שבעה דברים שרואים מרחוק

לפעמים, דווקא כשאתה רחוק ממשהו, נקודת המבט מתחדדת. המרחק והניתוק אפשרים לראות דברים באופן בהיר יותר לעומת העמימות והאימה שיש בלב הסערה. אני, אם שאלתם, רחוק מאוד מהסערה כרגע. כשאני מרים את העיניים אני רואה חוף עם עצי קוקוס, שקט מופלא ומפרץ רגוע. תיאלנד. הכי רחוק ממהומות שאפשר. ובארץ בינתיים סערת הסערות. כל אחד מהקוראים כאן משוכנע בצדקתו, ובטוח כי הצד האחר בא עלינו לכלותנו.

אז הנה כמה מחשבות כדי לנסות ולעבור את היום הזה טוב יותר:

כעס. כאן בתאילנד כעס הוא לא דרך חיים. אנחנו הישראלים שמשתגעים שמישהו חותך אותנו בכביש, שרותחים כשמישהו חושב אחרת מאיתנו, ויוצאים למלחמת חורמה אם אומרים לנו משהו מעצבן, יש לנו מה ללמוד. בודהא מת לפני כ 2500 שנים אבל רוחו חזקה מאוד כאן. תהיו אדיבים ונחמדים אחרת הקארמה תחזור אליכם, וקארמה, כמו שכולנו יודעים is a bitch. לפני 2000 שנה הפילוסוף הסטואי סנקה, כתב שלכעוס על דברים זה מיותר ולכעוס על דברים שאין לך שליטה עליהם זה שגעון גמור. אנחנו יכולים לנסות לכעוס פחות. כולנו. היום ובכל יום.

לא ליצור מפלצות. כשאני קורא את הדיווחים ורואה את החדשות (התנתקתי, אבל לא לגמרי. סורי), נראה שיש פה מאבק בין אורקים לטרולים. שיש איזה מאבק אפי מסרטי שר הטבעות כשבשני הצדדים ניצבים גדודים גדודים של מפלצות אפלות, חורשות רע וזוממות רשע. כל צד מתאר את הצד שמנגד במונחים אפוקליפטים, דמוניים, מעוררי בעתה. כאילו שכחנו שכולנו אכלנו יחד מאותו המסטינג, שלמדנו יחד באותה אוניברסיטה, שאנחנו מתאמנים יחד במכון ועובדים יחד על אותו קוד וקונים זה מזה בגדים ועגבניות, ועוצרים זה לזה במעבר חציה ועוזרים זה לזה, אם אנו רואים מישהו בצרה. אין פה מפלצות. שני הצדדים, כך נראה לי, עובדים ככל יכולתם להדגיש שאין סימטריה. "ההם מנוולים אמיתיים, אצלנו יש תופעות כאלה רק שוליים" אומרים אשכרה כולם. וואללה חלאס. אין מפלצות, גם לא מתחת למיטה. יש לי זכות הצבעה כבר יותר מ 30 שנה ובי נשבעתי שמעודי לא חשבתי שביבי או מיכאלי או ליברמן או אפילו דרעי הם לא פטריוטים ישראליים. למרבה התדהמה זה משפט שכבר לא לגיטימי לומר בחלקים הולכים ונרחבים של העם. חברים, בבקשה, אל תגידו לי "אבל ההוא". לא. מצטער, אין פה מפלצות.

לראות את הצדק בצד השני. פעם הייתי בקורס מו"מ בקליפורניה, עם פרס לזוכה. ארץ האמיצים והאדיבים. וואללה באתי לשם עם כל הראבאק בעיניים וקדימה הסתער וידעתי שאני הולך לקחת את הפרס. אבל מאבקים לא תמיד מתרשמים מהנחישות שלך, אלא מהיכולת שלך להבין את הצד השני. סון-צו וקלאוזוביץ' כתבו על זה ספרי מלחמה לפני מאות ואלפי שנים. ספציפית אז בקליפורניה למדתי בדרך הקשה שם שעם חיוך והקשבה אוכל להצליח הרבה יותר. הייתי צריך לגייס את כל מאודי כדי להשתחרר, ולו במעט מהישראליות הנוראית שלי. מאז אני משתדל. לא חייבים להסכים עם הצד השני כדי להיות מסוגלים להבין אותו, לראות שיש בדבריו גם אמת. לצערי, התרבות שלנו לא מאפשרת לרובנו את זה. אני מבקש: תנסו להקשיב, לא כדי להשתכנע, אלא כדי שתהיו פחות כועסים, כדי שתראו פחות מפלצות זוחלות סביב, ובעיקר כדי שתהיו בריאים יותר ושלווים יותר.

אתגרו את עצמכם. לכאורה, כולנו מוכנים תמיד לאתגר: קדימה, תן לי את זה. נכון? אז זהו, כשהדברים מתקרבים לרעיונות ולא למשימות פיזיות, כולנו, כך נדמה, נעשים שפנים. אנחנו מוכנים לכל אתגר פיזי אבל מתרחקים כמו מאש מאתגרים על עמדות ודעות. כי לשנות את דעתך, זה הרבה יותר מפחיד. יום אחד אתה אדם א' ולמחרת אתה הופך לאדם ב' שעד עתה היה שנוא נפשך. אז מה זה אומר עליך עד עתה? כדי לא להקריס את הדעה שלי על עצמי ולגלות שטעיתי כל השנים, אנשים מעדיפים להמשיך לחיות בטעות. אז לא. זה לא נכון. לעולם יהא אדם סקרן וחקרן. תאתגרו את עצמכם מנטלית ורעיונית. תקראו. אל תקבלו כל מה שאומרים כתורה מסיני. הסקרנות הרגה את החתול אבל היא עשתה אותנו האנשים שאנחנו. ואם טעינו, אז טעינו. נשמח בלמידה ולא נקדש את הבורות.

דונו בגופם של דברים (ולא בגופם של אנשים). אני שוב ושוב נחרד מהאטימות שאני מקבל מחברי כשאני ממליץ להם לקרוא משהו שמנוגד לעמדה הפוליטית שלהם. "לקרוא ספר של רוטמן? השתגעת, הוא הרי פשיסט?" או "לקרוא כתבה מעיתון הארץ? זו שנאת ישראל". הדברים כמובן הקצינו הלאה מכך, ואנשים מחרימים ספרות ואומנות שלא קשורים לנושא שבמחלוקת רק כי היוצר הוא עמוס עוז, או גלית דיסטל, או מייקל ג'קסון, או מישהו מהמאה ה 18 שכנראה היו לו עבדים. כך לא לומדים כלום. כך נשארים לכודים בתיבת תהודה מצומצמת ומעוותת של "האנשים הנכונים". סורי, אין אנשים נכונים. יש מגוון דעות ורעיונות המשתנים באינספור נושאים. ואם קשה לכם לסבול מישהו, זו עוד סיבה דווקא לקרוא אותו, לשמוע אותו. ממש להקשיב לה. לא כדי להתעצבן אלא כדי להבין שיש בו יותר מהפלקט השטוח שעשיתם ממנו. ו"הוא" יכול להיות כל אחד, בכל צד.

לא הכל טמון באחר. כן כן אני יודע שלא השתכנעתם ועדיין האחרים הם המנוולים והרשעים. אבל מה איתך? מה את/ה עשית היום? לא כנגד האחר, אלא לטובת כולם? איזה טוב עשיתי היום? אולי חייכת למישהו? אולי לומר תודה גם כשלא חייבים, אולי הקדמת שלום לכל אדם, אולי הרגעת במקום ללבות, ברכת במקום לנקום, חיבקת במקום לרחוק. זה לא קשור למאבק פוליטי, זה קשור לך עצמך. לחיים שלך בעולם הזה. הטוב מביא טוב. החיוך מחזיר חיוך. מענה רך ישיב חימה. לפני שאנו רצים לתקן את העולם, יש יסוד טוב לחשוב שכדאי שנתחיל בלתקן את עצמנו. אני משתדל לעשות זאת, אבל, דוגרי, זה הכי קשה בעולם.

