הסיבה לאסון היא גם הפתח לתקומה

יש סיבות רבות ואבות רבים לאסון הנורא שנחת עלינו, אבל ישנה גם סיבה אחת, מהותית: הקטנו את עצמנו עד שהוכרענו.

בחמישים השנים האחרונות, פחות או יותר, מדינת ישראל הפכה לאיטה ממקום הבטוח בעצמו ובדרכו (גם אם יותר מדי), למקום בו הטוב נסוג ומצמצם את עצמו אל מול הרע. טעינו כולנו לחשוב שהטוב יכול להקטין את עצמו כך שזה יספק את הרע. נשארנו טובים, אלא שהפכנו קטנים יותר מיום ליום, עד שהיינו כה זעירים שהרע המוחלט דרס אותנו במחי יד. הרמנו ידיים עוד לפני שהקרב החל. התרגלנו לרע עד שהוכרענו. 

זה נכון מול החמאס וזה נכון כמעט לכל היבטי החיים שלנו:

• התרגלנו שאין לנו בטחון אישי. שפורצים לנו הביתה או "שרק" גונבים אופניים, ואין אפילו טעם לפנות את המשטרה. קנינו מנעולי אופניים גדולים יותר, ושגם זה לא עזר, התרגלנו והרמנו ידיים.
• התרגלנו שדורסים אותנו בכביש. שרמזורים אדומים הם אפילו לא המלצה לרוכבי וולט, לקורקינטים, ולבדואים בנגב. התרגלנו שלא להעיר, שלא יצא לנו איזה מטורף עם אלה. הרמנו ידיים
• התרגלנו שפורעים בנו מדי פעם בעכו וברמלה וביפו ובחווארה. זה בטח היה רק קומץ, והם היו עצבניים בגלל אל-אקצה בדיוק. אז הצטמצמנו, ואמרנו כזה דבר קורה גג פעם בעשור. הרמנו ידיים.
• התרגלנו לאלימות מטורפת של מהגרי עבודה לא חוקיים. רק לפני חודש מאות אריתראים נלחמו למוות ברחובות ת"א, אבל אין מתקן חולות ואין גירוש ואי אפשר, אז הרמנו ידיים.
• התרגלנו לפרוטקשן ולפשיעה החקלאית, כי זה קרה בבאר שבע, או בחצור הגלילית, וכי אי אפשר לשמור על כל עסק או מתבן. ואיך הרי אפשר להוכיח, אז הרמנו ידיים.
• התרגלנו לרצח בחברה הערבית. סיפרנו לעצמנו שזה לא קשור אלינו. שיש להם כבוד משפחה, ועבריינים משלהם, וח"כים וראשי עיר שלא רוצים תחנות משטרה בכפרים וגם ככה אף ערבי לא מעיד נגד העבריינים שם. אה, ויש שם גם מאות אלפי נשקים לא חוקיים, אבל מי יכול ואיך אפשר לאסוף אותם. הרמנו ידיים.
• התרגלנו לא רק לזריקות אבנים ובקבוקי תבערה, התרגלנו אפילו לטילים ולפצצות. הלא זה נופל רק בעוטף עזה ושדרות, ויש לנו  איך להתחבא בממד ויש כיפת המרזל.  אז מה, נהרוג את כולם? נרצה שיאהבו אותנו? חיכינו לסבב ובינתיים הרמנו ידיים.
• התרגלנו שלא לשמוע גינוי לפיגועים. סיפרנו לעצמנו שהם גם רוצים שלום אבל לא מגנים כי אלו היו חיילים. או מתנחלים. ושבסוף הרי היתה נכבה אז מה נצפה מהם. והעלמנו עין מתשלום משכורת למרצחים, ומחינוך ילדים לרצח. אז שרנו שיר לשלום בכל הכח אך לגבי המעשים שלהם הרמנו ידיים.
• התרגלנו שאנשים לא מתאימים מקבלים תפקידים מרכזיים בחיינו שוב ושוב ושוב, שיש בעיקר פוליטיקאים קטנים, שאנו בוחרים בהם בלית ברירה, כי "זה מה יש" ויש אתנן פוליטי לשלם. הרמנו ידיים.
• ובעיקר התרגלנו שכחברה אנו אף פעם לא יכולים לעשות את הדבר הנכון באמת, לא יכולים להתסכל למציאות בלבן של העין, ובטח שלא להכיר בה ולטפל בבעיה: כי זה מסורבל מדי בירוקרטית, כי זה קשה מדי פוליטית, כי זה לא יעבור משפטית. כי יש תירוצים וסיבות טובות שאי אפשר, אז שנסתדר ככה. בסוף הרמנו ידיים.

כולנו, כפרטים וכחברה, שותפים באחריות לכך.

איננו יכולים להרים עוד ידיים.

איננו יכולים עוד לקבל ריפיון, בינוניות, ותירוצים. יש לנו עם נפלא אלא שהוא התרגל לפוליטיקה עלובה ותגרנית מימין ומשמאל, למערכת שלטונית רופסת, לבירוקרטיה אינסופית, לפחדנות הנהגתית, לאימה בינלאומית, לאי לקיחת אחריות, לבריחה מהכרעות, לנסיגה מהחלטות. ידענו, ולא עשינו מאומה. סיפרנו לעצמנו כי ככה זה, ושיהיה בסדר.

סיפרנו סיפור ערש, והתעוררנו צורחים באימה.

דרושה לנו התפכחות:

לא רק להביט אל הטוב, אלא גם לעשות טוב ולמגר את הרע. לא לעקוף את הסכנות, לא לברוח מעימותים, לא לשקוע בפסיביות, לא לטשטש את המציאות – להכיר בה, להתמודד עימה, ולנצח.

 

לו יהי ושמיני העצרת הארור הזה יהיה לנו מעתה לתמרור ולמצפן:

תמרור המזכיר את שהכחשנו, ומצפן המתווה את הדרך בה נצעד.

  

By Dael with No comments

מחשבות בעת מלחמה

אנו כעת בלב המאפליה. במקום החשוך ביותר בו יכולה מדינה להיות. כולנו פצועים ושותתי דם, אישית ולאומית. אבל מהמקום הזה ולמרות האפלה אפשר כבר לראות או לנחש משהו ממה שיתגלה פה לאחר שנסיים לקבור את מתינו. לאחר שנשוב להזדקף.

1. המערכת הפוליטית תשתנה כולה (אני לא מדבר על החלפת הממשלה הנוכחית, זה כבר ברור מאליו לכל מי שנושם באופן עצמוני). אלא היא תשתנה באופן עמוק ויסודי. מנהיגים חדשים יצמחו מעם. מפלגות חדשות לגמרי ינהיגו. כניעה לקבוצות לחץ תהפך לבושה פוליטית. שינויים בקונצנזוס יהיו הנורמה. תתגבש חוקה.

2. הזכות והחובה לבטחון אישי יהפוך למשהו ברור מאליו. רישיון נשק. ביתי הוא מבצרי. אחריות אישית. כל אלו יהפכו לטבע שני. המשמעות היא חנויות נשק, משמר אזרחי, ויתר עצמאות של הפרט, כי אנו יודעים שאולי איש לא יבוא לעזרנו.

3. סולידריות, לא בכל מחיר. העם הראה שוב ערבות הדדית מהי אבל יקיא את מה ומי שלא כלול בכך. החרדים לכן יהיו חייבים לשנות מהותית את תפיסת ההפעלה שלהם, ולשרת, וכך גם אזרחי ישראל הערבים.

