אתם כבר מכירים אותי לא רע. שנים שאני כותב על תזונה, ספורט ואורח חיים מודרני-קדמוני ומשתדל להביא לכם גם מהחוויות וניסיון האישי שלי, גם מחשבות וגם מהשדה המחקרי בתחומים אלה. בגלל שכבר צברתי לא מעט קילומטראז', חשבתי שכבר ראיתי או שמעתי הכל: את הסקפטיים, הציניים, המאמינים, הטבעונים, התזונאים, הרופאים ומה לא. ובכל זאת, בשבועות האחרונים יש לי תחושה שישנה תאוצה במשוב שאני מקבל. אולי כי יותר אנשים נחשפים ושומעים ומנסים ומרוצים, וכן, חלק גם נבהלים.
אני בודאי לא חושב שכל אחד צריך לקבל את עמדתי (למרות שזה היה יכול להיות נחמד). אבל, וזה אבל גדול, דומני שיש אנשים שהדיון איתם "כאילו" מתרחש, בעוד שבפועל הם נעים במסלול מקביל, ורק מגיחים פנימה כדי לומר משהו, או לזרוק פצצה מגובה גבוה, בלי באמת להשתתף בדיון. הם מדמיינים את עצמם, אולי, לפרפרים. מעופפים אך לא מעורבים. נמשכים אל האש, אבל לא יודעים מה לעשות שהם כבר מגיעים אליה. זורקים גפרור אולי.
אז חשבתי לנסות ולאפיין מדוע כל זה מתרחש, ואיזה סוגי אנשים אנו עלולים לפגוש בדרך.
אנשים המעבירים בקורת על מה שנדמה להם שאומרים
אני נדהם בכל פעם מחדש מהעניין הזה. הנה דוגמה: בערב שבת האחרון פגשתי ללא תכנון מישהו המבוגר ממני בשנים ובחכמה, שבמקרה אני יודע שבנו ואשתו קראו את ספרי ואף החלו לאמץ את דרך החיים הקדמונית והם מאושרים ממנה למדי. הוא היה עם שני חברים. חייך אלי מאוזן לאוזן ואמר לרעיו: "חברים, זה הבחור שסיפרתי לכם עליו, זה שאוכל רק בשר". הממ. אמרתי לו, "יקירי, אם אתה כבר משמיץ אותי, לפחות תשמיץ כהלכה". באופן דומה יש מתנדבים חרוצים בעולם הפייסבוק שמתנדבים לענות בשמי מה אני חושב או אומר. כמישהו שואל אותי "על מה ההרצאה" הם מיד מסבירים על מה היא בדיוק (ולמה היא לא נכונה). ומה שיפה זו העובדה כי אלו בדרך כלל אנשים שמודים שלא קראו אותי מעולם, לא שמעו אותי אף פעם ולא מכירים אותי כלל. הם רק שמעו "משהו" על "פליאו" והחליטו מה זה ומה הדוברים אומרים. אולי זוהי נטיה אנושית טבעית - להכניס את העולם למסגרות ותבניות. אה, הוא קדמוני, בטח, הוא אוכל רק בשר. מכיר את זה. התיוג מראש מקל על העבודה לקרוא ולהבין את הטענה. הוא מותיר אנשים בגזרת הנוחות העצמית הפנימית שלהם. "אני יודע".
אנשים שלא סובלים עוררין על סמכות
"לשמוע המלצות תזונה ממישהו שהוא בכלל לא תזונאי זה בדיחה" כתבה גברת אחת בפייסבוק השבוע, ועוררה דיון סוער האם ביל גייטס יכל ללמד משהו על מחשבים למרות שלא היה לו תואר וכיצד זה פרס נובל בכלכלה ניתן בכלל לשני פרופסורים לפסיכולוגיה. רוצה לומר, אם אינך תזונאי, רופא או גנטיקאי (ורצוי שלושתם גם יחד), אינך יכול לטעון דבר וחצי דבר על מה נכון או לא נכון להכניס לפיך. מעניין שטענות אלה נשמעות רק כנגד אנשים שסותרים את הממסד בתחום המזון, אבל אנשים שמתנגדים לממסד בתחום השלטון, הצבא, המוסר, הכלכלה - כולם יכולים ובדרך כלל הם ללא שום תואר בכלום. כי זה באמת לא רלוונטי אם למייסדת פורום היציאה מלבנון היה תואר במדיניות ציבורית ואם לצ'רלי ביטון מהפנתרים השחורים היה תואר בכלכלה. אבל זה לא אותו דבר, כאן אתה ממליץ לאנשים לאכול אחרת! אז מי שמך? האמת היא שאף אחד. אני לא "אומר" לאנשים מה לעשות (את זה עושה משרד הבריאות, לצערי), אני מציע להם לשאול שאלות ולבחון את העולם במשקפיים חדשות ורעננות ולבדוק בעצמם אם זה עושה להם טוב. אם זה גם מערער למישהו את האמונה בסמכות, סורי, אני כזה.
