המדריך המלא לרכישת נעלים מינימליות ראשונות

בשבועות האחרונים, אולי במקרה, מספר אנשים התייעצו איתי כיצד לבחור נעל מינימליסטית ראשונה. מכיוון שזו שאלה חשובה, ומכיוון שכתבתי על כך פעמים רבות במרוצת העשור האחרון (עכשיו בדקתי. כבר לפני עשר שנים פירסמתי סקירת השוואה של נעלים מינימליות, כאן). מכיוון שהשתנו הדגמים מאז, התפתחו החברות, וגם חלק מהקוראים התחלפו, חשבתי לרכז את עיקרי הדברים לטובת הקהל, ואולי הדברים יביאו לכם תועלת. ארוך, אבל תישארו איתי. 

מי יוצא דופן?

הרומן שלי עם נעליים מינימליסטיות החל לפני כ 14 שנים. רכשתי אז זוג Vibramfivefigers שהיו מוצר יחסית חדש בשוק (שנה-שנתיים), והתאהבתי. המראה לא היה דומה לשום דבר מוכר (עד אז), והתחושה בכף הרגל היתה "בום". מהר מאוד התחלתי לצבור קילמוטרים סמי-יחפים, בהליכה, ובריצות, ובאימונים וגם כך סתם, ביום יום, ועם הניסיון גם ארון הנעליים שלי התרחב. בתכלס, מאז ועד היום עברו אצלי הרבה מאוד נעליים יחפות, מסוגים שונים: נעלי "ספורט", נעלי יום יום, סנדלים, ונעלי שטח. ספציפית היו לי לפחות 6 זוגות שונים של המותג המעולה vivobarefoot, ארבעה זוגות של נעלי wildling נהדרות, סנדלי ונעלי xero, בגזרת השטח היו לי Merell מינמליסטיות וגם נעלי טרקים של Altra, והזכרתי כבר את ה Vibramfivefigers. והיו עוד כמה וכמה שאני לא זוכר כעת. אז פרספקטיבה יש לי, וניסיון מעשי יש, ובפועל: יש לי הרבה המלצות עבורכם.

נתחיל מהבסיס: מה זה, ולמה זה?

תזכורת: אנו נולדים יחפים. כפות הרגליים שלנו יודעות לשאת את משקל הגוף שלנו, ללכת או לרוץ בכל תוואי, ולעשות את זה בהצלחה יתרה. המין האנושי עשה ועושה זאת כשהוא יחף לגמרי מאז ומעולם. עד היום ישנן תרבויות ילידיות שלא יודעות צורת נעל מהי. בג'ונגלים ובסוואנות ובמדבריות – בכולם יש ילידים יחפים עם גב בריא לחלוטין ובלי חשש לפלטפוס, ולא אבני ההר ולא קוצי המדבר ולא בוצת היערות מרתיעים אותם. אבל אנחנו לא רוצים נעליים מינמליות כדי להיות דומים לילידים (לטובת זה מספיק לנעוץ נוצה בשיער). לא. אנחנו רוצים הנעלה מינימלית כדי להחזיר לעצמנו את הבריאות הטבעית שגזלו מאיתנו הנעליים.

תביטו פעם בחוף הים בכפות הרגליים של אנשים מבוגרים (מעל 70). על פי רוב תיראו כפות רגליים מעוותות, שהאצבעות עולות זו על גבי זו. בגיל מבוגר גם מופיעים קשיי הליכה, וכאבי גב. כולם קשורים לבריאות כף הרגל. כף רגל שבילתה את רוב שעותיה לחוצה בנעל הדוקה, צרה, או על עקבים, או בנעל עם תמיכות ומדרסים, היא כף רגל חולה ואומללה. השרירים הטבעיים של כף הרגל הוזנחו (כי הנעל "מחזיקה" אותם), העצמות עצמן נמצאות במנח לא טבעי ולכן המפרקים נשחקים או מתעוותים. לא טוב.

רצה הגורל ואנו במאה ה 21, וללכת לעבודה יחפים זה לא הכי פרקטי. האספלט רותח בקיץ, והכל מלוכלך בחורף וגם חברתית יחפנות אמיתית היא עסק מסובך (מסתבר שלחברה שלנו קל לקבל פקיד בנק טראנס אבל פקיד בנק יחף הוא עדיין בגדר טאבו. שמרנות וזה). עבורנו, שרוצים להנות מיתרונות הבריאות של היחפנות, אבל לא רוצים ללכת עד הסוף או לגור בפרדס חנה, נולדו הנעלים המינימליות.

הנעלה מינימליסטית היא הדרך הפשוטה להחזיר לעצמנו את בריאות כף הרגל. והנה סיפור ממקור ראשון: כף הרגל שלי עצמי: תמיד סבלתי מפלטפוס. בצבא קיבלתי אישור מיוחד להנפקת מדרסים בהתאמה אישית, ומאז ועד לפני עשור וחצי תמיד הלכתי עם מדרסים. כל כמה שנים נסעתי למרכז הכרמל ויצקו לי סט מדרסים חדש, מותאם כמובן. לא רק בנעלי הצבא אלא בכל נעל כמעט. בלי מדרסים לא יכלתי ללכת –  אחרי הליכה של שעה, פשוט היה לי כואב מדי. ואז החל הרומן המינימליסטי שלי, ועם הקילומטרים שעברתי, התחזקה גם כף הרגל. היום אין לי לא מדרסים ולא פלטפוס, והרגל שלי בריאה פיקס למרות שהפסקתי לפרנס את האדון הנחמד שיוצק את המדרסים.

כמו שכף הרגל שלנו יודעת להתנוון בקלות, היא גם יודעת להשתקם ולהתחזק: צריך לתת לה את התנאים הנכונים, ואת הזמן. זה לא קורה ביום ולא בחודש. זה תהליך, וגם עליו כבר כתבתי ואתמצת אותו במשפט: Don’t push it.

 

אז מה הקריטריונים עבורכם לנעל מינימליסטית?

בעיני, יש ארבעה פרמטרים עיקריים המגדירים נעל כמינימליסטית, היינו כמה שיותר "יחפה", והדברים נכונים לכל סוגי הנעליים: ספורט ופנאי ושטח וסנדלים. לא כל נעל תקבל ציון מושלם בכל הפרמטרים הללו, אבל על פי רוב כולם יהיו שם ברמה כזו או אחרת.

ארגז אצבעות רחב. בעיני, זהו הקריטריון החשוב ביותר. אם תתבוננו על כף רגל טבעית ובריאה ילידית תראו אצבעות רחבות הפרושות זו מזו. זה מעניק לנו יתר יציבות ורגישות לקרקע אולם למירב הצער "האופנה" מקדשת את ההיפך הגמור: נעל צרה ככל הניתן היא "יפה" יותר. כך על פי רוב בנעלי נשים, וכך תמיד בנעליים "אלגנטיות" של גברים. אבל באמת: אמרת צר, אמרת רע. וההיפך הוא הנכון גם: אמרת רחב, אמרת טוב. רוצה לומר, נעל בה האמצעות שלכם יוכלו להתפרש להן בנחת, ולא להיות לחוצות זו או זו, תהיה בכיוון הנכון. קל לבדוק זאת: אפשר לראות זאת עוד כשהנעל על המדף, וודאי כשאתם מודדים את הנעל, תניעו את האצבעות: יש מקום? אם אתם לא בטוחים, כנראה שאין די מקום. כך או אחרת, כן, אני קורא לכם להקריב סטייל לטובת בריאות. ויש גם נעליים מינימליות עם סטייל, באחריות.

