר אלא היא גם המקור (המודרני) ליישום התזונה הקדמונית - Paleo diet בגלגוליהן השונים, וגם לקרוספיט, שהוא ספורט יותר אמריקאי מאמריקאי. 
  • גאוות יחידה ורוח מחתרתית. ב"כוורת"שרו פעם על דוד מול גוליית ש"חוץ משני גמלים וגדי עוד לא ידעו אז מי הוא". זה נכון גם לנו. רוב הציבור בארץ עדיין לא יודע מה זה קרוספיט או מה זו תזונה קדמונית, אבל אלו שכן יודעים, מלאים בגאווה ובתחושה של הדדיות. אמנם אין עדיין לחיצת יד סודית, אבל אם רואים מישהו בים עושה סקוואטים, או משהי רצה עם VibramFiveFingers או מישהו מחפש בסופר שמן קוקוס או "לב בקר" כבר אפשר לנחש. אנחנו כאן, רק קצת קשה לראות.
  • הפרגון ההדדי. אחד הדברים הנפלאים ומהמרגשים הוא תרבות השיתוף והפרגון שהתפתחה כאן. אני רואה את זה נפלא במועדוני קרוספיט. המאמנים הותיקים עוזרים לחדשים ונותנים טיפים ועצות איך להצליח עם המועדון החודש וכלל לא חוששים מתחרות. המתאמנים המנוסים מפרגנים למתחילים. אוכלי פליאו מיומנים עוזרים בנפש חפצה בפייסבוק ובכל דרך אחרת למתלבטים ולחדשים. מפרגנים. עוזרים. וזה יפה וזה לא טריוואלי והלוואי שזה ישאר כך לתמיד. 
  • אנשים צעירים. משחקי קרוספיט היו סמל לעוז הנעורים וליופי הבחרות. אנשים ונשים חטובות וחטובים מילאו את הדשא והיציע, ואני הרגשתי כקשיש של ממש ביניהם. העולם שייך לצעירים, לגמרי. גם בענייני התזונה הקדמונית הצעירים נוטים לאמץ אותה בקלות ובחדווה ואילו המבוגרים רק מחפשים סיבות למה לא עכשיו או למה אין מספיק סיבות. אז כמובן שיש יוצאים מן הכלל (מיקי!) אבל לעניין ספורט ותזונה, כדאי להקשיב לצעירים!!
  • הרוב הוא גברים אבל הנשים הן כח מניע משמעותי. רוב מוחלט של בני האדם ביציע היו גברים, וחלק לא מבוטל מאלה היה עמוס כתובות קעקע וחלק נוסף, גם בזקנים (מה נסגר עם ההיפסטריות הזו, אני שואל). אבל מי שגנבו את ההצגה היו הנשים שהפגינו רוח לחימה מדהימה ויכולת מרשימה. הן אלו שסחפו את מירב קריאות העידוד ובכל מועדון קרוספיט יאמרו לך שכשמתחילות להגיע גם מתאמנות נשים, זה סימן שהמועדון עכשיו יגדל! כי נשים הן כח שיותר משתף ויותר לוקח ברצינות את החיים. גם כאן רוב הקוראים הם גברים (וגם רוב הקונים של הספר שלי עד כה), אבל הנשים מהוות כח לא פחות חשוב ומרכזי בהטמעה ובשיח הציבורי. בנות, אתן שולטותתת.