אנשים המאמינים בקלות למקורות מידע רעועים
כתבה בYNET היא הדרך הקלה ביותר לצרוך אינפורמציה בעידן המודרני. היא כנראה גם הדרך הרעועה ביותר, לפחות ככל הנוגע לעובדות מדעיות ולמחקר. "אבל זה כתוב בעיתון" אומרים לי. יופי. הכל כתוב בעיתון. אז מה. העיתונות הפופולרית כשמה כן היא: פופולרית, ותפקידה הוא למכור עיתונים ולבדר את ההמונים ולא להקנות דעת למתי מספר. את זה עושים מגזינים מקצועיים וספרות מקצועית, וגם זה, לא תמיד. חכמה קטנה היא לנופף בעיתון של אתמול וחכמה קטנה עוד יותר היא לשלוח לי מאמר מוויקיפדיה ה"מוכיח" מדוע תזונה קדמונית מסוכנת ורעה. נו באמת. בלי קשר לתזונה ובלי קשר אלי - אם אתם רוצים להתמודד עם טענה כלשהי ברצינות, אתם חייבים להתייחס מקורות מידע רצינים בהתאם. זה לא חייב להיות מאמרים. אפשר גם לקרוא ספרים, לדבר עם מומחים, או לעשות ניסוי עצמי. הכל עדיף על מסקנה שעוטפים איתה דגים אחרי יום.
אנשים אדוקים
אמונת יתר במקור סמכות דומיננטי והסתמכות יתר על מקורות מפוקפקים הם שני מאפיינים של הרבה אנשים אדוקים. כלומר, אנשים שאורח חייהם או מחשבתם נתונים ומוכפפים לסדר גדול יותר מהרמה האישית. כך זה אנשים ש"מוכיחים לי" שהאדם הקדמון לא היה ולא נברא על סמך ציטוטים מהגמרא או מהרמב"ם, וכך אחרים להבדיל, הפוסלים יכולת אנושית לאכילת בשר ומביאים כתנא דמסייע את גארי יורפסקי או למך אחר באיזו פרזנטציה עמוסת נפנופי ידיים. אנשים אדוקים, כך מסתמן, מתקשים להציץ אל מעבר לגדר, חוששים לחדור ל"פרדס" שמא יפגעו ולא יחזרו. אז למען הסר ספק, חברים, אתם יכולים להשאר באמונתכם, מוזרה או נורמלית ככל שתהיה (בודהה, דת ישראל, טבעונות או גרינפיס), ועדיין להיות מסוגלים לנהל שיח אינטלקטואלי ורעיוני רציני ומעמיק מבלי שזה יאיים על אמונתכם. יש לא מעט פרופסורים לארכיאולוגיה ולראשם כיפה. הם אנשים המסוגלים להפריד בין אמונותיהם לדעותיהם וזה נפלא, לטעמי האישי.
אנשים מיואשים
כל כך הרבה אנשים רצו בחייהם לעשות שינוי וכבר נכשלו פעם, ופעמיים, ושלוש. "כבר ניסיתי את כל הדיאטות" כותבים לי. "כבר עברתי הכל". וכלום לא עוזר. לספור, להקיא, לעשות חוקן, לצום, לאכול רק כרוב, לאכול רק תירס - הכל. הם יורדים ועולים ושוב יורדים ושוב עולים, עוד יותר. עכשיו הם שומעים על "פטנט" חדש ישן שאולי יעזור להם, ושמציע תפיסה לגמרי אחרת, אז אפשר להבין מדוע הם מיואשים עוד לפני שקראו את השורה הראשונה. לעתים אני קורא תגובות ויכול לזהות מבין השורות את התסכול, את הסקפטיות, את חוסר האמונה העצמית ביכולת לעשות שינוי, את הפחד מעוד טרנד או שרלטנות או אופנה חולפת. אני מבין. ובכל זאת, מיואשים יקרים, אני מציע לכם עוד ניסיון אחד ברכבת שלא עליתם עליה קודם לכן, ושיכולה, כך אני מקווה ומאמין, לקחת אתכם למחוזות נפלאים ואחרים.
אנשים מקובעים
אבא של ידידי הוא עובד רפא"ל. עוד מעט בפנסיה. כבר 40 שנה הוא עולה בכל בוקר לאוטובוס ההסעה שלוקח אותו למפעל וכל יום הוא מתיישב באותו המושב ממש, וקורא את אותן משניות, ומגיע למפעל באותה השעה, בדיוק לפני ארוחת בוקר בה מגישים אותו אוכל כבר 40 שנה. והוא מרוצה ואיש לא יעלה על הדעת להזיז אותו למקום אחר בהסעה. אנו אנשים של הרגלים וקבעונות וברגע שאנו מזהים איום על הסדר הישן, אוהו, אז כל החרדות הקמאיים עולים ופורחים וההתנגדות צומחת ומתפרצת, וכל התותחים הכבדים והארטילריה נופלת על זה שההין לקרוא תגר על הגברדיה הותיקה. אמא שלי למשל, מכינה כבר שנים "בראוניז" ובהן מצרך היסוד היה מרגרינה. לקח לה שנים, אשכרה שנים, להסכים לנסות פעם אחת ולעבור לחמאה. עכשיו היא אומרת לי בשיא הטבעיות "מי בכלל עוד משתמש עוד במרגרינה" ושוכחת כמה זמן לקח לה להסתגל לשינוי כה זעיר. ההמלצה שלי? אל תתקבעו, תתפתחו!