לעצור ולהרים מצפן. אחרי כל המילים הקשות, והאיומים משני הצדדים (כן כן אני יודע שכל צד אומר "זה לא סימטרי". בדיוק בגלל זה הכל סימטרי להפליא), כדאי לזכור לאן אנו הולכים. לאן אנו רוצים להגיע. אני רוצה את המדינה שלי, את החברים שלי מעשרים ומשהו שנות מילואים, את העובדים איתי, שמגיעים מכל קצה אפשרי של החברה, את השכנים שהיו לי בישוב דתי בגליל ואת השכנים שיש לי במגדל בתל אביב, על איש מהם איני מוכן לוותר. וכמו ילד אני חוזר לשיעור של כיתה א' (או אולי היתה זו כיתה ד') אז למדנו על קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים. והנה אנחנו חוזרים על אותה אוולת היסטורית, בה שני הצדדים נעלבו זה מזה, אולי בצדק, אולי שלא, זה כלל לא משנה. בראיה היסטורית, "האשמה" היא קטנה וזעירה ומגוחכת לאור התוצאות. ולא היה זה אלא משל. החורבן הוא אמיתי אבל לעומתו כל הסיבות תמיד יהיו מטופשות וקטנות בדיעבד.

 

ומה זה אומר בפועל?

שאם כל צד יהיה מוכן לבחון את רעיונותיו, שיהיה מוכן להקשיב ולשמוע את האחר, שיהיה מוכן לכבד דעות אחרות, שלא יחפש שדים ולא ימצא מפלצות, שנעשה כל יום מעט טוב והרבה ישר, נוכל להגיע למקומות שאנו רוצים להיות בהם.

הלוואי ואשמע את עצמי, ואיישם לפחות חלק.

תהיו לי בריאים

דעאל

By Dael with 2 comments

עשרה דברים שלמדתי בחודשים הראשונים של רכיבה על אופנוע

 

אם הייתם שואלים אותי לפני שנה "תגיד, מה הסיכוי שיהיה לך אופנוע" הייתי אומר שהתחלקתם על השכל.

למרות זאת, תמיד אהבתי אופנועים. אהבתי מרחוק, ולעצמי, אבל אהבתי.

והנה, לפני כחצי שנה, קצת אחרי גיל חמישים, נתתי ללב סוף סוף להחליט. נרשמתי ללימודי רכיבה על אופנוע. עברתי טסט, ובחודשים האחרונים אני בעלים גאה של הונדה CB500X אדום וחמוד ביותר. אין לי פרספקטיבה עדיין, ויש לי פחות מאלפיים קילומטר, אבל מסקנות אישיות מהתקופה האחרונה כבר יש לי בהחלט:

1. מיומנות חדשה. אין גיל מבוגר מדי ללמוד משהו חדש. כלומר, אולי יש גיל כזה, אבל אני בהחלט לא נמצא בו ומקווה לדחות אותו כמה שאפשר. ללמוד לרכב על אופנוע הוא להרגיש צעיר לא בגלל הפוזה (למרות שזה נחמד) אלא בגלל שאתה אשכרה לומד ומטמיע מיומנות חדשה. המוח שלך חייב להישאר צעיר וגמיש עד שידע מתוך שינה להחליף הילוכים (דרושים יד ורגל), לבלום (דרושים היד והרגל הנגדיות), להאיץ, לנתח פניה, לעצור בלי ליפול, לשלוט, לכוון, ולהגיע בשלום. מתי למדתם מיומנות חדשה בפעם האחרונה?
2. מבחן החיים: באתר משרד התחבורה כתוב שדרושים מינימום 15 שיעורים להוצאת רישיון על אופנוע (לרכב, אגב, דרושים לפחות 28 שיעורים. למה? אין לי מושג. לדעתי האישית באופנוע דרושים *יותר* שיעורים. הוא כלי מסוכן יותר ודורש רמת מיומנות והבנת כביש גבוהה בהרבה). לפני שהתחלתי חשבתי ש'חת שתיים אגיע לטסט. אופניים אני הלא כבר מכיר. אבל הופה, גיליתי שרכיבה היא יותר מורכבת ממה שדמיינתי. נדרשו לי יותר מ 30 שיעורים (לא מצטער עליהם כלל). עברתי טסט ראשון אבל היה ברור לי שעדיין אין לי באמת מושג בנהיגת אופנוע. בית הספר לנהיגה הרי מכין אותך לטסט, לא לחיים. ולא, לעשות סלאלום במגרש זה לא קונץ גדול, וגם לא לנסוע 20 דקות בשיירה. זה כל הסיפור של הטסט. אל תתנו לאף גוף חיצוני להחליט על המוכנות שלכם. אתם יודעים טוב יותר ממשרד הרישוי שאתם לא יודעים לנהוג, גם אם כבר קיבלתם רישיון.
3. הכשרה פרטית: יש בארץ לא מעט אפשרויות ללימוד נהיגה למי שכבר יש לו רישיון. אופנוען מאומן, פרו-ריידינג, מאמנים פרטיים: כולם שמו לעצמם מטרה ללמד את הרוכבים לרכב, והשוק הפרטי ממלא פה צורך שהמדינה נכשלה מלעשות (כי כאמור הטסטים לא רלוונטיים ליכולת הרכיבה). כי רק לכאורה למדת נהיגה. במציאות, לא למדת כלום. למשל: ביום הראשון שלי עם האופנוע, יצאתי לסיבוב קטן. אני עוד בתוך החניה של הבניין, עצרתי ליד המחסום, עוד רגע והוא מתרומם והנה ארכב לי אל החופש. אפילו שהייתי במהירות של 5 קמ"ש ועצרתי לאט, ובחניון, נפלתי כמו טמבל עם האופנוע הצידה. כמה מביך. למה אתם שואלים. גם אני שאלתי. אחר כך, כשעשיתי קורס רכיבה, למדתי את הלמה (במקרה הזה: אם עוצרים בחוזקה עם הבלם הקדמי והכידון מעט מוטה, האופנוע יפול. קל. רק שבלימודי הנהיגה איש לא אמר לי את זה אף פעם). עשיתי קורס נהיגה פרטי (עם חן אביוב) אבל יש כאמור כמה אפשרויות. כולן, כך שמעתי, מצוינות. קורס רכיבה הוא MUST, בטח בארץ שלנו, המסוכסכת. התחלנו מהבסיס: איך לשבת על האופנוע. כאילו דא. אבל איך תדע אם לא למדת קודם. בתכלס, אני לא יודע כלום. כמה חודשים של רכיבה חידדו לי את הפער שיש, ושיהיה לי בכל העתיד הנראה לעין, בכל הקשור למיומנות רכיבה. כן לקחתי כבר כמה השתלמויות, וכל פעם שאני עולה על המושב אני אומר לעצמי: אתה יוצא ללמוד, חביבי.
4. הנהגים האחרים: כולנו מצקצקים על מצב הנהיגה בארץ, אבל רק כשאתה על אופנוע אתה גם רואה למה. אם לא מנסים לדרוס אותך בכוונה, מנסים לדרוס אותך על ידי אדישות כי רואים משחק כדורגל בטלפון (בחיי). אני, אגב, החלטתי בינתיים לא לחבר את הטלפון לכידון. אני שם את הטלפון בתיק, כדי להישאר 100% בכביש. ואם אני צריך להגיע לאנשהו, אני מסתכל קודם במפה איך מגיעים (שמעתם פעם על דבר שכזה?). זה בטח יעבור לי מתישהו אבל אופנוע הוא דרך טובה לחדד לך את הריכוז. כי אם אתה לא מרוכז, אתה לא קיים.
5. אחריות: באופנוע האחריות היא שלך. רק שלך. זה נכון תמיד בחיים אבל על המושב התחושה הזו מתעצמת. אחריות על איכות ציוד ההגנה, ושרכסת את הקסדה, ובדקת לחץ אוויר בצמיגים, ולא נדחפת כמו אידיוט, ושמרת מרחק, ונסעת במהירות המתאימה לכביש וליכולת שלך ולחוקים, ולקחת בחשבון שהנהג בנתיב המקביל אולי לא מרוכז- כן, אתה לוקח אחריות גם על ההתנהגות של האחרים, כי אין מרווח טעות. וזה בסדר, אלו חוקי המשחק. רצית אופנוע, קח בחשבון שאינך יכול לבוא בטענות לאיש. אופנוע מתרגל לך את האחריות כי לעולם אין לך את החופש לבהות או לנדוד במחשבות. זה קורה לי בנהיגה ברכב, זה לעולם, אני מקווה, לא יקרה לי על המושב.
6. פוליטיקה: וואללה, עד היום לא הבנתי עד כמה מצב הרוכבים בכביש ומול הרשויות הוא אומלל. הידעתם שרשויות מקומיות צובעות מעברי חציה וסימוני כביש בצבע שמן מסוכן, למרות שיש תחליפים בטוחים ולמרות שכבר מבקר המדינה נדרש לכך (בחורף, טיפה גשם ורוכבים מחליקים על זה גם במהירות אפסית. סכנת נפשות)? הידעתם שמחזירי אור שמים לפעמים הפוך, מה שיכול להרוג צמיג (ורוכב) ברגע? הידעתם שנתיבי תחבורה ציבורית, ברובם, סגורים לאופנועים (מה ההיגיון? אופנועים הרי לא יעכבו את התחבצ, יורידו עומס מהנהגים בכביש, ויצמצמו חיכוך בינם לבין קופסאות הפח בנות ארבע הגלגלים). יש הרבה מה לשפר בתחום. אז אדוני (או גבירתי) שר התחבורה הבא, מי שלא תהיה, אולי תתעסק קצת באופנועים? מה אתה אומר?
7. ציוד: בעולם האופנועים, כך נדמה לי, האהבות הן עוצמתיות אך קצרות. אנשים מתאהבים לרגע ואז עוברים לדבר הבא. יום אחד הם ברכיבת מסלול, קונים חליפה באלפי שקלים רק כדי לגלות אחרי שבוע שזה בעצם לא הדבר שלהם או שהיא לוחצת, או שפשוט אין להם מקום בארון לתלות אותה. לזה בדיוק נולד לוח יד שניה, והוא מלא כל טוב לעולם האופנועים, וצריך רק סבלנות, ותוכלו למצוא כל דבר, בחצי המחיר או פחות. קניתי יד שניה כבר כמה דברים ואני מבסוט מהם. ואם יעבור לי מהם, מה הבעיה, אמכור.
8. מיומנות טכנית. כבר בתור נער קראתי את זן ואומנות אחזקת האופנוע (ממליץ, אם מישהו פספס איכשהו עד כה). אופנוע דורש ממך הבנה טכנית וקצת מיומנות. דורש הבנה כי בלי שתבין פיזיקה, לעולם לא תדע למה נפלת. אם לא תבדוק לחץ אויר, אולי לא תגיע. אם אין לך מפתח פתוח, איך תקבע מחדש את המראה שהשתחררה מהנפילה (אל תשאלו איך אני יודע). אני מת על מכונות ואופנוע זו מכונה שאין בינך לבינה הרבה מרחק. רק מושב קטן. האופנוע יחבר אתכם אל המכונה שבכם. In a good way, I mean.
9. תחביב של מבוגרים. אל תכעסו עלי, אבל כשאני מתבונן בקבוצות הרוכבים שפגשתי, ובקבוצות הפייסבוק שאני עכשיו חבר בהן, אני רואה הרבה אנשים בגילי. עם קרחת במקום רעמה. אני פלוס מינוס עשור הוא הגיל של חלק ניכר מהרוכבים (לא, אני לא חושב שזה הגיל הממוצע של שליחי וולט). אבל יש משהו באופנוע כבד שעבור חלק ניכר מהרוכבים הוא רק תחביב. יש להם רכב ויש להם אופנוע לסוף השבוע. הם בגיל שיש להם תקציב לזה, וטיולי אופנועים בחו"ל הפכו לעסק נרחב. אז אם אתה אופנוען, יש מצב טוב שאתה גבר מבוגר ומבוסס כלכלית. זה הרי תחביב יקר (לא האופנוע יקר כמו הביטוח, והטיפולים, והציוד, והעוד ציוד שחייבים, והעוד ציוד שרוצים, והעוד רק קצת ציוד כי יש במבצע בלאק פריידי נו לא נקנה?). נשמע לי שבמובן זה הגעתי לשלב מתאים בחיים.
10. קהילות: לא יודע, איכשהו בתמיד בתקשורת ובקולנוע חבורות אופנוענים צבועות בשחור לבן: וסט עור שחור עם הדפס מלאכי הגיהנום בלבן. אולי גם בנדנות והרבה רעש וניקל. וגם קצת מכות. במציאות קהילות הרכיבה שפגשתי רחוקות מכך מאוד. יש קהילות נפלאות, רבות ומגוונות. יש כל סוף שבוע טיולים מאורגנים (רובם המוחלט – ללא כל תשלום), פשוט של חבורות שרוכבות יחד אל השקיעה (יותר נכון, אל השקיעה אבל דרך הסיבובים). יש קבוצות מהירות ויש קבוצות רגועות, יש קבוצות לשטח ויש קבוצות לכביש. יש קבוצות להונדה ויש קבוצות דוקאטי. יש לקרנפים גדולים ויש לצרצרים קטנים. וכל האנרגיה הזו פועלת בהתנדבות והמנוסים חונכים צעירים. אני עצמי נמצא בקבוצת ווטסאפ ובה רוכבי שטח ותיקים מעבירים הדרכות של ממש לגורים כמוני. ככה סתם, כי הם אנשים טובים (אני עוד לא עברתי הדרכת מתחילים לשטח. במקום זה נכנסתי לבד, ותנחשו מה? החלקתי בבוץ. אחריות, כבר אמרתי). בשבוע שעבר רכבתי לטיול כבישים לכרמל ולמוחרקה "בעקבות נביאים" וגם שם, הכל היה בטוב של חבורת אנשים שחולקת תחביב ומעניקה הדדית. זה נהדר. וזה לגמרי משאיר אותי כאן.

ואולי במקום כל המילים יכלתי פשוט לצטט את דני סנדרסון:

"אך נועה לא רצתה מילה אחת לשמוע

שאין בה זוג צמיגים, טנק דלק ומנוע.

רק עם אופנוע!"

 

סעו בשלום חברים, תהיו זהירים, ותחייכו בקסדה (הרי אף אחד לא רואה את זה חוץ מכם).

שמח שהצטרפתי אליכם,

דעאל

By Dael with 2 comments

על העוורון, על היוהרה ועל האמת המוחלטת (או: חטאו הנוסף של הרב טאו)

אני חושב שעל כל אחד מאיתנו לראות בעיניו את הראיונות עם שתי הנשים האמיצות המעידות בקולן ובפניהן שהרב טאו תקף אותן מינית.
אני ממליץ גם לשמוע את הקלטת הרב קלנר, המאיים בשצף קצף (ככל שדיבורו האיטי והשקול-תמיד מתיר לו) כנגד מי שידבר כנגד הרב טאו או יאמין חלילה למתלוננות.
את הרב קלנר אני מכיר. אמנם לפני שנים רבות, אבל קולו ותפיסתו, לא השתנו במאומה. אך לא באתי לכאן לשפוט מה היה אז, זו האשמה שתתברר, כך אני מקווה, בין כתלי בית המשפט (אם כי ממה שעיני רואות, יש פה עדויות אמינות ומשמעותיות) אלא לדבר על אשמה אחרת, שהרב טאו אשם בה ללא ספק: אשמת ההתנכרות למציאות. אשמת היוהרה. אשמת "הקו".
ואולי גם: אשמת הטרלול, העיוות, הסטיה והפגיעה-בפרט המובלים על ידי כה רבים מרבני "ישיבות הקו" ההולכים כסומים אחר משנתנו של הרב טאו.
אז מה זה אומר בכלל "הקו"? למי אכפת מהז'רגון הסודי של כמה חרד"לים? הרי לרוב הציבור לא אכפת. גם לי לא היה אכפת.
או לפחות כך חשבתי.