  • פשטות. בתזונה הקדמונית, כמו בקרוספיט, המפתח הוא פשטות וענייניות. נבשל את זה קצר ופשוט. נרים את זה וזהו. בלי מכונות ועניינים, בלי הקצפות וריבוכים, פשוט לעשות (או פשוט לאכול). זה חלק מהותי מסוד הקסם, וזה חלק משמעותי מעוצמת ההצלחה. Keep it simple. 
  • התבססות על העבר כמקור ללמידה. התזונה הקדמונית, כשמה, מבוססת על הפרקטיקות היעילות של העבר, אבל באופן דומה גם קרוספיט ובכלל הגישות הפונקציונאליות באות ממקום של התאמה לסביבה ולמציאות ולא התאמת המתאמן לחדר הכושר או למכונות העינויים שהורכבו בו. ליקטנו וצדנו, אז נאכל אוכל שאפשר ללקט ולצוד. ליקטנו וצדנו, אז נהיה מסוגלים לבצע סקוואטים, לרוץ מהר מאוד ולטווחים קצרים, להיות חזקים ולהנות מהחיים. עובד פיקס.
  • כל אחד יכול, ומי שמנסה, מתמכר. אין הבדל איכותי בין צעיר בן 24 במלוא כוחו לסבת'לא קשישה כשהם עומדים מול שעון העצר של אימון בן 15 דקות. שניהם יכולים לתת את כל מה שיש להם בדיוק ולא יותר. ארוחת צהרים למשפחה או לרווק צעיר או לישיש קדמוני יהיו זהות. ואכן, אלו התגובות שאני מקבל: זה קל, זה פשוט, זה טעים, זה כיפי. למרות שהיא רואה אותי מתאמן כבר שנים, אשתי למשל התחילה להתאמן בקרוספיט ברצינות רק לפני חודשיים ומיד היא התמכרה. באוכל כמו גם בספורט, אם זה מרגיש נכון, זה כנראה נכון.
  • אנחנו עוד בראשיתו של הגל. הפיצוץ הגדול בקרוספיט בארץ התרחש בשנה וחצי האחרונות, ונראה שעוד היד נטויה. הגידול במספר האנשים הדוגלים בתזונה קדמונית הוא אקספוננציאלי, כך נראה, ויום יום אני שומע על עוד אנשים ש"בעניין". כאן וגם כאן העתיד עוד לפנינו ותחושתי שאנחנו בתחתית העליה, ולא מתכוונים להאט לרגע.


ומה אתם חושבים?
מוצאים עוד קווי דמיון אולי?
שתפו, הגיבו, ותהיו לי בריאים,
דעאל

By מר קדמוני with 3 comments

יום עצמאות שמח - חוגגים עם סיפור הצלחה נוסף שלכם!

הי יקירים ויום הולדת 66 נפלא למדינה.
בשבועת האחרונים אני מקבל עוד ועוד מכתבים עם סיפורי הצלחה שלכם, וכל אחד מהם ממלא אותי שמחה ומרגש, וזה נפלא. תכתבו. תשתפו. אל תחששו לספר את הסיפור שלכם. נראה כי יש גלגל תנופה ואנרגיה מתחדשת לכוון של תזונה קדמונית, טבעית ובריאה. אז הנה סיפור של נעמה רותם, ששמחה לשתף איתנו את הסיפור שלה.
חג עצמאות שמח, נעמה !!!
*****************************