4. לא תהיה עוד קבלה וסובלנות ציבורית ליפי נפש, לתשלומים למחבלים, לאי הרס בתים, ליום זכרון אלטרנטיבי, לססמאות של שלום תמורת אמונה. על חרבנו אנו חיים, ובחרבנו נמשיך לאחוז.

וכך גם לא תהיה עוד קבלה או פתח למקריבי הכבשים בהר הבית, לפותחי הסוכות ולפורעי חווארה. על חרבנו אנו חיים ולא ניתן שמישהו ינסה לגעת לנו בחרב לשגיונותיו.

5. הצבא יתן את הדין.

6. המחלוקת וגם החלוקה בין ימין לשמאל תשתנה. הימין יאלץ להיות משיחי פחות וריאלי יותר וכתמונת ראי השמאל יאלץ להיות רומנטי פחות וריאלי הרבה יותר. המרכז השפוי יהיה ה 90% והשוליים יהיו השוליים המנודים. כך למשל אנשים שכותבים כעת שרק לביבי אכפת והמחאה גרמה לזה, צריכים להיות מוחרמים ומנודים. אנשים שכותבים כעת שלסמוטריץ לא אכפת כי המתים במסיבה לא היו דתיים הם מרעילי נפש הצריכים להיות מושתקים מכל במה.

7. בינ"ל, זהו קו ברור שיכול להיות שינוי. באופן בו ישראל פועלת ותפעל, במחירים אותם היא מוכנה לשלם, ובגיבוי הציבורי לכך. כבוד לאומי לא יהיה עוד ביטוי זר ומוזר שכמו לקוח מהעבר. נפשנו על הכף. הציבור לא ישכח.

8. אולי, רק אולי, הפצע הנורא הזה יחלים את הגוף. איבדנו איבר מאיברנו אבל יש לנו תקווה לחיים שלמים גם אם בעוורוננו, ביוהרתנו, בקטנוניותנו, במחנאות שבנינו, הצלחנו לאבד את התמונה הגדולה.

אולי לפחות תחזור לנו הראייה ונראה שוב איש את אחיו ונביט לאחור ולא נבין איך נפלנו לתהומות הללו.

By Dael with 2 comments

מה אני מאחל לעצמי בפתח השנה החדשה תשפ"ד

ערב ראש השנה עתה. ושבעה דברים אאחל לעצמי, ואולי לעצמנו כולנו:

1. שארשה לעצמי לשמוע יותר. להקשיב. השנה האחרונה היתה המסוכסכת והמפולגת ביותר. חלק מחברי הטובים הפכו לאנשים כמו-זרים לי. ניסיונות שיח נתקלו בחומה בצורה. חברי אינם יוצאי דופן. כולנו לקינו במחלה נוראית של צדקנות מוחלטת, של אמת אבסולוטית המונחת בכיסנו, של ידע סופי כביכול על מה נכון ומה לא נכון. חיים בעולם של שחור ולבן, של רע וטוב, של סדר וכאוס, וכל אחד בוחר לו צד ומגנה את הצד האחר. אבל העולם הסדר לא יכול להתקיים כאוס ואין טוב ללא רע כנגדו. אאחל לעצמי שאשמע יותר את שמדברים אלי. שארשה לעצמי לשנות את דעתי. שאתייחס לטיעון ולא למי שמשמיע אותו. תמיד השתדלתי לעשות כך, אבל דומני שהאיחול העצמי הזה שלי טוב וראוי לו למדינה כולה.
2. שאחזק את שריר החמלה. אנו חיים במירוץ. מתקדמים, משתדלים להצליח, להשיג, לסגור עסקאות ולכבוש יעדים. אבל לא תמיד זה מצליח, וודאי לא מצליח לכולם. אלת המזל הטוב מבקרת לפעמים, אך היא עושה משמרות עם אלת הפורענות. פעם זו, פעם זו. ויש בינינו כאלו שהפורענות ביקרה אצלם ראשונה. הם התאמצו ורצו והשתדלו, אבל תוכניות החיים אינן בשליטתנו. אשתדל לראות את האחר בעין טובה יותר, בלב רך יותר וביד רחבה יותר. יש בכולנו מקום ליותר חמלה ממה שאנו מרשים לעצמנו להרגיש.
3. שאצמצם את המסכים. אעיד על עצמי שאני קורא הרבה. מאוד. ועדיין, בשנה האחרונה קראתי פחות מתמיד, וודאי פחות משרציתי. המסך הקטן והמסך הגדול – האחד לממלכת היום והאחר לממלכת הלילה, מושכים ומפתים וקורצים בצבעים ובקולות. מאומה מזה אינו חדש, אבל דומני שככל שעוברות השנים, המסכים, צעד צעד, בסיפוח זוחל, גונבים את דעתנו, את הקשב שלנו, את המאמץ המנטלי שלנו – לטובת בהייה ודפדוף ושיטוט. אנו פזורי נפש יותר, ואנו יכולים להיות בריאים יותר אם רק נצמצם. זה מאמץ, וזה שווה כל רגע.  
4. שאמשיך בהרגלים הטובים. אני מתאמן ארבע פעמים בשבוע. אני אוכל נכון ולא צורך סוכר ים אושמנים צמחיים מזרעים או מזון מעובד. אני לא נעשה צעיר יותר אבל אני לא מתכוון לוותר לגיל. גיל הוא רק מספר, אומרים, וצודקים. אם נרצה להיות צעירים, זה לא יקרה מבוטוקס או מניתוחים וצבע. זה יקרה רק אם נחיה אורח חיים שמתגמל בריאות, שנותן מענה לתנאים לאורם עוצבו הגוף והביולוגיה שלנו. לאכול אוכל אמיתי. להתאמן קצר וחזק, ללכת לישון מוקדם ולקום עם חיוך. לפני כמעט עשור כתבתי את זה על הכריכה של "הסוד הקדמוני" וזה עדיין מלווה אותי, כל יום. גם השנה אני לא מתכוון לוותר על כך.
5. שאשוב עוד אל הטבע. העולם המודרני משכיח מאיתנו את היסודות. את הבסיס הגרעיני, המיתי, המחוספס והפרוע בו עוצבנו כאנשים. אנו ממהרים במכוניות ממוזגות לדרכנו בדרכי אספלט לוהטות, חונים בקניונים מנוכרים וגרים בערים מפויחות. תמיד הייתי מחובר אל  הטבע, ואין עונה בה איני יוצא לטייל אל המרחבים וההרים, אבל גם זה לא תמיד מספיק לי. אנחנו צריכים יותר מזה. לקחת תרמיל ואוהל ולצאת יותר. זה זול וזה מתגמל את הנפש יותר מכל פעולה אחרת. יש דוב, אמר לי פעם מיכה חנונה, שנמצא בתוכנו ונוהם כשהוא בטבע. נכון שרק חזרתי מטרק, אבל הדוב שלי התחיל שוב לנהום.
6. שלא אוותר. יש את הדברים שאנו מספרים לעצמנו שכבר לא יקרו. חלומות שלנו, קשרים בינאישיים שלא הצלחנו להבריא, או דברים שמעולם לא הצלחנו ללמוד ותמיד הפחידו אותנו. כל אחד ורשימת הדברים-שכבר-לא-יקרו שלו. ואני מתחייב לעצמי, כל שנה מחדש, שלא יהיו לי כאלו. שאאתגר את עצמי. שאנסה. "זקן הוא מי שזכרונותיו גדולים מחלומותיו" שמעתי פעם את שמעון פרס אומר. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה זקן. לא כזה לפחות. בטח לא השנה.
7. שאהיה שמח. הגורל אינו תלוי בנו, אומר סנקה, אבל תגובתנו אליו היא בשליטתנו המוחלטת. אני מקווה שאכן אשאר בריא, אני ומשפחתי ואהובי ויקירי, אבל אני יודע שאין זה בשליטתי. אנו נתונים בידי הגורל, או אלוהים, שברצותו מאריך וברצותו מקצר, ברצותו חוגג וברצותו ממוגג. לכן להיות בריא היא גזירת שמים, אבל להיות שמח ומאושר, זוהי בחירתנו שלנו, בחירת האדם. אלבק קאמי כתב על סיזיפוס, זה שנדון לדחוף את האבן במעלה ההר לנצח, "ראיתי את סיזיפוס מאושר". אאחל לעצמי ולנו שנשכיל ותמיד ננראה את הטוב, שנמצא את איי האושר, שנהיה שמחים בכל דרכנו במעלה ההר.