אנשים שיש להם מה להפסיד
אורח החיים הקדמוני מעודד להפוך את פירמידת הבריאות על ראשה. אך זהו אינו דבר של מה בכך. זוהי תזוזה של אמות הסיפים. רעידת אדמה פוליטית. צונאמי של אי-אמון הציבור בהמלצות הממסד ופתח לתביעות ענק אינסופיות נגד מי-שאתם-רק-רוצים. יש כל כך הרבה אנשים שיפסידו המון, המון - כסף, יוקרה, מעמד, כבוד - אם רק תתקבל בציבור ההבנה ששומן רווי הוא דווקא טוב ושעודף דגנים (מלאים) ופחמימות הוא עניין משמין ורע. תחשבו תנובה, אוסם, נסטלה, קינדר, שרת הבריאות, משרד החינוך, אולגה רז, קופות החולים, טיפות חלב, אחיות, רופאים, טבעונים ומי לא? הרבה אנשים כמדומני צריכים לעמוד בתור כדי לומר "חטאנו, עוונו, פשענו" על ההמלצה שלהם להחליף את החמאה בשמן סויה ואת הגריוועלך במרגרינה. אבל אף אחד לא באמת רוצה לעמוד בתור הזה.
אנשים שחושבים במונחים של מלחמת עולם
כשהדיבור הוא בין אדם לאדם, ביני ובינך למשל, דומני שכל אדם יכול לסבול או לשמוח מכל דעה. בגובה העיניים הדיון הוא על פי רוב ענייני, נחמד ולפעמים פורה ולפעמים לא. כך למשל שר מאיר אריאל המנוח ב"שיר כאב" על "צעיר ערבי שהכרתי, מסתכל בעיניים". אבל ברגע שהפרט מאיים איכשהו (בגלל אחת מהסיבות לעיל), הוא מפסיק להיות אדם, פרט, יחיד, בעל אישיות ודעה והופך להיות חלק ממשהו גדול יותר, מקבוצה מאיימת, מ"כל הערבים" או במקרה כאן, אני הפכתי ל"הם". למשל, הנה תגובה שכתב לפני כמה דקות טבעוני עצבני אחד על פרסום ההרצאה שלי מחר בטכניון בפייסבוק:
"כל מדען בתחום האבולוציה (הם טוענים לבסס את התזונה על האבולוציה) יצחק על הציטוט מהלינק: "המטרה היא לאכול כמו שנועדנו לאכול" כי שום דבר לא "נועד" בתורת האבולוציה. מה גם שהם ממליצים להרכיב תפריט ממוצרי חלב, משהו שהאדם נחשף אליו רק בכמה אלפי השנים האחרונות - אז איך הוא בדיוק "נועד" לאכול גם מוצרי חלב? האבולוציה בת מליוני השנים הכינה אותו לזה? מה שכן - הם יודעים למכור ספרים יופי".[ההדגשות הן שלי]. "דעאל" הופך ל"הם" כי "אנחנו", הכותב, מרגיש "מאוימים" - על עצמו, על תפיסת עולמו, על חבריו ולכן הוא מגיב אוטומטית אולי, בהכללה, בשיטוח, ב"אחרות". לבד אני כנראה לא מספיק מפחיד, אבל אם שמים על הכתפיים שלי "הם" גדול, אז הנה "אנחנו" באים לכבוש את הארץ. אלבר קאמי מישהו? לפחות "הם" יודעים למכור ספרים טוב...
האם פגשתם אנשים כאלה לאחרונה?
מה אתם חושבים הדרך היעילה ביותר להתמודדות ומה תציעו להם?
אה, וגם תשתפו. בטח שתשתפו. וגם תגיבו כאן (בשביל זה יש תגובות). לא ככה?
אני בודאי לא חושב שכל אחד צריך לקבל את עמדתי (למרות שזה היה יכול להיות נחמד). אבל, וזה אבל גדול, דומני שיש אנשים שהדיון איתם "כאילו" מתרחש, בעוד שבפועל הם נעים במסלול מקביל, ורק מגיחים פנימה כדי לומר משהו, או לזרוק פצצה מגובה גבוה, בלי באמת להשתתף בדיון. הם מדמיינים את עצמם, אולי, לפרפרים. מעופפים אך לא מעורבים. נמשכים אל האש, אבל לא יודעים מה לעשות שהם כבר מגיעים אליה. זורקים גפרור אולי.