סוליה שטוחה וגמישה. אנחנו רוצים להיות כמעט יחפים, היינו להרגיש את האדמה תחת הרגליים. להפעיל את שרירי כף הרגל, לאורך ולרוחב. עם זאת, התרבות של העשורים האחרונים קידשה נעליים "עם שיכוך" או בולמים או קפיציות וכל מיני תארים וסופרלטיבים שנועדו להרשים אתכם ולשכנע שאתם יכולים להטביע כמו ג'ורדן אם רק תרכשו נעל עם בועת אוויר בסוליה. המציאות, אעפס, שג'ורדן יודע להטביע גם כשהוא יחף ורובנו לעולם לא נטביע, ולא משנה הסוליה. לכן נבקש נעל עם סוליה שטוחה. בשפה המקצועית זה נקרא "דרופ", היינו ההבדל בגובה בין העקב לבין קדמת הרגל. בנעל עקב יש דרופ של כ 7 ס"מ (ויש נשים אמיצות שצועדות על נעלי עקב של 10 ס"מ ויותר). בנעלי ספורט רגילות הדרופ הוא כל דבר בין אפס (ב נעלי  All star טיפוסיות) לבין דרופ של כמה מ"מ אבל עם סוליה בעובי עצום של 4 ס"מ (בנעלי Hoka). נעלים מינימליות לעולם יהיו בדרופ אפס. כלומר במישור כף הרגל תהיה מאוזנת וישרה ולא עם הגבהה לעקב. חוץ מזה עדיף מאוד שהסוליה תהיה גם רכה וגמישה. כמובן שזה תלוי ייעוד של הנעל. נעל המיועדת לשטח תהיה עם סוליה קשוחה יותר לעומת נעל ליום יום. נעל ספורט תהיה גמישה יחסית, נעל נוחות תהיה רכה, וכו'. טיפ: סוליה נהדרת תהיה כזו שאתם יכולים להבדיל בהליכה בין אספלט של מדרכה לבין ריצוף אקרשטיין. זה כלל אצבע טוב.

משקל נמוך. כמה שפחות משקל על כף הרגל יהיה טוב יותר. איך תדעו? פשוט: אתם רוצים להרים את הנעל מהמדף ולהיות מופתעים, וואללה כמה הן קלות. אם זו היתה התחושה שלכם, תתקדמו למדידה. אם זה הרגיש לכם נעל עבודה כבדה, זו כנראה לא הנעל עבורכם (לפחות לא בקטגוריה הזו). נעל כבדה מכבידה על כל הגוף, וודאי על כף הרגל. נעליים מינימליות יהיו קלות מאוד יחסית לקטגוריה (נעלי טיול מינמליות יהיו קלות יותר מנעלי טיול מסורתיות אבל כבדות יותר מנעלי ג'וגינג מינמליות, וכו').

נוחות. לא הגענו על לכאן כדי לסבול. הגענו כדי להנות מהדרך, פשוטו כמשמעו. אתם רוצים נעליים נוחות וכיפיות. כאלו שיגרמו לכם לחייך ולחוש שאתם הולכים בקלות, ברכות ובשמחה. הן חייבות להיות סופר נוחות. כאלו שלא תרצו להוריד מהרגל. אז אם זה לא נוח, תמשיכו לחפש דברים אחרים.

מחיר. לא נכלל בארבעת הפרמטרים, כי בינינו, ממתי מחיר הוא פרמטר למשהו... 😊(אבל נעל מינמלית לא צריכה להיות יקרה ביותר, למרות שלעתים קרובות זה אכן המצב). לשמחתנו יש היום מבחר עצום ורב של יצרנים ושל מותגים ואני בטוח שתוכלו למצוא נעל בתקציב שלכם. כמו כל דבר: תעשו סקר שוק, חכו למבצעים, אבל בסוף תקנו רק את הדגם שאיתו כף הרגל הפרטית שלכם מחייכת...

 

לשלב ההמלצות  

ראשית אבהיר כי כל ההמלצות פה הן ע"ב ניסיוני האישי בלבד, ואיני מקבל תגמול משום גורם עבור המלצה כלשהי. שנית, איני מתיימר להכיר את כל דגמי הנעליים או אפילו את כל היצרנים המינימליים. יש אינסוף. אבל היו לי הרבה זוגות, מדדתי אינסוף, וקראתי על התחום כמו עכבר כבר עשר שנים. אתם תמצאו את המקום שלכם, אני בטוח.