ומהם הדברים שאתם מאחלים לעצמכם השנה?

ובכל מקרה, שנה טובה יקירים. שנה טובה.

דעאל

By Dael with No comments

מה למדתי מקורמאק מקא'רתי

קשיש אמריקאי בן 89 נפטר השבוע. אדם בודד ומסתגר שכל חייו כמעט ולא התראיין וכתב עשרה ספרים, כולם גדולים מהחיים. היו מי שהגדירו אותו כגדול הסופרים האמריקאים. קטונתי מלחלק ציונים כאלה, אבל בוודאי שמקארתי הוא ענק כתיבה. מהסופרים האהובים עלי ואולי זה שהשפיע על כתיבתי שלי יותר מכל סופר אחר. מקארתי הותיר מורשת נפלאה: כל ספר, מהלומה לנפש. הוא כתב ספרות קשוחה, יפהפייה, מצומצמת וממוקדת בדבר עצמו ובו בזמן, נוגעת בנשגב. רק ארבעה מספריו תורגמו לעברית, ואת כולם קראתי כמה וכמה פעמים. יש לי גם ספרים שלו באנגלית, ובתור אחד שקורא אנגלית אעיד שקשה מאוד לקרוא את המקור. שפה גבוהה, מילים נדירות, משפטים ארוכים ומורכבים, וחוסר מוחלט בהסברים.

זה חלק מהקסם. כי החיים עצמם הם קשוחים וחסרי פשר. איש לא נותן לנו הסבר על מעשיו, והגורל לא מתחשב ברצונות שלנו. החיים הם רצף של פעולות והגיבורים מונעים תחת כוחות הרס עצומים של סביבה וחברה וזמן.  

היו שהגדירו אותו כסופר פסימי. אני חושב אחרת. הוא פסימי במובן זה שהוא רואה את העולם כמקום אלים, קשוח ואכזר, נכון. אבל בו בזמן הוא קודם כל רואה את אדם עצמו. את היופי של האהבה, את האותנטיות של הפעולות, את מעשה החסד שמוס, ב"לא ארץ לזקנים", יבחר לעשות לאדם גוסס למרות שידע שאם ילך שוב לזירת הפשע, גם גורלו יהיה כזה, ועדיין הוא ממלא את מיכל המים בחצות הלילה, ויוצא לעזור. את המסירות המוחלטת של אב לבנו, בעולם כאוטי ושחור של אחרי האפוקליפסה, בספרו הקשה ביותר, האפל ביותר, והנשגב ביותר, "הדרך". את זוועות המלחמה חסרות התוחלת ואת אי האנושיות הניצבים במלוא עוזם נגד נער צעיר, ההופך למלאך מוות בעצמו, ב"קו אורך דם", ואת ערך החברות ואהבת הנעורים, המתרחשת תחת תנאים בלתי אפשריים והצובעת עולם כאוטי ברוחות של תקווה, ב"כל הסוסים היפים", אולי הספר הכי פחות ידוע ועדיין מסע ההתבגרות הכי יפה בספרות, בעיני.

זה לא כ"כ מקובל אבל לא התאפקתי וצילמתי פסקה אחת מתוך "כל הסוסים היפים", שמקפלת בעיני את מקארתי כולו: הנה מה רואה הנער, בעיניו שלו. זוהי לא המציאות, זוהי תפיסת המציאות, על הסכנות והברקים והאימה המקופלת בה, ועל היופי הטהור הקיים סביבנו כשאנו רגע מצליחים להתנתק מהמצוקות.

מקארתי הוא גם הראשון שלימד אותי *באמת* מה המשמעות של don't tell, show. אל תסביר. כולם אומרים את זה, מעטים באמת עושים את זה. כי הפעולות עצמן, גם כשהם רצף ארוך ובלתי מובן, הן לגמרי מובנות והגיוניות עבור הגיבור. ואנחנו הקוראים בסוף נבין, גם אם נתאמץ, ואז נאמר אהה, אז זו הסיבה שמוס רוצה לקנות רק יתדות של אוהל, אבל בלי האוהל עצמו, בלא ארץ לזקנים. עכשיו הבנתי. וואו. 

הוא גם לימד עד כמה גיבור יכול להיות נפלא גם כשהוא האדם הנורא מכל. צ'יגר, הרוצח הפסיכופט ב"לא ארץ לזקנים" הוא כזה. באופן נדיר ממש, העיבוד הקולנועי של האחים כהן ("ארץ קשוחה" בתרגום המקומי) מצליח להעביר את הצמצום הספרותי אל המסך. בסרט בלי פסקול, ועם חאוויר ברדם הנפלא בתור צ'יגר, אנו יכולים לחוש באימה ולראות כיצד רק הכאוס נותר כאשר מערכות הצדק קורסות.

אולי אתם אוהבים ספרים עם סוף טוב ורומנטי. אולי אתם מפחדים מכאב. אבל בכל זאת כדאי שתקראו את מקארתי, והוא יקח אתכם יד ביד דרך נהרות של דם ועולמות נחרבים, עד שיעניק לכם הצצה אל האדם שמעבר למסיכה, אל האמת שמאחורי הפחד, אל הרוך והאנושיות הטהורה תחת קליפות האימה.

נוח בשלום על משכבך, מורי, קורמאק.