אז חשבתי לנסות ולאפיין מדוע כל זה מתרחש, ואיזה סוגי אנשים אנו עלולים לפגוש בדרך.
 |
| התמונה להמחשה בלבד: ענבר כשהיה לא מרוצה |
אני נדהם בכל פעם מחדש מהעניין הזה. הנה דוגמה: בערב שבת האחרון פגשתי ללא תכנון מישהו המבוגר ממני בשנים ובחכמה, שבמקרה אני יודע שבנו ואשתו קראו את ספרי ואף החלו לאמץ את דרך החיים הקדמונית והם מאושרים ממנה למדי. הוא היה עם שני חברים. חייך אלי מאוזן לאוזן ואמר לרעיו: "חברים, זה הבחור שסיפרתי לכם עליו, זה שאוכל רק בשר". הממ. אמרתי לו, "יקירי, אם אתה כבר משמיץ אותי, לפחות תשמיץ כהלכה". באופן דומה יש מתנדבים חרוצים בעולם הפייסבוק שמתנדבים לענות בשמי מה אני חושב או אומר. כמישהו שואל אותי "על מה ההרצאה" הם מיד מסבירים על מה היא בדיוק (ולמה היא לא נכונה). ומה שיפה זו העובדה כי אלו בדרך כלל אנשים שמודים שלא קראו אותי מעולם, לא שמעו אותי אף פעם ולא מכירים אותי כלל. הם רק שמעו "משהו" על "פליאו" והחליטו מה זה ומה הדוברים אומרים. אולי זוהי נטיה אנושית טבעית - להכניס את העולם למסגרות ותבניות. אה, הוא קדמוני, בטח, הוא אוכל רק בשר. מכיר את זה. התיוג מראש מקל על העבודה לקרוא ולהבין את הטענה. הוא מותיר אנשים בגזרת הנוחות העצמית הפנימית שלהם. "אני יודע".
אנשים שלא סובלים עוררין על סמכות
"לשמוע המלצות תזונה ממישהו שהוא בכלל לא תזונאי זה בדיחה" כתבה גברת אחת בפייסבוק השבוע, ועוררה דיון סוער האם ביל גייטס יכל ללמד משהו על מחשבים למרות שלא היה לו תואר וכיצד זה פרס נובל בכלכלה ניתן בכלל לשני פרופסורים לפסיכולוגיה. רוצה לומר, אם אינך תזונאי, רופא או גנטיקאי (ורצוי שלושתם גם יחד), אינך יכול לטעון דבר וחצי דבר על מה נכון או לא נכון להכניס לפיך. מעניין שטענות אלה נשמעות רק כנגד אנשים שסותרים את הממסד בתחום המזון, אבל אנשים שמתנגדים לממסד בתחום השלטון, הצבא, המוסר, הכלכלה - כולם יכולים ובדרך כלל הם ללא שום תואר בכלום. כי זה באמת לא רלוונטי אם למייסדת פורום היציאה מלבנון היה תואר במדיניות ציבורית ואם לצ'רלי ביטון מהפנתרים השחורים היה תואר בכלכלה. אבל זה לא אותו דבר, כאן אתה ממליץ לאנשים לאכול אחרת! אז מי שמך? האמת היא שאף אחד. אני לא "אומר" לאנשים מה לעשות (את זה עושה משרד הבריאות, לצערי), אני מציע להם לשאול שאלות ולבחון את העולם במשקפיים חדשות ורעננות ולבדוק בעצמם אם זה עושה להם טוב. אם זה גם מערער למישהו את האמונה בסמכות, סורי, אני כזה.
אנשים המאמינים בקלות למקורות מידע רעועים
כתבה בYNET היא הדרך הקלה ביותר לצרוך אינפורמציה בעידן המודרני. היא כנראה גם הדרך הרעועה ביותר, לפחות ככל הנוגע לעובדות מדעיות ולמחקר. "אבל זה כתוב בעיתון" אומרים לי. יופי. הכל כתוב בעיתון. אז מה. העיתונות הפופולרית כשמה כן היא: פופולרית, ותפקידה הוא למכור עיתונים ולבדר את ההמונים ולא להקנות דעת למתי מספר. את זה עושים מגזינים מקצועיים וספרות מקצועית, וגם זה, לא תמיד. חכמה קטנה היא לנופף בעיתון של אתמול וחכמה קטנה עוד יותר היא לשלוח לי מאמר מוויקיפדיה ה"מוכיח" מדוע תזונה קדמונית מסוכנת ורעה. נו באמת. בלי קשר לתזונה ובלי קשר אלי - אם אתם רוצים להתמודד עם טענה כלשהי ברצינות, אתם חייבים להתייחס מקורות מידע רצינים בהתאם. זה לא חייב להיות מאמרים. אפשר גם לקרוא ספרים, לדבר עם מומחים, או לעשות ניסוי עצמי. הכל עדיף על מסקנה שעוטפים איתה דגים אחרי יום.