• הכי יום יום לקיץ: המנצחת שלי היא Tanuki של Wildling. זו נעל מופלאה שמייצר רן יונה הישראלי, בחברה גרמנית, מבד יפני, בפורטוגל. נעל רכה ואוורירית ובמשקל נוצה וקיצית במיוחד (אך לא רלוונטית לחורף). לא תוכלו להוריד אותה מהרגל. כתבתי עליה ועל ההשראה כאן כבר לפני ארבע שנים (ומאז קניתי עוד כמה זוגות שלהם...)
• הכי לבושות: בלי ספק נעלי Vivobarefoot שולטות בקטגוריה. יש להם נעלי עור (ולא עור) נוחות ואלגנטיות, ברמה שאני מגיע איתם לכנסים של בנקאים באירופה (כלומר, אני עם חליפה ועניבה. אוי לבושה). הן עדיין סופר נוחות וסופר מינמליות. ההמלצה שלי היא Gobi. יש גבוהות (לחורף) ויש חצאיות (לכנסים). ועוד מבחר עצום של דגמים וצבעים, כולם אחלה.
• הכי לטיולים וטרקים: כמו תמיד, תלוי מה הצורך שלכם – לטיולי יום יום או לטרק קשוח בהרים בחורף. לאחרון, אין שאלה ש Altra Lone Peak  הן מנצחות. הן רחבות וקלילות עם סוליה נהדרת ועמידות לגמרי במים. יש לי את הדגם הגבוה אבל יש למותג גם נעליים חצאיות. הן לא קשוחות כמו נעלי טיול מעור, אבל הן יהיו נהדרות לכל טרק, גם כזה של כמה ימים עם משקל על הגב (בקרוב אחרוש איתן את נורבגיה ואני מבטיח לדווח. עד כה הן אחלה).
• הכי לריצה: פה יש באמת באמת אינספור דגמים ויצרנים. הלא מכאן התחיל הז'אנר. אני אישית אוהב עדיין את vibramfivefingers אבל, זהירות, ריצה יחפה דורשת סבלנות ומשמעת, אחרת נפצעים! פשוט קחו את זה לאט, ועקבו אחר ההוראות (פוסט מפורט על איך להתחיל לרוך יחף). דגמי הריצה שלAltra  יהיו נהדרות גם כאן. גם Vivobarefoot.
• הכי סנדלים: כאן יש לי התלבטות. לי יש עדיין Xero Trek שיש להן סוליה דקה, עמידה וקשוחה, אבל מניסיון אישי וגם של אחרים העקב נוטה לברוח מהן הצידה מה שגורם לאי נוחות אחרי הליכה ממושכת. שמעתי רק דברים טובים על Luna לשטח אך אין לי ניסיון אישי. אם אתם עכברי עיר אז סנדלים מינימליות נהדרות ומוזרות, המתאימות לעיר בלבד, הן של wildling. (כתבתי עליהן לפני שנתיים שלוש)
• הכי נעלי בית: אישית אני לא הולך עם נעלי בית כלל, אבל אישתי אוהבת, ורכשתי לה זוג לבד (עבודת יד) Lotus   שלwilding  והיא נשבעת שזה הדבר הטוב יותר שקרה לרגל שלה בחורף האחרון.
• הכי פשרה תל אביבית: נעלי ARO הן מעוצבות, טובות מאוד מבחינת משקל נמוך ונוחות גבוהה, ואפילו הסוליה שלהן שטוחה (אך לא מינמלית) אך הן מעט צרות מדי לטעמי, וזה חבל כי זה הפרמטר הכי חשוב, זוכרים? יש לי דגם חורף, גבוהות מעור (כאלו), והן בסך הכל תמורה טובה למחיר (שהיה במבצע).
• הכי עיצוב קלאסי: נעלי AllStar הוותיקות הן רחבות יחסית, ושטוחות, אך הן כבדות מדי בשל סוליה עבה מאוד. ובכלל, הן לא מצטיינות באף אחד מהפרמטרים החשובים. הן עדיין שטוחות. וקלאסיות (האמת, לא ברור לי איך הן נדחפו לי פה לרשימה, אבל שיהיה).
• הכי ויתור לטובת קרוספיט: נייק Metcon, נעליים מעולות שכבר היו לי כמה זוגות מהן, אבל מינימליות הן ממש לא: יש להן סוליה עמידה וקשוחה וקשה מאוד המחויבת מציאות בספורט הזה לטובת עבודת משקולות (לידע כללי: נעלי הרמת משקולות מקצועיות יהיו עם סוליה *מעץ*). זה הדיל. יש המתאמנים בקרוספיט עם נעלי vivobarefoot Primus אבל בספורט קשוח כמו קרוספיט הן לא יחזיקו מעמד, לא אחרי פעמיים שלוש של טיפוס על חבל.
• הכי לא מינימלי שלי: שני זוגות (נעליים ומגפיים) לרכיבת אופנוע של Alpinstar. הן גבוהות, כבדות ולא שטוחות בעליל, אבל מה, הן בהחלט בטוחות מאוד, וזה מה שחשוב בציוד לאופנוע. תתאימו את הנעל לצורך שלכם, ולא הפוך.
• מה אני הכי נועל כרגע: זוג שלצערי כבר הפסיקו לייצר, Vivobarefoot Mens Soul of Africa Kembo שהן מעין מוקסין גבוה ונוח ברמת-על (שחר, הבעלים המקצוען של barefoot.co.il, אמר לי פעם שזה הדגם המפנק ביותר של vivobarefoot מאז ומעולם). תקנאו. אבל הזוג הזה כפי שרואים גם ככה כבר בסוף מחזור החיים שלהן ועוד מעט ילכו בדרך כל מינעל.

 

אז איך להתחיל?

פשוט: למדוד, לקנות, ולהתחיל ללכת.

אבל זהירות: לאחר זמן מה, לא תוכלו עוד לחזור ולנעול נעלי שפיץ מחודדות.

ועד אז, ספרו לטובת ההמונים: מה הנעליים המינימליות שאתם אוהבים במיוחד? למה?  ומה אתם נועלים כעת, שנראה אמת בפרסום.

שיהיה בהצלחה וביחפנות. תהיו לי בריאים

דעאל

 

By Dael with 4 comments

על חירות ואחריות – חמש מחשבות לקראת חג החירות

1.  המילה חירות לכודה באותיות אחריות. נראה לי שאין זה בטעות. החירות היא האפשרות שלנו להיות אדונים לעצמנו, לצאת מעבדות לחופש. אבל הפחד מהאחריות הוא המחסום המונע מאיתנו לעשות זאת. רוצה לומר: מי שרוצה חירות, חייב לקחת אחריות. יש משהו נוח ומנחם ב"אכלו לי, שתו לי", כי האחריות אינה אצלי אלא אצל האחר, ויש משהו מפחיד ומעורר אימה בתחושה שאין מבוגר אחראי, אלא אני. לכן אנשים בוחרים להמשיך לקטר, אבל שלא החליט לשנות. בוחרים להתלונן אבל להישאר במערכת יחסים גרועה או בעבודה נוראית, ובלבד שלא לקחת אחריות על החירות שלהם. פסח היא ההזדמנות שלנו לקחת אחריות, ולצאת לחירות.
2. לעשות, לא לקטר. מחר נסב כולנו לליל הסדר, ונשתה כוסית או שתיים (עד ארבע), וכמיטב המסורת: נאכל ונקטר. ותודה לאל, לא חסר על מה לקטר פה. קחו שני יהודים ומיד תמצאו לפחות שלושה נושאים בוערים בעצמותיהם לקיטור ולפריקת זעם:  הרפורמה, האינ-רפורמה, הימין, השמאל, הפרשים, הממשלה, הצבא, הנגיד, הכבישים, השכנים – you name it. כך כל הימים, ובפסח, על אחת כמה וכמה (ולשמחתנו יש אפילו חוק חמץ חדש ומיוחד לפסח שאפשר לקטר עליו כעת דברים שלא שיעורם אבותנו). חירות היא גם החופש מההרגל, והתודעה המגבילה, החונקת. אם לא היו אבותינו עומדים על דעתם ומפסיקים לתפוס עצמם כעבדים, לא היו נגאלים. ואולי בפסח יש הזדמנות לתרגל תודעה של בני חורין אמיתיים. אנשים החופשיים מהכורח האוטומטי של קיטורים. חופשיים לבחון את עצמנו בכוחות עצמנו: ביכולת שלנו לעשות דברים טובים וגדולים וחיוביים, ולשנות את המציאות לטובה. אנחנו בעצמנו.
3. החירות צריכה עוגנים. חירות היא תודעה, אבל היא צריכה להיות גם מצפן ותכנית פעולה. לא די בהבנה שאנו זכאים, רשאים וחייבים להיות בני חורין. נדרש גם לפעול לשם כך במציאות. ובכל היבט של המציאות. אני למשל הבנתי לפני שנים שביטקוין הוא כלי לחירות, ולכן אני מחזיק בו: כי אחזקה שלו מאפשרת לי להיות בשליטה מוחלטת, מלאה ותמידית על גורל (חלק) מההון שלי – לא כפיפות גיאוגרפית, מדינית או פוליטית. זו תעודת ביטוח לשמירת חרויות הפרט שלי. בחודשים האחרונים המדינה כולה כמרקחה, סביב עיגון זכויות הפרט וחרויות האדם. אין בכוונתי להכריע בוויכוח, אבל אני חושב שהתודעה, המבקשת לבצר את החופש שלנו, היא תודעה בריאה ועתיקה, שהעולם המודרני נוטה להשכיח מאיתנו. פסח הוא זמן טוב להתעורר ולעגן את החירות שלנו.
4. האחריות אינה מוגבלת. התרגום של החלטת העשייה היא אחריות. לו היו שואלים אותי, הייתי ממליץ על גישה של אחריות כוללת ומוחלטת. אחריות על ההתנהלות שלנו, על הזמן שלנו, על מה שאנחנו קוראים ורואים ועל איך שאנחנו מדברים ופועלים. אחריות על הזוגיות ואחריות על המצב הכלכלי שלנו. אחריות בבוקר ואחריות בערב. ככל שניקח אחריות יותר פעמים, על יותר היבטי חיים, כך נהיה יותר חופשיים. כי אנו המנוע המקיף את חיינו, ואין שום מיקוד חיצוני ואין שליטה אחרת, אלא אני עצמי. לכך יקרא חירות. קחו אחריות תמיד, גם אם זה על דברים קטנים. האחריות היא המפתח שלנו לחירות.
5. נזכור כי העולם אינו רוצה אותנו חופשיים. אנו חיים בתודעה מדומינת של חופש, אבל באמת רבים רבים מאיתנו הם עבדים מרצון: בהתמכרות לסוכר. בהתמכרות למסך הקטן, ובהתמכרות גדולה יותר למסך הנייד היותר קטן. בהתמכרות לקניות של מוצרים בני חלוף שאינם מביאים לאושר. בהתמכרות למזון דל ומתועש. נדרשות תעצומות נפש כדי לנפץ את שלשלאות הדופמין, ולהצליח לראות מבעד למטריקס. קחו אחריות על הבריאות שלכם, על הפנאי שלכם, על השלווה שלכם. אפשר להיות בני חורין גם בעולם מתועש ומודרני – זה בידינו שלנו, והתגמול הוא עצום.