By Dael with No comments

תריסר מכשפות סגולות - מחשבות על "עד שזה נגמר"

 

אם אתם ילידי שנות השבעים, אין מצב שאתם לא יודעים לזמזם את:

"תן מיילל בערפל, ערפד מקלל. תריסר מכשפות סגולות, מרשרשות בחלונות ביתי. בואו נא נשים בתולות, ותהזו איתי חלום אמיתי. הִי הִי הִי הִי..."
גם אני זמזמתי את זה אמש, עת ראיתי בסינמטק את "עד שזה נגמר", הסרט התיעודי החדש על ענבל פרלמוטר, והוא זרק אותי לאחור. הייתי אז בצבא והיה לי את השיר על קסטה. לדעתי הקלטתי את השיר מהרדיו, בטייפ דאבל קסט. לא הפסקנו לשמוע את זה. ענבל היתה הדבר האמיתי: זמרת רוק-פאנק עם קול בגוון שאין כמוהו, עם כריזמה ועם לוק, אבל גם עם תריסר שדים ומפלצות שהתחבאו עמוק בתוכה.
במיטב המסורת של זמרי רוק פאנק אחרים בעולם, גם היא התחילה צעירה, נסקה לשיאים, זהרה באור יקרות, אך ככל כוכב שביט, נשרפה גם היא בסופו של דבר מעוצמת הלהבות שלה עצמה. והסרט לוקח אותנו יד ביד לאורך המסע המופלא והנורא הזה.
כמו כל סרט תיעודי, גם זה משובץ קטעי ארכיון וראיונות עם האנשים שהיו שם לאורך הדרך. אבל שלא כמו בסרטים אחרים, הסרט הזה מתמקד כל כולו בענבל, ובה בלבד. המרואיינים אינם נוכחים על המסך, ורק קולם נשמע, ובמקום עוד ראיונות מצולמים אנו מקבלים קלוז אפ אל היומנים שכתבה ענבל כל חייה הקצרים. אנו נחשפים להקראה אינטימית, רגישה, של הדבר עצמו: לשירים, לבלבול, לכעס, להרס, לרישומים, לשפת הסתרים, למה שהסתתר מאחורי התדמית המצליחה. הסרט לוקח אותנו למסע של דפדוף בין המחברות, שעטיפתן נאיבית וילדותית, אך כשפותחים אותן מתגלה בין הדפים כאב אינסופי, פגיעה עצמית, בור נפשי עצום ששום סם לא הצליח למלא. והיא ניסתה את כולם.
בשאר הזמן אנחנו רואים את הקסם עצמו: צילומי ההופעות, שירים, וקטעי הארכיון מאולפני הטלויזיה. אלו מראים לנו כי רק לפני שלושים שנים היינו בעולם אחר. עולם בו לסבית היא מילה שלא תאמר, ולא תירמז אפילו, והדבר העיקרי שהיה למנחה לשאול זה את כל אחת מחברות המכשפות: "תגידי, יש לך חבר" ו "איך לא? הרי כל מכשפה צריכה מטאטא". עולם בו מירב מיכאלי ויאיר לפיד היו עוד מנחי טלויזיה זחוחים ונעמי שמר היתה התרבות עצמה. והממסד הזה לא ידע לבלוע את הפאנק שצמח כאן. והפאנק, וענבל פרלמוטר, לא יכלו לשאת את העולם.
מעבר לשירים ולתרבות, זהו סיפורה של טרגדיה אישית ומשפחתית. של העברה בין-דורית של כאב ואובדנות. של הרס התא המשפחתי ושחזור דפוסים ופוסט טראומה.
תוכן קשה וחשוף ומדמם, המגלה לנו עכשיו, ממרחק, את המשמעות האמיתית מאחורי השירים. בחיי שקשה.
לא סתם זכה "עד שזה נגמר" (בבימוי מצוין ורגיש של שרון לוזון ואביגיל שפרבר) במקום הראשון בפסטיבל דוק אביב.
אולי, אינשאללה, הוא גם ייצג אותנו באוסקר.
זהו סרט חשוב. מרתק. כואב. על כשרון ועל הרס ועל החמצה.
תלכו לראות. כדאי.

(צילום: רונן ללנה)

By Dael with No comments

המדריך המלא לרכישת נעלים מינימליות ראשונות

בשבועות האחרונים, אולי במקרה, מספר אנשים התייעצו איתי כיצד לבחור נעל מינימליסטית ראשונה. מכיוון שזו שאלה חשובה, ומכיוון שכתבתי על כך פעמים רבות במרוצת העשור האחרון (עכשיו בדקתי. כבר לפני עשר שנים פירסמתי סקירת השוואה של נעלים מינימליות, כאן). מכיוון שהשתנו הדגמים מאז, התפתחו החברות, וגם חלק מהקוראים התחלפו, חשבתי לרכז את עיקרי הדברים לטובת הקהל, ואולי הדברים יביאו לכם תועלת. ארוך, אבל תישארו איתי. 

מי יוצא דופן?

הרומן שלי עם נעליים מינימליסטיות החל לפני כ 14 שנים. רכשתי אז זוג Vibramfivefigers שהיו מוצר יחסית חדש בשוק (שנה-שנתיים), והתאהבתי. המראה לא היה דומה לשום דבר מוכר (עד אז), והתחושה בכף הרגל היתה "בום". מהר מאוד התחלתי לצבור קילמוטרים סמי-יחפים, בהליכה, ובריצות, ובאימונים וגם כך סתם, ביום יום, ועם הניסיון גם ארון הנעליים שלי התרחב. בתכלס, מאז ועד היום עברו אצלי הרבה מאוד נעליים יחפות, מסוגים שונים: נעלי "ספורט", נעלי יום יום, סנדלים, ונעלי שטח. ספציפית היו לי לפחות 6 זוגות שונים של המותג המעולה vivobarefoot, ארבעה זוגות של נעלי wildling נהדרות, סנדלי ונעלי xero, בגזרת השטח היו לי Merell מינמליסטיות וגם נעלי טרקים של Altra, והזכרתי כבר את ה Vibramfivefigers. והיו עוד כמה וכמה שאני לא זוכר כעת. אז פרספקטיבה יש לי, וניסיון מעשי יש, ובפועל: יש לי הרבה המלצות עבורכם.

נתחיל מהבסיס: מה זה, ולמה זה?

תזכורת: אנו נולדים יחפים. כפות הרגליים שלנו יודעות לשאת את משקל הגוף שלנו, ללכת או לרוץ בכל תוואי, ולעשות את זה בהצלחה יתרה. המין האנושי עשה ועושה זאת כשהוא יחף לגמרי מאז ומעולם. עד היום ישנן תרבויות ילידיות שלא יודעות צורת נעל מהי. בג'ונגלים ובסוואנות ובמדבריות – בכולם יש ילידים יחפים עם גב בריא לחלוטין ובלי חשש לפלטפוס, ולא אבני ההר ולא קוצי המדבר ולא בוצת היערות מרתיעים אותם. אבל אנחנו לא רוצים נעליים מינמליות כדי להיות דומים לילידים (לטובת זה מספיק לנעוץ נוצה בשיער). לא. אנחנו רוצים הנעלה מינימלית כדי להחזיר לעצמנו את הבריאות הטבעית שגזלו מאיתנו הנעליים.

תביטו פעם בחוף הים בכפות הרגליים של אנשים מבוגרים (מעל 70). על פי רוב תיראו כפות רגליים מעוותות, שהאצבעות עולות זו על גבי זו. בגיל מבוגר גם מופיעים קשיי הליכה, וכאבי גב. כולם קשורים לבריאות כף הרגל. כף רגל שבילתה את רוב שעותיה לחוצה בנעל הדוקה, צרה, או על עקבים, או בנעל עם תמיכות ומדרסים, היא כף רגל חולה ואומללה. השרירים הטבעיים של כף הרגל הוזנחו (כי הנעל "מחזיקה" אותם), העצמות עצמן נמצאות במנח לא טבעי ולכן המפרקים נשחקים או מתעוותים. לא טוב.

