תשעה דברים שמוחמד עלי עשה הרבה יותר טוב מכם

נתחיל בסיפור: לפני חמש שנים הקמתי את החברה שלי, ושכרתי משרדים באיזור התעשייה פולג. הדבר הראשון שעשיתי לאחר שקיבלתי את המפתחות למשרד החדש היה לתלות על הקיר תמונה של מוחמד עלי, בפוזה אופיינית על הזירה, זרקורים וקהל מאחוריו, והוא עם פניו ואגרופיו אל המצלמה, ואתה רק מחכה מתי כבר תתרומם השמאלית האדירה שלו לג'אב קטלני. תמונה בשחור לבן של אדם שהיה שחור ולבן. שחור ולבן בדעותיו, שחור ולבן ברגשות שעורר מול אוהדיו או שונאיו, שחור ולבן במכנסיים, שחור ולבן - כי זה המאבק הגדול מכולם שניהל מחוץ לזירה.
בתחתית הפוסטר יש ציטוט,  כי עלי היה אמנם מר שריר אבל גם אדם מלא השראה.

בשבת האחרונה נפטר מוחמד עלי, "הגדול מכולם" כפי שכינה את עצמו כבר בראשית דרכו, וכפי שגם העולם כולו כינה אותו כמעט בלית ברירה כמה שנים מאוחר יותר. הוא מעולם לא היה מאוהדי ישראל אבל הוא היה אדם שאפשר ללמוד ממנו הרבה על נחישות, על יוזמה, על התמדה ועל אמונה.