 

מחר כבר ליל הסדר.

ואני מאחל לעצמי ולכם חג חירות שמח. חג של אחריות ושל שמחה, של שינוי ושל העצמה.

חג שמח חברות וחברים.

חג שמח.

By Dael with No comments

שבעה דברים שרואים מרחוק

לפעמים, דווקא כשאתה רחוק ממשהו, נקודת המבט מתחדדת. המרחק והניתוק אפשרים לראות דברים באופן בהיר יותר לעומת העמימות והאימה שיש בלב הסערה. אני, אם שאלתם, רחוק מאוד מהסערה כרגע. כשאני מרים את העיניים אני רואה חוף עם עצי קוקוס, שקט מופלא ומפרץ רגוע. תיאלנד. הכי רחוק ממהומות שאפשר. ובארץ בינתיים סערת הסערות. כל אחד מהקוראים כאן משוכנע בצדקתו, ובטוח כי הצד האחר בא עלינו לכלותנו.

אז הנה כמה מחשבות כדי לנסות ולעבור את היום הזה טוב יותר:

כעס. כאן בתאילנד כעס הוא לא דרך חיים. אנחנו הישראלים שמשתגעים שמישהו חותך אותנו בכביש, שרותחים כשמישהו חושב אחרת מאיתנו, ויוצאים למלחמת חורמה אם אומרים לנו משהו מעצבן, יש לנו מה ללמוד. בודהא מת לפני כ 2500 שנים אבל רוחו חזקה מאוד כאן. תהיו אדיבים ונחמדים אחרת הקארמה תחזור אליכם, וקארמה, כמו שכולנו יודעים is a bitch. לפני 2000 שנה הפילוסוף הסטואי סנקה, כתב שלכעוס על דברים זה מיותר ולכעוס על דברים שאין לך שליטה עליהם זה שגעון גמור. אנחנו יכולים לנסות לכעוס פחות. כולנו. היום ובכל יום.

לא ליצור מפלצות. כשאני קורא את הדיווחים ורואה את החדשות (התנתקתי, אבל לא לגמרי. סורי), נראה שיש פה מאבק בין אורקים לטרולים. שיש איזה מאבק אפי מסרטי שר הטבעות כשבשני הצדדים ניצבים גדודים גדודים של מפלצות אפלות, חורשות רע וזוממות רשע. כל צד מתאר את הצד שמנגד במונחים אפוקליפטים, דמוניים, מעוררי בעתה. כאילו שכחנו שכולנו אכלנו יחד מאותו המסטינג, שלמדנו יחד באותה אוניברסיטה, שאנחנו מתאמנים יחד במכון ועובדים יחד על אותו קוד וקונים זה מזה בגדים ועגבניות, ועוצרים זה לזה במעבר חציה ועוזרים זה לזה, אם אנו רואים מישהו בצרה. אין פה מפלצות. שני הצדדים, כך נראה לי, עובדים ככל יכולתם להדגיש שאין סימטריה. "ההם מנוולים אמיתיים, אצלנו יש תופעות כאלה רק שוליים" אומרים אשכרה כולם. וואללה חלאס. אין מפלצות, גם לא מתחת למיטה. יש לי זכות הצבעה כבר יותר מ 30 שנה ובי נשבעתי שמעודי לא חשבתי שביבי או מיכאלי או ליברמן או אפילו דרעי הם לא פטריוטים ישראליים. למרבה התדהמה זה משפט שכבר לא לגיטימי לומר בחלקים הולכים ונרחבים של העם. חברים, בבקשה, אל תגידו לי "אבל ההוא". לא. מצטער, אין פה מפלצות.

לראות את הצדק בצד השני. פעם הייתי בקורס מו"מ בקליפורניה, עם פרס לזוכה. ארץ האמיצים והאדיבים. וואללה באתי לשם עם כל הראבאק בעיניים וקדימה הסתער וידעתי שאני הולך לקחת את הפרס. אבל מאבקים לא תמיד מתרשמים מהנחישות שלך, אלא מהיכולת שלך להבין את הצד השני. סון-צו וקלאוזוביץ' כתבו על זה ספרי מלחמה לפני מאות ואלפי שנים. ספציפית אז בקליפורניה למדתי בדרך הקשה שם שעם חיוך והקשבה אוכל להצליח הרבה יותר. הייתי צריך לגייס את כל מאודי כדי להשתחרר, ולו במעט מהישראליות הנוראית שלי. מאז אני משתדל. לא חייבים להסכים עם הצד השני כדי להיות מסוגלים להבין אותו, לראות שיש בדבריו גם אמת. לצערי, התרבות שלנו לא מאפשרת לרובנו את זה. אני מבקש: תנסו להקשיב, לא כדי להשתכנע, אלא כדי שתהיו פחות כועסים, כדי שתראו פחות מפלצות זוחלות סביב, ובעיקר כדי שתהיו בריאים יותר ושלווים יותר.