לפני מה שנראה כנצח נצחים, כשלושים שנה, ישבתי שנה בגבעות השומרון ושתיתי בצמא את דברי הרב סדן, הרב לוונשטיין והרב קלנר. הרב צבי טאו היה אז, ונותר גם כעת, רבם המובהק, קובע הדרך. את הרב טאו מעולם לא ראיתי בעיני. שמו ריחף מעל הספסלים גם אם לא ידענו מה דמות לו. בכלל, לפני שלושים שנה עדיין לא קראו למכינה בעלי "ישיבת קו" (המציאו את המושג רק כמה שנים אחר כך), אבל היה לגמרי ברור שיש בהחלט קו: נוקשה. חד. ברורה. קו שממלא התרגשות וגם מלא סכנה.
הגענו אחרי התיכון ונסחפנו אל החלום. הרגשנו שהרבנים פתחו לנו צוהר לעולם חדש ומופלא. הם תיארו לנו בצבעים מלאי עוז עתיד מלא התרגשות ותרומה למדינה. עולם בו אנו מכוננים יחד ממלכת כהנים וגוי קדוש. בו החול מתרומם למדרגות של קדושה. בו נוצקת משמעות של רוח מעל כל פעולה של חולין. המדבר הרוחני יהפוך לגן פורח. ואנו צעדנו אחר החליל, אחר החזון המרגש, אחר הקסם שבאימוץ אידאולוגיה גדולה.
בכל זאת, היינו בני נוער. ואנו יודעים שקל לרתום לרעיונות גדולים נערים בני שמונה עשרה. קל גם לתת להם אח"כ רובה ולצעוק קדימה.
ובלי כל ציניות, אעיד כי אכן היינו חבורה מופלאה של בחורים. הטובים שבטובים. העידית. מלח הארץ במובן היפה והעמוק והמרגש מכל. בוגרי המחזור שלי ואלפי בוגרי המחזורים הבאים הגיעו בהמוניהם ליחידות הטובות ביותר, ולכן גם הותירו לנו תמונות רבות, רבות מדי, בחדרי ההנצחה.
אבל מול התרומה העצומה, כבר בזמן אמת, כשלמדתי שם, משהו חרק. חרק מאוד. לי ולאחרים. משהו שלא נתן לי מנוח גם שלושים שנה מאוחר יותר, וששוב מתפרץ עכשיו מהעיתונים.

כתלמידים, כבני 18, מאוד נוח וקל לקבל תשובות ברורות ומוחלטות לכל בעיה.
יש אמת, והיא אחת, והיא כוללת. והפרט הוא רק חלק מתהליך גדול יותר, חלק משינוי לאומי, מחזון. אתה בורג, ותפקידך להחזיק את המסגרת או למנוע רעידות.
ואוי לו לבורג שחושב לעצמו ללכת להיות בורג במקום אחר.
במתק שפתיים, ותחת אמונה גדולה בחזונם, הרבנים העניקו לנו כנפי-רוח, כמקדמה לכנפי הטיס או הצניחה או העטלף שחובה היה עלינו להשיג בצבא.
חזון שימש לרבנים ככדור בדולח לפתור כל קושי. באפס התלבטות. באפס מתן מקום לאישי. לשונה, לרגיש. באפס מקום להניח לרסיסי המציאות המכוערת לפגום בטוהר החזון.
וכך ראיתי במו עיני שהרבנים עיצבו (למען הכלל) את גורלו של הפרט: לאיזו יחידה חובה להתגייס ולאיזו אסור (669), את מי יש לסלק בין לילה (כי התלבט לגבי זהותו), ומי יישאר (כי עבר גיבוש), למי לרב מותר ללעוג ולהלבין פנים (לנושרי הגיבושים), על מי יש לצוות לנתק את הקשר עם ארוסה (כי אינה יכולה ללדת, ואילו המהות היא הקמת משפחה), אילו הורים יש לכבד (על תנאי שישמעו בקול החזון) , את מי רשאים להזמין לחתונה (אח הומו, אם הוא בטל בשישים אורחים), ואיזה חייל מצטיין ימליצו הרבנים (ישירות למח"ט) להעיף מהסיירת אם לא יצא לקצונה.

מפלגת נועם שהצליחה להידחק עתה לכנסת היא התוצר הישיר של תפיסת העולם הזו: של מציאות מוכחשת. של חזון רוחני שצריך לכופף את המציאות, של פרט שזכויותיו וחירותו ראויים רק כל זמן שהם משרתים את החזון.
פגעת בחזון? אתה מוקצה.
"הקו" הוא קיצור של קו אידאולוגי שאינו מאפשר סטייה, שאינו מאפשר חריגה, ולמעשה אינו מאפשר לפגוש את המציאות.
קו ישר מוחלט הוא מונח תיאורטי אבל הרב טאו הפך את התפיסה הרוחנית של הרב קוק, תפיסה גמישה ומקורית ורחבה וסוערת, לסרגל סדום העשוי ברזל לוהט.
לפי הרב טאו כל מי שאינו משרת את החזון, אינו בר שיח, אינו ראוי למאומה אלא לבוז. וכך מושלכים אל בור הטומאה הנשים המשרתות בצבא, ההומואים, המתלבטים, המתלבשים מוזר, הלא-יהודים, הלא משרתים, העיתונאים, רבנים ליברליים ועוד ועוד – אין מה לדבר איתם (רבני הקו לא מתראיינים לעולם. יש חריגים נדירים, וגם זה קורה רק תחת איום רציני. הרב לווינשטיין התראיין לאחר שהבין שליברמן עלול לסגור את התקציב בשל נאום הסוטים המפורסם שלו. הרב טאו כמדומני לא התראיין מעולם).

ועתה רבני הקו במצוקה. המציאות נפגשה בתאונה חזיתית עם הקו. האורים והתומים שלהם, הרב טאו עצמו, מואשם בתקיפה מינית, לא פחות. 
זה מחוץ לאיזור האפשרי.
מי שהרגיל את עצמו במשך עשרות שנים שהמציאות מכפיפה את עצמה לחזון רוחני אינו יכול לראות את המציאות עוד.
הוא עיוור. והוא איבד כל שיפוט או תוקף מוסרי.

היינו נערים, וזה היה מזמן, אבל מעולם לא היינו עוורים כרבותינו אז.
מכל אלפי בוגרי עלי לדורותיהם, נדמה לי שאין אפילו מיעוט שבמיעוט שמזדהה עם עמדות מפלגת נועם. כי התלמידים היו ונותרו חכמים וגמישים ורואים טוב מרבניהם הסומים.
הם השכילו לראות את התמונה האמיתית. הם שופטים את המציאות בכלים של שכל בריא ומוסר ישר, ולא תחת מיטת הסדום של דמיונות העוועים של הרב טאו וחסידיו.

כן, רבני המכינה בעלי עשו גם הרבה טוב. הם הקימו דור מופלא של בוגרים ולוחמים התורמים לחברה ולמדינה. אבל זה קרה רק כי תלמידיהם השכילו לקבל את הטוב ולירוק את האיוולת.
עברו שנות דור. אלפי בוגרים. העולם השתנה. המציאות התפתחה. אבל על גבעה אחת בשומרון, יושבים עד היום כמה רבני קו, מביטים בתמונת רבם המובהק שעל הקיר, ולא יודעים מה פגע בהם.

***
ואם מעניין אתכם להבין קצת יותר את המנגנון שבעומק הדברים, הרי שלכך כתבתי את "חלום לדויד" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן) על השנה הזו במכינה בעלי. ניסיתי להביא במשהו את התחושה הזו, של חזון ענק המוגש בידי רבנים כריזמטיים גם אם בדרך הוא דורס עד עפר כמה נערים רגישים. מוזמנים לשאול מכל ספרייה, בדיגיטל או פיזי, או בחנויות הספרים, או אצלי, כאן. אם יהיה עניין, אפרסם ממנו חלקים כאן.

By Dael with 2 comments

האם הצבעה היא הדרך היחידה להשפיע על המציאות

אתם לא לבד. גם עלי מסתערים מכל פינה גדודי משוכנעים מטעם עצמם. קופצים מפוסטים, מציצים ממודעות ממומנות, מתכופפים אל הרכב בצמתים, תוקפים אותי בסמסים, בכרזות, בתשדירים. אלו ואלו מבקשים, אלו ואלו מייללים, וכולם חוזרים ואומרים: בוא להציל את המדינה. כי אם לא אצביע להם דווקא, הרי שחלילה וחס, מחר לא בטוח שהשמש תזרח. המדינה מיד תשנה את פניה. היא תהפוך למשהו אחר. הדמונים ישתחררו מכילאם. הכאוס יכה. אך אם לו רק אצביע לפלוני, הכל טוב יהיה. הרע יעלם. הטוב ינצנץ, והשמש תחזור ותזרח רק לכבודנו.