הכל התחיל כשמישהי יקרה לליבי אמרה לי "תסתכלי על עצמך במראה, את ענקית!".
כמובן שהיא אמרה זאת מדאגה ולא מכוונה רעה, אבל זה העציב אותי כי היא אימתה במשפט הזה את מה שידעתי כבר הרבה זמן: אני זקוקה לשינוי. לא מחר, לא עוד שבוע. עכשיו.
אף פעם לא הייתי רזה. וגם לא שמנה מאד. תמיד באמצע, תלוי בתקופה. אוכל תמיד בא כדי לפצות על משהו – חוסר תשומת לב, בדידות,או כתוצר לוואי של עוד שנאה עצמית חולפת. ניסיתי המון דיאטות, ניסיתי לצום, ניסיתי לאכול רק תפוחים. פעם אחת אפילו רזיתי שמונה קילו בחודש אחד ונראיתי נהדר. מיד נמלאתי שמחה על ההישג המרשים וחגגתי את המאורע עם חודש של בורקסים ובמבה...
אז חיפשתי דיאטה שונה.
התייעצתי עם חברה טובה והיא אמרה לי שהיא יכולה לספר לי על התזונה שהיא אימצה בתשעת החודשים האחרונים, אבל זה לא לטלפון. הכי עדיף יהיה שנשב ונדבר על הכל. האמת - הסתקרנתי.
נפגשנו למחרת והיא התחילה באקספוזיציה שלמה על כך שבשביל לעשות את מה שהיא עושה אני צריכה לבוא לכל העניין עם ראש פתוח, להבין שהשינוי המחשבתי שאני אצטרך לעשות לא נופל מהשינוי הפיזי. היא הזהירה שהרבה מיתוסים עומדים להתנפץ באותו הערב. אמרה לי שאזדקק להרבה אומץ, נחישות והתמדה. שזו לא דיאטה, אלא דרך חיים, חיים שמשלבים אימונים, תזונה שבריאה לגוף שלנו והרבה אושר. אני זוכרת איך העיניים שלי נצצו. הייתי מוכנה ונלהבת להתחיל את הפרק הזה בחיים שלי.
השלב הראשון היה "אתגר 30". שלושים ימים שבהם ביקשתי מחילה מהגוף שלי על שנים של התעללות. בשבועיים הראשונים לא היה לי קל – הגוף שלי רצה פחמימות שלא יכלתי לתת לו. מהר מאד גם זה עבר. הכל נהיה יותר קל. נהניתי להשקיע בעצמי עם חביתות מפנקות בבוקר, עם שפע של בשר, פירות ואגוזים. קראתי בבלוגים של אנשים שמתארים את חוויית "אתגר 30" שלהם וזה עזר לי מאד. הנה, אני לא לבד, אנשים אחרים עשו את זה לפניי והצליחו בגדול.
אותה חברה טובה, שלימים הפכה להיות המנטורית והמוזה שלי לענייני פליאו, הכינה לי בסוף האתגר (שיצא בפורים) משלוח מנות פליאוליתי. פרס טעים וכיפי. יאמ.
היא גם בנתה לי תכנית אימונים ביתית שתרגלתי בעקביות במשך חודש. לאחר מכן נרשמתי למכון כושר, ושם בנתה לי מאמנת הכושר אימון שעובד על חיטוב הגוף בדופק גבוה, אימון לא פשוט בכלל. בחודש הבא אני עומדת להתחיל להתאמן בקרוספיט, משהו שאני רוצה כבר הרבה זמן לעשות.
השינוי הכי גדול שנבע כתוצאה מהתזונה הזו – אני כבר לא סובלת מאותם כאבי בטן כרוניים שעינו אותי במשך כל חיי. מאז שאני זוכרת את עצמי כאבה לי הבטן, עד שבאיזשהו שלב פשוט קיבלתי את כאבי הבטן כעובדה. "הם חלק בלתי נפרד ממני ואין מה לעשות בנידון", חשבתי. אז זהו, שלא. מאז שהתחלתי לאכול פליאו – כאבי הבטן נעלמו כלא היו.
נרפאתי.
רק בשביל זה היה שווה לעבור את כל התהליך הזה.
אז מה השתנה אצלי מאז פליאו? הכל בעצם.
אני מרגישה מעולה. אנרגטית יותר מהרגיל. קופצת מהמיטה בבוקר עם חיוך (לפני פליאו הייתי גארפילד, בכל מה שקשור לבוקר). נהנית להשקיע בעצמי. נהנית מהמקלחת של אחרי אימון. נהנית מקהילת פייסבוק תומכת ומדהימה. חזקה יותר. חטובה יותר. שמחה יותר. בריאה יותר.
סוף-סוף, לראשונה בחיי, אני עושה משהו טוב למען הגוף שלי. מתוך אהבה עצמית טהורה.   מרגישה חזקה, בריאה ומאושרת מאי פעם.



*********************

עד כאן סיפורה של נעמה, ותרגישו חופשי לשתף אותו. 
מכאן ואילך יגיע הסיפור שלכם, והוא יכול להיות לא פחות מהנה ומוצלח.

By מר קדמוני with 6 comments