אתגרו את עצמכם. לכאורה, כולנו מוכנים תמיד לאתגר: קדימה, תן לי את זה. נכון? אז זהו, כשהדברים מתקרבים לרעיונות ולא למשימות פיזיות, כולנו, כך נדמה, נעשים שפנים. אנחנו מוכנים לכל אתגר פיזי אבל מתרחקים כמו מאש מאתגרים על עמדות ודעות. כי לשנות את דעתך, זה הרבה יותר מפחיד. יום אחד אתה אדם א' ולמחרת אתה הופך לאדם ב' שעד עתה היה שנוא נפשך. אז מה זה אומר עליך עד עתה? כדי לא להקריס את הדעה שלי על עצמי ולגלות שטעיתי כל השנים, אנשים מעדיפים להמשיך לחיות בטעות. אז לא. זה לא נכון. לעולם יהא אדם סקרן וחקרן. תאתגרו את עצמכם מנטלית ורעיונית. תקראו. אל תקבלו כל מה שאומרים כתורה מסיני. הסקרנות הרגה את החתול אבל היא עשתה אותנו האנשים שאנחנו. ואם טעינו, אז טעינו. נשמח בלמידה ולא נקדש את הבורות.

דונו בגופם של דברים (ולא בגופם של אנשים). אני שוב ושוב נחרד מהאטימות שאני מקבל מחברי כשאני ממליץ להם לקרוא משהו שמנוגד לעמדה הפוליטית שלהם. "לקרוא ספר של רוטמן? השתגעת, הוא הרי פשיסט?" או "לקרוא כתבה מעיתון הארץ? זו שנאת ישראל". הדברים כמובן הקצינו הלאה מכך, ואנשים מחרימים ספרות ואומנות שלא קשורים לנושא שבמחלוקת רק כי היוצר הוא עמוס עוז, או גלית דיסטל, או מייקל ג'קסון, או מישהו מהמאה ה 18 שכנראה היו לו עבדים. כך לא לומדים כלום. כך נשארים לכודים בתיבת תהודה מצומצמת ומעוותת של "האנשים הנכונים". סורי, אין אנשים נכונים. יש מגוון דעות ורעיונות המשתנים באינספור נושאים. ואם קשה לכם לסבול מישהו, זו עוד סיבה דווקא לקרוא אותו, לשמוע אותו. ממש להקשיב לה. לא כדי להתעצבן אלא כדי להבין שיש בו יותר מהפלקט השטוח שעשיתם ממנו. ו"הוא" יכול להיות כל אחד, בכל צד.

לא הכל טמון באחר. כן כן אני יודע שלא השתכנעתם ועדיין האחרים הם המנוולים והרשעים. אבל מה איתך? מה את/ה עשית היום? לא כנגד האחר, אלא לטובת כולם? איזה טוב עשיתי היום? אולי חייכת למישהו? אולי לומר תודה גם כשלא חייבים, אולי הקדמת שלום לכל אדם, אולי הרגעת במקום ללבות, ברכת במקום לנקום, חיבקת במקום לרחוק. זה לא קשור למאבק פוליטי, זה קשור לך עצמך. לחיים שלך בעולם הזה. הטוב מביא טוב. החיוך מחזיר חיוך. מענה רך ישיב חימה. לפני שאנו רצים לתקן את העולם, יש יסוד טוב לחשוב שכדאי שנתחיל בלתקן את עצמנו. אני משתדל לעשות זאת, אבל, דוגרי, זה הכי קשה בעולם.

לעצור ולהרים מצפן. אחרי כל המילים הקשות, והאיומים משני הצדדים (כן כן אני יודע שכל צד אומר "זה לא סימטרי". בדיוק בגלל זה הכל סימטרי להפליא), כדאי לזכור לאן אנו הולכים. לאן אנו רוצים להגיע. אני רוצה את המדינה שלי, את החברים שלי מעשרים ומשהו שנות מילואים, את העובדים איתי, שמגיעים מכל קצה אפשרי של החברה, את השכנים שהיו לי בישוב דתי בגליל ואת השכנים שיש לי במגדל בתל אביב, על איש מהם איני מוכן לוותר. וכמו ילד אני חוזר לשיעור של כיתה א' (או אולי היתה זו כיתה ד') אז למדנו על קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים. והנה אנחנו חוזרים על אותה אוולת היסטורית, בה שני הצדדים נעלבו זה מזה, אולי בצדק, אולי שלא, זה כלל לא משנה. בראיה היסטורית, "האשמה" היא קטנה וזעירה ומגוחכת לאור התוצאות. ולא היה זה אלא משל. החורבן הוא אמיתי אבל לעומתו כל הסיבות תמיד יהיו מטופשות וקטנות בדיעבד.

 

ומה זה אומר בפועל?

שאם כל צד יהיה מוכן לבחון את רעיונותיו, שיהיה מוכן להקשיב ולשמוע את האחר, שיהיה מוכן לכבד דעות אחרות, שלא יחפש שדים ולא ימצא מפלצות, שנעשה כל יום מעט טוב והרבה ישר, נוכל להגיע למקומות שאנו רוצים להיות בהם.

הלוואי ואשמע את עצמי, ואיישם לפחות חלק.

תהיו לי בריאים

דעאל

By Dael with 2 comments

עשרה דברים שלמדתי בחודשים הראשונים של רכיבה על אופנוע

 

אם הייתם שואלים אותי לפני שנה "תגיד, מה הסיכוי שיהיה לך אופנוע" הייתי אומר שהתחלקתם על השכל.

למרות זאת, תמיד אהבתי אופנועים. אהבתי מרחוק, ולעצמי, אבל אהבתי.

והנה, לפני כחצי שנה, קצת אחרי גיל חמישים, נתתי ללב סוף סוף להחליט. נרשמתי ללימודי רכיבה על אופנוע. עברתי טסט, ובחודשים האחרונים אני בעלים גאה של הונדה CB500X אדום וחמוד ביותר. אין לי פרספקטיבה עדיין, ויש לי פחות מאלפיים קילומטר, אבל מסקנות אישיות מהתקופה האחרונה כבר יש לי בהחלט:

1. מיומנות חדשה. אין גיל מבוגר מדי ללמוד משהו חדש. כלומר, אולי יש גיל כזה, אבל אני בהחלט לא נמצא בו ומקווה לדחות אותו כמה שאפשר. ללמוד לרכב על אופנוע הוא להרגיש צעיר לא בגלל הפוזה (למרות שזה נחמד) אלא בגלל שאתה אשכרה לומד ומטמיע מיומנות חדשה. המוח שלך חייב להישאר צעיר וגמיש עד שידע מתוך שינה להחליף הילוכים (דרושים יד ורגל), לבלום (דרושים היד והרגל הנגדיות), להאיץ, לנתח פניה, לעצור בלי ליפול, לשלוט, לכוון, ולהגיע בשלום. מתי למדתם מיומנות חדשה בפעם האחרונה?
2. מבחן החיים: באתר משרד התחבורה כתוב שדרושים מינימום 15 שיעורים להוצאת רישיון על אופנוע (לרכב, אגב, דרושים לפחות 28 שיעורים. למה? אין לי מושג. לדעתי האישית באופנוע דרושים *יותר* שיעורים. הוא כלי מסוכן יותר ודורש רמת מיומנות והבנת כביש גבוהה בהרבה). לפני שהתחלתי חשבתי ש'חת שתיים אגיע לטסט. אופניים אני הלא כבר מכיר. אבל הופה, גיליתי שרכיבה היא יותר מורכבת ממה שדמיינתי. נדרשו לי יותר מ 30 שיעורים (לא מצטער עליהם כלל). עברתי טסט ראשון אבל היה ברור לי שעדיין אין לי באמת מושג בנהיגת אופנוע. בית הספר לנהיגה הרי מכין אותך לטסט, לא לחיים. ולא, לעשות סלאלום במגרש זה לא קונץ גדול, וגם לא לנסוע 20 דקות בשיירה. זה כל הסיפור של הטסט. אל תתנו לאף גוף חיצוני להחליט על המוכנות שלכם. אתם יודעים טוב יותר ממשרד הרישוי שאתם לא יודעים לנהוג, גם אם כבר קיבלתם רישיון.
3. הכשרה פרטית: יש בארץ לא מעט אפשרויות ללימוד נהיגה למי שכבר יש לו רישיון. אופנוען מאומן, פרו-ריידינג, מאמנים פרטיים: כולם שמו לעצמם מטרה ללמד את הרוכבים לרכב, והשוק הפרטי ממלא פה צורך שהמדינה נכשלה מלעשות (כי כאמור הטסטים לא רלוונטיים ליכולת הרכיבה). כי רק לכאורה למדת נהיגה. במציאות, לא למדת כלום. למשל: ביום הראשון שלי עם האופנוע, יצאתי לסיבוב קטן. אני עוד בתוך החניה של הבניין, עצרתי ליד המחסום, עוד רגע והוא מתרומם והנה ארכב לי אל החופש. אפילו שהייתי במהירות של 5 קמ"ש ועצרתי לאט, ובחניון, נפלתי כמו טמבל עם האופנוע הצידה. כמה מביך. למה אתם שואלים. גם אני שאלתי. אחר כך, כשעשיתי קורס רכיבה, למדתי את הלמה (במקרה הזה: אם עוצרים בחוזקה עם הבלם הקדמי והכידון מעט מוטה, האופנוע יפול. קל. רק שבלימודי הנהיגה איש לא אמר לי את זה אף פעם). עשיתי קורס נהיגה פרטי (עם חן אביוב) אבל יש כאמור כמה אפשרויות. כולן, כך שמעתי, מצוינות. קורס רכיבה הוא MUST, בטח בארץ שלנו, המסוכסכת. התחלנו מהבסיס: איך לשבת על האופנוע. כאילו דא. אבל איך תדע אם לא למדת קודם. בתכלס, אני לא יודע כלום. כמה חודשים של רכיבה חידדו לי את הפער שיש, ושיהיה לי בכל העתיד הנראה לעין, בכל הקשור למיומנות רכיבה. כן לקחתי כבר כמה השתלמויות, וכל פעם שאני עולה על המושב אני אומר לעצמי: אתה יוצא ללמוד, חביבי.
4. הנהגים האחרים: כולנו מצקצקים על מצב הנהיגה בארץ, אבל רק כשאתה על אופנוע אתה גם רואה למה. אם לא מנסים לדרוס אותך בכוונה, מנסים לדרוס אותך על ידי אדישות כי רואים משחק כדורגל בטלפון (בחיי). אני, אגב, החלטתי בינתיים לא לחבר את הטלפון לכידון. אני שם את הטלפון בתיק, כדי להישאר 100% בכביש. ואם אני צריך להגיע לאנשהו, אני מסתכל קודם במפה איך מגיעים (שמעתם פעם על דבר שכזה?). זה בטח יעבור לי מתישהו אבל אופנוע הוא דרך טובה לחדד לך את הריכוז. כי אם אתה לא מרוכז, אתה לא קיים.
5. אחריות: באופנוע האחריות היא שלך. רק שלך. זה נכון תמיד בחיים אבל על המושב התחושה הזו מתעצמת. אחריות על איכות ציוד ההגנה, ושרכסת את הקסדה, ובדקת לחץ אוויר בצמיגים, ולא נדחפת כמו אידיוט, ושמרת מרחק, ונסעת במהירות המתאימה לכביש וליכולת שלך ולחוקים, ולקחת בחשבון שהנהג בנתיב המקביל אולי לא מרוכז- כן, אתה לוקח אחריות גם על ההתנהגות של האחרים, כי אין מרווח טעות. וזה בסדר, אלו חוקי המשחק. רצית אופנוע, קח בחשבון שאינך יכול לבוא בטענות לאיש. אופנוע מתרגל לך את האחריות כי לעולם אין לך את החופש לבהות או לנדוד במחשבות. זה קורה לי בנהיגה ברכב, זה לעולם, אני מקווה, לא יקרה לי על המושב.
6. פוליטיקה: וואללה, עד היום לא הבנתי עד כמה מצב הרוכבים בכביש ומול הרשויות הוא אומלל. הידעתם שרשויות מקומיות צובעות מעברי חציה וסימוני כביש בצבע שמן מסוכן, למרות שיש תחליפים בטוחים ולמרות שכבר מבקר המדינה נדרש לכך (בחורף, טיפה גשם ורוכבים מחליקים על זה גם במהירות אפסית. סכנת נפשות)? הידעתם שמחזירי אור שמים לפעמים הפוך, מה שיכול להרוג צמיג (ורוכב) ברגע? הידעתם שנתיבי תחבורה ציבורית, ברובם, סגורים לאופנועים (מה ההיגיון? אופנועים הרי לא יעכבו את התחבצ, יורידו עומס מהנהגים בכביש, ויצמצמו חיכוך בינם לבין קופסאות הפח בנות ארבע הגלגלים). יש הרבה מה לשפר בתחום. אז אדוני (או גבירתי) שר התחבורה הבא, מי שלא תהיה, אולי תתעסק קצת באופנועים? מה אתה אומר?
7. ציוד: בעולם האופנועים, כך נדמה לי, האהבות הן עוצמתיות אך קצרות. אנשים מתאהבים לרגע ואז עוברים לדבר הבא. יום אחד הם ברכיבת מסלול, קונים חליפה באלפי שקלים רק כדי לגלות אחרי שבוע שזה בעצם לא הדבר שלהם או שהיא לוחצת, או שפשוט אין להם מקום בארון לתלות אותה. לזה בדיוק נולד לוח יד שניה, והוא מלא כל טוב לעולם האופנועים, וצריך רק סבלנות, ותוכלו למצוא כל דבר, בחצי המחיר או פחות. קניתי יד שניה כבר כמה דברים ואני מבסוט מהם. ואם יעבור לי מהם, מה הבעיה, אמכור.
8. מיומנות טכנית. כבר בתור נער קראתי את זן ואומנות אחזקת האופנוע (ממליץ, אם מישהו פספס איכשהו עד כה). אופנוע דורש ממך הבנה טכנית וקצת מיומנות. דורש הבנה כי בלי שתבין פיזיקה, לעולם לא תדע למה נפלת. אם לא תבדוק לחץ אויר, אולי לא תגיע. אם אין לך מפתח פתוח, איך תקבע מחדש את המראה שהשתחררה מהנפילה (אל תשאלו איך אני יודע). אני מת על מכונות ואופנוע זו מכונה שאין בינך לבינה הרבה מרחק. רק מושב קטן. האופנוע יחבר אתכם אל המכונה שבכם. In a good way, I mean.
9. תחביב של מבוגרים. אל תכעסו עלי, אבל כשאני מתבונן בקבוצות הרוכבים שפגשתי, ובקבוצות הפייסבוק שאני עכשיו חבר בהן, אני רואה הרבה אנשים בגילי. עם קרחת במקום רעמה. אני פלוס מינוס עשור הוא הגיל של חלק ניכר מהרוכבים (לא, אני לא חושב שזה הגיל הממוצע של שליחי וולט). אבל יש משהו באופנוע כבד שעבור חלק ניכר מהרוכבים הוא רק תחביב. יש להם רכב ויש להם אופנוע לסוף השבוע. הם בגיל שיש להם תקציב לזה, וטיולי אופנועים בחו"ל הפכו לעסק נרחב. אז אם אתה אופנוען, יש מצב טוב שאתה גבר מבוגר ומבוסס כלכלית. זה הרי תחביב יקר (לא האופנוע יקר כמו הביטוח, והטיפולים, והציוד, והעוד ציוד שחייבים, והעוד ציוד שרוצים, והעוד רק קצת ציוד כי יש במבצע בלאק פריידי נו לא נקנה?). נשמע לי שבמובן זה הגעתי לשלב מתאים בחיים.
10. קהילות: לא יודע, איכשהו בתמיד בתקשורת ובקולנוע חבורות אופנוענים צבועות בשחור לבן: וסט עור שחור עם הדפס מלאכי הגיהנום בלבן. אולי גם בנדנות והרבה רעש וניקל. וגם קצת מכות. במציאות קהילות הרכיבה שפגשתי רחוקות מכך מאוד. יש קהילות נפלאות, רבות ומגוונות. יש כל סוף שבוע טיולים מאורגנים (רובם המוחלט – ללא כל תשלום), פשוט של חבורות שרוכבות יחד אל השקיעה (יותר נכון, אל השקיעה אבל דרך הסיבובים). יש קבוצות מהירות ויש קבוצות רגועות, יש קבוצות לשטח ויש קבוצות לכביש. יש קבוצות להונדה ויש קבוצות דוקאטי. יש לקרנפים גדולים ויש לצרצרים קטנים. וכל האנרגיה הזו פועלת בהתנדבות והמנוסים חונכים צעירים. אני עצמי נמצא בקבוצת ווטסאפ ובה רוכבי שטח ותיקים מעבירים הדרכות של ממש לגורים כמוני. ככה סתם, כי הם אנשים טובים (אני עוד לא עברתי הדרכת מתחילים לשטח. במקום זה נכנסתי לבד, ותנחשו מה? החלקתי בבוץ. אחריות, כבר אמרתי). בשבוע שעבר רכבתי לטיול כבישים לכרמל ולמוחרקה "בעקבות נביאים" וגם שם, הכל היה בטוב של חבורת אנשים שחולקת תחביב ומעניקה הדדית. זה נהדר. וזה לגמרי משאיר אותי כאן.