אני מבין את הבקשה. אני אפילו מעריך את המסירות והנכונות להשפיע. אחרי הכל, רק פעם בארבע שנים בשנה, יש לכל אחד מאיתנו הזדמנות (וחובה) להשפיע על המציאות. זו אמנם השפעה זעירה, כמעט בטלה בשישה מיליון, אבל בכל זאת השפעה. אז סבבה, גם מחר אלך ואצביע. אתרום את חלקי. אמלא את חובתי האזרחית כמו שאומרים.

אבל יתוש הספק לא נותן לי מנוח. לעומת כל הלהט השמור על ידי כה רבים למערכות בחירות בלבד, דומני שיש דרכים רבות יותר ויעילות הרבה יותר להשפיע על המציאות לטובה כל השנה, והחדשות הטובות הן שאפשר לעשות אותן לא רק פעם בארבע שנים בשנה, אלא כבר היום. וגם מחר. הנה כך:

1. התחילו מלשפר את עצמכם. בבחירות האלו אנו רואים שוב כיצד אנשים רבים מוכיחים לנו כמה אחרים לא בסדר. כמה ההם מדירים. כמה ההם צבועים. כמה ההם מסוכנים. אבל ברגע שנכבות המצלמות הם עצמם פועלים בדיוק באותו האופן. המזדעזע מאופן הדיבור של זולתו, הנה הוא מקלל בעצמו. המתריע בראש חוצות בפני ציות לחוק, והנה הוא מפר אותו במו ידיו. זה נכון לפוליטקאים, וזה נכון גם לכולנו. הכי קל זה לראות את הגיבנת של האחר. את הגב שלנו, קשה הרבה יותר. אם נרצה לשפר את המציאות פה, ובכלל, עלינו להתחיל בעצמנו. לא להתלהם. לומר אמת. לחפש את הדבר הנכון. לראות כיצד מחנינו יהיה טהור ולא לחפש הוכחות לטומאת המחנה האחר. המעגל הפנימי, האישי, הוא החשוב ביותר. הוא הדרך הנכונה להשפיע אור וטוב על העולם. תהיו דוגמא לעצמכם. לילידכם, למשפחתכם. משם ילך האור וישפיע הלאה. אבל אם תחפשו עם פנס את פגמי האחר, העולם לא יהיה טוב יותר. וגם אתם לא.
2. קבלו שהעולם הוא מורכב. צר לי לאכזב אבל הצדק לא חונה בצד אחד. הוא מעולם לא היה בשום צד. כי המציאות מורכבת, ויש פנים לכאן ולכאן. יכול להיות שמפלגה שאתם מתעבים עדיין צודקת כשהיא מדברת לעניין? יכול להיות דבר כזה? הרשו לעצמכם לבחון טיעונים ולא אנשים. לזהות מה מועיל ולא מי הדובר. להחליט באופן ענייני ולא באופן ריגשי. זה נכון בבחירות וזה נכון כל החיים. תגנו על דברים צודקים גם אם הם נאמרים על ידי מי שאינכם סובלים. עשו את האמת נר לרגליכם, אבל אל תחשבו שנר שהחזקתם הוא בהכרח אמת.
3. שתפו את האמת. גיליתם תובנה חדשה? השתכנעתם שמשהו יקדם עולם טוב יותר ונכון? שתפו זאת עם אחרים. האמת היא מצרך יקר המציאות. היא קבורה תחת תועפות רעש, ושקרים ולכלוך, אבל כשהיא נחשפת, היא מנצנצת בליבכם. מתחת לקליפת המציאות יש עולם טוב שמגיע לנו. אם אתם חשים שמשהו מהאמת הזו בהישג ידיכם, אנא שתפו אותו עם האחרים: באופן שמתאים לכם. בלספר את זה למשפחה סביב השולחן, בלכתוב על זה פוסט, בלכתוב בלוג או ספר, בלצלם וידאו, בלכתוב תגובות. במה שמתאים לכם, אבל האמת היא ידידיתנו, גם אם קשה לראות אותה. עיזרו לה להתגלות.
4. שנו את דעתכם. הכי קל זה להיות משוכנע, לצבוע כל דבר דרך פריזמה של צדק יוקד. להיות מטיף בשער. קשה הרבה יותר להסתובב בעולם בתחושה של חוסר ודאות או חוסר ידיעה מהי האמת והנכון. ועוד יותר מפחיד זה לגלות שמה שהאמנתי בו בכל ליבי אינו נכון. או מזיק לי. איכשהו כשאנשים משנים את דעתם קוראים לזה "התפכחות". האנשים ש"התפכחו" אחרי אוסלו. האנשים "שהתפכחו" אחרי ביבי. אנשים "שהתפכחו" אחרי ההתנתקות וכו'. כל צד פוליטי וההתפכחויות שלו. אבל האמת היא שאין שום צורך להתפכח. חכם ונכון להישאר פתוח וסקרן וגמיש. האנשים הגדולים ששינו את המציאות לא היו אנשים שנותרו בדעתם אלא דווקא אותם אנשים שהיו מסוגלים לשנות את דעתם נוכח העדויות הסותרות. תהיו אנשים גדולים. בחנו את העובדות, ואם צריך, שנו את דעתכם. בלי חרטה, בלי בושה אלא עם הנשק המוחלט: האמת.
5. קחו אחריות על השינוי וצרו משהו חדש. המציאות לא משתנה בזכות פוליטקאים אלא בזכות אנשים שלוקחים אחריות על המציאות. יש אנשים טובים שם בחוץ. בפוליטיקה ומחוצה לה, הלוקחים אחריות. העושים שינוי בסביבה המיידית והנגישה להם. הם צועדים קדימה, ואנשים פוסעים בעקבותיהם. כל אחד מאיתנו יכול לצעוד קדימה ולתת דוגמא אישית לאחרים. זה רק דורש לקחת אחריות ולעשות. כי העולם לא מתקדם אלא בזכות פעולתם של יחידים. לא תמיד אנחנו מגלים משהו. לפעמים אנחנו יוצרים משהו. וכל מה שתיצרו, בכל מדיום, הוא משהו המקדם את העולם. הוא לא היה פה קודם, אבל הוא פה עכשיו, והוא מתקשר עם הסביבה והאחרים. זו הדרך של כל אחד מאיתנו להתקדם ולקדם. עשו. צרו. שתפו.

מחר נלך להצביע, אבל לא צריך לחכות עד מחר כדי להשפיע טוב על המציאות, ולא צריך לחשוב שמחר מסתיים תפקידנו.

תהיו לי בריאים ומשפיעים,

דעאל

By Dael with No comments

מחשבה פוליטית לקראת השנה החדשה

השנה החדשה עומדת להתפרץ עלינו ברימונים ודבש אבל את החגיגות, בינתיים, אנו עוד לא מרגישים באוויר.

אם כבר, דומה שאנו בעיקר מרגישים תשישות. עייפות. והאמת היא שיש לנו סיבות טובות לחוש כך.

המצב הבטחוני על הפנים: מכל מקום קמים עלינו להורגנו.

המצב הכלכלי מדרדר: האינפלציה לא סיימה לעלות. הבורסות לא גמרו לרדת. הצמרת הכלכלית העולמית חסרת אונים.