רצה הגורל ואנו במאה ה 21, וללכת לעבודה יחפים זה לא הכי פרקטי. האספלט רותח בקיץ, והכל מלוכלך בחורף וגם חברתית יחפנות אמיתית היא עסק מסובך (מסתבר שלחברה שלנו קל לקבל פקיד בנק טראנס אבל פקיד בנק יחף הוא עדיין בגדר טאבו. שמרנות וזה). עבורנו, שרוצים להנות מיתרונות הבריאות של היחפנות, אבל לא רוצים ללכת עד הסוף או לגור בפרדס חנה, נולדו הנעלים המינימליות.

הנעלה מינימליסטית היא הדרך הפשוטה להחזיר לעצמנו את בריאות כף הרגל. והנה סיפור ממקור ראשון: כף הרגל שלי עצמי: תמיד סבלתי מפלטפוס. בצבא קיבלתי אישור מיוחד להנפקת מדרסים בהתאמה אישית, ומאז ועד לפני עשור וחצי תמיד הלכתי עם מדרסים. כל כמה שנים נסעתי למרכז הכרמל ויצקו לי סט מדרסים חדש, מותאם כמובן. לא רק בנעלי הצבא אלא בכל נעל כמעט. בלי מדרסים לא יכלתי ללכת –  אחרי הליכה של שעה, פשוט היה לי כואב מדי. ואז החל הרומן המינימליסטי שלי, ועם הקילומטרים שעברתי, התחזקה גם כף הרגל. היום אין לי לא מדרסים ולא פלטפוס, והרגל שלי בריאה פיקס למרות שהפסקתי לפרנס את האדון הנחמד שיוצק את המדרסים.

כמו שכף הרגל שלנו יודעת להתנוון בקלות, היא גם יודעת להשתקם ולהתחזק: צריך לתת לה את התנאים הנכונים, ואת הזמן. זה לא קורה ביום ולא בחודש. זה תהליך, וגם עליו כבר כתבתי ואתמצת אותו במשפט: Don’t push it.

 

אז מה הקריטריונים עבורכם לנעל מינימליסטית?

בעיני, יש ארבעה פרמטרים עיקריים המגדירים נעל כמינימליסטית, היינו כמה שיותר "יחפה", והדברים נכונים לכל סוגי הנעליים: ספורט ופנאי ושטח וסנדלים. לא כל נעל תקבל ציון מושלם בכל הפרמטרים הללו, אבל על פי רוב כולם יהיו שם ברמה כזו או אחרת.

ארגז אצבעות רחב. בעיני, זהו הקריטריון החשוב ביותר. אם תתבוננו על כף רגל טבעית ובריאה ילידית תראו אצבעות רחבות הפרושות זו מזו. זה מעניק לנו יתר יציבות ורגישות לקרקע אולם למירב הצער "האופנה" מקדשת את ההיפך הגמור: נעל צרה ככל הניתן היא "יפה" יותר. כך על פי רוב בנעלי נשים, וכך תמיד בנעליים "אלגנטיות" של גברים. אבל באמת: אמרת צר, אמרת רע. וההיפך הוא הנכון גם: אמרת רחב, אמרת טוב. רוצה לומר, נעל בה האמצעות שלכם יוכלו להתפרש להן בנחת, ולא להיות לחוצות זו או זו, תהיה בכיוון הנכון. קל לבדוק זאת: אפשר לראות זאת עוד כשהנעל על המדף, וודאי כשאתם מודדים את הנעל, תניעו את האצבעות: יש מקום? אם אתם לא בטוחים, כנראה שאין די מקום. כך או אחרת, כן, אני קורא לכם להקריב סטייל לטובת בריאות. ויש גם נעליים מינימליות עם סטייל, באחריות.

סוליה שטוחה וגמישה. אנחנו רוצים להיות כמעט יחפים, היינו להרגיש את האדמה תחת הרגליים. להפעיל את שרירי כף הרגל, לאורך ולרוחב. עם זאת, התרבות של העשורים האחרונים קידשה נעליים "עם שיכוך" או בולמים או קפיציות וכל מיני תארים וסופרלטיבים שנועדו להרשים אתכם ולשכנע שאתם יכולים להטביע כמו ג'ורדן אם רק תרכשו נעל עם בועת אוויר בסוליה. המציאות, אעפס, שג'ורדן יודע להטביע גם כשהוא יחף ורובנו לעולם לא נטביע, ולא משנה הסוליה. לכן נבקש נעל עם סוליה שטוחה. בשפה המקצועית זה נקרא "דרופ", היינו ההבדל בגובה בין העקב לבין קדמת הרגל. בנעל עקב יש דרופ של כ 7 ס"מ (ויש נשים אמיצות שצועדות על נעלי עקב של 10 ס"מ ויותר). בנעלי ספורט רגילות הדרופ הוא כל דבר בין אפס (ב נעלי  All star טיפוסיות) לבין דרופ של כמה מ"מ אבל עם סוליה בעובי עצום של 4 ס"מ (בנעלי Hoka). נעלים מינימליות לעולם יהיו בדרופ אפס. כלומר במישור כף הרגל תהיה מאוזנת וישרה ולא עם הגבהה לעקב. חוץ מזה עדיף מאוד שהסוליה תהיה גם רכה וגמישה. כמובן שזה תלוי ייעוד של הנעל. נעל המיועדת לשטח תהיה עם סוליה קשוחה יותר לעומת נעל ליום יום. נעל ספורט תהיה גמישה יחסית, נעל נוחות תהיה רכה, וכו'. טיפ: סוליה נהדרת תהיה כזו שאתם יכולים להבדיל בהליכה בין אספלט של מדרכה לבין ריצוף אקרשטיין. זה כלל אצבע טוב.

משקל נמוך. כמה שפחות משקל על כף הרגל יהיה טוב יותר. איך תדעו? פשוט: אתם רוצים להרים את הנעל מהמדף ולהיות מופתעים, וואללה כמה הן קלות. אם זו היתה התחושה שלכם, תתקדמו למדידה. אם זה הרגיש לכם נעל עבודה כבדה, זו כנראה לא הנעל עבורכם (לפחות לא בקטגוריה הזו). נעל כבדה מכבידה על כל הגוף, וודאי על כף הרגל. נעליים מינימליות יהיו קלות מאוד יחסית לקטגוריה (נעלי טיול מינמליות יהיו קלות יותר מנעלי טיול מסורתיות אבל כבדות יותר מנעלי ג'וגינג מינמליות, וכו').

נוחות. לא הגענו על לכאן כדי לסבול. הגענו כדי להנות מהדרך, פשוטו כמשמעו. אתם רוצים נעליים נוחות וכיפיות. כאלו שיגרמו לכם לחייך ולחוש שאתם הולכים בקלות, ברכות ובשמחה. הן חייבות להיות סופר נוחות. כאלו שלא תרצו להוריד מהרגל. אז אם זה לא נוח, תמשיכו לחפש דברים אחרים.

מחיר. לא נכלל בארבעת הפרמטרים, כי בינינו, ממתי מחיר הוא פרמטר למשהו... 😊(אבל נעל מינמלית לא צריכה להיות יקרה ביותר, למרות שלעתים קרובות זה אכן המצב). לשמחתנו יש היום מבחר עצום ורב של יצרנים ושל מותגים ואני בטוח שתוכלו למצוא נעל בתקציב שלכם. כמו כל דבר: תעשו סקר שוק, חכו למבצעים, אבל בסוף תקנו רק את הדגם שאיתו כף הרגל הפרטית שלכם מחייכת...