אנשים אדוקים
אמונת יתר במקור סמכות דומיננטי והסתמכות יתר על מקורות מפוקפקים הם שני מאפיינים של הרבה אנשים אדוקים. כלומר, אנשים שאורח חייהם או מחשבתם נתונים ומוכפפים לסדר גדול יותר מהרמה האישית. כך זה אנשים ש"מוכיחים לי" שהאדם הקדמון לא היה ולא נברא על סמך ציטוטים מהגמרא או מהרמב"ם, וכך אחרים להבדיל, הפוסלים יכולת אנושית לאכילת בשר ומביאים כתנא דמסייע את גארי יורפסקי או למך אחר באיזו פרזנטציה עמוסת נפנופי ידיים. אנשים אדוקים, כך מסתמן, מתקשים להציץ אל מעבר לגדר, חוששים לחדור ל"פרדס" שמא יפגעו ולא יחזרו. אז למען הסר ספק, חברים, אתם יכולים להשאר באמונתכם, מוזרה או נורמלית ככל שתהיה (בודהה, דת ישראל, טבעונות או גרינפיס), ועדיין להיות מסוגלים לנהל שיח אינטלקטואלי ורעיוני רציני ומעמיק מבלי שזה יאיים על אמונתכם. יש לא מעט פרופסורים לארכיאולוגיה ולראשם כיפה. הם אנשים המסוגלים להפריד בין אמונותיהם לדעותיהם וזה נפלא, לטעמי האישי.
אנשים מיואשים
כל כך הרבה אנשים רצו בחייהם לעשות שינוי וכבר נכשלו פעם, ופעמיים, ושלוש. "כבר ניסיתי את כל הדיאטות" כותבים לי. "כבר עברתי הכל". וכלום לא עוזר. לספור, להקיא, לעשות חוקן, לצום, לאכול רק כרוב, לאכול רק תירס - הכל. הם יורדים ועולים ושוב יורדים ושוב עולים, עוד יותר. עכשיו הם שומעים על "פטנט" חדש ישן שאולי יעזור להם, ושמציע תפיסה לגמרי אחרת, אז אפשר להבין מדוע הם מיואשים עוד לפני שקראו את השורה הראשונה. לעתים אני קורא תגובות ויכול לזהות מבין השורות את התסכול, את הסקפטיות, את חוסר האמונה העצמית ביכולת לעשות שינוי, את הפחד מעוד טרנד או שרלטנות או אופנה חולפת. אני מבין. ובכל זאת, מיואשים יקרים, אני מציע לכם עוד ניסיון אחד ברכבת שלא עליתם עליה קודם לכן, ושיכולה, כך אני מקווה ומאמין, לקחת אתכם למחוזות נפלאים ואחרים.
אנשים מקובעים
אבא של ידידי הוא עובד רפא"ל. עוד מעט בפנסיה. כבר 40 שנה הוא עולה בכל בוקר לאוטובוס ההסעה שלוקח אותו למפעל וכל יום הוא מתיישב באותו המושב ממש, וקורא את אותן משניות, ומגיע למפעל באותה השעה, בדיוק לפני ארוחת בוקר בה מגישים אותו אוכל כבר 40 שנה. והוא מרוצה ואיש לא יעלה על הדעת להזיז אותו למקום אחר בהסעה. אנו אנשים של הרגלים וקבעונות וברגע שאנו מזהים איום על הסדר הישן, אוהו, אז כל החרדות הקמאיים עולים ופורחים וההתנגדות צומחת ומתפרצת, וכל התותחים הכבדים והארטילריה נופלת על זה שההין לקרוא תגר על הגברדיה הותיקה. אמא שלי למשל, מכינה כבר שנים "בראוניז" ובהן מצרך היסוד היה מרגרינה. לקח לה שנים, אשכרה שנים, להסכים לנסות פעם אחת ולעבור לחמאה. עכשיו היא אומרת לי בשיא הטבעיות "מי בכלל עוד משתמש עוד במרגרינה" ושוכחת כמה זמן לקח לה להסתגל לשינוי כה זעיר. ההמלצה שלי? אל תתקבעו, תתפתחו!
אנשים שיש להם מה להפסיד
אורח החיים הקדמוני מעודד להפוך את פירמידת הבריאות על ראשה. אך זהו אינו דבר של מה בכך. זוהי תזוזה של אמות הסיפים. רעידת אדמה פוליטית. צונאמי של אי-אמון הציבור בהמלצות הממסד ופתח לתביעות ענק אינסופיות נגד מי-שאתם-רק-רוצים. יש כל כך הרבה אנשים שיפסידו המון, המון - כסף, יוקרה, מעמד, כבוד - אם רק תתקבל בציבור ההבנה ששומן רווי הוא דווקא טוב ושעודף דגנים (מלאים) ופחמימות הוא עניין משמין ורע. תחשבו תנובה, אוסם, נסטלה, קינדר, שרת הבריאות, משרד החינוך, אולגה רז, קופות החולים, טיפות חלב, אחיות, רופאים, טבעונים ומי לא? הרבה אנשים כמדומני צריכים לעמוד בתור כדי לומר "חטאנו, עוונו, פשענו" על ההמלצה שלהם להחליף את החמאה בשמן סויה ואת הגריוועלך במרגרינה. אבל אף אחד לא באמת רוצה לעמוד בתור הזה.