המצב הפוליטי גרוע משני אלו גם יחד: יש שוב בחירות. ושוב שנאות. שוב תחושה חמוצה של אותם שטיקים ואותם טריקים לאותם נבחרים סוג ב'. וכולנו יודעים שמאומה לא עומד להשתנות – לא במציאות, לא במדיניות ולא בהתרת הפלונטר הפוליטי. נתקענו עמוק בבוץ. דומני שאין עוד איש שאשכרה מאמין או מתלהב או מושקע רגשית בפוליטקאים שהוא ישים עבורם פתק בקלפי. כל הלהט שמור רק לאנשי הצד שכנגד – אנשי שמאל מתעבים את מנהיגי הימין, ואנשי ימין סולדים ממנהיגי המרכז שמאל. המשותף הוא שאלו ואלו לא באמת אוהבים את מנהיגי הגוש שלהם, אלא ש"אין ברירה אחרת" או "זה בטוח עדיף על הצד השני". או "זה מה יש ועם זה ננצח".

אז רגע לפני שהשנה מתחילה וכולנו לובשים לבן ומאחלים שנה טובה, אולי לפחות ננסה לטפל אישית בקונפליקט הפוליטי (ולבטחוני והכלכלי נניח בינתיים).

אולי נתבונן מעט פנימה, ניקח אחריות על עצמנו, אם לא על המצב הכללי. וסליחה אם זה נשמע קיטש.

הנה מה שאני עושה:

בחצי השנה האחרונה אני קורא שוב, לסירוגין, את תולדות מלחמת היהודים ברומאים של יוסף בן מתתיהו, בתרגום החדש. ואני ממליץ לכל אחד ואחת לקרוא אותו גם. מדובר בכרך עב כרס, עם הערות שוליים רבות (ומעולות. לא לדלג), שנכתב על ידי כהן יהודי לפני 2000 שנה. יוסף היה לוחם עברי שאהב מאוד את הארץ הזו. את הקריירה שלו בלחימה ברומאים עשה כמפקד ההתנגדות בגליל וכמפקד ההתבצרות ביודפת בזמן המרד ברומאים. אבל בעוד שאנשיו מתו בקרב (והאחרונים התאבדו, במצוותו, כדי שלא ליפול בשבי), הוא עצמו נותר אחרון, הסגיר עצמו לרומאים, ורגע לפני שהוצא להורג ניבא למנצחו, אספסינוס, כי זה עתיד להפוך לקיסר רומא. אספסינוס לא עמד בפיתוי. אמר: נשאיר אותו איתנו, ונראה אם הוא באמת נביא. יוסף (מעתה: יוספוס) נדד כשבוי עם המצביא הרומאי ותיאר מקרוב את כיבוש הארץ. לאחר שאספסינוס הפך קיסר, יוספוס קיבל את חירותו כאזרח, המקדש נחרב, והרומאים חזרו לרומא בתהלוכה מזעזעת שסופה בשער הנצחון הצמוד לקולוסיאום עד היום. לנו נותר הכותל המערבי לבדו.

הקריאה מרתקת ומזעזעת. עולה ממנה אהבה אינסופית לארץ, לאנשיה ולנופיה (תיאורו את בקעת גינוסר ובקעת ים המלח נפלאים ממש), תיאור מפורט של האכזריות השגרתית הבלתי נתפסת שהיתה מנת יושבי הארץ כולם (צליבות עד שכלו העצים, כריתות ידיים כאמצעי הרתעה, ניקור עיניים ועוד), הערצת הרומאים  ושנאה יוקדת למנהיגי הכתות בירושלים.  

לב הסיפור הוא כמובן סיפורה של ירושלים. מלחמת האחים. שריפת מחסני המזון שהובילה לרעב בלתי נתפס. ההרג העצום שעשה כל צד יהודי ברעהו. כולנו למדנו על כך כבר בגן. אבל כשקוראים את הדברים מכלי ראשון, ממי שהיה שם ועמד על החומה רגע לפני שהיא קרסה, גם אם הוא מספר את ההיסטוריה לטובתו, אי אפשר שלא להזדעזע. ובעיקר: אי אפשר שלא להתבונן על המציאות שלנו כעת ולא לראות את ההיסטוריה החוזרת. את עומק התיעוב ההדדי והשנאה הפנימית היוקדת. אפשר לראות את זה קורה שוב. האויב משער לא מעניין איש כשיש אויב בפנים החומה. אנשים פה שונאים, שונאים ממש, את הצד שכנגד. בעוצמות שלא שיערתי שיהיו אפשריות. פוליטקאים קוראים לצד הנגדי, היהודי גם הוא, נאצי. או גבלס. או מחבל. או בוגד. או תת אדם. וזה לא רק הפוליטיקאים. זה מפעפע. זה גולש מהשוליים אל המרכז ואל הציבור כולו.

מה נסגר אתכם אנשים?

אני חושב שכדאי שכולנו נקרא שוב את יוסף בן מתתיהו. אם אין לכם סבלנות, שווה לראות את "אגדת חורבן" בכאן. ואז להתבונן במראה ולבדוק מה אנו רואים שם? ומה אנו יכולים להיות ולראות?

האם נוכל לראות את עצמנו נושמים עמוק יותר? סובלניים יותר? מחייכים יותר למתנגדינו הפוליטיים? עושים ערב שירה משותף של ביביסטים ולפידיסטים?

למה לא בעצם?

אנשים אחים אנחנו אמרו אחיו של יוסף בספר בראשית. אבל האחים בתקופתו של יוסף בן מתתיהו שכחו זאת.

שלא נשכח זאת חלילה גם אנחנו.

אנשים אחים אנחנו.

 

שנה טובה,

דעאל

By Dael with 1 comment

למה אני חוזר שוב ושוב לאלפים הצרפתים, והמלצות גם לכם

אני כותב את המילים הללו כשבחלון אני רואה הרים ללא סוף, ורוח קרירה נושבת דרכו. אמצע יולי.

הגענו לכאן בפעם הראשונה לפני כמעט 20 שנה. היינו זוג יותר צעיר אבל פחות נמרץ ובילינו שלושה לילות בשאמוני, אליה התגלגלנו כמעט במקרה. הייתי בנסיעת עבודה בשוויץ, חבר המליץ וניצלנו את ההזדמנות לחופש זוגי קצר. אחרי הכל, שאמוני היא רק שעה מז'נבה. לא היתה לנו תכנית אז זרמנו. עלינו אז ל Brevent, הוא הרכבל על הרכס המשקיף על המון בלאן, ונשימתנו נעתקה. ירדנו ברגל אולי שעה וקצת לרכבל היותר תחתון, ה Planpraz. עם הכושר העלוב שהיה לי אז, אחרי שעה הליכה הגענו בקושי וחשבנו שאנחנו מתים. לזכותנו יאמר שהיה קצת שלג. אח"כ עשינו עוד כמה רכבלים למעלה למטה כמצוות תיירים מלומדה, אבל משהו באווירה הפריזאית שבאמצע האלפים, בנופי הבראשית ובקרחוני העד, שבה את ליבנו. אחרי כמה שנים חזרנו עם הילדים לשלושה שבועות באיזור. מסלולי יום קצרים. במקרה נשאר לנו מהתקופה ההיא בלוג. אחר כך נפרדנו מההר לעשור לפחות (בו הספקנו לטרק לא מעט: בפירנאים ובהודו ובנפאל ובאיטליה), ולפני שנה חזרנו ובגדול לאהבה הישנה אל העמק וההר: עשינו את הסובב מון בלאן, הוא ה TMB. אחד ממסלולי הטרק הכי מפורסמים בעולם. כעשרה ימי הליכה המקיפים את רכס המון בלאן דרך צרפת, איטליה ושוויץ. חוויה. והנה השנה מיד חזרנו שוב, ולשלושה שבועות. אפילו שכבר "עשינו את הכל פה" קודם.

אז למה? ואיך? הנה:

1. האלפים הצרפתיים לא דומים להרים אחרים. אולי אני משוחד, אולי אני קצת עוור, אבל יש משהו באלפים של צרפת שהם בגודל שמתאים לי בדיוק. הם לא גבוהים כמו בהימלאיה, שמגמדת אותך לראש סיכה זעיר, והם לא אלגנטיים כמו בשוויץ, ולא שבורים כמו בפירינאים. כל המקומות הללו נפלאים אבל לאלפים של צרפת, כנראה בחיבור בינם לבין הסביבה, השפה, התרבות והאוכל – יוצר אווירה אחרת. הבקתות פה יותר מסבירות פנים לעומת הבקתות היעילות של שוויץ. האוכל (הרבה) יותר מגוון לעומת איטליה, והעמקים עמוקים יותר. ואולי גיאוגרפית יסבירו לי שזה בול אותו דבר וסתם פעם מישהו מתח את הגבול על המפה לפה ולשם. אולי. אבל בכל זאת, האלפים של צרפת אצלי מובילים.
   