• הצלחה. עם הצלחה קשה להתווכח. עלי היה מדליסט אולימפי  (כי עבר לקריירה מקצוענית רק אחרי אולימפיאדת רומא) ועשר פעמים אלוף העולם במשקל כבד. מאות קרבות כחובבן ומקצוען, עוד בימים בהם קרב מקצועני היה 15 סיבובים. עלי היה מצליחן ענק. הצלחה מתמשכת וקבועה בזירת האגרוף, אולי המקום המפחיד ביותר מכל ענפי הספורט, מחייבת עוצמה נדירה ושילוב של קשיחות פיזית ומנטלית. עלי מסמל לא רק הצלחה אלא גם ניצחון. שוב ושוב וכנגד הסיכויים וכנגד דעת הקהל וכנגד הזמן. 
• מהירות וטכניקה הנרכשת באינספור אימונים. חייבים לראות את הסרטונים של עלי בזירה כדי להבין מהי מהירות, דיוק וסבולת. (הוא שחרז את האימרה "אני עף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה" - דימוי מלא חן ומדויק להפליא, שאולי הדימוי היפה כשלעצמו היה אחת מהסיבות שהפכו את האגרוף מספורט של אוהדים קשיי יום אירים, איטלקים ואפרו-אמריקנים לספורט השייך ל main stream הלבן והשבע של אמריקה). לא נולדים עם מהירות ודיוק כאלו אלא רוכשים אותם באינספור שעות אימונים, במשמעת עצמית חסרת פשרות, בהתמדה אובססיבית ובדחף עצום לנצח. עלי נולד כדי לנצח, כמשהו עמוק עמוק בתוכו.
• חיוך גם בתוך הקושי, גם בתוך הסערה. הוא תמיד שמר על חיוך והומור. הוא היתל ביריביו, הוא סנט בתקשורת ובממסד, הוא עשה תנועות מגונות וריקודים משעשעים באמצע הקרב, הוא הסיר את הידיים ולא הגן על הפנים כדי לאותת ליריבו "היי, אני לא מפחד ממך בכלל, כי גם אם אני בלי ידיים לא תוכל לפגוע בי", הוא גרם לקהל להשתגע כי הוא לא לקח אף אחד ברצינות. הוא יצר דימוי של אדם חסין. לא רק מול האגרופים שלא הצליחו לפגוע בסנטרו, אלא מול כובד הראש של הממסד, מול הרטוריקה הפורמלית, הכל כמו החליק עליו והוא בשלו - מחייך ומתלוצץ, עולה לזירה, ומנצח.
• אני הוא מי שאני אומר שאני. הוא נולד בשם קסיוס קליי (זוכרים את המערכות של הגשש החיוור: קסיוס קלי נגד חלפון), אבל בהשפעת מלקולם אקס ותנועת ההתעוררות של השחורים באמריקה, המיר את דתו והחליף את שמו. הוא אמר לציבור האמריקאי: אני לא עוד חלק מכם. שורשי הם בעבדות ולכן כפיתם עלינו, השחורים, את הדת שלכם ואת השמות שלכם. אני לא רוצה מאומה מכך אמר ומנוצרי הפך מוסלמי וקסיוס הפך לעלי. זו היתה ראשיתה של מלחמתו בתרבות האמריקאית, מלחמה שגם בה ניצח לבסוף, אחרי כמה עשורים. מוחמד עלי לא רק עשה שינוי אישי אלא היה בכך חלק ממחאה חברתית של מעמד השחורים באמריקה, של הגדרת זהותם העצמית, של "לא אכפת לי מה אתם חושבים" אלא מה טוב ונכון עבורי. ואמריקה היתה בהלם מהעניין הזה. והוא סיכם את זה יפה, כהרגלו: "אמריקה היא אני. אני החלק באומה הזו בו לא תסכימו להכיר, אבל תיאלצו להתרגל אליו. שחור, בטוח בעצמו, יהיר. משתמש בשם שלי, לא בשם שנתתם לי. בדת שלי, לא בשלכם. הולך אחרי המטרות שלי, לא שלכם. תתחילו להתרגל".
• לשלם מחיר אישי. ב 67 עלי קיבל צו גיוס והדגל המכוכב קרא לו לשרת בויאטנם. עלי סירב. הוא התראיין מעל כל במה ואמר שהוא לא מוכן לקחת חלק במלחמה האמריקאית "באדם הצהוב". הוא נשפט לחמש שנות מאסר, לקנס, תוארו נשלל ממנו והוא לא יכל עוד להתחרות באגרוף. אי אפשר להטיל סנקציה כבדה יותר על מתאגרף מקצועני בשיא כוחו. אפשר להתווכח עם הבחירות של עלי אבל אי אפשר שלא להוריד את הכובע מול הנחישות ומול היכולת ללכת עם האמונה שלך כנגד הזרם וגם במחיר אישי כבד מנשוא, במחיר הקריירה והתהילה. אמריקה שנאה אותו אז, פשוטו כמשמעו, ולקח לה עוד עשור כדי להתחיל ולחבק אותו מחדש. 
• התמדה. אחרי יותר משלוש שנים בהם היה מחוץ למשחק, פשוטו כמשמעו, עלי חזר ולקח שוב (ושוב) את תואר אלוף העולם במשקל כבד. גם אחרי שהפסיד, חזר לזירה ושוב ניצח. ושוב. עשר פעמים הגן על התואר. זה לא קורה בלי נחישות אינסופית והתמדה וקפדנות ומשטר אימונים שממשיך גם כשאתה "מחוץ למערכת". זה לא קורה בלי שכנוע עצמי עמוק. זוהי משמעה של התמדה אמיתית.
• שחצנות. יש ביטוי מפורסם " Love yourself a little", אבל עלי לקח את ה little  לקצה. הוא אהב את עצמו, ובעיקר היה נדמה שהוא עושה זאת כדרך להתריס מול אחרים, כדי לערער את ביטחונם של מתמודדים מולו. נרקסיסט ומגלומן ("קשה להיות צנוע כשאתה גדול כמוני") או איש מצחיק שלא לוקח את עצמו ביותר מדי רצינות ("אני פורש, מפני שיש דברים יותר נעימים לעשות מאשר להרביץ לאנשים")? דומני שאי אפשר לייחס לו לא את זה ולא את זה. הוא בהחלט לקח את עצמו לגמרי ברצינות (שם, דת, אי ציות) והוא בהחלט גם היה מצחיק ושובב (כמו הריקוד המפורסם של נענוע המותניים באמצע הקרב). הוא היה אחר, והוא גרם לצופים להרגיש. איתו או נגדו אבל להרגיש. גם במובן זה אין ספק שהיה בהחלט "הגדול מכולם".
• יכולת מילולית נהדרת. זה נראה זניח אבל לשונו החדה של עלי לא היתה רק סימן ההיכר שלו, היא היתה גם משהו משמעותי מאוד ביכולת שלו להוביל שינוי חברתי ולהפוך ל"גדול מכולם". הוא דיבר בדימויים נפלאים (כמו הפרפר והדבורה) ומצחיקים ("אני כל כך מרושע שאפילו תרופות נעשות חולות ממני") , והוא דיבר בחרוזים ובפאתוס משעשע לפני קרבות. אולי אם היה נולד עשרים שנה מאוחר יותר, הוא היה נעשה ראפר ולא מתאגרף. כך או אחרת, המילים הם הכח שמאחורי האגרוף והם אלו שיצרו את הדימוי הקלאסי של עלי, דימוי שגדול בהרבה ממנו כמתאגרף "בלבד".

אז למה תליתי אז את התמונה במשרד?
כי אני מאמין שקצת מעלי אפשר וצריך שיהיה אצלי ואצל כל אחד מאיתנו: קצת יותר אהבה עצמית, קצת יותר הומור, קצת יותר מודעות חברתית, קצת יותר מוכנות ללכת עם האמת שלך עד הסוף, קצת יותר נחישות, קצת יותר התמדה, קצת יותר הצלחה.

"אלופים אינם נוצרים בחדרי הכושר.
אלופים נוצרים ממשהו עמוק בתוכם.
תשוקה, חלום, חזון.
יש להם את הסבולת עד לשניה האחרונה
הם צריכים להיות קצת יותר מהירים,
יש להם את הטכניקה ואת הרצון.
אבל הרצון חייב להיות חזק יותר מהטכניקה."

תשעה דברים שמוחמד עלי עשה הרבה יותר טוב מכם

By מר קדמוני with 6 comments