אנשים שחושבים במונחים של מלחמת עולם
כשהדיבור הוא בין אדם לאדם, ביני ובינך למשל, דומני שכל אדם יכול לסבול או לשמוח מכל דעה. בגובה העיניים הדיון הוא על פי רוב ענייני, נחמד ולפעמים פורה ולפעמים לא. כך למשל שר מאיר אריאל המנוח ב"שיר כאב" על "צעיר ערבי שהכרתי, מסתכל בעיניים". אבל ברגע שהפרט מאיים איכשהו (בגלל אחת מהסיבות לעיל), הוא מפסיק להיות אדם, פרט, יחיד, בעל אישיות ודעה והופך להיות חלק ממשהו גדול יותר, מקבוצה מאיימת, מ"כל הערבים" או במקרה כאן, אני הפכתי ל"הם". למשל, הנה תגובה שכתב לפני כמה דקות טבעוני עצבני אחד על פרסום ההרצאה שלי מחר בטכניון בפייסבוק:
"כל מדען בתחום האבולוציה (הם טוענים לבסס את התזונה על האבולוציה) יצחק על הציטוט מהלינק: "המטרה היא לאכול כמו שנועדנו לאכול" כי שום דבר לא "נועד" בתורת האבולוציה. מה גם שהם ממליצים להרכיב תפריט ממוצרי חלב, משהו שהאדם נחשף אליו רק בכמה אלפי השנים האחרונות - אז איך הוא בדיוק "נועד" לאכול גם מוצרי חלב? האבולוציה בת מליוני השנים הכינה אותו לזה? מה שכן - הם יודעים למכור ספרים יופי".[ההדגשות הן שלי]. "דעאל" הופך ל"הם" כי "אנחנו", הכותב, מרגיש "מאוימים" - על עצמו, על תפיסת עולמו, על חבריו ולכן הוא מגיב אוטומטית אולי, בהכללה, בשיטוח, ב"אחרות". לבד אני כנראה לא מספיק מפחיד, אבל אם שמים על הכתפיים שלי "הם" גדול, אז הנה "אנחנו" באים לכבוש את הארץ. אלבר קאמי מישהו? לפחות "הם" יודעים למכור ספרים טוב...
האם פגשתם אנשים כאלה לאחרונה?
מה אתם חושבים הדרך היעילה ביותר להתמודדות ומה תציעו להם?
אה, וגם תשתפו. בטח שתשתפו. וגם תגיבו כאן (בשביל זה יש תגובות). לא ככה?
15 הערות קוראים:
אני לא מזמן דיברתי עם מכר שהוא ד"ר לביולוגיה
והוא טען בפני כמה הפליאו היא דיאטה קיצונית (צחקתי עליו ואמרתי לו אם זה קיצוני מה יגיד על אפס"פ?)
וכמה זה לא בריא, ושיהיו לי בעיות לב ויסתמו לי העורקים
ושזה לא בריא שאוכלים כל כך קצת פחמימות (אני יותר VLC עם נטייה לכיוון האפס)
והוא מתחיל להביא לי מחקרים וכו'
והאמת בכללי אין לי כוח להתווכח בנושא הזה, הטפות המוסר האלה
הרי אני בקלות יכולה להביא מחקרים שנוגדים בדיוק את המחקרים שהוא מביא
אני יכולה להגיד שאחרי שנה בפליאו מתוך זה כמעט חצי שנה VLC, מעולם לא הרגשתי טוב יותר, לפחות לא מאז שהייתי ילדה. ובדיקות הדם שעשיתי (לפני חודשיים) היו מהטובות שיצאו לי ב15 שנים האחרונות
אז הוא אמר לי שאני לא יכולה לדעת מה מצב העורקים שלי
ושהתזונה הזאת בטוח עושה לי נזק
(מעניין איזה נזק קורה כשהטיגליצרידים בנורמה)
למען האמת, אני אלרגית לדגנים וקיטניות
ככה שבערך מגיל 21 אז גילו לי את האלרגיה הזאת אני לא אוכלת את הדברים האלה למעט לחם, ואורז לבן וגם זה הופסק לפני שנה וחצי.
עכשיו יש לי רגישות לגלוטן (הוא אמר שאין דבר כזה) ואורז מפיל עלי עייפות
תגובה שראיתי בקבוצת פייסבוק טבעונית:
"מה שמעניין, זה שה"פלאוליתים" לא כותבים בשום מקום נגד צריכת מזון מעובד, נגד שימוש בחלב, נגד צריכת חומרי הדברה, חומרים משמרים, צבעי מאכל, מלח, סוכר, ואפילו לא מאפים וממתקים ומשקאות קלים, קפה או סיגריות.
אין להם עניין בבריאות, לקדם תזונה נכונה.
הדבר היחיד שמעניין אותם ומפריע להם זה טבעונים, אנשים שלא קונים בשר תעשייתי מעובד.
יחצנים של מקדונלדס."