2. פעם לנסוע היה רק לחופש. היום, הודות לקורונה, נפתח בפני רבים עולם שלם של אפשרויות. יש לי ידידים (ועובדים) שהם "נוודים דיגיטליים", שאין להם ארץ אלא חיבור מהיר לאינטרנט, ובכל מקום הם יכולים לעבוד. פגשתי פה את נעם, מטפס הרים ומפתח תכנה שעבר לגור ב Servoz, כפר קטן וקסום בקצה עמק שאמוני, וככה הוא תמיד במרחק עשר דקות מקסימום מקיר טיפוס (לא קיר פלסטיק אלא צוק איתן אינסופי. האיזור הוא חגיגה למטפסים). אני לא לגמרי כזה. הבסיס שלי לגמרי בארץ. אבל משך כמה שבועות בשנה אפשר לשלב חופשה ועבודה מרחוק. לא לעבוד כל יום, ולא כל היום, אבל כן: בשלושת השבועות האחרונים היו לי כמה וכמה ימי עבודה, והרבה מיילים ועבודה שנכנסנו למשבצות זמן מתאימות, כך שזה לא הפריע לטיול, ולא הפריע לעבודה השוטפת. אפילו אישתי, שהיא פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית, המשיכה מרחוק עם חלק מהלקוחות. לפני שנתיים זה היה בלתי נתפס. היום זו מציאות. אולי המציאות הזו יכולה לפגוש גם אתכם?
   
3. האפשרויות הן אינסופיות. אני לא מטפס קרח וצוקים, ולא רוכב אופניים אדוק. אנחנו סתם אוהבים לטייל. ואפשר לטייל פה חיים שלמים. ואם אוהבים גם אופניים וגם טיפוס – אז יש כאן די לשלושה מחזורי חיים. ההרים עצומים ואינסופיים ופינות החמד כה רבות, עד שלא טרחו לכנות את כולן בשם. לצערי, רוב התיירים חושבים על שאמוני ומיד נכנסים לאוטומט של "שביל החומוס". היינו, כל מה ששייך לשבילים שהם חלק מהסובב מון בלאן - מפוצץ בתיירים (שנה שעברה היה לנו מזל: עשינו את השביל באמצע הקורונה אז הכל היה ריק, רק בשבילנו). אבל שביל מקביל, יפה לא פחות (ואפילו יותר), יהיה פרטי עבורכם גם היום. צעדנו בשבועות האחרונים במסלולים נפלאים ומרגשים, באחד מהם לא פגשנו אף מטייל (!)- ואנחנו בשיא העונה, להזכירכם. אז גם אם טיילתם כבר באיזור, וגם אם לא, אפשר למצוא פה את החבילה שמתאימה לכם בדיוק: מסלולים של שעה? של ארבע שעות? של יום שלם? אתגרי, בינוני, קל? עם מים/ בלי מים? מעגלי או קווי? יש הכל. (ויש אחלה תחב"צ אוטובוס ורכבת בכל פינה, וגם טרמפים 'חת שתיים – זה היה לי יותר מהר מלהמתין לאוטובוס). פעם ראשונה? הנה כמה המלצות שלי על מסלולים מלאים של יום שלם באיזור:
1. Tour des Fiz. מסלול קשוח של יומיים לפחות (תכננו לשלושה אבל השלמנו ביומיים). נופי בראשית ולגמרי מחוץ ללופ התיירותי
2. מסלול מעגלי ל Lac d’Emmosson – דרך בקתת Loriaz. מסלול יפהפה עם עליה קשה מאוד. היינו לבד.
3. Lac Blanc  - המסלול הקלאסי של הטור, אבל לעשות אותו רק עם עולים מ Tré le Champ ורק אם באים מוקדם מאוד בבוקר, אחרת זה יותר מדי אנשים שמגיעים מהרכבל.
4. Le Buet ועד לבקתת Berard וחזרה – אמנם רק חצי יום אבל מקסים. אם רוצים אפשר לעלות לפס ולשלב עם ה Tour des Fiz (שלושה ימים מינ').
   
   
4. עושר המזון בלתי נתפס. אני לא מחשיב את עצמי "פרובנציאלי". טסתי מאות פעמים בחיי, ועדיין, כשאתה נכנס לסופרמרקט גדול באמת בצרפת, העושר בלתי נתפס. באמריקה הגדולה, בסופר-סטור ענקי כמו וולמארט וביום טוב במיוחד, יהיו לך על המדף כמה עשרות סוגי גבינות קשות. כאן תמצא למעלה מאלף *סוגים*, בסופרמרקט אחד. כנ"ל לנקניקים. כנ"ל ליינות. כנ"ל לכל דבר אחר שמייצרים פה כבר מאות שנים. יש אינספור יצרנים קטנים וזעירים, וכל אחד מהם מתהדר במסורת ולכולם יש מקום. והתחרות העצומה הזו מייצרת לא רק מגוון אלא גם מחירים נוחים, ובעיקר הרבה כבוד ליצרן. "Tomme de Savoia" יהיה כתוב על גבינות התום מהאיזור הזה, כולל דגל האיזור, והם יופיעו בחלק נפרד בסופר. כי זו תוצרת מקומית, והיא תקבל את המקום והכבוד והיחס. גבינות משאר צרפת יהיו באיזור אחר, וגבינות ממדינות אחרות, עוד הלאה משם. כך גם לירקות ולפירות. אין כאן חסמי יבוא, אין מכסות ומכסים על מזון, ואפשר לרכוש שעועית ירוקה מקומית או שעועית ירוקה מקניה (תמיד תמיד יהיה כתוב את שם המדינה ממנה מגיעה הירק או הפרי. עוד משהו שאין כלל בארץ), והלקוח יבחר. רוצה עגבניה יפה ביורו וחצי או עגבניה יפה מחלקאי מקומי בשלוש? תחליט אתה.
   
5. מסורת. לא רק שאמוני היא עיירת נופש ותיקה מאוד עם ריח של פעם. חלק מהזמן השנה שהינו ב Saint Gravis Les Bains. מדובר בעיירת נופש קלאסית, אחות קטנה לשאמוני, אם תרצו. הבניין בו שהינו היה פעם מלון סקי. מלון שנבנה לפני 150 שנה למטרה זו. כשאתה מארח אנשים לחופש בקיץ ובחורף כבר 150 שנה, כנראה משהו אתה יודע לעשות. בצרפת המציאו את תיירות הסקי וספורט ההרים, אז יש להם מסורת לעניין. גם האיטלקים, האוסטרים, השוויצרים, והספרדים יודעים לעשות את זה. מצוין אפילו. אבל לא ככה. מה שכן, צרפתים רבים מתעקשים עדיין לא לדעת אנגלית. תיירות תיירות, אבל קודם כל מסורת. אבל הם יעשו זאת בחיוך.
6. הבקתות. אם אתם עושים טרק של יותר מיום אחד, חזקה עליכם שתישנו בבקתה בהרים. המשותף לכל הבקתות הוא ארוחת ערב שתוגש בשעה שבע, וארוחת בוקר בין שש וחצי לשמונה. חוץ מזה, כל בקתה שונה. יש (מעט) מתקדמות ומאובזרות בחדרים פרטיים עם מקלחת, ויש בקתות שאין בהם *שום* מקלחת וישנים בהן 20 איש בחדר, בשתי קומות של דרגשים בכל צד, חמישה אנשים על כל דרגש. ישנו באחת כזו בשבוע שעבר והיה, למרבה ההפתעה, מוצלח. כלל האצבע הוא כזה: ככל שהבקתה יותר גבוהה ומבודדת, היא תהיה יותר קשוחה. פייר גיים. בקתות אינן המצאה של צרפת. בכל המדינות יש בקתות, ובכולן זכינו בעבר לאירוח נהדר. בצרפת האוכל טוב יותר (למרות שגם האיטלקים שיחקו אותה עם ריזוטו ועם מרק עגבניות), אבל תמיד היו כאן מסבירי פנים, אדיבים וחייכנים. תכננו לכם מסלול עם שינה בבקתה. טכנית ממליץ על ליינר ממשי (יש בדקטלון. 110 גרם). לא צריך יותר מזה. ובכלל תסחבו כמה שפחות. טרק הוא "עבודה על המידות" של החמדנות והדאגה. כי צריך לקחת מעט. קצת פחות אפילו. כל גרם מיותר שתסחבו הוא גרם שתעלו אותו קילומטר גובה ביום. אז קחו תיק קטן ותסתדרו. לא תמותו. לא מקור ולא מרעב והטרק יהיה מוצלח שבעתיים אם המשקל שעליכם יהיה מינימלי. מבטיח שתתאמצו גם ככה.
   