 

לשלב ההמלצות  

ראשית אבהיר כי כל ההמלצות פה הן ע"ב ניסיוני האישי בלבד, ואיני מקבל תגמול משום גורם עבור המלצה כלשהי. שנית, איני מתיימר להכיר את כל דגמי הנעליים או אפילו את כל היצרנים המינימליים. יש אינסוף. אבל היו לי הרבה זוגות, מדדתי אינסוף, וקראתי על התחום כמו עכבר כבר עשר שנים. אתם תמצאו את המקום שלכם, אני בטוח.

• הכי יום יום לקיץ: המנצחת שלי היא Tanuki של Wildling. זו נעל מופלאה שמייצר רן יונה הישראלי, בחברה גרמנית, מבד יפני, בפורטוגל. נעל רכה ואוורירית ובמשקל נוצה וקיצית במיוחד (אך לא רלוונטית לחורף). לא תוכלו להוריד אותה מהרגל. כתבתי עליה ועל ההשראה כאן כבר לפני ארבע שנים (ומאז קניתי עוד כמה זוגות שלהם...)
• הכי לבושות: בלי ספק נעלי Vivobarefoot שולטות בקטגוריה. יש להם נעלי עור (ולא עור) נוחות ואלגנטיות, ברמה שאני מגיע איתם לכנסים של בנקאים באירופה (כלומר, אני עם חליפה ועניבה. אוי לבושה). הן עדיין סופר נוחות וסופר מינמליות. ההמלצה שלי היא Gobi. יש גבוהות (לחורף) ויש חצאיות (לכנסים). ועוד מבחר עצום של דגמים וצבעים, כולם אחלה.
• הכי לטיולים וטרקים: כמו תמיד, תלוי מה הצורך שלכם – לטיולי יום יום או לטרק קשוח בהרים בחורף. לאחרון, אין שאלה ש Altra Lone Peak  הן מנצחות. הן רחבות וקלילות עם סוליה נהדרת ועמידות לגמרי במים. יש לי את הדגם הגבוה אבל יש למותג גם נעליים חצאיות. הן לא קשוחות כמו נעלי טיול מעור, אבל הן יהיו נהדרות לכל טרק, גם כזה של כמה ימים עם משקל על הגב (בקרוב אחרוש איתן את נורבגיה ואני מבטיח לדווח. עד כה הן אחלה).
• הכי לריצה: פה יש באמת באמת אינספור דגמים ויצרנים. הלא מכאן התחיל הז'אנר. אני אישית אוהב עדיין את vibramfivefingers אבל, זהירות, ריצה יחפה דורשת סבלנות ומשמעת, אחרת נפצעים! פשוט קחו את זה לאט, ועקבו אחר ההוראות (פוסט מפורט על איך להתחיל לרוך יחף). דגמי הריצה שלAltra  יהיו נהדרות גם כאן. גם Vivobarefoot.
• הכי סנדלים: כאן יש לי התלבטות. לי יש עדיין Xero Trek שיש להן סוליה דקה, עמידה וקשוחה, אבל מניסיון אישי וגם של אחרים העקב נוטה לברוח מהן הצידה מה שגורם לאי נוחות אחרי הליכה ממושכת. שמעתי רק דברים טובים על Luna לשטח אך אין לי ניסיון אישי. אם אתם עכברי עיר אז סנדלים מינימליות נהדרות ומוזרות, המתאימות לעיר בלבד, הן של wildling. (כתבתי עליהן לפני שנתיים שלוש)
• הכי נעלי בית: אישית אני לא הולך עם נעלי בית כלל, אבל אישתי אוהבת, ורכשתי לה זוג לבד (עבודת יד) Lotus   שלwilding  והיא נשבעת שזה הדבר הטוב יותר שקרה לרגל שלה בחורף האחרון.
• הכי פשרה תל אביבית: נעלי ARO הן מעוצבות, טובות מאוד מבחינת משקל נמוך ונוחות גבוהה, ואפילו הסוליה שלהן שטוחה (אך לא מינמלית) אך הן מעט צרות מדי לטעמי, וזה חבל כי זה הפרמטר הכי חשוב, זוכרים? יש לי דגם חורף, גבוהות מעור (כאלו), והן בסך הכל תמורה טובה למחיר (שהיה במבצע).
• הכי עיצוב קלאסי: נעלי AllStar הוותיקות הן רחבות יחסית, ושטוחות, אך הן כבדות מדי בשל סוליה עבה מאוד. ובכלל, הן לא מצטיינות באף אחד מהפרמטרים החשובים. הן עדיין שטוחות. וקלאסיות (האמת, לא ברור לי איך הן נדחפו לי פה לרשימה, אבל שיהיה).
• הכי ויתור לטובת קרוספיט: נייק Metcon, נעליים מעולות שכבר היו לי כמה זוגות מהן, אבל מינימליות הן ממש לא: יש להן סוליה עמידה וקשוחה וקשה מאוד המחויבת מציאות בספורט הזה לטובת עבודת משקולות (לידע כללי: נעלי הרמת משקולות מקצועיות יהיו עם סוליה *מעץ*). זה הדיל. יש המתאמנים בקרוספיט עם נעלי vivobarefoot Primus אבל בספורט קשוח כמו קרוספיט הן לא יחזיקו מעמד, לא אחרי פעמיים שלוש של טיפוס על חבל.
• הכי לא מינימלי שלי: שני זוגות (נעליים ומגפיים) לרכיבת אופנוע של Alpinstar. הן גבוהות, כבדות ולא שטוחות בעליל, אבל מה, הן בהחלט בטוחות מאוד, וזה מה שחשוב בציוד לאופנוע. תתאימו את הנעל לצורך שלכם, ולא הפוך.
• מה אני הכי נועל כרגע: זוג שלצערי כבר הפסיקו לייצר, Vivobarefoot Mens Soul of Africa Kembo שהן מעין מוקסין גבוה ונוח ברמת-על (שחר, הבעלים המקצוען של barefoot.co.il, אמר לי פעם שזה הדגם המפנק ביותר של vivobarefoot מאז ומעולם). תקנאו. אבל הזוג הזה כפי שרואים גם ככה כבר בסוף מחזור החיים שלהן ועוד מעט ילכו בדרך כל מינעל.

 

אז איך להתחיל?

פשוט: למדוד, לקנות, ולהתחיל ללכת.

אבל זהירות: לאחר זמן מה, לא תוכלו עוד לחזור ולנעול נעלי שפיץ מחודדות.

ועד אז, ספרו לטובת ההמונים: מה הנעליים המינימליות שאתם אוהבים במיוחד? למה?  ומה אתם נועלים כעת, שנראה אמת בפרסום.