דעאל יקר שלום
גם אני נתקלתי לאחרונה באנשים הללו ..אומנם לא בעצמה שאתה חווה מכיוון שהיכולת שלי להשפיע כמוך על מגוון רחב יותר של אנשים היא קטנה, ומה אני אגיד לך התגובות מקיר לקיר - חבר אחד מנסה להוריד לחם (בחור חכם..)חבר שני זועם על הפגיעה בפירמידת המזון (חי על שייק חלבונים והמלצות דיאטנית...עדיין נראה כמו קבב..)וחבר שלישי גורס שהכול שטויות ואני גורם לעצמי נזק לגוף,
אני כן יכול לספר על השינויים שאני חווה לסובבים אותי..לא מנקר במשרד מול המחשב אחרי ארוחת צהריים כבדה, קם בבוקר מלא אנרגיה,חד ומהיר מחשבה (מסתבר שכשישנים טוב יותר חושבים מהר יותר..) אין את העייפות האינסופית שמלווה אותך מהרגע שאתה קם עד הרגע שאתה נרדם.
אני מבין שאנשים מפחדים לעשות שינויים אבל היי גם אמא שלי העיפה את המרגרינה אחרי כול השנים שהיא כיכבה בכול דבר אפשרי במטבח, השינוי שאתה מביא הוא משנה חיים בדרך כזאת או אחרת והרצון שלך לחלוק את כול הטוב הזה עם האנשים לפעמים לא זוכה להבנה בגלל טיפטוף מגיל קטן מה טוב לנו ומה לא.. "בשר אדום זה רע".."דגנים מלאים זה בריא"..."הכי טוב שמן קנולה" ....אני מאמין שאנשים מאמינים למראה עיניים יותר מהכול התמונות של ה"לפני ואחרי "מעבירים מסר יותר חזק מהכול..אז כן תמיד יהיו המלעיזים והספקנים שלא מוכנים להקשיב ובאמת לפתוח את הראש למשהו חדש מרענן אמיתי טבעי אני חושב שזה תמיד יהיה בכול חברה והיכולת שלנו להשפיע לטובה על אנשים אחרים הרבה פעמים תלוי בהם..ובנימת סיום - לכול אותם ספקנים שמעדיפים ללעוס טופו ..תנסו פעם אחת להרים את הראש מכר הדשא ולנסות משהו חדש ..לא 30 יום..שבוע ואני מבטיח שתרגישו את השינוי..
דאעל, הבעיה העיקרית היא להעיז לעשות את הצעד הראשון.
יש מליארד סיבות למה לא, אבל בקשה למצוא סיבה אחת למה כן.
אני למשל מאוד רוצה להתחיל לשנות את התזונה שלי ואת החשיבה, אבל מאוד קשה לי להסביר לעצמי איך להתחיל את הצעד הראשון.
לשנות הרגלים ודברים שלימדו אותך כל החיים זה קשה כפי שכתבת בעצמך כאן.
אבל צריך להתמיד ולהתעלם מכל האחרים, ולהמשיך להעביר את המסר שאתה חושב לנכון. זה משדר יציבות ואמינות בסופו של יום.
אני רק יוכל להגיד אחרי שבוע שאני עושה את זה אני מרגיש נפלא וירדתי במשקל ואני לא רעב ולא עייף ופשוט מרגיש שפקחו לי את העיניים אגב דעהל מה שכהביאו לך מהמקורות אז יש לי מקור מצוין להוכיח ההפך כשבאו המאלכים לבקר את אברהם הוא נתן להם להם לאכול לשונות של בקר וחמאה תמשיך כך וכל הכבוד
אנשים שמפחדים משינויים - זוהי התגובה שלא נעים להגיד..קצת משתקת אותי. רמות הפאניקה שאמא שלי נכנסה כאשר הודעתי שאני מפסיקה גלוטן. 12 קג פחות והיא עדיין בפאניקה שמא מישהו במשפחה גם יתחיל. אמרתי לאבא שלי להפסיק גם מכיון שאני קולטת שהראש שלו לו עובד כמו שצריך ויש לי הרגשה אינטואטיבית שזה בגלל כל הסוכר שהוא מאוד אוהב. אז הוא פלט 'טוב, אולי אפסיק לחם'..והתגובה שלה היתה כמעט התקף לב. ככ עצוב לי שדווקא על האנשים הקרובים אליי אני מצליחה להשפיע בניגוד לאחרים שכן הקשיבו ורזו (שתי תלמידות שלי מקסימות הלכו בעקבותייי ורזו פלאים כולל הרגשה מדהימה).
סחתיין על הניתוח המבריק והממצה.
לדעתי ההתנגדות (שלא לומר העוינות) של הטבעונים נובעת מכך שהתזונה הקדמונית מציעה אלטרנטיבה לטבעונות שלא רק מתיימרת להיות בריאה יותר, אלא גם יש לה נימוק מוסרי. למי שהם בעיני עצמם אבירי המוסר עלי אדמות זו "מכה מתחת לחגורה" והם נלחמים בה, כדי שהיא לא תהיה זו שתדחוק את נסיונות ההשתלטות שלהם על המיינסטרים.