ואולי במקום כל המילים יכלתי פשוט לצטט את דני סנדרסון:

"אך נועה לא רצתה מילה אחת לשמוע

שאין בה זוג צמיגים, טנק דלק ומנוע.

רק עם אופנוע!"

 

סעו בשלום חברים, תהיו זהירים, ותחייכו בקסדה (הרי אף אחד לא רואה את זה חוץ מכם).

שמח שהצטרפתי אליכם,

דעאל

By Dael with 2 comments

על העוורון, על היוהרה ועל האמת המוחלטת (או: חטאו הנוסף של הרב טאו)

אני חושב שעל כל אחד מאיתנו לראות בעיניו את הראיונות עם שתי הנשים האמיצות המעידות בקולן ובפניהן שהרב טאו תקף אותן מינית.
אני ממליץ גם לשמוע את הקלטת הרב קלנר, המאיים בשצף קצף (ככל שדיבורו האיטי והשקול-תמיד מתיר לו) כנגד מי שידבר כנגד הרב טאו או יאמין חלילה למתלוננות.
את הרב קלנר אני מכיר. אמנם לפני שנים רבות, אבל קולו ותפיסתו, לא השתנו במאומה. אך לא באתי לכאן לשפוט מה היה אז, זו האשמה שתתברר, כך אני מקווה, בין כתלי בית המשפט (אם כי ממה שעיני רואות, יש פה עדויות אמינות ומשמעותיות) אלא לדבר על אשמה אחרת, שהרב טאו אשם בה ללא ספק: אשמת ההתנכרות למציאות. אשמת היוהרה. אשמת "הקו".
ואולי גם: אשמת הטרלול, העיוות, הסטיה והפגיעה-בפרט המובלים על ידי כה רבים מרבני "ישיבות הקו" ההולכים כסומים אחר משנתנו של הרב טאו.
אז מה זה אומר בכלל "הקו"? למי אכפת מהז'רגון הסודי של כמה חרד"לים? הרי לרוב הציבור לא אכפת. גם לי לא היה אכפת.
או לפחות כך חשבתי.