שיהיה בהצלחה וביחפנות. תהיו לי בריאים

דעאל

 

By Dael with 5 comments

על חירות ואחריות – חמש מחשבות לקראת חג החירות

1.  המילה חירות לכודה באותיות אחריות. נראה לי שאין זה בטעות. החירות היא האפשרות שלנו להיות אדונים לעצמנו, לצאת מעבדות לחופש. אבל הפחד מהאחריות הוא המחסום המונע מאיתנו לעשות זאת. רוצה לומר: מי שרוצה חירות, חייב לקחת אחריות. יש משהו נוח ומנחם ב"אכלו לי, שתו לי", כי האחריות אינה אצלי אלא אצל האחר, ויש משהו מפחיד ומעורר אימה בתחושה שאין מבוגר אחראי, אלא אני. לכן אנשים בוחרים להמשיך לקטר, אבל שלא החליט לשנות. בוחרים להתלונן אבל להישאר במערכת יחסים גרועה או בעבודה נוראית, ובלבד שלא לקחת אחריות על החירות שלהם. פסח היא ההזדמנות שלנו לקחת אחריות, ולצאת לחירות.
2. לעשות, לא לקטר. מחר נסב כולנו לליל הסדר, ונשתה כוסית או שתיים (עד ארבע), וכמיטב המסורת: נאכל ונקטר. ותודה לאל, לא חסר על מה לקטר פה. קחו שני יהודים ומיד תמצאו לפחות שלושה נושאים בוערים בעצמותיהם לקיטור ולפריקת זעם:  הרפורמה, האינ-רפורמה, הימין, השמאל, הפרשים, הממשלה, הצבא, הנגיד, הכבישים, השכנים – you name it. כך כל הימים, ובפסח, על אחת כמה וכמה (ולשמחתנו יש אפילו חוק חמץ חדש ומיוחד לפסח שאפשר לקטר עליו כעת דברים שלא שיעורם אבותנו). חירות היא גם החופש מההרגל, והתודעה המגבילה, החונקת. אם לא היו אבותינו עומדים על דעתם ומפסיקים לתפוס עצמם כעבדים, לא היו נגאלים. ואולי בפסח יש הזדמנות לתרגל תודעה של בני חורין אמיתיים. אנשים החופשיים מהכורח האוטומטי של קיטורים. חופשיים לבחון את עצמנו בכוחות עצמנו: ביכולת שלנו לעשות דברים טובים וגדולים וחיוביים, ולשנות את המציאות לטובה. אנחנו בעצמנו.
3. החירות צריכה עוגנים. חירות היא תודעה, אבל היא צריכה להיות גם מצפן ותכנית פעולה. לא די בהבנה שאנו זכאים, רשאים וחייבים להיות בני חורין. נדרש גם לפעול לשם כך במציאות. ובכל היבט של המציאות. אני למשל הבנתי לפני שנים שביטקוין הוא כלי לחירות, ולכן אני מחזיק בו: כי אחזקה שלו מאפשרת לי להיות בשליטה מוחלטת, מלאה ותמידית על גורל (חלק) מההון שלי – לא כפיפות גיאוגרפית, מדינית או פוליטית. זו תעודת ביטוח לשמירת חרויות הפרט שלי. בחודשים האחרונים המדינה כולה כמרקחה, סביב עיגון זכויות הפרט וחרויות האדם. אין בכוונתי להכריע בוויכוח, אבל אני חושב שהתודעה, המבקשת לבצר את החופש שלנו, היא תודעה בריאה ועתיקה, שהעולם המודרני נוטה להשכיח מאיתנו. פסח הוא זמן טוב להתעורר ולעגן את החירות שלנו.
4. האחריות אינה מוגבלת. התרגום של החלטת העשייה היא אחריות. לו היו שואלים אותי, הייתי ממליץ על גישה של אחריות כוללת ומוחלטת. אחריות על ההתנהלות שלנו, על הזמן שלנו, על מה שאנחנו קוראים ורואים ועל איך שאנחנו מדברים ופועלים. אחריות על הזוגיות ואחריות על המצב הכלכלי שלנו. אחריות בבוקר ואחריות בערב. ככל שניקח אחריות יותר פעמים, על יותר היבטי חיים, כך נהיה יותר חופשיים. כי אנו המנוע המקיף את חיינו, ואין שום מיקוד חיצוני ואין שליטה אחרת, אלא אני עצמי. לכך יקרא חירות. קחו אחריות תמיד, גם אם זה על דברים קטנים. האחריות היא המפתח שלנו לחירות.
5. נזכור כי העולם אינו רוצה אותנו חופשיים. אנו חיים בתודעה מדומינת של חופש, אבל באמת רבים רבים מאיתנו הם עבדים מרצון: בהתמכרות לסוכר. בהתמכרות למסך הקטן, ובהתמכרות גדולה יותר למסך הנייד היותר קטן. בהתמכרות לקניות של מוצרים בני חלוף שאינם מביאים לאושר. בהתמכרות למזון דל ומתועש. נדרשות תעצומות נפש כדי לנפץ את שלשלאות הדופמין, ולהצליח לראות מבעד למטריקס. קחו אחריות על הבריאות שלכם, על הפנאי שלכם, על השלווה שלכם. אפשר להיות בני חורין גם בעולם מתועש ומודרני – זה בידינו שלנו, והתגמול הוא עצום.

 

מחר כבר ליל הסדר.

ואני מאחל לעצמי ולכם חג חירות שמח. חג של אחריות ושל שמחה, של שינוי ושל העצמה.

חג שמח חברות וחברים.

חג שמח.

By Dael with No comments

שבעה דברים שרואים מרחוק

לפעמים, דווקא כשאתה רחוק ממשהו, נקודת המבט מתחדדת. המרחק והניתוק אפשרים לראות דברים באופן בהיר יותר לעומת העמימות והאימה שיש בלב הסערה. אני, אם שאלתם, רחוק מאוד מהסערה כרגע. כשאני מרים את העיניים אני רואה חוף עם עצי קוקוס, שקט מופלא ומפרץ רגוע. תיאלנד. הכי רחוק ממהומות שאפשר. ובארץ בינתיים סערת הסערות. כל אחד מהקוראים כאן משוכנע בצדקתו, ובטוח כי הצד האחר בא עלינו לכלותנו.

אז הנה כמה מחשבות כדי לנסות ולעבור את היום הזה טוב יותר:

כעס. כאן בתאילנד כעס הוא לא דרך חיים. אנחנו הישראלים שמשתגעים שמישהו חותך אותנו בכביש, שרותחים כשמישהו חושב אחרת מאיתנו, ויוצאים למלחמת חורמה אם אומרים לנו משהו מעצבן, יש לנו מה ללמוד. בודהא מת לפני כ 2500 שנים אבל רוחו חזקה מאוד כאן. תהיו אדיבים ונחמדים אחרת הקארמה תחזור אליכם, וקארמה, כמו שכולנו יודעים is a bitch. לפני 2000 שנה הפילוסוף הסטואי סנקה, כתב שלכעוס על דברים זה מיותר ולכעוס על דברים שאין לך שליטה עליהם זה שגעון גמור. אנחנו יכולים לנסות לכעוס פחות. כולנו. היום ובכל יום.