הגישה שלי היא "הפוך-על-הפוך". יש לי סוד ורק אם יפצירו בי אני אגלה אותו (או שיערכו עלי תצפית). לא מנסה בכלל להיות מסיונר ולשדל אחרים לנהוג כמוני - שהם יתאמצו..... תמיד רצוי לזכור שגם סיירת מטכ"ל לא צריכה לעשות פרסומות בטולוויזיה כדי שאלפי בני נוער מובחרים ינסו להתקבל לשורותיה.
חחח דעאל, ממש שיעור בכשלים לוגיים.... (וחבל שלא ציינת על כל סעיף את הכשל הרלוונטי.
בתור משתתף פעיל בדיון שהזכרת לעיל, אני קצת מתחרט שנכנסתי לזה. בסופו של יום, אתה יכול לעזור רק למי שמחפש עזרה, ולכל המלעיזים, תאחל חיים ארוכים ובריאים ותפנה את זמנך לעזור למי שזקוק לעזרה.
יישר כוח.
יאיר זו בדיוק הגישה שלי.
כשאני בצבא אני לא מספר לאף אחד על הגישה שלי לתזונה ולא מזכיר בכלל את השם פליאו.
אנשים רואים מה אני אוכל, הרבה פעמים אומרים " אה, מאור אתה לא אוכל לחם?" " מאור אצה לא לוקח בכלל פחמימות? " . בתגובה אני עונה תשובות קצרות וענייניות ומי שמתעניין יותר אני גם מסביר לו
תודה חברים על הדיון הפורה, ועל השיתוף בסיפורים האישיים!
אני מסכים לגמרי שאין שיטה אחת להעביר עמדה, ושסגנונות שונים מתאימים לדוברים שונים, וודאי שלשומעים שונים.
אנונימי, למרות שאתה צודק חוששני שסיפורי האבות והעובדה שאברהם הגיש "בן בקר וחמאה" כנראה לא ישכנעו הרבה אנשים היום. גם לא את הקרובים לנו. ודומני שהדרך טמונה בהשתנות המציאות סביב. יש אנשים (כמוני, כמוכם) שקופצים על העגלה מהר יחסית, לפני המסה של ההמונים, ויש שמחכים עד הרגע האחרון, עד שיהיו בטוחים לחלוטין, אבל כך או אחרת, כל זמן שישנה במציאות תנועה ותזוזה לכוון הנכון, הסיכוי שיעלו עליה אנשים נוספים גדל מיום ליום.
מתי אתה מגיע לאונ' ת"א?
התגובות הנסערות הן בדיוק הסיבה שאני לא מרבה לדבר על הדברים שאני אוכל, במיוחד עם טבעונים ואנשים בתת/עודף משקל (אם עוד פעם אחת מישהו ששוקל פי שניים ממני יאמר לי שאני הורג את עצמי...)
עם טבעונים, אגב, זה מפחיד ממש, במיוחד אלה שעושים את זה מטעמי מוסר.
כל נקודה במקום. גם האזכור של אולגה "לחם" רז.
אישית אני כבר לא מספר ולא משתף, נמאס לשמוע הטפות מוסר.
זה גם די מצחיק לשמוע הטפות מוסר אחרי שאתה יודע ש*זה* עובד.
עם זאת, לאחרונה אני שומע הרבה הערות על איכות הבשר והביצים כאילו זו הטענה האחרונה שנותרה ואני יודע שהפיקוח הוטרינרי בארץ הוא רע, כמו גם הפיקוח על ריסוס הפירות והירקות. הלוואי והייתה אופציה נורמלית כמו בחו"ל.
קפצתי על העגלה וירדתי ממנה די מהר לא בשבילי הכת שלכם אני בודי בילדר וצריך את הלחמניות שלי עם נוטלה על הבוקר +כמה ברקסים במהלך היום
אני כל פעם שואלת את עצמי למה אני בכלל מרגישה צורך "להפיץ" את התורה הזו. פנים מול פנים, גם בפייסבוק, גם במיילים ללקוחותי. למה אני לא יכולה פשוט ליהנות ממנה עם עצמי ואולי משפחתי. זה גורם לי סוג של לחץ תוך ראשי שאני מאוד לא אוהבת, להגיב בכל פעם שאני קוראת איזו שטות. אני חושבת שיש אנשים שאוהבים לחלוק עם אחרים משהו טוב (סוג של טוב לב, רצון לסייע, ליהנות ביחד ולא לבד ) ואני ככל הנראה שייכת לקבוצה הזו. אנשים מספרים לי על הבעיות הרפואיות שלהם ואני חייבת אבל חייבת לספר להם שיש דרך שתפתור את כל בעיותיהם. שואלים אותי איך אני מצליחה לרדת במשקל ואני לא יכולה שלא לספר על השמנת 27% ביום שאני אוכלת. לא מצליחה להתאפק.
הוסף רשומת תגובה