   
   
   
   
7. בטחון וצניעות. אתה הולך פה במסלול ואתה מרגיש קשוח לרגע. הרגע סיימת עליה של שלוש שעות. אתה עוד מתנשף, והנה עוברים אותך בצעד קליל קבוצה של שלוש נשים בנות למעלה משבעים, כל אחת סוחבת תרמיל של 50 ליטר. גם הן התחילו למטה, ואחריך. חשבת שאתה בכושר ואתה מתאמן בקרוספיט כבר שנים רבות, והנה, כמה סבתות משאירות לך אבק. כולם מטיילים כאן. כולם. ילדים, כלבים ומשפחות ואינספור פנסיונרים. כולם מתמודדים עם ההרים וכולם נושמים אויר פסגות הממלא את הנפש. לא רק זה, אלא שזהו כנראה המקום הבטוח בעולם למטייל/ת הבודד. רואים כאן הרבה מאוד מטיילות בודדות. לעתים הן נשים בגיל מבוגר. יוצאות מוקדם בבוקר לדרכן, ואין אפילו צל של חשש לשלומן.
   
8. חזרה אל הבסיס. הליכה ארוכה עם משקל על הגב היא המצב הטבעי של בני האדם. מצב המאתגר ומתגמל אותנו פיסית ומנטלית. כשאנו עושים זאת בטבע בראשיתי, גולמי ופראי, שלא השתנה מעולם, אנו חוזרים אל העבר הצרוב לנו בבסיס התודעה הקדמונית. אנו רואים את הנוף מראש הרכס וגלגל העין מתרחב בפליאה. כן. כן. הגוף הקדום שלנו זוכר את התחושה הזו. של לעלות במאמץ צעד אחר צעד ולהגיע אל הפס ולרדת בצד השני, וללכת לישון מוקדם ולקום עם שחר מוקדם ולהמשיך לצעוד, ולשתות מי מעיין ולטבול במי נהרות קפואים, ולנער את הראש ולצעוד עוד ועוד הלאה. אין שום דבר במציאות החיים שלנו שמאפשר לנו את החוויה הזו, אלא לצאת מהמרוץ, להתנתק מהטלפון לכמה ימים, ופשוט לחצות את ההרים. אין לי הסבר מדעי לזה. אין לי הסבר פיזיולוגי. אבל הקסם הזה קיים כאן והוא לא השתנה מעולם. הוא קיים בהרים אם רק תצאו אליהם, אם לא תוותרו לעצמכם, ותעלו את ההר ותרדו מעברו השני. הנפש שלנו זקוקה לזה.
   

להתראות בהרים,

דעאל

By Dael with 3 comments

ומי באש/ מתי פרידמן – המלצה לשבוע הספר

אם אתם מתכננים להגיע לשבוע הספר, וזוממים לקנות ספר אחד או יותר, אך עדיין מתלבטים מה, אז הנה, נגמרה ההתלבטות: ומי באש – לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים הוא הספר שאתם רוצים השנה.

קודם כל זה הספר עם העטיפה הכי טובה שראיתי מזמן, אבל העטיפה היא רק ההתחלה. ברמת התוכן זהו אחד מספרי העיון הכי מרגשים שקראתי זה שנים רבות. לא פחות.

על העטיפה צילום מהמם בעוצמתו. בלב המלחמה והתופת, לאונרד כהן שר לקבוצת חיילים במדבר. עיניו עצומות והוא מתכוון כבתפילה. לעומתו, בהיר ומואר, הכל מסביב מאובק, צבאי, עייף. כמו עיני הקהל כולו, גם עיני שלי נמשכות כמו מעצמן אל כהן. אל מתי כספי הצעיר המלווה אותו בגיטרה, אל הנגמשים שברקע, הממסגרים צהוב מדברי בוהק ומסמא, התוחם משולש של אור שכמו יורד על הזמר מלמעלה. למעמד יש אנרגיה של התגלות, של התעלות, של עולם אחר.

ובאמת היה זה עולם אחר. עולם שפרידמן מאפשר לנו הצצה אליו.

את מתי פרידמן לא הכרתי עד יום חמישי האחרון. הגעתי לחתום על ספרים בדוכן שבוע הספר של כנרת זמורה ביתן. מתי חתם בדוכן הסמוך. כשהגיע הלקוח הראשון גיליתי שאין לי עט. מתי אמר בבקשה ונתן לי את העט שלו. אחרי חמש דקות כבר הספקתי לאבד אותה, ומתי חייך ושלף עט נוסף. בחור מאורגן, מתי. מפה לשם, קשקשנו קצת. אמרתי ששמעתי דברים טובים על הספר שלו, אבל לא קראתי עדיין. אמרתי שאני קונה. כמו קוסם מתי שלף עט שלישי, וכתב לי הקדשה.

אתמול, שבת בבוקר, התחלתי לקרוא.

אחרי שעתיים וחצי, כוס קפה וכמה טישיו לניגוב הדמעות, סגרתי את הספר ונשמתי עמוק.

ספר עיון שמרגש כל כך לא פוגשים הרבה.

ספרי עיון זה ז'אנר שאני אוהב. כל כך אוהב שכתבתי שניים כאלו בעצמי. על פי רוב, ספר עיון או מנסה לתת לך כלים כדי לשנות את חייך לטובה (עזרה עצמית למשל), או מנסה ללמד אותך משהו על העולם הסובב אותך (ספרי היסטוריה, פסיכולגיה, ביוגרפיות וכו), וכל הטווח שבאמצע. אבל מעטים הם ספרי העיון שמטרתם העקרית היא לגרום לך קודם כל להרגיש. תובנות על העולם דרך סיפורים ורגשות הן בדרך כלל המומחיות של ספרי פרוזה, לא של ספרי עיון. והנה, "ומי באש" הוא ספר עיון שגם מספר סיפור נפלא וגם מצליח לרגש. ההופעות שערך לאונרד כהן לחיילים במהלך מלחמת יום הכיפורים הן אפיזודה קטנטנה ושולית בתולדותינו. כמה שבועות בהם הסתובב זמר קנדי בן 39 בחזית ושר לחיילים שחזרו היישר מהתופת. אירוע שכמעט ונשכח, שלא נכתב עליו דבר. נותר רק שביל קלוש בנתיב ההיסטוריה. כמה פירורי לחם שנשארו מאחור, עקבות רדודים באדמה קשה. כמו גשש אינדיאני פרידמן הצליח להוציא מהמעט את הסיפור המלא. ואת החורים וההעדר הוא ממלא בפרשנות במובן הטוב של המילה. הוא לא מנסה למכור משהו שאין. הוא לא אומר "כך היה". הוא אומר "כנראה" ו"אולי" והוא מציע לנו להתבונן על האדם הפרטי ועל האירועים הגדולים בו זמני. הוא מספר את סיפורם של הבודדים, ומשם אנו חווים את הסיפור של הדור ושל התקופה ושל המלחמה. דרך הפריזמה של היהדות, ויום הכיפורים והתפילות אנו מרגישים את הכאב ואת השבר וגם לא מעט על התקופה והתרבות. זוהי כתיבה מעמיקה, עדינה, חכמה ורגישה.

אינני זוכר אף ספר עיון אחר שסגרתי אותו כשאני דומע.

אבל זה קרה לי אתמול.

ואני ממליץ שזה יקרה גם לכם.

By Dael with No comments