לא ליצור מפלצות. כשאני קורא את הדיווחים ורואה את החדשות (התנתקתי, אבל לא לגמרי. סורי), נראה שיש פה מאבק בין אורקים לטרולים. שיש איזה מאבק אפי מסרטי שר הטבעות כשבשני הצדדים ניצבים גדודים גדודים של מפלצות אפלות, חורשות רע וזוממות רשע. כל צד מתאר את הצד שמנגד במונחים אפוקליפטים, דמוניים, מעוררי בעתה. כאילו שכחנו שכולנו אכלנו יחד מאותו המסטינג, שלמדנו יחד באותה אוניברסיטה, שאנחנו מתאמנים יחד במכון ועובדים יחד על אותו קוד וקונים זה מזה בגדים ועגבניות, ועוצרים זה לזה במעבר חציה ועוזרים זה לזה, אם אנו רואים מישהו בצרה. אין פה מפלצות. שני הצדדים, כך נראה לי, עובדים ככל יכולתם להדגיש שאין סימטריה. "ההם מנוולים אמיתיים, אצלנו יש תופעות כאלה רק שוליים" אומרים אשכרה כולם. וואללה חלאס. אין מפלצות, גם לא מתחת למיטה. יש לי זכות הצבעה כבר יותר מ 30 שנה ובי נשבעתי שמעודי לא חשבתי שביבי או מיכאלי או ליברמן או אפילו דרעי הם לא פטריוטים ישראליים. למרבה התדהמה זה משפט שכבר לא לגיטימי לומר בחלקים הולכים ונרחבים של העם. חברים, בבקשה, אל תגידו לי "אבל ההוא". לא. מצטער, אין פה מפלצות.

לראות את הצדק בצד השני. פעם הייתי בקורס מו"מ בקליפורניה, עם פרס לזוכה. ארץ האמיצים והאדיבים. וואללה באתי לשם עם כל הראבאק בעיניים וקדימה הסתער וידעתי שאני הולך לקחת את הפרס. אבל מאבקים לא תמיד מתרשמים מהנחישות שלך, אלא מהיכולת שלך להבין את הצד השני. סון-צו וקלאוזוביץ' כתבו על זה ספרי מלחמה לפני מאות ואלפי שנים. ספציפית אז בקליפורניה למדתי בדרך הקשה שם שעם חיוך והקשבה אוכל להצליח הרבה יותר. הייתי צריך לגייס את כל מאודי כדי להשתחרר, ולו במעט מהישראליות הנוראית שלי. מאז אני משתדל. לא חייבים להסכים עם הצד השני כדי להיות מסוגלים להבין אותו, לראות שיש בדבריו גם אמת. לצערי, התרבות שלנו לא מאפשרת לרובנו את זה. אני מבקש: תנסו להקשיב, לא כדי להשתכנע, אלא כדי שתהיו פחות כועסים, כדי שתראו פחות מפלצות זוחלות סביב, ובעיקר כדי שתהיו בריאים יותר ושלווים יותר.

אתגרו את עצמכם. לכאורה, כולנו מוכנים תמיד לאתגר: קדימה, תן לי את זה. נכון? אז זהו, כשהדברים מתקרבים לרעיונות ולא למשימות פיזיות, כולנו, כך נדמה, נעשים שפנים. אנחנו מוכנים לכל אתגר פיזי אבל מתרחקים כמו מאש מאתגרים על עמדות ודעות. כי לשנות את דעתך, זה הרבה יותר מפחיד. יום אחד אתה אדם א' ולמחרת אתה הופך לאדם ב' שעד עתה היה שנוא נפשך. אז מה זה אומר עליך עד עתה? כדי לא להקריס את הדעה שלי על עצמי ולגלות שטעיתי כל השנים, אנשים מעדיפים להמשיך לחיות בטעות. אז לא. זה לא נכון. לעולם יהא אדם סקרן וחקרן. תאתגרו את עצמכם מנטלית ורעיונית. תקראו. אל תקבלו כל מה שאומרים כתורה מסיני. הסקרנות הרגה את החתול אבל היא עשתה אותנו האנשים שאנחנו. ואם טעינו, אז טעינו. נשמח בלמידה ולא נקדש את הבורות.

דונו בגופם של דברים (ולא בגופם של אנשים). אני שוב ושוב נחרד מהאטימות שאני מקבל מחברי כשאני ממליץ להם לקרוא משהו שמנוגד לעמדה הפוליטית שלהם. "לקרוא ספר של רוטמן? השתגעת, הוא הרי פשיסט?" או "לקרוא כתבה מעיתון הארץ? זו שנאת ישראל". הדברים כמובן הקצינו הלאה מכך, ואנשים מחרימים ספרות ואומנות שלא קשורים לנושא שבמחלוקת רק כי היוצר הוא עמוס עוז, או גלית דיסטל, או מייקל ג'קסון, או מישהו מהמאה ה 18 שכנראה היו לו עבדים. כך לא לומדים כלום. כך נשארים לכודים בתיבת תהודה מצומצמת ומעוותת של "האנשים הנכונים". סורי, אין אנשים נכונים. יש מגוון דעות ורעיונות המשתנים באינספור נושאים. ואם קשה לכם לסבול מישהו, זו עוד סיבה דווקא לקרוא אותו, לשמוע אותו. ממש להקשיב לה. לא כדי להתעצבן אלא כדי להבין שיש בו יותר מהפלקט השטוח שעשיתם ממנו. ו"הוא" יכול להיות כל אחד, בכל צד.

לא הכל טמון באחר. כן כן אני יודע שלא השתכנעתם ועדיין האחרים הם המנוולים והרשעים. אבל מה איתך? מה את/ה עשית היום? לא כנגד האחר, אלא לטובת כולם? איזה טוב עשיתי היום? אולי חייכת למישהו? אולי לומר תודה גם כשלא חייבים, אולי הקדמת שלום לכל אדם, אולי הרגעת במקום ללבות, ברכת במקום לנקום, חיבקת במקום לרחוק. זה לא קשור למאבק פוליטי, זה קשור לך עצמך. לחיים שלך בעולם הזה. הטוב מביא טוב. החיוך מחזיר חיוך. מענה רך ישיב חימה. לפני שאנו רצים לתקן את העולם, יש יסוד טוב לחשוב שכדאי שנתחיל בלתקן את עצמנו. אני משתדל לעשות זאת, אבל, דוגרי, זה הכי קשה בעולם.

לעצור ולהרים מצפן. אחרי כל המילים הקשות, והאיומים משני הצדדים (כן כן אני יודע שכל צד אומר "זה לא סימטרי". בדיוק בגלל זה הכל סימטרי להפליא), כדאי לזכור לאן אנו הולכים. לאן אנו רוצים להגיע. אני רוצה את המדינה שלי, את החברים שלי מעשרים ומשהו שנות מילואים, את העובדים איתי, שמגיעים מכל קצה אפשרי של החברה, את השכנים שהיו לי בישוב דתי בגליל ואת השכנים שיש לי במגדל בתל אביב, על איש מהם איני מוכן לוותר. וכמו ילד אני חוזר לשיעור של כיתה א' (או אולי היתה זו כיתה ד') אז למדנו על קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים. והנה אנחנו חוזרים על אותה אוולת היסטורית, בה שני הצדדים נעלבו זה מזה, אולי בצדק, אולי שלא, זה כלל לא משנה. בראיה היסטורית, "האשמה" היא קטנה וזעירה ומגוחכת לאור התוצאות. ולא היה זה אלא משל. החורבן הוא אמיתי אבל לעומתו כל הסיבות תמיד יהיו מטופשות וקטנות בדיעבד.

 

ומה זה אומר בפועל?

שאם כל צד יהיה מוכן לבחון את רעיונותיו, שיהיה מוכן להקשיב ולשמוע את האחר, שיהיה מוכן לכבד דעות אחרות, שלא יחפש שדים ולא ימצא מפלצות, שנעשה כל יום מעט טוב והרבה ישר, נוכל להגיע למקומות שאנו רוצים להיות בהם.

הלוואי ואשמע את עצמי, ואיישם לפחות חלק.

תהיו לי בריאים

דעאל

By Dael with 2 comments