לפני מה שנראה כנצח נצחים, כשלושים שנה, ישבתי שנה בגבעות השומרון ושתיתי בצמא את דברי הרב סדן, הרב לוונשטיין והרב קלנר. הרב צבי טאו היה אז, ונותר גם כעת, רבם המובהק, קובע הדרך. את הרב טאו מעולם לא ראיתי בעיני. שמו ריחף מעל הספסלים גם אם לא ידענו מה דמות לו. בכלל, לפני שלושים שנה עדיין לא קראו למכינה בעלי "ישיבת קו" (המציאו את המושג רק כמה שנים אחר כך), אבל היה לגמרי ברור שיש בהחלט קו: נוקשה. חד. ברורה. קו שממלא התרגשות וגם מלא סכנה.
הגענו אחרי התיכון ונסחפנו אל החלום. הרגשנו שהרבנים פתחו לנו צוהר לעולם חדש ומופלא. הם תיארו לנו בצבעים מלאי עוז עתיד מלא התרגשות ותרומה למדינה. עולם בו אנו מכוננים יחד ממלכת כהנים וגוי קדוש. בו החול מתרומם למדרגות של קדושה. בו נוצקת משמעות של רוח מעל כל פעולה של חולין. המדבר הרוחני יהפוך לגן פורח. ואנו צעדנו אחר החליל, אחר החזון המרגש, אחר הקסם שבאימוץ אידאולוגיה גדולה.
בכל זאת, היינו בני נוער. ואנו יודעים שקל לרתום לרעיונות גדולים נערים בני שמונה עשרה. קל גם לתת להם אח"כ רובה ולצעוק קדימה.
ובלי כל ציניות, אעיד כי אכן היינו חבורה מופלאה של בחורים. הטובים שבטובים. העידית. מלח הארץ במובן היפה והעמוק והמרגש מכל. בוגרי המחזור שלי ואלפי בוגרי המחזורים הבאים הגיעו בהמוניהם ליחידות הטובות ביותר, ולכן גם הותירו לנו תמונות רבות, רבות מדי, בחדרי ההנצחה.
אבל מול התרומה העצומה, כבר בזמן אמת, כשלמדתי שם, משהו חרק. חרק מאוד. לי ולאחרים. משהו שלא נתן לי מנוח גם שלושים שנה מאוחר יותר, וששוב מתפרץ עכשיו מהעיתונים.

כתלמידים, כבני 18, מאוד נוח וקל לקבל תשובות ברורות ומוחלטות לכל בעיה.
יש אמת, והיא אחת, והיא כוללת. והפרט הוא רק חלק מתהליך גדול יותר, חלק משינוי לאומי, מחזון. אתה בורג, ותפקידך להחזיק את המסגרת או למנוע רעידות.
ואוי לו לבורג שחושב לעצמו ללכת להיות בורג במקום אחר.
במתק שפתיים, ותחת אמונה גדולה בחזונם, הרבנים העניקו לנו כנפי-רוח, כמקדמה לכנפי הטיס או הצניחה או העטלף שחובה היה עלינו להשיג בצבא.
חזון שימש לרבנים ככדור בדולח לפתור כל קושי. באפס התלבטות. באפס מתן מקום לאישי. לשונה, לרגיש. באפס מקום להניח לרסיסי המציאות המכוערת לפגום בטוהר החזון.
וכך ראיתי במו עיני שהרבנים עיצבו (למען הכלל) את גורלו של הפרט: לאיזו יחידה חובה להתגייס ולאיזו אסור (669), את מי יש לסלק בין לילה (כי התלבט לגבי זהותו), ומי יישאר (כי עבר גיבוש), למי לרב מותר ללעוג ולהלבין פנים (לנושרי הגיבושים), על מי יש לצוות לנתק את הקשר עם ארוסה (כי אינה יכולה ללדת, ואילו המהות היא הקמת משפחה), אילו הורים יש לכבד (על תנאי שישמעו בקול החזון) , את מי רשאים להזמין לחתונה (אח הומו, אם הוא בטל בשישים אורחים), ואיזה חייל מצטיין ימליצו הרבנים (ישירות למח"ט) להעיף מהסיירת אם לא יצא לקצונה.

מפלגת נועם שהצליחה להידחק עתה לכנסת היא התוצר הישיר של תפיסת העולם הזו: של מציאות מוכחשת. של חזון רוחני שצריך לכופף את המציאות, של פרט שזכויותיו וחירותו ראויים רק כל זמן שהם משרתים את החזון.
פגעת בחזון? אתה מוקצה.
"הקו" הוא קיצור של קו אידאולוגי שאינו מאפשר סטייה, שאינו מאפשר חריגה, ולמעשה אינו מאפשר לפגוש את המציאות.
קו ישר מוחלט הוא מונח תיאורטי אבל הרב טאו הפך את התפיסה הרוחנית של הרב קוק, תפיסה גמישה ומקורית ורחבה וסוערת, לסרגל סדום העשוי ברזל לוהט.
לפי הרב טאו כל מי שאינו משרת את החזון, אינו בר שיח, אינו ראוי למאומה אלא לבוז. וכך מושלכים אל בור הטומאה הנשים המשרתות בצבא, ההומואים, המתלבטים, המתלבשים מוזר, הלא-יהודים, הלא משרתים, העיתונאים, רבנים ליברליים ועוד ועוד – אין מה לדבר איתם (רבני הקו לא מתראיינים לעולם. יש חריגים נדירים, וגם זה קורה רק תחת איום רציני. הרב לווינשטיין התראיין לאחר שהבין שליברמן עלול לסגור את התקציב בשל נאום הסוטים המפורסם שלו. הרב טאו כמדומני לא התראיין מעולם).

ועתה רבני הקו במצוקה. המציאות נפגשה בתאונה חזיתית עם הקו. האורים והתומים שלהם, הרב טאו עצמו, מואשם בתקיפה מינית, לא פחות. 
זה מחוץ לאיזור האפשרי.
מי שהרגיל את עצמו במשך עשרות שנים שהמציאות מכפיפה את עצמה לחזון רוחני אינו יכול לראות את המציאות עוד.
הוא עיוור. והוא איבד כל שיפוט או תוקף מוסרי.

היינו נערים, וזה היה מזמן, אבל מעולם לא היינו עוורים כרבותינו אז.
מכל אלפי בוגרי עלי לדורותיהם, נדמה לי שאין אפילו מיעוט שבמיעוט שמזדהה עם עמדות מפלגת נועם. כי התלמידים היו ונותרו חכמים וגמישים ורואים טוב מרבניהם הסומים.
הם השכילו לראות את התמונה האמיתית. הם שופטים את המציאות בכלים של שכל בריא ומוסר ישר, ולא תחת מיטת הסדום של דמיונות העוועים של הרב טאו וחסידיו.

כן, רבני המכינה בעלי עשו גם הרבה טוב. הם הקימו דור מופלא של בוגרים ולוחמים התורמים לחברה ולמדינה. אבל זה קרה רק כי תלמידיהם השכילו לקבל את הטוב ולירוק את האיוולת.
עברו שנות דור. אלפי בוגרים. העולם השתנה. המציאות התפתחה. אבל על גבעה אחת בשומרון, יושבים עד היום כמה רבני קו, מביטים בתמונת רבם המובהק שעל הקיר, ולא יודעים מה פגע בהם.

***
ואם מעניין אתכם להבין קצת יותר את המנגנון שבעומק הדברים, הרי שלכך כתבתי את "חלום לדויד" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן) על השנה הזו במכינה בעלי. ניסיתי להביא במשהו את התחושה הזו, של חזון ענק המוגש בידי רבנים כריזמטיים גם אם בדרך הוא דורס עד עפר כמה נערים רגישים. מוזמנים לשאול מכל ספרייה, בדיגיטל או פיזי, או בחנויות הספרים, או אצלי, כאן. אם יהיה עניין, אפרסם ממנו חלקים כאן.

By Dael with 2 comments